יצירות של benadamguy

הציפיה, המתח, והפחד-אל פני הלא נודע. ההתרגשות, הבכי, והעוורון- מפני הבלתי נמנע. חיכיתי. עמלתי. התכוננתי. הכנתי. 9 חודשים. 9 שנים. ולא ידעתי- מתי? האם? ואיך? ופתאום- הופעת בחיי, התפרצת ביבבה, נגעת בנשמתי, והתחברת אל ההויה. ועכשיו מסתכלת אני, בזוג עניים- קטנות, תמימות, מלאכיות, שואלות.. ואני שואלת- היש דבר יותר מושלם מזה?.. *נכתב לכבוד הולדת ביתי החמודה רבקה.

דרך המלך- דרך האמת והישר. כך אומרים, כך שמעתי. אבל אצל המלך, מולכים עם הרבה מלח. מלח מר, מוזר ומנוכר. במקום סוכר. שם הכל נח על מקומו בשלום. שלום עם עצמם, שלום עם עמם, שלום עם אויבם. בשם היושר יצעקו- סיסמאות, תורות, והגדרות. בשם האמת- יכבלו ידי אומנים, יגרשו מהבית ילדים, וינשכו בכל הענִיִים. דרך המלך, מי פה מולך? דרך האמת, אי אפשר לאמת פה דבר. דרך הישר, והרי היא- עקומה לגמרי.

קדושה תנתן, לחפץ ביקרו, לכוסף לעוצמתו, לדורש קרבתו. וכך רציתי, בפשטות שלי, כילדה קטנה. בעדינות וסבלנות. "למה לא נתנה?" תמהתי. לחשתי בכאב. "למה בסכין חתכו בשרי, והדם עודנו מדמם.." אז העפלתי להר, והגעתי מתנשפת ומיוזעת בטל של תחיה. אך הפילני השטן ללא רחם, דחפני, והתגלגלתי במורד. במאמץ אחרון, הרמתי ראשי- אך הוא דחפו בחזרה, "תטעמי עפר" ציחק, ונתן בעיטה. ובכיתי, וזרם של דמעות ללא מעצורים- שטף את ליבי, ניקני מלכלוכי הטומאה, והלבין השחור. ואזעק אל אלוקי, בתחינה אחרונה, בבכי תמרורים, מבכה על הקדושה-כי איננה. ואשכב שם, מתבוססת בדמי, עד שיד נשלחה, והרים הגוויה משאול, נפח בהּ רוח חיים, חיבקהּ, ניחמהּ, ולחש לילדתו - "חָיִי חָיִי"

לקפוץ! לקפוץ! לקפוץ! לקפוץ! תחזיק חזק ביד- ונתרומם. שם למעלה גבוה במרום, בשמחה, ואחווה. אך אחרי העליה, שוב ננחת בארץ. לחייך! לחייך! לחייך! לחייך! כי כולנו בעליה, כשנגיע לארץ- נתרומם שוב בתנופה. יותר גבוה! ויותר.. נושיט יד למעלה, לשמיים, וניגע בליבך. תן חיוך חבר!.. הכל טוב!!.. לקפוץ! לחייך! לקפוץ! לחייך! להתרומם למעלה- וליפול, אך לשמוח ולחייך.

כשהגשם יורד, אני נהיית דכאונית. הפחד מחלחל בי שוב- ששוב פעם אני לבד. השמיים מאפירים וכועסים עלי, הכל אפל ומסתורי. העננים בוכים בעצב ענק, והרעם מקנח אפו בתרועה עגמומית. הברק שורף באכזריות את כל הבא בדרכו, והשחור המכסה את עין השמיים, מסמל לי את האבל היורד עלי, חודר לתוכי, מחלחל עמוק, משתרש, נאחז, ולא מרפה.

נְהָרָה!עֲלָטָה.אוֹרָה!עֲנָנָה.הִבְהוּבֵי הָאוֹר,מְתַעְתְּעִים בִּי,מְשַׂחֲקִים בְּלִבִּי. מַדְלִיקִים!מְכַבִּים.מְעוֹרְרִים!מְמִיתִים.רִגְשׁוֹת הַחֲרָדָה,מְחַלְחֲלִים בִּי,נִסְפָּגִים עָמֹק. כָּל הִתְחַמְּמוּת,הִתְקָרְרוּת סוֹפָהּ.יַחְשְׁכוּ כּוֹכְבֵי נִשְׁפּוֹ,יְקַוּ לְאוֹר-וָאָיִן. מְכֻוֶּצֶת.וְעַפְעַפַּי כְּשַׁחַר-נֶעֱצָמוֹת לְאִטָּן. קוֹל רַחַשׁ קַל,מְשַׁתֵּק אֶת נִשְׁמָתִי.נֶחְבֵּאת אֶל תּוֹכְכִי.הַס!פּוֹקֶדֶת

הֲתִזְכֹּר. מַרְגַּשׁ הַחוֹל וְהַחֹם, וּמֵי הַיָּם שֶׁזָּרְמוּ. תְּחוּשַׁת הַחֹפֶשׁ וְהַשַּׁלְוָה, הַמִּתְנוֹפְפוֹת מִבֵּין זְרוֹעוֹתֶיךָ. הֲתִזְכֹּר. רֵיחוֹ שֶׁל עֵץ רָקוּב, וּקְלִפַּת עֵץ יָשָׁן. שֶׁכְּשֶׁתִּקַּח-וּתְשַׁיֵּף, חַיִּים חֲדָשִׁים יִמָּצְאוּ בּוֹ. הֲתִזְכֹּר. יְמֵי קַיִץ שְׁטוּפֵי שֶׁמֶשׁ, וְלֵילוֹת חֹרֶף מַקְפִּיאֵי קֹר. חֹשֶׁךְ וְאוֹר, הַמִּתְעַרְבְּבִים לָהֶם זֶה בָּזֶה. הֲתִזְכֹּר. נְקֻדָּה קְטַנָּה שֶׁל אוֹר, בּוֹהֵק וְלָבָן. אוֹר שֶׁמֵּאִיר וְיָאִיר, גַּם מֵרָחוֹק. הֲתִזְכֹּר.

מְסוֹכֶכֶת, ומִתְרַחֶקֶת, מְגִנָּה, וְשׁוֹאֶלֶת. הַאִם הַדֶּרֶךְ הִיא- הַחְזָקָה, אֲחִיזָה, הַצְמָדָה? אוֹ הַאִם עָלַי לָתֵת- לְאוֹתָן עֵינַיִם נוּגוֹת, מְחַפְּשׂוֹת, וְתוֹהוֹת, לִצְעֹד לְבַד, בַּקֶּצֶב שֶׁלָּהּ. צְעָדִים עֲדִינִים, מְהַסְּסִים, וּקְטַנִּים. צְעָדִים הַנִּתְקָלִים לְעִתִּים בַּאֲבָנִים. נוֹפֶלֶת עַל פָּנֶיהָ. וְעַל הַדֶּרֶךְ מִתְרַוַחַת סַכָּנָה. אֵיךְ אֶטֹּשׁ? אֵיךְ אֶתְעַלֵּם? אַךְ הַנְּפִילָה- מְקִימָה. וְיוֹדַעַת הִיא עַכְשָׁו שֶׁאַל לָהּ לִצְעֹד, בִּשְׁבִיל זֶה, ופּוֹנָה לִשְׁבִיל אַחֵר. וְצוֹעֶדֶת הִיא בְּדֶרֶךְ תְּלוּלָה וְקָשָׁה- לְבַד.

