יצירות של בת שמש

לא' וגם לי', ששניהם אנשים גדולים ושניהם לא מבינים בבנות. מנסה להתקדם הלאה, לצאת מן הביצה הטובענית הזאת, שכולם קוראים לה קשרים הכנפיים שלך רטובות ומקומטות, ואתה משתוקק לייבש ולמתוח אותן. טיסת נסיון ראשונה, ותוכל להיות עוף אחר. אל תטמון את ראשך באדמה, זה לא טוב- לא לו ולא לה. אבל את ליבך, את ליבך אל תשכח שם. הפעל גם אותו. והוצא גם אותה. אל תשאירה בביצה.

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" "אנחנו צריכים לדבר." היא הרימה את ראשה מעל הדף שעל ברכיה. "מה?" עיניה ריחפו לרגע, לא ממוקדות, ואז ננעצו בפניו. הצבע בפניה אזל, והיא התנשפה. "ישראל." "הי, עמית." הוא הניד בראשו. היא החוותה לו להיכנס ואז, לא בטוחה מה עליה לעשות בידיה, תחבה אותן אל מתחת לשמיכה הכבידה. "שב," ניסתה להעמיד פנים שהכל בסדר. "בואי לא נעשה את זה לעצמנו, טוב?" הוא הכיר את המשחקים שלה. ישראל נשען לאחור. "שנינו יודעים שהמצב לא בסדר, והגיע הזמן לפתור את הבעיות. העמדת פנים לא תעזור לנו." הוא נאנח. שניהם שתקו, מחפשים מילים. השתיקה ארכה דקות ארוכות, ובסופה עמית דיברה. "אני מצטערת," אמרה. קולה היה מרוסק, רווי בדמעות. 'אל תסתכל עליה,' הורה ישראל לעצמו. הוא ידע שהדמעות בעיניה יגרמו לו לשכוח את מה שעליו לעשות. "לא התכוונתי שזה מה שיקרה. זה לא הגיע לךָ. אבל באותו לילה..." ישראל נשא אליה את עיניו. מעולם לא סיפרה לו מה קרה באותו יום, מה היה הדבר שהוביל אותם למה שעשו. "הייתי זקוקה למישהו," היא לחשה, מבטה נעוץ עמוק בקפלי השמיכה. "ואתה היית שם..." הם ישבו יחד בגן השעשועים, מתנדנדים לאיטם זה ליד זו. חצי ירח זרח בשמים הבהירים, עמוסי הכוכבים, ועמית הביטה בו, לא מרוכזת, בזמן שדיברו על דברים לא חשובים, יומיומיים. הוא סיפר על לימודיו בישיבה ועל כך שהיה רוצה ללמוד רפואה. "אבל התורה," נאנח, "התורה, מה יהא עליה?" היא פלטה גיחוך מפוזר, והוא הביט בה. "יהיו מספיק אנשים שילמדו תורה," אמרה. הוא הניד בראשו, שקט לפתע. "והתורה שלי?" שאל, מסתכל עמוק אל תוך עיניה. היא לא ענתה, רק הסבה את ראשה כדי שלא יחפור בעיניה כפי שעשה תמיד. פתאום זה הציק לה. נאמן להבטחתו בצהריי אותו היום, לא אמר דבר ולא שאל על מה שקרה. הוא התרומם מהנדנדה והחל מסתובב בגן, מחליק בידו על הטל שכיסה את המתקנים. ליד קצה ארגז החול צמח שיח קטן של רוזמרין, וישראל רכן וקטף ענף ריחני. "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, בורא מיני בשמים!" בירך בקול והצמיד את הצמח אל אפו. עמית צפתה בו בעיניים קרועות לרווחה, עוצם את עיניו ונותן לריח להציף את כולו. היא ידעה שהריח מתפשט בכל גופו, משכר, ונזכרה בדמות אחרת. "זרוק את זה," זעקה פתאום. היא קפצה מן הנדנדה ורצה אליו, חטפה את הענף מידו והשליכה אותו על האדמה. הוא נרתע לאחור, מזעקתה יותר תאשר ממגע ידה החטוף. היא נפנתה ממנו, עיניה דומעות וידה בוערת. "זרוק את זה," לחשה, נעלה רומסת מבלי משים את הצמח. "עמית," הוא מלמל, "מה קרה כאן? מה זה היה?" היא משכה בכתפיה, שותקת. "עמית," חזר ברוך, "הסתכלי אליי. כן, תסתובבי. עמית..." היא נשאה אליו זוג עיניים מיוסרות, ואז נפלו כל המחיצות, נשברו כל המחסומים, נעלם המרחק ביניהם. היא נאחזה בו כטובע הנאחז בקרש, משתנקת בבכי. ישראל לפת את כתפיה, חיבק אותה, העביר את ידו על שערה. מוחו צרח, צרח את כל האיסורים וההלכות עליהם חונך מגיל אפס, אבל ליבו, ליבו... ליבו דרש ממנו להמשיך ולאחוז, בשבילו כמו בשבילה. הוא עצם את עיניו והורה לעצמו להתעלם ממה שהיה עליו לעשות- ללכת משם. הורה לעצמו לתת לה להיאחז הם עמדו חבוקים אולי שעתיים, בלי לעשות דבר מלבד להיות. להיות יחד. בשלב מסוים פחת בכייה של עמית, והפך לרעידות קבועות בגבה. לאחר מכן פסק לחלוטין, ורק התנשמויותיהם קרעו את דממת הלילה. "ישראל..." קולה המהוסס הפר את השתיקה ביניהם וניתק את קורי העכביש שכבלו את מוחו ושריריו של ישראל. לפתע הבין מה הוא עושה- עומד מחובק עם עמית באמצע הלילה, במקום מבודד- וכפה על עצמו להטיח את גופו אחור, הרחק ממנה. הם נעמדו במרחק זה מזו, מביטים זה בעיני זו מעבר לארגז החול. "עמית..." הוא מלמל. "אל תאמר כלום." קולה היה צרוד. הוא חש מחנק בגרונו, ואז הסתובב והחל לרוץ. הוא מיהר לכיוון ביתו, ואז התהפכה קיבתו והוא רכן אל שולי הדרך והקיא את נשמתו על החול הלח. בגן השעשועים, עמית עשתה את אותו הדבר. "זה לא היה אמור לקרות." הוא אמר. "לא לנו. לא אז." זה היה נכון. אהבתם היתה חזקה ונקיה, ומעולם לא חשו צורך לגעת זה בזו. היא הנהנה, ראשה עוד נעוץ בשמיכה. "אבל זה קרה." אמר. שוב הנהון. הוא ברר את מילותיו בקפידה. "אני לא שואל מה קרה אז, כי זה לא ענייני." אמר. "היה מה שהיה, זה גרם לנו... לחטוא. ואסור שזה יקרה שוב." היא הושיטה את ידה אל מאחורי ראשה, תומכת בגופה העייף מתרופות. "נכון," הסכימה. "הקשר בינינו היה חזק. את חושבת שהוא היה מוביל אותנו לחתונה?" היא הרהרה בדבר. "בסופו של דבר, מן הסתם, כן," אמרה. הוא נשא אליה את עיניו. "ועכשיו?" "עכשיו לא," היא לחשה. "לא אחרי מה שהיה." "והקשר בינינו?" "מפורק. לא טוב." היא אמרה בדיוק את שחשב. "הקשר הזה צריך להסתיים, עמית." אמר. היא הנהנה, ולראשונה הביטה בו. "אני אוהבת אותך." "אני יודע. גם אני אוהב אותך." הם התרוממו, הוא מהכיסא והיא מהמיטה. ביחד פסעו את שני המטרים עד לדלת, ושם נעמדו, ממאנים להיפרד. "תמשיכי הלאה," הוא לחש. היא עצמה את עיניה. "גם אתה." כשפקחה אותן, לא היה שם עוד. *** ישראל הביט בעמית הישנה בשלווה, גופה עולה ויורד לקצב נשימותיה. שערה הבהיר השתפל בגלים סביב פניה ועל כתפיה, והוא רכן להרים אותו. בעדינות אין קץ נשק למצחה הגבוה, שקמט נחרש בו. היא חלמה. הוא קם על רגליו מעל מיטתה, ופנה לצאת מן החדר. עמד לרגע, ידו על המזוזה, והביט בה באהבה. כמה שנים חיכה לה. הוא יצא מן החדר, סוגר את הדלת בשקט. מאחוריו המשיכה ביתו לישון ברוגע, לא מודעת לכאב המסתתר מאחורי שמה, שהרי נקראה על שמה של האישה שאהבה את ישראל עד היום בו הביאה למותה - יום חתונתו. סוף

היא היתה עצובה. אני זוכרת את זה. והיא היתה דכאונית. תמיד רצתה להתאבד. היא היתה יפה, אבל היה לה יופי עצוב כזה, של אישה מוכה, והיו לה שפתיים שמתעקלות מטה. היא לבשה בגדים עליזים, כאילו רצתה להסתיר את עצמה. ואולי באמת רצתה. היא היתה צינית, מתנשאת ומגעילה. היא היתה מרוחקת וקרה. היא היתה לא מובנת, מלאת סודות. היא היתה בטוחה שאיש לא אוהב אותה. היא היתה כל הרע, והיא נעלמת היום.

