יצירות של בת שמש

כשפגשה אותו לראשונה, שום דבר לא העיד על כך שהפגישה הזו הולכת להיות משהו יוצא מגדר הרגיל ועצמה ישנה, חסרת נוכחות ולא מודעת לסכנה. הוא חייך אליה, עיניו כוכבים, והיא חייכה בחזרה, עיניה גחלים כבויות. רק לאחר שנפרדו דרכיהם ולבה פרפר קלות, העירה התנועה הפתאומית את עצמה והיא התרוממה והתמתחה, רגישה ותוקפנית. הוא רק היה נחמד, הוא לא רצה לפגוע בך. רואים את חוסר הבטחון שלך מרחוק, אין סיכוי שהוא מעוניין בך. אני לא חסרת בטחון, רצתה להגיד. זו את שחסרה אותו. אבל אל מול עצמה, תוקפנית ומרירה, היא שתקה. שכחי ממנו, סכמה עצמה את הדיון החד צדדי. אבל הוא חזר. הוא חזר, ולרגע עצמה נאלמה דום. רק לרגע. הוא משחק בך, סיננה במרירות. את עוד תראי. את תיפגעי. היא השתיקה את עצמה והסתירה אותה עמוק בפנים, מתחת לקפל נסתר בפינה שכוחה בלבה. זמן חלף והוא נשאר. לאט לאט ובכלל בלי לדעת הוא אילף את עצמה, גרם לה להשתוקק למבט הכוכבים שלו ולמגע האש של ידיו. קולה השטוח והרועד השתתק, ונוכחותה הפכה רכה ואוהבת. סוף סוף היא ועצמה היו אחת. ויום אחד הוא עזב. במבט מושפל הוא הסביר שניסה, שהתאמץ לאהוב, אבל עצמו מעולם לא נתן לו מנוח. הוא שונה ממני, הסביר. הוא חסר בטחון, ומקנא, ומריר. בעיניים שבעבר היו כוכבים ועכשיו נותרו מהם רק כדורי אש בוערים, מציבות זכרון לחיים שכבר נמוגו, הוא הביט בה ואמר שהוא הולך. עצמה נרעדה אז, התנתקה ממנה ומחתה בכאב שקט. אני לא כמוך, הוא אמר לה. אני קרוע מבפנים. עצמה ידעה זאת מזמן, אבל היא סירבה להאמין. היא הפנתה את גבה, נפרדת בלבה, אבל עצמה, לראשונה בחייה, עמדה על שלה. היא התמתחה אל מחוץ לגבולותיה והושיטה רגש ו נ ג ע ה בו, בלבו, בעצמו. בהפתעה הוא השתתק, וכשפנתה להביט בו, ראתה את עצמו זורח מבעד לעיניו. היא לא ראתה את עצמה, אבל ידעה שגם עיניה זורחות אליו, כוכבים ששבו ומצאו את מסלולם סביב שמש משותפת. לרגע לא מדוד הם ישבו ארבעתם היא והוא ועצמם.

הַמָרְאָה מְשַׁקֶפֵת אֱמֶת זוֹ לֹא אַת שֶׁפַּעַם טִיַּלְתְּ בְּאוֹתָם הַשְּׁבִילִים. עֲקֵבוֹת צְרוּבִים בְּעָפָר הַזְּמַן, לֹא שֶׁלְּךָ מְקִיצִים זִכְרוֹנוֹת רְדוּמִים. מִי הִיא, נַעֲרָה מִסְתּוֹרִית לְבוּשָׁה בְּשִׂמְלָה בְּעֵינֶיהָ מַבָּט שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּרַחְתּ? פְּצָעִים מַגְלִידִים מַפְסִיקִים לְגָרֵד. גְּדַָּמִים מַפְסִיקִים לְפַרְפֶּר. שְׂעָרֵךְ מִתְנַחְשֵׁל

מַה הָעֲבוֹדָה הַזּוֹ לָכֶם וּמַה בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּמַה הַחוּקִים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ אֶתְכֶם וּמַה אִיתִי הָקֶצֶב שֶׁלִּי אִטִּי מִדַּי אוּלַי תַּעַצְרוּ לְרֶגַע, תִרְאוּ שֶׁגַּם אֲנִי פֹּה, מְעַט מֵאָחוֹר מְחַכָּה גַּם כֵּן בָּתוֹר לְקַבֵּל גְּלוּלַת אֱמֶת וְכוֹס מַיִם. וְאוּלַי תַרְאוּ גַּם לִי פִּיסָת שָׁמַיִם.

פעם היה רקדן אחד, נכה והוא אהב ציירת שלא ראתה, אבל נהנתה לשמוע את צליליו של זמר אילם אחד, שכמו כל הזמרים אהב משוררת אחת, נכה מבפנים. [כמו כל המשוררים] אולי המשוררת הזו היתה אני אולי אני בכלל הזמר [אילם, מזייף. בכל מקרה שבור.] ואולי הייתי רגליו של הרקדן. עיניה של הזמרת. קול, מילים, עפרון קהה בארץ של מחדדים שלא עובדים

ולעניות דעתי את פרח מאחרת לפרוח, אולי שכחת איך. אולי נותקו שורשייך, אולי הם נותקו. לעניות דעתי את פרח. ודעתי אינה עניה כלל וכלל את פרח, אך את אינך פורחת למעני. [גם אני בעבר הצמחתי לך קוץ ודרדר.] אושר. זה לך.

חשבתי על זה שבא לי היום לפסוח להיות, אולי. לחיות מעט. לא לדַמות או לדְמות לא לרַצות. ובטח שלא לרְצות   להמריא לנסוק לצלול לדאות למות.   היום אני רוצה לחיות.

מזה זמן מה שאין משיב לשאלותיי. בימים עברו נוהג הייתי לרדת אל החוף, לטייל עליו בעודי נהנה מקרני השמש החמימות או מטיפות הגשם הקרירות הלוטפות את צווארי. הייתי פוסע על קו המים כשהגלים לוחכים את כפות רגליי היחפות, וכשהרוח מתערבלת בשערי, הייתי לוחש אליה את משאלות לבי הכמוסות ביותר. במשך זמן מה לא זכיתי לתשובה אך בחלוף הימים החלה הרוח לענות לי, קולה רך ולוחש. תשובותיה היו תמיד חכמות ומדויקות, ומעולם לא נאלצתי להרהר בהן. פעם אחת סיפרתי לרוח כי בודד אני בעולם, והיא ענתה לי, בעודה משחקת בבגדיי, כי הקץ לערירותי נמצא במרחק הטלת כדור או אז הסתובבתי, ומאחורי גבי חיכה לי כלב קטן, חום עיניים, נושא כדור בפיו וזנבו מכשכש אליי. בפעם אחרת ביקשתיה ללמדני את שירה היפהפה, שתמיד שרה לי בעודי מטייל על החוף אז צחקה באוזניי. את שירי תלמד, כך אמרה לי, ביום בו ייפגשו השמים והמים, ובי לא יהיה צורך עוד. ובאותו הערב עלה הערפל מן הים, מוחק את האופק ומאחד בין הרקיע העליון לתאומו התחתון, ואני גיליתי כי יודע אני היטב את שירה של הרוח, שהרי מדי יום ביומו היא שרה לי אותו, אך עד לאותו הרגע לא נפקחו אוזניי להשית לבי לכך. יום אחד שאלתיה, מדוע מעולם לא זכיתי להכיר אישה אשר בה אחפוץ. אז השיבה לי הרוח, בקול מתוק ורחוק, כי יום יבוא ואפגוש אישה המכירה אותי ומתאימה לי, כהתאם כפפה ליד. לאחר תשובה זו חיכיתי זמן רב, אך לא פגשתי איש. גם כלבי הקטן, חום העיניים, אבד בסערה שטרפה את החוף. וכשירדתי לחוף, מבקש את תשובתה של הרוח באשר לכלבי הקטן האבוד, לא נענתה לי. שבתי וביקשתי, התחננתי ודמעות בעיניי, אך הרוח שתקה בעודה נושבת סביבי, ודבר לא ענתה לי. ומזה זמן מה שאין משיב לשאלותיי. --- אני עוצמת את עיניי והחוף עולה למולי הקצף, השחפים, הרוח, המלח ואיש אחד, בודד, צל ארוך שנמתח בין מים לשמים. אני מניחה את ידי על זגוגית החלון, מייחלת לכוח בו אוכל לנפץ את הזכוכית. לבי יוצא אל האיש אני מדמיינת אותו מהלך לבדו, ממלמל אל הרוח ולא זוכה לתשובה לבדו, מרוקן וערירי. מאחוריי אני יכולה לשמוע את האחות נכנסת אל החדר אני רואה אותה בעיניי רוחי, עיניה חוששות ויד ימינה אוחזת במזרק אשר נועד לי. הם אומרים שאני הוזה הם חושבים שאני משוגעת. הם כולאים אותי במסגרות של ברזל קר וזכוכית, ולבי יוצא אל איש אחד, יחיד, שזקוק לי.

ובהיותי פרפר נטול גוונים נטול כנפיים נטול חיים חיפשתי לאהוב אותך ונמשכתי אלייך, כמו אל ה אש ונפלתי שדוד לרגלייך.

יער צומח של אבן דוממת ש נופלת לאט אל תוך מערבולת שכחה כשהרוח נעה בין העצים, מרעידה ענפים ישנים האבנים נאנחות בלאט, קורסות אל תוך עצמן מחפשות אחיזה תלושה בָּכַּאן ועכשיו מייחלות ליותר ממגע חטוף, אולי ליטוף ממבקר שתועה שתוהה שמחפש שעוד תר אחר עורק נושם

