יצירות של שובל אור | יצירות ש-שובל אור אהבה

אחרי תקופה ארוכה שהחממה שלי היתה יבשה (מה לעשות, שנת שמיטה =)) וגם המחברת, כתבתי משהו.
נכתב במסגרת סדנת כתיבה יוצרת לחנוכה, בה המשימה היתה להביט בנר כשהחדר מוחשך, ולכתוב אסוסיאציות. פעילות מומלצת לחנוכה!

אני מתבוננת בשלהבת המרצדת שמולי. המחשבה הראשונית שעולה בי זה מוות. נר זיכרון. נר נשמה.
הצל שמפילה הלהבה נראה מאיים. מזכיר לי תקופות אפילות. תקופות שחורות עם הרבה דיכאון.
תקופות

*קצת הקדמתי, אבל הקטע נכתב לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל, שיחול רק בשבוע הבא.

לילה.
צינה חודרת לעצמות.
וצמרמורת אופפת.
אני ניצבת בבית הקברות הצבאי בהר-הרצל, מתבוננת בקברים המפוזרים תחתיי.
מעל קברו של עוז צמח אני רוכנת. או אולי עוז צבח?
החושך לא מאפשר לראות.
לעזרתי רק אורו של נר הנשמה המרצד. דימיתי לראות את השלהבת בוערת בעֹז, מנסה להבהיר את החושך שהותיר אחריו עוז.
עדיין

*הכל מומצא!!!

זה היה בצהרי יום שישי אביבי,
כשפגשתי אותך בטרמפיאדה, במקרה.
היינו רק אני ואתה, ועוד בחור,
כשהמנוולים הגיעו.
בסכינים שלופות הם התקרבו,
נטפלו לבחור ההוא שהיה הכי קרוב אליהם.
צעקת לי בלחישה: 'בואי לבטונדות!'
ובדרך שאלת אותי אם לא אכפת לי שתסתיר אותי מפניהם.
ולפני שהספקתי לתת את אישורי, הם התקרבו.
נצמדתי לבטונדה הקרה, כשדחקת בי להתכווץ, בעוד אתה

*לא כתבתי המון זמן, והיום זה בא לי שוב. אבל כנראה שחזרתי לשלב ההתחלתי של הכתיבה, וודאי מה שכתבתי זקוק לליטוש רב.. אבל גם זה משהו!

ערב פסח,
זה הזמן לניקיון חיצוני
ולניקיון פנימי.
ארון הסודות נפתח.
דף אחר דף נשלף.
דפים שקופלו בקפידה,
נקראים אחד לאחד.
סודות נחשפים,
סודות שנטמנו לפני שנים.
יש סודות כאובים,
ויש סודות נעימים
ויש גם סודות שכדאי לזרוק לפח,

צוייר בהשפעת טיול להרודיון.. תמיד שאני מבקרת במקום יפה (לפי הקריטריונים שלי) עולים בי מאוויים להקים שם את ביתי, בית החלומות שלי (שיהיה שונה בתכלית השוני מהבית שכאן). מלכתחילה החלטתי לקרוא לציור "בית החלומות שלי", אך במהלך ציורו גיליתי בתוכי כל מיני מאוויים נסתרים וכמיהות כמוסות שבאו לידי ביטוי בציור, וע"כ הוא קיבל גם את השם הזה. שימו לב שכל יישותה של הנערה אומרת כמיהה- איכות הצילום כאן כמובן על הפנים

טיול בתוך ענן
קריר בחוץ, יום סגריר.
אני נועלת מנעלי, מתעטפת היטב בשלל שכבות מחממות, ויוצאת את הדלת.
אני אוהבת את השעות האלה בבוקר. רק פעם בשבוע אני יכולה להרשות לעצמי אותן. זה הזמן שלי לעצור לכמה שעות מהמרוץ המטורף של החיים, קצת לחשוב עליהם, קצת לנוח ולהתרגע, בקיצור- לעשות מה שאני רוצה. מעין חופשיות שכזו.
אני מהלכת ברחוב. המולת הבוקר הלחוצה משהו, תמה. האמהות סיימו לשלח את עולליהן למוסדותיהם,

מתגלגל בקול
צלילו ענוג כפעמונים
נטול עול
זהו צחוקו של פעוט רך בשנים...


