יצירות של שובל אור

אחרי תקופה ארוכה שהחממה שלי היתה יבשה (מה לעשות, שנת שמיטה =)) וגם המחברת, כתבתי משהו. נכתב במסגרת סדנת כתיבה יוצרת לחנוכה, בה המשימה היתה להביט בנר כשהחדר מוחשך, ולכתוב אסוסיאציות. פעילות מומלצת לחנוכה! אני מתבוננת בשלהבת המרצדת שמולי. המחשבה הראשונית שעולה בי זה מוות. נר זיכרון. נר נשמה. הצל שמפילה הלהבה נראה מאיים. מזכיר לי תקופות אפילות. תקופות שחורות עם הרבה דיכאון. תקופות של שכול, של אובדן. של אובדן עצמי. אני לא נותנת למחשבות הללו להמשיך להתהלך בתוכי. אני שוב מביטה בשלהבת, ואני רואה משהו אחר. אני יודעת, אני יודעת שזה מאחורי. היום ההסתכלות שלי שונה. באותה שלהבת ממש אני רואה פתאום את האור הגדול, אור שיכול להאיר גם את החושך הכי כבד.

*קצת הקדמתי, אבל הקטע נכתב לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל, שיחול רק בשבוע הבא. לילה. צינה חודרת לעצמות. וצמרמורת אופפת. אני ניצבת בבית הקברות הצבאי בהר-הרצל, מתבוננת בקברים המפוזרים תחתיי. מעל קברו של עוז צמח אני רוכנת. או אולי עוז צבח? החושך לא מאפשר לראות. לעזרתי רק אורו של נר הנשמה המרצד. דימיתי לראות את השלהבת בוערת בעֹז, מנסה להבהיר את החושך שהותיר אחריו עוז. עדיין לא הצלחתי לפענח. אבל אני מנסה לחשוב. מה מסתתר מתחת למצבה? רשום שם: "בן עשרים בנופלו". גדול ממני בשנה. המחשבות רצות. "בן עשרים בנופלו". המילים מהדהדות בי. 'כל החיים עוד היו לפניו!!!' אני בטוחה, גם לו היו חלומות. כמו שלי. כמו של כל אדם. וגם לו היו שאיפות. והוא רצה להגשים אותן. אבל הוא מילא את החובה שלו. חובה של חייל במדינת ישראל. הוא נקרא לחזית, במלחמת לבנון השנייה. ואז נקרא לשמיים. וקרע את לבבותיהם של כל אוהביו.

*הכל מומצא!!! זה היה בצהרי יום שישי אביבי, כשפגשתי אותך בטרמפיאדה, במקרה. היינו רק אני ואתה, ועוד בחור, כשהמנוולים הגיעו. בסכינים שלופות הם התקרבו, נטפלו לבחור ההוא שהיה הכי קרוב אליהם. צעקת לי בלחישה: 'בואי לבטונדות!' ובדרך שאלת אותי אם לא אכפת לי שתסתיר אותי מפניהם. ולפני שהספקתי לתת את אישורי, הם התקרבו. נצמדתי לבטונדה הקרה, כשדחקת בי להתכווץ, בעוד אתה מתמתח, כדי לנסות להסתיר את כולי. והם היו ממש קרובים. התפעלתי מהשלווה שבפניך, והתפחלצתי מהאימה שבי שנשקפה מאישוני עינייך. הם תקעו לך סכין בגב, שחדר לליבך, וקצה להבו התחיל לחדור גם אל ליבי. ראיתי אותך צולל אל מותך, דמיי חיי מתערבבים בדמי מותך. כוחות ההצלה הגיעו והפרידו ביננו. אותך לקחו לבית הקברות, ואותי לבית החולים. ואני נשבעתי מליבי הפצוע, שלעולם אמשיך את חייך בתוך חיי.

*לא כתבתי המון זמן, והיום זה בא לי שוב. אבל כנראה שחזרתי לשלב ההתחלתי של הכתיבה, וודאי מה שכתבתי זקוק לליטוש רב.. אבל גם זה משהו! ערב פסח, זה הזמן לניקיון חיצוני ולניקיון פנימי. ארון הסודות נפתח. דף אחר דף נשלף. דפים שקופלו בקפידה, נקראים אחד לאחד. סודות נחשפים, סודות שנטמנו לפני שנים. יש סודות כאובים, ויש סודות נעימים ויש גם סודות שכדאי לזרוק לפח, יחד עם כל האבק. ניקיתי את הארון, וביערתי גם אותות זיכרון.

צוייר בהשפעת טיול להרודיון.. תמיד שאני מבקרת במקום יפה (לפי הקריטריונים שלי) עולים בי מאוויים להקים שם את ביתי, בית החלומות שלי (שיהיה שונה בתכלית השוני מהבית שכאן). מלכתחילה החלטתי לקרוא לציור "בית החלומות שלי", אך במהלך ציורו גיליתי בתוכי כל מיני מאוויים נסתרים וכמיהות כמוסות שבאו לידי ביטוי בציור, וע"כ הוא קיבל גם את השם הזה. שימו לב שכל יישותה של הנערה אומרת כמיהה- איכות הצילום כאן כמובן על הפנים

טיול בתוך ענן קריר בחוץ, יום סגריר. אני נועלת מנעלי, מתעטפת היטב בשלל שכבות מחממות, ויוצאת את הדלת. אני אוהבת את השעות האלה בבוקר. רק פעם בשבוע אני יכולה להרשות לעצמי אותן. זה הזמן שלי לעצור לכמה שעות מהמרוץ המטורף של החיים, קצת לחשוב עליהם, קצת לנוח ולהתרגע, בקיצור- לעשות מה שאני רוצה. מעין חופשיות שכזו. אני מהלכת ברחוב. המולת הבוקר הלחוצה משהו, תמה. האמהות סיימו לשלח את עולליהן למוסדותיהם, המשאיות פרקו את מרכולתם למכולות, והתלמידים נחתו הישר לתוך סורגי בית הספר. משהו כמו השקט שאחרי הסערה. גם הטבע מתעורר לחיים, מביא המולה עולזת לרחובות. הציפורים קמות משנתם, פוצחות בשירה צייצנית, שמש חורפית זורקת קרניים בהחבא, ובד ובד הרוח מנשבת, כאילו מנסה לגבור על השמש שפלשה לשטחה. אני מגבירה את קצב צעדיי, ממשיכה להתבונן סביבי. מרחוק נראה ערפל. מתחשק לי להתקרב דווקא לשם. שוב מגבירה את הקצב. באוזניי מתנגנים שירים ממריצים. צעד ועוד צעד, הנה אני שם. אך היֶה הערפל? הוא התרחק! אני שוב רואה אותו, רק במרחק מה ממני. אני שוב ממשיכה לצעוד במרץ, רוצה להיכנס הישר לתוך הענן. צעד ועוד צעד, כמעט ריצה, מהר לפני שהענן שירד על תבל שוב יחמוק ממני! ושוב, נדמה כאילו הגעתי עד אליו. אני נעצרת. לצידי מכונית חונה. על חלונותיה התקבצו אדי חורף. פתאום התחשק לי, כמו בילדותי, לחרוט על השמשה, מבין האדים, את שמי. "שירה". כך כתבתי שם. הבטתי על שמי המתנוסס על חלון המכונית. מתחתיו ראיתי את בבאותי המשתקפת. חיוך מרוצה, כשל ילדה קטנה ניבט אלי. שערה היה פרוע, כאילו עשתה מעשה משובה. עיניה נוצצות במין סיפוק עצמי. לפתע, קפצה הילדה מתוך השמשה, מותירה חיתוך מדוייק של דמותה בחלון המכונית. הילדה תפסה את מקומי, כאילו נכנסה לתוכי, והביטה במבט מסוקרן בסביבתה. לקח לנו זמן עד שהתאחדנו סופית, אך מהר מאוד לא נותר לי עוד מקום. היינו רק הילדה הקטנה. היא צעדה בעליזות, משנה את "אוונסנס" שהתנגנו ב-MP לשירי ילדים תמימים, קולעת בשערותיי צמות, ומורידה ממני את מיטב שנותיי שחלפו מאז שהייתי היא. מקפצת בגיל, משוחררת מעול השנים שירד מעליה, ממשיכה לנסות להגיע לענן. ואז פתאום הבינה, שהיא כבר בתוך הענן! רק שמרחוק הוא נראה יותר לבן.. שלחה את ידיה למשש אותו. תמיד סיקרן אותה לדעת ממה עשוי הענן. אולי באמת הוא סתם צמר גפן כמו שהיא עשתה שלשום ביצירה בגן? או שאולי בעצם זה גוש שלג שנתקע בשמיים? לפתע אל תוך הלבן נחת פארק שעשועים קסום, כמו תלוי באוויר, בתוך הענן. היא דילגה בחדווה מבין שביליו, צמותיה מתבדרות ברוח. דשא מוריק וענקי בגודלו נגלה לפניה, מתפרס על פני ירידה תלולה. עמדה מעליו, מישרה מבט לתהום הפעורה למטה. גאווה אחזה בה. 'אני למעלה ושם זה למטה..' ליהגה בילדותיות אופנתית. אח"כ נשכבה על הדשא והחלה להתגלגל, כמו שהיא אוהבת לעשות עם אחיה בגינה הסמוכה לביתם. בדיוק כשהגיעה למטה, חשף הענן מעין ספסל עץ עתיק, כאילו נפל מהשמיים, הישר לכבודה. התיישבה עליו בתנוחה נסיכותית, קוטפת מהאוויר הלבן ספר מעשיות מרתק לילדים. מעלעלת מבין דפיו, פוגשת בסינדרלה והנעל האובדת, בפינוקיו שאהב לשקר, בשלגיה ושבעת הגמדים המתוקים, בזהבה ושלושת הדובים... הספסל החל מרחף, בדיוק מתי שקטפה מהאוויר צבעים ועיפרון, והחלה לכתוב בעמוד הריק שבספר סיפור אגדה מרתק על הטיול שלה בענן. ואז קלטה שגם הענן מתחיל לרחף! הענן חוזר לשמיים! "עצור עצור!!!"- קראתי, אני צריכה לחזור עכשיו הביתה! יש לי עבודה היום!!! ואז גיליתי, שהכל היה חלום...

מתגלגל בקול צלילו ענוג כפעמונים נטול עול זהו צחוקו של פעוט רך בשנים... התמונה סתם בשביל האווירה.. לא מצאתי תמונה של תינוק ממש צוהל, כמו שניסיתי לתאר בשיר...