מְחַפֶּשֶׂת-לֹא מוֹצֵאת. הֵיכָן הוּא? לְאַן נֶעְלַם?.. מְרִימָה אֲבָנִים, מְצִיצָה בֵּין חֲרַכִּים. מְחַפֶּשֶׂת מִתַּחַת לָרְגָשׁוֹת, וּמִתְעַטֶּשֶׁת מִן הָאָבָק. וְאָז בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן, שְׁנִיָּה אַחַת לִפְנֵי הַיְּאוּשׁ, מוֹפִיעַ הוּא, בְּאוֹר בּוֹהֵק, וּמַשְׁרֶה אוֹר וְשַׁלְוָה עַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

*נכתב בהשראת תמונה של אישה בהריון מימי הביינים היושבת בחצר, שהראו לי בסדנת כתיבה, ובקשו שנכתוב מה שעולה לנו בראש בעקבות התמונה. חַיִּים חֲדָשִׁים, גְּדֵלִים, נוֹבְטִים, צוֹמְחִים בְּתוֹכִי. יוֹשֶׁבֶת אֲנִי עַל כִּסֵּא בְּחָצֵר, וְסוֹפֶרֶת יָמִים, מַאֲזִינָה לְצִפּוֹרִים, לְשִׁירַת הַטֶּבַע. מַקְשִׁיבָה- מַה יֶּשׁ לְכָל בְּרִיאָה לְהַגִּיד. מְכִינָה כָּךְ אֶת עַצְמִי, לַבְּרִיָּה הַחֲדָשָׁה שֶׁלִּי. אַךְ עַל הַצִּפִּיָּה, הַגַּעֲגוּעַ, הַמֶּרְחָק, וְהַכְּאֵב-- לֹא אֶכְתֹּב. אַצְפִּין זֹאת בְּתוֹכִי, לְבַל יֵרָאֶה. אֶכְתֹּב הַכֹּל עַל דַּפִּי הַלָּבָן, שֶׁלֹּא יַכְאִיב לְכֻלָּם- קְשָׁיֵי כְּאֵבִי שֶׁלִּי. לְבַל בְּרִיָּתִי תִּשְׁמַע, תֵּרָתַע- וְתִמּוֹג.

אני קצת מוגבלת-כי אני לא יכולה לשיר, ואני לא יודעת לנגן אקורדים-כך שנותר רק לנגן אקורדים.. אשמח לתגובה..

בְּשַׁבָּת בָּכִיתִי. הַדְּמָעוֹת זָלְגוּ. שָׁטְפוּ אֶת לֶחְיִי שָׁטְפוּ אֶת לִבִּי, שָׁטְפוּ אֶת זִכְרוֹנוֹתַי, אֶת כְּאֵבִי. חָדְרוּ עָמֹק פְּנִימָה, בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת קְדוֹשָׁה, טְהוֹרָה, זַכָּה, בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁל שִׂמְחָה. שִׂמְחָה לְאֵיד.

*שיר הומוריסטי שנכתב לכבוד בר המצווה של אחי, שהוא בן יחיד בן 5 בנות. [הקראתי את זה עם אחיותי בבר מצווה] בֵּן שֶׁל מֶלֶךְ, בֵּן יָחִיד, בִּקְבוּצָה עֲנָקִית שֶׁל בָּנוֹת. בֵּן בּוֹדֵד, מְחַפֵּשׂ יָדִיד, אַךְ נִתְקָל רַק בְּגַרְבַּיִם וְרֻדּוֹת. "הֵי אַתֶּן" פּוֹנֶה אֶל הָאֲחָיוֹת, "רוֹצוֹת לָצֵאת הַחוּצָה לְהִשְׁתּוֹלֵל?" אַךְ עוֹנוֹת הֵן לוֹ שֶׁ"לְנָשִׁים מַשְׂכִּילוֹת, אֵין זֶה רָאוּי לְהִתְהוֹלֵל" אַחַת מִתְאַפֶּרֶת, אַחַת בִּקְנִיּוֹת. אַחַת מְשַׂחְנֶ"שֶׁת, אַחַת בַּחֲלוֹמוֹת. פּוֹנֶה לְפָחוֹת, אֶל עוֹד אָחוֹת, אֵלֶיהָ לִפְנוֹת, שֶׁתָּפִיחַ בּוֹ תִּקְווֹת. פּוֹנֶה הוּא אֶל הָאָחוֹת הַקְּטַנָּה, וְרוֹצֶה לְהַצִּיעַ לָלֶכֶת מַכּוֹת. "אֲבִיטַלִּי" הוּא קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל, אַךְ הִיא עֲסוּקָה בִּלְשַׂחֵק עִם בֻּבּוֹת. יוֹדְעוֹת אָנוּ שֶׁזֶּה קָשֶׁה, כְּשֶׁאֵין עוֹד בָּנִים מִסָּבִיב. אַךְ אֶת יָדֶיךָ אַל תַּרְפֶּה, שְׁמַע נָא זֹאת אָח חָבִיב. אֲנַחְנוּ אִתְּךָ, גַּם אִם תִּנְדֹּד, בְּכָל עֵת וּבְכָל צָרָה. אֲנַחְנוּ אוֹהֲבוֹת אוֹתְךָ מְאֹד, גַּם כְּשֶׁזֶּה לֹא נִרְאָה.. אוֹהֲבוֹת, אֲנַחְנוּ..

*השיר הזה הוא כמעין מחווה [או יותר-בהשראת: השיר הבא..] שיר בע(ט)פרון: שִׁיר. כָּתוּב. בֵּעֶט נוֹבֶעָ כָּחוֹל. הָמֵטָפְטֶף וְנִמְרָח עָל הָדַף. וּמָכְתִים- אֶת כֹּל חָיַי.

תִּשְׁמַע אֱלֹקִים רִנָּתִי, הַקְשִׁיבָה תְּחִנָּתִי, מִקְּצֶה הָאָרֶץ, אֵלֶיךָ אֶקְרָא.. [תהילים] תִּשְׁמַע אֱלֹקַי, אֶת בַּקָּשׁוֹתַי. כִּי בְּשֶׁקֶט יוֹצְאוֹת הֵן מִפִּי. הַקְשֵׁב אָבִי, אֶל תְּפִלּוֹתַי. כִּי כְּבוּלוֹת הֵן מִשְׁתַּחְרְרוֹת מִלִּבִּי. הַאֲזֵן דּוֹדִי, אֶל זְמִירוֹתַי. כִּי בְּגַעְגּוּעַ פּוֹרְצוֹת הֵן מֵעֹמֶק נִשְׁמָתִי.

וְהַמִּלִּים נוֹגְעוֹת, בִּנְקֻדָּה פְּנִימִית. זְרִיקָה מְדֻיֶּקֶת, יָשָׁר לַמַּטָּרָה. וְהַכַּדּוּר מִתְגַּלְגֵּל, וּפוֹגֵעַ, יָשָׁר- בַּלֵּב.

בס"ד זו הנגינה או האקורדים בכלופן של השיר שלי "בת המלך".. הקלטה ראשונה שלי, הוקלט בMP3 ב3 לפנות בוקר-אז נא להתחשב!! יבואו עוד דברים אי"ה..

נִפְנוּף קָטָן, צַעַד קָטָן- עוֹבֵר אֶת קַו הַמַּיִם. צַעַד פּוֹחֵז עוֹבֵר גְּבוּל- אֶל עוֹלָם חָדָשׁ. הָעוֹלָם נִפְרָשׂ מוּל עֵינַי בְּמֶרְחָבֵי אֵינְסוֹף. טַלְלֵי אוֹר נוֹגְעוֹת בְּרַכּוּת בְּפָנַי. הָעוֹלָם חָדָשׁ, וְרֵיחַ לֹא מֻכָּר עוֹלֶה בְּאַפִּי בְּדִגְדּוּג קַל. חָדָשׁ. לֹא מֻכָּר. זָר. מוֹעֵד צַעַד אֲחוֹרָה בְּאֵימָה, אֶל תּוֹך הַיָּשָׁן. מֵרִים אֶת גַרְגְרֵי הַחוֹל, וְנוֹתֵן לָהֶם לִזְרֹם בְּרִפְרוּף בֵּין יָדַי, בְּמַגָּע חַם וּמֻכָּר. מִתְעַנֵּג לִי עַל הַקִּרְבָה הַנִּכְסֶפֶת. חוֹף מִבְטָחִים. אַךְ בְּצַעַד קָט קָטָן, בְּצַעַד פּוֹחֵז נוֹסָף, מֵרִים אֶת הַחוֹל שׁוּב בְּחָפְנַי, וְזוֹרְקוֹ אֶל תּוֹךְ הַיַּם בְּכֹחַ. מְעַרְבֵּב לִי אֶת הַזָּר וְהַמֻּכָּר אֶת הַיָּשָׁן עִם הֶחָדָשׁ. וּכְבָר אֵינוֹ זָר לִי, וּכְבָר אֵינוֹ מְנֻכָּר. חָדָשׁ הוּא לִי- אַךְ חָדָשׁ מֻכָּר.