התמונה סתם בשביל האווירה.. לא מצאתי תמונה של תינוק ממש צוהל, כמו שניסיתי לתאר בשיר...

דודיק התהלך סהרורי בוואדי, אוחז בידו מקל.
אין לו חשק ללכת היום לבית הספר, למרות שהוא יודע שמחר המורה תחקור אותו לפשר העדרותו. אבל זה לא אכפת לו.
היום בערב אמור להתקיים בבית הספר לימוד אבות ובנים. הוא חזה מראש את מה שיקרה. כל חבריו יגיעו עם אביהם, ורק הוא.. רק הוא יבוא בגפו. ולא היה לו חשק לסבול את החריגות הזו. ואת השאלות שיבואו אח"כ, ואת מבטי הרחמים. לא מעוניין. לכן החליט לא לבוא מהבוקר, וזהו.

כל יום, כשאני חוזרת מבית הספר, הוא מקבל את פניי בקפיצות שמחה סוערות.
כשאני מתיישבת להתרגע בספה הביתית לאחר היום המתיש, הוא אוטומטית מתיישב לידי, צמוד צמוד אליי.
אני מלטפת אותו, פולה קרציות מפרוותו הלבנה הבוהקת, ומספרת לו על היום שעבר עליי.
אם הוא מבחין בעננת עצבות בפניי, מייד הוא שולח לי מבט חם ואוהד, ובלי מילים הוא מצליח לשמח אותי.
לפעמים, כשאני ממש בוכה, הוא משלח את לשונו הרירית ומלקק

נו, מה אתם אומרים על מעצבת התמונות החדשה של האתר?
תיזהרו, נעם ומוריה.. אני אתחיל גם לעשות מסגרות מעוצבות.. ושלי יותר יפה...

גם נכתב לפני המון זמן.. אני עושה סדר בדפים מקומטים, אז מוטב שקטע כזה ישמר במקום יותר ראוי..

ילדתי, מה לך כי תתעצבי?
מה זה היגון המעיב על פנייך?
מהו אותו שחור מתחת לעינייך?
ומדוע זה נפלו לחייך?

חייכי ילדתי! חייכי.
הביטי לשקיעה, האזיני לציפורים
המסיימות את יומן.
מחר יום חדש!
הכל עוד יכול להשתנות.

אם רק תרצי.

בחרי בטוב, ילדתי.
הטוב

*נכתב בעקבות הרהורים לקראת הפרוייקט באומנות שעשיתי שנה שעברה, שנושאו משמעות החיים. אולי בקרוב אני אעלה את היצירות עצמן, אבל כרגע הן בתערוכה במ.א שלנו.
אני יוצאת במסע. מסע שעלול להיות ארוך ולהימשך זמן רב. אך בטוחה אני שהתוצאה תהיה שווה הכל.
במסע זה אני הולכת לחפש, לבנות, לעצב את האמת שלי. את הדרך שלי. את המסלול שלי בחיים האלה. בעולם הזה. ביקום הזה.
במהלך המסע יהיה עלי לעצור מדי פעם, לבחון

צעד מהסס
מתקרב-מתרחק
פסיעה מתגברת
מתרחק-מתקרב

קרוב.
רותח.
לוהט.

ואז-
אבק מסמה עיניים
חוסם אוויר טהור.
אבק חודר לעיניים
מאיץ בדמעות לגבור.

נשיפה קלה,
מעיפה אבק.
יד מחליקה
מסירה אבק.

המקום שכוח אל,
לא נפקד, נדמה זה יובל.

ואבק.
ממשיך וגובר,
אבק.

חודר לאותיות השחורות
נחרט בהן, לא

" ושוב היא אינה נוכחת. בנות אני מבקשת מכן למסור לגברת כהן שאם גם בשיעור הבא אאלץ לסמן לה מינוס, יגיע מכתב להוריה".
המורה נעמי סיימה לעבור על רשימת בנות הכיתה ולסמן נוכחות.

רננה ישבה במקומה בשולחן הימני מהסוף, מחכה למוצא פיה של המורה.
היא החליטה בליבה שכאשר נעמה כהן תגיע לכיתה, היא תשאל אותה בעדינות מדוע זה היא מחסירה המון.

