יצירות של כי ככה טוב..

בעז"ה. כשרציתי אותך, הלכת. לא נותן לי שהות להקהות את הכאב. כשידעתי אותך, ברחת. לא נותן לי זמן להבין את האמת. כשאהבתי אותך, שתקת. לא נותן לי את הכוחות לדעת להתהלך.

בעז"ה. הכביש שעטף את כל מה שהיה בעקבות החלוצים הראשונים, עכשיו נשאר לבד. הבית שעבר אל מקום אחר מפאת חוסר השלום, לא בטוח שיחזור. הלב שנשבר מראיית מראות איומים משבירת החלומות, לא בטוח שישוב להתאחות.

בעז"ה. ישיבה שפופה על איזו אבן בקצה של דרך עמומה. רעידות הלב בשעות המרץ, שמדליקות את הנשמה. ידיעה שהנה, הכל נגמר, אך הרמת הראש בציפייה לראות את המחר. סיום והתחלה של משהו כואב. אתה ממשיך הלאה, אבל תמיד יש איתך כאב עמום בלב.

בעז"ה. סוד הכובל את גופי, מתאווה לצאת לעולם, וחונק אותי בצר לו. ידע אל מי לפנות, כי איני חזקה, ועצם ידיעתו עירפלה את חושיי, משאירה אותי כאבן שאין לה הופכין. סוד שחיזק את הקשר, נגס במחיצותיי טעימה אחר טעימה, משאירני ערומה כביום היוולדי. לרז התגלו מלתעות, אך לי התגלו מגינים, ואף לנצח אשאר פה, שומרת סודך.

בעז"ה. לא יכולתי לצעוק, אז גם ללחש לא היה אצלי סיכוי. לא יכולתי להתאכזב, אז גם האהבה לא יכלה לשכון בתוכי. לא יכולתי לקחת, אז גם הנתינה שבי התמעטה. הכל אצלי רדף אחד בשני, עקב בצד אגודל עקבו הרגשות. לא ידעתי מה יוביל לעתיד, מה יהיה גורלי. לא היו בי את הכוחות, לדעת ולנסות. להשתנות.

בעז"ה. להמשיך לרוץ גם כשהדרך רצופה קשיים. ללכת קדימה גם כשהשביל נסתר מעוברים. לזחול הלאה גם כשהייאוש מכרסם מבפנים. להמשיך לטפס ממש כנגד כל הסיכויים.

בעז"ה. השמש שוקעת, מזכירה ימים עברו. ממלאת את העולם בניחוח של שקיעה המתובלת בתבלין שבת. תרנגולים ושאר מטעמים, כבר ממלאים את המטבח בצבעים נפלאים. לחמניות זהובות כבר מונחות על השיש. מחייכות לעולם בציפייה. אמא מדליקה נרות, אבא הדור בחליפה חדשה. כולם מתכוננים להליכה לבת הכנסת. להגעת המלכה.

בעז"ה. נחשול של ים סוער מחזיר אותי הביתה. בחדות מטיח אותי על שונית חופים בודדה, משאיר בחלקי החלטה עיוורת. פגישה עם כאבי החיים תוכננה למחר. במסכות שבורות אני מקרטעת אל חוף מבטחים. הגעה לבית, אך פרידה מתמשכת- מיד לאחר מכן, הם מה שחיזקו בי את ההרגשה. געגועים.

בעז"ה. הדמעות הגיעו כמו אונייה בזמן סערה, אך לא תמיד היה זה בזמן הנכון. הצעקות נשמעו- פותחות שערי רקיע, אבל לא ממש במקום המתאים. המילים נקראו צורבות אף את ליבו של האבן, אך ללא כל צורך אמיתי, הן התגלו לעולם. ומתחת להכל, את לא ידענו להרגיש, הרעדות התאימו עצמן למקום לזמן ולארץ.

בעז"ה. בדממה היטבתי לצעוק, כשכולם שמעו, וידעו. בחשכה היטבתי להראות, כשכולם ראו, והכירו. אך דווקא בבדידות היטבתי להיות, כשהייתי לבד. כשאיש לא היה.