חוֹשֶׁבֶת, כּוֹאֶבֶת, מְנַתֶּבֶת.. יוֹשֶׁבֶת, נוֹשֶׁמֶת, רוֹשֶׁמֶת.. אִתְּךָ, וּלְחוּד. אִתְּכֶם, וּבִדּוּד. נוֹגַעַת, שׁוֹקַעַת, שׁוֹמַעַת.. פּוֹסַעַת, קוֹרַעַת, יוֹדַעַת.. אִתְּךָ, וּלְחוּד. אִתְּכֶם, וּבִדּוּד. מַרְגִּישָׁה, מַתִּישָׁה, נְדוֹשָׁה.. מַכְחִישָׁה ,מַבְאִישָׁה ,מַמְחִישָׁה.. אִתְּךָ, וּלְחוּד. אִתְּכֶם, וּבִדּוּד.

אהובי. התבין לחיי, תגע לנשמתי. בצרור מְחוֹלוֹת, מְחוֹלֶלוֹת, מְחָלֶלוֹת, לִפְתוֹחָ פֶּתָח, לְקִישׁוּר הָקֶשֶׁר ואינספור נשמות עגולות, מתעקמות בכאב, מביטות בעניים נוגות. מנוסרים. כואבים. דוממים. ושניים רק, שיחד נועדו לחוות, מתקרבים לאינסוף. במעגל מוסגר, רוקדים את שיצרו, נושמים את השני. נוגע לא נוגע. מחניקה נשימה. התדע?...

"אין עוד" "נגמר" "נעלם" "נמוג" "נטהר" נזעקה האישה הצעירה. נפנפה בגאווה בשערה הבהיר, ורשפה בעיניה בשנאה. "אני פה- וזה העיקר. וכל השאר- מדוע תתנשאו על קהל האל?" "אולי יש" "שרידים" "שארית" "ריח" "זכרונות" הציע האיש הזקן למוד הנסיון. נופף בגערה במקלו החורק כנגדה, ונאנח אנחה מיוגעת. "אי אפשר למחוק- את כל מה שהיה. ואת- מדוע לא תשימי לזכרון לנגד עינייך?" "יש עוד" "ילדים" "אומה" "תחיה" "המשכיות" הכריזה הדמות השבורה. נופפה בידה לילדה הגדול ההולך לגנון, ואימצה אל ליבה את תינוקה הפעוט. "אנחנו פה, מהמוות צמחנו. ואתם כולכם- מדוע תיפלאו, כשיש אלוקים?"

*זה דבר תורה שכתבתי לכבוד בת המצווה של אחותי תהילה: כתוב [בספר משלי] "חכמת נשים בנתה ביתה" וגם "ואיוולת בידיה תהרסנה" איך יכול להיות שאישה מסוגלת גם לבנות את ביתה, וגם להֹרסו? איזה מבין המשפטים נכונים? כתוב בספר בראשית "ויבן ה' אלקים את הצלע"-"ויבן" מלשון בינה. מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה לאישה. מה היא בעצם בינה? בינה היא מלשון התבוננות, יכולת לראות "בין לבין", בין הנגלה ובין הנסתר, בעצם: היכולת להתבונן בדברים- ולהסיק מהם מסקנות מבלי שיֵאַמְרוּ הדברים במפורש. יכולת הבנת דבר מתוך דבר. לכאורה משהו טוב. נכון? כח גדול.. אבל זה תלוי בנו, לאן אנו לוקחות את הכוח הזה. התבוננות זה גם מלשון בנייה. בינה-בניין. אז בעצם אם אנחנו בונות את הבניין-זה אומר שאנחנו בעצם קובעות את טיב וחוזק הבניין. הוא יכול להיות בניין איתן. בניין עדי עד. או הוא יכול גם להיות בניין חלש ובלתי יציב-אשר סופו להרס. כשנתבונן בפרשת קרח, כאשר פוצה האדמה את פיה, נראה שאון בן פלט הנזכר בראש הפרשה יחד עם דתן ואבירם, וכל שאר עדת קרח, אינו נזכר כאן. למה? מפני שאון בן פלט ניצל מכל אותה המהפכה. בזמן שראתה אשתו שהוא עומד להתחבר אל קרח במחלוקתו, אמרה לו אשתו: לשם מה אתה רוצה להתחבר איתם? אם משה הרב, אתה תלמידו, ואם קרח הרב, אתה תלמידו. כך שבעצם אין לך שום תועלת בזה שאתה מתערב בריב למען אחרים. השיב לה און בן פלט "מה אני יכול בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל. איך גאלו הנשים ה"קטנות" וה"לא נראות" לכאורה, את כל עם ישראל? ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד (שמות א-ז) "מעיינה של תורה" מסביר את העניין באופן יפה ואומר- כאשר היו בני ישראל מגיעים לכלל יאוש עקב קושי העבודה והעינויים, עד שדעך בקרבם כל רצון של חיים ונשקפה סכנה לכל עצם קיומו של עם ישראל הרי דווקא הנשים היו מביאות עמהן עידוד ונחמה ועוררו בבעליהם רצון קיום וחדוות חיים. על אף התנאים הקשים והגרועים ביותר, הוסיפו לנהל את חיי המשפחה שלהן, כדי להגדיל את מחנה ישראל. זו היתה צדקותן של נשי אותו הדור ובזכות זאת הביאו כשלגברים במדבר נגמרו הכוחות והם היו על סף יאוש, התעורר אצל הנשים עניין ה"בינה", והתבוננו וראו למרחקים שהגאולה קרובה, ושמו מבטחן בה'. לאישה יש רגש טבעי של אמונה, ומתוך כך נובעת היכולת לבטל את עצמה, לשים הכל בידי ה', ולדעת שהכל יהיה טוב, הכל יסתדר, והכל בעצם רצון ה'. אותה אמונה פשוטה, היא שגרמה לחיבתן הטבעית של הנשים כלפי ארץ ישראל. כשהגברים בחטא המרגלים אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה", קראו בנות צלופחד לעומתם בשם כל הנשים "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו"- ודרשו נחלה, לא הסכימו לוותר ח"ו על חלקן בארץ הקדושה. בעשר הספירות מוצאים שספירת הגבורה, נמשלת לאישה. ונשאלת השאלה- וכי איך יתכן לאפיין את האישה במידת גבורה? הרי גבורה היא מידתם של גברים (לדוג' במלחמה וכו'..) [ואפילו בתוך המילה גבורה מסתתרת המילה גבר] אז למה בעצם שייכו ספירה זו לנשים? כי מהי בעצם גבורה? גבורה היא היכולת לשים גבולות. לדעת מתי ואיפה יש להתנהג בצורה מסוימת, ומתי לא. איזה מידה ומינון, וכו.. בעצם לא רק לתת, אלא גם לדעת לשים סייג ולהגיד "לא", ורואים את זה בשני המקרים הבאים: בפרשת ויקהל כתוב "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה' (שמות, ויקהל לה, כב). מלמד המדרש, על הכתוב: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב", מלמד שהיו הנשים מקדימין לאנשים, ומעשה זה עמד לזכותן. והמקרה השני: בעניין חטא העגל, פירש בתרגומו יונתן בן עוזיאל "וסריבו נשיא למיתן תכשיטיהון לגבריהון"- כשבאו הגברים לקחת מהנשים את תכשיטי הזהב שלהן להכנת העגל-הן סרבו. יש לנו פה שתי סיטואציות שונות עם נשים ותכשיטיהן. בראשונה הן נותנות בשמחה את תכשיטיהן, ובשניה-מסרבות. אע"פ שזה לכאורה אותו עניין- נתינת תכשיטים, הנשים לא התבלבלו, ובגבורה היחודית שלהן, התאפקו הנשים מתרומה פסולה לעגל, וקבעו נכונה את הגבול, מתי ראוי לתת ומתי לא לתת. בקבלת התורה, כשהודיע משה רבנו ע"ה לבני ישראל שנבחרו לעם סגולה הקדים ואמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל" ואמרו חז"ל: "בית יעקב" אלו הנשים. "בני ישראל אלו הגברים. הפניה היא קודם, לנשים ואח"כ לגברים. הנשים מובילות, מקימות את הבית, שמות בו את הרוח-ואז הגברים באים אחריהן. הן מעמידות ויוצקות את הבסיס, דואגות שהוא יהיה יציב ולא יפול, ורק אח"כ הגברים באים ובונים מעל. אם האישה לא תדאג לכך שבסיס הבית יהיה תהילה, עכשיו כשהגעת לגיל מצוות, נכנסת אף את אל תוך תפקיד "האישה היהודיה". תפקיד לא קל הוטל עלינו, הנשים היהודיות- להקים את עם ישראל!! אך יודעות אנו שבתוכינו טמונים אותם כוחות נסתרים, המחיים את העצמות היבשות. יהי רצון שתזכי למצוא את הכוחות הגדולים שה' חנן אותך בהם, ותדעי להשתמש בהם לדברים הנכונים, ע"מ להחיש את הגאולה. כמו שעמדו נביאים לעם ישראל, כך עמדו נביאות מלבד ארבע האימהות. והיו עוד אינספור נשים צדקניות, במשך הדורות. יהי רצון שתזכי להיות כמו יוכבד ומרים המילדות שסיכנו את חייהן, ולא שמעו בקול פרעה ולא המיתו את ילדי ישראל. וכמו דבורה הנביאה שקמה בימי השופטים, והביאה תשועה לישראל. כשבא יבין מלך כנען ושר צבאו סיסרא והציקו לישראל-קמה דבורה עם ברק בן אבינועם וגייסו עשרת אלפים איש מישראל והבריחום ושקטה הארץ ארבעים יהי רצון שתזכי להקים בזמן המיועד לך בית נאמן בישראל שיעמוד על תילו לתפארת בזכותך. "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנוך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"