השיעור חלף עבר בעצלתיים, פה ושם נשמעים קולות פיטפוט,

למי שלא זוכר- לא מזמן כתבתי בפורום טריק לציור פרופיל, אז הנה התמונה להמחשה.
סתכלו בפורום, אני אתן שם קישור עם הסבר.

מי שחושב שזה ציור דיכאוני (ככה אמא שלי טוענת בתוקף), אז זהו שלא!
וההוכחות לכך זה השירים ששרתי בזמן שציירתי: כשציירתי את השקיעה זימרתי את השיר החדש של הראל סקעת\מויאל (לוידעת)-"כמה עוד אפשר לקרוא למה שיש ביננו אהבה", שזה שיר בקצב מהיר כזה, כמו השקיעה שמחלפת במהירות, המשיכות מכחול המהירות שלי גרמו לי לשיר את זה.. וכשציירתי את ההרים שרתי את השיר האהוב עליי- "מרחבים" של דפנה חיסדאי (המילים של

איך שנפגשו שמים עם ים
איך שנפגשה סלעית עם אדמה
איך שנפגשה דממה עם נשמה
איך שמדבר מזמר לו לאור לבנה
איך שטיפסתי עוד הר וגבעה
איך שפצחתי במחולות
איך שהעפתי את כל החולות
איך שנפגשתי בעוד עולם
איך שנפגשתי, לא אפרד לעולם.

נחתת עלי, תינוקת קטנה וחסרת אונים
גוף צמוק, מלא מכשירים.
התבוננתי בך, בהתלהבות גוברת.
אך, בבת אחת הכל דעך,
עת פקחת את עינייך
והבחנתי כי שונות ומשונות הן.

ייללתי ובכיתי, ואותך לא רציתי.

מקץ מספר ימים, עת הגעת הביתה ואני גם
החלטתי להתגבר,
לחיות עם החריגות שבך.
לא יותר מדי, אך גם לא מעט מדי,
כמה שצריך.

עם הזמן, אלייך התרגלתי,
ואודה

הכל התחיל לפני קצת יותר מחצי שנה. באותו בוקר, בוקר יום שני, אחי אוראל העיר אותי ובישר לי שאמא
מרגישה צירים והיא ואבא הולכים לבית החולים. קצת התפלאתי, הרי אמא היתה רק בסוף החודש
השמיני, היה לה עוד כחודש עד הלידה, אבל לא התמהמהתי ומייד קמתי לראותה ולאחל לה בהצלחה.
באותו יום לא הלכתי ללימודים וכן גם אחי אוראל, וכך יצא שאני, הוא ואחותנו הילה בת השלוש נשארנו
בבית, מצפים לבשורה מחדר

ויש גם צבים רומנטיים....

היא ישבה מכורבלת בתוך כיסא הפלסטיק הפשוט, רגליה מכופפות כלפי מעלה, צמודות לגופה. היא חיבקה אותן חזק, אולי מפני הקור, אולי כדי לשמר את עצמה מפני הכאב החותך שמפעפע.
לראשונה מתחילת אותו יום היא שמחה בתספורת החדשה שלה, הפוני שהיא קיצרה, שעד לאותו הרגע רק הפריע לה בפנים, וכל הזמן היא בילתה בניסיונות חוזרים להסיטו למאחורי האוזן, וכעת, כעת היא שמחה שהוא מסתיר את פניה, מסתיר אותן מפני הסובבים, מסתיר את

השרשרת והעגילים שמזכירים לי להיות בשמחה תמיד...!
עשוי מפימו, טכניקת המילופרי למי שמכיר..

נעים מאוד.. זו הרכבת שלנו.. או יותר נכון הרכב שלנו.. אני חייבת לציין שהוא רכב שטח מעולה!

