יצירות של המרקד

כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

"הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב', ב') בבוקר אש, בלילה קרח אין פה לא טעם ולא ריח רק חול וחול מכל כיוון העצמות על סף ניוון. הכד מזמן כבר התרוקן אתה זועק ומתחנן אוכל חצץ, נושם עפר ככה זה פה במדבר. אך יום יבוא ועוד תגיע לנחלה ולמנוחה מלמעלה קול יכריז: שמע ה' לתפילתך. וכשהאור יאיר ברוך ויחייכו להם ימיך עוד יזכור האל הטוב את חסד נעוריך ********************************************************************************************************* כל הזכויות שמורות

כשילד בא לעולם נופלת טיפה של תום זכה מענני הכבוד אל האדמה הסדוקה ועוד יצמח ממנה עץ של אהבה. כשילד בא לעולם מלאכים כותבים שירה שירה פשוטה, שירה קדושה ועוד ישירו אותה לוויי זמרה. כשילד בא לעולם הפרחים מניבים צוף מתוק ועצים מוציאים פריים, הרוח נעה חרש חרש והשמש מאירה באור אחר, הקוצים מתרככים השמיים נאים, כי כשילד בא לעולם בא איתו רגע של חסד. כשילד בא לעולם מזמרים ציפורי השיר מנעימים את דרכם של עוברי הדרכים ועוד נלמד להבינם יום אחד. כשילד בא לעולם יושב הבורא על כסא רחמים מחייך ומרחם על עמו הסובל ועוד תצמח מזה גאולה לישראל. כשילד בא לעולם הפרחים מניבים צוף מתוק ועצים מוציאים פריים, הרוח נעה חרש חרש והשמש מאירה באור אחר, הקוצים מתרככים השמיים נאים, כי כשילד בא לעולם בא איתו רגע של חסד. ******************************************************************************************************* כל הזכויות שמורות

עייפו עיניך מלראות את השדות היבשים ופיך נותר אילם מול הקוצים המפלחים. לבך פועם המאמץ, רוחות נושבות על דלתך, זה הזמן שלה לבוא ולהאיר את עולמך. טיפה של נחמה, של אמונה, של הבטחה ששוב יגיע ערב. באור, באהבה ובתקווה שמנצחת חרב. יש לאן לשאוף, יש מי לאהוב ויש מי שיהיה שם בשבילך. האור עוטף את הדלתות של הימים המוארים וגשם שוב שטף את כל האבק מהדרכים. לבך פועם בקצב רך, האור מאיר את היכלך, גם עכשיו היא שוב תבוא, תוסיף שמחה על שמחתך. טיפה של נחמה, של אמונה, של הבטחה ששוב יגיע ערב. באור, באהבה ובתקווה שמנצחת חרב. יש לאן לשאוף, יש מי לאהוב ויש מי שיהיה שם בשבילך. ********************************************************************************************************** כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

לאט, ממש לאט. בזהירות. לא להסתכל למטה. להרים בעדינות את הרגל. לאזן את עצמך עם הידיים. חשוב מאוד לשמור על שיווי משקל. ואז ממש ממש בעדינות להניח את הרגל ו... זהו! כל הכבוד! עברת צעד אחד. עכשיו לעבור לצעד הבא. אם תהיה חכם תגיע לסוף בעוד, משהו כמו, חמישים שנה. כן, מה לעשות, אתה על חבל, לא על הכביש המהיר. על חבל צריך ללכת צעד צעד, כמו לוליין. בנחישות ובתקווה אפשר לעבור את החבל. הנה, כבר עברת שלושה צעדים. אל תחשוב כמה עוד נשאר לך ללכת, חשוב רק על הצעד הבא שלך. התרכז טוב טוב ואל תשכח: אתה הוא בנו של מנהל הקרקס. ****************************************************************************************************** כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

קדושה היא הארץ, קדושים חלליה אשר נלחמו והגנו עליה. קדושים חיילים, קדושים מפקדים שלא היססו ולבשו המדים. קדושות הדמעות, קדושים מבטים של מי שאיבדו אהובים ורעים. קדושות התפילות, "אל מלא רחמים", קדוש האמן הנישא לשחקים. קדושים הספדים על האור שכבה, קדוש ה"אמן יהא שמה רבא". קדושים השירים, מכתבי געגועים, קדושה התחינה לתחיית המתים. קדושה הרעות, קדוש הוא העם אשר מתאחד כשמכה הרעם. קדושים גיבורים, קדושים אהובים, הלא בזכותם כאן אנחנו חיים. ומתוך הקדושה של אלפי הרוגים, יורדת קדושה אל ארץ החיים. **************************************************************************************************************** כל הזכויות שמורות. יום הזיכרון תשע"ג. מוקדש לזכרו של סבי הי"ד שנפל במלחמת ששת הימים.

