פרק ל"ח
"שחר! טלפון!"
"מי?"
"בטח ההורים שלך.. אמא שלי ענתה."
"אז למה אתה קורא לי ולא היא..?"
"היא במטבח, ואני כאן?"
"וואלה? אין לי כוח לענות לטלפון.."
"שאני אלך להגיד לה?"
"לא!" קפץ שחר, "אני אענה. שלא יחשבו עלי כל מיני דברים בבית!"
"אז אני נשאר כאן, בינתיים."
"סבבה." חתם שחר את השיחה.
* * *
"שחר?"
"כן, אמא?"
"כן. אתה נהנה?"
"אמא! אני כבר לא הילד הקטן שלך. גדלתי קצת. ואני יודע להסתדר היטב לבדי!"
"אני.."
"את מה?! אמא!! אני לא ילד קטן.!!!!!"
"טוב. אז שאנתק?" קולה של אימו היה פגוע במקצת,
"אם בא לך"
"ביי. שחר!"
"בייביי"
ניתוק עצבני מצד שחר, וכואב מצד אימו.
* * *
"זאת הייתה אמא שלי"
"מה היא רצתה?" שאל רוני, "אם לא אכפת לך להגיד לי, כן..?"
"לא אכפת לי להגיד לך. כן. היא רצתה לשאול אותי מה קורה! חושבת שאני ילד קטן!" התיז שחר במרירות,
"ואתה ענית לה בצורה כזו?"
"בהחלט."
"למה?"
"שתפסיק! שיפסיקו כולם! אני ילד.. כלומר, אני בחור, מספיק גדול, בשביל לדעת מה את כל מה שאני עושה!"
"לא כל"
"אוקיי, לא כל. אבל הרבה. ומה שאני יודע, אני יודע, ומה שלא, אין מצב שמישהו אחר ידע."
"למה לא?"
"כי הם לא בתוך הראש שלי. רק אני נמצא בתוך הראש שלי. ולא אף אחד אחר!"
"בסדר, אבל שחר, יש דברים שמי שמהצד רואה, ואתה לא, אני חושב" ניסח רוני בזהירות את מילותיו,
"שום דבר! אני יודע כל מה שאני מרגיש. וטוב הרבה יותר מכל המורים הטפילים האלה, ששיבשו להורים שלי את המחשבות עלי!!"
"גם אני הרגשתי ככה, ויש בזה משהו, אבל זה לא מאה אחוז"
"במקרה של המורים האלה, זה ועוד איך מאה אחוזים!!"
"אני.. אני.."
"כן? מה אתה?"
"אני חושב שאתה צודק. אבל לא בהכל. המורים מנסים להבין לפעמים. כשהם לאץ וזה מתסכל. במיוחד היועצים. אבל.. תסמוך על ההורים שלך! זה ההורים שלך!"
"ואז מה? הם מושפעים מהמורים שלי. ומהיועץ. ההורים שלך טיפלו בך, אז..?"
"לא. אבל הם היו עסוקים מידי. בעצמם."
"נו? אתה רואה? אז למה שההורים שלי ישימו לב אלי?"
"כי זה ההורים שלך! והם לא עסוקים בעצמם מידי, אני מקווה."
"יש בזה משהו. אבל.. אתה לא מבין אותי? הם מושפעים לחלוטין מכל הצוות של הישיבה. ולי אין כוח אליהם. הוא לא מבינים בזה בגרושים!!"
"זה מה שאתה אומר!"
"זה גם מה שאתה אמרת לי לפני כמה דקות.."
"נכון, אתה צודק, בעצם"
"יופי. אז מתי אתה מפסיק לסתור את עצמך?"
"לא יודע.."
"תגיד רגע, ההורים שלי דיברו איתך? משהו כזה?"
"לא. למה?"
"כי אתה מתחיל להישמע לי קצת כמו החבר שלי, שנישמע לי כמו ההורים שלי, פלוס כמה מורים והיועץ של הישיבה!"
"מצטער. לא הייתי אמור להישמע לך ככזה. כי אני לא."
"אבל כן נשמעת.", נתפס לזה שחר, בקטנוניות כלשהי,
"שחר, די, נו."
"לא רוצה! נמאס לי, ונמאס לי ונמאס לי!"
"אז למה באת אלי?"
"כדי שתעזור לי! שתבין אותי! אני לא צריך עוד מטיף מוסר!"
"אתה צודק. אני מזה מבין אותך בזה!"
"כן? אני באמת מאוד שמח."
"שחר, די כבר עם המרירות הזו!"
"ניראה אותך!"
"כבר עברתי את זה.. לא בא לי לעבור את זה שוב!!"
חיוך. שתיקה.
"שחר, באמת! אני לא כזה חטטן ומטיף מוסר!"
"אתה נשמעת ככה"
"מצטער, נו.. אני יודע, אני כאן כדי שתשפוך. ואלי יהיו לי עיצות, מניסיוני שלי."
"אולי. זה כבר לא לגמרי נשמע לי ככה"
"אז עכשיו, אני מקווה, שזה כן יתחיל להישמע לך ככה"
"מתחיל להיות י קשה להאמין שזה יקרה!"
"שחר. בגלל תאקל אחד?"
"מסתבר שכן. תאקלים עם אחד שחשבתי שיעזור לי." נאנח.
"אוייש, נו, באמת! שחר!"
"כן, מה שחר?"
"בגלל פעם אחת?"
"אני עייף. אני עף לישון."
"מתחמק?"
"לא. עייף."
"שיהיה."
"זה כבר היה"
"אוקיי. אז שהיה. שינה נעימה"
"תודה!"
שחר התכסה עד מעל לראשו בשמיכה.
"רוני?"
"כן?"
"סליחה. אני במצב קצת לא פשוט עכשיו. מתנצל על הקריזה שחטפתי עליך!"
"אז לא היית עייף?" חייך רוני,
"כנראה שבאמת לא" חייך אף שחר.
"אז מה? בא לך לדבר?"
"אני חושב שכבר סיפרתי לך מספיק. אולי תנסה לעזור לי?"
"במה? איך אני מסביר להם שאני בסדר?"
"אמרתי לך איי פעם שאני יודע איך עושים דבר שכזה?"
"לא. האמת היא שלא."
"אז..?"
"אתה עברת משהו דומה, ואז זה אומר שיש מצב שתנסה לעזור לי!"
"לא יודע. אני אנסה."
תגובות