פרק ל"ד
"מה קורה לילד הזה? דני! אני לא מבינה מה נסגר איתו!"
"תקשיבי, גילה, אני גם לא מבין מה קורה איתו, אבל אני חושב שמשהו מציק לו"
"זה שמשהו מציק לו-זה ברור..! אבל השאלה היא מה!" התפרצה גילה,
"אני מבין אותך, זה גם הבן שלי, אני גם מאוד דואג, רק שאני לא חושב שהדאגה הזו תועיל לנו או לו, צריך לעשות משהו, ולא לדאוג כל הזמן!"
" ד נ י ! אני לא יודעת מה קורה איתו, והוא כל הזמן עצבני, זה לא הבן שלי שאני מכירה!"
"גילה, תירגעי. הוא אותו שחר שהיה, רק קצת יותר לחוץ"
"'רק קצת יותר לחוץ'?! רק?!?! רק!?!?"
"גילה! בגלל זה הוא נכנס ללחץ. 'שחר למה אתה ככה? ולמה אתה ככה?' הוא לא מסוגל לעמוד בזה!"
"אני בסך הכל רוצה לעזור לו. לבן שלי."
"אבל בזה שאת נלחצת את לא עוזרת לו. את מזיקה לו"
"אז מה אני כן אמורה לעשות?!"
"אני לא יודע בדיוק, אבל להילחץ זה בטוח לא הפתרון"
"אז מה כן?! אז מה כן!?"
"קודם כל- ל ה ר ג ע !"
"את זה אתה כבר אומר לי הרבה זמן! תבין אותי!"
"אני מבין, ובכל זאת-כדאי, בשבילך, שתירגעי."
"אני אנסה" הבטיחה לו אשתו.
* * *
"אתה לא מבין?! הם מתייחסים אלי כאילו אני דפקט! כאילו יש בי פגם כלשהו! אתה חושב שיש בי פגם כ"כ בולט?"
"לא. ואתה יודע את זה. מפריע להם שאתה שקט מידי, זהו זה."
"ממש לא! אמא שלי בלחץ אטומי בגלל איך שהילד שלה מתנהג, ואבא שלי לא הרבה יותר רגוע, מנסה להרגיע אותה! ועלי זה נמאס, כל המצב הזה!!"
"אז אולי תנסה להשתנות?"
"בחיים לא!"
"אבל למה..?"
"כי טוב לי איך שאני! מהבחינה הזו, כלומר! אני לא רוצה להשתנות! זה אני, ודיי!"
"אבל שחר..! אתה רואה למה כל זה גורם!"
"למה?"
"ללחץ של ההורים שלך?"
"או שלא! וגם אם כן, זה לא אמור לשנות אותי. שהם יתחילו להתרגל לעובדה שכזה אני, ודיי!"
"אבל שחר! תבין גם אותם!"
"לא רוצה! למה, הם טורחים להבין אותי? לנסות להבין אותי? אהה?! לא ממש ניראה לי!!!" התיז שחר בטון לועג ומריר, ונשכב על מיטתו, מפנה את גבו לאורי,
"שחר?"
"כן?"
"שאני אלך?"
"אם בא לך"
"שחר!!!"
"מה? שאלתי, עניתי, מה אתה רוצה ממני?"
"תשובה רצינית, נו! אני רוצה לדעת אם אני לא תקוע לך כאן עכשיו"
"אם תנסה להבין אותי-זה יהיה אפילו טוב שאתה כאן עכשיו!"
"ומי אומר שאני לא מנסה להבין אותך?"
"לא צריך להגיד לי. אני רואה את זה לבד."
"שחר, נו באמת! אבל אתה לא אובייקטיבי!"
"נו, ואז מה? גם אתה לא אובייקטיבי" השיב לו שחר בהתרסה, והסתובב. סמוק פנים.
* * *
"גילה? זה המורה של שחר"
"אה, הרב ירון?"
"כן, אני מפריע?"
"לאא.. זה בסדר"
"באמת? אני יכול לדבר עם בעלך"
"אוקיי, אז אני כבר אקרא לו."
* * *
"דני! מה הוא אמר עליו?"
"דיי! גילה! תירגעי! הבן שלך בסדר"
"הוא גם הבן שלך!" התפרצה
"אני יודע, ברור, אמרתי שלא? את פשוט כל הזמן בלחץ,'הבן שלי', וזה, אז חשבתי.."
"דיי, נו, מה הוא אמר לך עליו?"
"שחוץ מיזה שהוא שתקן, וצריך לדבר קצת יותר, לא קרה כלום."
"ולכן הוא התקשר?"
"לא.. הוא אמר ששחר נהיה עוד יותר סגור, ושאל מה אנחנו עושים כדי לפתוח אותו יותר"
"אמרתי לך! אמרתי לך! קורה משהו לבן שלי!"
"אבל את נסחפת עם הדאגה שלך!"
"לא. אני לא. הבן שלי לא מדבר, מה אתה מצפה? שאני לא אדאג לו..?"
"הבן שלך מדבר, אבל לא עם המורים שלו"
"נו, ו..? זה לא מראה לי סימנים טובים!"
"אבל גילה! הוא אף פעם לא דיבר עם המורים שלו!"
"אבל הוא.. לא אמרתי שהמורה שלו אמר שהוא מדבר עכשיו עוד פחות"
דני הנהן בראשו לאות :'הן' ואחר הרכין אותו, ושתק.
* * *
"תקשיב, אורי, הם כבר ממש נסחפו עם השטויות שלהם, ואני רציני!"
"שחר, הם בסך הכל דואגים לך!"
"כן, בטח, הם רק רוצים להרגיע את עצמם שהכל טוב איתי"
"נו, באמת, שחר, זה באמת בשבילך!"
"ואיך אתה יודע את זה? דיברת איתם אולי..?"
"ממש לא.." הסמיק אורי, "אני לא ביישן כמוך, אבל איתם גם אני דיי אתפדח לפתוח נושא שכזה לשיחה!"
"טוב, לפחות אתה לא ביישן כמוני" התיז שחר במרירות צינית,
"דיי, נו שחר! אתה מכיר אותי, לא התכוונתי לפגוע בך!"
"ואני אכן גם לא נפגעתי!" חתך שחר בחדות, והסתובב בשנית.
"שחר, אני שוקל להסתלק מכאן"
"למה?"
"כי אני רואה שאתה כועס עלי, ואין טעם שאני אשאר כאן עכשיו."
"אני לא כועס עליך" השיב לו שחר ביובש,
"אז מה אתה אומר? אני סתם מדמיין לעצמי?"
"אוקיי! אז אני כועס עליך! בסדר?! אז אם אתה כל-כך רוצה-הדלת שמה, מימין. ביי לך!"
אורי יצא מהבית בשתיקה.
____________________________
תגובות