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" "תשכח ממנה, חתיכת אדיוט. רד ממנה כבר. היא לא בשבילך, ואתה לא בשבילה. אם אלוקים היה רוצה אתכם ביחד הוא כבר היה מסדר משהו, ואתם פשוט לא נועדתם אחד לשניה. תפסיק לחשוב עליה ותחזור לעצמך!" "אני יודע," גנח ישראל. "יופי," נריה השיב, "אז תפנים, והכל יהיה בסדר." הם עמדו בתחנת האוטובוס, נריה מחכה לאוטובוס הביתה וישראל ממתין להפוגה בגשם הניתך. "אני לא יכול," כך ישראל, "לא בשבילי. בשבילה. היא זקוקה לי... היא מתגעגעת אליי. אני לא יכול לראות אותה ככה." נריה העיף בו מבט ספק- מלגלג ספק- זועם. "אני מתגעגע אליה, קשה לי בלעדיה," ישראל מיהר לתקן. "עכשיו אתה מרוצה?" "האמת? לא כל כך," נריה שלף את ארנקו ובדק האם יש לו כרטיסיה. "הייתי מרוצה יותר אם היית מבין שזו סתם שטות של תיכוניסטים, ומפסיק עם זה כבר." הוא נשא את עיניו מארנקו. "יש לך חמישה שקלים?" ישראל שלף מכיסו מטבע והשליך אותו אל נריה, וזה קלט אותו ביד אחת. "תודה, אחי," חייך הכדורסלן לשעבר ופנה לעלות אל האוטובוס המזדחל. "אחזיר לך בהזדמנות." "זה אומר שאני אצטרך להסתדר בלי הכסף שלי עד יום כיפור, ועכשיו עוד לא פורים! זה לא הוגן!" ישראל מחה, ונריה משך בכתפיו ונעלם בתוך האוטובוס. ישראל חייך ופנה ללכת משם, מדשדש ברחוב המוצף. הגשם השוטף הפך אט אט לטפטוף דוקרני ומציק, וישראל כיסה את ראשו בכובע הסווטשירט שלו. הוא פסע, ידיו בכיסיו, מבטו מופנה מטה וראשו כבד עליו. אולי זו באמת שטות של תיכוניסטים, עלה הרהור במוחו. איך יודעים מה היא אהבה אמיתית, ומה היא סתם התאהבות? בספר "מכתבים לטליה" טען דב אינדיג, כי הרגש שאנו חווים כמעט מדי יום ביומו, הוא התאהבות. אהבה, לדבריו, היא דבר שבונים יחד, בחיים משותפים, בעל ואישה. אם כך, אני רק מאוהב בעמית. אבל מה אם הוא טועה? איך בכלל יכול מישהו לקבוע מה הוא הרגש האמיתי? במקום ללכת לביתו, כפי שתכנן, הוא פסע ברחובות עוד שעות ארוכות. לזמן מה, הרגש היחיד ששלט בליבו היה כאב. המחט הארוכה פילחה את העור הלבן באכזריות שקטה, חודרת אל הווריד. עמית נעצה את מבטה במחט המרוקנת את התרופה אל גופה, נזכרת במחט אחרת, שניקבה גוף אחר, בזמן שנראה כתקופת חיים אחרת. עמית הגיעה אל ביתה של אור, אחת מחברותיה הטובות. הוריה של אור שהו בחו"ל, ורק אור היתה בבית. עמית דחפה את הדלת ונכנסה פנימה מבלי לדפוק. הבית היה שקט וריק למראה, התריסים מוגפים והאורות כבויים. "אור?" קולה הדהד בבית הגדול. היא החלה לפסוע לאורך המסדרון לכיוון חדרה של אור כשרשרוש שבקע מחדר הכביסה משך את ליבה. היא פתחה את הדלת בזהירות, מקווה שלא תגלה שם עכברוש או חולדה, ונרתעה לאחור במהירות. אור, שרועה על הרצפה, הרימה אליה את ראשה. סיגריה דלוקה היתה אחוזה בין אצבעותיה, צמודה אל שפתיה. "אוה," היא אמרה, מסוחררת. "הי, עמית." עמית נכנסה פנימה, מתגברת על הבחילה שעורר בה העשן, וסגרה אחריה את הדלת. "מה את עושה?" שאלה בשקט. "הממ? אני? כלום." אור צחקקה באוויליות. היא פלטה זרם סמיך של עשן כלפי הרצפה, ומבטה של עמית נמשך אחריו. ליבה עצר לרגע כשהבחינה בשלולית דם נוצצת על הרצפה הלבנה. "אור," היא התחילה לומר, אך אז אור נעה על הרצפה וחשפה את אמתה. מזרק מרוקן היה נעוץ בעורה, ודם זרם בקצב אחיד מן החור. עמית רכנה לצד חברתה ואחזה בזרועה. "אור," חזרה ברכות, "אל תזוזי." היא שלפה את המזרק בעדינות והשליכה אותו מבעד לחלון הצר, וקול ניפוץ נשמע. אור עצמה את עיניה, דמעות זולגות על לחייה. עמית הניחה יד על כתפה של אור, אך היא הסיטה את היד הצידה. "לכי מפה," אור לחשה. "לכי, ותשכחי את מה שראית. תשכחי אותי." "אור, לא," עמית מחתה. אור פקחה את עיניה. "לכי מפה," חזרה בשטנה. עמית התרוממה בזהירות. טיפות דם ניקדו את שולי חצאיתה, ואור הביטה בהן ומשכה בכתפיה. היא שאפה מן הסיגריה ונשפה את העשן מטה. עמית חשה דמעות עולות בעיניה. היא סבה על עקביה ויצאה מן הבית. היא החלה לרוץ, כושלת בדרכה אל ביתה- ואל ביתו של ישראל, ממולו. ישראל בדיוק היה בדרך החוצה, ידו על המזוזה ושפתיו מזמזמות ניגון חסידי כלשהו. עמית פנתה בשביל הגישה אל ביתו ונעצרה במרחק סנטימטרים ספורים מפניו, והוא נרתע לאחור אוטומטית. "מה קרה? את נראית מזועזעת!" אמר. עמית הביטה בו ללא אומר, ודמעות זחלו על לחייה. "עמית," הוא אמר, "מה קרה? דברי. מישהו הציק לך?" הוא נראה מבוהל מעצם המחשבה. "ל- לא," היא הצליחה לומר. "אז?" הוא תלה בה עיניים, מצפה לתשובתה. "שום- שום דבר," היא החניקה את הסיפור בתוכה, והוא נאנח. בכל פעם שרצה שתספר לו משהו, רע או טוב, נאלץ "לחלוב" אותה כדי לשמוע את שיש לה לומר. פעם אחת, חשב, תספר לי מיוזמתה. פניו עטו הבעה חמורה. "עמית, אני לא מתכוון להוציא את זה ממך בכוח. אם את רוצה לספר לי, חפשי אותי. אם לא, אני צריך ללכת עכשיו. ההחלטה שלך." הוא לא שב לחקור אותה על כך. הסוד הזה נשאר בתוכה.

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" צפצוף המוניטור חדר את השלווה המדומה בה היה שרוי החדר הקטן, המרוהט בפשטות. הד הצפצופים חזר מן הקירות, משתרבב אל האוזניים כנגד כל חסימה אפשרית. הבחור שעמד בפתח, מתנשף, נעצר על המפתן, מביט בחשש- מה אל תוך אי השקט הזה, בלב המחלקה ההומה משהו. הוא הציץ אל המיטה הרחבה ואל הגוף הרפוי השוכב בתוכה, ומיהר להפנות את מבטו אל החדר עצמו, כאילו כך ימחק את התמונה שנצרבה בעפעפיו. הקירות הלבנים עמדו חשופים, כמו הארונית הנמוכה הנקייה מכל סימן זיהוי. הוא נשם נשימה עמוקה ונכנס אל החדר, סוגר אחריו את הדלת בשקט. הוא גרר את רגליו אל המיטה, וכשהגיע אליה תפס בתומכות מצידה, משתדל שלא ליפול ארצה. פרקי אצבעותיו הלבינו כשלפת את הברזל הקר, ואוזניו צלצלו כאילו צלל למעמקי הים. עיניו רפרפו על הדמות השרועה מולו, מתמלאות לפתע דמעות. מלבד חיוורון הפנים- והיה זה דבר רגיל, אם כי עכשיו חרג מתחום הנורמליות- לא נראה שום סימן חיצוני למה שזה עתה קרה. מסיכת חמצן כיסתה על הפנים הדוממים, ושקיות אינפוזיה טפטפו תרופות אל הוורידים הכחולים, המשורטטים ביד אמן. עיניו החומות, הצמאות, בלעו במבטן את הפנים שזמן כה רב השתוקק לראות. התחשק לו לצרוח כשהביט כך אל הנערה הדוממת, הנערה שאהב כל כך. הוא הושיט את ידו אל פניה, ואז נעצר לרגע. חצי ירח בשמים כהים וענף של רוזמרין עלו במוחו, והוא היסס. לבסוף הניח את ידו על מצחה הקריר, ונאנח. לרגע נדמה היה לו שקמט חרש במצחה, והוא דימה לראות את עפעפיה מרפרפים. הוא התרחק לאחור והביט בה, אך היא המשיכה לשכב, כאילו ישנה. הבחור התיישב על כיסא פלסטיק לבן, קרוב ככל האפשר אל המיטה הלבנה. הוא הניח את ידיו לצד ידה עטוית צינורות הפלסטיק השקופים, ושמט את ראשו על חזהו. הוא יכל לשבת כך שעות, אבל שמו נקרא במערכת הכריזה והוא קם על רגליו באנחה. הוא החליק את חלוקו הלבן והעביר יד על עיניו, כמוחק מראות קשים. לא המראה של הנערה השכובה במיטה, חסרת אונים, הוא זה שזעזע אותו כאלה ראה רבים מספור. לא, העובדה שהיתה זו עמית, הנערה שאהב בכל ליבו, היתה הדבר שגרם לליבו לפעום בצורה לא סדירה זו. הוא יצא את החדר, מקדם בברכה את נזיפותיו של הרופא האחראי עליו על כך שהוא רק מתלמד, ולאן נעלם לכל כך הרבה זמן? הוא הנהן והרכין את ראשו, כמתחרט. למעשה, לא רצה שהזוג שזה- עתה עבר לידו, חרד וממהר, יזהה אותו כזה שהיה כל עולמה של ביתם היחידה. זה היה טיפשי, כמובן, בהתחשב בעובדה שלא ראו אותו זה חצי שנה, והוא השתנה מאז לחלוטין. הוא נאנח, ומיהר בעקבות הרופא המתרחק. טעימה קטנה מהחיים שלי. מקווה שתהנו.

[כנפיים שבורות] לא רציתי לקפוץ, רק לעוף מקצה הגג. לא ידעתי, כאביי מעידים על חסרוני. על אי-היותי לא ציפור, לא חופשיה רק שקרים מרכיבים אישיותי. [לא רציתי] "ווינדהייבן" הוא ספר מומלץ למי שרוצה להבין את השיר הזה, ומומלץ בכל מקרה גם לאלה שלא רוצים.

ילדה תמימה, על מי את עובדת? הים הוא אינו אינסופי. ילדה קטנה, על מי את חולמת? תקוותייך אינן נצחיות. ילדה יפה, עם מי את נושמת? חלומך לא יוגשם לעולם. ילדה אומללה, את מי את אוהבת? זרקי רגשותייך לים.