במבט צר עין, הוא נכנס- וחתך הנשמה. ואני בתמימות חשבתי- עת לחתוך, ועת לאַחוֹת. נתאחו.. נתקשרו.. נתחברו.. נתהדקו.. חנקו! "אוויר!" צרחתי בגרון הניחר. [בעצם רק ניסיתי] ואין קול ואין עונה, כי נלקחה נשימתי. נְשִימָה- נְשַמָה- הוויה. וכה כספתי קירבת- כוכבי קימה. ושנים ששפשפתי שיבושים- שנחשלו. אך- עודיני עצורה, בעת עיוות.

ונקרעת אני בתוככי, הוא מושך לצידו שלו, ואני לכיוון שלי. ובוכה אני בליבי, הוא חושב, מדבר, מנתח, אך אני בעקשנות שלי. ונכנעת אני בנפשי, ועכשיו הוא הבוכה, והדמעות אינן שלי. וזורקת אני את כל הבא לייד- את הקרוב, ואת הזכרון. את הכאב, ואת האושר. את המצחיק, ואת המפחיד. את העצב, ואת השמחה. את הכעס! העיצְבּוּן! הזעם! חוסר ההבנה! חוסר האונים.. חוסר החיות.. אני מצטערת. אבל לא יכולתי עוד. רציתי רק משהו קטן, משהו בסיסי.. רציתי לחיות! ושלווה אני עכשיו בנשמתי, ואיני יודעת כעת מה איתו, כי הוא כבר אינו שלי.

בֵּין מַחְלְפוֹת הַגַּלִּים, יְצִירָה שֶל שַׁלְוָה. אַךְ טִמְטוּמֵי הָעַכְבָּר, וְהַמָּסַךְ-כְּבָלוּהוּ. בֵּין טִפְטוּפֵי הַגְּשָׁמִים, קְרִירוּת שֶׁל אַחֲוָה. אַךְ לַהֲטוֹ וְכַעֲסוֹ, וְהָאֵשׁ- תְּפָסוּהוּ. בֵּין עֵץ הַחַיִּים, מַנְגִּינָה עֲנֻגָּה. אַךְ קַרְשֵׁי הַחֹזֶק, וְחַדּוּת הַמַּסְמֵר- רְמָסוּהוּ. וְנוֹתַר לְבַדּוֹ, עֱרוֹם וַחֲסַר כֹּל, עִם- כֶּבֶל, אֵשׁ, וּמַסְמֵר.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שְׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים... -- משנה מסכת תענית פרק ד' משנה ח' בְּשִׂמְלָה לְבָנָה, פְּשׁוּטָה, שְׁאוּלָה- תְּחוֹלֵל לָּה אֶת רִקּוּדָהּ. בֵּין גְּפַנֵּי כְּרָמִים, גְּדוּשִׁים, מְתוּקִים- מְחַפֵּשׂ, מְנַוֵּט. בְּמַבָּט נוּגֶה, תַּשְׁפִּיל מַבָּט בִּצְנִיעוּת. בְּמַבָּט שׁוֹגֶה, יַחְדִּיר בָּהּ מַבָּט מְבַקֵּשׁ, שׁוֹאֵל. מְחַפֵּשׂ אֶת הָאֱמֶת הַטְּמוּנָה לָהּ, מִתַּחַת לָרִיסִים הָאֲרֻכִּים. מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַקְּדֻשָּׁה הָעֲדִינָה, שֶׁל יִחוּד שְׁכִינָה עִם קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּחִבּוּר וְתֵאוּם מֻשְׁלָם, מִתּוֹךְ אַהֲבָה, אַחֲוָה, וּתְמִימוּת, הוֹלֵךְ וּמִסְתַּעֵף לוֹ עוֹד עָנָף, עוֹד שֹׁרֶשׁ נֶאֱחָז לוֹ בָּאֲדָמָה. וְנִבְנֶה לוֹ כָּאן-- עוֹד אֶבֶן טְהוֹרָה- שֶׁתּוּנַח בְּבִנְיַן אֲרִיאֵ-ל. "צְאֶינה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה , שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. ,, (שיר השירים ג') בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ - זוֹ מַתַּן תּוֹרָה, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ - זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן ". [סוף מסכת תענית פרק ד', משנה ח']

מְנַסָּה לִשְׁכֹּחַ, מְנַסָּה לְהַלְבִּין. לִמְחֹק, לְהַשְׁמִיד, לְהִתְנַתֵּק, לִגְנֹז. אֲבָל לָעַד יִשָּׁאֵר הוּא, כְּאוֹת קָלוֹן, עַל לִבִּי, הֲוָיָתִי, נִשְׁמָתִי.