כנען. הארץ הטובה. הרוח הקרירה שמנשבת על המים, על ההרים, על השבילים. כנען. קדושה ורוממות. פאר ותפארה, מנסים לקום מבין ההריסות. כנען. ילדי חמד. חיוכים ואושר. ומכל עבר - יהודים. העם שלי. העם שלנו. אך כשהלב הולך שבי אחרי מראות הנכר וחושב ששם כל ההדר והפאר. אז אני נזכר, אז אני מבין, אז אני קולט. כנען. ארץ אהובה. הן לא עזבתיך מאז יצאתי לאויר העולם. כנען. הן כל רגעי שמחתי, כל רגעי עצבי, כל רגעי געגועי, כל רגעי אושרי, הן כולם כולם היו איתך, היו בך, היו אליך. הכיצד יכול אני לתור אחר ליבי, אחר המחשבה ששם, שם טוב. הן בחיי ודאי שמחתי, אצלך. בחיי ודאי צהלתי, אצלך. ודאי התרגשתי, אצלך. בכיתי, אצלך. כעסתי, אצלך. אהבתי, אצלך. כל ישותי, אצלך. אצלך ורק אצלך. אנא סלחי לי. איך יכולתי? מלין על אמי בחיקה והיא מחבקת. ******************************************************************** כל הזכויות שמורות

עמוק באדמה, בחושך, זרע קטן, אין איש רואה קיומו, אין איש יראה קיומו. בדד. בחוץ עצים מלבלבים. ציפורים משביעות גוזליהם על ענפי העצים הרמים. עלים ירוקים. פירות בשלים. פרחים. טיפטוף הגשמים המרווה. יש חיים מעל האדמה. חולפות השנים. שקיעות, זריחות. אביב, קיץ, סתיו, חורף. הוא עוד שם, בעלטה, הזרע הקטן. מה כבר ביקש? מה כבר רצה? רק להיות עץ גדול וחזק. זה אפשרי, אולי. בינתיים הוא עודו באדמה. אין ניצן. בחוץ סנאי אוסף בלוטים. עופר קטן טועם מפירות העונה. אפרוחים מתעופפים מהקן בפעם הראשונה. קרני אור החודרות דרך הענפים. ציוץ הציפורים. שקט. שלווה. יש חיים מעל האדמה. ***** טיפה קטנה דילגה לה מענף לענף, מעלה לעלה, מטה מטה, היישר אל האדמה החשופה, היישר אל הזרע הקטן. תקוות עולות. טיפות יורדות. כל זרע מגיע יומו. הזרע מתעטף בתחושה חמימה. יש אמונה מתחת לאדמה. ************************************************************************************************* כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות מומלץ לפתוח את התמונה בעמוד נפרד (ע"י לחיצה על התמונה) בכדי לראות את כולה.

בעודי מהלך בין חלום למציאות, מחפש סך הכל איזה מסר פשוט, אל החול מתבונן, מרוקן ממהות, חולם על מזמור קנ"א. כמו ילד קטן, מתרוצץ בכרמים. כמו עבד שפל, מעמיס אבנים. כמו בודד בין כולם, מנסה להפנים. מהרהר על מזמור קנ"א. אימתי נמלה תתענג עם פילים? כה רדוד וחלש, איך יצאו המילים? אם אשוב ואכתוב, מה יאמרו אנשים? ואיה הוא מזמור קנ"א? אותיות שפורחות ומילים שעפות, מתחברות לאלפי ניגונים וקולות. מדלות ה"אני", מאוצר המראות. והרי הוא מזמור קנ"א. ********************************************************************************************************** כל הזכויות שמורות

גם זה, כמו "שדות לבשו חג" הראשון, צולם בפסח, שנה אחרי. כל הזכויות שמורות

צולם על יד רחבת הכותל המערבי כל הזכויות שמורות

גם אם רוח תנשוב והדשא יקמול והכוח כבר קם ובורח. יהיה מה יהיה ויאמרו מה יאמרו, אך בסוף האמת תנצח. גם אם שמש שקעה, אדמה חשופה והרוע - רק הוא האורח. ירכבו על פילים, ישלפו חרבות, אך בסוף האמת תנצח. גם אם שלג וכפור יכסו אדמה והבית עצמו יתנגח. יפרשו פרשנות, יכתבו מאמר, אך בסוף האמת תנצח. כי אחרי הגשמים עוד השמש תזרח וישובו הטעם, הריח. ילחשו בבושה: הן ידענו בפנים שבסוף האמת תנצח. ************************************** כל הזכויות שמורות

אגב, זה באמת צולם בחג, בפסח. כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

מקווה שתבינו את העומק שבתמונה. אגב, זו תמונה ראשונה ממצלמה חדשה (ואיכותית יותר) שקניתי ב"ה, מקווה שמורגש ההבדל. ********************************************************************************************************************** כל הזכויות שמורות

לגעת בטבע לגעת בהרים הירוקים הנושמים את החזון לגעת בחלום המזהיב לעת ערב ולשאוף ולנסוק למרומים. לשיר את שירת העשבים את תפילת הציפורים את זמרת הגפנים ולנשום את אויר החירות. לכרוע ברך לפני יוצר כל לפאר ולרומם ולהדר ולשבח לעוף חרש עם ראשוני הנושרים ולהתמלא באור וזוהר. לגעת בטבע זה כמו חלום, זה הרוגע זו שלווה מרפה של טוהר ואפשר כבר לחוש את התחדשות העונות ולהמריא אל עולם חדש. ***************************************************************************************************************** כל הזכויות שמורות