דודיק התהלך סהרורי בוואדי, אוחז בידו מקל. אין לו חשק ללכת היום לבית הספר, למרות שהוא יודע שמחר המורה תחקור אותו לפשר העדרותו. אבל זה לא אכפת לו. היום בערב אמור להתקיים בבית הספר לימוד אבות ובנים. הוא חזה מראש את מה שיקרה. כל חבריו יגיעו עם אביהם, ורק הוא.. רק הוא יבוא בגפו. ולא היה לו חשק לסבול את החריגות הזו. ואת השאלות שיבואו אח"כ, ואת מבטי הרחמים. לא מעוניין. לכן החליט לא לבוא מהבוקר, וזהו. מקסימום יחשבו שהוא חולה. במקום זאת העדיף לרדת לוואדי הסמוך. שם, במקום בו מרחבי החופש שולטים, שם אף לא אחד יראה אותו ויחקור אותו בשאלות חטטניות. *** נמלים חרוצות מזגזגות במהירות, סוחבות מבין מחושיהן מטעמים שמצאו. בשני מסלולים שונים הן מתהלכות. כנראה מסלול ליוצאות ומסלול לחוזרות. דודיק עוקב אחריהן בערנות. פתאום התחשק לו גם להיות כזו נמלה. ככה, ללכת.. ללכת, בלי לחשוב כלום מלבד הדאגה לאוכל. *** ממשיך לצעוד בדממה, מקלו חורט באדמה הרוויוה לאחר הגשם, ומבטו נשלח אל עבר קו האופק. עדר כבשים נראה מרחוק. רועה ערבי, ילדון כבן גילו, מוביל אותן. להקת ציפורים עפה צפונה, ודאי נודדת לפני בואו של הגשם. קול עורב נשמע מעליו, ולאחריו משק כנפיים רעשני. ואז הוא ראה אותה. פרוותה החומה-לבנה הציצה מבעד לסלעים המסתירים את נתיב הכביש הסמוך. לא הגיוני. זו לא היא. רק כלבה שדומה לה. *** השמים מתקדרים, אט אט החשכה פורסת כנפיה על היקום. 'כבר מאוחר', הרהר. 'כדאי שאשוב, היום אמא מסיימת מוקדם את עבודתה'. מבט אחרון מלטף אל הוואדי המשחיר, שאיפה אחרונה של דומיית הטבע הנצחית, ואז חיש קל ניצב הוא בדלת ביתו. *** היא עדיין לא הגיעה. מאחרת כרגיל. ויוני אחיו גם לא נמצא. כנראה אצל חבר, שיער. או שגם הוא מסתובב ברחובות כמותו. לאף אחד מהם השהייה בבית לא קרצה. ממילא אין מה לעשות שם חוץ מלריב. או לחשוב עליו... תמיד אימם מהסה אותם מדיבוריהם. בטח לא רוצה שיפתחו אשליות לגביו. או שסתם מעצבן אותה שמאזכרים אותו. 'היה ונגמר' כך חותמת להם, אבל שניהם יודעים שאחר-כך בלילות היא בוכה בגללו. גם לה קשה. אם חד-הורית. זו ההגדרה שלה. ועליה נופל כל העול. פרנסת הבית, גידול הילדים... היא עובדת מאוד קשה כדי לפרנס אותם. ולכן כשהיא מגיעה בלילה הביתה, היא נורא עייפה ומותשת ואין לה כוח אז היא מתחילה להתעצבן עליהם. הם לא הכי אוהבים להיות במחיצתה. 'אישה קשת יום שממורמרת כל היום' כך שמע פעם שתי נשים בגן שעשועים מרכלות. אבל לפעמים, ממש לפעמים, רחמיו של דודיק הבכור נכרמים עליה, ואז הוא צועד למטבח חרש חרש, מכין לה כוס קפה מתוק כמו שהיא אוהבת, ומביא לה אותו עם חיוך ענק, והיא מושיבה אותו לצידה, עוטפת אותו בזרועותיה שיודעות גם לחבק, לוחשת לו 'תודה בן שלי', ואז הם ממשיכים לשבת כך בשקט בשקט, ורק ליחשושי לגימותיה נשמעות. אבל זה ממש רק לפעמים. *** הוא החליט לפנות לחדרו, ממשיך בהרהוריו הנוגים. נזכר ביום שבו הוא עזב. זוכר את היום הזה כאילו זה קרה אך אתמול. הזיכרון כל-כך מוחשי עבורו, והכאב.. הכאב עדיין כל-כך צורב. מאותו יום, כאילו אות קין נחרצה על משפחתו. אם אפשר בכלל לקרוא להם משפחה בלי אבא.. לא שלפניכן המצב בביתם היה מזעיר. ממש לא. מגיל צעיר הוא זוכר את הויכוחים הקולניים שניהלו הוריו, ואיך שעם השנים הם הפכו גם למכות. אך מאידך, הוא זוכר גם את הימים הוורודים, הימים בהם אביו היה מגיש לאימו זר ורדים, מביע צער על התפרצותו ביום קודם, והיא הייתה מכינה לשניהם כוס לימונדה קרה, ואז, כמו זוג אוהבים נצחי, הם היו מתיישבים יחד במרפסת המשקיפה לוואדי שכ"כ אהב, ליבי הכלבה למרגלותיהם, לוגמים בניחותא מהמשקה הצונן, ושולחים מבטי אוהבים. 'למה המצב לא יכל להימשך ככה?!' עיניו התכווצו בתיסכול. 'מה הבעיות שלו להמשיך להביא לה ורדים כל יום?!? הוא לא רואה כמה אושר זה גורם לה???!' 'אז למה הוא עזב?' הוא נזכר איך שבסוף כל יום כזה, בערב לפני השינה, אמא היתה יושבת איתו ועם יוני אחיו ומספרת להם סיפורי אגדות מרתקים, ואז אבא היה מקריא איתם קריאת שמע, ושניהם היו לוחשים להם במתיקות ערבה לילה טוב, הישר לתוך האוזן. כאילו הכל מושלם. ממש כמו באגדות. 'אז למה הוא עזב??' *** הוא המשיך כך לערוג לימים הוורודים, הימים בהם הורדים של אבא היו מקשטות את הבית ומפזרות ערפילי אהבה לכל עבר. הוא ביכר לשכוח שהורדים יכולות גם להיות קוצניות, ושבמקום האהבה הוורודה הן מסוגלות לירות חודי חנית משוננים, ולדקור כל-כך עמוק לבבות פועמים. *** יצא את הבית שוב. יחזור עוד מספר דקות, הבטיח. לוואדי כבר אין טעם לרדת. ממילא חשוך עכשיו. טייל סתם ברחוב, ממשיך בהגיגיו. ואז הוא ראה אותה שוב. ליבי. ליבי הכלבה היפהפייה עם הפרווה החום-לבן. הכלבה שלהם. אבל אין סיכוי שזו היא. ביום שהוא עזב, היא הלכה איתו. כנראה לא ידעה שאין בכוונתו לשוב. זה מה שהוא לקח איתו. בעצם הוא נזכר שהוא גיבב לו עוד מספר חפצים וזרק אותם בחמת זעם לתוך מזוודה. וזהו. אפילו שלום לא אמר. מאז הוא לא ראה אותו. וגם לא אותה. ועכשיו, עכשיו הוא רואה מרחוק, ממש מרחוק, כלבה שממש דומה לה. אולי זה הגעגועים שמתעתעים בו. מעין 'פאתה מורגנה'. אם זו הייתה היא ודאי היתה מבחינה בו ורצה לכיוונו בצהלה, כמו פעם. *** מכונית קטנה רעועה, מקרטעת במורד הרחוב. 'אמא'. לא מיהר לחזור הביתה, למרות שהיום דווקא ממש התחשק לו להכין לה את כוס הקפה הנדירה ואז לזכות בחיבוק ממנה. היה לו קר והוא חשק לחיבוקה של אם אוהבת, שיעטוף אותו בחמימות ויגונן עליו מפני מר החיים. אבל בסוף החליט שלא. *** יוני גם חוזר. עם ילקוט בית-ספר על גבו, צועד לאיטו, שקוע בהרהורים. בדרך רגלו נשלחת בבעיטה אדירה לפח הצפרדע הירוק שבדרך, מכלה בו את תיסכולו מהיום שעבר. 'הוא תמיד עצבני וכועס הילד הזה, אפעם אי אפשר לשחק איתו', סינן. בסוף הוא פנה חזרה הביתה, בגלל ביטנו שהחלה לקרקר. דלת הבית הייתה פתוחה לרווחה. פנה הישר למטבח, הכין כריך במהירות, ויצא למרפסת, לפינה השקטה שלו. ואז הוא ראה אותה שוב. דוהרת במהירות במעלה הכביש שלצידי הוואדי, פרוותה מתבדרת ברוח, זנבה מתקשקש בגיל. זו היא. עכשיו כבר לא היה לו ספק. מאחוריה, במרחק רב, רצה בצליעה דמות אפלולית, מנסה להדביק את קצב דהרותיה. אבא? *** 'הוא חוזר! הוא חוזר!' שאג. צמד המילים נשמע לו כמנגינה ערבה. 'אמא ס'תכלי, הוא חוזר!!! יוני תראה!!!!' *** נכנס הביתה כרוח סערה, צועק לאימו לבוא ולראות. -'ילד תשתוק ווקשה, אתה לא רואה שאני עייפה?!' גוערת בו אימו. -'הוא חוזר! הוא חוזר!' -'תשתוק!' -'אבל הוא חוזר, אמא, א-ב-א חוזר!!' -'אבא? או ילד אתה לגמרי הוזה. תעוף לי מהעיניים.' *** כלבה דוהרת כמוץ ברוח, נכנסת בטבעיות מבעד לדלת הפתוחה. מקפצת בעליצות, נובחת משמחה. ליבי חזרה. *** 'ואיפה הוא?' שאלה אימו. 'אמרת שהוא חוזר?!' תוכחה בקולה. *** ואז הוא נכנס. קומתו שפופה, עיניו מרצדות בחוריהן, פניו מגודלות זיפים, נעליו פרומות, מכנסיו רפויות. אבא. *** 'אבא!' שאגות שמחה, קפיצות חיבוק, דמעות של אושר, והרבה של כאב. הוא חזר. *** 'איפה היית?' קולה נסדק. 'אני דורשת לדעת איפה היית!' קולה מתגבר על הסדקים. 'ואיפה היא? כן כן, הצרפתייה הדקיקה ההיא שהתנשקת איתה בבית קפה!' 'סתכל עליי! סתכל לי בעיניים!' 'אה ככה? עזבה אותך, מה?' 'אז נזכרת בנו, אותנו שהשארת לבד?' 'יפה יפה..'. 'אתה יודע למה גרמת?!' אתה יודע??!?' 'הרסת לי ת'חיים!! 'ת'חיים הרסת לי!' קולה נשנק. 'תעוף מפה. לא רוצה לראות אותך בכלל.' 'אתה סתם מתעתע בילדים. עוד יום-יומיים שוב תסתלק כאילו האדמה בלעה אותך ונשמע עליך רק מריכולים של אנשים שפגשו אותך בחורים הכי שפלים שיש'. 'לך.' *** -'אבא!' הבאת ורדים?' כך דודיק. -'כן בן, הבאתי כהרגלי ורדים קוצניים במיוחד'.

כל יום, כשאני חוזרת מבית הספר, הוא מקבל את פניי בקפיצות שמחה סוערות. כשאני מתיישבת להתרגע בספה הביתית לאחר היום המתיש, הוא אוטומטית מתיישב לידי, צמוד צמוד אליי. אני מלטפת אותו, פולה קרציות מפרוותו הלבנה הבוהקת, ומספרת לו על היום שעבר עליי. אם הוא מבחין בעננת עצבות בפניי, מייד הוא שולח לי מבט חם ואוהד, ובלי מילים הוא מצליח לשמח אותי. לפעמים, כשאני ממש בוכה, הוא משלח את לשונו הרירית ומלקק אותי, בשביל שאני אצחק ואגיד לו בקול מתפנק 'דיי..'. אני אוהבת לצאת איתו לגינה, לזרוק לו כדור הרחק הרחק, ולראות איך הוא מאושר בחופש שאני מעניקה לו במרוצתו אחר הכדור. בסוף כל משחק שכזה, אחרי שאני שומעת את נשימת המהירות לאחר המאמץ, אני שופתת לו מים צלולים צלולים לתוך הכלי המיוחד שלו, ונותנת לו קצת בשר שאחותי לא סיימה. כשאני מתיישבת במיטתי לקרוא ספר, כמובן שהוא מצטרף אלי, סתם בגלל שהוא נהנה להתכרבל איתי בשמיכה, ולשלוח את לשונו לתוך כוס השוקו החמה שלי. לקראת החשכה תמיד אני קושרת אותו ל'לישט' שלו (=רצועה באנגלית), ואנחנו יוצאים להליכה קלה, אני עם האמפי באוזניים, והוא עם המבט המאושר בעיניים. אח! כמה הייתי רוצה כלב כזה! אבל אמא לא מסכימה.......

נו, מה אתם אומרים על מעצבת התמונות החדשה של האתר? תיזהרו, נעם ומוריה.. אני אתחיל גם לעשות מסגרות מעוצבות.. ושלי יותר יפה...