בחסדי אבא'לה שלי!! זה דבר תורה שכתבתי לדודים שלי, שנוסעים לדרום אפריקה ל-3 שנים לשליחות לקירוב יהודים. לא תעמוד על דם רעך: בתורה כתוב "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י", ט"ז). התלמוד במסכת סנהדרין (ע"ג, א') מפרט מצבים שונים שבהם יש לפעול לפי כלל זה: מִנַּיִן לְרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא טוֹבֵעַ בְּנָהָר, אוֹ חַיָּה גּוֹרַרְתּוֹ, אוֹ לִסְטִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁהוּא חַיָּב לְהַצִּילוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר - לֹא תַּעֲמֹד עַל דַּם רֵעֵךָ. הרמב"ם קבע כי האיסור "לא תעמוד על דם רעך" הוא מן הלאוים החמורים, משום "שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים כל העולם כולו". מובן שאם אין סכנה למציל בפעולת ההצלה, הוא חייב לנסות ולהציל. יש פוסקים הסוברים כי על אדם אף להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית, אך אחרים חולקים על גישה זו. מדינת ישראל בשנת 1998-תשנ"ח אף היא קבעה חוק "לא תעמוד על דם רעך", עיקר החוק הוא סעיף 1 בו, האומר: א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו. חוק זה הופך את החובה המוסרית של עזרה לזולת, לחובה הנובעת מחוק. העובר על הוראת החוק עונשו קנס. זאת יכלה להיות בעצם מטרת התורה בציוויה במצווה זו. כי בעצם, מטבע אנושיותו ומוסריותו של האדם, הגיוני שהיה פועל ב"לא תעמוד על דם רעך" מבלי מצווה מן התורה. אבל המדינה ראתה צורך להוסיף חוק, וחשבה שאין להסתמך רק על הטבע הבריא של האדם. החוק נחקק בעקבות הצעת חוק פרטית של ח"כ חנן פורת. בעת שהובא החוק לקריאה שנייה ושלישית נימק ח"כ פורת את יוזמתו: "לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובע "לא תעמוד על דם רעך", שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא מצווה מן התורה להציל אדם שנמצא בסכנה גם מהפסוק. "והשבותו לו" (דברים כב, ב), שממנו לומדים את המצווה להחזיר לאדם חפץ שאבד לו, וקל וחומר שאם חייו בסכנה שחובה עלינו להציל את נפשו ולהשיבה לו. לכולם מוכרת המצווה היסודית "ואהבת לרעך כמוך", שעליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה, מפני שהיא היסוד ליחסים הטובים שצריכים לשרור בין אדם לחברו. בנוסף לכך פרטה התורה מצוות רבות ובתוכם שני הציוויים שעכשיו ציינו: "והשבותו לו", ו"לא תעמוד על דם רעך". לא מספיק לחייך אל החבר ולהצהיר כי אנו אוהבים אותו, אלא קובעת התורה, שיש לאדם אחריות ממשית כלפי חברו. לפיכך, כאשר יהודי נמצא בסכנת נפשות, אסור לעמוד מנגד באדישות, אלא צריך כל יהודי לחוש עריבות כלפי חבירו שנמצא בסכנה, ולעשות כל מה שביכולתו כדי להצילו. יש כמה דעות שאומרות שבאיסור "לא תעמוד על דם רעך" נכלל אף לימוד התורה עם הזולת (הפצת התורה) . שבעצם שתיקה וחוסר מעשים, כשרואים אח שמרוחק מה' הם בחינת "לא תעמוד על דם רעך"! מכאן בעצם שמי שרואה יהודי המרוחק מהתורה, ומסוגל לעמוד מנגד ולא לעשות כלום, ושהיצר הטבעי של 'לא להשאיר אדם פצוע לבד' לא מתעורר בו אף פה, זה אומר שהוא עובר על איסור דאורייתא! התורה- משולה למים. וכי איך יחיה האדם בלי מים? ימות הוא מייד! משמע, שמי שחי בלי תורה, הוא בעצם מת. לא באופן פיזי כמובן, אבל באופן רוחני כן. כך שמה שאתה עושה בעצם כשאתה מקרב יהודי לתורה ומצוות, זה בעצם מחיה בן אדם מת! לפעמים זה גם קשה מאוד, והאדם "גוסס" לגמרי מבחינה רוחנית, ולפעמים במקרים ממש קשים, יש אפילו "מוות קליני", כי הנשמה מכוסה בכל כך הרבה קליפות, שממש אי אפשר לראות אותה בכלל. אבל יהודי בעצם ובעצם כל אחד ואחד אמור לחוש את הכאב, כשאחינו לא מחוברים. כי "כל עם ישראל ערבים זה לזה", כל עם ישראל הם גוף אחד, שכאשר כואבת הבטן לדוגמה, זה כואב גם לשאר הגוף, כי כולנו אחד. אבל כל ההארה הזאת לא יכולה לבוא מעצמה. הנשמה כבר חלשה, אין לה שרירים, ואין לה את הכוחות הדרושים ע"מ להרים את כובד משקל הטומאה שרובצת עליה. כמו שכל אדווה של מים היא דבר יפיפה, אשר מתמשך ויוצר עוד אדוות יפיפיות, אבל משהו חייב להתחיל את האדווה הראשונה. אשריכם הלל ועליזה היקרים שאתם לא רק שלא הצלחתם להחשות ולראות את אחינו הצמאים היושבים בלי מים, אלה גם אתם הולכים לעזור להם. לא כולם ברמה כזאת גבוהה שהם יכולים תמיד ללכת באש ובמים אחרי הדברים שאנחנו מאמינם בהם. ואתם, הולכים אחרי הדברים שאתם מאמינים בהם, גם כאשר זה דורש ממכם להקריב קצת משלכם. [כגון חינוך ילדכם בבית ספר לא דתי, או עזיבת ארץ ישראל באופן ארעי] אשריכם שאתם הולכים להיות אלה שהולכים לזרוק את האבן למים, ולהתחיל את האדווה היפיפייה ועדינה של תורה. אשריכם שאתם הולכים להיות ה"נחשון בן עמינדב" , שהולך לקפוץ למים, אף לפני שנחצה הים. ובאמת יהי רצון שה' יפתח לכם ולכל עם ישראל את הים ברגע שתקפצו, כנאמר "פתחו לי פתח של מחט, ואני אפתח לכם פתחו של אולם", אתם תצטרכו לפתוח אי"ה רק "פתח של מחט", ומייד יפתח לפניכם אף "פתחו של אולם", שהוא אולמו של בית המקדש, שיבנה אי"ה בזכות אנשים כמוכם, שמקנאים לה', שפועלים כמו משה רבינו, שלא יכל לראות איך מרביצים לאחיו, אשריכם בעולם הזה, אשריכם בעולם הבא, ויהי רצון שנזכה כולנו, כל עם ישראל המאוחד לחזות בנעם ה', בתוך היכלו שיבנה בע"ה בזכות אנשים כמוכם.

בחסדי אבא'לה שלי!! ציור שציירתי, מתוך מוזת עצבות שהיתה לי על ירושלים הלא שלמה-מה שמשאיר אותנו לא שלם. אבל בעצם מה שרואים כאן, זה שהדמעות שאנחנו בוכים על ירושלים, בונים את בית המקדש.. בטעות שמתי את זה בקטגוריית "צילום" במקום, "ציור", אבל לא נורא..

סתם משהו חביב <ע"פ דעתי לפחות..>

וַיְּדַבֵּר בָּהּ. בְּאוֹתָהּ נַעֲרָה. שֶׁשָּׁרְשָׁהּ מֵעַם נֵכָר, אַךְ לִבָּהּ שָׁקוּעַ בַּיַּהֲדוּת. הַמִּתְכּוֹפֶפֶת בַּשָּׂדֶה, וְלוֹקֶטֶת לְאִטָּהּ- פְּאוֹת, שִׁכְחוֹת, וְנִשְׁכָּחוֹת. וְעַל רֹאשָׁהּ זוֹרֵחַ כֶּתֶר, שֶׁל צְנִיעוּת, אַצִּילוּת, וּמַלְכוּת.

בֶּעָתִיד, הָרָחוֹק, הַקָּרוֹב, בֶּעָבָר, אֶפְגְשֵׁם. עֲטוּרֵי גְלִימוֹת, כֶּתֶר לְרֹאשָׁם, לְמוּדֵי מִלְחָמָה, וְחֶרֶב חַיִל חַדָּה מוּנַחַת לְצִדָּם. פְּנֵיהֶם נְטוּלֵי גַאֲוָה, וּמַעֲשֵׂיהֶם מְלֵאֵי אֹמֶץ. יִלָּחֲמוּ לְלֹא מוֹרָא, וְיַקְרִיבוּ אַף מִשֶּׁלָּהֵם. בֶּעָתִיד, הָרָחוֹק, הַקָּרוֹב, בֶּעָבָר, אֶפְגְשֵׁם.

וַיֹּאהָבֵם, וַיְּחַפְּשֵׂם, וַיִּמְצָאֵם. וַיִּשְׂנְאֻהוּ, וַיִּזְרְקֻהוּ, וַיִּמְכְּרֻהוּ. וַיְּקַבֵּל, וַיִּשְׁתֹּק, וַיִּדֹּם.

השיר הזה נכתב כתגובה \ המשך לשיר שלי הזה- /Mosaic/Read/4267 ואני מבקשת ממכם לקרוא קודם את השיר בקישור, לפני את השיר הזה. תָּפַרְתִּי אֶת כְּנָפַי, וְעַפְתִּי. עַפְתִּי אֶל אַרְצוֹת הַחַיִּים, הַחֹפֶשׁ, הַבְּחִירָה, הָאֱמֶת. הַכֹּל קָלִיל, וְהַמַּשָּׁב דּוֹחֵף אוֹתִי קָדִימָה. כְּאִלּוּ לוֹחֵשׁ לִי "תִּתְקַדְּמִי". וַאֲנִי מִתְקַדֶּמֶת, וּמַרְגִּישָׁה, כָּל-כָּךְ, אֲנִי. השיר הזה נכתב גם בעקבות עזיבתי אותכם.. אז תודה על הכל.. ו.. ו.. זה הולך להיות לי ממש קשה, כי אני ממש אוהבת אתם.. תמשיכו ליצור, ולהוציא מהכח א'ל הפועל את הכשרון שנטע בכם הקב"ה.. זהו, באהבה ממני, שעפה מפה.. מיכל שרה.

אני אישית חשבתי שזה יכול להיות תמונה בפוסטר.. צילמתי, ועיבדתי קצת.. [טשטוש ברקע..]

