יצירות של בדולח

בס"ד חמה יוקדת בימות הקיץ החמים, עת אנוח משנת חורף, אצא ממערה חשוכה, לעתיד ורוד יותר. לא לחינם, התכרבלתי בשמיכה, של צמר. להעלות את חומי, לרמות גבוהות במיוחד. טיפות, של ארטיק, בטעם תות, חיממו את לבבי מחד, וקיררו את גופי הרותח.

לב קרוע אותיותי שרצו על קלף לבן, כתובות בדיו אדום, או ( אולי ) מדמי שלי. מסתרי לב, נשפכו, כיין שיכורים. לכבות, שריפות שעוד לא התחילו. להרגיע את האש מבפנים. דמעותי שזלגו. את כתבתי שירי. מבכות, את מותם , ברגע זה.

בס"ד ים בעניים בוקר ורוד - תכול, מרעיף תנחומין., ברכת פרידה, לסהר שקם ממושבו. זהב מועם צופו שחקים, כתר של מלך, בודד במרחב חיי מהזהב של מכמני עבר. מביטות העניים, אל עבר ים כחול, נשמה כמהה, לדרור כי יעוף. ורוח נשק על שמלה מנופחת, דמעות זלגו בשעת שקיעה, ליד המזח תעמוד, עת שיערה ילבין בבוקר המחר.

בס"ד ברכה לבטלה מצוות אנשים מלומדה, בעומקן של מגילות ים המלח, צדוקים וביתוסים מקיימים מצווה קלה כבחמורה.

בס"ד רגשות אשמה חתרתי בים דמעותי, במשוט שבור למחצה, עוד צלול ים התכלת, לא אדום מדמי. נזר ראשי נזרק למרחוק, רוח רעה לקחה צידה לדרך, שנות חיי הטובות אבדו לבלי שוב. אשר יגרותי בא ( אולי) מאוחר מדי. לו ידעתי, את מסתורי לבבי, דמי לא אדום משל אחרים. איני שונה מכם אחי, למה עזבתני? ---------------------------- מוקדש: למיכל שרה לב- ציון אני ממש מצטערת

אֹשֶׁר שָׁלֵו חֲבַצֶּלֶת שֶׁהִתְעוֹרְרָה מִשְׁנָתָהּ, מַשִּׁילָה, שְׁכָבוֹת מְיֻתָּרוֹת שֶׁל עָפָר, פּוֹצַחַת בְּשִׁיר חָדָשׁ. סְנוּנִית פָּרְשָׂה אֶת אֶבְרוֹתֶיהָ, דּוֹאָה מֵעַל חוּטֵי מַתֶּכֶת, שֶׁל חַשְׁמַל. מְנַגֶּנֶת בֶּחָלִיל, בִּלְתִּי נִרְאֶה. תְּלָמִים הַחֲרוּשִׁים בַּאֲדָמָה כּוֹאֶבֶת, מְצַפִּים, לִרְבִיבִים שֶׁיַּגְשִׁימוּ אֶת מִשְׁאַלְתָּם הָאַחֲרוֹנָה. וְרוּחַ שֶׁהֵבִיא עָנָן, הֶעֱבִיר אֶת יָדוֹ, בְּמֵיתְרֵי כִּנּוֹר. מוקדש: לפלמונית החברה המקסימה שלי

ללא מילים לא לחינם, ירדו דמעות, והציפו אדמה תחוחה. בלי תו, ללא מילים מחריד את מיתר הכינור. משמיע יבבות חנוקות, מנגינה עצובה –שמחה כמו מלטף אמירי עצים עירומים מעליהם. באבחה חתך שארית , של פקעת. אניצי הבד, התגלגלו על החול. ולא נעו.

בס"ד קולך קורא לי פגשתיו, נכנס אל תוכי, ויצא, כלעומת שבא. עוברת, השאול מתחתי. נופלת, אל תוכו. ואין מציל.

בס"ד הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד, כא) לעולם לא אדע, על מה יצא קצפה. ללא אבין, את סוד המלחמה. אחיות אנחנו, דומות זו לזו. כשתי טיפות מים, ואולי אפילו יותר. אתחנן כרחל, "הבה לי בנים" וילד אין לי. אצעק כשאול, עת הרג אלפים, ודוד רבבות, ואין כלי מלחמה בידי. אספור שבעה בארות אחסום אותם בחול ומלט , אבכה ואצעק, עד יפתחו שערי השמיים מוקדש לאחותי תאומתי בתאל

בס"ד מזכרת "מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה' " הים שלח לי מזכרת, בין אדוות גליו, משרטט את תוי פניהם , כחומר ביד היוצר . פתק אדום, רטוב ממים מלוחים, או מדמעות בכי . אותיותיו נמחקו, שארית דיו לבד, את שנכתב לא אדע לעולם. כשאשב שם שוב, ליד פיסת החול, ואתבונן במים השקטים, שרעשו , שלקחו את בני למצולות . ואדום