השתגעתי, אדמה רועדת הלב התפוצץ השעון נשבר ומי זה? האם זה ברדלס? או אולי עכבר? ומי אני? ולמה תופים לא יוצרים מנגינה? לו יכולתי הולך בעיניים עצומות כי בלב יש ים שעיניים לא רואות ואני רק רוצה לשוט אתו התבלבלתי, אדמה מתערבבת הלב התכתש השעון הסתובב לאחור ומה זה? האם זה רטוב? או אולי מחוספס? ומה אני? ולמה עיגול הוא אינו מצולע? לו יכולתי הולך בעיניים עצומות כי בלב יש ים שעיניים לא רואות ואני רק רוצה לשוט אתו **************************************************************************************************************** כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

עץ זה, כך טוענים, עומד איתן כבר 400 שנה! כל הזכויות שמורות

ביקש לגלות את הקץ ביקש התחנן רקם פנטסיה מלאכותית וישב וחיכה והביט. אך נסתלקה שכינה ממנו מעיניו שכלו כבר מראות מגופו התשוש מנפשו הזועקת מחייו המפרכים. הוא נשא את עיניו אל־על במבט נוגה. עכשיו? דווקא עכשיו? ומה יהיה? ומי אני? כיסופים ומשאלות עורבבו בזכרונות שנשטפו בחלל הריק, או המלא. הוא לא יודע, הוא לעולם לא ידע. אז הוא כלום כנראה או אולי... אולי הוא הרבה יותר מהפחד, מהתקוות או מהחלומות. הוא יש הוא כאן הוא קיים. הוא לא היה ולא יהיה אבל הוא הרבה, הרבה יותר מאי פעם הרבה יותר מחלום הלילה, הוא חי הוא נושם הוא זורם ועכשיו. והתחיל אומר דברים אחרים. . ********************************************************************************************** כל הזכויות שמורות

קח אותי לשם, אל הרוח הזורמת כמו גלים בחול, אל הנהר שבו זורמים סלעים ובדיל עד שנגלה שם אור שחור, אל העולם המעוין, אל ארץ רוח של עפר, שם אזרע זרעי אויר בשום מקום ואהיה שם. קח אותי לשם, אך לא להר המחודד. הן בו הייתי ונדרתי לא לשוב, אך שבתי ונשביתי בחרבות הזיכרון, במעיין המבעבע הכתום שלו היה, לו לא היה, אך הוא קיים ונעלם. לא, אל תקח אותי לשם. קח אותי לקשת של זריחת השקיעה, של אורות החשיכה, של הערגה, של ההוויה, שלי, שלך. ****************************************************************************************************************** כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

חצות. השמיים רוגעים. הירח מלא ברסיסי אמונה מאירים. ולמעלה - עולם חדש, עולם ישן. עתיד ועבר, מציאות וחלום, מתמזגים למשב רוח של תקווה. כוכבים מרצדים ומרקדים בשמיים הבהירים. זה הזמן להמריא אל על ולעוף. לעוף גבוה, מעל להרים הטורפים, מעל לעננים החונקים. לעוף לאט, לעוף בטוח. לא להביט, רק להרגיש, לזרום, לחלום. לתת לראש להתניע בשקט. להיות חזק, להיות עדין. וכשמעיינות הרקיע הצלולים כבר נראים באופק, להתמלא באמונה ולשוט איתה. לנשום עמוק ולחוש אמיתי. ולבסוף להגיע אל שער התקווה ולהפגיש חלום עם מציאות. לתת לנשמה לסלול את דרכה אל בורא העולם, אל ההוויה. חיים עמוק, חיים רחוק. אך לעתים, בין ברק לרעם, נשמע קול שקורא לעוף. לעוף כדי לחיות. *********************************************************************************************************************** כל הזכויות שמורות

מומלץ ללחוץ על התמונה כדי לצפות בכולה. כל הזכויות שמורות

ולפעמים, כשנהיה מאוחר, כשהשיר שוב נגמר, כשהלב קצת נשבר, אני פורש כנף ומפליג אל עולמות אחרים, אל זמנים אחרים, אל מציאות אחרת, אל העולם הנעלם שהיה. כל יום הוא מתנה, כל רגע - חוויה, מכל עבר - הוויה. האם מישהו יבין? הקמנו "מחנות", עברנו "הרפתקאות", טיילנו ב"עולמות לא ידועים", אבל איש לא כתב עלינו בעיתונים. איש לא שמע כי איש לא ידע להביט בעולם בעיניים רכות, עיניים שתום עוד נסוך עליהם. עיניים של צבע, עיניים של חיות, עיניים של אושר. ואני זוכר. כן, אני זוכר. זוכר הכל. מתענג. מחייך. מתגעגע. לאן הכל פרח? לאן הכל נעלם? במקום מחנה - אני רואה רק עץ זקן. במקום סמטה מסתורית - אני רואה רחוב פשוט. במקום הר - אני רואה גבעה קטנה, ממש קטנה. שום דבר לא נשאר, התכהו העיניים מאבק הדרכים. אך בפנים הכל קיים, הכל נושם כמו אתמול. המחנה, ההרפתקה, הסמטאות, ההרים, החתולים והפרחים. עולם קסום שאיש לא ראה כי איש לא ידע להביט בעולם בעיניים רכות, עיניים שתום עוד נסוך עליהם. עיניים של צבע, עיניים של חיות, עיניים של אושר. עיניים שהיו לי ואולי יחזרו... **************************************************************************** מוקדש לעיניים הרכות שמסתובבות ביננו... כל הזכויות שמורות