הו, ילדה עזובה, החיית? ההיו ציפורים השורקות באוזנך שירתן? ההיו תנים שלימדוך בדידותם? השמעת סודותיו הכמוסים של הים? העלית לשחקים ופרחת ושחקת ושרת את שירך חייך? הצנחת ארצה כאבן? הו, ילדה עזובה, החיית?

מזמן לזמן האור בחלונך מאיר, אני יודעת, מאיר תמיד. אתה חושב עליי. האור על שולחנך דולק, אני יודעת, דולק תמיד. אתה כותב אליי. ואני- שירים רבים מספור כתבתי עלייך. לילות שלמים חשבתי עליך. עליי. אתה יודע.

אני מנסה להיזכר בימים עברו, בהם היא היתה אחרת. בימים בהם היא היתה מחייכת תמיד וצוחקת מכל שטות. בימים בהם היה לה שיער ג'ינג'י עליז שקופץ כל הזמן. אני מנסה להיזכר בחיוך בטוח, בעין ירוקה, בתנועות חדות, בקול עליז ועז. אני מנסה להיאחז בכל שביב של פעם, בכל פיסה של אז. אבל מולי, מולי יש גוף שבור. שפתיים חיוורות, עיניים עצומות, תנועות מהוססות, קול רצוץ ומפוחד. לפעמים אני לא בטוחה אם אכן היו ימים אחרים. לפעמים אני חושבת שככה אנשים מתים. [ואני מנסה להיזכר---]

אלוהי, עזור לי לתפוס מחשבות פזיזות של בוקר. עזור לי לשמר מראה פנים תלוש. תן לי לזכור צחוק מהוסס ודמעה נושרת, נצור בליבי מילת פרידה אחרונה.

בגני צמח לו וורד, וורד יפהפה. אדום כדם, ארגמן כשקיעה, לבן כירח. בארבעת קוציו הגן על עצמו מפני האריות והנמרים. אך באה כבשה, ולה- לא יוכל. בגני צומח לו לימון, עץ רם וחזק. איש לא יוכל לו, ללימוני. איש לא יוכל לקרבו לליבו.

היצירה המאה שלי באתר, אגב. על ספסל אבן עזוב חיוך פשוט ועלוב אור חודר חשיכה בקושי. על ספסל אבן קטן דמויות מישירות מבטן אור מהבהב, מהבהב. על ספסל אבן שכוח נושבת רק הרוח אור כבה.

לא לקריאה לחולי לב ולנשים בהריון. נא לא לדאוג הכאב הזה שנובט בתוכך, מגיע מבחוץ בפינת רחוב חשוכה נמהר ונגמר בתשוקה רגעית, ליל ירח מלא אבל חושך לך בפנים. הסוד הזה ששמור בתוכך, וממשיך לנבוט ולגדול ותכף לא תוכלי להסתיר, הסוד הזה בתוכך, שאוכל אותך מבפנים. הזיכרון הזה שמטריד בתוכך, של יד מטונפת וחיוך מרושע שעובר וחוזר בטירוף רגעי, את כבר לא יכולה להסתיר וזה כואב בפנים. הסוד הזה שמתגלה, ורופאים וחלוקים לבנים וחיוך של אנשים שלא מבינים וכבר אין שום דבר שאוכל את תוכך. הזיכרון הזה שנשאר איתך, כבר לא ילדה וכבר לא תמימה, וכל שאת יודעת הוא שאין כלום בתוכך.

לא אחד, כבר טעה לחשוב שאני מיוחדת. שאני שונה. לא אחד כבר תהה, ממה נובע הייחוד הזה, השוני הזה. לא אחד כבר גילה, שאין בי שום שוני. שאני צפה עם הזרם, ושומעת את אותה המוסיקה כמו כולם, ואוכלת את אותו האוכל כמו כולם, ונושמת את האוויר שכולם נושמים. ובזה הייחוד שלי- אני מודה שהוא אינו.

זוֹ רוּחַ חמה שמייבשת אֶת עֵינַי, וַאֲנָשִׁים חוֹשְׁבִים שֶׁקָּפָאתִי. זֶהוּ סֶדֶק שֶׁבְּלִבִּי נחצב, וַאֲנָשִׁים חוֹשְׁבִים שהתאבנתי. זֶהוּ בֶּכִי שֶׁבְּעֵינַי נוצץ, וַאֲנָשִׁים חוֹשְׁבִים שֶׁצָּחַקְתִּי. אֲנָשִׁים טִפְּשִׁים.

עת תפרשי כנף צחורה כשלג, וזוהר כתרך הזהוב ינצנץ- אז אניח חיצי בקשתי, ואמתח ואנעץ בליבך החופשי. וכששמלה תעטוף את גופך וההיא תיקח מקומך, אז אדע- את נסיכתי. ולמים אזנק.

הצליל המתוק ביותר, כך תאמר נערה, הוא מילת אהבה ראשונה. הצליל העליז ביותר, כך יאמר סב בא- בימים, הוא צחוקם החופשי של ילדים. הצליל המרגש ביותר, כך יאמר השחקן, הוא מחיאות הכף בהורדת המסך. הצליל העדין ביותר, כך יאמר הגנן, הוא רחש צמיחת השושן. הצליל הערב ביותר, כך יאמר החירש, הוא דממה. [בחשאי עוד תלאט אלמנה- הוא שממה.]

לזכרו של שד שאהב מוסיקה **************************** מתייבשת מבפנים, כ"כ קשה לשבת בלי לצרוח, בלי לטלטל את היושבים סביבי. בלי לרצות לברוח מן הרגע שנכנסתי. ועל הפנים- מסיכה. כשמנסים להסיר, מדביקים. כשמנסים לקרצף אותה מעל העור, פוצעים חומרי הניקוי את פניי. על הפנים. ועל הפנים מסיכה. ואין פנים. רק מסיכה. וורד בודד.

היא פוסעת לאורך החוף, והצללים המתארכים רק מזכירים לה שהשמש שוקעת. היא פוסעת לאורך החוף, והצדפים הנשברים רק פוצעים בה תמימות שנוגעת. כן, זה היה אז, כשעוד חשבה על הצל כאדם. כן, זה היה אז, עם תמימות וצדף ודם. היא פוסעת לאורך החוף, והצללים עוד רודפים אחריה ומתארכים. היא פוסעת לאורך החוף, והצדפים עוד תחת רגליה, נשברים.

בשמיים אדומים בשקיעה מאוחרת, בים הירוק, בגלים סוערים. בדשא צהוב וציפור מעופפת בלבי נרגשים והומים מיתרים. בילדים משחקים על מגרש לעת ערב בסוס השועט אל אופק רחוק בנביחה ויללה של תן ושל כלב עולה בי אותו הניגון המתוק. בנווד הצועד אל אי- שם כמו תמיד בילדון שאינו חושב על עתיד באדם שאותו אין דבר שמפחיד בניגון של הלב וברטט מיתרים.

ואולי ואולי ואולי מתגלגלת, מתגלגלת, שקר ושקר, מגדל קלפים מתפוצץ בּוּם, שקט. שרוף שורף שרוף נעצרת, נעצרת אמת על אמת מסיכה מתקלפת בּוּם, שקט. בּוּם. שקט. בּוּם

שוב, קצר... הפרק הבא יהיה הרבה יותר ארוך, מבטיחה! "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" הוא פתח את הדלת, ראשו טרוד בשאלה כלשהי במתמטיקה, וקפא על עומדו. "הי," היא חייכה אליו, "יש לכם אולי שקית סוכר?" הוא נסוג אל תוך הבית, וסימן לה לבוא בעקבותיו. "אני אחפש, רק שניה," אמר. "אבל זה ייקח קצת זמן, אני חושש. כבר כמה חודשים טובים שלא נכנסתי למטבח." היא גיחכה, חושפת שיניים לבנות וישרות. "תן לי לנחש: טוסט וחביתה?" "גם זה לא. אני נזק נורא ואיום. הפעם האחרונה הסתיימה בפיצוץ של הגז, התיקון עלה לי כמעט כמו טסט. ההורים שלי הכריחו אותי לשלם, הם אמרו שלא הייתי צריך לסתום את החורים בגז עם העיסה שהכנתי." הוא חייך בהתנצלות. הפעם היא צחקה, צחקה באמת, ראשה מוטל אחור ושערה החום, הקצר, מקפץ סביב פניה. הוא חייך ופנה לפתוח ארונות, מחטט בקופסאות השונות. "את מכינה עוגה?" שאל, פניו קבורים עמוק בארון. כך, לפחות, לא תוכל לראות את הסומק על פניו. "כן, לחברה שלי- מור לווין, אתה בטח מכיר- היא גרה ליד גן השעשועים הישן- יש יומולדת מחר. האמת היא שמן הסתם אני אשרוף את העוגה, אבל חברות שלי טוענות שזה טוב בשבילי לנסות." היא בחנה בעגמומיות את נעלי הספורט שלה, לחייה מאדימות, והוא הפנה את ראשו לאחור לרגע ובחן אותה. כשהרימה את ראשה שב במהירות לחפש בארון אחר הסוכר, והיא פנתה לסקור את ספר המתמטיקה הפרוש על השולחן. "פויה, אתה באמת עושה את זה בחופש?" "כן, מה הבעיה? זה בסך הכל חופש חנוכה!" "איכס. אה, תודה!" היא נטלה את השקית הלבנה שהניח על השולחן. כבר כמעט שכחה לשם מה באה. "בבקשה." "להתראות, ישראל," עמית חייכה, והוא תהה איך היא זוכרת את שמו. להתראות? הוא קיווה שלא. הנוכחות בקרבתה היתה מבלבלת בצורה מוזרה. "שלום," ענה. היא יצאה מן הבית וסגרה אחרי את הדלת. ישראל נעמד באמצע הבית הדומם, מלא עד להתפקע בשנאה עצמית. "טיפש," אמר בקול. "טיפש!" הוא חג על עומדו ונעץ את אגרופו בקיר. כך החלה היכרותם הממושכת, בשקית סוכר ואגרוף כואב. הבקבוק המסתחרר שיקף את אורות הפלורסנט הקרים מלמעלה, פתחו חולף ביעף מול ברכי הבנות היושבות סביב במעגל. הן נעצו בו את מבטן, מגחכות בהתרגשות. הבקבוק האט ועצר לבסוף, פתחו מול רעות. "אמת או חובה?" שאלה את נעמה הישובה מולה. "אמת," נעמה נשענה לאחור בציפייה. רעות הרהרה. "אמת," אמרה לאיטה, "שאת דלוקה על גיא?" צחוק פשט בין הבנות. גיא היה עובד הפיצרייה הקרובה לאולפנא, ו"חתיך הורס" כפי שהגדירה אותו נעמה. "שקר," פסקה נעמה. "הוא חתיך, ולא יותר מזה. חוץ מלהכין פיצות ולהתחיל עם בנות הוא לא יודע כלום." רעות הנהנה, מאשרת, ונעמה סובבה את הבקבוק. עמית, משועממת, הרכינה את ראשה אל מכשיר הפלאפון שלה. מה אתה עושה? כתבה. מנסה ללמד למבחן באזרחות. אבל כנראה שתכננת לי משהו אחר. מצטערת. שתף אותי. את חסרת תקנה. דא. לפתע חדרו להכרתה צחקוקים. היא הרימה את ראשה וגילתה את חברותיה, מגחכות לעומתה. אורית אחזה בבקבוק, תחתיתו מופנה כלפי עמית. "אמת או חובה?" "אמת." "עם מי סימסת עכשיו?" היא הסמיקה. "חובה." "חובה עלייך לומר לנו עם מי סימסת." הן צחקו. הסומק הפך לחיוורון. "רדו ממני." היא התרוממה, ויצאה מן החדר. כל הבנות השתתקו, מהורהרות, מלבד מור שהכירה ב"חומרת" הקשר בין ישראל לעמית. הבנות בחדר בהו אחריה, לא מבינות, ונעמה שרקה מבין שיניה בקול גבוה שהקפיץ את כולן. "רציני, הא?" היא אמרה, והבנות הנהנו בהסכמה. רציני בהחלט.

