פרק ל'
"שחר.. מה קורה? מה המצב?"
"בסדר, כרגיל, למה אתה שואל?"
"כי בימים האחרונים אתה נראה קצת מצוברח"
"ולא פלא.. ניסית פעם לחיות עם אחות קטנה ממך, שבטוחה שהיא הפסיכולוגית הראשית שלך?"
"לא ממש, לגבי?"
"השתיקה שלי"
"אהה, אני לא רוצה להתערב לך בזה"
"אז לא צריך!"
***
'למה אני כועס על אורי, בעצם!? כשהוא רצה להתערב, אני כעסתי עליו, אז עכשיו, אני לא אמור לאהוב את זה שהוא החליט שלא להתערב לי? אני לא מבין את עצמי. אני כן מבין את עצמי! זה מרגיז שהוא מתערב, אבל שלפחות ישתתף איתי כשמרגיזים אותי! זאת הנקודה שלי, כנראה. כי חבר טוב, חבר טוב.. נועד בשביל להשתתף איתך בבעיות שלך, ולא ליצור לך כאלה.. וזה, זה מה שעיצבן אותי. טוב. ננסה להתעלם מהעצבים שלי.'
***
"שחר?"
"כן?"
"סליחה!"
"על מה?"
"עצבנתי אותך. לא?"
"כן.. לא.."
"כן? לא?"
"לא יודע.. עזוב!"
"אוקיי, חברים?"
"בטח שחברים, אני פשוט רציתי ש.. רציתי ש.."
"ש..?"
"תשתתף איתי, ולא שתטיף לי"
"אתה צודק. זה לא תפקיד של חבר. סליחה!"
"סולח. וגם אני מתנצל. לא הייתי צריך לשפוך עליך. אני בתקופה קצת עצבנית עכשיו"
"בגלל זה?"
"בגלל זה"
"הבנתי"
***
"שחר, ציירת לנתן את הציור שלו?"
"כן, ציירתי לו"
"הוא סיפר שכעסת עליו, ושקראת לו 'קטן'" חייכה אימו,
"כעסתי.. כן. שלא יבלבל לי במוח!"
"שחר? אתה רב עם ילד בן ארבע?!"
"כשהילד ההוא בן הארבע מעצבן אותי, אז אני מסוגל לכעוס גם עליו. כן!!"
"אתה עצבני בתקופה האחרונה. ולכן אתה מתפרץ על אחיך הקטן"
"אני עצבני בגללכם. חשבתם על זה? תביני אותי!!"
"אני מנסה להבין אותך. אבל אתה כל הזמן עצבני, ומתפרץ עלי"
"כי את לא מנסה להבין אותי. אתם כל הזמן נדבקים אלי!!"
"אנחנו מנסים לעזור לך! אבל בכל פעם שאנחנו נוגעים בנקודה - אתה מתפרץ עלי או על אבא בכעס"
"איזו נקודה?! של 'שחר נורא שתקן, וזה ממש ממש לא טוב. הוא אומלל, וזה לא בסדר!!?'"
"שחר!! אתה יודע שזה לא זה"
"אז מה זה כן? אמא! אתם כל הזמן מתייחסים אלי ככה, ומדברים עלי מאחורי הגב. עם היועץ לא דיברתם?"
"דיברנו. נכון. הוא בסך-הכל מנסה לעזור לך"
"בטח בטח. הוא קרצייה!"
"שחרר!"
"כן?"
"אתה לא שם לב לשטויות שלך?"
"איזה שטויות שלי?"
"מה שאתה אומר עכשיו"
"מה אני אומר עכשיו? את האמת! שהיועץ המעצבן בישיבה נדבק אלי, כאילו שהייתי סוכרייה, והוא היה זבוב"
"שחר, אני לא יכולה, וגם לא רוצה, לדבר איתך עכשיו. אתה מדבר שטויות עכשיו!"
"לא יותר גרועות מהשטויות שהרב ירון והיועץ הלעיטו אותך ואת אבא!"
"שחר!!!!"