הַיּוֹם בּוֹ אֵצֵא. וּשְׁקִיעָה תִּפְגֹּשׁ זְרִיחָה. מַיִם אֶת הַשָּׁמַיִם, מָוֶת אֶת הַחַיִּים. רָקִיעַ אֶת הָאָרֶץ- וְהָאָדָם- אֶת בּוֹרְאוֹ.

מַדְבִּיקָה כְּנָפַיִם, מְנַסָּה לָעוּף. לְטַיֵּל בֵּין הַפְּרָחִים, וְלִשְׁתּוֹת מֵהַצּוּף. אַךְ הַכְּנָפַיִם כְּבֵדוֹת, לְיָדַי הַדְּקִיקוֹת. נוֹפֶלֶת אֲחוֹרָה בַּחֲבָטָה. מִתְבּוֹנֶנֶת עַל הַכֹּל-מִלְּמָטָה.

*מונולוג שרחל אשת רבי עקיבא אומרת. הקדמונת: לִפְעָמִים כְּשֶׁכּוֹתְבִים עַל דְּמוּת, נִכְנָס אַתָּה לִנְעָלֶיהָ, מִתְחַפֵּשׂ בְּכָל כֹּחֲךָ. אֲבָל עֲדַיִן לִפְעָמִים- תִּמְצָא בּוֹ אֶת עַצְמְךָ.. והנה השיר לפניכם: זֶה פּוֹעֵם בְּתוֹכִי, מַרְגִישָׁה זֹאת בִּפְנִים. הוּא הָאֶחָד, הוּא שֶׁלִּי, צַדִּיק הוּא. אַבָּא! פְּקַח עֵינֶיךָ! פְּתַח לִבֶּךָ! הֲאֵין אַתָּה רוֹאֶה, קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה? הֲעֵינֶיךָ סֻמּוֹת? הֲלִבֶּךָ קָר? צַדִּיק הוּא! מָלֵא צֶדֶק, וֶאֱמֶת. חֶסֶד, וְשִׂמְחָה. אַהֲבָה, וְאַחְוָה. צָנוּעַ, וְעָנָו. וְלִבִּי נוֹהֵר אֵלָיו. אֶל הַמָּקוֹם הַפְּנִימִי הֶעָמֹק הַזֶּה. כִּי מַרְגִישָׁה אֲנִי בִּפְנִים, מַה יָּכוֹל הוּא לִהְיוֹת. כִּי הוּא אִישׁ גְּדוֹל מִדּוֹת. אַבָּא! קְרַע נָא אֶת הַתֶּפֶר שֶׁתָּפַרְתּ עַל לִבֶּךָ! מִתְחַנֶּנֶת אֲנִי! קַבְּלֵנִי אָבִי! קַבֵּל דּוֹדִי.. יוֹרֶדֶת עַל בִּרְכַּי, מִתְחַנֶּנֶת עַל נַפְשִׁי.. אֵינְךָ רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ? אֵינְךָ רוֹצֶה לְקַבֵּל? אַל תְּקַבֵּל. אַל תֵּדַע. אֲבָל דַּע, שֶׁגָּדוֹל יִהְיֶ-ה, יִהְיֶ-ה גָּדוֹל. כִּי אֲהוּבִי אַלּוּפִי, הִבְטִיחַ הוּא לִי, שֶׁיְּרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב, עוֹד יָשִׂים עַל רֹאשִׁי..

הכנתי את זה מפלסטלינה. זה אישה מדליקה נרות.

ריבון העולמים, אבי, מלכי, דודי.. שכל כולך, אינו אלא רק אחד. אנא השרה אחדות, וטוהר. חצאים- שמתחברים לשלמות. שנזכה להבין בבהירות- מה חלקנו, ומה לא. לאיזה חלק עלינו להתחבר, ואיזה פסול. ואל נא נקנא בחלקת חברינו, אלא נשמח בחלקינו, במה שניתן, דווקא לנו. המושלם לנו. הראוי, והנכון שנקבע- עוד מששת ימי בראשית. ומתוך כך נזכה, להגיע לשלוות האחדות.

אֱלֹקַי. תֵּן בְּלִבִּי בִּינָה, דַּעַת וְשֵׂכֶל לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת, בְּיִרְאָה וּבִתְמִימוּת. בְּלִי שׁוּם מְחִצּוֹת, מַסֵּכוֹת, הַפְרָדוֹת. וּבַעֲבוֹדָתִי אוֹתְךָ- תֵּן לִי לִרְאוֹת בִּבְהִירוּת הַדַּעַת, וּבִצְלִילוּת-אֶת הַנָּכוֹן. לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר, וּלְהַבְחִין בֵּין- טָמֵא לְטָהוֹר, בֵּין מֻתָּר לְאָסוּר, בֵּין עִקָּר לְטָפֵל. עֲזֹר לִי- לֹא לָתֵת לָרֶגֶשׁ לִשְׁלֹט, וּלְסַמֵּא אֶת עֵינַי. וְלֹא לָתֵת רַק לַשֵּׂכֶל לִהְיוֹת, שֶׁיִּסְגֹּר אֶת לִבִּי. אֶלָּא אָנָּא תֵּן לִי תְּבוּנָה, לְשַׁלֵּב שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, בְּמִנּוּן נָכוֹן, הַיּוֹצֵר שְׁלֵמוּת קְדֻשָּׁה. וְתֵן לִי אָנָּא לְהָבִין, שֶׁהַכֹּל מֵאִתְּךָ, וְהַכֹּל לְטוֹבָתִי. וּבַהֲבִינִי זֹאת- אַגִּיעַ לִבְחִינַת עוֹלָם הַבָּא, בִּקְדֻשָּׁה, טָהֳרָה, יִרְאָה, וְרוֹמְמוּת.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם. אָבִי, מַלְכִּי, מְרַחֲמִי. בְּרַחֲמֶיךָ הַגְּלוּמִים, נַחֵם שְׁכוּלִים. צִיּוֹן הַפְּצוּעָה, יוֹשֶׁבֶת בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ, מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָהּ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם. מוֹשִׁיטָה יָד, הַשָּׁבָה אֶל חֵיקָהּ- רֵיקָם. הֲרִימָהּ מֵעֲפָרָהּ, מִיְּגוֹנָהּ, מֵהָעֲלָטָה. וַהֲבִיאָהּ לִגְאֻלָּה, אוֹרָה, וְשִׂמְחָה. וְאָשִׁיבָה שׁוֹפְטַיִךְ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְאָשִׁיבָה עִירֵךְ כְּבַתְּחִלָּה, וְאָשִׁיבָה הָרוּחַ כִּבְרֵאשִׁית. כִּי נִשְׁבַּעְתִּי צִיּוֹן- שֶׁלֹּא תִּכָּלְמִי לְעוֹלָם וָעֶד, וְעוֹד אָשׁוּב וְאֶבְנֵךְ. וְאַחֲרֵי כֵן אֶקְרָא לָךְ עִיר צֶדֶק, קִרְיָה נֶאֱמָנָה.

בחסדי אבא'לה שלי!! יצאתי החוצה לצלם את החופש. וחשבתי שאני אצלם ים, ילדים בקיטנות, וכו'. במקום זה יצאתי החוצה- וראיתי את אחותי [בת 3] ובן דוד שלי [בן 4] נפרדים אחד מהשני. כי משפחתו נוסעת לשליחות לדרום אפריקה ל-3 שנים, ומכייוון שהם גרים בישוב, אנחנו ממש קשורים אליהם. מייד כשראיתי אותם, ידעתי שהם בשבילי סמל החופש. יש משהו בילדים שתמיד שובה אותי. התמימות הזאת, הטוהר.. עושים מה שהם רוצים, מבלי שי'הי'ה להם אכפת מה אנשים אחרים חושבים עליהם, לא מתפאדחים מכלום, ואומרים ומביעים מה הם חושבים, בלי שום מחיצות, פוזות, ומסכות. מבלי לנסות להיות משהו אחר, אלא פשוט להיות בשיא הפשטות-הם. [הערה-לא אמרתי להם מה לעשות. זה הכל טבעי לגמרי]