קבלוהו בתרועות חצוצרה! הפרק החמישי של "עד שתחפץ", יוצא סופסוף לאור!! קבלוהו והללוהו! ותודה לכל המעריצים של ישראל (!) ועמית (?) על כל הדחיפות קדימה... מצטערת על הפרק הקצרצר, אנא סלחו. יום נפלא "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" ישראל התרומם במיטתו. השעה היתה אחת בלילה, והבית דמם. בחדר הסמוך, ידע, חולמת אחותו על החבר התורן שלה. מדהים עד כמה הם שונים. ישראל 'דוס', מקובע בהלכות התורה ובספרים התורניים שלו. ואחותו, לידור, כמו כל בת עשרה 'דתית', מתעניינת בעיקר בבנים ובבגדים. כשהיא לא מתלוננת על גזרתה, כמובן. ישראל מעולם לא מצא עניין בבנות. רובן היו שטחיות, כאחותו, וגם אלו שלא- לא היו קרובות מספיק, מנטלית, כדי לעורר בו עניין. ומלבד זאת, כל קשר שלא למטרות חתונה- והוא בהחלט לא התכוון להתחתן בזמן הקרוב- היה פשוט מיותר. הוא ניגש אל החלון. אוויר הלילה הקיצי הכה בפניו, רוח חמה וגרגירי חול שורטים. מחר יתחיל את שנתו האחרונה בישיבה. שמיניסט. עיני כולם נשואות אליו, כפי שאמרו הר"מים בשנה שעברה. בעוד שבוע יהיה בן שמונה עשרה. אדון לעצמו. כמה מוזר. הוא זכר את שנתו הראשונה בישיבה, חמשוש מפוחד אך חד- לשון ומהיר תפיסה. לא הרבה זמן לקח לשמיניסטים להבין כי הוא אדם שיש לכבדו, ועוד פחות מכך על מנת להבין שהוא איננו מחפש כבוד שכזה. הוא תפס את מקומו בין למדני הישיבה, הרחק מאור הזרקורים. אך הכבוד כלפיו נשאר. מקומו, בחיים כמו גם בישיבה, היה יציב. הוא מצא הנאה בלימוד, תורני וחולי, ובהאזנה למוסיקה 'של דוסים', כפי שכינו זאת חברי בלגלוג. בזמן שהם טרחו והתעדכנו בשירים החדשים ביותר של זמר זה או אחר, או בקליפים הטמאים ביותר של זמרת כזו או אחרת, הוא השקיע את עצמו בשירים של שוואקי, יונתן רזאל, סיני תור ועוד רבים אחרים. את אודי דוידי הוא לא אהב. יותר מדי תופים, יותר מדי קפיצות והשתוללות. יותר מדי אולפניסטי. ישראל בזמנו הפנוי בישיבה, בין מבחן אחד למשנהו, שוחח עם חבריו, כמובן. לא על בנות, כמובן. זה היה תחום שאליו לא התקרב. לא. הם שוחחו בעיקר על הלימודים, על משפחותיהם, על הסניפים השונים. מדי פעם עלתה גם סוגיית ה"התחזקות", כשחבריו ביקשו את עצותיו ועידודו כשנפלו. ישראל עודד, אך מעולם לא ייעץ. "אין לי ניסיון," תירץ. וזה היה נכון. עד עכשיו. לאחרונה החל לפזול לכיוון הבית השכן, מעבר לכביש. עמית, עוד מעט חמשושית, גרה שם. והיא היתה חכמה וחייכנית. וגם נאה, הודה בינו לבין עצמו. אבל לא יהיה שום קשר ביניהם. זה אסור. עד שיחשוב ברצינות על חתונה. בינתיים, ישמור ממנה מרחק. בשבוע הבא היא תהיה בת שמונה עשרה. אדון לעצמה, כביכול. אדון שתלוי באינפוזיות שלו. גם כן אדון. היא שלפה את הפלאפון שלה מן המגירה, אצבעותיה מרקדות על המקשים. את יודעת מה קורה בשבוע הבא? ההודעה מצאה את דרכה אל הפלאפון של מור, חברתה הטובה. בטח! המסיבה הכי שווה שנערכה אי פעם בבית חולים! יאפ. ויום חופש מהלימודים לכבוד החגיגות. :-) לא שמעתי שמינו אותך לדוברת משרד החינוך, מתי זה קרה? מזמן. את פשוט לא מעודכנת. אגב עדכונים, צלצלי כשתוכלי. כן המורה. בסוף שיעור אזרחות. כעבור שלושים וחמש דקות ניגן המכשיר את שיר הנושא של "גברת פלפלת", הצלצול הייחודי למור הנמוכה עד גיחוך. "מה קורה? מכוערת אחת. שוכבת ומסמסת לכל העולם ואישתו בזמן שאני חנוקה באזרחות עם מנחם! חצופה." הלהג של מור מילא את החדר. "הכל טוב, מורוש," חיוך התפשט על פניה של עמית, "רק מתגעגעת. ואתן?" "מתגעגעות? אלייך? לאאא. רוב הבנות פשוט מתות להחליף איתך." מור גיחכה, ועמית צחקה. "כשאחזור אביא לכל אחת אינפוזיה," הבטיחה. "כן, אה? מתנה לקראת בגרות?" הן צחקו. "אז מה," מור אמרה, "איך זה להיות כמעט- עצמאית?" "כמעט- מגניב," עמית התחכמה, "בפרט שאני קשורה לכל העמודי- חשמל האלה מסביב. לא ממש עצמאות." החיוך נמוג מפניה, וכשמור דיברה, גם קולה היה רציני. "את תשרדי את זה, עמית," היא אמרה בביטחון. "אל תדאגי." היתה שתיקה ארוכה, שהופרה רק בקול נשימתן. "אוי, מורי," עמית לחשה בקול חנוק מדמעות, "אני לא בטוחה שאני רוצה לשרוד."