גם נכתב לפני המון זמן.. אני עושה סדר בדפים מקומטים, אז מוטב שקטע כזה ישמר במקום יותר ראוי.. ילדתי, מה לך כי תתעצבי? מה זה היגון המעיב על פנייך? מהו אותו שחור מתחת לעינייך? ומדוע זה נפלו לחייך? חייכי ילדתי! חייכי. הביטי לשקיעה, האזיני לציפורים המסיימות את יומן. מחר יום חדש! הכל עוד יכול להשתנות. אם רק תרצי. בחרי בטוב, ילדתי. הטוב הפנימי שמנחה אותך. רק אל תשברי! נכון, אינך מאמינה שהכל משמיים, אך אנא! אל תרימי ידיים! התבונני במעמקי נפשך, הכירי ביכולתך. ראי, יש עוד דברים טהורים. נשגבים. נכון, לא הכל מושלם, לא הכל צבוע בנגה לבן. אך שמרי על עצמך, לבל תאבדי בין כולם.

*נכתב בעקבות הרהורים לקראת הפרוייקט באומנות שעשיתי שנה שעברה, שנושאו משמעות החיים. אולי בקרוב אני אעלה את היצירות עצמן, אבל כרגע הן בתערוכה במ.א שלנו. אני יוצאת במסע. מסע שעלול להיות ארוך ולהימשך זמן רב. אך בטוחה אני שהתוצאה תהיה שווה הכל. במסע זה אני הולכת לחפש, לבנות, לעצב את האמת שלי. את הדרך שלי. את המסלול שלי בחיים האלה. בעולם הזה. ביקום הזה. במהלך המסע יהיה עלי לעצור מדי פעם, לבחון ולהחליט האם מה שאני עושה ואיך שאני מתנהגת, זה באמת מה שאני רוצה? זה באמת מה שאני אוהבת ומתחברת אליו? ברור לי שהמטרה הסופית של המסע היא שאני אהיה מאושרת עם עצמי ומרוצה ממה שאני עושה. כעת, עלי להחליט מה אני לוקחת איתי לדרך. האם לקחת מהדברים הקיימים? האם לאמץ דברים אחרים? האם לבנות דברים חדשים? ואני יודעת את התשובה. מכיוון שאיני יכולה למחוק במחי יד את כל הדברים הקיימים, עלי להצטייד בהם, וגם מכורח המציאות יהיה עלי ליצור דברים חדשים, וכן גם לאמץ דברים אחרים, במידה והם מוצאים חן בעיני. ועכשיו אני מבינה עוד דבר, שעלה במהלך הכתיבה-המסע אליו אני יוצאת, לא יגמר לעולם. זהו מסע החיים.

צעד מהסס מתקרב-מתרחק פסיעה מתגברת מתרחק-מתקרב קרוב. רותח. לוהט. ואז- אבק מסמה עיניים חוסם אוויר טהור. אבק חודר לעיניים מאיץ בדמעות לגבור. נשיפה קלה, מעיפה אבק. יד מחליקה מסירה אבק. המקום שכוח אל, לא נפקד, נדמה זה יובל. ואבק. ממשיך וגובר, אבק. חודר לאותיות השחורות נחרט בהן, לא נותן לראות. ויד מסירה בכל הכוח נשיפה פועמת, לא מסכימה לשכוח פו פו פו פוווו.... רוח אבק חזקה גוברת על הרצון רוח איתנה ממטירה ענני אבק לצון מסירה אבק ואבק בא מסירה אבק ואבק בא מסירה אבק ואבק בא ואבק בא בא בא בא... כאילו מישהו בכוח רוצה להסתיר את המצבה שגם ככה קטנה.

" ושוב היא אינה נוכחת. בנות אני מבקשת מכן למסור לגברת כהן שאם גם בשיעור הבא אאלץ לסמן לה מינוס, יגיע מכתב להוריה". המורה נעמי סיימה לעבור על רשימת בנות הכיתה ולסמן נוכחות. רננה ישבה במקומה בשולחן הימני מהסוף, מחכה למוצא פיה של המורה. היא החליטה בליבה שכאשר נעמה כהן תגיע לכיתה, היא תשאל אותה בעדינות מדוע זה היא מחסירה המון. השיעור חלף עבר בעצלתיים, פה ושם נשמעים קולות פיטפוט, פתקים נזרקים מקצה אחד לקצה שני, גערות של מורה, ומייד תנועה ערה של עטים מסכמים. "אז זהו בנות. בשיעור הבא נלמד את מגילת העצמאות, אל תשכחנה שמבחן על החומר יערך בעוד שבועיים, מומלץ להתחיל לשנן..." המורה יצאה את הכיתה ומייד הכיתה סערה וגעשה ברעש אופייני של הפסקה. בצעדים נמרצים של בן אדם מאחר צצה לפתע נעמה כהן. לאחר הפטרת 'שלום' עייף ומתנשף לחברותיה, התיישבה במקומה. רננה ניגשה אליה. -"מה קורה? למה לא רואים אותך פה בקושי?" -נכון!" הצטרפה לשיחה רעות, "ואין לך מושג מה המורה נעמי אמרה עכשיו" -"כן" כעת התווספה גם הודיה, "היא אמרה ש 'אם בשיעור הבא גם אאלץ לסמן לה מינוס, יגיע מכתב להוריה'", צוטטה הודיה את המורה נעמי הקשוחה, לכל צחוקן המשועשע של חברותיה. - "אני לא מבינה מה רוצים ממני!" צעקה נעמה כהן. " גם הרב יוסי כבר זימן אותי לשיחה בעניין, ואני לא מבינה למה עושים מזה כזה עניין!!" "גם זימרת קופר בקושי נוכחת והיא יוצאת ונכנסת מתי שבא לה!!!" -"נכון!" אישרו כולן, אך השיחה נקטעה באחת, עם בואו של הרב יוסי, הידוע בדרישת המשמעת המיידית שלו, כאשר נכנס לכיתה ע"מ להעביר את שיעורו. ושוב גמלה רננה בליבה שכאשר זימרת קופר תגיע לכיתה היא תשאל אותה בעדינות מדוע זה היא מחסירה המון. ואז היא הגיעה. בהפסקה שבין השיעור החמישי לשישי. 'למה היא בדיוק באה?' תהתה רננה, 'לשעתיים האחרונות של היום??' רננה ניגשה אליה. -"מה קורה זימרת? טוב לראות אותך.. את ממש סטודנטית את!" סנטה בה בחביבות, "הכל טוב? את מרגישה בסדר??" -"בואי שניה החוצה" הפטירה זימרת במהירות, לפני שהיא תתחרט. הן צעדו בדממה החוצה, רננה לא מבינה מה עובר על חברתה, וזימרת, ליבה הולם בעוז. -"קצת קשה לי בתקופה האחרונה" פתחה זימרת ודמעות נקוות בזווית עיניה. "אחותי, שנולדה לפני חודש, היא... היא עם תסמונת דאון."

למי שלא זוכר- לא מזמן כתבתי בפורום טריק לציור פרופיל, אז הנה התמונה להמחשה. סתכלו בפורום, אני אתן שם קישור עם הסבר.

מי שחושב שזה ציור דיכאוני (ככה אמא שלי טוענת בתוקף), אז זהו שלא! וההוכחות לכך זה השירים ששרתי בזמן שציירתי: כשציירתי את השקיעה זימרתי את השיר החדש של הראל סקעת\מויאל (לוידעת)-"כמה עוד אפשר לקרוא למה שיש ביננו אהבה", שזה שיר בקצב מהיר כזה, כמו השקיעה שמחלפת במהירות, המשיכות מכחול המהירות שלי גרמו לי לשיר את זה.. וכשציירתי את ההרים שרתי את השיר האהוב עליי- "מרחבים" של דפנה חיסדאי (המילים של הרב קוק). אז מכאן אתם יכולים להבין שהציור לא נבע מפרץ רגשות דיכאוניים.. תעזרו לי להסביר לאמא... בכל זאת באלי לשמוע פרשניות על הציור, לפי איך שכל אחד מבין אותו...

איך שנפגשו שמים עם ים איך שנפגשה סלעית עם אדמה איך שנפגשה דממה עם נשמה איך שמדבר מזמר לו לאור לבנה איך שטיפסתי עוד הר וגבעה איך שפצחתי במחולות איך שהעפתי את כל החולות איך שנפגשתי בעוד עולם איך שנפגשתי, לא אפרד לעולם.

נחתת עלי, תינוקת קטנה וחסרת אונים גוף צמוק, מלא מכשירים. התבוננתי בך, בהתלהבות גוברת. אך, בבת אחת הכל דעך, עת פקחת את עינייך והבחנתי כי שונות ומשונות הן. ייללתי ובכיתי, ואותך לא רציתי. מקץ מספר ימים, עת הגעת הביתה ואני גם החלטתי להתגבר, לחיות עם החריגות שבך. לא יותר מדי, אך גם לא מעט מדי, כמה שצריך. עם הזמן, אלייך התרגלתי, ואודה ב'אשמה'- אפילו חפצתי. התחלת לפרוח, לצמוח, לשמוח. חיוך קטן תמיד עיטר את שפתייך ואני הבטחתי: לעולם הוא ישאר על פנייך! נתנו אהבה והחזרת לנו כפליים. לא אשכח את מראך הזוהר כפני מלאך את שערותייך שהיו אסופות בקוקיות שתיים ואת גופך הזעיר אותו הייתי מחבקת למכביר. פתאום הבחנתי במיוחדות שבך, ילדה מיוחדת. ואז, סתם באיזה יום, כנראה תפס אותי שיגעון והייתי עצבנית, לא רק עליך. אך כשאמא ביקשה- 'את יכולה בבקשה לשמור על הקטנה', לא רציתי, ובתוקף סירבתי. והם לקחו אותך איתם. נשארתי בבית לבד, אני והעצבנות. וכשחזרתם, קצת התחרטתי על הסירוב. השתהתי איתך קמעה בפתח הבית, אולי כדי לכפר, אולי כדי לפצות על החסר. ואז שוב, העצבנות המשיכה, והתרגזתי על הצעצוע שלך שליכלך לי את הבגד שתיכננתי לקחת לשבת. נסעתי לשבת. העצבנות התפוגגה מאליה. שכחתי מכל מה שהיה, ופיטפטתי כאילו כלום לא קרה. ולפתע פתאום, חמקת ממני מבלי שידעתי. אני תוהה: למה אפילו לא הרגשתי??! יצאה שבת. באו לספר לי. המומה וכואבת, הכל עלה לי. ההכרה מכה בי: את לא כאן. חד וחלק, כך הכל נגמר. ממך נשאר לי רק זיכרון קטן, מתוק, של חיוך מדהים עם ים של תקוות מתנפצות. היי שלום קטנה שלי. להתראות.