-היא- מוריה ישבה ליד מיטתו של אופק, פוכרת את אצבעותיה ושפתיה ממלמלות פרקי תהילים. היא העיפה אליו מבטים מהירים מבעד לרטיבות שהציפה את עיניה שוב ושוב, ולא משנה כמה ניגבה אותה, בוחנת את פניו בתקווה שינוע. הדלת נפתחה פתאום, וגבר גבוה נכנס לחדר במהירות. כשראה שאופק שוכב בעיניים עצומות, נעצר, מתנודד. הוא הסב את עיניו ולפתע הבחין במוריה. "מי את?" שאל בלחש. "קוראים לי מוריה. אני... מצאתי את אופק." "הזמנת את האמבולנס, אני מבין." הגבר התקרב אליה. עיניו היו כחולות, וסביבן נמתחו קמטים, ששיוו לפניו מראה עייף- אך גם טוב לב, הבחינה פתאום. "כן." היא נבוכה למראה ידו המושטת אליה. "אני מצטערת," לחשה. "אני דתיה. אני לא נוגעת בגברים." "אוה," הוא אסף אליו את ידו. "אני מאוד מצטער. הייתי צריך לחשוב על זה בעצמי." הוא העיף מבט אל החצאית הארוכה שלה, ואל חולצת הטריקו הדהויה שלבשה. "אני אהוד," הציג את עצמו. "אבא של אופק." "תיארתי לעצמי," מוריה חייכה חיוך קטן, וקמה כדי להציע לו את כסאה. "אנחנו דומים?" הוא התיישב בתודה, מצמיד את הכסא אל המיטה ככל האפשר. "יש לכם את אותן העיניים," מוריה ענתה. כמו אות, רפרפו עיניו של אופק ונפקחו, והוא הביט היישר אליה. "מוריה," מלמל. לבה של מוריה האיץ את פעימתו. עיניו היו כחולות כמו הים בחורף, כמו השמיים בערב, כמו אבני ספיר נוצצות. "אופק" היא אמרה בגרון ניחר. "איך אתה מרגיש?" "טוב מאי פעם," אופק פלט צחוק צרוד. "הי, אבא." "מה כואב לך?" אהוד רכן קדימה והניח את ידו על זרועו של אופק, מעל לגבס הלבן העוטף אותה. "הצלעות, בעיקר." אופק הרים את ידו השניה, שמחט היתה תקועה בה. "מה זה?" "משככי כאבים ונוזלים, במקום אלו שאיבדת. התייבשת," מוריה ענתה. היא נשענה על הקיר, מביטה אליו. "באמת שכבת שם רבע שעה?" "אולי קצת יותר." אופק הביט בה בחיוך ערמומי, ועיניו נצצו בשובבות. "אתה בלתי נסבל," היא נאנחה. "אני יודע," ענה ברצינות. "טוב, אני אצא החוצה ואניח לכם לדבר. תרגיש חופשי לקרוא לי אם תצטרך משהו, בסדר?" "אין בעיה. תודה רבה, מוריה," אופק שלח אליה חצי- חיוך אחרון, והיא יצאה מהחדר, סוגרת אחריה את הדלת. מוריה נשענה על הקיר הלבן והחליקה לאורכו עד שהגיעה אל הרצפה, והתיישבה. היא כבשה את פניה בידיה, נסערת. השעתיים האחרונות גזלו ממנה את כל כוחותיה- ההמתנה לאמבולנס, הצפייה בגברים המעלים את אופק מתוך הבור ומניחים אותו על אלונקה. פניו הלבנים של אופק, הלחים מזיעה ומדמעות כאב שהתעקש לחנוק. ידו הבריאה, התרה אחריה. היא בהתה ברצפה, מודעת-לא מודעת לדמויות בחלוקים הלבנים הממהרות סביב, מבקשות להספיק ולהציל עוד אדם ועוד אחד. היא ישבה כך אולי חמש עשרה דקות, עד שצלצול העיר אותה. היא גיששה בכיסה ושלפה את הפלאפון שלה, עונה מבלי להביט בשם המתקשר. "מוריה? איפה את?" קולה החרד של אמה עלה מהמכשיר. "אמא!" מוריה התנערה ונעמדה במהירות. היא שכחה להודיע לאמה על מקום הימצאה. היא בוודאי השתגעה מדאגה! "אני..." היא בררה את מילותיה בקפידה. "הסתובבתי מחוץ ליישוב, ופתאום ראיתי בחור שנפל ונפצע. הזמנתי אמבולנס, ואני בבית החולים עכשיו, איתו. ההורים שלו בדיוק הגיעו, ואני תכף חוזרת הביתה. בסדר?" "דאגתי לך," אמרה אמה בתוכחה. "אני שולחת את אבא להביא אותך." "אמא, זה בסדר, אני אבוא באוטובוס." מוריה נאנחה בלבה. "את יודעת מה השעה? את לא תספיקי להגיע להדלקת נרות!" "טוב, בסדר. שיתקשר אליי כשהוא מתקרב, בסדר?" מוריה נאלצה להשלים עם העובדה שאביה יראה אותה כך- לבושה בבגדי המדבר שלה, שערה פרוע, פניה מוכתמים באבק ודמעות. "אני אגיד לו. להתראות." ברוריה ניתקה את השיחה. מוריה חיפשה אחר השירותים הקרובים, ושם ניקתה את פניה והרטיבה את שערה. דמותה הרצינית במראה הזכירה לה את ליל אמש, כשעמדה בשירותים החשוכים של הבר, מאזינה לקול הגיטרות החשמליות והתופים שהסתנן מבעד לדלת. היא סגרה את הברז ויצאה החוצה, ממהרת אל חדרו של אופק. אביו עמד מחוץ לדלת, תר אחריה. כשהבחין בה אורו עיניו. "הנה את," אמר כשהתקרבה. "אופק ביקש שתיכנסי אליו." הוא זז הצידה, מניח לה לעבור על פניו אל תוך החדר. "תסגרי את הדלת," אופק ביקש. מוריה עשתה כבקשתו והתקרבה אל המיטה. "איך אתה מרגיש?" שאלה ברוך. "אני בסדר," הוא רטן. "אבא הציק לי עם השאלה הזאת," הסביר למראה פניה המבולבלים. מוריה חייכה. "אבא שלך נראה בן אדם טוב." "כן, כולם טועים לחשוב ככה," אופק חייך אליה חצי חיוך וסימן לה לשבת. היא התיישבה על הכסא לצידו. "אתה לא אוהב אותו?" היא השעינה את מרפקיה על הברזל שהקיף את המיטה. "אני אוהב אותו מאוד. אבל מרחוק." "למה?" "אני לא יודע." אופק השפיל את מבטו, משחק בשולי השמיכה שכיסתה את גופו החבול. "מה שתגיד," מוריה ענתה לו בנימה קלילה. הוא שב והרים את עיניו. "את לא מאמינה לי," אמר בנימה מוכיחה. "אתה לא יודע למה אתה מעדיף להרחיק את אבא שלך? זה באמת לא אמין כל כך," היא חייכה אליו. "זה תמיד היה רק שנינו," הוא אמר. "אמא שלי עזבה מזמן. בהתחלה עוד היינו נפגשים, אבל זה הפסיק ברגע שהתחלתי לעמוד על שלי. לא רציתי לראות אותה יותר." "למה לא?" "ידעתי שאבא שלי לא אוהב שאנחנו נפגשים. בתור ילד לא הבנתי למה," אופק נאנח. "כשגדלתי, התחלתי לחשוב על מה שידעתי ועל מה שמצאתי בבית. ואז הבנתי למה היא עזבה." הישיר אליה את עיניו הגדולות. "אמא שלי ניהלה רומן," אמר במרירות. "וכשעזבה, היא רצתה לקחת אותי לחיות איתה ועם החבר שלה. היא רצתה להשאיר את אבא שלי לגמרי לבדו. לא יכולתי לסלוח לה על זה." מוריה שתקה. היא ידעה שדברים כאלו מתרחשים, אבל מעולם לא הכירה מישהו שהחזיק באמתחתו סיפור שכזה. "אבא שלי חשב שעשיתי את זה בשבילו," אופק המשיך בסיפורו, "אבל אני עשיתי את זה כנגדה. לא יכולתי לסבול את העובדה שהיתה לי אמא כזו." מוריה הסבה את מבטה. עיניו של אופק נצצו בכעס, והיא לא יכלה להסתכל עליו. עיניה המשוטטות נתקלו פתאום בגיטרה שלו, שנחה בצד החדר, כפי שהיתה כשהביאו אותו לשם. "הגיטרה שלך," אמרה. אופק עקב אחרי מבטה. "הי, תודה," אמר. "אין על מה." מוריה משכה כתפיה. "דווקא יש. אבל אני לא חושב שאני יכול לנגן עכשיו, בכל מקרה." אופק הרים את ידו המגובסת. כל אצבעותיו היו עטופות בחומר הלבן, והוא לא יכול היה להזיז אותן. "אם זה היה ביד השניה, הייתי יכול לנסות לעבוד עם מפרט," נאנח. "אבל אני לא יכול לאצבע ככה." הוא הביט בה. "את יודעת לנגן?" "קצת," מוריה שבה ומשכה בכתפיה. "אצלנו קוראים לזה גיטרת- קומזיץ." אופק צחק. "אני מבין. בואי נשמע אותך," אמר. מוריה הביטה בו במבט אטום. "עכשיו?" שאלה. "אני לא רואה סיבה למה לא," הוא החווה אל הגיטרה. "קחי אותה, נו." מוריה ניגשה אל קצה החדר, מודעת לעיניו של אופק הנעוצות בה. היא נטלה את הגיטרה, מסירה ממנה את הכיסוי ומעבירה יד על העץ המבהיק. "בואי הנה," אופק אמר. מוריה התיישבה על הכסא לצידו, ידה הימנית לופתת את הגיטרה. "מה לנגן?" שאלה. "מה שמתחשק לך," עיניו של אופק חייכו אליה. מוריה העבירה את ידיה על המיתרים, ואז הניחה את אצבעותיה על הסריגים. היא התחילה לנגן אקורד מפורק, תו אחר תו. Seems like it was yesterday when I saw your face You told me how proud you were, But I walked away If only I knew what I know today Ooh, ooh "אחלה בחירה," אופק מלמל. מוריה המשיכה לנגן. I would hold you in my arms I would take the pain away Thank you for all you've done Forgive all your mistakes There's nothing I wouldn't do To hear your voice again Sometimes I wanna call you But I know you won't be there הפלאפון שלה צלצל פתאום, ושניהם התנערו כאחד. מוריה ענתה לשיחה. "מוריה, אני עוד דקה מגיע," אמר אביה. "יש לך מטריה?" מוריה העיפה מבט אל החלון, אל הגשם השוטף. "לא." "אז אל תצאי החוצה. תחכי לי בכניסה, בסדר?" "כן, אבא. אני תכף מגיעה לשם." "יופי." אביה ניתק. "אני צריכה ללכת," מורי אמרה. "תחזרי," אופק ענה. "בטח. וכשתדע מתי משחררים אותך, תודיע לי." היא קמה וארזה את הגיטרה בחזרה. "תודה רבה, מוריה," אופק אמר. "על הכל." "אין בעיה." מוריה התרחקה ממנו וניגשה אל הדלת. "ואגב, מוריה?" אופק אמר כשכבר עמדה בידה על הידית. "כן?" שאלה, מנסה להתגבר על הרעד בקולה. "את מזייפת," הוא צחק. -הוא- כשאביו נכנס שוב לחדר, הוא עצם את עיניו, מעמיד פני ישן. לא היה לו חשק לנסות ולשוחח עם אביו פעם נוספת- הפעם הראשונה היתה מייגעת מספיק. הוא שמע את אביו מתיישב לצידו ונאנח. לא חלפה חצי דקה והדלת נפתחה לרווחה, ואדם כלשהו נכנס לחדר, נושא עמו ריח של בושם ושל גשם. אופק נשם עמוק, מגלה שהריח מוכר לו. למעשה, הריח העלה בו בחילה עזה. "אני יודע שאתה ער," הוא שמע את אביו ממלמל. "מה שלומו?" אופק שמע את קולה של אמו מתקרב אליו. "הוא שבר יד, שתי רגליים וכמה צלעות. הוא גם חטף די הרבה מכות יבשות והתייבש מחוסר נוזלים," אביו ענה. "כמה זמן הוא כבר ישן?" אופק יכול היה לחוש בידה המלטפת את שערו. "הוא נרדם לא מזמן. אני מתאר לעצמי שהיום הזה התיש אותו." "אתה רוצה שאביא לך משהו?" היד עזבה אותו. "את יכולה לקנות לי קפה?" "בשמחה." הדלת נפתחה ושוב נסגרה, ואופק פקח את עיניו. "תודה." "גברים צריכים לעזור זה לזה בעת צרה," אביו הניד בראשו ברצינות. "אתה אמרת לה לבוא," אופק אמר. "כן. לא ידעתי אם תרצה לראות אותה. ובכל מקרה, היא אמא שלך." "היא עזבה אותי." אופק הרים את השמיכה, מכסה את ראשו. "לא רק אותך, אופק." קולו של אביו התקשח. "אז תפסיק לשחק את המסכן. היא עזבה לפני יותר משלוש עשרה שנים, ובמקרה ששכחת, היא היתה אשתי. גם לי זה כאב." קולו של אביו הצליף בו. "אתה לא היחיד שסובל מנוכחותה כאן." אביו קם ממקומו ויצא מהחדר, משאיר את אופק לבדו.

שבור, מנותץ, קרוע לשניים חלקת שדה, פיסת שמים קפוא, מבולבל, מכורבל לעובר איך אני פה בדיוק מחובר? שבור, מנותץ, קרוע לגזרים פיסת אדמה וחלקת אלוהים מנותק, מעורבב, לא מבין או חושב איך אחיה כשגופי ריק מלב? שבור, מנותץ, מרוסק לרסיסים יש לה עיניים, ומבט מקסים קצת אוהב, קצת כואב, קצת נופל, הרבה ריק איש בלי ישות ובלי דמות, מתרסק.