בס"ד בוכיה דמעה אחר דמעה, זולגות מעיני , מכתימות חלוק לבן. של מאפה שלא צלח. פתילי נירותי שכבה אורם , מעט שמן זית, שנשאר בכוס של זכוכית מנסה להאיר אותם שוב. בוכיה, חובשת את פצעי לבבי, בתחבושת קרועה. אוספת את רסיסי חיי, לוקחת אל מקום שכולו טוב. נכתב: בעקבות משבר שעברתי, שעיקבותיו מפריעים לי עם היום . איתכם לאורך כל הדרך .... אחזור בלי נידר 12.8 למנינם

וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וְהָיָה כִּי הִרְבְּתָה, לְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי יְהוָה וְעֵלִי, שֹׁמֵר אֶת-פִּיהָ. וְחַנָּה, הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ-- שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת רַק, וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ בָּכִיתִי, זָעַקְתִּי מֵעִמְקֵי נִשְׁמָתִי, שְׂפָתַי לֹא נָעוּ, אַךְ לִבִּי שָׂרַף מֵאֵשׁ לֹא מוּבֶנֶת. דִּמְעוֹתַי זָלְגוּ עַל לְחִי. עֶלְבּוֹן וְתִקְוָה, חָבְרוּ לְחוּטִים שֶׁתָּפְרוּ פֶּצַע מְדַמֵּם. אֱלֹקַי, לוּ הָיָה לִי יֶלֶד שְׁחֹר תַּלְתַּלִּים, לוּ יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת בִּכְיוֹ, הָיִיתִי מַקְדִּישָׁה אוֹתוֹ תָּמִיד. בְּנִי, בַּחוּטִים שֶׁתָּפַרְתִּי אֶת פְּצָעַי, סָרַגְתִּי לְךָ אֵפוֹד קָטָן. אֶת דִּמְעוֹתַי שֶׁשָּׁפַכְתִּי, אָסְפָה אַחֶרֶת לְכַד שֶׁל צָרוֹת. דּוֹמַעַת, דְּמָעוֹת שֶׁל אֵבֶל, כשהיא שׁוֹמַעַת, אֶת קוֹל בִּכְיוֹ שֶׁל תִּינוֹקִי נִשָּׂא בָּאֲוִיר, וּמוֹבִילָה אֶת בּנָיִּה לִמְנוּחוֹת.

בס"ד שושנה צאי אל מרחבי יבשת, רכובה על סוס קל רגליים. שוטי על ספינה של עץ בים התיכון. למצוא, טוב ורע בערבוביה שחור ולבן שחברו יחדיו לצבע אפור רחוק ממציאות. עיניך הפכו לאדומות כדם, פרח פרח במלוא עוזו. מבכירה בטרם קיץ, כמו ענבים והדס במדבר. עמדת שם נבוכה, נפעמת ממראה מרהיב, פניה הסמוקות חייכו אליך וקוציה שרפו את קרנית עיניך השושנה . מוקדש: למוריה על העידוד והתמיכה בהערכה רבה

שלכת הוא השיל מעליו, אדרת של שוא ושקר, ורוח של בין ערביים, מבכה עימו זכרונותיו. ועצב יחלל בחמת חליליו, נופך של צער ותום, מרעיד, מחריד, את שארית חייו הנותרים. שמלה אדומה באופק. שעווה של נר, זולגת לאיטה, כורה לו בור של מות, עת יעלם אורו תמיד.

אלטלנה כמו נדנדה, מתנדנדת. בין פעם להיום, בין היום שאחרי, ליום שלפני, באופק הלא ברור בשמי תל אביב. זכרתי, את החרב שכאילו היתה על צוארך. את הפחד והרעד מחד, מצד אחד, את הגבורה והעוז מצד שני. ראיתי את האש, את הלהבות, האדומות- הצהובות, שהאדימו את השחק, ללא שקיעה. שמעתי את הבכי, את הכעס, ללא מילים. אנשי צה"ל בתחילת דרכם, נהרגו על דבר של מה בכך. כמו רבו, נלחמו, על מדינה בתחילת הדרך. מוקדש: לעלוי נשמת הרוגי ספינת אלטלנה שיום השנה שלה חל מחר

בס"ד התלבטות היא הילטה את פניה, בידיים אדומות מקור, מנסה להסתיר, את עצמה, מרוח מיבב. צרור של זכרון עץ, עלים חומים , יבשים. שאבד עליהם הכלח, נשרו על בגדיה הרטובים. שדרה הריקה מאדם, כמו חייכה אליה חיוך של לעג, אין לך מקום להיות בו, אףאחד מהבתים לא שלך. והיא , נשאה את רגליה וצעדה אל עבר הבית שבפינה, הבית שלה. וקול הרוח שהמשיך ליבב ליוה אותה בדרכה בדמעות של תנין.