נִכְנַסְתִּי, וְהִתְיַשַּׁבְתִּי בַּאֲנָחָה. וּכְבָר יָדַעְתִּי מֵרֹאשׁ, הַיּוֹם יִהְיֶה הַיּוֹם הֲכִי גָּרוּע בָּעוֹלָם. הִתְיַשַּׁבְתִּי עַל הַכִּסֵּא וְהוֹרֵיתִי לְכֻלָּם לְהוֹצִיא סִדּוּרִים, שָׂמַחְתִּי לִרְאוֹת שֶׁלְּפָחוֹת זֶה עָבַר בְּשָׁלוֹם. אֶת הֶמְשֵׁךְ הַיּוֹם כְּבָר לֹא אֶזְכֹּר. לֹא אֶזְכֹּר מֶה הָיָה, מִי הָיָה, מָתַי הָיָה. רַק אֶזְכֹּר אֶת כָּל אוֹתָן אַלְפֵי עֵינַיִם קְטַנּוֹת וְכוֹעֲסוֹת נוֹעֲצוֹת בִּי אֶת עֵינֵיהֶן בְּאַשְׁמָה, מְצַפּוֹת מִמֶּנִּי לִתְגוּבָה, הֶסְבֵּר, הֶצְדֵּק, חֲרָטָה. אֲבָל אֲנִי רַק יָשַׁבְתִּי שָׁם חַסְרַת כֹּחוֹת, וְהִבַּטְתִּי עַל כֻּלָּן בְּעֵינַיִם לֵאוֹת, וְשָׁתַקְתִּי. לֹא הָיָה לִי כֹּח לְדַבֵּר, לֹא הָיָה לִי כֹּח לָרִיב, לֹא לְהִדַּיֵּן, אוֹ לְפַלְפֵּל. פָּשׁוּט לִשְׁתֹּק שָׁם, חַסְרַת יֶשַׁע, וְלָדַעַת, שֶׁאֵין טַעַם לְהִלָּחֵם- כְּשֶׁכֻּלָּם נֶגְדְּךָ.

מְצֻנֶּפֶת בְּפִנָּה מְאֻבֶּקֶת, בְּתוֹךְ הָאַרְמוֹן הַשָּׁחֹר, שְׁקוּעָה בְּתוֹךְ עַצְמָהּ, חֲלוֹמוֹתֶיהָ, תִּקְווֹתֶיהָ. שְׂעָרָהּ הָאָרֹךְ פָּרוּשׂ כִּמְנִיפָה עַל פְּנֵי פָּנֶיהָ, וְעוֹד אֶפְשָׁר לִרְאוֹת מִמִּתַּחַת, כַּמָּה דְּמָעוֹת מִתְגַּלְגְּלוֹת מִבַּעַד לְמַסַךְ הַשְּׂעָרוֹת. כָּל כָּךְ רוֹצָה לַחֲווֹת, לִשְׂמֹחַ, לְקַוּוֹת, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה'.. וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.. כָּל כָּךְ רוֹצָה לְהִתְקָרֵב, לְהַרְגִּישׁ, לָחוּשׁ, לְהִתְרַגֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים!!!!.... הַדְּמָעוֹת מַמְשִׁיכוֹת, יוֹצְרוֹת מִין שְׁלוּלִית קְטַנָּה מְלוּחָה, אֲבָל צְלוּלָה, וְהִיא מְרִימָה לִשְׁנִיָּה מַבָּט מְצֹעָף כְּדֵי לְהִסְתַּכֵּל בַּמַּרְאָה שֶׁיָּצְרָה, וְרוֹאָה.. רוֹאָה הַכֹּל.. מַה שֶּׁהָיָה, מַה שֶּׁעַכְשָׁו, מַה שֶּׁיִּהְיֶה.. רוֹאָה אֶת הַכֹּל. וְכָל הַצְּבָעִים הָאֲפֹרִים מֵהֶעָבָר, וְצִבְעוֹנִיִּים מֵהֶעָתִיד מִתְעַרְבְּבִים יַחַד, וּמְבַלְבְּלִים. כָּל כָּך רוֹצָה, כָּל כָּךְ מְקַוָּה, כָּל כָּךְ מְיַחֶלֶת, כָּל כָּךְ כּוֹסֶפֶת!!!!!!!! וּגְרוֹנָה הַנִּחָר, הַשָּׁנוּק מִדְּמָעוֹת וִיבָבוֹת פּוֹרֶצֶת בִּצְעָקָה "אאאאאאאאאאבבבבבבבבבבבאאאאאאא!!!!!!!........ אֲנִי מִתְחַנֶּנֶת לְפָנֶיךָ.." וְכָל גּוּפָהּ כְּבָר שָׁטוּח עַל הָרִצְפָּה מֵרֹב תַּחֲנוּנִים "הֲרִימֵנִי, קָרְבֵנִי.. אֲנִי רוֹצָה אוֹתְךָ.. מִתְגַּעְגַּעַת אֵלֶיךָ.. רוֹצָה אוֹתְךָ, רוֹצָה בְּקִרְבָתְךָ.. לְאַן הָלַכְתָּ!! קָשֶׁה לִי לְבַד.. אַבָּא.. אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת.................." וְנִרְדֶּמֶת כָּךְ מִתּוֹךְ כָּל הַתְּפִלּוֹת, מְקֻבֶּצֶת בְּפִנָּתָהּ הַמְאֻבֶּקֶת בְּצַד הַחֶדֶר, חוֹלֶמֶת עַל טֹהַר מַלְכוּת ה'.. "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ"..

אַחְרָיוּת- קַבָּלָתָהּ, נְשִׂיאָתָהּ, יְדִיעָתָהּ. אַחְרָיוּת- קַבָּלָתָהּ בְּסִבּוּבֵי הַחַיִּים, כַּאֲשֶׁר כָּל אֶחָד מֵהַסִּבּוּבִים, גּוֹבֵר וּמִתְגַּבֵּר עַל שֵׁנִי, בְּמָחוֹל נוֹסָף, הַמְבַלְבֵּל, וּמְסַמֵּא עֵינַיִם. אַחְרָיוּת- נְשִׂיאָתָהּ בְּנֵטֶל הַכָּתֵף, אַף אִם חוֹתֵךְ הוּא בַּבָּשָׂר, מְשַׁסֵּעַ שֶׁסַע וּמַתְחִיל לְדַמֵּם. אַחְרָיוּת- יְדִיעָתָהּ בַּטּוֹב וּבָרַע, לִטְעֹם, לָדַעַת, וּלְהַרְגִּישָׁהּ מִתּוֹךְ חֹשֶׁךְ, אוֹר, וּשְׁחוֹר, מִתּוֹך הִזָּכְרוּת בָּהּ מִתּוֹךְ מַעֲמַקִּים. אַחְרָיוּת- קַבָּלָתָהּ, נְשִׂיאָתָהּ, יְדִיעָתָהּ.

תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה, נַחֲלָה מִשֶּׁלָּנוּ. חֶלְקַת אֲדָמָה, בְּנַחֲלַת אָבִינוּ. הֲיִזָּכֵר שֵׁם אָבִינוּ? הֲיִשָּׁאֵר זִכְרוֹ? אָמְנָם מְקוֹשֵׁשׁ הָיָה, אַךְ מֵת בְּקִדּוּשׁ שְׁמוֹ. כִּי טוֹבָה הָאָרֶץ, בִּמְאֹד מְאֹד, לֹא נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנֵלֵךְ כָּךְ לִבְגֹּד. אֶלָּא נִדַּבֵּק, נִשָּׁאֵר, נַרְגִּישׁ, וְנִתְחַבֵּר. תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה, שַׁלְוָה, נַחֲלָה, שְׁלֵמָה.

הָיָה סִמָּן טוֹב, נִתָּךְ אַרְצָה בִּבְרָכָה. מַרְטִיב, מַשְׁקֶה, מַרְוֶה אֶת צִמְאוֹנָם. עַכְשָׁיו- כַּסּוּפָה. כַּסְּעָרָה. נוֹשֵׁף, מֵעִיף, וּמַשְׁטִיחַ אַרְצָה כָּל פֶּרַח הַנִּתְקָל בְּדַרְכּוֹ, מַשְׁפִּילוֹ עַד עָפָר, וְרוֹמְסוֹ עַד שְׁאוֹל. וְסִמָּן רַע הוּא עַכְשָׁיו סִמָּן רַע.

נְטוּשָׁה. עֲזוּבָה. לָקְחוּ אֶת שֶׁרָצוּ, וּבָרְחוּ. הוֹתִירוּהָ בּוֹכָה בְּאֶמְצַע הַכְּבִישׁ, לְלֹא כֹּחוֹת, מִבְּלִי יְכֹלֶת- לָקוּם מֵחָדָשׁ.