הכל התחיל לפני קצת יותר מחצי שנה. באותו בוקר, בוקר יום שני, אחי אוראל העיר אותי ובישר לי שאמא מרגישה צירים והיא ואבא הולכים לבית החולים. קצת התפלאתי, הרי אמא היתה רק בסוף החודש השמיני, היה לה עוד כחודש עד הלידה, אבל לא התמהמהתי ומייד קמתי לראותה ולאחל לה בהצלחה. באותו יום לא הלכתי ללימודים וכן גם אחי אוראל, וכך יצא שאני, הוא ואחותנו הילה בת השלוש נשארנו בבית, מצפים לבשורה מחדר היולדות. אתם יכולים לתאר לעצמכם כיצד התרגשנו וציפינו כבר לשמוע את הבשורה. מדי כמה דקות התקשרנו לאבא כדי להתעדכן, והתחלנו להעלות השערות מה יוולד, למי הוא יהיה דומה, איך יקראו לו וכו'. לאחר זמן רב, אבא התקשר והשתדל לבשר לנו בקול יציב שמכיוון שיש קצת סיבוכים, אמא צריכה ללדת בניתוח קיסרי (כמובן שאלנו מייד מהם הסיבוכים והתברר שמכוון שהתינוק מונח בצורה אנכית קשה לא לצאת וצריך להוציאו בניתוח). כששמענו זאת קצת נלחצנו והתחלנו להגיד תהילים. בסוף אבא התקשר ובישר שנולדה לנו במזל טוב תינוקת. מאוחר יותר, כשהוא חזר הביתה, אבא סיפר לנו שהיו סיבוכים בלידה, התינוקת בלעה מים והיא מתקשה בנשימה וגם היא נולדה במשקל נמוך יחסית ולכן היא נמצאת בפגייה. כל העובדות הללו קצת העיבו על השמחה הרבה, אבל לא מעבר לכך. למחרת נסענו לבקר את אמא בבית חולים. זה היה קצת מוזר בלי לראות את התינוקת (אסור להיכנס לפגייה…), אבל בכל זאת שמחנו. בינתיים אמא חזרה מהבי"ח, ללא התינוקת שנשארה בפגייה ובשבת של אותו שבוע ניתן לתינוקת שם – אמונה חיה. אנחנו הילדים קצת תהינו על השם הזה וטענו שזה לא סגנון השמות שמתאים להורים שלנו. כבר עבר שבוע ועדיין לא ראינו את התינוקת שנולדה. לבסוף, יום לפני שהיא עמדה להשתחרר מהבי"ח, אבא ואמא אמרו שמרשים רק לאחיות הגדולות להיכנס לפגייה ולראות את התינוקת. אני ואחותי שמחנו מאוד וחיכינו בקוצר רוח להגיע לבי"ח. בדרך לבי"ח דיברנו עם אבא ואמא על התינוקת. אתם יודעים, שאלות רגילות – למי היא דומה וכו'. במהלך כל הנסיעה לא הבחנו ברמזים שהם משדרים לנו לגבי התינוקת. הגענו לבי"ח. נכנסנו לפגייה. ניגשנו לעריסה של אחותנו. התבוננו בה. לא שמנו לב לשום מראה חריג. תינוקת קטנה, קטנה מדי, נמה לה בנעימים בעריסה הצחורה. אמונה חיה. לאחר כמה דקות של התבוננות דוממת ביצור הקטנטן והמתוק, יצאנו עם ההורים למסדרון. הם הובילו אותנו ללובי והתרווחנו לנו בכורסאות הנוחות שם. 'נו, מה אתם אומרים עליה?' הם שאלו. פתאום אבא קירב לעברנו את הכורסא עליה ישב ונראה היה שהוא בורר את מילותיו. נבהלתי. הרגשתי שהוא הולך להגיד משהו נורא, משהו שקשור בתינוקת. התחלתי למלמל בלחש פרק תהילים. אבא התחיל לדבר, לאט ובמתינות הוא פתח: 'אמונה היא ילדה מיוחדת'. נדרכתי. התחלתי לצבוט את עצמי. לא, זה לא חלום. הוא המשיך: 'לאמונה יש טריזומיה 21'. הוא חשב שדבר זה לא יגיד לנו כלום, אבל אני ידעתי, אמרתי: 'אני יודעת מה זה!' 'זה ת-ס-מ-ו-נ-ת ד-א-ו-ן!!!!!!!'. 'אכן זה זה', אמרו אבא ואמא. פרצתי בבכי. צעקתי שאני לא מתכוונת להחשיב אותה בתור אחותי. אנחנו משפחה רגילה ונשאר כזו. בכי היסטרי תקף אותי. לא היה לי אכפת מכל האנשים שסביבי. אבא ואמא לקחו אותנו בשנית לחדר הפגייה, כדי שנראה שוב את אמונה. נכנסנו לחדר הפגייה בפעם השנייה. הפעם התבוננתי על התינוקת שבעריסה במבט מתנכר. 'לא, היא לא אחותי', לחשתי. דרשתי מאבי שיחזיר אותי הביתה. בדרך חזרה הביתה כמובן חשבתי על כל ההתרחשות האחרונה. חשבתי על כל ה'עול' הכרוך בגידול ילדים כאלה, על ה'בושות' להסתובב בחברתם. חשבתי על כל הציפייה שלנו לתינוק נורמלי וחמוד שעליו פינטזנו במשך הכמעט תשעה חודשים אחרונים ועכשיו היא ירדה לטמיון. חשבתי על הצורה בה תגיב הסביבה (שכנים, חברות). לבסוף גם חשבתי ש'כל מה שה' עושה זה לטובה' ואם הוא עשה את זה, כנראה שזה מה שטוב. דבר זה עזר לי קצת להתגבר על כל שאר המחשבות והפחדים מהעתיד. למחרת אמונה הגיעה הביתה. אני עדיין התנכרתי אליה, אך לא בגלל שלא חפצתי בה, אלא בגלל שהיתה לי מין רתיעה בלתי מוסברת. השם של הפגם איתו היא נולדה הרתיע אותי. תסמונת דאון. כן, לתינוקת הזאת שבעריסה יש תסמונת דאון. והתינוקת הזאת היא אחותי. תקופה ארוכה לקח לי להסתגל לעובדה הזאת. אני יכולה להצביע על מספר דברים שהביאו לי נקודות מבט חדשות לגבי העניין: -בדיוק חודש אחרי שאמונה נולדה, בחור אחד מהיישוב בו אני גרה נהרג בתאונת דרכים מזעזעת. עם כל הצער שבדבר, המקרה הזה נתן לי פרספקטיבה נכונה לגבי ההתמודדות שלנו עם אמונה בתור משפחה. המשפחה שלו צריכה עכשיו להתמודד עם ה'אין', אנחנו צריכים להתמודד עם ה'יש'. להם אין יותר את הילד שלהם והם צריכים להתמודד עם החסר. לנו אומנם נולדה תינוקת עם מום, אך לפחות יש לנו עם מה להתמודד, איך לעזור לה. לאחר שהפנמתי את הנקודה הנ"ל, זה הפך למוטו שלי והחלטתי שאני אעשה את הכל בשביל שלאמונה יהיה טוב בחיים. התחלתי להתעניין בכל הדברים שאנשים עם תסמונת דאון זקוקים להם והבטחתי לעצמי שבבוא העת אני זאת שאדאג לאמונה לכל צרכיה. לקחתי על עצמי לקדם אותה והחלטתי שהיא תהיה 'מלכת אנשי התסמונת דאון' מכל הבחינות. היא זאת שתשבור עליהם את הסטיגמות. -נקודה שנייה, היא חלום שחלמתי. זה היה כשאמונה הייתה כבר בת שלושה חודשים ויותר. חלמתי שאמא שלי קילחה את אמונה ופתאום היא החליקה לה מהידיים ומתה. התעוררתי מזועזעת מהחלום. הגעתי למסקנה שאני פשוט א-ו-ה-ב-ת את אמונה ולא מוכנה לוותר עליה, למרות הכל ובזכות הכל, ואני רוצה שנגדל אותה! בינתיים אמונה גדלה והתפתחה, ומיצור זעיר וחסר אונים היא הפכה לתינוקת יפיפיה (באמת!), בעלת עיניים כחולות, טיפה מלוכסנות, פה קטנטן ושיער בלונדי ערמוני מעטר את ראשה. ממש מלאכית. באותה תקופה אמונה התחילה לעבור תרגילי פיזיוטרפיה לחיזוק השרירים (אנשים בעלי תסמונת דאון זקוקים לזה מאוד) והייתה זקוקה לטיפול יומיומי בבית. כל המשפחה נחלצה למשימה וכך התחלנו להוכיח כמה אנו אוהבים אותה ורוצים לקדם אותה, והיא מצידה החזירה לנו חיוכים מתוקים ושובי לב. עברו כבר כמעט שישה חודשים מאז שאמונה הצטרפה למשפחתנו. באותה שבת, נסעתי עם האולפנא שלי לשבת סמינריון. השבת הייתה נפלאה. היחידות היו ל'עניין', ובקיצור שבת חלומית. לא תיארתי לעצמי מה מתרחש בזמן זה בביתי. במוצא"ש, זמן קצר לאחר שסיימתי לארוז את התיק, נכנסה אחת המורות לחדר בו התאכסנתי. ומשום מה היא ניגשה אלי. היא פנתה אלי וביקשה ממני לצאת החוצה. נבהלתי. לא הבנתי במה 'חטאתי', מי יודע, אולי לא התנהגתי כיאות?… היא שאלה אותי אם כבר ארזתי את התיק. אמרתי לה שכן והלכתי להביא אותו. הבנתי שקרה משהו חריג. דבר זה התחדד לאחר שראיתי לידה את איש 'הצלה' מהיישוב שלי. נזכרתי שבסיטאוציה כזו כבר הייתי (זוכרים בפגייה?). הבנתי שקרה משהו נורא. משהו במשפחה שלי. כל אותו זמן הם לא פצו פה ואני התחבטתי במחשבות שלי. לא היה לי צל של מושג מה כבר יכול לקרות. חשבתי על כל אחד מבני המשפחה שלי, חוץ מאחד. אמונה. לאחר שהם הובילו אותי לפינה צדדית, שם חיכתה אישה נוספת מהיישוב שלי, שידעתי שהיא פסיכולוגית, הם פצו את הפה. הפסיכולוגית אמרה: 'אמונה לא הרגישה טוב בשבת'. אני אמרתי: 'אבל היא חיה?!' היא אמרה: 'פינו אותה לבית חולים' כמעט צעקתי: 'אבל היא חיה??????????! המורה שקראה לי מהחדר (לא אמרתי לכם אבל היא אמא של אותו בחור שנהרג בתאונה) אזרה אומץ, ואמרה: 'היא נפטרה'. פרצתי בבכי. 'למה? למה?' 'היא הרי הייתה בסדר?!' ביום למחרת נערכה ההלוויה. אמונה זכתה שישבו עליה שבעה רק יום אחד (בגלל חג השבועות שקוטע את האבלות). אומרים שרק צדיקים נפטרים בשבת ונקברים בערב חג. ללא ספק, לאמונה הייתה נשמה גדולה. היא באה לעולם עם מום למשך זמן קצר מאוד כדי לתקן משהו בה, בנו. כנראה שלעולם לא נדע מה היה תפקידה. עלינו רק להמשיך להאמין. אמונה-חיה. יהי זיכרה ברוך. הערות: 1- המוות הפתאומי של אמונה הינו תוצאה של זיהום פנימי ואין שום קשר בין היותה בעלת תסמונת דאון לכך.

ויש גם צבים רומנטיים....

היא ישבה מכורבלת בתוך כיסא הפלסטיק הפשוט, רגליה מכופפות כלפי מעלה, צמודות לגופה. היא חיבקה אותן חזק, אולי מפני הקור, אולי כדי לשמר את עצמה מפני הכאב החותך שמפעפע. לראשונה מתחילת אותו יום היא שמחה בתספורת החדשה שלה, הפוני שהיא קיצרה, שעד לאותו הרגע רק הפריע לה בפנים, וכל הזמן היא בילתה בניסיונות חוזרים להסיטו למאחורי האוזן, וכעת, כעת היא שמחה שהוא מסתיר את פניה, מסתיר אותן מפני הסובבים, מסתיר את הדמעות שמאיימות לפרוץ. הרוח בידרה קלות את שערה, וגרמה לה להתכרבל עוד יותר, להתכנס בתוך עצמה. היא באה לשיחה הזו במטרה להיפתח, השתדלה לאמן את עצמה בלדבר חופשי על הנושא הזה, הנושא שבינה לבין עצמה לובן כבר במשך זמן רב. אבל לא הלך לה. כמה שהיא רצתה, היא רק השתתקה יותר. והתכנסה יותר בעצמה. עד שהיא החליטה שזהו, זה מעבר לכוחותיה. בהתרסה היא כמה ממושבה, מסיטה את השערות, מותחת על פניה חיוך ענק, מזוייף, הודתה לכולם, והתנצלה שהיא צריכה ללכת. מקווה שלא שמו לב שקשה לה.

השרשרת והעגילים שמזכירים לי להיות בשמחה תמיד...! עשוי מפימו, טכניקת המילופרי למי שמכיר..

נעים מאוד.. זו הרכבת שלנו.. או יותר נכון הרכב שלנו.. אני חייבת לציין שהוא רכב שטח מעולה!