בס"ד מעפילים עלה נעלה אל ראש ההר, עם פדויי שבי, עלה נעלה אל ארץ דיבה רעה, עם לא שומר ציווי אלוהיו. ויעפלו , ויכו אותם עד חרמה. עלה נעלה אל מדינת היהודים, עם שוחר עצמאות. עלה נעלה אל ארץ חלומתינו, עם ניצול שואת אויב. ויעפלו ויגעו אל ארץ אבותיהם. המעפלים שהצלחו , והמעפילים שהפסידו

בס"ד כמו בסרט שחור-לבן, חיי עוברים הם לפני, ואני עוד בין החיים. בכיות שבכיתי, זעקות שזעקתי, דמעות של שמחה, דמעות של עצב. רעיונותי שקרמו עור וגידים, בתוך נפשי, לא זכו לצאת לאויר העולם, ילדות קסומה שיני חלב, ופצעים בבשר שלא יגלידו, חלומות שחלמתי, על עצמי ועל אחרים, בין בהקיץ, בין בחלום. על הילד שלא ילדתי, על טבעת שלא ענד לי, לא זכיתי לשמוע קול שבירת כוס, להעלות את ירושלים על ראש שמחתי. זכרונות עברו לי בשורה , כמו סופת טורנדו, הרעידו כל נימי נפשי, אני, ידעתי שזכותם להתקיים. רק מעטים מהאתר יבינו שיר זה , אלא שמכירים אותי ואת סיפור חיי אשמח לניתוחים לשיר זה

בס"ד צעדים בחוף רגלי היחפות צועדות על משבצות אבניך, נוגעות לא נוגעות בחול הרך , מרגישות את חומו, משאירה חותם, טביעת כף רגלי . טביעת כף רגל, לא ברורה , כמעט בלתי נראת מנסה להשאיר שרטוט לא ברור , מזכרת של חיים . הים הכחול, הציץ אלי מרחוק , כמו שמח לקראתי , ואני התיחסתי לברכתו בבוז , יודעת . כי עת ינטו צללי ערב , יעלם סימן חיי , והוא לא יזכרני לעולם. נכתב על חוף הים קרית צאנז בעירי נתניה

בס"ד סודות אוחזת בקפלי שמלתך , מנסה להסיר מהם , רסיסים בלתי נראים , של אבק. במברשת , שחורה עגולה , של קסמים . ואת טומנת את ידך בתוך כיס בלתי נראה, מנסה למנוע ממני , להכנס אל תוכך , לנשום להרגיש את הבל נשמתך הרצוצה הכואבת , מכוסה באבק של כוכבים, נעולה במנעול של ברזל, ואני צועדת בדרך עקלקלות , עולה על אבנים וטרשים, לחפש את פשר פניך העצובות ,הנוגות ולי אין דרך למצוא את אותו מפתח אל תוך נפשך

בס"ד הרי יהודה וחוצות ירושלים שמרתי את כאבי, פצעיי הזבים דם, בתוך נפשי. לִויתי אותך, אותכם, בשטיח שש וארגמן ותולעת שני, ולא זזתי רקדתי במעגל הבנות, צפופה כל כך מסתכלת עליך, עליכם, בשמלה הלבנה, הצחורה ולא הבנתי בכיתי, בתוך הלב שפצעיו אולי יגלידו ולא שקטתי.

בס"ד התחלה פתיחת שער, ללא מנעול, נגוהות של סהר , בריח אורנים. קלף לבן חלק, מעור פרה, דיו כחול, כמו טבולה רסה, במנעוליך, פתחתי דלתך, ברגלי שרעשו, על יד קלגסי אויב. בדמעותי, רוקנתי את עורלת לבבי, קילפתי בידי, את מסך עיני הדם. ------------------------------ מוקדש: לכל התלמידים והתלמידות בהצלחה בלימודים וגם לחברי וחברותי לספסל הלימודים המתחילים בעוד חודש וחצי

בס"ד מלכוניזם הועם האור, שבמרחבי שדותי. אופל כיסה שחק, לעת דמדומים. תיק של שק, רובץ כמשא על אתון, על כתפי, מלא בגרגרי חול לעייפה. אפופה במחוזות החושך, השאול הוא חברי, זהורית של ארגמן, נפלה אל גנזי המלך ואין משיב. רבנא דבשמיא, רוכב ערבות, עבד אני לך, ואתה אבי. ------------------------------ נכתב בשעה 2 לפנות בוקר עת חזרתי מסליחות לפני אבי שבשמיים אבא יקר שלי סלח לי ולכל עם ישראל ותחתום לחיים טובים אמן.