מכתב (מבויים) מחוזרת בשאלה לחברתה מהמדרשה.. יש בו קצת מן האמת לגביי (לפחות התיאור של התפילה מול ה.. אבל כל השאר לא ממש) ולדעתי הוא מביא פאן אחר של תופעת החזרה בשאלה, פאן אמוני. כי כמו שידוע, הטענות כנגד החוזרים בשאלה הן שפשוט לא התחשק להם לקום כל יום לתפילה.. לברך על כל דבר.. להתלבש צנוע.. לא התאים להם, העול של הדת.. אבל לפעמים זה לא בגלל זה. והיו דברים מעולם. אז מספיק לברבר הרבה, הנה המכתב:
שרה

תחיה ת'רגע!

החיים מורכבים ממאה עשרים שנה.
בכל שנה ישנם שנים עשר חודשים. בתוכם בערך שלושים ימים שהם כשלושה שבועות, כל אחד מהם שבעה ימים שכוללים 24 שעות.
בתוך הזמן המוקצב לך, אתה רוצה וצריך להספיק כמה שיותר.
אז למה אתה דוחה למחר את מה שאתה יכול לעשות היום? כן, בזה הרגע ממש, אתה יכול להפסיק להתבטל ולהתחיל לעשות את כל הדברים שאמרת 'מחר אני אעשה'\ 'שנה הבאה אני אשקיע בזה'.. כי גם מחר

כמו תלויה בין שמיים וארץ
כמו מרחפת באוויר
ללא קרקע מוצקה
משוטטת סתם כך ברחובות עיר.

לא מוצאת את עצמי
לא מצליחה להגדיר מי אני
לא יודעת לאן להמשיך

לא כאן, ולא שם
לא שם, ולא כאן.
תלושה.
זה מה שאני מרגישה.

ממשיכה בדרך
מנסה להשתייך
רוצה להתגבש
אבל הראש שלי סוחב אותי,
לדרך משלי.

לא כאן, ולא שם
לא שם, ולא כאן.
תלושה.
זה

אם תזרח השמש
תלטף בקרניים חמימות
תעטוף אותי בחיבוקיה
תשזוף את עלעלי מחסי

אם ירד קצת גשם
יאכיל אותי לחלוחיות
תיתרווה אז אדמתי
ירפאו כל סדקיה

אם תזרח השמש, אם ירד קצת גשם
אז אני אהיה-
פרח שגודל, פרח שגודל.

אם תהיה בצורת
בלי מרווה לשדות
חום לוהט, ששורף
יותיר בי צרבת כוויות

אם יהיה רק גשם
מבול על אדמות קוצף
קור

נכתב לפני די הרבה זמן...

בום!
הלם מכה בשכונה.
שיגרת החיים נפסקת מזרימתה.
אנשים מתחילים לרחם
חברים מברכים 'המקום ינחם'.

בוכים, מזילים דמעה
בלב רוטט מאחלים לי 'היי חזקה'.

תומכים,
מלטפים,
כ"כ מחבקים

כך שבוע
כך חודש
וכעבור שנה-
כאילו כלום אצלם לא השתנה.

בוכים וממשיכים הלאה,
כאילו כלום לא ארע.

ואני בוכה,

עשיתי את המיצג הזה לכבוד ראש השנה..
תודה לחנה ה. שבזכות התמונה שהיא העלתה כאן למשהו דומה שהיא עשתה עלה לי הרעיון לשלב גם שופר..
שנה טובה לכולנו!

גם זה מהכרם הבלתי נדלה שלי.. נכתב מזמן. הכתיבה עצמה כאן ממש לא משו, אבל אם לא תבחנו אך אמצעים חיצוניים- תגלו כאן נקודה חשובה למחשבה....
לפעמים אני תוהה, עד כמה חיוך קטן של מישהו,משפיע עלי ובגדול,
ועד כמה פרצוף זועף של אחר, עושה לי ממש ג'יפה בלב.
לפעמים אני לא מבינה, איך בן אדם מסוגל להיות כ"כ נחמד, ובמעשה אחד הורס את הכל במחי יד.
לפעמים אני חושבת, למה שאחרים רק מתייחסים, אז אני כבר

גם נכתב לפני המון זמן.. עוד בתקופת התיכון המשעממת.. החלטתי פשוט לטפח כאן את החממה שלי, שתתעשר קצת..
השיעור מתנהל,
והשעמום גובר.
המורה מדברת,
ואני חולמת.
הגרעין של התא, מלווה אותי לחלומות על המיטה.
פיהוק ראשון.
העיניים נעצמות.
אוף! מתי כבר יהיה 4:30?