-היא- "שלום אמא, מה שלומך? איך היה היום?" "אני בסדר, חמודה שלי, תודה." ברוריה נכנסה אל המטבח, ועיניה חשכו. "כל כך מבולגן..." עיניה טיילו בין השולחן המלוכלך בשאריות ארוחת הצהריים לבין הכיורים המלאים בכלים, ונפלו על הרצפה הדביקה מפטל. "אני אתחיל בשטיפת הרצפה," החליטה בקול. "ואחר כך אלך לעזור לאחינועם להתארגן למחר." "אני אעשה את זה, אמא," מוריה אמרה. עיניה של אימה, כבדות ועייפות, ננעצו בה. "אין צורך, מוריה שלי, באמת," אמרה, אבל עיניה שיקפו אחרת. "את עייפה, אמא. תכיני לך כוס קפה ולכי לשכב קצת," מוריה הפשילה שרוולים. "תודה, ילדה שלי. מה הייתי עושה בלעדייך?" ברוריה יצאה מן המטבח, משתרכת בעייפות אל חדרה. "מה היית עושה בלעדיי?" מוריה לחשה אל הכלים המלוכלכים בכיור החלבי. "אני מניחה שהמבחן במתמטיקה יכול לחכות, נכון? אני אלמד כשאסיים." היא פתחה את המים והריצה בראשה את לוח המבחנים שלה. מחר מבחן במתמטיקה, בעוד שלושה ימים הגשת עבודה בפיזיקה. היא נאנחה, וידיה החלו מסבנות את הצלחות. במבחן הקודם במתמטיקה היא קיבלה 78, במבחן לפניו 81. לא היה לה זמן ללמוד- אז, כמו עכשיו, היה עליה לשטוף כלים, לקפל כביסות, להשגיח על אחיה הקטנים. היא עשתה כל מה שאימה היתה אמורה לעשות, ולא עשתה. מאז שיוני נהרג... חודש. חודש בדיוק לפני בת המצוה שלה. הוא היה אז בן תשע עשרה, ורכב על אופניו אל העיר, אל חבר שלו. מכונית פגעה בו כשחזר, והותירה אותו שוכב בצד הכביש, שותת דם. גבר ברכב אזרחי שעבר שם כמעט שעתיים מאוחר יותר, הבחין בו והזמין אמבולנס- אבל לרופאים לא נותר דבר מלבד לקבוע את מותו. כאילו שבאמת הם אלו שקובעים מוות, מוריה חשבה במרירות. היא תהתה מתי בדיוק נגזר עליו לאבד את חייו. מתי נגזר על הוריה לאבד את בנם בכורם, החכם, המוכשר? מתי נגזר עליה, בת 12 שכל עולמה חרב עליה, לאבד אח גדול, מדריך נערץ, חבר טוב? היא סיימה לשטוף את הכלים ושפכה מים על הרצפה, משפשפת את כתם הפטל ששפכה שם יעל. יעל נולדה חודש אחר כך. שיער שחור, סנטר מפוצל, גומות עמוקות... 'היא נראית בדיוק כמוהו,' לחשו "נשמות טובות". 'כאילו באה לעולם על מנת להחליף אותו...' וברוריה מזרחי חייכה בכאב ונסוגה אל תוך עצמה, מתמודדת לבדה עם הפצעים שנקרעו בנשמתה. להחליף? את יונתן שלה? יונתן, מצטיין הישיבה, בחיר הבנות, הספורטאי המושלם? יונתן, שנפשו עדינה ורכה כשל נערה, שמעולם לא פגע באיש או חיה... שמעולם לא הרים את קולו? איש לא יוכל להחליף אותו. גם לא יעל, התינוקת המתוקה, שנולדה אל תוך עולם של שתיקות רועמות שחלפו מעל ראשה. גם לא נפתלי ואחינועם, שנולדו שנתיים ושלוש אחר כך, שניהם אדומי שיער, בהירי עיניים כאמם. שלושתם הצטרפו אל יהושע, מנחם ומוריה, סוחבים אחריהם מטען של כאב ושתיקה שעטפו את בית משפחת מזרחי. -הם- היא עמדה שם, חוששת, לא בטוחה אם שמע אותה או לא. האם לא שם לב או פשוט העדיף להתעלם? בהחלטה אמיצה צעדה קדימה לקראתו. "אופק," אמרה בקול. האם הוא שם לב, תהתה, לרעד בקולה? או לפיק ברכיה? "מוריה?" הוא הרים את עיניו מהגיטרה שלו. "ברוכה הבאה," חייך אליה. "ברוך הנמצא," היא התאמצה להשתלט על שרירי פניה. "שמעתי אותך מקודם," הוא שב לנגן כשהיא התיישבה על האדמה, מפנה אליו את ראשה. "אני חושבת שקשה לפספס אותי." "זה בטוח." הוא החריש לדקות ארוכות. "אז," אמר לבסוף, "את בורחת מהבית שוב? מה הוציא אותך משם הפעם?" "אני צריכה להתאמן למבחן במתמטיקה." "ואמא שלך..?" "כרגיל," היא עיוותה את פניה. "ומה שכל כך קשה לי זה שהיא לא מבקשת שום דבר, אחרת הייתי יכלה לסרב. הבעיה היא שאני פשוט לוקחת הכל על עצמי, בלי חשבון..." "ובלי לחשוב על עצמך," אופק קטע אותה, מהורהר. "כן, אני מבין." מוריה נשענה לאחור. היא הביטה בפניו של אופק כשניגן, עיניו בוהות הרחק, פיו מכווץ בריכוז. "מחר נר ראשון של חנוכה," אמרה לבסוף. "מעניין, הוא לחש, והיא ידעה שהוא לא שומע אותה. היא חיכתה בסבלנות עד שסיים לנגן, ואז חזרה על המשפט. "נר ראשון של חנוכה? בערב?" "כן." "יופי," הוא מתח את ידיו, "אני מת לסופגניה.": "כאילו שאין סופגניות ברחוב מלפני חודש," עקצה. "יש- אבל זה לא אותו טעם." "ברור, אין לזה טעם של חנוכה. זה כמו אוזן המן לא בפורים." "או מצה עם שוקולד אחרי פסח." "בקיצור, זה לא זה." מוריה בלעה את רוקה. "אופק?" "הממ?" הוא נשא את עיניו מהגיטרה שלו. "פשוט חשבתי- נפגשנו בפעם הראשונה באמצע אלול בערך, אתה זוכר את זה?" "מעדיף לשכוח." "חה חה. ועכשיו כבר סוף כסלו- שלושה חודשים! זה המון." "כן, אבל אחרי הפעם האומללה ההיא נפגשנו רק בתחילת תשרי, אחרי ראש השנה," הוא ענה. "ושימי לב שהשתמשתי בחודש עברי." "גאה בך. בכל מקרה, זה עבר ממש מהר, לא?" "כן..." הוא חייך. "את יודעת," התחיל לומר. "מה?" "זאת הפעם העשירית שאנחנו נפגשים." "אתה סופר?" "אני פשוט זוכר כמה פעמים הייתי כאן, וכמה מתוכן הייתי לבד." שקרן. תאמר את האמת פעם אחת, חתיכת פחדן. "אוה. עשר? מגניב." היא הרימה אבן והחלה משחקת בה בין ידיה. אופק כבר ידע שהיא עושה זאת כשהיא שקועה במחשבות. "אתה יודע, חשבתי- טוב- יש לנו מסיבת חנוכה ביישוב, וחשבתי שאולי- אוה, עזוב, לא משנה. אתה בטח תרגיש תקוע בכל מקרה." "הייתי שמח לבוא," הוא אמר חרש. "באמת?" עיניה נמלאו אושר. "באמת." "נהדר! אז- מחר בשש וחצי? אתה יודע את הדרך, נכון?" "ליישוב שלך? כן." "יופי! בשער תגיד שאתה בא למזרחי." היא הציצה בשעונה. "ניפגש שם." "כן." הם נפרדו לשלום בקושי. שניהם החלו לספור את השעות מהרגע שנכנסו הביתה. -הוא- "אופק, אחי, אתה שומע?" "כולי אוזן." אופק נבר בארונו, הפלאפון תקוע בין האוזן לכתף. "אז ככה. מני התקשר אליי ואמר-" "מורן, מה השעה?" "שש וחמישה. אתה מקשיב? אז הוא אמר לי, ושים לב, הרמאים הולכים לנגן היום בערב במסיבת חנוכה!" "נפלא, נפלא," אופק שלף חולצה תכולה, קצרת שרוולים. "אתה מקשיב לי בכלל? יש לנו הופעה היום! תתרגש קצת!" "היום?" אופק נחת על מיטתו. "היום, היום. בJUMP!" "לא," הוא לחש. "אני לא יכול!" "אין לא יכול," מורן נותר עליז. "אתה חייב. JUMP! כל העיר תהיה שם." "לא," אופק חזר בצרידות. "שום מצב. כבר קבעתי- קבעתי להיום-" "אוה, יש לך דייט?" מורן הבין. "טוב, אז תאמר לבת המזל שהיא מגיעה לערב קסום בJUMP, עם משקאות על חשבון הבית! תאמין לי, היא תסכים." "לא, היא- היא לא דייט. אני פשוט הבטחתי-" "אין מה לעשות, אופק, אתה חייב לבוא. דבר איתה ושלח לי סמס אישור תוך חצי שעה. ביי ילד," מורן ניתק. אופק חפן את פניו בידיו. "לעזאזל," מלמל. הוא ניגש אל המחשב שניצב על השולחן, ופתח את האתר של 144. מזרחי, הקליד. הוא הוסיף את שם היישוב ולחץ על חפש. במהירות חייג אל המספר שנכתב שם, לבו הולם. "משפחת מזרחי!" הודיע קול נרגש מן הצד השני. "שלום," אופק אמר. "אפשר לדבר עם-" "'שוע! רוצים אותך!!" הקול צרח אל תוך השפופרת. "לא, אני צריך את-" "כן, שלום," ענה לטלפון קול מבוגר יותר. "אפשר לדבר עם מוריה?" אופק הרחיק את הטלפון מאוזנו, ליתר בטחון. "עם... מוריה? כן, שניה. מי רוצה אותה?" "אני... ידיד." "שניה." אופק המתין כמה שניות, ואז שבה והורמה השפופרת. "שלום." "מוריה," אופק נרגע למשמע קולה המוכר סופסוף. "אופק!" קולה הפך עליז. "מה קורה? איפה אתה?" "אני- אני לא יכול לבוא." אצבעותיו התהדקו על הטלפון. "חבל," קולה עוד נשמע מחוייך. "מותר לשאול למה?" "יש לנו הופעה של הלהקה." "אה." "לא, חכי רגע, מוריה. אל תנתקי!" "לא התכוונתי לנתק." "יופי. תקשיבי, אולי תבואי איתי למסיבה שלנו?" "מה? אופק, אני ארגיש תקועה." "תשבי עם החברות של הלהקה- הן חמודות, נשבע לך. בבקשה?" "אני לא קשורה. אני דתייה, זוכר?" אף אחד לא ירגיש! בבקשה, בבקשה, בבקשה, בבקשה..." "אופק-" "בבקשה, בבקשה, בבקשה," הוא המשיך, "בבקשה-" "אוך, טוב, בסדר. אבל אחרי שתרד מהבמה אני הורגת אותך." "אין בעיה," הוא השיב, מבסוט. "אני בא לקחת אותך ב- לא, אין לי מושג מתי. אני אברר ואודיע לך." הוא ניתק. מוריה נותרה עומדת, השפופרת בידה, עיניה קבועות במראה התלויה על הקיר מולה. "מה עשית?" דרשה מבבואתה. הטלפון שב וצלצל. "הלו," היא אמרה. "מוריה? בשמונה וחצי, טוב?" "סגרנו." "אני חייב ללכת- אנחנו עושים חזרת בזק. ניפגש!" "כן, ביי." היא ניתקה. "מוריה, אני מדליק!" קרא לה אביה מבחוץ. מוריה התנערה ויצאה אל החצר.