ושוב קם, שוב נופל, מסתער וזוחל, מחכה, מתפלל ושואל: עד מתי? שוב הגשם מרטיב וענן שמעיב. מתבונן מסביב, ממלמל: עד מתי? ********** הפסגה כה גבוהה, הרוחות חזקות. ונהיה מאוחר, אין עוד זמן לחכות. מבקש, מתפלל, מחפש אהבה. האם יש עוד סיכוי? האם יש עוד תקווה? ********** שוב ממשיך וכותב. שוב שונא, שוב אוהב. והראש עוד חושב: אם יהיה, אז מתי? כבר עליתי, ירדתי, נפלתי וקמתי, עצרתי, חשבתי. נו די, עד מתי? ********** הפסגה כה גבוהה, הרוחות חזקות. ונהיה מאוחר, אין עוד זמן לחכות. מבקש, מתפלל, מחפש אהבה. האם יש עוד סיכוי? האם יש עוד תקווה? ********************************************************************* כל הזכויות שמורות הבהרה: אין כוונתי בשיר להביע יאוש, כלל ועיקר. השיר נכתב מתוך אמונה שאכן יש עוד סיכוי ותקווה ודווקא מתוך אמונה זו עולה הזעקה: "עד מתי?".

גשם. היא רטובה, היא בודדה, היא כבר נשמה שלגים וקרח. היא מחכה, היא מצפה, אולי היום היא תגאל? דממה חוברת לחשכת הליל. היש מישהו שכאן רוצה להשאר? היא יודעת שזה קשה. היא מבינה, היא לא כועסת. רק עמוק בלב קצת קר, קצת כואב. ובאמת שהיא לא רוצה לשפוט. אחרי הכל, הזמנים כבר לא אותם זמנים. פעם זה פעם, היום זה היום. כן, היא זוכרת את "פעם", מכירה את "היום", הן גם אז וגם אז היא ישבה שם, באותו המקום, החשוך והקר והבודד... אמנם באים אנשים. כן, עוד זוכרים אותה. אך היא רוצה יותר. לא רוצה, צריכה. זקוקה. כמו אויר לנשימה, כמו מים לפרח, כמו חיבוק של ילד לאם עייפה. הם עוד יבואו, היא בטוחה. השאלה מתי? אהבה מחכה להגאל. ************************************************************************************************ כל הזכויות שמורות

"דרושה לנו ארץ... טריטוריה... השאר יבוא מעצמו. רק שתי ארצות באות בחשבון: ארץ ישראל וארגנטינה. ארגנטינה היא גדולה ועשירה, ויש בה אדמות רחבות-ידיים, אך ארץ ישראל היא ארץ אבותינו, אותה לא שכחנו ולא נשכח לעולם..." בנימין זאב הרצל מוקדש לחלוצים של פעם, שבכח אמונתם הפריחו את השממה. ******************************************************************************************************************* כל הזכויות שמורות

אז נכון, זה לא באמת יער גשם ומה שנראה כאדים זה בעצם עשן. אבל תמיד אפשר לדמיין שכאן בארצנו הקטנטונת יש יער גשם, זה לא מזיק. כל הזכויות שמורות

רעם מחריד הרעים בקולו, לשמים הביטו כולם. משה התחנן ולא בשבילו, היו תפילותיו בשבילם. על סלע קטן ישבו ילדים ותמימות מתוקה בקולם. גם הם כמשה, את אותם המילים, נשאו ועמם כל העם. רבונו של עולם, דור עני ומיותם לא ידע איך לצעוד לבדו. איך יזכור מהו טוב, מה צריך לאהוב, עת רבו לא יהיה לצידו? אך הדור שצעק ואינו נענה, היה דור של ניסים וזכויות. שהלך במדבר, אף שלא נהנה, כי היה הוא נטול תהיות. מה נאמר בדורינו, הקץ הארוך, איך נשרוד כך ללא המנהיג? לא נפסיק כאן לזעוק, דמעותינו לשפוך, עד אשר מטרתינו נשיג. רבונו של עולם, דור עני ומיותם לא ידע איך לצעוד לבדו. איך יזכור מהו טוב, מה צריך לאהוב, עת רבו לא יהיה לצידו? ************************************************************************** כל הזכויות שמורות ************************************************************************** מוקדש לרפואתו השלימה והמהירה של מרן גאון ישראל הרה"ג יוסף שלום בן חיה מושה (אליישיב) שליט"א וכן לרפואת מרן רבינו יעקב חי בן מרגלית שליט"א וכל הצדיקים והקדושים, הגלויים והנסתרים כאחד, שהדור זקוק להם כמו אויר לנשימה.