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" הוא תחב את המפתח בחורו, והמנוע התעורר בשאגה. המגבים החלו לפעול, מנקים את השמשה ממים, הלוך ושוב. אדים הצטברו על פנים החלון וישראל ניקה אותו בשרוולו, מתגבר על הדחף הילדותי לכתוב "נקו אותי!" על השמשה. אחרי הכל, זה היה הרכב שלו. ערפילים כיסו את הדרך וישראל נהג בזהירות, משתדל שלא להביט בשעונו. הוא השתדל שלא לחשוב על כך שיעבור את כל היום במרחק קטן כל כך מעמית, כפי שהשתדל לא לחשוב עליה במשל כל החודשים שעברו. כשהגיע לבסוף לשערי בית החולים, נשם לרווחה. הוא נמלט מהגשם השוטף פנימה, מקלל בליבו את היום בו שכח את מטרייתו באוטובוס. הרופא האחראי קידם את פניו בזעף קל, משליך עליו את חלוקו. "תמיד היית חרוץ כל כך," רטן, "מה קרה לך בימים האחרונים? איזו בחורה סובבה לך את הראש?" ישראל הרכין את ראשו ונכנס אל המחלקה ההומה. היא שוב חלמה עליו, על ישראל. הפעם לא נגע בה, רק עמד בפתח החדר בפנים רציניים עד כדי גיחוך, והביט בה. היא ניסתה לחייך אליו אבל היתה עייפה, עייפה כל כך. היא לא יכלה אפילו למצמץ כדי לסמן לו שהיא רואה אותו, שהיא יודעת שהוא שם. הוא ניצב שם אולי חמש דקות, כך חלמה, ואז, כאילו קרא לו מישהו והעירו מחלום בו היה שקוע, ניתקו רגליו מהמפתן והוא יצא, מבלי להעיף בה מבט נוסף. היא התעוררה מיד, מודעת עד כאב לעובדה שחלומה היה ברור ומוחשי מכדי להיות חלום. הביטה אל הפתח הריק, ושבה והסבה ראשה אל הקיר. היא הפעילה את נגן המוסיקה שלה, אך קולו של ישראל צרם לאוזנה פתאום. עמית העבירה שירים ללא אבחנה, עד שאצבעה כאבה ואוזניה פעמו. לבסוף עזבה את הכפתור, מניחה לשיר שבו עצרה באקראי להתנגן. פסנתר החל לנגן, וקולה הצלול של הזמרת איימי לי נשמע. "How can you see into my eyes, like open door?" המילים חדרו אל אוזניה, מרככים את מצב רוחה העגום. בשעה שהזמרת עלתה לטונים שעמית יכלה רק לחלום עליהם, עלו במוחה זכרונות מן המריבות הקבועות שלה ושל ישראל. "שירים באנגלית מטמאים את הנפש," ישראל היה טוען, "במיוחד אם את לא מבינה מה הם אומרים." "אבל אני כן מבינה, גם אם לא כל מילה- אני יודעת מה הרעיון הכללי, וזה מה שחשוב, לא?" "ממש לא," ישראל היה מתלהט, "בדיוק המילים שאת לא מבינה הן המילים שאסור לך לשמוע, אבל הן נכנסות לתת-מודע, הן מזמזמות בתוך הראש ומשגעות אותך..." "אתה סתם מגזים," עמית היתה מצחקקת אל מול פניו הרציניים של ישראל. "את לא יודעת על מה את מדברת," ובכל זאת, מאז הוויכוח הראשון הקפידה לתרגם, מילה במילה, כל שיר ששמעה. עוד חדר לבן, עוד פנים חיוורים, עוד זוג עיניים עייפות עד אימה. ישראל חנק את זעקותיו עמוק בפנים, וקיווה בכל מאודו שלא ישתגע. זה היה נורא, לעבור מיטה מיטה, חדר חדר, ולדעת שעדיין אינך יכול להביא מזור לכאבם של הסובלים סביבך. במיוחד כשאתה אוהב אותם, אוהב בכל ליבך. הוא כמעט צנח ארצה מעוצמת כאביו היום בבוקר. הוריה של עמית עדיין לא הגיעו בשעה מוקדמת זו, וכל המחלקה היתה שרויה בתרדמת. האחיות של משמרת הלילה קידמו את פניו בברכת שלום וכוס קפה חם, וחייכו בהבנה כשמיהר אל חדרה של עמית. שוב היה מוכן לעמוד שם כל היום, ושוב נקרא אל הרופא האחראי עליו. למעשה, כך חשב, הרופא פיתח חיבה עזה לקראית שמו בכריזה של תחנת האחיות. כפי שהוא עצמו פיתח חיבה למחשבות על אלימות בכל הקשור לרופא המסוים הזה, הוסיף בליבו בהגינות. זה היה יומה החמישי שם, ועמית כבר נכנסה לשגרה. היא מתעוררת השכם בבוקר כשפניו של ישראל לנגד עיניה, אוכלת משהו בחוסר תשומת לב ואז קופצת לחדר המחשבים הסמוך עד שאימה מגיעה. אז הן מדברות קצת, האחות מזריקה לה תרופה והרופאים עוברים בביקורם האינסופי, דוחפים אצבעות לאוזניה ואורות לעיניה. ואז, עד שעות הערב, היא יושבת ומאזינה למוסיקה בנגן שלה, ללא לאות. הזרקת תרופה נוספת לפני לכתה לישון ואז אימה חוזרת הביתה למשך הלילה. ובלילה, עמית כותבת מכתב אחר מכתב לישראל, יודעת שלעולם לא יקבל אותם. נער שעבר התקף לב? זה יכול להיות? בתיאוריה כן, כמובן, אך ישראל מעולם לא ראה מקרה כזה. הנער הובל פנימה, מוקף במכונת ההנשמה ובסבך החוטים הרגיל. ישראל העיף בו מבט ומיהר להסב את ראשו, מזועזע. זה היה נער כבן שבע עשרה, שמן בצורה מחליאה ומעוררת פלצות. פיו היה פתוח מעט, וממנו נחשפו שיניים צהובות מעישון. "הילדים האלה מתעקשים להרוס לעצמם את החיים," שמע אחות אחת לוחשת לרעותה. הוא הסכים בכל ליבו. מבלי להקדיש ולו שמץ מחשבה למעשיה, עמית לחצה על המקש הירוק. לרגע שקלה לנתק אבל אז עלה קול מהפלאפון: "המספר שחייגת אינו זמין. אנא נסה שנית במועד מאוחר יותר. המספר שחייגת..." היא ניתקה את השיחה. התנשמה בכבדות, והשליכה את המכשיר אל הארונית לצד המיטה. טיפשה, נזפה בעצמה. טיפשה. למה את מתעקשת לנעוץ ציפורניים בעבר? טיפשה! היא החווירה ולפתע עלתה בה בחילה. עמית רכנה הצידה, הסיטה לאחור את מפל שערה והקיאה על הרצפה המבהיקה בלובנה. שיחה שלא נענתה. העולם הסתחרר סביבו. כדרישת האחראי עליו, השאיר את הפלאפון שלו ברכב ורק עכשיו, ארבע אחר הצהריים, גילה כי עמית חיפשה אותו. הוא נכנס לרכב והתיישב מאחורי ההגה. בכוונה רבה טרק את הדלק וחגר את עצמו בחגורת הבטיחות, אך אז נעצמו עיניו בייאוש והוא שלח את ידו אל המכשיר. אצבעותיו נעו כמו באטרף, והוא לחץ על 'שלח'. אני כאן. התשובה לא איחרה להגיע. אני יודעת. את רוצה שאבוא? הפעם לקח קצת זמן, כאילו נחבא היסוס מאחורי המילים. אני לא יודעת. ישראל לחץ על מקש כיבוי המכשיר, זרק אותו על המושב לצידו והתניע את הרכב. הוא נסע חזרה לביתו וגם כשהדליק שוב את הפלאפון התעלם מההודעה החדשה שקיבל: כן. "מה אתה רוצה?" גנחה עמית כלפי ישראל. "אני רוצה שתדעי מה את רוצה. את יודעת?" היא עצמה את עיניה. "אני רוצה אותך," לחשה, וכשהתעוררה היה חדרה ריק ועיניה מלאות. היא העיפה מבט בשעונה. השעה היתה ארבע לפנות בוקר, והמחלקה ישנה. היא קמה ממיטתה, מהדקת שמיכה אל כתפיה, וניגשה אל החלון. נוף אפרורי למראה נשקף מבעד לזכוכית החלבית, ועמית שלחה את ידה ופתחה את החלון. רוח קרה חדרה אל החדר ובידרה את שערותיה, ועמית התמסרה לתחושת המגע העדין ועצמה את עיניה. שיר שאהבה עלה במוחה: " רוח קרה חדרה אל החדר ואל העצמות כלום לא קרה, נלך עם העדר של כל הנשמות שממלמלות האהבה מתה" האהבה אכן מתה, חשבה בצער. גשם החל מטפטף, סיכות דוקרניות שנשאו עימן ריחות רחוקים של ים ועשן, מלטפות את פניה של עמית ומזכירות נשכחות. הרחובות החלו להתעורר לאיטם, בתחילה משאיות הזבל ואחר כך גם האוטובוסים, קולטים אל חיקם את המשכימים קום. עמית העבירה את מבטה על פני העיר, כשרכב מתקרב, אפור- כסוף, לכד את מבטה. אורותיו הדולקים העירו את עלטת הבוקר, והוא נכנס בשער בית החולים וחנה בחניה המלאה למחצה. הרכבים היו מגוונים- מכוניות חבוטות של הורי הילדים המאושפזים, מכוניות מהודרות של צוות הרופאים. דמות יצאה מתא הנהג, ועמית רכנה להביט בה. הדמות העיפה מבט בשעון ואז רכנה לאחור על הפגוש ופשפשה בבגדיה. היא שלפה סיגריה, הדליקה אותה ושאפה עמוקות. עמית צמצמה את עיניה כדי להבחין בפרטים: חולצה חומה ומכנסיים שחורים. קרחת עיטרה את הראש הגלוי, ועמית צחקה למראה העיגול המדויק בתוך השיער. רכב נוסף הופיע- הפעם אופנוע בגווני כתום, צעקני למראה אבל בעל מנוע שקט. גבר נוסף ירד ממנו, ולחץ את ידו של הגבר הראשון. שניהם נכנסו פנימה, ועמית שבה להביט בעיר המתעוררת. ציוצי ציפורים מילאו את אוזניה ועמית חשבה על ישראל. האהבה לא מתה, היא רק עברה דירה, נזכרה בשורה משיר אחר. לראשונה זה זמן רב, עמית חשה שלימה.

שוכבת על הרחוב המטונף משקריי מניחה לגשם לרוקן עצמו, אל מרזביי מוטחת בקירות חדרי לבבי האטום מותכת בארסיות מילותי הריקות מאהבה. [לא, לא רציתי---] הופרד מאכזריות מהבית השני שלו, שהפך לשיר בפני עצמו. מקווה שתאהבו בכל זאת.

אב מספר סיפור לבתו, לפני השינה. והאור דולק ובחדר נעים, נסיכה ואביר על סוס לבן ואלפי קסמים ופלאים. והילדה מאושרת, והאב מחייך והכל על מי מנוחות מתנהל. וכפות ידיהם אחוזות לדפדף יחדיו בתמונות, לפני השינה. אך אז מגיע הסיפור לקיצו וידי הילדה נלפתות והיא מתחננת ובוכה, עוד סיפור אחד, אבא, רק עוד קצת לפני השינה. אך האב מסרב את החדר עוזב לא שוכח לכבות את האור. הוא הולך לחדרו, לא יודע אל מיטת בתו סיוטים מתגנבים. [לפני השינה]

נותן את כולך... מה אתה חושב? ילד טיפש. הם לא יהיו שם כשתיפול, הם יטמנו אותך בחול- ואתה חי. צעק, צעק, ילד רטוב, צעק, צעק, ילד עזוב, נער את העולם הבטוח, הפקר שערך לרוח, על גלי הבדידות שטות ספינות עזובות ואתה אחריהן. נותן את כולך... השאר מעט לעצמך. נותן את כולך... ילד עזוב. לא נכתב לאף אחד, ואין כאן רמזים סמויים אז לא לחפש.

פעם היתה אמונה בשובה של שמש ישנה היה חלום כמעט מושג ותקווה איתנה היו חיים. היום יש אמונה שהלילה יעלה אין תקווה שהחושך יפוג והשחר יתגלה יש קרעים.

בין רחוב רטוב למשנהו, בין פינה קודרת לאחרת, בין איש אפור לרעהו בין גשם לדמעה מתגלגלת. בין זוג אוהבים השקועים זה בעולמו של זה, וזו בעולמה שלה. בין שקיעה לשקיעה בעולם ספוג צער, ודמע ויזע. בין עורק- לסלע בין נשימה חטופה לדממה אני. בסדר.