מה זה? המורה הרימה את קולה!
תלמידה סוררת עברה את גבולה!
ושוב המונוטוניות המשעממת של המורה המדברת.
פיהוק

והיא סיפרה לה
את כל אשר על ליבה.
היא סיפרה לה, וההיא שתקה.

אט אט עוד נדבך חשפה לה
אט אט, בשקט וברעדה.

וכל אותה העת, ההיא דוממה.

עיניה זולגות דמעות
גרונה נשנק בדיבורו
כואבת, מדממת
סיפרה לה.

והנה עת חתמה את גוללה
שתיקה מביכה באה מתרה.

שתיקה רועמת
שתיקה כואבת

לא יודעת מה להגיד.

ואז בבת אחת, זה בא.
חיבוק

טוב, נתוודה בפניכם- אמא שלי ציירה את זה... אבל סתם התחשק לי שעינכם תתמוגג למראה היופי... ובאמת שאני לא הולכת לפתוח לאמא שלי חממה בשביל יצירה אחת..

גם מחרוזים.. ת'אמת, זהו קצת עוות בעריכה שעשיתי (סופסוף גמני יודעת להשתמש בתוכנות כאלה..), אבל זה נראה ככה אפילו יותר יפה. (פשוט ברבות השנים החרוזים קצת דהו, וגם הצבע של הסלסלה)

זה קצת עבר עריכה במחשב, לכן זה נראה נורא... חוצמיזה שזה שנאלצתי לקטוע את הציור בצילום, כי לא הכל נכנס, אבל זה ממש לא עקרוני. הצילום עצמו גם דפוק, מה לעשות...

"תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו"
שפכתי את ליבי כמיים אליך, כל מכאובי נפשי פרסתי מלפניך.
אח! כמה היתה מתוקה התחושה הזו.. הידיעה שאני לא לבד, שיש מי ששומע אותי...

"ה' שמעה תפילתי, ושוועתי אליך תבוא"
הבנתי שצריך עוד קצת, עוד זעקונת אולי, ותחינה- שתשמע את תפילתי,תפילה שפורצת מלב דואב, שואגת בגרון ניחר- שמע תפילתי!! דורשת, שקריאתי תצליח לקרוע רקיעי מרומים, להגיע עדי כיסא

ילדה שלי.
כשילדתי אותך אז, לפני 4 שנים, לא ציפיתי שכך יהיה.
רציתי להביא אותך לתוך מציאות ורודה, לתוך עולם טוב.. לאפשר לך לגדול ולהתפתח בצורה נורמלית, שקטה, שלווה...
רציתי שתהיי מאושרת, שתהיה לך ילדות עליזה.. שתוכלי לגדול ולפרוח ולהמשיך הלאה, בשמחה...
לא ציפיתי שהמלחמה הארורה הזו תימשך. לא ציפיתי שהפיגועים ימשיכו להיות שיגרת חיינו. חשבתי שזה זמני, שהנה אוטוטו זה נגמר...
אני נדהמת

מרחבים. . .

רוצה אני לעוף כמו ציפור...

להרגיש את המרחבים...
לשמוע את הקולות הנשמעים בינות להרים
לחוות את הרוח המנשבת מעל צמרות העצים
לראות את גלי הים האין סופיים...

רוצה אני להרגיש חופשייה...
לא כבולה לשום הוויה
מנסה לפרוץ את שיגרת החיים הכפוייה
ליצור לעצמי עוד חוויה....

מחפשת בי את הציפור... לדרור שואפת...