לרדוף אחר הרוח קל מלהשיג אותך מלנסות ללטוף עורפך באצבעות ערפל. לחמוק ממשביה קל מלחמוק ממך מזכרונותיך מאהבתך שאינה. [מאהבתי שישנה--]

-היא- מוריה שפכה שמפו על שערותיה של אחינועם והחלה מקרצפת את ראשה, קווצות שיער אדומות נופלות על פניה. אחינועם השפריצה מים לכל עבר בכוונה מרובה, חיוך קונדסי על פניה העגולים. "פויה פויה פויה פויה," היא שרה, קולה מצפצף. "אחינועם, לא אומרים פויה," נזפה בה מוריה. "נכון, אחינועם. תאמרי 'איכס', זה הרבה יותר משכנע," יהושע נכנס אל חדר האמבטיה, נושא בזרועותיו את נפתלי הנאבק. "תודה רבה, יהושע. אתה ממש עוזר לי בחינוך." "בשמחה." הוא העמיד את הילד המתפתל על מכסה האסלה וקילף מעליו את חולצתו. "מה זה?" שאל את נפתלי. "איכס!" השיב הילד בעליזות. "נכון. וזה?" הוא הציג לפניו את הציצית המרובבת בכתמי זיעה וחול. "איכס!" שנה הקטן. "גאון שלי!" יהושע שלח אליו מבט גאה. "את רואה? ככה מחנכים אותם!" הסביר למוריה. "בטח, מה שתגיד," היא חייכה אל אחיה המבוגר ממנה בשנתיים. "מעניין שאותי לא הצלחת לחנך." היא פתחה את זרם המים, גורמת לאחינועם להתפתל ולצרוח, "חם! חם!" "די, אחינועם, המים לגמרי קרים," נזפה בקטנה. "אל תזוזי. לעצום עיניים חזק! נו?" שבה ופנתה אל יהושע, "יש לך תשובה לחוסר הצלחתך בחינוך שלי?" "בטח," יהושע שלף את רגליו של נפתלי מסנדלי השורש הזעירים. "זה בגלל יוני. הוא חינך אותך לפני שהצלחתי להניח עלייך יד." "אה." היא השתתקה ונעה הצידה, מניחה לו להחליק את נפתלי אל תוך המים הקרירים. "לא אוֹצֶה אותה!" נפתלי בעט במים לכיוונה של אחינועם. "היא איכס!" "היא לא איכס, היא אחותך הקטנה," נזף בו יהושע. "היא שייכת למחנה של מוריה אבל היא עדיין קטנה, כשהיא תגדל זה יעבור לה, אל תדאג." "מצחיק מאוד, יהושע." היא כיוונה אליו את זרם המים. "זה קר!!" הוא צרח במלוא גרונו, גורם לאחינועם לפרוץ בצחוק מתגלגל. "לא, אחינועם אמרה שזה חם מקודם," מוריה אמרה ברצינות. "מצחיק מאוד, מוריה." "מצחיק מאוד, מואיה!" כעס גם נפתלי. בכוחות משותפים הם עטפו לבסוף את שני הילדים במגבות ונשאו אותם אל חדרם המשותף. "תחרות," הכריז יהושע. "מי מתלבש יותר מהר בפיג'מה?" נפתלי פרץ בריצה אל מיטתו וחטף את הפיג'מה שלו מעל הכרית. "אני, אני!" הכריז בעודו משחיל את רגליו במכנסיים הכחולים. אחינועם, לעומתו, ניגשה אל מיטתה והחליקה מעל ראשה את הכותונת שלה. "סיימתי!" צפצפה בעודה משחילה את זרועותיה בשרוולים הקצרים. "זה לא הוגן," התכעס נפתלי. "באמת? למה לא?" התעניינה מוריה. "כי אין לה מכנסיים," הסביר בהגיון. "כי אני בת!!" אחינועם הוציאה לו לשון ומיהרה לברוח מהחדר בצרחות, "אמא! אמא! נפתלי רודף אחריי!" "מה שנכון נכון," הסביר יהושע לנפתלי המאוכזב. "היא בת, ולכן היא לא זוכה ללבוש את הבגד הכל כך שימושי הזה, מכנסיים." נפתלי משך בכתפיו. "כתפיים!" חייך אל יהושע, וזה הרים אותו אל כתפו ויצא מן החדר, קורץ אל מוריה. "ניפגש במטבח." "בטח." מוריה התיישבה על מיטתה של אחותה הקטנה, עיניה משקיפות אל החלון. הערב ירד בחוץ, עוטף את העולם בצלליו הכהים. מוריה הניחה את ידה על השמשה הקרירה, ואז הצמידה את פניה אל החלון. המגע הקר הקל על החום שחשה בלחייה, חום שלא עזב אותה מאז שעות אחר הצהריים, כשפגשה את- אותו. את הבחור ההוא. חיוך עלה על שפתיה והיא הצטחקה לרגע. זה היה כל כך מוזר. היא נפתחה לפניו כאילו היא מכירה אותו כבר שנים, סיפרה לו סודות שחברותיה הטובות ביותר לא ידעו. בחשיכה שעטפה את החדר היא עצמה את עיניה וניסתה להיזכר בפניו המחייכים אליה. הם צפו לקראתה, כאילו חיכו לרגע בו תחשוב עליהם. עיניו הכחולות, לחייו הממוסגרות בקווצות שיער חלק ובהיר שהחליק וחמק מתוך הקוקו שלו. היא נאנחה, וידה גלשה מהחלון אל חיקה. טיפשה כל כך, נזפה בעצמה, מֶה עשית? כל כך דחוף היה אבל לא קרה כלום, ניסתה ללחוש בחושך, אך שפתיה לא נענו לה. לא קרה כלום, התעקשה בתוכה. באמת? אז למה את מסמיקה? ולמה קבעתם לשוב ולהיפגש שם? לא התכוונתי. זה לא היה בתכנון. הוא פשוט... הוא פשוט סחרר לך את הראש, נכון? את לא רגילה שבנים מסתכלים עלייך, ופתאום הרגשת מוחמאת, נכון? מוריה התכווצה בתוך עצמה, ודמעה זלגה על לחייה. מה שנכון נכון, נזכרה במילותיו של יהושע. מה שנכון נכון. היא היתה בת ארבע עשרה כשראתה לראשונה את אביעד, המבוגר ממנה בשלוש שנים. הוא היה גבוה ובהיר שיער, תכול עיניים ומאורך-פאות. הוא היה הבן הראשון שאי פעם הסתכלה עליו בצורה כזאת, ובמשך שנה וחצי השתעשעה ברעיון לגשת אליו ולספר לו על רגשותיה. היא היתה רושמת את שמו בשולי דפיה המחברות שלה, מעטרת את ידיה בראשי התיבות של שמה ושל שם משפחתו. ובחופש הגדול שבין כיתה ט' לי', הוא התארס עם המדריכה שלה מהתנועה, אביטל. מוריה מאז לא הביטה עוד על בנים, ואם להיות כנה עם עצמה- אף בן לא הסתכל עליה. היא היתה נמוכה ושמנה, למרות שאמה טענה כי היא "רק שמנמנה". שפתיה היו מתוחות תמיד כלפי מטה, עיניה נוגות. חברותיה ניסו לגרום לה להשקיע בהופעתה, להתאפר ולקנות בגדים אופנתיים, אך היא דחתה את נסיונותיהן. "אני רק רוצה להצליח בלימודים ולהיות עם חברות," הסבירה פעם לאחת מהן, הדס. "אני לא רוצה בנים." "מי דיבר על בנים?" תהתה אז הדס. "אף פעם לא רצית להיות יפה בשביל עצמך?" אף פעם לא רציתי להיות יפה בשביל עצמי, היא חשבה עכשיו, כי ידעתי שגם ככה לא אצליח. ועכשיו? היא פקחה את עיניה והרחיקה את ראשה מהחלון. בבואתה החזירה לה מבט יציב. ועכשיו, היא הולכת לשכוח מהבחור ההוא ולא לחזור אל המקום שלה עד שתהיה בטוחה ששכח מהנערה שפגש שם פעם. קולו של יהושע חדר פתאום אל החדר, מנתק את קורי מחשבתה. "מו-רי-ה! אנחנו מסיימים לך את הלחם המטוגן!" "שלא תעזו!" החזירה בצעקה. היא קמה מן המיטה ויצאה מהחדר. -הוא- "אז מה," מורן הרים את עיניו ממסך המחשב, "מה באמת עשית היום?" "אמרתי לך," אופק צנח בעייפות אל הכסא לצידו. "עבדתי." השעה היתה אחת וחצי בלילה, ושלושת חברי הלהקה האחרים עזבו את הבית כרבע שעה לפני כן. אופק החליט להישאר בביתו של מורן ולישון אצלו. "אין לי כח להעיר את אבא שלי עכשיו," תירץ למורן, ומורן הסכים ללא בעיות. הוא הבין היטב את בעיותיו של אופק עם אביו- לו עצמו היו ויכוחים דומים עם אמו ועם בעלה, איתו התחתנה שנתיים קודם לכן. "בטח שעבדת," מורן הקליד משהו בחלון צ'אט כלשהו. אופק היה עייף מכדי להתעניין. "רק חבל שלפני שבוע התקשרת לבכות לי שלא מצאת עבודה לחופש, ושאני אציע לך משהו ואציל אותך מהבית." הוא מצמץ מאחורי משקפי השמש שלבש תמיד, ואופק גנח. "תפסיק לזכור הכל." "תפסיק לשקר בנוגע להכל." "אני לא משקר בנוגע להכל." "לא, אתה משקר בנוגע לרוב." הם שתקו לכמה שניות. "אתה יודע, אומרים ששקרן מקצועי חייב להיות בעל זיכרון מצויין, אחרת הוא נופל ברשת של עצמו." "וואו, תודה, איינשטיין, אני אזכור את זה." "אני רציני." "גם אני. תודה." "אז איפה היית היום?" "עם מיטל?" "לא. נפרדתם ביום האחרון של הלימודים." "באמת?" נבוך אופק. "כן, היא אמרה שאתה לא משקיע בה מספיק. אני די מסכים עם זה." "למה?" אופק התרעם. "בין השאר, כי אתה עסוק יותר מדי בלהקה, וכשאתה לא עסוק בלהקה, אתה עסוק עם הגיטרה הזאת שלך- זהו זה!" הוא דפק בכף ידו על השולחן. "ברחת מהבית עם הגיטרה, נכון?" "לא ברחתי," אופק מלמל תשובה לא מחייבת. "בטח שלא ברחת. אני מוכן להתערב שאבא שלך שיגע אותך על זה שאתה לא מתאמן מספיק על החשמלית ואתה אמרת לו שבדיוק סיימת אימון של שעתיים, למרות שהחזקת אותה בקושי עשר דקות ובטח בהית באוויר כמו שאתה תמיד עושה. אני צודק?" "כרגיל." מורן הסיט את כסאו לאחור וסובב אותו, כך שישב עתה בפניו אל אופק. הוא הרים את משקפי השמש שלו אל מצחו, מחווה יוצאת דופן. "אופק, הגיע הזמן שתפסיק לברוח מהבעיות שלך ותתמודד איתן," אמר בקול רציני. "טוב." "אל תגיד לי טוב." "תפסיק להיות הפסיכולוגית שלי, טוב? יש לי מספיק מאבא שלי, אני לא צריך גם אותך על הראש." הוא קם על רגליו. "לאן אתה הולך?" "הביתה." "עכשיו שתיים בלילה." "טוב, אז כדאי שאני אצא עכשיו, לפני שאני אפספס את האוטובוס, נכון?" השיב אופק בלעג. "אמרתי לך שאתה בורח." מורן השיב את מבטו אל מסך המחשב, אך המשקפיים נותרו מורמים מעיניו. "תפסיק לעשות את זה." אצבעותיו ריצדו על המקלדת, מהירות מכדי להיראות. "אני הולך לישון." "אסף לא פה היום. אתה יכול לישון בחדר שלו, רק תנעל את הדלת, שהמנקה לא תעיר אותך בשש בבוקר." "תודה, גבר." "תבוא כל יום. סתם, זה לא היה ברצינות." "כאילו שהייתי רוצה לבוא." "אגב, מה אתה מתכנן למחר?" "אני מתאר לעצמי ש... כלום?" "אנחנו הולכים לבאולינג." "אתם משועממים." "צריך לזוז קצת, אתה יודע. אחרת כבר לא נהיה החתיכים של השמינית." הוא גיחך. "אני לא יודע מה בקשר אליי, מורן," אופק פרש את זרועותיו לצדדים והתמתח, מפהק, "אבל אתה לא החתיך של השכבה כבר מאז כיתה ג'." "לך לעזאזל, ילד שמנת." "אני הולך עכשיו. למסור ד"ש לאחותך?" "חה חה. יאללה, עוף לישון לפני שאני מתחרט ומכניס אותך למיטה של אבא שלי." -היא- איפה אני? מה אני עושה כאן? איך הגעתי הנה? תנועה. משהו זז שם בשיחים. יוני?

ביקשתם וקיבלתם. שיר אופטימי באה אל עצמי אל השקרים שבתוכי ואל היופי הזהיר במילותיי. באה אל עצמי והחיפוש של נשמתי אחרי שנים רבות, וסוף כל סוף נשלם. אני באה אל עצמי, אל מוחי, הווייתי, מתוך המשרפות של שקיעתי, ובין עצמי אליי, תוכל אז בוודאי לחוש בעוצמתה- אהבתי. 01:01

מבט כהה מואפל מסודות חיוך חשאי לא נראה אמת נופלת, על אוזניים אטומות מבטים נרצחים בדממה. לדעת.

רציתי לומר את האמת, אבל מבט עיניך ביקש שאשקר- ושיקרתי. רציתי לשיר לך שיר, אבל מבט עיניך ביקש שאדבר- ודיברתי. רציתי לספר לך אהבתי. מבט עיניך ביקש שאשתוק- אך סיפרתי.