בס"ד ללא שם זיק ממדורת עברי, מאפיר על דמדומי סתו, נגוהות של חמה יוקדת, לעת שקיעה. צריחת נשרים, קול שלא נשמע כמותו, לחישת נחש, בישרה על אסוני. חורים נרותי, שהדלקתי. אל מול החושך המאפיל, על ביתי. לו עמדתי, בפני גרזן המשטמה , עת אזיקים על ידי, ננעלו. -------------------------- מוקדש: לעורך הראשי הזמני החדש משה למפרט בהצלחה לך

בס"ד סגירת מסך וילונות אדומים, כצבע הדם. נפתחים כעלי כותר. פרח התעורר משנת קיץ. אני השחקן הראשי, מציג הצגת חיי. מגלם דמות , בלתי נראת. שכבות של בגדים, עוטפים את עור גופי, מגינים מן הקור, ביום חמסין. כשמסך יסגר, אקלף מעלי, שכבות עור מיותרות, ואהיה אני עצמי.

בס"ד כבשת הרש לבוש מדים של זית, מתבוסס בדמי, על אדמה אדומה, מדם חברי לדרך. לא אנוח ולא אשקוט, דמי ירתחו ככבשן האש, יצעקו ממעמקי אדמתי, ולא שקטתי. לא לחינם, הקרבתי את כל כולי, למענך, עני ורש אנוכי -------------------------------------- * מוקדש : ליעקב יוסף רובין העורך הראשי של "ללא תולעים" *שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאוד. ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדיו. מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת. ויבוא הלך לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו, ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו".

בס"ד פעמי תשובה להכניס פיל בתוך, חור של מחט. כמו להסיר לוט, מעל מצבה שבורה, לבָכות אובדן אמיתי. אראה צל הרים כהרים, מפסגות הר חרמון. אנשום אויר הרים, אל תוך נפשי, ולא ידעתי. מחפש מפתח לתוך ליבי, נתקל בשער נעול. מתחנן, מבקש, אלוקי, פתח שערי לעבודתך.

בס"ד שני אחים מסתכלת, בעיני התום. אופל הליל, מתגנב אל תוכי. גומעת, מבט אחרון, נושמת, דמעות של כאב, אל תוך גרוני. כמו שאול ויהונתן, אבדתם במלחמה. יהלום בשרשרת, שרחוקה מלהסתיים. ונשר יניע אברותיו, יגביה עוף, עד כסא הכבוד. שולח, פתק של נחמה. מוקדש: לעילוי נשמת אמיר וסיני שיראזי

בס"ד כנפיים לבנות "מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישוועו" (איוב לח , מא) הם לבנים, והוא שחור, חג סביב קינו, במעגלים. הם חסרי אונים, והוא על גוזליו , לא ירחם. בני הם? עף מעל קינו, בוחר לו משכן אחר. והם משוועים, כששומעים את קולו, מעל ההר.

בס"ד מחולל המחולות וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֶת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן. וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. וַיְצַוֻּ אֶת בְּנֵי -- שופטים פרק כ"א פסוקים י"ז - כ"א גופתה של פילגש, נחתכה לשתים עשר נתחים. כמספר שבטי ישראל. דמעה אחת של בעל, גרמה למלחמת אחים. בשמלה לבנה, שאולה. דומות זו לזו. מחוללות , בכרמים שלא נטרתי, משקות מעסיס רמוני. בעל לעתיד. דמעות שזלגו, נשאבות אל חול המדבר. נאספות באבני הגזית. של בית מקדש. דמעות של שמחה, דמעות של עצב, נהפכו ליום תמרורים. מקושש עצים, בשבת של קודש, זכה לשארית מזרעו, כמו אותם- בני בנימין האחר. והן, מחוללות, רוקדות בין אשכולי הכופר, זוכות לבנות בית של שכינה ולהשכין שלום בין אח לאח. מוקדש: לכל אותן בנות שיהי רצון וימצאו זיווגן בקרוב אמן

בס"ד מלחמת חיי מהלכת בין שבילי החיים, אוחזת קולמוס של נוצה בידי, פותחת דף חדש של התחלה, ומוסיפה חדרים בתוך הלב. ציפרוניו של העבר, חורתות בתוך קפלים נסתרים, של פצע שלא הגליד, טיפה של דם מכתימה מים נקיים. קרעי ענן בשחק של כמעט שקיעה, ודף לבן זרוק על יד נהר, טיפות של דם באמצע הדרך, מבשרים על לוט שהוסר ממצבת חיי. נכתב: לפני המבחן הראשון שלי באנגלית