וכשהמסך נפתח חיוך נמתח להסתיר חורי גולגולת ריקים טיפות מים נושרות בהדהוד אין- סופי ומבט רדוף. תיבת אוצר שדודה מיטת אישה ריקה שורה מחוקה המסך יורד חיוך דועך על הבמה חיים ריקים, מחוקים שותקים

לילדה אחת בשעה שבה אף אחד לא חי, שבה אף אחד לא נושם. בשעה בה איש לא ישן, בשעה בה איש לא חש. בזמן שאין כלום, בזמן שיש הכל, כאב וצער מעורבים זה בזה נפרדים בשעה בה השמים הם לא יותר מיריעת קטיפה, והארץ היא משי צומח אך דומם. בשעה בה אש היא קרה, ומים הם מוצק, והאדמה לבנה, והרוח עומדת. בשעה בה אדם לא אוהב, בה אדם לא כואב, בה אדם לא שונא או נשרף [בתשוקה ליללות הירח מאבדים כיוון] בשעה הזאת, עכשיו, אני. אני אני.

רעם יריה. הלמות התוף. קולו העמום של תותח. שרשרות נמתחות, חבלים נקשרים. זעקת פצוע- ושקט. באוויר ריח שריפה ודם, וטעמו מלוח על שפתיי. על האדמה פזורות גוויות, ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים, עטופה ערפל דקיק ורוח בוכיה. אני מרים עיניי לשמים, לבי בוכה בקרבי. עיניי נשואות אל- על, שואלות, מבקשות. ושקט. גשם מטפטף, מתחזק. מימיו הקרים, המתוקים, מתערבים בָּחם ומלוח על לחיי. ושקט.

ממחר אני אהיה עוד אחד מאותם ילדים בשחור לבן, שכולם אומרים כמה מוצלחים הם היו מבחוץ. ממחר אני אהיה עוד אחד מאותם משוגעים שאיש לא מבין מה קרה להם. ממחר אני אהיה עוד אחד מאלה שהפצע שלהם היה כל כך נורא, עד שגם חמישים כדורים לא הספיקו. ממחר אני אהיה עוד זיכרון, תמונה על הקיר וכאב שכוח. ממחר אני אהיה עוד סיפור לחדשות, ילדה מוצלחת מבית טוב שלא הלך לה. ממחר- עוד אחד שנותר שבור, והפעם זו לא אני כי את השבירה שלי כבר עברתי. סליחה.

מדהים עד כמה האנשים שאוהבים אותך יכולים להציק, עשרים וארבע שעות וזה עדיין לא מספיק אני לא כמוכם, רדו לי מהגב תנו לי את השקט שלי. מדהים עד כמה האנשים שאוהבים אותך יכולים להיות עוורים, הם עדיין חושבים שאת ילדת פרברים תעזבו, תנו לחיות אתם חיים בחלומות תנו לי את השקט שלי. מדהים עד כמה האנשים שאוהבים אותך לא מבינים הם עוד חושבים שחלומותייך וורודים את דוהרת על קטנוע בג'ינס קרוע צועקת את השקט שלך.

מלחמות ודם וכאב וצער ופרחים עולים על תילי העפר. זעקות וזקנה ופשע וזעם וציפורים שורקות מראש ההר. יגון שמחה צהלה אנחה אלפיים שנים כמו בכור היתוך וּמר וְמתוק הופכים חיוך.

התוכל לאמר לי, סב בא בימים, מי הוא זה המפריח זכרונות? שהיו ואינם. יחד עם פרחי אהבה מלבלבת, פרפרים מרחפים אל נבכי העבר ומשם אל העתיד. התוכל לאמר לי מי מפריח אביב. התוכלו לאמר, ילדים שוחקים מי הוא זה החורש בשדות? מוכנים לזריעה. המצית שמש בשקיעה מאוחרת, בחיוך אחרון של פרידה מתוקה, של פגישה למחרת. התוכלו לאמר לי מי לקיץ הוא אב. התוכלי לספר לי, נערה בוכיה, מי הוא זה הנושף בעלים? מאדימים- מצהיבים, ונושרים. יחד עם רוח עגמומית מלטפת, ציפורים נודדות אל ארצות חמות וישובו מחר. התוכלי לספר לי, מי יוצר את הסתיו. התוכל להגיד, חייל אלמוני, מי הוא זה המוריד הגשמים? זכרונות מציפים. העוטה בשמיכת שלג עבה, בקיפאון של חיוך- לנצח, בקיפאון לתמיד. התוכל להגיד, מי לחורף בליבי אחראי.

רעש חודר מתוך דממה אטומה במכסה של אדישות מכוונת ולא רק כמגננה מפני החוץ. רעש חודר מתוך דממה אטומה במכסה של אדישות מכוונת, ולא רק כמגננה מפני החוץ. [גם התקפה לפני הפנים.] כאב ננעץ בתוך לב אטום במעטה של רגישות מהוקצעת ולא רק כדי לא להחצין. כאב ננעץ בתוך לב אטום במעטה של רגישות מהוקצעת, ולא רק כדי לא להחצין. [רגשות.] ואז שלווה מבורכת כמו סם ויקרה כמותו ומאפילה כמותו. ואז שלווה, מבורכת כמו סם ויקרה כמותו, ומאפילה כמותו. ואז לישון אולי.

מי ידע סודות לב שבור, אני שואלת, מביטה באלה שלא. שבמרוצת החיים הלוך ושוב, שוּב ולך, כבר שכחו. מי ידע סודות לב שבור, אני תוהה, משקיפה אל אוטוסטרדת החיים. שם לא פעם מתרחשות תאונות ואין מושיט יד. [כי להיות ישראלים כבר שכחנו.] מי ידע סודות לב שבור, אני מהרהרת, ומחפשת בנרות שכבר אינם עוזרים. גם מקל של עץ כבר חלש אורו מלמצוא את התשובה. שכבר אינה קסומה--- ואולי בלב שבור כבר אין סודות, כבר נזלו בין הסדקים וחלחלו באדמה. ושם הם שמורים עד שהיא ואני נהפוך לאחת וישובו אליי. ואז אתקן לב שבור. ואדע סודותיו.

ובימים ההם, כשסערה שורפת את השדות ואת ליבי, אבד הקול. הקול המדריך אותי, עוגני, בו נאחזתי כדי לא להישרף עם השדות. והימים. ימי סערה באו עלינו באמצע הקציר. גשם זלעפות ניתך על גבות חשופים של קוצרים. באמצע הקציר. והקול. הקול אבד. ורק עתה אני יודעת כמה יקר הוא היה. וסערה. ולהבה. ושדות. וקוצרים. ולב שבור. וקול. וקול. וקול. אובד לנצח.

אני מתבוננת בה, בעיניים שבאמת הן חומות, אבל עכשיו הן אדומות, ובשיער הפרוע שבאמת הוא חום, ועכשיו הוא אדום. אני מכירה כל תו ותו מפניה, כמו את כף ידי. הנמשים הפזורים על העור הבהיר, הדרך בה הפה מתעוות בבכי. אני יכולה לקרוא את מחשבותיה על פניה, למרות שאיש לא יכול לעשות זאת מלבדי. אנחנו יחד בכל מקום, למרות שמבפנים אנחנו כל כך שונות. היא אמיתית, ואני רק מסיכה. ולמרות זאת, היא אוהבת אותי. היא חבה לי את חייה. והיא שונאת אותי ומפחדת ממני. בכל ערב, כשהיא תולה אותי על הוו ליד הדלת, ומביטה אליי בהקלה, אני יודעת שהיא פחדה. פחדה שלא תצליח להסיר אותי ממנה, או יותר נכון- שלא יהיה מה להסיר. שאני אהפוך לאמיתית. ועכשיו אני תלויה כאן ומביטה בה. בה האמיתית. הפורקת, החשה, הבוכה. אני יודעת שהיא מתעבת אותי, את הפרצוף הקר והמחושב שלי, את העיניים האטומות. ובכל זאת, ברגע שמישהו דופק על הדלת, היא מושיטה את היד- ותופסת בי. השינוי הוא מיידי. העיניים האדומות חוזרות להיות חומות כאדמה, השיער הפרוע מסתדר. הפה מחייך בבוז. ואז המישהו הזה נכנס, קר ומחושב ומלגלג כמוני, ומביט בה. ואז אני נכנסת לפעולה. קרה. מחושבת. בזה. גאה. נועצת בו מבט אטום ומרתיע, והוא נע באי שקט. אבל אז, הוא שולח יד ונוגע בי- נוגע בה. ואני מחליקה מטה, נופלת מן הפנים הדומים לי כל כך, אל הרצפה. והוא מתיישב לידה, ונוגע בפניו, ומסיר גם את המסיכה שלו, ומפיל אותה לידי. ואז הם יושבים, חסרי מסיכות. חמים, נמהרים, אוהבים. והם בוכים יחדיו. *** אז תזכרו שהבטחתי לא לבכות, כשהשמיים הופכים לים של דמעות. בתפילה קטנה שבעז נלחשה הוסרה מסיכה.