23:41 נחלים שזורמים ממני אליך. ונראה שלשנינו אין שליטה על חיינו. כי אתה, אתה נועדת להכיל אותי. ואני נועדתי לרוקן את עצמי אליך. ואנשים מקנאים אנשים מבקשים לראות אותך. הם לא מבינים. שאני מרוקנת את עצמי, מעצמי, בשביל עצמי. כמה אנוכית היא עצמי. היא הורגת אותי.

אל תפנה מבטך אחור, פן תראה אותי ותשכח את שלפניך. אל תפנה מבט אחור, אני שרועה שם שבורה ומזוהמת. אל תפנה מבטך אחור, פן יביטו עיניך בעיניי ותשכח להמשיך. אל תפנה מבט אחור, אני עומדת שם נבוכה ומבולבלת. אל תפנה מבטך אחור, פן יגע ליבך בלבי ותשכח כיצד נושמים. אל תפנה מבט אחור אני עודני שם בוכה. הולחן במקור ע"י חברה, אולי אני אעלה את זה מתישהו.

בעולם אחר, של שמש אחרת, של יופי קודר, של שמחה מאוחרת, במקום של תום וטוהר שונים, במקום בו כל המראות משתנים, בו חשוב רק הלב וחלום ישן, בו ישנן אהבה ואמת לעולם. במקום ההוא, בו אני- אני, עירומה ועריה, בו אמצא סוף כל סוף קצת שלווה.

אתה מוקף, אתה מוקף וכל היופי מסביבך צועק דממה אתה סובב, אתה נופל וענני אבק בכל נשימה ושקט, זעקה פנימית, ויופי, מבט חיצוני, וצרחה, צרחה, נשמה שאבדה, חום מתאבך מעל הכל ופעם ראשונה בחייך, אינך צריך לדבר בשביל לשתוק [טיול שנתי לאילת תשס"ט]

פעם המקום הזה היה שלי וחיכו לי והיום אין איש יודע מי ומה אני ואיך אני ולמה

שלוש שניות מפרידות ביני ובין גן עדן. איך בין רגע החרב מתהפכת שלוש מילים חסרות פשר. שלום לרגעים חסרי הפשר. שתי שניות ביני ובין גן עדן. לחיצה אחת. עיוורת. שתי מילים חסרות פשר. שלום להבנות חסרות הפשר. שניה אחת ביני ובין גן עדן. נגיעה אחת, כואבת מילה אחת חסרת פשר. שלום להגיון חסר הפשר

ואולי אני מפחדת חזקה מכדי להניח לראשי ליפול על כתפך כבדה מכדי ליפול לאחור אל בין זרועותיך המושטות לקלוט אותי אולי אני מפחדת. אולי אני, מפחדת? ויש ילדה אחת, מיוחדת שמשקפת לי אותי בבלי דעת. והיא מחייכת לי בבושה מאחורי עדשות משקפיים לא רצויים שוזרת לי זרי מתיקות ויש אותך, אתה מצחיק אותי. כנראה אני מפחדת שלא תהיה שם לתפוס אותי כפי שקיוויתי.

פעם היית אולי כותבת עליי שירה פעם, אולי, היית כותבת אליי פעם היה לך אכפת. לילות מכוכבים וספסל נדנדה ו אני ואת. שתינו ושקר שהלך והכביד בינינו פעם היינו הרבה. היום מעט פעם תמים. לאט היום מהר, כואב, חטוף היום לא. כמעט עיניים כחולות שלי.

  שלוש בלילה ואתה חושב, אולי ללכת לישון להניח לסיוטים בהם אתה מקיף את עצמך להירגע. שלוש וחצי ואתה מהופנט אל עולמות אחרים, שאתה משתוקק-- להשיג למענך ? כוכבים וסוף של ירח ואתה על ספסל אהבה שבור נדקר מחלומות משומשים שזרוקים סביב ואפל לך, כל כך אפל לך.

הקפאון נובע לעיתים, כך אומרים האנשים מעצם היותך. אדם * זכר גן עדן עודנו צרוב בעפעפיי וטעם החטא מתוק על לשוני, ריחו דוקר את נחיריי פסיפלורה * איה כנפיי איה חרבי המתהפכת איה תאוות הבשרים עלה התאנה שלי קמל, נידף ברוח  

-היא- "הי, מוריה," חיוכו התרחב. "מה את עושה פה?" "מה אני עושה פה? לי יש חופש! מה אתה עושה פה?" ליאור הישיר מבט אל הים. "באתי הנה כדי לברוח," נאנח. בניגוד לרצונה, מוריה הסתקרנה. "לברוח מ..?" ליאור העיף בה מבט קצר, כתוהה על קנקנה. אז התיישב על החול, מסמן לה לעשות כמוהו. מוריה התיישבה לידו, חולצת את נעליה וטומנת את כפות רגליה בחול הקריר. במשך כמה שניות הם ישבו בשקט, מביטים אל הים האפור- כחול. מוריה חיכתה בשקט. "אני לא יודע מה לומר," ליאור התוודה. "זה לא משהו ברור." "דבר," מוריה ציוותה עליו. "שפוך הכל." ליאור העיף בה עוד מבט קצר. "מה פתאום אכפת לך?" שאל. "בפעם הקודמת שדיברנו, היה נראה שאת די שונאת אותי." מוריה הסמיקה. "כי... טוב, כן. כי התנהגת כמו ערס וניסית להתחיל עם חברה שלי." "ואת הרגשת מותקפת?" "משהו כזה." מוריה קיפלה אליה את ברכיה. "לא ידעתי שאתה משרת." "ואני לא ידעתי שאת יכולה להיות נחמדה," הוא חייך בנועם. "החיים מלאים בהפתעות." "אני לא נחמדה, אני רק משהה את האופי האמיתי שלי," מוריה הסבירה. "עד..?" "עד שתספר לי את הסיפור שלך." מוריה נשכבה על גבה. ליאור שלח אליה מבט מופתע. "אני מכינה את עצמי לסיפור ארוך," הסבירה. ליאור צחק. "אין סיפור ארוך. אין סיפור בכלל. אני סתם לא אוהב להיות בבית." "הנה, כאן מתחיל הסיפור," היא חייכה. "למה לא?" "סתם, לא יודע. די, זה לא משנה, עזבי." "אל תנסה להתחמק, זה לא יעזור לך." "את ממש קרציה, את יודעת?" "כן. זה מה שהופך אותי לכזו מושלמת." "כן, בטח." ליאור נאנח." "טוב, אשתו של אבא שלי ואני לא ממש מסתדרים. זהו, מרוצה?" "לא ממש. למה לא?" "עזבי, מוריה, באמת שאני לא רוצה לדבר על זה, טוב? תעשי טובה." מוריה השתתקה. הם ישבו והביטו אל הים, כל אחד שקוע בהרהוריו. זמן מה חלף לפני שליאור התנער והביט בשעונו. "אני חייב ללכת," התנצל. מוריה קמה וניערה את בגדיה מחול הים. "אוקיי." ליאור קם אחריה, מסדר את רצועת הנשק על כתפו. "היה כיף לראות אותך." "גם אותך," מוריה ענתה, מגלה להפתעתה שהיא כנה. "את רוצה ללוות אותי לתחנה?" "בשמחה." הם פסעו זה לצד זו על החול, מתרחקים מהים הרחב, הכהה, שסער מאחוריהם. "ליאור, תגיד-" מוריה החלה ואז השתתקה. "כן?" "עזוב, אני לא רוצה להציק." "זה בסדר. מה?" "מה קורה איתך ועם מאור?" מוריה העיפה אליו מבט חושש, מקווה שלא יחשוב כי היא חטטנית מדי. "מאור?" ליאור חייך. "דיברנו פעם אחת, זה לא היה זה, נגמר. מרוצה?" מוריה משכה בכתפיה. "למה?" "לא יודע. לא מתאים. אני מתכוון, היא חמודה והכל, אבל... היא פשוט לא- אוך, אני לא יכול להסביר את זה. היא פשוט לא שם. את מבינה?" "כן," מוריה מלמלה בשקט. "אני חושבת שכן." הם הגיעו אל התחנה שהיתה כמעט ריקה, וליאור נשען עליה, משלב את ידיו. "איזו רוח," הוא העיר. "פתאום נהיה קפוא." מוריה הצטמררה. "לגמרי," הסכימה. היא העיפה אליו מבט. "ו... יש לך מישהי? שכן שם?" ליאור הביט בה ארוכות, כתוהה מה לומר. "זה חשוב לך?" שאל לבסוף. מוריה הסמיקה. "מצטערת על החטטנות," חייכה במבוכה. "זה בסדר. כן, האמת היא שיש מישהי," ליאור אמר, ועיניו לא עזבו את שלה. "אני שמחה בשבילה." "למה?" "כי נראה לי שהיא זכתה במישהו מיוחד מאוד." "תודה." "אין בעד מה." האוטובוס הגיע ועצר לידם, מתנשף. המעטים שעמדו לצידם החלו לעלות פנימה, וליאור התקדם צעד לכיוון האוטובוס. "דבר אחרון," הוא אמר. "כן?" "אני יכול את הטלפון שלך?" -הוא- "אני כבר מגיע!" אופק גלגל את עצמו אל הדלת. הפעמון שב וצלצל. "רק שניה!" הוא פתח את הדלת. "מוריה?" "הי," מוריה חייכה בעצבנות. "מה שלומך?" "בסדר... מה את עושה פה? תיכנסי! את מטורפת? למה אין לך מעיל?" "שכחתי אותו בתחנה..." אופק נסוג מהפתח ומוריה נכנסה פנימה. "אבא שלך נמצא?" "לא, הוא בעבודה עד מאוחר. איך ידעת איפה אני גר?" "הפעלתי את כל השב"כ וזה," מוריה קרצה. "בית נחמד יש לכם." אופק הביט סביבו. חולצה מכופתרת, מקומטת, נחה על מסעד הספה. הטלוויזיה דלקה ללא קול, ושני בקבוקי בירה ריקים נחו על השולחן הנמוך, לצד מפתחות המכונית שלו ומחברת ספירלה אחת, שעל פי הכתוב על כריכתה נועדה לשיעור היסטוריה, אך שימשה ככל הנראה לקשקושים. "ממש נחמד," אמר בעגמומיות. "המקום הזה נראה כמו דירת רווקים, לא כמו בית של משפחה," הסביר למראה פליאתה של מוריה. "והגעת בתזמון מזעזע- המנקה אמורה להיות כאן בעוד "אוי! אז אני אלך... בכל מקרה, רק רציתי לראות מה שלומך." "אל תהיי מגוחכת, מוריה. אני שמח שאת כאן." עיניו הכהות חייכו אליה. "את רעבה? רוצה לשתות משהו חם?" "אני בסדר, תודה." אופק הבחין, בצביטת צער, שמוריה הפכה קרירה פתאום. ואז הבין. "אוי. אני כזה אידיוט! אני אביא לך כוס חד- פעמית, זה בסדר?" שאל בחשש. מוריה חייכה בהקלה. "כן. תודה. אבל אל תטרח, אתה עם רגל שבורה והכל... למה שלא תגיד לי איפה נמצאים הדברים? אני כבר אסתדר משם, אל תדאג." "אוקיי, אז בואי." אופק הוביל אותה אל המטבח. כלים גדשו את הכיור, ועל השולחן נחו קופסת עוגיות ושאריות חביתה. "תתעלמי," אמר, מחווה בידו אל הכיוון הכללי של הכל. "אני לא יכולה, אני חצי פולניה," מוריה חייכה בקינטור. "אז תנקי," אופק משך בכתפיו. "אני אשמח." "בתנאי אחד." "והוא?" אופק הרים גבה. "שתנגן לי." "אוה. הייתי שמח מאוד לעשות את זה, אבל, את יודעת..." הוא הרים את ידו השמאלית, המגובסת. "אוי. אני מצטערת! שכחתי מזה..." מוריה האדימה. אופק צחק. "זה אומר שזה לא כל כך נורא? מה שאני כן יכול לעשות, זה להשמיע לך הקלטות שלנו. רוצה?" "אני אשמח." "אבל את חייבת לשטוף את כל הכלים," התרה בה. "ואסור לך להפסיק באמצע, ולא משנה מה קורה. ברור?" "כן, הוד מעלתך!" מוריה צחקה ופתחה את הברז. אופק התגלגל אל הסלון. הוא פשפש בערימת הדיסקים שנחה ליד מערכת הסטריאו ושלף דיסק אחד, צרוב. הוא הדליק את המערכת והכניס את הדיסק, ונגינת כינור מילאה את הסלון. אופק הגביר את המוזיקה וחזר אל המטבח. "כינור?" מוריה תהתה. "מי מנגן?" "סתם אחד שסינג'רנו לקטע הזה. אבל עזבי, תכף מתחילות המילים, תקשיבי." מוריה שלתה עוד צלחת מהמים, מסבנת אותה באיטיות. קול הכינור גווע, ופסנתר החליף את מקומו. היא עומדת במטבח, שוטפת כלים שיער ג'ינג'י שנופל על הפנים בחוץ יורד גשם ובפנים היא יבשה בחוץ עומד גבר, בפנים מחכה אישה היא עומדת במטבח, מעבירה סמרטוט עיניים כמו הים ופה בצבע תות בחוץ יורד שלג ובפנים יבש תמידית בחוץ עומד אהוב, בפנים- את פחדנית... מוריה פערה את עיניה. היא פתחה את פיה לומר משהו, אך אופק הניף את ידו להשתיקה. חכי, סימן לה. היא יושבת בסלון, מחכה כבר שעות טרנינג אפור וידיים עייפות בחוץ יורד עוד ערב ובפנים חשוך ומר בחוץ עומד הגבר, בפנים- אישה מִדְבַּר... דממה נפלה ביניהם כשאחרוני הצלילים גוועו. לזמן מה נשמעו רק נקישות הכלים בנגעם זה בזה, ולבסוף נשברה הדממה בצלצול פעמון. "זו העוזרת," אופק חייך אל מוריה. הוא יצא מהמטבח על כסא הגלגלים שלו. "אופק! מה קרה, כפרה? מה עשית?" זהבה, המנקה המרוקאית שלהם, נחרדה למראהו. "מי עשה לך את זה, תגיד לי? אני אשלח בו את ציון, הבן שלי!" "זה בסדר, זהבה. נפלתי, לא קרה שום דבר." אופק צחקק. "שום דבר? לזה הוא קורא שום דבר!" זהבה גלגלה את עיניה. "זוז, עיוני. תן לזהבה קצת שקט לנקות פה, אה?" היא נכנסה אל הסלון. "בכל פעם שאני מגיעה- יותר גרוע. דיר חזירים, אתם!" היא העמידה פני כועסת. "אתם עושים את זה בכוונה, אה? לגרום לי לעבוד יותר, אתה ואבא שלך." "מה אכפת לך? זה יותר כסף," אופק חייך. מוריה יצאה מן המטבח. ברקע, החל שיר חדש להתנגן- מהיר, קצבי, רועש. אופק כיבה את המערכת. "ומי זאת? חברה מתוקה יש לך, אופק!" זהבה הניחה את ידיה על מותניה והביטה במוריה כבוחנת אותה. אופק התלבט מה לומר. "אנחנו לא ממש-" "אנחנו לא חברים," מוריה אמרה בנחרצות, רבה מדי לטעמו של אופק. "אז מי את?" זהבה חייכה אליה. "קוראים לי מוריה מזרחי, אני-" "מזרחי! אל תגידי לי שאת הבת של ברוריה!" "את מכירה את אמא שלי?" "נו, בטח! למדנו ביחד! חברות כאלה טובות!" היא הצמידה את אצבעותיה המורות זו לזו. "לא זזנו אחת מהשניה בתיכון!" "וואו, איזה עולם קטן," מוריה חייכה, "נעים להכיר." היא הושיטה את ידה ללחיצה. "מה נעים? עושה לי פוזות של אשכנזים, את," זהבה נזפה בה בעודה מחבקת אותה בעוז. "לי לא לוחצים ידיים, את שומעת?" "מה שתגידי," מוריה שבה וחייכה. נעים היה לה בחיקה החמים של זהבה. היא לא יכלה לזכור כמה זמן עבר מאז שאימה חיבקה אותה כך. "ומה שלום האחים שלך? כמה זמן עבר מאז שהתראינו! יש לכם תאומים, נכון? ואחד יותר גדול. איך קוראים לו תזכירי לי? בן כמה הוא?" מוריה קפאה בחיבוקה של זהבה. "הוא מת," אמרה בשקט.