מכתב (מבויים) מחוזרת בשאלה לחברתה מהמדרשה.. יש בו קצת מן האמת לגביי (לפחות התיאור של התפילה מול ה.. אבל כל השאר לא ממש) ולדעתי הוא מביא פאן אחר של תופעת החזרה בשאלה, פאן אמוני. כי כמו שידוע, הטענות כנגד החוזרים בשאלה הן שפשוט לא התחשק להם לקום כל יום לתפילה.. לברך על כל דבר.. להתלבש צנוע.. לא התאים להם, העול של הדת.. אבל לפעמים זה לא בגלל זה. והיו דברים מעולם. אז מספיק לברבר הרבה, הנה המכתב: שרה יקרה! תקשיבי. אני ממש רוצה להתפלל. מ-מ-ש! אני זוכרת את התחושה העילאית הזו שהיתה אופפת אותי אחרי תפילה ככה טובה, מהלב, כמו שאומרים. אבל זהו. אני לא מצליחה לחזור לתחושה הזו. בואי אני אתן לך דוגמא. זוכרת את הטיול שלי להרודיון? אוקי. אז את הטיול התחלנו אני וחברה שלי מהתיכון בשעת בוקר די מוקדמת, שעדיין היה שקט ברחובות ואווירה כזו רוחנית-ערטילאית.. אני וחברה שלי תיכננו שנתפלל לשם שינוי (בתכל'ס היא הרבה פחות דוסה ממני), כמו שעושים באולפנא לפעמים, שיוצאים לטבע להתפלל.. והתחלתי להתפלל. מולי מתנשא במלוא הדרו, ההרודיון. השמים, אח השמים.. 'עוטים עננים ערפיליים מפיקים אור נעים..'. ממש כך! הכל היה טהור, המולת היום הקדחנית עדיין בחיתוליה, לא הספיקה לפצוע את הטבע הבראשיתי בזוהמתה. מתחתי, תהום פרושה, כאילו ממתינה לתפילתי כדי להוביל אותה למרומים. ומתחתיי, ממש מתחתיי, ניצני דשא רענן מבצבצים. מה יותר מתאים מסיטואציה כזו לתפילה? מה יותר מחבר לבורא עולם יותר מאשר הטבע העצום שהוא ברא בכבודו ובעצמו?! אבל אני.. אני לא הצלחתי להתחבר. ממש לא. המילים היו זרות לי, ולא בגלל שלא הגיתי אותם במשך שנה תמימה. הן היו זרות לי, כי אני כבר רחוקה. את מבינה? אני רחוקה! ר-ח-ו-ק-ה!!!!! וזו הבעיה שלי. התרחקתי. כי כעסתי. כי הרגשתי שאין לי למי לפנות. אבל עכשיו, עכשיו שאני כן רוצה לחזור, זה כבר מאוחר. אני רחוקה. מנוכרת. לא קשורה. ובגלל זה אני לא מצליחה לחזור. אני בבעיה.

תחיה ת'רגע! החיים מורכבים ממאה עשרים שנה. בכל שנה ישנם שנים עשר חודשים. בתוכם בערך שלושים ימים שהם כשלושה שבועות, כל אחד מהם שבעה ימים שכוללים 24 שעות. בתוך הזמן המוקצב לך, אתה רוצה וצריך להספיק כמה שיותר. אז למה אתה דוחה למחר את מה שאתה יכול לעשות היום? כן, בזה הרגע ממש, אתה יכול להפסיק להתבטל ולהתחיל לעשות את כל הדברים שאמרת 'מחר אני אעשה'\ 'שנה הבאה אני אשקיע בזה'.. כי גם מחר ודאי תגיד את אותו הדבר, וכן הלאה. אז תפסיק למרוח ת'זמן, ואז תספיק הרבה יותר. כי אם לא עכשיו, אז אימתי?! תחיה ת'רגע, רק התבונן סביבך- יש עוד המון מה לעשות, הזמן קצר והמלאכה מרובה... תחיה את ההוויה העכשווית, אל תחשוב על העבר, וגם על תחשוב על המחר- כל עוד זה נשאר בפנים, לא מחזיר את הגלגל ולא יוצא אל הפועל- אז מה הטעם?! כי אם תחשוב כל היום על המחר- הוא לא יגיע לעולם. ואם תבכה כל הזמן על העבר- לא תפיק לקח אף פעם. תחיה ת'רגע, בחון אותו בזכוכית מגדלת, ואז תגלה שהוא יכול להיות כל-כך מדהים, אם רק תדע מה להכניס בו. בהצלחה!

כמו תלויה בין שמיים וארץ כמו מרחפת באוויר ללא קרקע מוצקה משוטטת סתם כך ברחובות עיר. לא מוצאת את עצמי לא מצליחה להגדיר מי אני לא יודעת לאן להמשיך לא כאן, ולא שם לא שם, ולא כאן. תלושה. זה מה שאני מרגישה. ממשיכה בדרך מנסה להשתייך רוצה להתגבש אבל הראש שלי סוחב אותי, לדרך משלי. לא כאן, ולא שם לא שם, ולא כאן. תלושה. זה מה שאני מרגישה. דרך מסובכת, ללא קו מנחה כל פעם עוצרת מנסה להחליט, עם מי להמשיך. לא נוטה לשום צד לא מחוברת לאפחד רק אני, ודרכי שלי. לא כאן, ולא שם לא שם, ולא כאן. תלושה. זה מה שאני מרגישה.

אם תזרח השמש תלטף בקרניים חמימות תעטוף אותי בחיבוקיה תשזוף את עלעלי מחסי אם ירד קצת גשם יאכיל אותי לחלוחיות תיתרווה אז אדמתי ירפאו כל סדקיה אם תזרח השמש, אם ירד קצת גשם אז אני אהיה- פרח שגודל, פרח שגודל. אם תהיה בצורת בלי מרווה לשדות חום לוהט, ששורף יותיר בי צרבת כוויות אם יהיה רק גשם מבול על אדמות קוצף קור מקפיא של חורף חונק גרונות מעודף אני אהיה פרח שבולבל. ללא חום, ללא אהבה ללא גשם לרוויה, אני אהיה- פרח שנובל, פרח שנובל.

נכתב לפני די הרבה זמן... בום! הלם מכה בשכונה. שיגרת החיים נפסקת מזרימתה. אנשים מתחילים לרחם חברים מברכים 'המקום ינחם'. בוכים, מזילים דמעה בלב רוטט מאחלים לי 'היי חזקה'. תומכים, מלטפים, כ"כ מחבקים כך שבוע כך חודש וכעבור שנה- כאילו כלום אצלם לא השתנה. בוכים וממשיכים הלאה, כאילו כלום לא ארע. ואני בוכה, בוכה ומנסה להמשיך הלאה. אני וההתמודדות, אני והבדידות.

עשיתי את המיצג הזה לכבוד ראש השנה.. תודה לחנה ה. שבזכות התמונה שהיא העלתה כאן למשהו דומה שהיא עשתה עלה לי הרעיון לשלב גם שופר.. שנה טובה לכולנו!

גם זה מהכרם הבלתי נדלה שלי.. נכתב מזמן. הכתיבה עצמה כאן ממש לא משו, אבל אם לא תבחנו אך אמצעים חיצוניים- תגלו כאן נקודה חשובה למחשבה.... לפעמים אני תוהה, עד כמה חיוך קטן של מישהו,משפיע עלי ובגדול, ועד כמה פרצוף זועף של אחר, עושה לי ממש ג'יפה בלב. לפעמים אני לא מבינה, איך בן אדם מסוגל להיות כ"כ נחמד, ובמעשה אחד הורס את הכל במחי יד. לפעמים אני חושבת, למה שאחרים רק מתייחסים, אז אני כבר בעננים. ולפעמים אני שואלת, למה זה כזה משנה לי, מה שאחרים עושים לי. אולי התשובה היא שאני פשוט זקוקה להם, והם זקוקים לי? אז לכן, אני תמיד אחייך ואאיר פנים, כי כמים הפנים לפנים... וגם גיליתי שיש כוח למעשים.

גם נכתב לפני המון זמן.. עוד בתקופת התיכון המשעממת.. החלטתי פשוט לטפח כאן את החממה שלי, שתתעשר קצת.. השיעור מתנהל, והשעמום גובר. המורה מדברת, ואני חולמת. הגרעין של התא, מלווה אותי לחלומות על המיטה. פיהוק ראשון. העיניים נעצמות. אוף! מתי כבר יהיה 4:30? מה זה? המורה הרימה את קולה! תלמידה סוררת עברה את גבולה! ושוב המונוטוניות המשעממת של המורה המדברת. פיהוק שני. השעה כבר 4:17. חישוב מהיר (מתוך שינה) מורה שנותרו ען 13 דקות. עוד דקה עברה. נותרו עוד 12 דקות. פיהוק שלישי. הספקתי כבר לעבור על כל ההודעות בפלא', ועל כל האלפון, אני כולי שיגעון. השולחן כבר מקושקש, כן בחלומות על המיטה בשילוב עם גרעין התא... והשיעור, כאילו לעד ימשך. פיהוק רביעי. המורה מעירה- ילדה פה זה לא מיטה! ואז לכמה שניות, עלי להפגין את נוכחותי... ואז שוב, פיהוק חמישי. הצצה חטופה על השעון מראה, שיש עוד 9 דקות! אוף! מתי כל זה יגמר?! ואני ממשיכה לחכות לצלצול הגואל...

והיא סיפרה לה את כל אשר על ליבה. היא סיפרה לה, וההיא שתקה. אט אט עוד נדבך חשפה לה אט אט, בשקט וברעדה. וכל אותה העת, ההיא דוממה. עיניה זולגות דמעות גרונה נשנק בדיבורו כואבת, מדממת סיפרה לה. והנה עת חתמה את גוללה שתיקה מביכה באה מתרה. שתיקה רועמת שתיקה כואבת לא יודעת מה להגיד. ואז בבת אחת, זה בא. חיבוק חם, חיבוק תומך גישר על כל עולמות הכאב. מחובקות.

טוב, נתוודה בפניכם- אמא שלי ציירה את זה... אבל סתם התחשק לי שעינכם תתמוגג למראה היופי... ובאמת שאני לא הולכת לפתוח לאמא שלי חממה בשביל יצירה אחת..

גם מחרוזים.. ת'אמת, זהו קצת עוות בעריכה שעשיתי (סופסוף גמני יודעת להשתמש בתוכנות כאלה..), אבל זה נראה ככה אפילו יותר יפה. (פשוט ברבות השנים החרוזים קצת דהו, וגם הצבע של הסלסלה)

זה קצת עבר עריכה במחשב, לכן זה נראה נורא... חוצמיזה שזה שנאלצתי לקטוע את הציור בצילום, כי לא הכל נכנס, אבל זה ממש לא עקרוני. הצילום עצמו גם דפוק, מה לעשות...

"תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו" שפכתי את ליבי כמיים אליך, כל מכאובי נפשי פרסתי מלפניך. אח! כמה היתה מתוקה התחושה הזו.. הידיעה שאני לא לבד, שיש מי ששומע אותי... "ה' שמעה תפילתי, ושוועתי אליך תבוא" הבנתי שצריך עוד קצת, עוד זעקונת אולי, ותחינה- שתשמע את תפילתי,תפילה שפורצת מלב דואב, שואגת בגרון ניחר- שמע תפילתי!! דורשת, שקריאתי תצליח לקרוע רקיעי מרומים, להגיע עדי כיסא כבודך... "אל תסתר פניך ממני, ביום צר לי..." אבל.. השמיים נשארו אטומים. ואני בתחינה אחרונה, חלושה, חיוורת, מנסה עוד לבקש.. אל תסתר פניך ממני! ואז בבת אחת השירה הופסקה. חיילות במדים ומבט אטום הוציאו אותנו בכוח, מנתקות אותנו סופית, מהאחיזה בך, מהאחיזה באדמתנו, מהאחיזה במדינתנו... התנתקות.