הכל התחיל לפני קצת יותר מחצי שנה. באותו בוקר, בוקר יום שני, אחי אוראל העיר אותי ובישר לי שאמא מרגישה צירים והיא ואבא הולכים לבית החולים. קצת התפלאתי, הרי אמא היתה רק בסוף החודש השמיני, היה לה עוד כחודש עד הלידה, אבל לא התמהמהתי ומייד קמתי לראותה ולאחל לה בהצלחה.
באותו יום לא הלכתי ללימודים וכן גם אחי אוראל, וכך יצא שאני, הוא ואחותנו הילה בת השלוש נשארנו בבית, מצפים לבשורה מחדר היולדות.
אתם

חו(ר)ף של מחשבות
שוב היא מצאה עצמה יורדת לשם.
שוב, כמו תמיד, יחפה, שמלה קלה לעורה, היא יורדת לשם.
שוב מתירה את שערה מקשריו, מפקירה אותו לידי הרוח, שתחולל בו כרצונה.
"שם". כך כינתה את חוף הים ששכן כמרחק מיל מביתה. "ילדת חופים", כינו אותה חבריה.
הוא היה החבר הכי טוב שלה. הוא ו"עת הפורקן" שלה. או "עט הפורקן", עדיין לא החליטה איך לרשום זאת.
חרש חרש היא שלפה אותו, את "עת הפורקן"

יחפה
חשופה, קור בעצמותיי חודר
ליבי קפא
בהלה תקפה, הותירה בי איתות ליום קודר
מחשבה כסופה
משאלה חשפה, ייחלה שיעבור מהר

כוכבים מרצדים
סוד מסודדים
ים שחור
פוער בי חור
לעולמות אבודים

מרחב של חול
גל גדול
מתנפץ בקול

יחפה בחוף הסוער
משהו בתוכי מתעורר

ממעמקי העלטה ניצת אז הנר
מגשש באפילת תוכי הסורר

יחפה
אסופה,

ואז בלילה כשאבא בא שיכור
נוטף זיעה וריח אלכהול
רק עמד ופתח וכבר נכנס הקור
והוא מתחיל לרוץ, נדמה לי בהול
אני רץ למיטה
מתחבא עמוק בין הכר והשמיכה
מלעיט דמעה לתוך ממחטה
ומייבב, ומפלל, לליל מנוחה

ואמא הטובה חרש מתקרבת
חזק חזק אליי נצמדת
הס אבא- זועקת כמו רוח מנשבת
ובחוץ, מייללת כבר ניידת.

וכשאנחנו יוצאים מהמחבוא
מזועזעים מההרס והחורבן
אמא

קן של ציפור בעץ בגינה שלנו שזכה להיכרת חלקית מפאת התנשאותו לגובה רב מדיי, ובאחד מענפי הגזע, נח לו, איך לא, קן ציפורים ריק..
אח שלי מחזיק את זה כי לא הצלחנו להעמיד את זה נורמלי בלי להשעין על משהו.. וזה יצא דווקא חמוד, כאילו הוא אומר את זה...

רוח, רוח, נא אימצי
רוח, רוח, אל נא חידלי
רוח, רוח, התגברי
רוח, רוח, אל נא פיסקי
רוח, רוח, התחזקי
רוח, רוח- את שלי!

כל בוקר היא היתה צועדת באיטיות לעבר בית הספר. ילקוטה מכותף בקפידה על גבה הזקוף, צעדיה מחושבים, שקולים.
עננת הירהור היתה מעטרת את פניה החינניות כדרך טבע, ומבט נוגה משהו הידהד מבעד לזוהר עיניה.
נכנסת היא לכיתה, מבלי לומר מילה, הולכת מתיישבת בכיסאה.
מוציאה בזריזות את המחברת המתאימה, מכינה לפניה עיפרון חד שפיץ, מחק וסרגל, וממשיכה לשבת בדממתה.
המורה מדברת, והיא כולה קשובה. יושבת כמהופנטת,

את התשובה אני משאחרה לכם...
נראה אם תבחינו במשהו חריג בתמונה.

ועוד יצירה שאני מוציאה ממעמקים סודיים.. יש לי יש מאין.. ב"ע.. נכתב לפני זמן רב.
יש בתוכי
ים של רצונות
עם מבול של שאיפות
אחת אחת הן רוצות להתגשם, להתממש.

אומרים ש'אין דבר העומד בפני הרצון'
ואני רוצה, רוצה מאוד,
רוצה ולא יכולה.

כי אצלי, יש איזשהו גורם זר
עד שאני רוצה וכמעט מצליחה
בא הוא ואומר לי: 'לך לא מגיע, ילדה'.

רוצה לשמוח
רוצה לפרוח
רוצה

נכתב לפני המונמון זמן, לא זוכרת לרגל איזה מאורע.