בס"ד מילה טובה כולם הכירו אותה, את הנערה המוזרה שהייתה תמיד יושבת על האבן ליד ספסל העץ שליד גינת השעשועים צופה בילדים המשחקים ושותקת חושבת מחשבות משל עצמה. אף אחד לא שאל לשמה לשלומה , לא ידעו מהיכן היא באה , מסתורית היא נשארה לדידם, התרגלו לראות אותה כחלק מנדנדות הגן. ואולי אפילו נשמו אותה כמו אויר לנשימה . היא בלעה את הדמעות שחנקו את גרונה , עת נודע לה על מות אביה האהוב מהמחלה שהייתה בת קבע אצלם במשך שנתיים ימים, היא לא רצתה שהוא ימות , היא אהבה אותו מאד הוא היה יותר מאבא בשבילה . היא הרגישה כאילו היא אשמה במותו , כאילו היא לא לקחה אותו לרופאים הכי טובים ,כאילו לא עמדה לצידו בדאגה יומם ולילה, נתנה לו את נפשה ונקשרה נפשה בנפשו. מאז היא הייתה רק צללית של עור ועצמות בלי רגשות בלי שאיפות, ורק עם רגשי אשמה שאכלו אותה בלי רחמים. מאז הייתה צופה בעניים כלות על ילדים אבות ואמהות לרפאות את הפצע הכואב שלה לו יכלה. "שיראל"- קראה לה אמה יום אחד יום שהיה רגיל ככל הימים ולא בישר לה שום דבר. "כן" – היא ענתה בקול שקט חלול ללא רגש כלל. "תוכלי לשמור הים ביבסטר על שלושת ילדים השכנים אליה, אביה , אוריה" היא חשבה לרגע כבר חצי שנה שהפסיקה לחיות כלל אבל ניצוץ של תקווה נשזר בקולה "כן אני מוכנה". בדיוק בשעה היעודה היא צעדה אל עבר הגינה שהייתה לה מעין בית שני , ואל האבן שהייתה מקום משכנה במשך כשישה חודשים היא אחזה בידה את אביה בת ה-3 ולקחה את התאומים בני השנה אל הגן. בעודה משחקת איתם מאכילהאותם ונהנת כפי שלא נהנתה מזמן שמה לב שהיגיעה העת לשוב הביתה בחיוך רחב שבה אל בית השכנים והביאה להם את אוצרם היקר, גברת דנון הושיטה לה 60 ₪ וחייכה אליה חיוך אוהב " עשית לי את היום " "את יודעת כמה הספקתי לעשות בבית כשהילדים היו איתך" "לולא עזרתך וודאי לא הייתי מספיקה " מילים שיצאו מהלב נכנסו אל הלב ושיראל הרגישה שמטפות מליבה נזרקו נבלעו בחול של הגן. כך נגמר לו עוד יום אבל הוא שונה בתכלית מימים עברו לפחות לגבי שיראל. וכך האבן נשארה בודדה ובמקומה כל יום באה נערה צעירה עם שלושה ילדים וחיוך מאיר על פניה אף אחד לא זיהה בה את הנערה המוזרה ורק האלוקים ידע את סודה. סודה של מילה טובה.

בס"ד חרמון נוגה אורו של סהר, מאיר את לובן ההר, שעון החול נדם לרגע , גרגר נשאר תלוי על בלימה. כאוד מוצל מאש, כגחלת שמעט מנצצותיה, כבים בתנור החם, כותב מכתב מכתב שלא ישלח . לו יכולתי להביט בענייך , ללטף שוב את תינוקי הקט. לחבק אותו חיבוק אוהב , של אבא שלא יחזור. ודמעה של עצב , את מלאך המות מניח חרב על צוארו, נושרת אל עבר דף נייר, כתוב בדיו כחול.... מוקדש: לעלוי נשמת חללי מלחמת יום הכיפורים וכאות הערכה לחיילי גדוד 51 של גולני שנלחמו על החזרת הגולן והחרמון לעם ישראל

בס"ד פגיעה כנפי הסטוריה, דאו במרוח זמן, לא מוגדר. אני והוא, צופים במתרחש, נפשנו בוכיה, אוספים את המתים, לקברם הזמני.

בס"ד געגועים טיפות דמי זולגות , אל עבר דף לבן, יוצקות מיטב חלומתי , למציאות . אוחזת יד כסופה, קולמוס שעבר זמנו, כותבת בשיירים של דיו, רגש אהבה. שולחת את אש אהבתי, עם כדור פורח, שדואה בין מטוס ויונה, פותח את מסתרי ליבי , לכלל עולם.

בס"ד כתיבה תמה אוחזת את קולמוסך בידי, מילים רצות על הקלף הלבן, כתובות בדיו אדומה , דמי מתערבב בדמך, ודמך מתערבב בדמי. כתם עכור לבן, דמעה של עצב, נושרת , אל כתמים של דיו אדומה, מתערבבת במשתה של יין. משילה מעלי, זורקת, את מעטפות גופך, שנדבקו אל תוך גופי. מוחקת מילים שנכתבו, בדם , במרתפי נפשי. שולחת, עם יונה של דואר , קלף מוכתם בדם ליבי, כתוב בדיו אדומה.

בס"ד צלקת צלקת חרותה על מצחה, לבנה , קטנה ,כמעט בלתי מורגשת. היא חשה את הכאב הדוקר, את הלעג , הבוז, אות קין. ערפילים של בוקר, עננים לבנים , ללא מטר. החמה מתחבאת מאחוריהם, כאילו גם היא מפחדת, לא רוצה , להתקרב אליה. והיא, דמעה ועוד דמעה , זולגות על פני פנים חתומות . מנסים לחדור אל תוך לב בשר, של אנשי האבן.