כל הזכויות שמורות

מה לא עבר לו בראש באותם רגעים? הכל. הילדות, החתונה. מה לא? הוא הביט בבנו יחידו. כמה חיכה לו. אילו היו אוגרים את כל התפילות שהתפלל בעבורו, גם מאה כרכים לא היו מספיקים. 'אח...' הוא נאנח, 'החיים בלתי צפויים...' חשב, אך לא הצטער כלל על שהסכים. בלב שלם הוא צעד, ללא פקפוק. הוא ידע שזה מה שצריך לעשות. אפילו ניצני שמחה היו לו על שכבש את יצרו. 'כן,' חשב, 'היום גם היצר ימות. אם לא ימות, אז לפחות יקבל מכה, מכה אנושה.' אברהם המשיך לצעוד בדרכים ההרריות המובילות אל ההר, אותו הר עליו אמור הוא לשחוט את בנו. צמרמורת עוברת בו כשהוא חושב על זה. לשחוט. אולי עדיף לומר "להקריב", זה פחות מרתיע. השמש עמדה לה בשמים. הם היו כעת בפסגת הר. 'איזה נוף מרשים,' הוא חשב, 'רק בכנען יש נופים כאלו.' כנען. הארץ הטובה. הוא נזכר איך עזב הכל ונסע אליה. איך פניו זהרו מאושר כשאמר לשרה: "את עוד תראי. כאן בארץ הזאת נהיה להורים! ואני לא אומר זאת סתם, זאת הבטחה אלוקית!" הוא גם זוכר את מבטה המפקפק של שרה. 'מה לי לשפוט אותה,' חשב, 'הן לא ניתן לדמות דבר לסבלה של אישה עקרה. כמה בכתה, כמה זעקה. כמעט התישה עצמה עד מוות מרוב זעקות ותחנונים.' הוא נזכר גם שהוא עצמו לא תמיד בטוח היה בלב שלם שיהיה לו בן. באחת הפעמים הוא אף העז, עד כמה שניתן לומר, ושאל את הקב"ה מדוע לא נתן לו את היורש המובטח. כן, הוא גם זוכר את הרוממות העילאית שאפפה את ההבטחה כי ככוכבי השמים אשר אין לספור, כן יהיה זרעו. כמה קשה להאמין להבטחה כזאת בשעה שבן אחד אין להם. מי מבקש בכלל גוי גדול? אך הוא האמין והפעם בלב שלם. "הכל בסדר?" קרא אל יצחק כשטיפסו במעלה הר תלול. "אותי אתה שואל?" הפנה יצחק את ראשו, "חשבתי שדווקא לך יהיה קשה" אמר וצחקק. 'כן,' חשב אברהם, 'השם הזה בהחלט הולם אותו.' תמיד הוא נהג לומר שיצחק נקרא כך מתוך מטרה לחבר בין הצחוק הנואש של שרה טרם לידתו לצחוקה ושמחתה בעת שראתה אותו בפעם הראשונה, עת יצא מבטנה. והיום, היום זה צחקוק נבוך של מי שיודע שזה יומו האחרון. קרני השמש היכו כלהבות סכין באדמה הרכה. זהו, הם הגיעו אל המקום. הטקס החל, יצחק נקשר אל המזבח, החרב כבר מוכנה, מבט אחרון. אף מילה לא היתה מתאימה להיאמר. שתיקה, שתיקה כבדה. אברהם הביט בו, הביט בעיניים שהביטו אף הם בעיניו. דמעה רותחת זלגה. זהו. כאן הכל נגמר. היתכן? היתכן שהכל אבוד? שכל ההבטחות היו לשווא? אברהם לא יכל יותר. הוא הבין שאם הוא לא יעשה זאת עכשיו, יצרו יגבר עליו. ביד רועדת הוא הניף את הסכין כלפי מעלה. יצחק עצם את עיניו, מקבל את גזר הדין באהבה. אימה השתררה. *** הדרך חזור היתה יפה אף היא. רוחות קרירות החלו לנשב. השמש עמדה לשקוע. נשימתו של אברהם טרם חזרה לעצמה. כן, כמו שהוא חשב, היצר נותר פצוע בצד, מנסה להתאושש. אברהם הביט לאחור. יצחק נרדם על החמור, שקע בשינה. בשמים החלו לנצנץ כוכבים. אברהם ידע שיש בשמים הרבה יותר כוכבים ממה שנראה לעין. השמים שיכים ל-ה'. האדמה מספיק גדולה בשבילינו. *********************************************************************************************************** כל הזכויות שמורות