המים זרמו על גופה, והיא פתחה את פיה, מניחה להם להציף אותה. המים עיוורו את עיניה, סימאו את מוחה. הם גלשו על פניה, סותמים את אפה. גופה שיווע לאוויר, והיא התעלמה ממנו. נותנת למים להציף--- היא חשה במשקה מחליק במורד גרונה, אל קיבתה. ראשה הסתחרר, מבטה התערפל. בניסיון נואש נאחזה בשולחן המתנדנד מולה, בנסיון נואש לייצב הכל סביבה. העולם כולו נע סביב, והיא נכנעה לאלכוהול, מניחה לו לשכר--- המוזיקה הבוקעת מן האזניות היתה מחרישת אזניים. אנשים סביבה נעו בחוסר נוחות כששמעו את רעמי התופים, והיא התעלמה. ראשה פעם בכאב, עור התוף שלה נמתח והתכווץ במאמץ שלא להיקרע. היא הניחה למוזיקה לשקר---

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" עיניה רפרפו ואז נפקחו, ופיה פלט אנחה חלושה. היא לא ידעה כיצד נראה הגהנום, אך אפילו בחלומותיה השחורים ביותר לא דמיינה את עצמה קשורה אל אינפוזיה, ומסכת חמצן על פניה. וגן עדן זה בוודאי לא יכול להיות. המסקנה היתה ברורה כמו אורות הפלורוסנט הדולקים מעל ראשה: היא בחיים. פניה הזדעפו לרגע, ואז שבו והתבהרו כשנזכרה בפנים שנראו בתת הכרתה שניות לפני שהתעוררה. פניו של ישראל, על עיניו החומות כהות וחיוכו השקט, צפו ועלו בשנית. היא חלמה שהוא רוכן מעליה, מלטף את פניה בעדינות. היא חלמה, כמובן. לא רק שלא ראתה אותו זה חצי שנה, אלא שישראל לא היה נוגע בה גם לו היתה גוססת. מחשבותיה נקטעו בפתאומיות כשהוריה נכנסו אל החדר, עטים עליה בחיבוקים. שלושתם שתקו. הם ידעו היטב מה גרם לכך שהיו שם, כפי שהיה גם בפעם הקודמת. לפני ארבע שנים, כשהיתה בכיתה ח', אובחנה אצלה מחלת לב. זה קרה בשעה שרצה, יחד עם כל כיתתה, במסגרת שיעור ספורט. השמש קפחה ועמית הזיעה בטירוף, כשלפתע צנחה ארצה כאבן וחדלה לנשום. היא נלקחה במהירות לבית חולים, ושם, לאחר בדיקות רבות, נאסר עליה להשתתף בשיעורי ספורט או בטיולים, ואפילו לבית הספר נאסר עליה ללכת ברגל. עמית מילאה אחר ההוראות הקפדניות בצייתנות. מספיק היה בזיכרון שלושת החודשים ששהתה בבית החולים בפעם הראשונה כדי למנוע פעם שניה. עד עכשיו. אמה של עמית החלה לשלוף קופסאות מן התיק הגדול שנשאה, מלאות בכל טוב מבישוליה, ועמית חייכה בעייפות. ב"ביקורה" הקודם סבלה בגלל האוכל שקיבלה בבית החולים, ואימה למדה מן העבר. היא החוותה בשפתיה "תודה," ושקעה בשינה עמוקה ונטולת חלומות. ישראל נהג בכביש העמוס בפיזור נפש, שקוע כולו במחשבות על עמית. מדהים עד כמה חלושה היא נראתה כך, במיטה הגדולה והלבנה, מוקפת שלל מכשירים חשמליים ואינפוזיות. היא רזתה מאז הפעם האחרונה שראה אותה, ושערה התארך. היא נראתה... עדינה יותר, אך בו זמנית גם נחושה יותר, כאילו עברה טראומה שחישלה אותה. לא קשה לנחש באיזו טראומה מדובר, כמובן. למעשה, זה כאב כל כך עד שחש שליבו מתפקע לרסיסים שצונחים על לוח השעונים. הוא הודיע לה על החלטתו והיא שתקה, המומה. הוא ניסה לנחם- זה לא כל כך רחוק, והם יוכלו להתראות לעיתים קרובות, אך יֶדע הפרידה ריחף מעליהם כמו נשר מעל גוויה. שניהם ידעו שהצעד הזה נועד אך ורק להרחיקם זה מזו, ושניהם ידעו שאחרי הכל, זו אשמתם שכך צריך להיות. ובכל זאת, בחזהו של ישראל עוד פיעמה התקווה שאיזשהו מסר ימצא את דרכו אליו. הודעה, פתק, ד"ש. אך דבר לא הגיע, וישראל נסע אל לימודי הרפואה בידיעה שלראשונה זה היא ביקשה מהוריה שישאירו אותה לבד בלילה, יודעת עד כמה הם זקוקים לשינה ועד כמה אימה זקוקה לאפשרות לבכות מבלי להיראות. בהתחלה רטנו, אך לבסוף השתתקו שניהם כאחד. אביה התנצל על כך שהוא עוזב אותה שם, ונסע חזרה למשרדו. עמית הדליקה את נגן המוסיקה שלה, מתעלמת מאימה, מניחה לה למעשה לנשום מעט, להזיל דמעה ולשקוע בספר שהביאה עימה. היא דפדפה בין האומנים השונים, מריצה אלבומים רבים מספור. מתוך כמעט שלוש מאות שירים, היה רק אחד שרצתה לשמוע. צלילי גיטרה מתוקים השתחררו אל תוך החדר, הוא התמכר אליהם בכל מאודו. שניות אחר כך החל הזמר לשיר, וקולו, צרוד מעט, מילא את החדר. "מה אעשה אם תלכי לי? אם תברחי לי?" ביקש הזמר לדעת, וישראל משך בכתפיו. הלוואי שידע. "שמור לי עליה... אתה שומע? אין לי כלום בלעדיה..." הגיטרה פרטה כמה אקורדים אחרונים והשתתקה, מניחה לדממה להדהד. עמית הריצה את השיר לאחור והאזינה לו שוב, ושוב. קולו של ישראל, מלוּוה בנגינתה, ניחם אותה באופן משונה. היא התמכרה לַמוסיקה. צלילים אחרונים הדהדו באוויר, וישראל ניגש וכיבה את הקומפקטייפ. הוא שלח מבט מיואש אל הגיטרה שנחה לצד המיטה, שעונה אל הקיר, ונאנח. כשניגן, זה היה... מכני. לא רגשי. כששר, אז הרגיש מלך העולם. וגם זה, רק כשעמית לצידו, מנגנת לו, עם החיוך המפוזר שלה והמבט שרואה פנימה, אל תוך עצמה. המנגינה העצובה, המתוקה, עשתה לה חשק להתקשר אל ישראל. חצי שנה שלא האזינה לשיר הזה, שלא שמעה את הקול הצרוד, ועכשיו השתוקקה לדבר איתו. היא התגעגעה לשיחות הארוכות, לצחוקים אל תוך הלילה, לשחנ"שים, לבדיחות הפרטיות, לבכי. בכי חנוק מצידו כשאיבד את כלבתו היפהפיה, כשהשתנק אל תוך פומית הטלפון ללא מעצורים. עמית שתקה, מקשיבה למילים השבורות היוצאות מפיו בשצף קצף, וכשהניח את השפופרת ללא מילות פרידה היא חצתה את הרחוב אל ביתו וישבה בחדרו, לצד מיטתו, עד שעלה השחר. פניו היו טמונות בכרית כל אותו הלילה, כאילו לא מודע אליה, וזו היתה הפעם הראשונה בה ייחלה בליבה להיות בן. היא נאלצה לשבת על כפות ידיה כדי שלא תושיט אותן לחבק אותו, וייסורים זו היתה הפעם הראשונה- והאחרונה- שראתה אותו בוכה, למרות שלא פעם ראתה אותו שבור. מרוצץ. היא, לעומתו, בכתה פעמים רבות אל מול עיניו. כשלא התקבלה לתזמורת בכיתה י', כשסבא שלה נפטר בכיתה י"א. כשנכשלה במבחן, ואז היה מצחיק ומעודד אותה. למעשה, חשבה עמית בליבה, היתה רק פעם אחת בשלוש שנות היכרותם, בה לא היה לצידה כשנזקקה לו.

החיים זה כמו ללכת בנהר. ללכת נגד הזרם, ישר אחרי החורף. בהפשרה. הבגדים נדבקים לך לעור, אבל אין מה לעשות, כי כבר נכנסת, נכון? ואם תעצור, מי יערוב לכך שתוכל להמשיך. אז ממשיכים. עוד צעד קדימה, ועוד אחד. ולא להרים את הרגל מעל המים, אף פעם, כי זה משפריץ. וחבל, חבל להרטיב עוד בגד. עוד חולצה שלא בטוח שאי- פעם תתייבש. האבנים מלמטה מחליקות, נסחפות מתחתיך. קוראות לך להיסחף איתן, תראה כמה זה נעים. רק תישכב לשניה, תחוש את המים מחליקים על הבטן... על הצוואר... נו, תיכנס... קצת יותר עמוק... ואז ענף מצליף לך על הפנים, ענף רטוב ודק, ואתה מתעורר, וקולט שנסחפת אחורה. מה קורה לי? חייבים להתקדם. אסור להיסחף, כי אחרת זה לא נגמר. אבל הראש כבר בפנים, רטוב.. וקר, כל כך קר... אבל זה נעים... והבגדים שנדבקים לעור... והעייפות... אתה מנסה להמשיך, יודע שבסוף המסלול מחכה לך מגבת יבשה ואוכל, אבל אין מי שייתן לך יד ויעזור לך להמשיך, כי כבר נסחפת. אז אתה נסחף, פשוט נסחף. והענפים מצליפים, והאבנים דוקרות. שיצליפו. שידקרו. אני נסחף. וטוב לי.

להתעורר בכל בוקר למבטים שואלים לקום מהמיטה אל אנשים שחושבים שמבינים בכל נשימה צורבת זעקה כואבת דמעה סוררת דואבת להתעורר בכל בוקר לחיוכים מהוססים לקום אל התנועה של חיים חדשים מפוספסים בכל נשימה צורבת זעקה כואבת דמעה סוררת דואבת להתעורר פעם אחרונה אל שגרה רגילה לקום ולהרחיק את האבק מהפינה בנשימה בכל נשימה צורבת זעקה כואבת דמעה סוררת דואבת

ציפור ופרפר וילדה מחייכת ושמש עם משקפיים שחורים, עיוורת לכל הצרות ילדוּת תמימות מעושה, צמר גפן מתוק. גולגולת ושד וחיוך מדמם ומלאך עם כנפיים שבורות, שלא עולות מעל כל המכשולים נערוּת תמימות מתחקה אחר פעם צמר גפן [נשזר בין רגע לחבל.]

רעם יריה. הלמות התוף. קולו העמוק של תותח. שרשרות נמתחות, חבלים נקשרים. זעקת פצוע- ושקט. באויר ריח שריפה ודם, וטעמו מלוח על שפתיי. על האדמה פזורות גוויות, ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים, עטופה ערפל דקיק ורוח בוכיה. אני מרים עיניי לשמים, ליבי בוכה בקרבי. עיניי נשואות אל- על, שואלות, מבקשות. ושקט. גשם מטפטף, מתחזק. מימיו הקרים, המתוקים, מתערבים בחם ומלוח על לחיי. ושקט.