בס"ד אני לדודי ודודי לי ראיתך, הצצת אלי מבין חרכי התריס של ביתי, צל של אדם , או חיה, בורח מפני ושוב חוזר. ישבתי, בכרמי שלא נטרתי, נוגסת בתפוח אדום מדבש. טיפות של זמורה של גפן, יין שלא נוצר. ברחת, נעלמת ממני, ושוב חזרת, ניסיתי, להתקרב אליך. להרגיש משב רוח , חום גוף, ולא הצלחתי. אהבתיך, בכיתי בדם ליבי. סכר דמעותי נפתח. ואתה, התקרבת , ולא זזת.

בס"ד עץ עליו נעים ברוח הקלה, שנשבה, והזיזה אותם, מעל שחק שחור- אפור, של כמעט לילה. ענפיו שגדלו עד מעל, כמו כמהים להגיע עד רום שבתו, חומים מתחתיהם, ירוקים מעליהם. גזע עבות לו, מכוסה באבק של שנים, מלא חטטים ,פצעים, שנעשו בין בגרזן ,בין בסכין. והוא, זועק זעקה חלושה, שמגיעה מנבכי גזעו ושורשיו, אני רוצה לחיות. נכתב: כשחיכתי לרכזת פר"ח בבית ספר שורשים, על העץ הישן שעומד שם. בעירי נתניה

בס"ד עופות צָפיתי בָך עת נטו צללי עוף, אל אדום , צהוב,ועוף בעוף של צבעים. וישמעו קולות של עוף ועופים נדמו כמלווי עופה תופי עופות וועפות בנימין אל עופות ישראל. ראיתי אותך כמו עוף, עופה , כמעט בלתי עופה עופה מפני, כאילו עוף שאדע את עופך הגנוז, ושם, במקום שאליו הלכת, נפתח עוף נעול, נעלמו מליוני עופים וקרני עוף דקות, כמעט בלתי עופות העוף הפציע מאי שם

בס"ד סערה השחק ניסה לאסוף, את רסיסי הכאב . שהתפזרו, ושיוו לו גון של שחור. נקישת ענבל הפעמון בזוג, כמו נשמעה לאוזניים כרויות בלבד. והשברים מתפזרים בשדרה הקרה, חומקים להם אל עץ האזדרכת. ורשרוש של קלפי משחק, מבשרים על הסערה שעומדת לבוא . מוקדש: לכל האנשים אשר עסוקים בסערות חייהם , במלחמה על ההצלחה , ודעו כי יש ביכלתכם לעשות זאת אתכם לאורך כל הדרך שזו גם דרכי שלי אודליה

בס"ד עופות בעוף צילם של העופות הנוטעים לאורכה , משרה בעתה בלתי נראת . והם , עומדים . רואים את תמונת השחור - לבן, את היד הכסופה. שומעים , יבבות של לופי, או תינוק. מנסים , לאסוף את שמונת העופות אל תוכם , להגן על העוף שלא הצליח להגן על עצמו, אלא על האחר. ואותם, הניע הרוח קלות, כמו מנסה לזרוע בהם זרעים של פחד ידע , שלא הצליח

בס"ד משלחת הקן "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ או עַל הָאָרֶץ אֶפְרחִים או בֵיצִים וְהָאֵם רבֶצֶת עַל הָאֶפְרחִים או עַל הַבֵּיצִים לא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:" -- דברים, כ"ב, פסוקים ו-ז עופי יונה,את אברותיך הצחורות,פרשי,כלפי השחק המשחיר . לכי יונה שלי,אל מקום אחר,רחוק מעין אדם,גדלי שם ילדים נוספים. ילדיך,שלי הם.אלה שנולדו,ואלה שקליפה צחורה מכסה אותם. דמעותיך,דמעות יונה.שקופות בלתי נראות,זולגות גם עתה.ואני-רחמים על עמי אבקש.ואורך ימים. --------------------------------מוקדש: לפלפלתי בהערכה רבה מאד.

עֲרָפֶל בְּעַרְפִלֵּי חַיַּי הַנּוּגִים, מְשַׁלַּחַת יוֹנַת דֹּאַר לְמֵרָחוֹק, נְגֹהוֹת הַסְּתָו מְכַסִּים, עַל הָאָח הַמְּבֹעֶרֶת. לֹא אֶשְׁלַח אֶת יָדִי הַקְטָנָה, לְנַתֵּק חוּט אַחֲרוֹן שֶׁל סוּדָר, פְּקַעַת שֶׁל בָּצָל, מְחַיֶּכֶת מֵחַלּוֹן חַדְרִי. יֵין דַּמִּי שֶׁנִּשְׁפָּךְ, עַל אֲדָמָה בּוֹצִית. מִטַּשְׁטֵשׁ אֶל מוּל עֵינַי, מֵאִיר מַחְשָׁךְ לְבָבִי. מוקדש: לפלמונית

מנגינה של קסמים בלהט הליל נגמלת, מאובדן טיפות מים. פרודות ענן, ממליחות, מתק דמעות. תו אל תו, קולות של מלחמה, כינור ונבל בשמחת הוללים. מנגינה ללא מילים נובעת מתוך הנפש, מרטיבה את הדשא הירוק.

