בסד
את הדברים הבאים כתבתי לפני חודש וחצי בתגובה לדברים שסיפר איתמר.
(כאן) /Mosaic/Read/2327
היום ראיתי באתר "ישעניוז" דבריו של אדם שטוען שרק בגללנו הוא כבר לא יכול לטייל בבריכות שלמה.
http://yeshanews.com/?id=53423&c=opinion (תגובתו של "משוטט בדרכים" )
אין הרבה סיכוי שאותו משוטט יאמין לי, אבל אני מתגעגעת לבריכות שלמה הרבה יותר ממנו.
לכן ראיתי לנכון לפרסם שוב את דברי באותו ענין.
בבקשה :
אתה מזכיר לי ימי ילדות רחוקים בעיר חברון.
היינו מטיילים בשבת בכל מרחבי העיר.
שותים להנאתנו "חלב שקדים" (מישהו עוד מכיר את הדבר הזה?),כאשר המוכר יודע שלמחרת (ביום ראשון) יבוא אבא לשלם לו.
משתוממים למראה ראשי הגמלים שהציצו אלינו בקצותיהם של חתיכות בשר עצומות בקסבה השוקקת.
את השמלות לחגים היינו קונים בחברון.
בכל מוצאי יום כיפור ושביעי של פסח היה אבא ז"ל יורד למאפיה החברונית ומביא פיתות טריות. לשבירת הצום או לטעם ראשון של חמץ.
את הקיץ האחרון של ה"שלום" הזה ביליתי בקיץ תשמ"ז בכפר הנופש "חוף דקלים" בגוש קטיף זכרונו לברכה.
היינו קבוצה של עובדים צעירים שכללו יהודים וערבים ביחסי עבודה וכיף מצוינים. בסתיו,מיד אחרי אותו קיץ נפלא, פרצה ה"אינתיפאדה הראשונה".
בעקבות זכרונותי מאותו קיץ כתבתי את הסיפור "עזה"
א-ב-ל
היום אני יודעת שהימים הללו לא ישובו.אין סיכוי.ואין שום רצון.
ה"אוטופיה" עם ערביי חברון תמיד היתה מלווה בזכרונות מתרפ"ט,בשוק הסיטונאי הממוקם על חורבות בתי היהודים, בשירותים הציבוריים הממוקמים בתוך חורבות בית הכנסת "אברהם אבינו".
בסניף בנק לאומי בחברון, אותו סניף בנק שאת מנהלו הראשון, אליעזר דן סלונים הי"ד שחטו הפראים עם כל היהודים שביקשו למצוא בביתו מחסה.
בבית הדסה החרב שבמרתפו נשמעו עדיין זעקותיו של הרוקח שנרצח במיתה משונה בידי אותם ערבים שבהם טיפל וסיפק להם תרופות חינם אין כסף.
האינסטינקטים החייתיים של הפראים, טובים יותר מאשר אלה שלנו. הם יודעים "זה או אנחנו או הם".
אין שני מלכים משמשים בכתר אחד.
חזרנו לארצנו,והגיע הזמן שנגרש מכאן את אויבינו.
ומי שלא מסוגל לגרש את אויביו ,סופו שמגרש את אחיו.
"כל המרחם על האכזרים,סופו שמתאכזר על הרחמנים"
צר לי ,איתמר, אבל זו האמת המרה. וכמה שנכיר בה מוקדם יותר ,כך ייטב !
תגובהתגובות