ילדה שלי. כשילדתי אותך אז, לפני 4 שנים, לא ציפיתי שכך יהיה. רציתי להביא אותך לתוך מציאות ורודה, לתוך עולם טוב.. לאפשר לך לגדול ולהתפתח בצורה נורמלית, שקטה, שלווה... רציתי שתהיי מאושרת, שתהיה לך ילדות עליזה.. שתוכלי לגדול ולפרוח ולהמשיך הלאה, בשמחה... לא ציפיתי שהמלחמה הארורה הזו תימשך. לא ציפיתי שהפיגועים ימשיכו להיות שיגרת חיינו. חשבתי שזה זמני, שהנה אוטוטו זה נגמר... אני נדהמת כל פעם מחדש בשומעי אותך שוזרת במשחקייך את המילה 'פיגוע'. אני נדהמת לראותך מגוננת על בובותייך מפני ערבים. והכי אני נדהמת שאת בטוחה שחיילי צה"ל הם הגרועים שבאויבים. אני מקנאה בך. איך בתמימות ילדותית את מתייחסת למציאות. כאילו זוהי הנורמה. את לא מבחינה בעיוות שבדבר, בחוסר הגיוניות. בטוחה שככה זה וזהו. כי פשוט נולדת לתוך זה. ואני רוצה ללמוד ממך. להתייחס כמוך אל הדברים, כמו ילדה קטנה... אני מסוקרנת לדעת איך בשאר אומות העולם ילדים בני גילך משחקים. האם גם להם יש שיגרת חיים כזו כואבת ולא מציאותית?! ילדה שלי. כל-כך קשה לי לחייך אלייך, בעוד שבחדשות נשמעים דברים נוראיים. רק עכשיו שמענו על הטילים בצפון שהערבים יורים. לא יכולתי שלא לצעוק- 'מלחמה!!!' ואת בתמימותך החזרת לי- 'לא רוצה מלחמה'... אבל כאילו שמישהו בכלל שואל אותנו. לא רציתי בכלל שתדעי על מה שקורה שם. על מה שקורה כאן. כאן בארצנו הקטנטונת. אבל אי אפשר שלא תדעי. את חיה בינינו, המבוגרים, ואנחנו נראים לחוצים, מפוחדים. ואסור לנו! אני יודעת שאסור לנו להישבר לידך ילדה. בשבילך, למען ביטחונך הנפשי, אנחנו צריכים לשחק אותה חזקים, בלתי מנוצחים. וזה כל-כך קשה. אני רוצה שתמשיכי לגדול, ילדה. שלא תהפכי לי לבוגרת בטרם עת. שילדותך תמשיך לעבור עלייך בנעימים, שתוכלי להתרפק עליה בעוד כמה שנים, כאשר תגדלי ותביני שהחיים לא ממש סוגים בשושנים. אני כל כך רוצה... ולמענך, ילדה שלי, אני אעשה הכל. ממני האוהבת אותך יותר מכל, אמא.

מרחבים. . . רוצה אני לעוף כמו ציפור... להרגיש את המרחבים... לשמוע את הקולות הנשמעים בינות להרים לחוות את הרוח המנשבת מעל צמרות העצים לראות את גלי הים האין סופיים... רוצה אני להרגיש חופשייה... לא כבולה לשום הוויה מנסה לפרוץ את שיגרת החיים הכפוייה ליצור לעצמי עוד חוויה.... מחפשת בי את הציפור... לדרור שואפת...

הכל התחיל לפני קצת יותר מחצי שנה. באותו בוקר, בוקר יום שני, אחי אוראל העיר אותי ובישר לי שאמא מרגישה צירים והיא ואבא הולכים לבית החולים. קצת התפלאתי, הרי אמא היתה רק בסוף החודש השמיני, היה לה עוד כחודש עד הלידה, אבל לא התמהמהתי ומייד קמתי לראותה ולאחל לה בהצלחה. באותו יום לא הלכתי ללימודים וכן גם אחי אוראל, וכך יצא שאני, הוא ואחותנו הילה בת השלוש נשארנו בבית, מצפים לבשורה מחדר היולדות. אתם יכולים לתאר לעצמכם כיצד התרגשנו וציפינו כבר לשמוע את הבשורה. מדי כמה דקות התקשרנו לאבא כדי להתעדכן, והתחלנו להעלות השערות מה יוולד, למי הוא יהיה דומה, איך יקראו לו וכו'. לאחר זמן רב, אבא התקשר והשתדל לבשר לנו בקול יציב שמכיוון שיש קצת סיבוכים, אמא צריכה ללדת בניתוח קיסרי (כמובן שאלנו מייד מהם הסיבוכים והתברר שמכוון שהתינוק מונח בצורה אנכית קשה לא לצאת וצריך להוציאו בניתוח). כששמענו זאת קצת נלחצנו והתחלנו להגיד תהילים. בסוף אבא התקשר ובישר שנולדה לנו במזל טוב תינוקת. מאוחר יותר, כשהוא חזר הביתה,אבא סיפר לנו שהיו סיבוכים בלידה, התינוקת בלעה מים והיא מתקשה בנשימה וגם היא נולדה במשקל נמוך יחסית ולכן היא נמצאת בפגייה. כל העובדות הללו קצת העיבו על השמחה הרבה, אבל לא מעבר לכך. למחרת נסענו לבקר את אמא בבית חולים. זה היה קצת מוזר בלי לראות את התינוקת (אסור להיכנס לפגייה…), אבל בכל זאת שמחנו. בינתיים אמא חזרה מהבי"ח, ללא התינוקת שנשארה בפגייה ובשבת של אותו שבוע ניתן לתינוקת שם – אמונה חיה. אנחנו הילדים קצת תהינו על השם הזה וטענו שזה לא סגנון השמות שמתאים להורים שלנו. כבר עבר שבוע ועדיין לא ראינו את התינוקת שנולדה. לבסוף, יום לפני שהיא עמדה להשתחרר מהבי"ח, אבא ואמא אמרו שמרשים רק לאחיות הגדולות להיכנס לפגייה ולראות את התינוקת. אני ואחותי שמחנו מאוד וחיכינו בקוצר רוח להגיע לבי"ח. בדרך לבי"ח דיברנו עם אבא ואמא על התינוקת. אתם יודעים, שאלות רגילות – למי היא דומה וכו'. במהלך כל הנסיעה לא הבחנו ברמזים שהם משדרים לנו לגבי התינוקת. הגענו לבי"ח. נכנסנו לפגייה. ניגשנו לעריסה של אחותנו. התבוננו בה. לא שמנו לב לשום מראה חריג. תינוקת קטנה, קטנה מדי, נמה לה בנעימים בעריסה הצחורה. אמונה חיה. לאחר כמה דקות של התבוננות דוממת ביצור הקטנטן והמתוק, יצאנו עם ההורים למסדרון. הם הובילו אותנו ללובי והתרווחנו לנו בכורסאות הנוחות שם. 'נו, מה אתם אומרים עליה?' הם שאלו. פתאום אבא קירב לעברנו את הכורסא עליה ישב ונראה היה שהוא בורר את מילותיו. נבהלתי. הרגשתי שהוא הולך להגיד משהו נורא. משהו שקשור בתינוקת. התחלתי למלמל בלחש פרק תהילים. אבא התחיל לדבר. לאט ובמתינות הוא פתח: 'אמונה היא ילדה מיוחדת'. נדרכתי. התחלתי לצבוט את עצמי. לא, זה לא חלום. הוא המשיך: 'לאמונה יש טריזומיה 21'. הוא חשב שדבר זה לא יגיד לנו כלום, אבל אני ידעתי. אמרתי: 'אני יודעת מה זה!' 'זה ת-ס-מ-ו-נ-ת ד-א-ו-ן!!!!!!!'. 'אכן זה זה', אמרו אבא ואמא. פרצתי בבכי. צעקתי שאני לא מתכוונת להחשיב אותה בתור אחותי. אנחנו משפחה רגילה ונשאר כזו. בכי היסטרי תקף אותי. לא היה לי אכפת מכל האנשים שסביבי. אבא ואמא לקחו אותנו בשנית לחדר הפגייה, כדי שנראה שוב את אמונה. נכנסנו לחדר הפגייה בפעם השנייה. הפעם התבוננתי על התינוקת שבעריסה במבט מתנכר. 'לא, היא לא אחותי', לחשתי. דרשתי מאבי שיחזיר אותי הביתה. בדרך חזרה הביתה כמובן חשבתי על כל ההתרחשות האחרונה. חשבתי על כל ה'עול' הכרוך בגידול ילדים כאלה, על ה'בושות' להסתובב בחברתם. חשבתי על כל הציפייה שלנו לתינוק נורמלי וחמוד שעליו פינטזנו במשך הכמעט תשעה חודשים אחרונים ועכשיו היא ירדה לטמיון. חשבתי על הצורה בה תגיב הסביבה (שכנים, חברות). לבסוף גם חשבתי ש'כל מה שה' עושה זה לטובה' ואם הוא עשה את זה, כנראה שזה מה שטוב. דבר זה עזר לי קצת להתגבר על כל שאר המחשבות והפחדים מהעתיד. למחרת אמונה הגיעה הביתה. אני עדיין התנכרתי אליה, אך לא בגלל שלא חפצתי בה, אלא בגלל שהיתה לי מין רתיעה בלתי מוסברת. השם של הפגם איתו היא נולדה הרתיע אותי. תסמונת דאון. כן, לתינוקת הזאת שבעריסה יש תסמונת דאון. והתינוקת הזאת היא אחותי. תקופה ארוכה לקח לי להסתגל לעובדה הזאת. אני יכולה להצביע על מספר דברים שהביאו לי נקודות מבט חדשות לגבי העניין: -בדיוק חודש אחרי שאמונה נולדה, בחור אחד מהיישוב בו אני גרה נהרג בתאונת דרכים מזעזעת. עם כל הצער שבדבר, המקרה הזה נתן לי פרספקטיבה נכונה לגבי ההתמודדות שלנו עם אמונה בתור משפחה. המשפחה שלו צריכה עכשיו להתמודד עם ה'אין', אנחנו צריכים להתמודד עם ה'יש'. להם אין יותר את הילד שלהם והם צריכים להתמודד עם החסר. לנו אומנם נולדה תינוקת עם מום, אך לפחות יש לנו עם מה להתמודד, איך לעזור לה. לאחר שהפנמתי את הנקודה הנ"ל, זה הפך למוטו שלי והחלטתי שאני אעשה את הכל בשביל שלאמונה יהיה טוב בחיים. התחלתי להתעניין בכל הדברים שאנשים עם תסמונת דאון זקוקים להם והבטחתי לעצמי שבבוא העת אני זאת שאדאג לאמונה לכל צרכיה. לקחתי על עצמי לקדם אותה והחלטתי שהיא תהיה 'מלכת אנשי התסמונת דאון' מכל הבחינות. היא זאת שתשבור עליהם את הסטיגמות. -נקודה שנייה, היא חלום שחלמתי. זה היה כשאמונה הייתה כבר בת שלושה חודשים ויותר. חלמתי שאמא שלי קילחה את אמונה ופתאום היא החליקה לה מהידיים ומתה. התעוררתי מזועזעת מהחלום. הגעתי למסקנה שאני פשוט א-ו-ה-ב-ת את אמונה ולא מוכנה לוותר עליה, למרות הכל ובזכות הכל, ואני רוצה שנגדל אותה! בינתיים אמונה גדלה והתפתחה, ומיצור זעיר וחסר אונים היא הפכה לתינוקת יפיפיה (באמת!), בעלת עיניים כחולות, טיפה מלוכסנות, פה קטנטן ושיער בלונדי ערמוני מעטר את ראשה. ממש מלאכית. באותה תקופה אמונה התחילה לעבור תרגילי פיזיוטרפיה לחיזוק השרירים (אנשים בעלי תסמונת דאון זקוקים לזה מאוד) והייתה זקוקה לטיפול יומיומי בבית. כל המשפחה נחלצה למשימה וכך התחלנו להוכיח כמה אנו אוהבים אותה ורוצים לקדם אותה, והיא מצידה החזירה לנו חיוכים מתוקים ושובי לב. עברו כבר כמעט שישה חודשים מאז שאמונה הצטרפה למשפחתנו. באותה שבת, נסעתי עם האולפנא שלי לשבת סמינריון. השבת הייתה נפלאה. היחידות היו ל'עניין', ובקיצור שבת חלומית. לא תיארתי לעצמי מה מתרחש בזמן זה בביתי. במוצא"ש, זמן קצר לאחר שסיימתי לארוז את התיק, נכנסה אחת המורות לחדר בו התאכסנתי. ומשום מה היא ניגשה אלי. היא פנתה אלי וביקשה ממני לצאת החוצה. נבהלתי. לא הבנתי במה 'חטאתי', מי יודע, אולי לא התנהגתי כיאות?… היא שאלה אותי אם כבר ארזתי את התיק. אמרתי לה שכן והלכתי להביא אותו. הבנתי שקרה משהו חריג. דבר זה התחדד לאחר שראיתי לידה את איש 'הצלה' מהיישוב שלי. נזכרתי שבסיטאוציה כזו כבר הייתי (זוכרים בפגייה?). הבנתי שקרה משהו נורא. משהו במשפחה שלי. כל אותו זמן הם לא פצו פה ואני התחבטתי במחשבות שלי. לא היה לי צל של מושג מה כבר יכול לקרות. חשבתי על כל אחד מבני המשפחה שלי, חוץ מאחד. אמונה. לאחר שהם הובילו אותי לפינה צדדית, שם חיכתה אישה נוספת מהיישוב שלי, שידעתי שהיא פסיכולוגית, הם פצו את הפה. הפסיכולוגית אמרה: 'אמונה לא הרגישה טוב בשבת'. אני אמרתי: 'אבל היא חיה?!' היא אמרה: 'פינו אותה לבית חולים' כמעט צעקתי: 'אבל היא חיה??????????! המורה שקראה לי מהחדר (לא אמרתי לכם אבל היא אמא של אותו בחור שנהרג בתאונה) אזרה אומץ, ואמרה: 'היא נפטרה'. פרצתי בבכי. 'למה? למה?' 'היא הרי הייתה בסדר?!' ביום למחרת נערכה ההלוויה. אמונה זכתה שישבו עליה שבעה רק יום אחד (בגלל חג השבועות שקוטע את האבלות). אומרים שרק צדיקים נפטרים בשבת ונקברים בערב חג. ללא ספק, לאמונה הייתה נשמה גדולה. היא באה לעולם עם מום למשך זמן קצר מאוד כדי לתקן משהו בה, בנו. כנראה שלעולם לא נדע מה היה תפקידה. עלינו רק להמשיך להאמין. אמונה-חיה. יהי זיכרה ברוך. הערות: 1- המוות הפתאומי של אמונה הינו תוצאה של זיהום פנימי ואין שום קשר בין היותה בעלת תסמונת דאון לכך. 2- הסיפור נכתב ביום השביעי לאחר מותה, כשחזרנו מהקבר. בינתיים מאז יש לי עוד הרבה השגות על המקרה הזה, אבל זה לא המקום לפרט.