אלמלא הוא הייתי משתגע כל הלילה מלראות את הכוכבים כה רחוקים. אלמלא הוא לא הייתי מוצא כל סיבה להמשיך לשחות במים עמוקים. אלמלא הוא הייתי נעצר, מפסיק לרוץ כשבאופק הייתה נגלית תהום. אלמלא הוא הייתי מקשיב למתחכמים ורואה רק מציאות ולא חלום. *** הוא התקווה שלי האמונה שלי הסיבה לכל חיי ולשמחה. הוא החיוך שלי האהבה שלי הוא האור שלי בקצה המנהרה. הוא מקרב אותי ומנחם אותי הוא מחבק אותי גם כשאני טועה. הוא מלווה אותי ומסייע לי והוא איתי גם כשאני איני רואה. *** אלמלא הוא הייתי מידרדר לתהומות ושוקע בבִּיצָּה של חטאים. אלמלא הוא הייתי מחפש מעט תשובות ומוצא רק אנשים מדוכאים. כי בעצם אין כלל אופציה שלא היה הוא כאן הוא יסוד לכל דבר, לכל הטוב. בזכותו עוד אפשר להביט אל השמיים בזכותו אפשר עוד לאהוב. *** הוא התקווה שלי האמונה שלי הסיבה לכל חיי ולשמחה. הוא החיוך שלי האהבה שלי הוא האור שלי בקצה המנהרה. הוא מקרב אותי ומנחם אותי הוא מחבק אותי גם כשאני טועה. הוא מלווה אותי ומסייע לי והוא איתי גם כשאני איני רואה. ****************************************************************************************************************** כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

אט אט, חרש חרש זה הגיע. ריח חדש ומרענן באוויר תחושה מוזרה אופפת, אתה יודע שהוא כאן כמו בסוף כל חורף. ופתאום אתה רוצה לצאת ללגום מהעולם לנשום את התום שעולה באוויר עם כל רוח קלילה לעוף למרום ולהתכסות בשלווה ולהרגיש שכל זה אמיתי כמו בסוף כל חורף. זה לא שלא ידעתי שהוא יבוא תמיד הוא היה שם, נחבא אבל עכשיו הוא אמיתי והוא טוב יותר מכל דמיון. ושוב אפשר לצאת לים לעצום עיניים ולהפוך לגל לשוט עם התקווה כמו בסוף כל חורף. ובתוך החוויה הלב רוצה אליך כי זה הזמן שלך, זה הזמן שלנו כמו בסוף כל חורף, כמו עכשיו. ****************************************************************************************************************** כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

הוא בקע כמו ביצה בליל חורף קצת קריר. הוא יצא מהחלון, את הדרך להאיר. משב רוח רענן מלווה את צעדיו וגשם מטפטף בעקבותיו. הוא פוסע ברחוב, לידו אישה זקנה, כבר שנים לא מתנגנת לה בראש שום מנגינה. הוא האיר לה את יומה והזכיר לה נשכחות, הוא מזור לשעותיה הקשות. ---------- ניגון תמים, ניגון ענוג. הוא רק שלך, הוא לא ימוג. כי תחת שמי הערפל רק אליו פה נייחל. ---------- הוא טיפס במדרגות של בניין בקצה הרחוב, שם פגש בחור צעיר ששכח מה פה הוא טוב. מתוסבך ממורכבות שיצר במו ידיו הניגון יזכיר לו את פשטות חייו. הוא חלף ליד ילדה שאבד לה הבלון דמעותיה - מעיין, קול בכייה כקול המון. הוא ניגב את הדמעות והשיב את חיוכה. לפּניה הרכות הוסיף שמחה. ---------- ניגון תמים, ניגון ענוג. הוא רק שלך, הוא לא ימוג. כי תחת שמי הערפל רק אליו פה נייחל. כן, תחת שמי הערפל רק אליו פה נייחל. ***************************************************************************************************************** כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

יושב על הארץ ונזכר ששכחתי. שכחתי שלא טוב כמו שנדמה. קברתי מחשבה, שחיתי בים תענוגות ומה איתו? בתוך תוכי אני יודע שעיני רק מביטות לשם. מחכות. מתוך השכחה, מתוך כל השמחה, כמו מגנט אני נמשך לשם. כי רק שם אתה ממש אבי ואני ממש בנך. רק שם השמש מאירה גם לתוך הנשמה. רק שם אני אני, רק שם אתה אתה. רק שם אני מקיץ מהחלום של החיים. רק שם אני ממריא. יושב על הארץ ונזכר ששכחתי שאני עוד לא שם. ******************************************************************************************************************** כל הזכויות שמורות

גשם לא ירד פה כבר שנתיים ויותר. חום השמש כמו סכין, לעצמות חודר. אש מכל פינה טורפת. לא יועיל מזל. אך הוא עדיין בשלו, הסנה עוד לא אֻכָּל. על הר חרב יושב הוא, בוערים כל ענפיו. אך הוא ממשיך לחיות ואף מרחיב את שורשיו. אין איש אשר מבין כיצד בחום המקולל, כשאש חורכת נשמתו, הסנה עוד לא אֻכָּל. האש נלחמת ללא הרף, אך עוד לא מבינה שצמח זה אינו רגיל כשאר צמחי גינה. האש רק מחיה אותו וכך מצמח דל הפך הוא לגדול ורם, הסנה לא מאֻכָּל. ויום יבוא, האש תלך, תבוא אש חדשה. אש רכה ונעימה, אש של קדושה. ומשמיים אור יבוא, יאיר את החלל. יבינו כבר כולם שזה הסנה לא יאֻכָּל. ***************************************************************************************** כל הזכויות שמורות