***
'אוף! נמאס לי מהם! מה הם כבר מבינים? הרב ירון אמר והיועץ אמר, ואז כל מה שאני אומר הופך להיות בלתי נחשב. גם אם המדובר הוא בי. וזה מעצבן אותי! אבל הם החליטו שאני פשוט לא אוהב שמעירים לי, ולכן זה מה שאני אומר. מרגיזים!! זה לא נכון. מי שיודע להעיר, אבל בלי לתת הרגשה של :'אתה סתם אהבל' אין לי שום בעיה איתו. אז שיפסיקו לבלבל בשכל!!!!!!!'
***
"מה קורה?"
"הכל טוב"
"זה לא נראה ככה"
"אהה"
"אז מה באמת קורה?"
"חוץ מכמה קריזות שחטפתי לאחרונה, הכל טוב"
"הבנתי, מי הפעם? או שאתה לא רוצה שאתערב?"
"אתה יכול לשמוע.. אמא שלי החליטה שאני סתם מתלונן על היועץ, המעצבן, ועל הרב ירון"
"למה?"
"כי נמאס לי! זה היה אחרי שאחי הקטן, נתן, סיפר לה שכעסתי עליו, הוא אמר שנהייתי מוזר. אז התרגזתי"
"כן, האחים הקטנים האלה.. חטטנים רצח"
"כן! בהחלט!"
"אז מה? למה הוא אמר לך שאתה מוזר?"
"כי.. 'אתה צועק ע ל אבא ועל אמא כל הזמן, וגם על נעמי..' מעצבנים הצוציקים האלה"
"מאוד, לפעמים."
"כן, גם גל, אחותי הקטנה יכולה להיות מעיקה לפעמים"
"בת כמה היא?"
"שלוש"
"אני לא כל-כך אוהב את הגילאים חסרי הטאקט האלה"
"ועוד איך חסרי הטאקט.."
"אתה גם מתפרץ עליה לפעמים?"
"בקושי, אבל אני חוזר מאוחר מהישיבה לאחרונה, והיא ממילא כבר ישנה.. אז אנחנו לא פונקציה"
"רק אל תזכיר לי פונקציות..!"
"טוב, אז אנחנו לא דוגמא"
חיוך
"כיף לך.. איך אני כבר מחכה שהוא יגדל"
".. ויהיה כמו נעמי?" השלים אותו אורי בחיוך,
"הו.. לא! עדיף שהוא ישאר כמו עכשיו. קטן. ולא חטטן מידי"
"כן, יש בזה משהו"
"יש בזה הרבה מעבר למשהו"
"מה שתגיד"
"ואני מגיד"
עוד חיוך, טפיחת שכם,
"ילדים קטנים"
"דיברנו על זה כבר. לא?"
"אהה, סגרנו נושא?"
"כנראה שכן"
"אוקיי, אם אתה אומר"
"ואני אומר.."
"שוב? שחר, תשמע, אתה באמת רוצה עזרה?"
"אני לא זקוק לשום עזרה!"
"אז למה פנית אלי?"
"כדי לפרוק את מה שרובץ עלי" ענה שחר, מרצין,
"אתה בטוח שאתה לא רוצה עזרה?"
"אמרתי לך כבר!" ענה לו שחר, כשעניו רושפות; "אני לא צריך שום עזרה!! שום עזרה!"
"אתה בטוח?"
"שוב?! אורי.. דיי"
"מה דיי? תקשיב! אתה כן צריך עזרה, לא בקטע שאתה אולי חושב. אלא בקטע שנדבקים אליך, ואתה רוצה להתפטר מהדבק הזה"
"אתה צודק, כנראה"
"בטוח"
"אוקיי. אז מה כבר אני יכול לעשות?"
"טוב, את זה אני לא יודע בדיוק"
"אז מה אתה כן יודע?"
"שכצעד ראשון-תפסיק לתקוף אותי כל הזמן"
"אני לא תוקף אותך"
"אתה כן"
"אוקיי, אז אני כן" ענה לו שחר, שנמאס לו מהוויכוחים, והוא חש מותש מהם,
"שחר, אתה כועס עלי."
"לא. אני לא."
"אני שומע בקול שלך"
"אני לא כועס. אני מותש. נמאס לי"
"ממני?"
"לא. מהכל."
"???"
"מהדבק"
"הרב ירון? היועץ? נעמי אחותך? נתן אחיך? ההורים לך?"
שחר הנהן בראשו לאות הן.
____________________________----
תגובהתגובות