חו(ר)ף של מחשבות שוב היא מצאה עצמה יורדת לשם. שוב, כמו תמיד, יחפה, שמלה קלה לעורה, היא יורדת לשם. שוב מתירה את שערה מקשריו, מפקירה אותו לידי הרוח, שתחולל בו כרצונה. "שם". כך כינתה את חוף הים ששכן כמרחק מיל מביתה. "ילדת חופים", כינו אותה חבריה. הוא היה החבר הכי טוב שלה. הוא ו"עת הפורקן" שלה. או "עט הפורקן", עדיין לא החליטה איך לרשום זאת. חרש חרש היא שלפה אותו, את "עת הפורקן" שלה, מתיישבת כהרגלה על הסלע המקודש. היא התחילה לכתוב: "שוב אני כאן. אולי זה הגשם שהניס אותי. קצת מוזר- הגשם היה אמור לעורר בי רצון להישאר בפנים, מכורבלת בתוך השמיכה. אבל דווקא. דווקא אני יורדת לכאן. הסלעים כאן מחליקים, הגשם צולף בהם היטב. גם אני רוצה להיות סלע. שיהיה לי לב של אבן. לא להרגיש כלום, שכלום לא יכאיב לי. זיזי הסלע שורטים את עורי. בכוונה. בכוונה אני רוצה להישרט. כיף לי לראות את הדם זב מכפות רגליי. ואולי זה בכלל דם ליבי? הרוח מעיפה את שערותיי. היא מסבכת אותן זו בזו, אני יודעת. אח"כ אצטרך להתיר את כל הקשרים. לא מעניין אותי. כיף לי להרגיש את הצלפת תלתליי בעורפי. מעין תחושת מרדנות שכזו. הים היום סוער, ממש כמו נהמת ליבי. הגשם זולג כדמעות אפילות. אני מרגישה אותו זולג גם במורד לחיי, מותיר בהן נתיב לח. בטח עיניי אפורות עכשיו. אמא תמיד אומרת שבקלות אפשר לגלות מתי אני עצובה- כאשר עיניי משתנות לאפור- הכל יודעים שמשהו לא כשורה. הגלים מתנפצים בקול רעש גדול אל הסלעים. ממש כמו חלום ליבי המנופץ. הדמעות מסמאות את עיניי. רסיסים, רסיסים של דמעות מתערבלים ברסיסי הגשם הזועף, ונוחתים כולם אל שברי הגלים המרוססים. רסיסים. רסיסים זו מילה יפה! אז למה משתמשים בה לתאר שברון כ"כ נורא?! פתאום מתחשק לי לרוץ. לרוץ. פשוט לרוץ. לא אכפת לי מהסלעים המחליקים, לא אכפת לי מהחול הבוצי. פשוט לרוץ. אולי לברוח?! ים של מחשבות זדוניות מציף אותי היום. סתם כך בלי סיבה. אולי זה החורף שמרחיק ממני את השמחה?!

יחפה חשופה, קור בעצמותיי חודר ליבי קפא בהלה תקפה, הותירה בי איתות ליום קודר מחשבה כסופה משאלה חשפה, ייחלה שיעבור מהר כוכבים מרצדים סוד מסודדים ים שחור פוער בי חור לעולמות אבודים מרחב של חול גל גדול מתנפץ בקול יחפה בחוף הסוער משהו בתוכי מתעורר ממעמקי העלטה ניצת אז הנר מגשש באפילת תוכי הסורר יחפה אסופה, אוגרת מחשבות יום סופה אני צפה, בים של תקוות יחפה בחוף הסוער משהו בתוכי מתעורר ממעמקי העלטה ניצת אז הנר מאיר אותי באור אחר

ואז בלילה כשאבא בא שיכור נוטף זיעה וריח אלכהול רק עמד ופתח וכבר נכנס הקור והוא מתחיל לרוץ, נדמה לי בהול אני רץ למיטה מתחבא עמוק בין הכר והשמיכה מלעיט דמעה לתוך ממחטה ומייבב, ומפלל, לליל מנוחה ואמא הטובה חרש מתקרבת חזק חזק אליי נצמדת הס אבא- זועקת כמו רוח מנשבת ובחוץ, מייללת כבר ניידת. וכשאנחנו יוצאים מהמחבוא מזועזעים מההרס והחורבן אמא לוחשת לי 'בוא' חשים לבדוק מי הפעם הקורבן. והתשובה מהדהדת בתת-מודע, מופנמת, לא הוחצנה- אנחנו.

קן של ציפור בעץ בגינה שלנו שזכה להיכרת חלקית מפאת התנשאותו לגובה רב מדיי, ובאחד מענפי הגזע, נח לו, איך לא, קן ציפורים ריק.. אח שלי מחזיק את זה כי לא הצלחנו להעמיד את זה נורמלי בלי להשעין על משהו.. וזה יצא דווקא חמוד, כאילו הוא אומר את זה...

רוח, רוח, נא אימצי רוח, רוח, אל נא חידלי רוח, רוח, התגברי רוח, רוח, אל נא פיסקי רוח, רוח, התחזקי רוח, רוח- את שלי!

כל בוקר היא היתה צועדת באיטיות לעבר בית הספר. ילקוטה מכותף בקפידה על גבה הזקוף, צעדיה מחושבים, שקולים. עננת הירהור היתה מעטרת את פניה החינניות כדרך טבע, ומבט נוגה משהו הידהד מבעד לזוהר עיניה. נכנסת היא לכיתה, מבלי לומר מילה, הולכת מתיישבת בכיסאה. מוציאה בזריזות את המחברת המתאימה, מכינה לפניה עיפרון חד שפיץ, מחק וסרגל, וממשיכה לשבת בדממתה. המורה מדברת, והיא כולה קשובה. יושבת כמהופנטת, מבטה חודר ישר לעיני המורה. בהפסקות היא היתה ממשיכה לשתוק ממקומה. יושבת ובוהה, כאילו לא שייכת למכלול הכיתה. נעמה. כה יפה בשתיקתה, כמה מסתורית בהליכותיה, כל-כך מרתקת במבטה, היא תמיד תישאר, חידה עלומה. נעמה.

את התשובה אני משאחרה לכם... נראה אם תבחינו במשהו חריג בתמונה.

ועוד יצירה שאני מוציאה ממעמקים סודיים.. יש לי יש מאין.. ב"ע.. נכתב לפני זמן רב. יש בתוכי ים של רצונות עם מבול של שאיפות אחת אחת הן רוצות להתגשם, להתממש. אומרים ש'אין דבר העומד בפני הרצון' ואני רוצה, רוצה מאוד, רוצה ולא יכולה. כי אצלי, יש איזשהו גורם זר עד שאני רוצה וכמעט מצליחה בא הוא ואומר לי: 'לך לא מגיע, ילדה'. רוצה לשמוח רוצה לפרוח רוצה לצחוק לא העזתי לבקש יותר מזאת אבל תמיד הוא בא, במתק שפתיים הוא אומר לי: 'לך לא מגיע, ילדה'. כן, אולי זה היצר הרע.

נכתב לפני המונמון זמן, לא זוכרת לרגל איזה מאורע. פתאום שמתי לב שכמה שאני מדברת שואלת תוהה אין לאף אחד בשבילי תשובה פתאום הבחנתי שכמה שאני מסבירה אין איש מצליח לרדת לעומק התמונה פתאום התחוור לי שאולי בעצם את עצמי כלל איני מבינה ואז פתאום הגעתי למסקנה שאני חיה באי הבנה. בין תוך כל הכרך הזה אני חיה קיימת נושמת בלי להבין ובלי להיות מובנת ואני ממשיכה, ממשיכה עם הזרם לאן שהוא ייקח אותי, אני אסחף כנועה. ואולי רק בלילה, בחשכה אוכל לשתף את הדובי שבמיטה וכך ליצור לי, איזשהו אי של הבנה.

