ש ת י ק ה . . ; ; ;פרק ל"ז

'וואו! אז רוני סבל הרבה יותר ממני!! אבל גם לי קשה. אולי אני אספר לו גם כן מה עובר עלי? כדאי לי, לא? בשביל מה באתי אליו? אני רק מקווה שאני לא אבכה. כי עם כל זה שאמרתי לו שחפיף, זה כן מביך, ואני סתם קשקשתי לו שלא ממש אכפת לי.. כי אכפת לי ועוד איך שאכפת לי. אבל כדאי לי לדבר. אולי לא כדאי שהמבוגרים ידעו מיזה? אחר-כך הם יתחילו לרכל עלי.. 'הוא דיבר עם רוני! כנראה שהוא באמת היה צריך את הפירוק ואת השחרור האלה שכל הזמן המלצנו לו עליהם!' בלי להבין, שבעצם, הייתי צריך את פירוק ואת השחרור האלה בגללם. באשמתם. בגלל ההצקות שלהם. ההדבקות שלהם. ש ל ה ם ! !  שיבינו את זה כבר! רק שיבינו את זה. הם לא רואים איך שאני מתפדח באשמתם שאני עם כל החברים שלי? לעזאזל!!!'

"רוני?"
"??"
"יש לך עצבים לשמוע אותי?"
"בכ.. כן."
"מה באת להגיד?"
"בכיף.. אבל זה היה דיי דבילי. כי זה לא הכי כיף. כל הדברים האלה."
"אז אתה מעדיף לא לשמוע?"
"כבר אמרתי לך. אין לי בעיה לשמוע, מה גם, שאתה כבר גם כן שמעת אותי."
"אבל רק אל תשכח ששמעתי אותך בשביל עצמי."

"אבל גם בשבילי זה היה טוב."

"אוקיי. אז אתה מעוניין לשמוע אותי עכשיו?"
"בכיף!" חיוך.

                                 *             *             *

"אז אתה מצליח להבין אותי? הם החליטו שאני חייב כבר לפתוח את הפה שלי. אבל אני לא רוצה! זה הפה שלי או לא..? אני לא חושב שאני צריך להשתנות בגלל רצונותיהם של האחרים! מה אתה חושב על זה..?" תלה שחר עיניים מצפות ושואלות בבן-דודו,

"לא יודע. ת'אמת? לא יודע! זה דיי מסובך! כי מבחינתך-אתה הוא הצודק. אתה חי את חייך, ורוצה להיות מי שאתה באמת, וגם אני, בעצם, רציתי לעשות את זה, ושנאתי שהתערבו לי בזה, אבל מצד שני, הם חושבים שהם עושים לטובתך, רק שאני כבר שבעתי מעושי טובה שכאלו.. אז אני יותר מבין אותך מאותם, אפילו שאני חושב שהם הרי לא מתכוונים להרע לך.."
"אבל זה מה שהם עושים, בעצם, לא?"
"ניראה לי שכן. לפחות אם מה שקורה אצלך דומה למה שקרה אצלי, וזה ניראה ככה. מצד שני-אין לי שום עיצה בשבילך.. כי גם אני, בעצם, לא עשיתי שום דבר כנגדם."
"כן. אבל כמו שכבר אמרתי לך, כשמישהו שומע ומבין אותך זה כבר טוב..!"
"צודק!"

שתיקה.

"שחר?"
"כן?"
"הרגזתי אותך?"
"לא ממש.. למה?" חייך,

"לא יודע. ניראה שלא ממש היית מרוצה מהתשובה שלי.. אפילו שאני כן מבין אותך. מאה אחוז של הבנה, אני חושב. אבל כנראה שזה לא היה נשמע ככה. להסביר לך שוב את העמדה שלי?"
"אם בא לך"
"אז ככה.. אני חושב שהמבוגרים הורסים, אל הם לא ממש מודעים לזה שהם הורסים. וזה נכון שהם צריכים לשים יותר לב לזה, אבל הם רק מתכוונים לטוב.. משהו כזה. הייתי מובן מספיק?"
"אני חושב שכן."
"אני שמח מאוד!"

