פרק ל"ג
'איזה כיף הייתה החלוקת חומר ביחד עם אורי! בלי יותר מידי הערות ושאלות..
למה אתה לא מדבר, למה אתה שותק, אולי נתפצל, וכו'! מי צריך את זה בכלל?
יאיר היה ממש בחור נחמד, אבל לא בשבילי!'
* * *
"להוציא מחברות!"
'אוף! לא בא לי לכתוב עכשיו, ממילא לא מעניינת אותי בגרושים התעודת בגרות המטופשת הזו! אני אלך אחר-כך ללמוד בישיבה, מה אני צריך תעודת בגרות..? בשביל מה לי להתאמץ כ"כ..?'
"אני רואה שיש כאן כמה תלמידים שחולמים בהקיץ, ל ה ת ע ו ר ר ! אני רוצה שתכתבו.."
* * *
"שחר, איך אני הייתי אתמול? כמו ההוא, או טוב יותר?" קרץ אורי לעברו של שחר,
"היית גרוע..! סתם! ברור שהיית יותר טוב ממנו, ולא הערת שום הערות מטופשות ומעצבנות על זה
שאני לא מדבר איתך.." ענה לא שחר,
"אוהה, אני מאוד מאוד שמח, אתה יודע, לפעמים יש לי הרגשה שאתה לא סובל אותי!"
"דיברנו על זה כבר פעם אחת, לא?"
"אולי, לא זוכר, אבל בכל זאת זה חוזר אלי"
"מתי, למשל?"
"כשאני אומר מילה טובה על הרב ירון בדרך-כלל אתה נועץ בי מבט מקפיא כזה"
"כי אני לא כל-כך אוהב אותו.."
".. מה?!" התפרץ אורי לדבריו, "כאילו-אני יודע שעכשיו אתה פחות אוהב אותו, אבל לא כל-כך אוהב אותו?! את זה לא ידעתי"
"ניראה אותך סובל אותו.." השיב לו שחר במרירות, "המורה הזה נדבק אלי כאילו הייתי ילד מפגר
הזקוק לתמיכה"
"טוב, מפגר אתה בטוח לא!" חייך אורי,
"יופי, אז לך ותגיד את זה לרב ירון הזה..!"
"שחר, דיי כבר! תירגע! הוא בסך הכל רוצה את טובתך!""
"אוף! מה אתה חש? הסנגור שלהם..?"
"שלהם?"
"נו, של כל המבוגרים המעצבנים האלה!"
"לא! וכבר דיברנו על זה פעם שחר, וגם סתם ככה-לא כדאי לך בכלל להתרגז עליהם, מה זה נותן לך?"
"כאילו שאפשר לשלוט בזה בכלל!!" ענה לו שחר כשעניו יורות ברקים,
"אפשר ואפשר"
"אבל למה לי? אני כועס עליהם, ולא רוצה להפסיק עם זה, כי זה מגיע להם!"
"ודופק אותך!"
"לדעתך! ולמה בדיוק זה דופק אותי...?"
"כי אז אתה כל הזמן מריר כזה, ועצבני!"
"'כל הזמן'.. רק כשמישהו מהם טורח לעצבן אותי"
"וזה קורה יותר מידי פעמים"
"ממש לא, וכאשר אתה מצטרף אליהם.."
"אני?!" התפרץ שוב אורי לדבריו של שחר; "מה הקשר שלהם אלי..?"
"אין קשר, חוץ מזה שכל פעם שאנחנו ביחד אתה מנסה לגונן עליהם, כאילו שהם לא אשמים
בקריזות שלי, עם השטויות שלהם!!!" עיניו של שחר המשיכו לירות זיקים של אש שבערה בו, בתוכו,
"זה בשבילך, שחר, זה לא טוב לך כל הקריזות האלה.."
"למה לא? מה מגיע להם?! שאסלח להם!? אני לא חושב ככה!!!"
"למה לא? שחר! זה לא טוב לבנאדם להיות עצבני!"
"אז למה אתה טורח לעצבן אותי בכל פעם מחדש?"
"כי אני לא ממש מתכוון לעצבן אותך! אני רק מנסה לגרום לך להבין למה אתה לא צודק בקריזות שלך!"
"וגם כשאתה רואה שזה מכניס אותי לעוד יותר קריזות-אתה לא מפסיק עם זה.. מותק של חבר!"
"שחר! דיי! אני לא כזה רשע כמו שאתה מתאר אותי"
"אני לא אמרתי שאתה רשע!"
"אבל ככה זה נשמע"
"לך, אולי."
* * *
"שחר חזר היום עצבני מבית-הספר" דיווחה אימו של שחר לאביו,
"ואת יודעת למה?"
"לא, הוא, כרגיל, שתק ולא הסכים לדבר, התעצבן גם עלי"
"ויש לך השערה כלשהי?"
"אולי.. אולי שוב המורה שלו דיבר איתו? זה דבר שדיי מעצבן ומרגיז אותו"
"אהה, הגיוני, צריך לברר את זה, אבל אני לא מתכנן להתקשר למורה שלו בכל פעם שהוא חוטף
קריזה על משהו, יכול להיות גם ששוב נעמי הרגיזה אותו, בבוקר, או משהו כזה?"
"לא. בבוקר עוד הייתי בבית, ואף אחד לא התעסק איתו."
"אוקיי, אז אני אצטרך לברר איכשהו מי הציק לו, ועל מה."
אימו של שחר הנהנה בשתיקה.
* * *
'איזה מרגיזים כולם, ושוב ראיתי שאמא מסתכלת עלי במבט כזה של;'מה קורה עם הילד הזה?
לעזאזל?' ולי אין ממש עצבים למבטים האלה. לא רוצה שיסתכלו עלי! למה אם נעמי או נתן חוזרים עצבניים אף אחד לא מת להתערב להם יותר מדיי..? למה, למה דווקא אני?! למה? אין לי כוח
אליהם. מעצבנים! אוף! שירדו ממני כבר, מה הם רוצים..? שיהיה להם אקשן בחיים, אז הם הופכים
אותי לאיזה מוגבל שזקוק לטיפול צמוד..? לעזאזל..!!!!!'
_________________________________________
תגובות