מסתבר שרק צמחים מסוגלים לזה... כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות צולם, כמובן, בכותל המערבי

הבהרה: התמונה אינה מבויימת כל הזכויות שמורות

כל הזכויות שמורות צולם ברובע המוסלמי בירושלים

צולם באותו מקום בו צולמה התמונה הראשונה, שהוא .... מערת המכפלה, כמובן. סגנון קצת שונה, אך עדיין מזרחי. למעשה, את התמונה הזאת צילמתי עוד לפני שצילמתי את "בניחוח מזרחי" הראשון, אלא שרק עכשיו עיבדתי אותה. כל הזכויות שמורות

"יודע אתה," שאל אותו פעם אחד ממכריו, "כאשר רואה אני אותך חש אני עצבות בעיניך. כאילו משהו מציק לך, טורד את מנוחתך. הלא כבר שנים נראה אתה כך. מה מציק לך?" "הבאמת רוצה אתה לדעת?" השיב לו, "כל חיי מנסה אני להבין פסוק בתהילים ולא מצליח. ניסיתי כבר את כל הרעיונות שהיו לי, אף לא אחת סיפקה אותי." "ובאיזה פסוק מדובר?" שאל המכר. "'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'." ציטט, "אמור נא לי, הן לא נראה לך מוזר מעט? שבעים שנה ישב עם ישראל בגלות בבבל! שבעים שנה! מבין אתה כמה זמן זה? ועל כל הזמן הרב הזה אומר המזמור "היינו כחולמים"? הלא ראית בן אדם ששבעים שנה נמצא בחלום? הכיצד אפשר בכלל לדמות זמן כה רב לחלום? חלום, מטבעו, חולף מהר. שבעים שנה אינם חלום, שבעים שנה הם החיים. אם כל אותן שבעים שנה היו שרויים עם ישראל בחלום, מתי חוני לא היה מורגל בכשלונות. "בן בית אצל הקב"ה" הגדירו אותו, "כל קושיה פותר", "כל שאומר נעשה". מאז הסיפור ההוא עם המעגל והגשמים אין כמעט מי שלא רוחש לו כבוד. כאשר יוצא הוא מפתח ביתו וצועד ברחובות ובשווקים, מיד מופנים מכל עבר מבטי כבוד והערכה עצומים. אבות מורים לילדיהם באצבעם על חוני ולוחשים להם: "זהו חוני, הצדיק הגדול שחג מעגל ולא יצא ממנו עד שירדו גשמים. אשרינו ישראל, שיש בינינו אדם כה צדיק וישר". חוני ידע את כל זאת. ראה הוא כיצד מרבים בכבודו, כיצד רואים בו אדם קדוש. ואולי דווקא זה מה שגרם *** באחד הימים הילך לו חוני בכפר הסמוך לביתו וראה שם איש אחד בשעה שנוטע היה אילן באדמתו. "שלום עליך!" קרא אליו חוני. האיש הרים את עיניו. "הו! שלום עליך, רבינו הקדוש! סלח נא לי שלא הקדמתי לך שלום. עסוק הייתי בעבודת האדמה שכלל לא ראיתיך עובר על ידי." "זה בסדר." חייך חוני "אמור לי, איזה אילן אתה נוטע?" "חרובים" השיב האיש, "פרי משובח!" "וכמה זמן עשוי לעבור עד שיוציא עץ זה פירות?" הקשה. "בסביבות שבעים שנה, פחות או יותר." השיב. חיוך קל התפשט על פניו של חוני. "וכי תחיה בעוד שבעים שנה? לשם מה לך לנטוע אילן אם מרובים הסיכויים שלא תהיה כאן, בעולם הזה, בשביל לקצור ברינה את פירות עמלך?" "ראה," אמר האיש, "ישנם עצים שנוטע אני לצורך עצמי. אך עץ זה, לא בשבילי הוא. נוטע אני אותו למען ילדיי, למען הדורות הבאים. הלא אף אני התענגתי בחיי על חרובים שנטעו אבותי, כעת הגיע זמני לתרום למען הדור הבא." משפט זה הותיר רושם עז בליבו של חוני. הוא ישב על מדף סלע והרהר בו. חוני ראה במשפט זה אות משמים שהקב"ה שמע את צערו ועתיד הוא ליתן לו מענה לקושייתו. הוא ניסה לקשר בין שבעים שנות החרוב לשבעים שנות החלום ולא עלתה בידו. לאחר זמן מה, התעייף מעט, הניח את ראשו על הסלע ושקע בשינה עמוקה... *** ציפור קטנה התישבה בסמוך והחלה להפליא בשירתה. חוני ניעור משנתו ופנה לו לדרכו. בדרך עבר על יד ביתו של האיש עימו דיבר קודם ולהפתעתו הרבה, ראה עץ חרובים עומד במלוא הדרו ואיש אחד מלקט מפירותיו. חוני לא האמין למראה עיניו. 