יער של אבן נח תחת עלווה ירוקה מתחמק מעדשת המצלמה המכוונת לפקס את תוכו נע, כחותם קשר שבשתיקה עם זה הנכנס אל תוך תוכו ועוצם את עיניו ופוקח את לבו. ומחפש את עצמו

חבורת יהודיות עומדת בבית כנסת שומם. חצאיות מטאטאות רצפה מאובקת שכבר שנים לא לוטפה ברחשי תפילות ופתאום בקול דממה דקה תפילה לעני. כי יעטוף ולפני ה'... ואני עומדת ומתפללת להצליח. להתפלל

בפעם ראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי, כל החושים שלי מאותתים לי דבר אחד. העיניים אומרות אפור וכחול וחום בהיר. יופי אינסוף שמתמזג בקו האופק. האזניים אומרות מים. עליונים ותחתונים מתערבבים, ולרגע גם אני לא ממש יודעת איפה אני. האף אומר לי מלח. השפתיים טועמות את המלח הזה, מלח יבש ומלח רטוב מתערבבים. הלחיים מרגישות סטירות עזות, רוח קדם שחוטפת את מילותיי משפתיי. כשאמרתי שאני אוהבת את הים בחורף, בחושך, בגשם, חשבו שאני משוגעת. אם היו רואים אותי עכשיו הייתי מוצאת את עצמי בכותונת לבנה כזאת, עם שרוולים צנועים למהדרין אני רוקדת, רוקדת את עצמי לדעת השיער הקצר שלי פרוע כרגיל, אני כושלת, נופלת צוחקת ובוכה וצוחקת ובוכה אושר ניסיתי להעביר מעט

-היא- "דחה אדמון, בצל צלמון, הקם לנו רועה שבעה, דחה אדמון- אדמון בצל צלמון- צלמון-" מנחם ניסה להצחיק. "הקם לנו רועה שב-עה!!" יהושע מתח את המילה האחרונה, מעצבן כהרגלו. מוריה, מנחם ויהושע התכוונו לקום מכיסאותיהם, אך יעל מנעה זאת מהם. "עכשיו 'מי ימלל'!" הכריזה. "מחר." "עכשיו!!" היא התחילה לשיר. "מי ימלל גבורות ישראל אותם מי ימנה- למה אתם לא שרים?" "לא כדאי שנשיר," מוריה ליטפה את ראשה. "אולי תשירי לנו שיר שלא מצריך ליווי?" יעל כיווצה את מצחה, מתלבטת האם מוריה רצינית או צוחקת. "חנוכיה לי יש, בוערת בה האש," שרה לבסוף. "ושאה לי בלאט, על כד אחד נחמד," חייך נפתלי. "יהושע, מה זה בלאד? זה כמו שיר?" "בלאט זה בשקט," יהושע חייך. "בשקט זה כשלא מדבאים?" "בשקט זה כשבשקט, טיפש!" יעל התרגזה על שגנב ממנה את תשומת הלב. "לא מדברים ככה, יעל!" ברוריה התערבה. "סליחה, אמא." "טוב, זזנו למסיבה של הנוער," מנחם קם. "מתי תחזרו?" "שום מושג, אבא. כשייגמר." "תהנו, ילדים. מוריה, תשמרי על מנחם." "חה חה." הם יצאו מהבית, מתעטפים בפליזים שלהם. "אז מה, מוריה," יהושע אמר כשצעדו זה לצד זה, "יש לך חבר?" "יש לי מה?" מוריה נעצרה. "חבר?" "לא, ככל הידוע לי. למה?" "מי התקשר אלייך לפני חצי שעה?" "סתם ידיד-" "התקשר אלייך בן? איך פספסתי את זה?" מנחם התערב. "מה הוא רצה?" "מה זה עניינכם?" "אם לא תגידי לנו- אני אספר להדס שהתקשר אלייך בחור!" "אתה רשע מרושע. אין לי מושג מה היא מוצאת בך, אם כבר." "נו?" "הוא שאל אם אני רוצה ללכת למסיבת חנוכה בעיר." "אוווו!" מנחם ויהושע אמרו במקהלה. "סתמו," מוריה הסמיקה. "אתם חיים בסרט." "את מסמיקה!" הם אמרו יחד. "כן, כי אתם זוג סתומים!" "תסתכלי לי בעיניים," מנחם עצר ולפת את כתפיה של מוריה. "תסתכלי לי בעיניים ותאמרי ש- וואו!" הוא נרתע לאחור. "התאפרת?" מוריה חמקה מתחת לזרועו. "רד ממני!" "התאפרת?" יהושע גיחך בזדוניות. "הוא חייב להיות משהו." "אתם מדברים שטויות, שניכם." "מי שמדברת," אמרו שניהם יחד. שוב. "אתכם לאבא," איימה. "אני אגיד לו שהצקתם לי בקשר לחברות שלי." "מי דיבר עליהן בכלל?" "הזכרת את הדס, לא? אז תישא באשמה!" "חתיכת נכלולית." "נכלולית אחותך." הם נכנסו אל מועדון היישוב יחד, זרועות הבנים סביב כתפיה של מוריה וידיה סביב מותניהם. "משפחת מזרחי הגיעה, אפשר להתחיל!" הכריזה הדס, שחילקה כתרים עם נרות בכניסה. "נר ורוד, בבקשה," יהושע חייך אליה. "תודה." "אני רוצה ירוק. מה זאת אומרת אין? אז כתום! אדום או כחול? טוב, שיהיה כחול. מעצבנת." מנחם לקח את הכתר שהגישה לו וסחרר אותו על אצבעו. "מוריה, מה אפשר להציע לך?" הדס גיחכה. "מקום ישיבה." "אין בעיה, יש כסאות פלסטיק מאחורה. הי, התאפרת?" מוריה מלמלה משהו וגררה משם את אחיה הנחנקים מצחוק. "הבא שישיר קריוקי- בנות, תקשיבו טוב- זה מנחם מזרחי!!" שריקות ומחיאות כפיים פרצו. "תודה, תודה, רוב תודות," מנחם עלה אל הבמה, מחייך. "את השיר הבא אני רוצה להקדיש לאחת והיחידה- אחותי." האחראי על המחשב הפעיל את השיר שמנחם בחר. "זה היה בסוף הקיץ, האוויר היה חמים," מנחם התחיל לשיר. "הוא רכב על אופניים, לה היה תמים," החבר'ה החלו למחואר כפיים בקצב. "הוא הזמין אותה לגלידה, היא ביקשה קפה הפוך, הוא לקח אותה הצידה בחיוך, חיוך." מוריה רצתה לקבור את עצמה באדמה. "הם היו האוהבים הצעירים, ברגעים הכי יפים של החיים, העולם שייך תמיד לאוהבים הצעירים, ברגעים הכי יפים של החיים..." רעם התגלגל בשמיים, וכל האורות כבו באחת. "הפסקת חשמל!" עלזו הבנים. "הפסקת חשמל!" צרחו הבנות. מוריה גיששה את דרכה החוצה מהמועדון. גם ככה כבר שמונה ועשרים. -הוא- "אני לא יכול לראות כלום בגשם הזה," הוא רטן, מתופף על ההגה בידיו. "וממש אין לי כח לעשות תאונה עכשיו." הוא עצר בצד הכביש וחייג אל הבית של מוריה. "שלום," ענה קול מבוגר. "שלום, משפחת מזרחי? מוריה נמצאת?" אופק שאל, תוהה איזו טרגדיה עברה על האיש הזה, שכל כך הרבה עצב אפף אל קולו. "היא לא כאן." "אפשר לקבל את הטלפון שלה, בבקשה?" "כן, רק שניה." הקול הקריא את המספרים לאט. "תודה רבה." "מי זה?" דרש הקול לדעת. "אני- אופק. אני ידיד של מוריה. תודה, חנוכה שמח!" אופק מיהר לנתק, והתקשר אל מוריה. "איפה את?" שלום גם לך. ליד השער." "את עם מטריה?" "לא, למה?" "אני לא רוצה שתצטנני לי..." "איפה אתה?" "מחוץ לשער." "תהבהב רגע? כן, זה אתה. אני באה!" מתוך החשיכה נפרדה דמות נמוכה, עטופה בחוזקה בפליז בהיר. "היי," מוריה פתחה את הדלת והחליקה אל המושב ליד אופק. "טוב לראות אותך." אופק פנה פניית פרסה והחל לנסוע בזהירות. "מאיפה נחת הגשם הזה?!" מוריה בחנה את השמשה. "נראה לי שמלמעלה." "גאון." "אז מה בתוכנית?" "שניים- שלושה שירי חנוכה, ואז שירי להקה וריקודים. אבל זה בסדר, את שייכת לבנות הלא רוקדות כי אני גם ככה מנגן." "באתי רק לשמוע אותך, אופק," מוריה אמרה. "לא לרקוד או לשתות." "את יכולה לעשות מה שבא לך," אופק חייך ברוגע. "רק אל תגידי את זה לחבר'ה שם." "תודה. תגיד, איך השגת את המספרים שלי?" "העמדתי את כל השב"כ על הרגליים, כמובן." הוא נד בראשו כלא מאמין. "ראש השכ"ב אישית פתח את 144 כדי למצוא את המספר שלכם. "אה." -הם- "חשבתי שאתם אמורים לנגן!" היא צעקה כשנכנסו, מנסה להתגבר על המוזיקה שרעמה סביבם. "אנחנו אמורים לנגן. זה דיסק של הביטלס- הם התפרקו לפני 40 שנה." "אה." היא הרגישה טפשה. "בואי, אנחנו יושבים שם," הוא סימן בידו. הם נדחקו בין האנשים אל שולחן שניצב בודד באיזור שבין הבר לבמה המוגבהת, עליה נצצו כלי הנגינה. "שלום," אמר בחור במשקפי שמש כשהתקרבו. "אני מורן." "מוריה," היא חייכה בהיסוס. "הטיפשים שם הם מני, ירדן ורותם," הוא החווה בסנטרו אל שלישיית בנים שעמדו עם כמה בנות וצחקו. "מגניב." "הם התיישבו, ואופק הלך להביא להם שתייה ("רק קולה! אל תשפוך פנימה כלום!"), מותיר את מוריה ומורן לבדם. "אז את הבחורה המסתורית," הוא אמר, לא שאל. "ה-מה?!" "זו שאופק כל הזמן מבריז מחזרות בשביל לפגוש, לא?" "אה, אולי." "בינגו." הוא חייך, כנזכר בבדיחה פרטית. "מה?" "הם," הוא שב והחווה אל הבנים, "התערבו איך תיראי." "הם-" מוריה החלה לצחוק. "אנחנו לא ככה. אנחנו רק ידידים." "אופק אף פעם לא הביא לכאן את החברות שלו," מורן ציין. "את הראשונה." מוריה נותרה חסרת מילים. "טוב," התעשתה לבסוף. "אני- אני צריכה לדבר איתו על זה." "תעשי את זה מהר. בחיים לא ראיתי אותו ככה- הוא... הוא..." מורן חיפש את המילים המתאימות. "הוא חולה אהבה. אני תופס אותו מחייך סתם, בלי סיבה, דברים כאלה. אין לי מושג מה באמת הולך ביניכם, אבל..." הוא לא סיים את המשפט, כי המוזיקה השתתקה באחת וגבר על אל הבמה. "קבלו אותם, חבר'ה- קבלו את הרמאים!!" "חייב לזוז," מורן חייך. "נדבר." מוריה הביטה אחריו כשעלה אל הבמה, מאחוריו משתרכים שלושת הבחורים האחרים. אופק חלף לידה בריצה, שולח אליה חיוך חטוף. הם תפסו את מקומותיהם ליד הכלים, והתחילו לנגן. לקח למוריה כמה שניות לזהות את "סביבון סוב סוב סוב" בגרסת הרוק שלה, וכשזיהתה היא לא יכלה שלא לחייך חיוך גדול. "הי," ניגשו אליה שתי בנות פתאום. "אני רז וזו נוּר," אמרה הגבוהה. נור חייכה אליה. "את ואופק... ביחד?" הן התיישבו לצידה. "מממ," מוריה מלמלה. "לא, לא ממש." "אוה." רז נראתה מאוכזבת. "טוב- אז מה את אומרת עליהם? לא הכי מקצועניים, אבל-" "אני חושבת שהם מגניבים." "כן? טוב, אז מה דעתך על המתופף? הוא, כאילו, פנוי-" "אממ. אני חייבת ללכת לשירותים." "זה שם." מוריה מיהרה לברוח לכיוון אליו החוותה רז.