בס"ד השונה מהעוף כמו עוף שבור, כאבן שאין לה הופכין, כמו כתר של עוף, שאין לא כל שימוש. מתגלגל על העוף, בוכה כמו יעוף, שבעה עשר עופות, מלאו לך בני. מסתכלת, על אותם עופות שחיוך לועג על פניהם, דומעת, זועקת ללא קול בני שלי מיוחד

בס"ד רגשות זרים הנחתי , כיכר של לחם, מאחורי מיטת סוכנות. מיששתי , את בטני הצבה, ולא מרעב. דמעתי, באובדן השאול, בוכה את חיי הלענה.

בס"ד מצדה הן למוות נולדנו ולמוות הולדנו את צאצאינו, ומן המוות לא ימלטו אף המאושרים בבני האדם. אולם חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו – כל אלה הרעות לא נגזרו על האדם מבריתו, ורק ממורך לב נושאים האנשים את סבל הנוראות האלה, כי שירבו לבחור מוות בשעת הכושר... עוד ידינו לא אסורות והן מחזיקות בשלח, תהיינה לנו לישועה הפעם! ומות נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני חורין נישאר בעוזבנו את ארץ החיים, אנחנו, נשינו, ובנינו!... יתגלגל הורדוס בקברו, ואני- בוכה את חורבן ירושלם, בגלות בבל. מצדה שלי, מקום מסתורו של הורדוס, מצודה של בריחה ממציאות. אחי שכבשו אותך, עם גלימות של ארגמן, מזי רעב וגיבורי רוח. אחי שראו לגיון רומאי, מנסה לכבוש בעגל של זהב. בית מקדש. העדיפו את המוות מהחיים.

בס"ד תמול שלשום מתבונן על הרקיע השחור, שחור ולבן חברו בו יחדיו, כוכביו מאירים כמו פנס באי של חושך. סהר נעלם, מתחבא מפניו, שובל של אור מצטייר בדמיונו, עוד תאיר החמה במזרח.

בס"ד שיר פרידה מקודם צפיתי בליל חשוך , אורו של סהר נעלם, מאירים אלי כוכביו באופק אין סופי. מקודם הסתכלתי בחמה הזורחת, פנייך ניבטו אלי ממרחקים, אורך מאיר את פני , ומשיל שכבה מיותרת של עלים מעץ שעמד שם . מקודם הבטתי בצייר, שבדי ציוריו כבר הונחו , ומכחול אחוז לו בידו, כמו טווה קבוצה של חוטים, חלומות שיגשמו . ואני, צופה , מסתכלת , מביטה , כאילו כלום לא נוגע בי , מנסה להסיר אלפי מסכות , מעל פני. בוכה , צוחקת , מגששת באפילה , ולוקחת צידה לדרך, בד של ציור, לרקום עליו חלומות חדשים ... מוקדש: לכל יוצרי ומנהלי האתר "ללא תולעים" שהיתי פה במשך מספר חודשים, נאלצת להפרד מכם לתקופה מסימת בגלל סיבות שידועות לחלק מכם אשמח לחזור כשיתבהרו הדברים

בס"ד מלקט ניצוצות טובל אצבע בתוך קסת של דיו, מורח שיטה על גויל, תוחב אותו בתוך כיסי. גלימה שחורה על גופו, צועד חרש חרש. עולה על קימורי קשתות, נכנס אל תוך מסתרי לב. לחלוח של טרם אביב, עוד הסמדר לא הפיץ ריחו, והוא מלקט נצוצות, בפתק של שמחה.

אגדה אורבנית מתבונן מבעד לעדשת זכוכית, כמו שומע קול לחישת נחש. מקרב את עיני, כמו מנסה להחיות גוסס, לפני שימות בין ידי. טיפות של גשם, או דימעותי שלי, מרטיבות את חלוני. והבל של קור, מטשטש את האגדה. לוקח מטלית נייר רטובה, מנגב את הבל השווא, וחורט בו אותיות פורחות, שיעלמו, עת עשן מכונית יצבע אותן בשחור.

בס"ד עוף יונה אוחזת את העוף בידי, עוף רץ על מרצפות השיש, סוחפת את העוף לדרך של עופות בעוף בעוף ובעוף לתת לעצמי עוף לכלל עולם. שולחת, עוף של דואר, עם עוף משאלותי. עוף יונה, פרסי את העוף הביאי לא רק עלה של עוף, אלא עוף שלא נשמע כמותו.