'האיך יכול להיות?' תמה חוני, "הלא לפני שישנתי ראיתי במו עיני כיצד ניטע העץ. היתכן וכבר הוציא הוא פירות?' "אמור נא לי," פנה חוני אל מלקט החרובים, "האתה הוא זה שנטע את העץ?" "לא" השיב האיש, "אני נכדו. סבי כבר הלך לעולמו לפני מספר שנים והותיר בירושה את עץ החרובים הזה אשר ניטע במיוחד בעבורינו." כעת התחוורה לו האמת המרה. הוא לא ישן יום, גם לא יומיים, אף לא חודש או שנה. שבעים שנה היה שקוע הוא בתרדמת, שבעים שנה. חלחלה אחזה אותו. בצער רב היסב חוני לביתו. ראה אחד מאנשי הבית יוצא. שאל אותו: "אמור לי, בנו של חוני המעגל עודנו בחיים?" "צר לי," השיב האיש, "אך בנו כבר נטמן באדמה, אולם בן בנו עדיין חי. אך הגד נא לי, לשם מה לך לדעת זאת? הקשור אתה אל בנו של חוני?" חוני השפיל עיניו בצער. "אני הוא חוני המעגל", פלט חרש. האיש גיחך מעט. "המנסה אתה לשטות בי? הלא חוני המעגל נעלם מעל פני האדמה לפני שבעים שנה ועד היום אין יודעים היכן מקום קבורתו." אמר לו. "ואם אומר לך שכל אותם שבעים שנה שקוע הייתי בתרדמה - התאמין?" שאל חוני. "וודאי שלא!" הכריז האיש, "לא נראה מעולם על פני האדמה אדם שישן שבעים שנה וניעור! וכעת לך מעלי ואל תבזבז את זמני לריק". פסע חוני לבית המדרש. 'אולי שם' סבר, 'יאמינו כי אני הוא חוני וכי אין אני משקר כלל." משנכנס, ראה שני חכמים עסוקים בביאור קושיות. "האמן לי," אמר אחד החכמים לחברו, "זמנים טובים עוברים עלינו. ראה, הכל נהיר, הכל מובן. כל קושיה שנשאלת, בה בעת כבר נמצא לה תירוץ יאה ונכון." "אכן," השיב לו, "ממש כמו בימים ההם בהם חוני המעגל עוד חי. אתה יודע, אומרים שבימים ההם כל קושיה שהיתה נשאלת, היה מוצא לה חוני תירוץ." חוני ניגש אליהם. "אני הוא חוני עליו אתם מדברים." קרא "ישנתי שבעים שנה וכעת לאחר שהקצתי משנתי אין מאמינים לי כי אני הוא חוני. חושבים אותי למשוגע." שני החכמים הביטו בחוני בארשת פנים רצינית. "צר לי," אמר אחד מהם, "אך אינני מאמין לסיפורך. אם אינך משוגע, הלא נוכל או רמאי אתה. אין לי הסבר מדוע הנך עושה זאת, אך בדבר אחד בטוח אני: אינך חוני! חוני אינו בין החיים כבר שבעים שנה ולא נשמע מעולם שאדם ישן שבעים שנה ומקיץ." החכם השני הנהן בשקט וחוני הלך משם אבל וחפוי ראש. באין מוצא, ביקש חוני מהקב"ה שייטול ממנו את חייו, אשר אין בהם כבר כל טעם. תפילתו נענתה והוא נאסף אל אבותיו. *** במעלה הרקיעים, בפתח גן העדן, העביר אחד המלאכים לחוני מסר מהקב"ה: "ראה בני, אמנם חייך ניטלו ממך, אך כעת קושייתך, אותה קושייה אשר ייסרה אותך כקוצים בימים ובלילות, נפתרה. כעת יודע אתה שגם שבעים שנה יכולים לעבור כבחלום. עם ישראל, כשיצא לגלות, שרוי היה כבתרדמה. כשם שאתה כלל לא חשת בכל אותם שנים שעברו, וכשהקצת סברת שעבר אך יום, אף אני זירזתי להם את הגלות המרה ולסוף שבעים שנה חשו הם כאילו ניעורו מחלום, כאילו אך לפני יום חרב הבית. וכל זאת עשיתי מאהבתי אותם שלא ירגישו יותר מדי בסבל הגלות. ראה בני, אף לך עשיתי זאת מאהבה. יודע אני כי שעה שכולם אמרו כי בן בית אתה אצלי, פקפקת אתה בכך באמרך כי מענה לקושיית חייך טרם קיבלת. כעת, משקיבלת התירוץ, מבין אתה כי היית תמיד וכן תהיה בן בית אצלי. אהוב ורצוי אתה, חוני בני. וכעת גש לך לגן העדן ושב על יד האבות והנביאים, בשלמות ושמחה." ********************************************************************************************* מבוסס על בבלי, תענית כ"ג ע"א כל הזכויות שמורות