"אז גם אני!" חייכו האחד לעבר השני.

"אוף.. רוני.. אני מרגיש שבכלל אין לי כוח לחזור אליהם. ולהתמודדות הזו. זה מיותר לי. זה דפוק. אין לי כוח. זה.."

"קשה לך מידי.."

"כנראה שכן.. אז מה אתה אומר?"
"שתנסה להתעלם מהם. זה לא היה ברור לך מכל מה שסיפרתי לך על עצמי?"
"כן. זה היה ברור לי. אבל זה קשה מאוד.. אהה! ושאף אחד לא ישמע ממך מילה!"

"אוקיי, אבל גם ממך לא!"

"סבבה!"

לחיצת יד.

"רוני?"
"כן?"
"תודה לך"
"גם לך!"

                                 *             *             *

"שחר התעצבן עלי בטלפון שלשום, דני"
"מה אמרת לו?"
"ש.. שחבר שלו חיפש אותו. נתי."
"וזהו?"
"לא. שאלתי אותו גם למה אין לו את הפלאפון שלו, אז הוא התעצבן, וענה לי בטון לועג מריר ומלגלג ש'אני ילד ביישן נורא, לא?' משהו כזה. דני, הוא לא מבין..? אנחנו רק רוצים את טובתו!!"
"אז הוא לא מבין. וזה מאוד מאוד מציק לו שאת שואלת אותו דבר כזה. אז אולי כדאי שפשוט בפעם הבאה לא תשאלי אותו?"
"אבל אני רק דואגת לו. למה הוא לא מבין את זה?! למה?!"
"את שואלת אותי?" נאנח.

"דני, אוי, דני, מה יהיה עם הילד הזה?!"
"כל מה שהיה, כלומר, שיהיה, עם הילדים האחרים"
"אני לא ממש בטוחה ששחר ונעמי יצאו אותו הדבר"
"למה לא?"
"כי לא ניראה לי."
"אבל.. הוא רק שותק יותר ממנה. לא ממש מעבר לזה."
"שותק הרבה, הרבה מידי."
"אז אולי אם ל נלחץ עליו, זה יעבור לו?"
"לא חושבת. היועץ שלהם בישיבה בטוח מבין טוב יותר מאיתנו."

"אולי את צודקת."
"לא אולי. בטוח."

"אולי"
"למה אתה מתעקש על האולי?"
"כי אני לא רואה שכל השיחות האלה של כל היועצים הלה משפיעות לי על שחר שלי. ועוד שלטובה."
"אולי כי הוא לא משתף איתם פעולה? אולי כי אנחנו לא מספיק טובים?"
"אולי. אבל לא כל-כך נשמע לי. לא יודע"
"אוקיי. שיהיה."

"שיהיה."

                                 *             *             *

"אין לי כוח לכלום. נמאס לי מהאנשים.." מלמל שחר,

"גם אני הרגשתי ככה" השיב לו רוני בהזדהות דיי עמוקה, "אבל למדתי לשלוט בזה."
"אז אני לא!"
"וחבל. כי מאוד מאוד כדאי לך ללמוד לחיות עם זה. במקום לשנוא את כל זה."
"זה מה ש'תה אומר עכשיו. גם אז אמרת את זה?"
"לא.. אתה צודק. עכשיו קל לי לדבר." השפיל רוני את ראשו.

"לפחות אתה מודע לזה.. הרבה חושבים שאם גם הם עברו את זה.. אז הם זוכרים הכל. ויכולים לדבר ככה גם אם אז הם לא דיברו ככה.."
"צודק. היו לי כמה כאלה בעבר. שחשו את עצמם מבינים יתר על המידה. ואם אני זוכר טוב, אז גם אני התעצבנתי עליהם. אז."

"ואני מניח שהם לא הינו את זה כמוך"
"אני חושב כך, כלומר-אני חושב כך שאתה צודק."

__________________________________________

לפרק הקודם