אני עוף חול. נולדת מחדש מתוך האפר של עצמי, אני יושבת ומחכה לשריפה הבאה. לפעמים אני פורשת כנפיים, להתמתח קצת, ואז אני פוגעת באחרים בנוצותיי שרק נראות עדינות. אני עוף חול. יפהפה מבחוץ אך קטלני מבפנים, זהו עוף החול. ואני- קטלנית. יושבת ומחכה לשריפה הבאה. פירומנית.

ספסל בודד כורע תחת מעטה חשיכה יד מחפשת נחמה ביד אחות חיוך תלוש מרחף באוויר חיוך חיוור נוחת על הארץ מצע של עלי שלכת מרככים נפילתו והרשרוש הנשמע הוא לב זעיר- נשבר. יד אחות נעלמת ספסל בודד נעלם חשיכה נעלמת.

הרוח הנושבת עליי מייבשת את עורי ואת עיניי דע, כי הגשם היורד, לא ברכה הוא- כי אם צחוק הגורל. על חוסר האונים שלי- על החוסר בעונים לשאלותיי. שעוד נסחפות עם הרוח-ומייבשות את עיניי.

מזמן לזמן יש בנוף משהו עצוב למתבונן מן החלון אולי מחשבות על יום אתמול אשר כבר לא ישוב. יש בנוף משהו עצוב למשקיף בו מרחוק אולי אמונה, מה שהיה- ולא יחזור- חשוב. יש בנוף משהו מרתק למי שבתנועה והמבט נודד הרחק חולף גבעה גבעה. יש בנוף שמסביב דבר בלתי מוסבר אולי עבר? אולי מחר? יש בנוף...

שלום לך, אהוב שלי. הפרחים ששתלת בגינה לפני שהלכת, כבר פורחים. אני זוכרת את היום בו טמנת אותם באדמה, זרעים ותו לא. והם פרחו. אני מביטה בהם בכל יום, לפני לכתי לישון. הם מזכירים לי אותך. האדמה, שעיבדת באהבה כה רבה. אתה זוכר את הפעם ההיא שנסענו לטיול בגולן? נפלת ונפצעת. חול חדר לפצע שלך, אבל לא הרשית לי לנקות אותו. בעיניים זורחות אמרת: אדמת ארץ ישראל נמצאת עכשיו בדם שלי. והיית מאושר. ואתה זוכר אז, כשנסענו לירדן? התיישבת במים, ולא הסכמת לצאת. שעה וחצי עמדתי וחיכיתי לך, ויצאת רק כשאיימתי ברצינות ללכת. אחר כך צחקת כשכיניתי אותך "ילד קטן". זה נשמע כאילו אני מספידה אותך, נכון? אני לא. אני פשוט כותבת לך, מעלה זכרונות שאני מקווה שגם אתה אוהב. אהוב שלי, כמה אני מתגעגעת אליך. למרות שעזבת אותי בשביל אחרת, אני אוהבת אותך בכל נפשי. למרות שאני יודעת שלו היתה לך אפשרות, היית חוזר על מה שעשית. בלילות אני חושבת עליך, וכותבת לך מכתבים שלעולם לא אשלח. אני חלק מעברך, ולעבר אין מקום בהווה. אבל אתה חלק מההווה שלי. אתה מלווה אותי בכל יום ובכל שעה. חברות שלי חושבות שאני אטומה, שלא אכפת לי ממך ומכך שעזבת, כי אני לא בוכה. אתה יודע שזה לא נכון, נכון? אני פשוט יודעת שהיית רוצה שאשמח תמיד, שלא אבכה. מאז שהלכת הפרחים בגינה פרחו כבר שלוש פעמים, ועכשיו הפעם הרביעית. אבל הם עדיין יפים, כאילו זו הפעם הראשונה. מאז שהלכת הבן שלנו כבר לא ישן בלילות, וגם הלילה הוא התעורר בבכי. מבחוץ כאילו התרגלתי, אבל בפנים זה עדיין שורף כשהוא מבקש אותך, וכל שיש לי להציע הם זכרונות. זכרונות וכאב. אהוב שלי, למה הלכת? אתה כל כך חסר לי. ולבן שלנו. אהבת אותי, נכון? בחיים הקודמים שלנו אהבת אותי. ובכל זאת הלכת כשביקשה ממך. בזרועות פתוחות הלכת, ולא העפת מבט לאחור, אלינו. לפעמים אני מרגישה שאתה עדיין מאחוריי. איני יכולה להימנע מלהביט אל מעבר לכתפי, כאילו אתה נמצא שם וקורא את מה שאני כותבת. אני יכולה לראות אותך מגחך, כי מה שכתבתי מצחיק אותך. ארץ ישראל באמת היתה חשובה לך, נכון? הלכת קדימה מבלי להסס. מחר נחגוג את יום הולדתך העשרים ושלושה, אהוב שלי. שוב. יום הולדת שמח, יקירי. אוהבת. ציפורים עוזבות, בערב כבר קריר, יפה בליל שבת חיכתה בשער. סתיו ברחובות מחר היא בת עשרים, אך למה לא מלאו עשרים לנער?

לפעמים אני חושבת שאולי כדאי שאלך לי ואמצא מקום להניח את הראש רחוק כדי לא להכביד על העולם בכאבי ולפעמים אני חושבת שאולי כדאי שאלך לי אנשים לא אוהבים מזון שאינו מוגש מוכן ואותי, אותי יש לעכל שעות ארוכות-- ולפעמים אני חושבת שאולי כדאי שאלך לי אשב על הים אמלאו בדמעותיי ואשוב נקייה או לפחות כלפי חוץ, וגם זה משהו לנקות בפינות איני יודעת.

שֶׁמֶשׁ מכוסה בְּעָנָן של זיכרון וְחִיּוּךְ קוֹרֵן.

לילדה יקרה, שעזבה ועדיין היא פה--- -------------------------------------------------------- חדר חשוך, מיטה מוזנחת, בין מצעים סתורים דמות מונחת. כפוף גווה, שערה סבוך, מבט מושפל, נעלם החיוך. אחת, אחת ושתיים, ניחתות המכות על גבה, שלוש, ארבע, אש בוערת בגופה. ומבט אפל תשגר אל הניצב מעליה, בשתיקה תספוג המלקות על גבה ופניה. חמש, אנחה אחרונה תשחרר, והשוט האדום מדמה אל הרצפה יתגלגל. כשאדי האלכוהול מראש בעלה יתאדו יחבקה בצער, ויחד יבכו.

השעון צלצל חצות כשליבי נשבר והעצב המכה באורלוגין, מטוטלת כבדה על אבלי. השמש אך הנצה כשחשתי בעוזבך והחוסר שולח קרניים, חמות וצורבות את ראשי. ההמון דהר ברחוב כשחיפשתי אותך ונעליים ופנים ורעש, מסתתרים מאחורי מסיכה. השמש שקעה ברוך כשקראתי בשמך והרוח הקרירה לפנות ערב, סותרת שערי הסבוך. השעון צלצל חצות כשמצאתי אותך ושנינו על רחבת הריקודים, רוקדים ריקוד אחרון לפני---

"עובר אני כעת בין נופים חדשים הצעדים הם נעשים כה איטיים..." ולאחר מסע נדודים, בו כל עצם בגופי נשברה ולא רק פעם, בו כל עצב בגופי נשרף עד קצה גבול היכולת, אני עולה אל הפסגה. המסע מתקרב אל סופו. ולאחר ייסורים קשים, בהם כל רגש בליבי נחשף לחוץ בהם כל דמע בעיניי זלג ולא מרצון, אני רואה את המטמון. ליבי פועם בקרבי. ופתאום הצעדים נעשים שלווים יותר איטיים יותר כבר אין בי דחף לרוץ יותר מהר, יותר רחוק. לעוף למעלה. הביתה. יד רועדת מושטת לאחוז בידית הבית שעוד רגע תיפתח. יד רועדת מושטת לאחוז בעבר הצפון. הדלת נעולה.

גלים מתאמצת להחזיק את הראש מעל המים והמלח חודר אל תוך העיניים הצעקה נעצרת עוד לפני השפתיים. גלים הפה חסום, לא לחוש את המלח האף מתאמץ לא לשים לב לריח של הסוף שבתוך ראשי מצטווח. גלים מערבולות מתנפצות על ראשי וקצף מציף את ליבי רוח נושאת את קולי. גלים מכסים את ראשי וחודרים אל תוך פי מתנפצים על גופי. מלוח ומר אל חוף מבטחים הגלים נושאים מלוח ומר. על אדמה, גוף שבור זהו חוף מבטחים בלי מלוח ומר של גלים. על אדמה, אין גלים רק דמעות והסוף הנמהר של מלוח ומר.

מחכים לו כבר שנים, אנשים ונשים, טף וזקנים, בנות ובנים. כל כך רוצים שהוא יגיע, כל כך מקווים שיפתיע, כולם מוכנים להריע, רוצים שיגיע עכשיו. כבר שנים שהם עומדים [כמו] בשמש הקופחת ועכשיו הם מחכים כולם ביחד. הלב נכסף וכמה, העיניים נלטשות אי- שם, הלב מתחנן בשתיקה, רוצים שיהיה כבר כאן. הנה הוא מגיע, הטרמפ המיוחל, "לאן?" "לקדומים!" לעזאזל עם המזל... -------------------------------- טרמפיאדת קרני שומרון, לא נשכח ולא נסלח! "לא זזים מקרני שומרון".

המשך ישיר ל"מוות כחול". --- פורשת כנפיים, משתוקקת להגיע אל האור. מתמתחת, משתלחת. עולה גבוה אל השמש, מלטפת בקרניים חמות, עין שחורה נוצצת באור הזהוב. פורשת כנפיים, משתוקקת להתרחק מן האדמה. ממהרת, מאחרת. עולה גבוה מעל העצים, רוחשים ברוח קרירה, מקור צהוב מבריק בריח הטוב. פורשת כנפיים, משתוקקת להגיע אל האור. והשמיים מתמלאים עד האופק, כחול וזהוב של השמש. פורשת כנפיים, משתוקקת להתרחק מן האדמה. החום מתנקז מן האופק- ציפור לבנה. ***************************** נוצה לבנה מרשרשת ברוח פסקה השירה, הרינה, מאופק לאופק רק חום ואדום וחץ בציפור לבנה.