שבת הגדול מוזכרת בתורה, בהפטרה בספר מלאכי "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא.." מה כ"כ גדול וחשוב בשבת זו, שהיא זכתה להקרא "שבת הגדול"? חודש ניסן ע"פ התורה הוא החודש הראשון, וע"כ מר"ח יש מעין "ראש השנה" הנקרא "ראש השנה למלכים". אז אם באמת נשווה את פסח לימים הנוראים, אז כל הימים לפני פסח הם כמעין "ימי אלול" של חזרה בתשובה. בימים אלה חשוב לעשות חשבון נפש עם עצמך, לחזורבתשובה, וגם להתכונן נפשית לקראת ליל הסדר, שזה ה"אירוע" הגדול שע"ש נקראת השבת שלפניו "שבת הגדול". גדול שבת זו מאוד, כי יש בה הרבה פתיחת שערי השמיים לתפילותינו. מה עוד מוזכר בפסוק הנ"ל? את אליהו הנביא. היכן מופיע לנו אליהו הנביא לאחר שעלה בסערה השמיימה? בבריתות, ליל הסדר, מוצאי שבת, ועוד.. ומה המשותף בכל האירועים האלה? התחדשות. בברית-הולד חדש, חיים חדשים,וכו'.. מוצאי שבת- שבוע חדש. וליל הסדר- כפי שהזכרנו למעלה זו תחילת "שנה חדשה", התחלה חדשה, דף חדש בהכל, וכו'.. מה עוד מייחד את כל האירועים שבהן אליהו הנביא מופיע? שעת רחמים. למה? כי אליהו הנביא בימי חייו פעם הרבה ע"פ מידת הדין, שזו מידה טובה אולי, אבל העם באותה תק' לא הי'ה ברמה מספיק גבוהה כדי שינהגו בהם במידה זו. ולכן אליהו הוחלף באלישע, אשר יותר "התאים את עצמו" לרמת העם. ברית מילה- הוא שעת רחמים פני הקב"ה, וכך גם מוצאי שבתות. וליל הסדר כמובן.... אז צריך לנצל את זה!! אז שנזכה.......... ושי'הי'ה לכולנו פסח כשר ושמח, ושנזכה לביעור החמץ והיצר הרע מתוככינו. אוהבת כ"כ את ככווווללללכככםםם! ותמשיכו להיות כ"כ מקסימים! מיכל שרה.

הַכֹּל מַתְחִיל. זְעָקָה נִזְעֶקֶת, צְעָקָה נִצְעֶקֶת, צְרָחָה נִצְרַחַת. וְהַשְּׁתִיקָה מְשַׁתֶּקֶת, וּמְיַשֶּׁבֶת שָׁלוֹם בֵּין כֻּלָּם. מַרְגִּיעָה אֶת הָרוּחוֹת- עַד לַפַּעַם הַבָּאָה.

בחסדי אבא'לה שלי!! נסיון עלוב שלי בתור טיוטה לנגן את "stairway to heaven" של "led zeplin" אבל יש המון זיופים, וטעיות.. ולא הצלחתי לנגן את הכל.. ו.. זה כולל כמה אילתורים ועיבודים שלי.. ולכל אלה שמכירים אותי ויודעים שאני שומעת רק מוזיקה שבקדושה, ותוהים איך אני מרשה לעצמי לנגן מוזיקה כזו-התשובה היא שאני לא מנגנת את התווים, אלא רק את האקורדים. ולכן-זה לא השיר עצמו דווקא, אלא יכול להיות אקורדים של כל שיר..

הָאָדָם יִרְאֶה לָעַיִן, ה' לַלֵּבָב. מַבִּיטָה סָבִיב בִּתְהִיָּה, תְּמִיהָה, וְאֵימָה. נִפְחֶדֶת, רוֹעֶדֶת, מְצֻמְרֶרֶת. שוּב זֶה קָרָה- שוּב הֶעֱרִימוּהָ. שוּב הִפִּילוּהָ. שוּב נְטָשׁוּהָ. שוּב עֲזָבוּהָ. כְּבוֹדָהּ נִרְמָס, שִׂמְלָתָהּ קְרוּעָה. עֶדְנָתָהּ נִפְגְעָה. סְרוּטָה וּשְׁבוּרָה. דִּמְעָה חַמָּה זוֹלֶגֶת מֵעֵינֵיהָ, נוֹשֶׁרֶת מֵאַפָּהּ, נוֹפֶלֶת בְּמוֹרַד לֶחְיָהּ, וְנוֹחֶתֶת עַל כְּתֵפָהּ. זְעָקָה אִלֶּמֶת , נִקְרַעַת מִתּוֹכָהּ, פּוֹרֶצֶת אֶל עָל. מַרְכִּינָה רֹאשׁ, מַשְׁפִּילָה מַבָּט, מַשְׁלִימָה עִם הַמַּצָּב. הָאָדָם יִרְאֶה לָעַיִן- אַךְ ה' יִרְאֶה לַלֵּבָב!

רַגְלַיִם קְלִילוֹת, בְּרִקּוּדוֹן שֶׁל פְּרִיחָה, מוֹחֲצוֹת נְמָלָה. ------------------------------------------------------------------------------------------ תודה ליעקב על עזרה בעיבוד השיר.

ת.ז. : האש. גיל: מאז התוהו שהיה בהתחלה, ומאז הפרדתו בינו לבין החושך, עד עכשיו. אין זה גיל שאפשר להגדירו, כי כל יום בבריאה- יתכן ששימשה לא רק ליום אחד-אלא לאלפי שנים. וכל יום בבריאה- שימש האש בהמון דברים עמוקים ונסתרים. מיקום: במקומות שיש בהם הרבה קדושה, או מקומות שיש שם הרבה טומאה. כלומר- במקומות קיצוניים, ולא באמצע כמו המים. אינו יושב על מי מנוחות, אלא נזעק לכל מקום אשר יהיה שם סערת רגשות. תכונות: יש בכוחו לשרוף, או לחמם. תלוי מאיזה מניע הוא בא [טהור או לא]. תלוי אם משתמשים בכלי זה שנתן נתן לנו הק"בה בצורה הנכונה. כמו שכתוב שיש אש בין בעל ואישה. "ואם זכו-שכינה בניהם" - והאש מחממת את ליבם, ומבעירה את האהבה היוקדת. לא זכו- "אש אכלתם", והם נשרפים במריבות. בגלל המיוחדות של האש, ה' גנז את האש, האור לצדיקים לעתיד לבוא. כדי שרק אלו שיודעים להשתמש באש נכון-ישתמשו בו. כי אם לא ישתמשו בה כראוי- הם ישרפו בה את העולם, ולא ישאר ממנו שריד. אפשר להשתמש באש מתוך רצון טוב, ואפשר להשתמש בו לרע, אך דעו לכם שגם אם זה זה בא מתוך מניע טהור, לפעמים זה לא מספיק, ויש צורך ב"הוראות שימוש" לכאורה ע"מ לנתב את זה למקום טוב.. כדוגמת אלעזר ואיתמר שאמנם באו מתוך רצון טוב להתקרב לה', אך לא ידעו בדיוק מה לעשות עם כל העוצמות-ושרפו את עצמם. יומן ה"אש". לילה בחי'י ה"אש": תמיד שמשתי לתפקידים רבים ומגוונים. אך אף פעם לא שימשתי בתפקיד כה חשוב כמו זה. היה זה לילה שחור משחור, כאשר לפתע קרא לי הא'ל, ובקש ממני לשמש בתפקיד חושב זה. "חשוך לבני" אמר ה'. "חשוך, ואינם רואים אותי. אולי אם תבוא להאיר בלילה, יאיר ליבם-ויזכרו בי". בשמחה אצתי ממקומי, וירדתי אל גינת האגוז, שם נמו להם בשלווה בני ישראל. תהיתי על שישנים הם. ידעתי שצריכים הם מחר סוף סוף לקבל את תורת ה', והרי אין זה מתאים כ"כ בלילה כזה לישון. אך לא אמרתי דבר. לקחתי את כל עוצמותי לגרש את השחור הנורא ששרר שם. העמדתי עצמי כעמוד, והארתי. וכל בני ישראל ישמחו ויעלוזו. חשבתי שהנה טוב הדבר, ושוב הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. ושוב יעבדו את ה' באותה אש והתלהבות שהיתה להם קודם.