בס"ד את והוא .... את צודקת , והוא טועה . את בוכה , והוא צוחק. את מגששת באפלה , והוא דרכו נהירה . נר קט מאיר בחלונך , נר של אהבה . את מנסה להצדיק, והוא מתעלל. את פותחת את חדרי ליבך , והוא סוגר אותו בחבטה . את קוטפת לו פרח, והוא מוציא עליו וזורקן. הסהר נוצץ אלייך, מאיר את פנייך האיתנות , וכוכביו מאירים לך את הדרך... מוקדש: לאביטל בוקשפן באהבה

בס"ד וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד ויאהבו (וַיֶּאֱהָבֵהוּ) יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ. נפש תאומה זעקת, כשכולם שתקו. אזרת אומץ, כשכולם לא יכלו לו. לא המלך שאול, לא שר האלף יונתן. ואתה, בכח עליון, ממקור לא ידוע, נסתר, חבוי, קמת, הרגת צורר ישראל. ויזעק בכל כוחו, מבלי הבין דבר. מחפש, ולא מוצא את העוז, הכח, שבך. נשאלת. מי אביך, שורשים של עץ. לנסות לגלות, מקורם של עוז וגבורה. השבת, בקול ענות חלושה, למלך ישראל, דוד בן ישי עבדך. והוא בנו, מתפלא מן הענוה והעז. פשט את מעילו וחרבו, ומסרן לך. כאילו הבין בזה הרגע, שאתה ממשיכו של אביו.

בס"ד ימי, ולילותיך זכרתי אותך בני אבישׁי, גלד פצעי נפתח שׁוב, דמי נשׁפך מתערבב, בדמך שׁיבשׁ. באזמל שׁל מנתח, פותח זכרונך את פצעי המדממים, שׂם יוד , משׁחה ופלסתר. ולא מתרפא. יוצא מחדרך הזמני, ממשש את דלת היציאה. מנסה להחזיר פיסות של בשר לבנות, אל תוך פצעי. אולי הפצע יתרפא ואולי לא.

בס"ד בדידות כואבת, עומדת, משירה מעליה ערמה של עלי שלכת. כמו מנסה להסיר כתמים בלתי נראים, של שוקלד, או את דם עצמה. מייחלת, כמהה, לקצור ים של שיבולת, לצאת ממערבולת החיים.

בס"ד פגישה פגשתי אותך , נכנסת אל תוך ארבע אמותי, אל תוך בועה בלתי נראת . שהקיפה אותי כחוט שני, את גופי , הרזה , התשוש. ראיתי אותך, נכנסת אל תוך עיני התכולות, כמו הבחנת בכחול , בתכלת שבתוכי, בנימי הדם הנפש, בתכלת השחק, או כחול הים, לא הצצת אל השקיעה שנעלמה לה בפנים. שמעתי אותך חפרת בי תעלות, כמו חפרפרת, בלי פחד או יראה. החרדת את תנוך אוזני, במנגינה של קסמים. נחרדת , רועדת, עמדתי בשדרה הריקה. פגשתי, ראיתי , שמעתי, צלילים נפלאים, נשמה אחרת . וכמו פתאום, פרח , חלף לו הרוח, ננשף בכוח מתוך נפשי, ונותרתי לבד, נפשי נפשי התמלאי לאזור כח שוב

בס"ד אשליות שחק שצבעו תכלת - לבן , קבוצות של עננים משייטות ברקע . מנסות לצבוע בצבע לבן של שלג , את התכלת שנשאר . להקת ציפורים מרימות את אברותיהן , דואות על פני הלבן ותכלת . וקול ציפור צרודה אחת , מנסרת את הדממה . חוט זהב של מכחול דק , החל לצבוע את השחק . מנסה ליצור אוירה שונה , אולי של בית מלכות , ובתוך דממה , השלוה והשקט. התפוצצה לה בועה של סבון ומים, ונתזים של כלום התפזרו על פני הכביש . נכתב שחיכיתי בשש בבוקר לאוטובוס שיקח אותי לאוניברסיטה . בתקווה שלא יתפצצו האשליות בפנים ושכל משאלות ליבנו יתמלאו רק לטובה

בס"ד אח"י דקר בלילה דמות יְרֶאָה שלך מהלכת, מלוהטת כחוט מולבן במנורה . פוגשת אותי באשמורה ראשונה, מושיטה לי זרוע מצוירת בשחור לבן . ואת מספרת את סיפורך, למען אדע , נצחון גבורת חייליך. למען אבין, איך נפלו גיבורייך. טבעת , אסף אותך הים אל תוכו . כרה לך בור של מות , נעלמו עקבותיך במיצר ג'יבלתר. ואת אוספת את גופות שישים ותשעה חללייך, קוברת אותם עמוק בשריון החזק שלך. כמו מנסה להגן עליהם מן המוות , או אולי מן החיים . וביפו ימשכו הגלים להשבר אל המזח, ואת לא תגיעי לשם לעולם .