היום עבדתי עם רחלי. עשינו יחד ש"ב בתורה. רחלי היא ילדה מקסימה, שמהרגע הראשון שראיתיה נשבתי בקיסמה החינני. שיערה השחור מאוגד לכדי קוקו גבוה, זנב סוס קופצני כמו שסבתי מכנה את זה, עיניה בורקות בחן מיוחד, וחיוך תמידי מעוטר בשתי גומות שוכן בפניה העדינות. היא ילדה טובה באמת. רואים שהיא מתאמצת להצליח, היא רוצה לעשות הכל בכוחות עצמה, ללא עזרתי. מעין שאיפה להישגיות כזו. היום שמתי לב שפניה והתנהגותה אינן כתמול שלשום. הילדה היתה קצת עצבנית וכעסה עלי בזמן שרציתי בכל מאודי לעזור לה. לפי המידע שבידי, הוריה של הילדה גרושים, אביה יוצא עם אחרת, וזה דבר שמאוד מכאיב לה וקשה עליה. ידעתי גם שהיום זהו היום השבועי בוא היא הולכת לבקר את אביה. חשבתי שאולי יש קשר בין התנהגותה העצבנית לבין העובדה הזו, והחלטתי לברר זאת בעקיפין. -"רחלי, צריכים לסיים מהר את הש"ב, עוד מעט אבא יבוא לקחת אותך וצריך להספיק הכל...!" -"היום אני לא הולכת לאבא." הפטירה הילדה. אולי דימיינתי ואולי זה היה באמת, אבל הבחנתי בדמעות המבצבצות מבין עיניה שתמיד בד"כ עולזות. המבט הנוגה שתקף אותה, והכ"כ לא אופייני לה, הבהיר לי שכנראה אכן מצב רוחה קשור לעניין הזה. החלטתי לברר עוד קצת. 'לא נורא' חשבתי, 'הש"ב יכולים לחכות. במצב כזה בטח שהיא לא יכולה להתרכז בהכנת השיעורים". המשכתי לשאול אותה: - "מה קרה? למה לא?" שאלתי בתמימות. - "אני כן הולכת לאבא." לא הבנתי מה קרה לדעתה שפתאום השתנתה, ואמרתי לה שאם היא לא רוצה היא ממש לא חייבת ללכת אליו. אבל אז היא כמעט עמדה לפרוץ בבכי ואמרה: "אבל אם אני לא אלך הוא יתקשר לאמא שלי ויצרח עליה, ואני לא רוצה שהוא יצרח על אמא שלי". הכאב שבמילותיה חדר עמוק לתוכי. ממש נכנסתי לקונפליקט שבו היא נמצאת. גם אני מצד אחד לא רציתי שאביה יתקשר לאמה ויצעק עליה בגינה, אבל מצד שני ממש לא רציתי לעודד את הילדה לעשות משהו שהיא כלל לא חפצה בו. כמה קשים וכואבים יכולים להיות החיים...

זה נעשה בטכניקת הסדיקה: יש חומר מיוחד שקוראים לו step1- מורחים אותו והוא עושה את הסדקים בעץ, ואח"כ צריך למרוח step 2 שהוא מדגיש את הסדקים (זה בעצם צבע שנקלט בסדקים שנוצרו ואז הם נעשים מודגשים, סתכלו בתמונה- הזהב הזה זה הstep 2)

סופסוף יש קטגוריה שאני מוצאת בה ביטוי עצמי...

. עריכה לזה ולעוד כמה יצירות : הוספת 'לסדנת צילום'. צחקן.

רוח. שעת בין ערביים נעימה. זה עתה השמש החלה בתהליך שקיעתה. אופק נצבע באדום. אט אט נוסף הכתום. ממעל, עדיין יש מעט תכול, אך הרקיע כולו נעשה שחור. צועדת. פוזרת שערותיי מקשרי הגומייה, הרוח מעיפה, מבדרת כל שערה. חובטת בפניי, במגעה המלטף, עוטפת במעין קור מרתק. מזמרת. שיר חרישי על רוחות וימים, בקולי נשמעים צלילי פעמונים. מביטה. הרים סביב, מכונית מפרת שתיקה. ציוצי ציפורים, ואז דממת לילה מתוקה. חוזרת. נוטשת הדממה, שבה אל המציאות הנחמדה.

זהו. נגמרתי. הכל מאחורי. המאבק הסתיים. אני כבר לא פה. ואני גם לא שם. עוד שניה וגורלי ייחרט. כבר לא מרגישה כלום. כבר לא רוצה כלום. לא חושבת, על מה יהיה, על מה היה. אני פשוט כלום. מקודם עוד חשבתי על הגוף שלי. על איך שהוא ייטמן באדמה. חשבתי על הלוויה שלי. על איך שכולם ודאי יזילו דמעה. אבל עכשיו- זה פשוט כלום. אני כ-ל-ו-ם! וההרגשה הזו אפילו לא מזיזה לי. נכתב כתוצאה מחלום מוזר שחלמתי, ופשוט ישבתי וכתבתי את רוב הדברים הנ"ל בחלום. ניסיתי לשחזר את זה, בתקווה שהצליח.. אני משייכת את זה לסיפור שפירסמתי פה לא מזמן, "חיים במתנה", זו פשוט היתה אותה תחושה... מיועד בעיקר ליצחק, שבעבר ביקש ממני לתאר יותר... אז במקרה יצא לי.

הולכת בשבילך ראש מלא מחשבות. מעלה את דמותך אך יוצאת בידיים ריקות. מנסה לעשות לך זיכרון אך הם ממשיכים בגיל ורון. עושה דברים בשבילך כי רוצה אני להבין את יעודך. ועדיין אני לבד בשבילך מהלכת בצל הזיכרון וכולי, כולי מלאת יגון. אני נפגעת בשבילך.

הימים היו ימי בין המצרים של שנת תשנ"ט. אנוכי הייתי ילדה קטנה, אשר סיימה כיתה ה'. החום המעיק של הקיץ, והשיעמום הגובר של החופש הגדול, הביאו אותי לרצות ללכת לבריכה צלולה, להתרענן קצת במימיה הקרירים ולגוון את שגרת החופש המשמימה. התמזל מזלי ובאותו יום התארגנה ביישוב שלי הסעה לבריכה בשעות הלילה. אני ואחותי ששמענו על המציאה ומייד נרשמנו. עם בוא הערב, התארגנו אני ואחותי לבריכה ועלינו להסעה. הגענו לבריכה. חיש קל מצאתי את עצמי במים, משתוללת עם מספר חברות. כנראה שבאותו ערב, החירפון אצלי גבר, ורוח שטות השתלטה עלי. ניהלנו כל מיני תחרויות מים כאלה, הפלנו אחת את השנייה למים, השפרצנו לכל עבר וצווחנו ומשמחה. זוכרת אני, איך שהמצילה באה לעברנו מספר פעמים וגערה בנו על חוסר הזהירות והפרת הסדר בבריכה. אך לא התייחסנו יותר מדי. באיזה שהוא שלב, אחותי שגדולה ממני בשנתיים, הלכה עם חברתה למים העמוקים יותר. החלטתי שגם אני רוצה והלכתי בעקבותיהן. וכאן, אני חייבת לתאר את מבנה הבריכה להמשך הסיפור. הבריכה היתה מחולקת לשלוש חלקים: רדודים, עמוקים ועמוקים מאוד. בין החלק של העמוקים והעמוקים מאוד, מפרידה גדר מסורגת, כך שלא ניתן לעבור בין שני החלקים, אלא אם מטפסים על הגדר, בצד של העמוקים מאוד, ישנו מן שיפוע אשר צמוד לגדר. אני, שלא ידעתי לשחות כל כך טוב, לא העזתי לעבור לעמוקים ממש, לכן הלכתי לחלק של הרדודים, ומשם השקפתי מבעד הגדר על אחותי וחברותיה. חברתה של אחותי הראתה לי איך שהיא מתגלשת על השיפוע מתחת למים. התלהבתי מאוד מהעניין והחלטתי שגם אני רוצה להתגלש... שאלתי את אותה חברה אם היא מסוגלת לעמוד ב מים שם, והיא, בצחוק ענתה לי שכן.... בלי לחשוב הרבה, עברתי את הגדר שמפרידה בין הרדודים לעמוקים מאוד, ולא שוועתי לצעקותיה של אחותי, שהמים שם עמוקים מאוד, ואני הרי לא טובה בשחייה.. כשאחותי ראתה שאין לה הרבה ברירות איתי, היא נעמדה לצדי בגדר, כדי לפחות להיות יותר קרובה, התיישבתי על הרווח שבין המעקה למים, על השיפוע. התקדמתי עוד קצת. בבת אחת, המים החלו לסחוף אותי עימם, ואני סחפתי את אחותי עימי. מצאתי את עצמי שרויה במעמקי המים, אחותי לצידי, מנסה להושיט לי יד לעזרה. איבדתי לגמרי את השליטה בתוך המים. התחלתי לנפנף בידי, כדי לנסות להחזיק מעמד, לא להיכנע למים המאיימים, ולפתוח את פי לצעוק הצילו. כל פעם שפתחתי את פי, חילחלו המים לתוך גרוני, עד שגופי נעשה כבד. מנגד, אני רואה את אחותי, שמנסה להתקרב לעברי, שולחת את ידיה בניסיון להגיע אלי. אך המים היו חזקים משתינו, האוויר הלך ונגמר לי. הרגשתי שאני כבר לא מסוגלת. המאבק העיקש במים החליש אותי. לא נותר בי כוח להמשיך. 'זהו. זה הסוף שלי' חשבתי. אך בבת אחת הרגשתי: 'לא רוצה!! לא רוצה! אני רוצה לחיות!!!!!'. מחשבה זו נתנה לי עוד טיפה כוח להמשיך להאבק במים ולנסות להגיע לאחותי, או לקצה הבריכה, אלא שדבר זה כמעט היה בלתי אפשרי, בהתחשב בעובדה שאחותי כבר לא נראתה באופק המימי ומה גם, התרחקתי מאוד מקצה הבריכה, ובקושי נותר לי אויר לנשימה. אך בכל זאת, המשכתי להאבק במים. אבל שוב, הרגשתי שזה למעלה מכוחותי. התחלתי להשלים עם העובדה שאוטוטו אני מתה. העברתי לנגד עיני את מהלך חיי. בכאב רב נזכרתי בהכל, תמונות שונות מהעבר הבזיקו בראשי, ראיתי לנגד עיני את כל בני משפחתי. הנה אבא.. ואמא.. אחותי ועוד אחת.. והנה אחי... 'לא רוצה!!! אני רוצה לחיות!!!' בפחד אימים התחלתי לחשוב על העובדה שעוד כמה שניות אני לא כאן.... אני עומדת לעלות לעולם שכולו טוב... אט אט נעצמו עיני. כבר לא הרגשתי את נוכחתם המפחידה של המים. אור נעים עטף אותי. מסנוור אותי בצבעו הבוהק. מן תחושה עילאית כזו, משהו טוב, רגוע. ראיתי ממבט על, את אחותי ואותי, מבלות בחדווה במים הרדודים. זהו. הסיפור נגמר. מאותו רגע, פשוט הייתי כלום. לא רואה,לא מרגישה, לא חושבת ולא חולמת. פשוט כלום. לפתע, עיני נפקחו, אוזני נפתחו, וחושי התחדדו. התעוררתי. מעלי רכנה דמות לא מוכרת. מסביבה, המולה רבה: צעקות וצווחות, בכיות ויללות. נחתי חזרה למציאות. הדמות שמעלי החלה לדבר (תוך מתן סטירות על פני): 'שירה! את שומעת אותי??' 'את יודעת מה קרה לך???' אך לא הייתי מסוגלת לענות לה. הקשבתי לקולות שמסביב: 'היא חיה!!!! היא חיה! היא פקחה עיניים!!!!' רציתי לצעוק, לכעוס שהעירו אותי מהחלום היפה... אך קולי לא נשמע לי. תוך כמה שניות הרגשתי כיצד משכיבים אותי על אלונקה ומכניסים אותי לתוך אמבולנס. האמבולנס החל לדהור לעבר בית החולים... (חשוב לציין שבמהלך הנסיעה הפרמדיקים כל הזמן 'החטיפו' לי סטירות ולא נתנו לי מנוחה.. אח"כ, שתהיתי מדוע נהגו כך, התשובה הייתה שהם היו צריכים לשמור על ערנותי, פן ארדם). בבית חולים שהיתי כמעט שבוע. אפשר לכתוב על השהות שם עוד מגילה ארוכה.. אך בכמה מילים אני אסכם את החוויה: 'איכסה פיכסה שלא נדע מצרות!' ההוכחה הטובה ביותר לתחושת העינוי שהרגשתי שם היא האופן שבו יצאתי מהבית חולים. הרגשתי ממש כאילו יצאתי מבית כלא.... אחרי בערך חודש הוריי ערכו עבורי סעודת הודיה.. בדרשה שאבא שלי נשא, הוא הכריז ואמר: 'תודה לבורא עולם, שנתן לנו בת במתנה!' מאז, כל שנה, בתאריך כ"ה תמוז, אני חוגגת יומולדת... היומולדת הנוסף שלי.