פתאום שמתי לב
שכמה שאני מדברת
שואלת
תוהה
אין לאף אחד בשבילי תשובה

פתאום הבחנתי
שכמה שאני מסבירה
אין איש מצליח לרדת לעומק התמונה

פתאום התחוור לי
שאולי בעצם
את עצמי כלל איני מבינה

ואז פתאום הגעתי למסקנה
שאני חיה באי הבנה.

בין תוך כל הכרך הזה אני חיה
קיימת
נושמת
בלי

היום עבדתי עם רחלי. עשינו יחד ש"ב בתורה. רחלי היא ילדה מקסימה, שמהרגע הראשון שראיתיה נשבתי בקיסמה החינני.
שיערה השחור מאוגד לכדי קוקו גבוה, זנב סוס קופצני כמו שסבתי מכנה את זה, עיניה בורקות בחן מיוחד, וחיוך תמידי מעוטר בשתי גומות שוכן בפניה העדינות.

היא ילדה טובה באמת. רואים שהיא מתאמצת להצליח, היא רוצה לעשות הכל בכוחות עצמה, ללא עזרתי. מעין שאיפה להישגיות כזו.

היום שמתי לב

זה נעשה בטכניקת הסדיקה: יש חומר מיוחד שקוראים לו step1- מורחים אותו והוא עושה את הסדקים בעץ, ואח"כ צריך למרוח step 2 שהוא מדגיש את הסדקים (זה בעצם צבע שנקלט בסדקים שנוצרו ואז הם נעשים מודגשים, סתכלו בתמונה- הזהב הזה זה הstep 2)

סופסוף יש קטגוריה שאני מוצאת בה ביטוי עצמי...

.

עריכה לזה ולעוד כמה יצירות : הוספת 'לסדנת צילום'. צחקן.

רוח.
שעת בין ערביים נעימה. זה עתה השמש החלה בתהליך שקיעתה.
אופק נצבע באדום. אט אט נוסף הכתום. ממעל, עדיין יש מעט תכול, אך הרקיע כולו נעשה שחור.

צועדת.
פוזרת שערותיי מקשרי הגומייה, הרוח מעיפה, מבדרת כל שערה.
חובטת בפניי, במגעה המלטף, עוטפת במעין קור מרתק.

מזמרת.
שיר חרישי על רוחות וימים, בקולי נשמעים צלילי פעמונים.

מביטה.
הרים סביב, מכונית מפרת שתיקה.

זהו. נגמרתי.
הכל מאחורי. המאבק הסתיים.
אני כבר לא פה.
ואני גם לא שם.
עוד שניה וגורלי ייחרט.
כבר לא מרגישה כלום.
כבר לא רוצה כלום.
לא חושבת, על מה יהיה, על מה היה.
אני פשוט כלום.
מקודם עוד חשבתי על הגוף שלי.
על איך שהוא ייטמן באדמה.
חשבתי על הלוויה שלי.
על איך שכולם ודאי יזילו דמעה.
אבל עכשיו- זה פשוט כלום.
אני כ-ל-ו-ם!
וההרגשה הזו אפילו לא

הולכת בשבילך
ראש מלא מחשבות.
מעלה את דמותך
אך יוצאת בידיים ריקות.

מנסה לעשות לך זיכרון
אך הם ממשיכים בגיל ורון.

עושה דברים בשבילך
כי רוצה אני להבין את יעודך.

ועדיין אני לבד בשבילך
מהלכת בצל הזיכרון
וכולי, כולי מלאת יגון.

אני נפגעת בשבילך.

הימים היו ימי בין המצרים של שנת תשנ"ט. אנוכי הייתי ילדה קטנה, אשר סיימה כיתה ה'.
החום המעיק של הקיץ, והשיעמום הגובר של החופש הגדול, הביאו אותי לרצות ללכת
לבריכה צלולה, להתרענן קצת במימיה הקרירים ולגוון את שגרת החופש המשמימה.
התמזל מזלי ובאותו יום התארגנה ביישוב שלי הסעה לבריכה בשעות הלילה. אני ואחותי
ששמענו על המציאה ומייד נרשמנו.

עם בוא הערב, התארגנו אני ואחותי לבריכה