תופים!! -הוא- "אני רוצה ללכת למקום אחר, רוצה ללכת, רוצה לדבר ולשיר את השיר שמסמל את הפרידה הזו עד שהדמעה תעלם..." הגיטרות רעמו בחלל המרתף. "אני ששתקתי, לא אמרתי מילה-" "משלים את המילים החסרות, מילה אחר מילה..." "חשבתי אחרת, לכאן או לכאן," "מילה שנשמרת, תיכתב באותו משפט עימן..." אופק הוריד את ראשו אל הגיטרה, מנסה להתחמק ממבטיו של מורן שקדחו חורים בפניו. כרגיל, הוא התחמק משאלותיו הפולשניות של מורן והוא, בתמורה, עינה אותו במבטים כעוסים, סקרניים, אפילו להוטים. אופק רק חיכה לגמור עם החזרה ולעוף הביתה, אבל כפי הנראה, זה לא יקרה בקרוב. "מה עובר, חבר'ה?" מני הפסיק את הנגינה באחת. "אתם רוצים לשיר, תשירו, אתם לא רוצים- תעופו! אין לנו זמן למשחקים עכשיו, אתם לא מבינים?" "מה משחקים?" רותם התמרמר, "אנחנו נראים לך משחקים?" "אתה לא," מני אמר, "אבל שני אלה-" הוא החווה אל מורן ואופק. "אני בכלל לא שר," אופק מלמל. "ואתה גורם גם למורן לא לשיר! עוד פעם אחת שאני רואה את המבט הזה ממך-" "איזה מבט?" אופק התרעם. "זה בדיוק, כאילו מישהו שחייב לך טובה הוריד לך כאפה. נשבע לך, תעיף אותו או שאני אעשה את זה." "רד ממני, טוב?" אופק סידר את רצועת הגיטרה על גבו. "אפשר לחזור לנגן?" "תיזהר ממני, אופק." "תירגע, מני, אפשר לחשוב שלך אין עצבים. כבר שכחת איך התנהגת לפני חודשיים, כְּשְמָה-שְמַה זרקה אותך?" מורן זרק לעברו. "נבחת על כל אחד שרק דיבר אליך, ואני לא אזכיר את המבטים שתקעת בכולנו." "זה לא אותו דבר," מני מלמל. "אה, באמת? שתוק ותחזור לסינטי שלך, עכשיו. אל תעצבן אותי." "בואו נירגע קצת," ירדן התערב פתאום. "כולנו. אני חושב שכולכם צריכים הפסקה ארוכה מאוד." "רק התחלנו," נשף מני. "אנחנו מנגנים כבר שלוש שעות וחצי ברציפות, מני. תשיג לך שעון." "שלוש וחצי- מה השעה?" "אחת עשרה ורבע. די, בואו נצא מפה. אני הולך להשתגע, ואתם כבר השתגעתם." ירדן התרומם מכסאו. "לך אין זכות דיבור בכלל," רותם מלמל, "אתה יושב כל הזמן." הוא הסיר מעליו את הבס, מכבה את המגבר ומנתק את הכבל. "כן, והידיים שלי כבר קיבלו צורה של מקלות." "בואו נבכה כולם ביחד," גיחך רותם. "יאללה, עופו מהחדר. בואו נצא לפוצץ משהו." "אני בעד," מני כיבה את הסינטיסייזר. "עפנו?" "עפנו." הם יצאו מן החדר, חמישה בחורים פרועי מראה, טופחים זה לזה על השכם ומחליפים אגרופים. "לאן הולכים?" "בואו נזרום." "אני בעד ללכת לישון." "שתוק שתוק, גם כן יא חנון," מני חבט בעורפו של אופק, "אני לא רוצה לשמוע ממך דיבורים כאלה! עכשיו הולכים לעשות חיים!" הם נכנסו למכונית של ירדן, והדלתות הנסגרות הדהדו ברחוב השקט. "לטיול יצאנו," מישהו צחקק מאחורה. אופק התעלם, משעין את ראשו על תא הכפפות. "סע מהר, שייגמר כבר," ביקש מירדן. מאחוריו, מישהו דרך על החגורה שלו ומתח אותה לאחור. "אח, יא זבל-" צחוק פרוע היה המענה היחיד שקיבל. שייגמר, אלוהים, שייגמר, התחנן בליבו. הוא עצם את עיניו, מניח לצחוק ולבדיחות לעבור מעל ראשו. -היא- "הנה הוא," מאור לחשה מעל כוס הגלידה שלה. שלושה ראשים הסתובבו באחת. "וואו," מלמלה אסנת. "לגמרי." הדס נעצה עיניים. "חשבתי שאת בונה על אחי," מוריה גיחכה אליה, נוגסת בפיצה שלה באדישות. "אני עדיין בונה עליו," הדס אמרה ברצינות. "זה לא סותר." אל הפיצרייה נכנס, בצעד גאה ובעיניים מורמות, בחור גבוה, כהה שיער ועיניים. הוא לבש מעיל אופנועים ומכנסי ג'ינס קרועים, ותחת ידו היתה אחוזה קסדה שחורה מבהיקה. מאחוריו הזדנבו אלי- ויהושע, להפתעתה של מוריה. "מה הוא עושה כאן?" מוריה נחנקה על הפיצה שלה. "תנשמי," מאור טפחה על גבה בעוצמה. "אמרתי לך שהוא היה איתו בשבוע שעבר." "כן, אבל-" היא עצרה ולגמה מעט קולה. "אמא שלי תהרוג אותו!" התפרצה. "מסתובב עם כזה טיפוס- בטח גם יתחיל לעשן-" "יהושע?" הדס לחשה, מוכת הלם. "מה הוא עושה פה? איתו-?" "אופס," אסנת חייכה. "מישהי איבדה את אהבת נעוריה." "שום אהבה ושום נעוריה. אני הולכת להעיף לו כזה בוקס-" הדס איימה. "את לא הולכת לעשות שום דבר כזה," מוריה הרגיעה אותה. "לא כאן בכל אופן. את יכולה לקחת אותו למקום מבודד ולפרק אותו כמה שאת רק רוצה, רק לא פה. כאן זה התפקיד שלי." היא קמה ממקומה. "שיחת בירור קטנה, בנות," היא חייכה, "וחזרתי. תאטמו אזניים." היא פסעה בצעד מהיר אל השולחן לידו התיישבו אחיה והבחור הזר, משוחחים בשקט ומעיפים מבטים אל הקופה, לידה עמד אלי. "יהושע!" מוריה החליקה אל המושב לצידו. "מה אתה עושה פה?" "מוריה," הוא חייך ברוגע. "מה שלומך?" "סבבה. אתה?" "ברוך ה'," הוא החליק על הכיפה שלו. הכיפה שאני סרגתי, חשבה מוריה בגאווה. "את פה עם חברות?" "אסנת, מאור, הדס. הבנות הרגילות." פתאום שמה לב שהבחור הזר נועץ בה מבט. "בקיצור, אף אחת מעניינת." יהושע העיף מבט אל הבנות. "הדס מעוניינת בך." "אני יודע." "ו..." הוא עדיין מסתכל. "ואני לא מוצא עניין בשביעיסטית קופצנית." "אתה רע," מוריה נזפה בו. תפסיק להסתכל עליי, אמרה בלבה לבחור. "זה לא מושך בנות?" יהושע גיחך. "כאילו שהיה אכפת לך אם כן." "יש בזה משהו," הוא גיחך. "אה, תכירי את ליאור- הוא... חבר שלי." "היי," ליאור חייך אליה. מוריה הנהנה כלפיו. "מוריה," אמרה ביובש. "מאיפה אתם מכירים?" "אני בן דוד של אלי," ליאור החווה אל אלי, שעוד עמד ליד הקופה, כעת משלם. "אהה. מאיפה אתה?" "במקור? מרוקו," הוא גיחך. "תגיד לי מתי לצחוק." "אחרי כל מילה שאני אומר זה יהיה טוב." "חה חה. כל כך מצחיק, אני לא נושמת." "אפשר לפתור את זה." "סתום, ליאור. זו אחותי אם שכחת," הזהיר יהושע. "סליחה," ליאור נסוג לאחור. "טוב, מיציתי. אתם משעממים," מוריה קבלה. "אני חוזרת לבנות." "חכי שניה-" ליאור הושיט את ידו אל המעבר בין השולחנות, חוסם אותה. "זאת עם השיער הכהה- עם החולצה השחורה- איך קוראים לה?" "מאור." "מאור וליאור, צמד חמד," הוא חייך. "לא נראה לי," מוריה נשפה עליו. "למה לא?" נעלב. "הפחדת אותה בכל המבטים שלך. אתה לא ממש... מהטיפוסים שלה, אם אתה מבין אותי." היא בחנה את לבושו בביקורתיות. "את מדברת על זה?" הוא משך בשולי מעילו. " זה רק כיסוי, קליפות, כמו שאתם אוהבים לקרוא לזה בדוסילנד. זה לא אמור להיות אכפת לכם, לא?" "יופי חיצוני הוא קליפות," מוריה ענתה ברצינות. "לבוש הוא דרך של האדם לבטא את עצמו- והביטוי העצמי שלך הוא לא ממש... לרוחה." "לרוחה או לרוחך?" ליאור הזדעף. "מה את, הרבנית שלה? את לא אמורה להחליט בשבילה, נכון? היא ילדה גדולה, היא תחליט לבד!" "בן כמה אתה, ליאור?" "תשע עשרה." "אני אעביר אליה את ההודעה שלך," מוריה נעצה בו עיניים. "אבל תזכור שהיא בת שש עשרה. אם תעשה לה משהו, תפגע בה בצורה הכי קטנה- אני אגמור איתך חשבון. הבנת?" "יואו," ליאור התקפל על כסאו. "היא רצינית?" שאל את יהושע. "הכי רצינית," יהושע הנהן במרץ. "תאמין לה." "אני אזהר." ליאור הסיר את ידו, מפנה לה את המעבר. "תמסרי לה- תמסרי לה שאם היא מעוניינת... אני אחכה לה בחוץ, אוקיי? איפה שיש הרבה חבר'ה. היא לא צריכה לפחד ממני." "את זה אתה אמרת," מוריה מלמלה והתרחקה משם. "נו?" שלושה זוגות עיניים להוטות ננעצו בה כשהתיישבה. "נו מה?" "נו, הוא לגמרי בקטע שלך או נו, הוא חושב שיש לך פרצוף של צפרדע?" "נו, יש לו קטע עם צפרדעים," מוריה צחקה ונטלה כוס קולה מהשולחן. "לא מצחיק," מאור חטפה מידיה את הכוס. "אל תשתי לי מהקולה. נו!" מוריה נאנחה. "קוראים לו ליאור, הוא בן תשע עשרה. בן דוד של אלי. הוא אמר שאם את מעוניינת לדבר, הוא יוצא החוצה. עוד מידע?" "איך הוא?" "מרוקאי." "אוווו." "שוויצר, שחצן, בטוח שהוא יודע הכל, חתיך הורס. איך זה?" "מספק," מאור חייכה. "אז את יוצאת?" הדס רכנה קדימה. "מממ," מאור הרימה את כוסה אל שפתיה ולגמה בקולניות. "כן, אני גם חושבת ככה," יסכה ענתה בהרהור. "תשע עשרה!" "ואופנוע," הוסיפה הדס. "וואו," הודיעו שתיהן. יסכה משכה אל מאור מכיסאה. "החוצה!" ציוותה עליה. מוריה העיפה אל מאור מבט מזהיר והנהנה. "צאי," חייכה. "ותיזהרי," לחשה באוזנה, כך שהאחרות לא יכלו לשמוע. -הוא- חוסר אונים. הוא היה לכוד, מוקף מכל הצדדים. כלוא. "אני רוצה לצאת," הוא לחש. הוא התחיל לבכות.

במקרה שמישהו לא שם לב, התחלתי ללמוד. אתם יכולים להציק על הפרקים הבאים כמה שאתם רוצים, אני לא אשים עליכם. סתאאם.. מקווה שלא ייקח יותר מדי זמן בין פרק לפרק!! -היא- "בואי, תיכנסי," הדס פתחה את הדלת לרווחה. "טוב שהגעת! אני מחכה לך כבר שנים, איפה היית?" "אחים שלי עשו שטויות במטבח, והייתי צריכה לנקות אחריהם, אל תשאלי," מוריה עקפה את הדס ונכנסה למטבח. "הי, מאור," טפחה על כתפה של חברתה שכבר ישבה שם, אוחזת בידה כוס מלאה מיץ. "הי, מוריה," מאור הרימה את כוסה בברכה. "לקח לך הרבה זמן להגיע." "כן, אחים שלי עשו בלגן." היא פתחה את דלת המקרר, חשה כבביתה שלה. "אז למה קראתן לי?" "מאור הזמינה 'אסיפת בנות'," צחקקה הדס. מאור גלגלה את עיניה. "לא אסיפת בנות ולא נעליים, רק רציתי להתייעץ איתכן," אמרה ברצינות. "הדס, מישהו בבית?" "לא, אמא שלי בקניות והילדים בקייטנה של בת דודה שלי, ישתבח שמה. אנחנו לבד." "אולי בכל זאת נעלה לחדר שלך?" "מאור, מה קרה? זה לא קשור שוב לבן ההוא, נכון?" מוריה התערבה. מאור הסמיקה והרכינה את ראשה. "בואו נעלה למעלה, טוב?" לחשה. הן עלו במדרגות אל חדרה של הדס, שחלקה עם אחותה הגדולה, רעות. החדר היה רחב ידיים, צבוע בנתזים של ירוק כהה ובהיר.הן התיישבו- הדס על המיטה, רגליה היחפות משולבות תחתיה, מאור על הפוף ומוריה למרגלותיה, ראשה האדמוני מונח על ברכיה של מאור ונתון לחסדיה. "אתמול הייתי בפיצה עם אסנת," פתחה מאור. "הלכנו בערך בתשע. ישבנו ואכלנו בכיסאות הגבוהים, ליד הבר-שולחן, עם הפנים לספריה." הפיצריה היתה מקום המפגש של הנוער ביישובן. עם הטלוויזיה הדולקת כל הלילה, עם השולחנות הארוכים דמויי הבר- שזיכו אותם בכינוי 'בר-שולחן'- ועם שישה שקלים וחצי למשולש, הפיצריה שקקה חיים בכל ערב במשך החופש. הם התקבצו שם, בנים ובנות, דוסים וכאלו שלמדו בתיכון דתי, להרים יחד כוס קולה לחיי החופש, מדי ערב. חבורות חבורות הם התגודדו סביב הטלוויזיה ושולחן הסנוקר קרוע-הריפוד, כששלום, בעל הפיצריה, משגיח עליהם ממרום "ואז," מאור החלה לשחק בשערה של מוריה, "ראיתי אותו." ב'אותו' מאור התכוונה לבחור שראתה שוב ושוב בפיצריה ובסניף, מביט עליה מרחוק ומעולם לא מדבר איתה. אף אחת מארבעתן לא הכירה אותו, אבל הוא תמיד היה שם, בחיוכו השקט ועיניו הכהות והנוצצות. "הוא ישב בשולחן ליד הדלת, והיו איתו עוד שני חבר'ה, ושלושתם הסתכלו עלינו. אבל הסתכלו באמת, ממש בהו בנו. זה היה מטריד." "את מכירה את החבר'ה שהיו איתו?" שאלה מוריה בעיניים עצומות. "אני חושבת שכן," אמרה מאור בזהירות. הדס הביטה בה בעיניים נוקבות. "הם מהיישוב?" "כן." "באיזה שבט?" "נצח." "נצח?" מוריה פקחה את עיניה. מנחם ויהושע היו בשבט נצח. "כן. אחד היה אלי, זה הגבוה, והשני- טוב..." היא השתתקה. "והשני?" דרבנה אותה הדס. "השני היה אח שלך, מוריה," מאור אמרה בשקט. "אני לא יודעת אם יהושע או מנחם, כי אני לא מבדילה ביניהם, אבל זה היה אחד מהם." "פפפ," נחרה הדס בזלזול. "איך אפשר לא להבדיל ביניהם? יהושע הרבה יותר-" "סתמי, הדס," מוריה הזדקפה. "אל תערבי את הרגשות שלך כלפי אחי בשיחה הזאת." "סליחה באמת," הדס השתרעה על המיטה. "תמשיכי," אמרה למאור. "זהו. היינו שם עד עשר ורבע בערך ואז קמנו ללכת. אסנת אמרה שהיא צריכה להתפנות והשאירה אותי לחכות לה ליד השולחן, ואז הבחור ההוא לחש משהו לאחיך באוזן, ואחיך קם והתקרב אליי. הוא נעמד לידי, ונראה לי שהוא רצה לומר לי משהו, אבל הייתי כל כך מבוהלת שברחתי משם מיד," "לא היית צריכה," העירה מוריה, "זה רק אח שלי. הוא לא יעשה לך כלום." "אני יודעת, אבל הייתי פשוט מתוחה. הרגשתי כאילו עוד שניה הוא הולך להתנפל עליי או משהו." "טוב, אני אדבר עם יהושע ומנחם, ואברר מי זה היה." "זה בטוח היה מנחם. יהושע בחיים לא יסתובב עם טיפוסים מפוקפקים כאלה." הדס מתחה את זרועותיה. "עוד מילה אחת ואני לא מסדרת לך אותו," הזהירה מוריה. "סתמתי." -הוא- לא התחשק לו לנגן, אז הוא רק ישב ובהה בשמים מחליפים את צבעם מתכול לוורדרד, ואז לאדום, סגול עמוק כחבורה וכחול כהה כקטיפה. כוכבים הופיעו בשמים מעליו, נוצצים כשומרי סוד. הוא נזכר באחד משיריו הראשונים, שכתב בכיתה ט'. הלילה כאן, בגינה הפרטית של לבי רק את ואני תחת תכול השמים הלילה כאן, מארח לחברה הכוכבים נוצצים יותר לשניים. זה, פחות או יותר, היה העיקרון. הוא נאנח ונשען לאחור, מניח את ידיו תחת ראשו. למשך רגעים ספורים בהה בכיפת השמים ואז נאנח בשנית ועצם את עיניו. כמה דברים השתנו מאז, הא? בכיתה ט' הוא היה ילד קטן ותמים, עם הבנה מעוותת של העולם שבחוץ. בשבילו, אז, האהבה היתה לא יותר מאשר אמצעי להשגת דברים חשובים יותר- בנות להסתובב עימן, אגו וגוף, לאו דווקא בסדר הזה. הוא זכר את החברה הראשונה שלו, שהצליח להשיג באזור חנוכה- היו לה עיניים חומות וגדולות ושיער שחור עם פס בלונדי. איך קראו לה? קארין, אולי. או משהו אחר דומה. הוא כל כך התרגש אז מכך שנתנה לו תשומת לב, שגלגל והיום? מה הוא חושב היום על אהבה, בעצם? הוא לא ידע. אהבה לא היתה אמצעי עבורו עוד, אלא אידיאל. מטרה. אבל האם הגלגל מתהפך לחלוטין? האם האגו, הגוף- הם האמצעים להשגת האהבה? משום מה, זה פשוט נראה לו שגוי. הוא נאנח שוב. עכשיו הוא מבין נזירים. רוח קלילה נשבה, רמז לסתיו הממשמש ובא. הראשון בספטמבר יגיע בעוד שבועיים וחצי, ומצחו של אופק התכווץ למחשבה על המסדרונות הארוכים והכיתות האפורות. אולי יהיה לו מזל, חשב, ויצליח לתפוס כסא מאחור, ליד החלון. הוא שוב הלך בתעלה הבוצית, ושוב עלו באפו ריחות המים והאקליפטוס. שוב היה האוויר מלא באובך קליל, וכתמי שמש שוב שיחקו על האדמה. הוא הלך לאיטו במים, עיניו נעוצות הישר קדימה. הפעם ידע מה הולך לקרות, והוא חיכה לכך בקוצר רוח. שתי דקות, חמש, עשר דקות עברו בטרם שמע את רעם הפרסות המרוחק שהלך והתקרב במהירות. אופק מתח את ידיו וכיווץ את שרירי רגליו. רעיון מטורף עלה במוחו- האם יצליח לקפוץ אל גבו של הסוס? אחרי הכל, הצמחייה נפסקה לשניים בגופו האדיר של הסוס כשפרץ מסבך השיחים. הוא דהר כמו משוגע, קצף בזוויות פיו ועיניו בולטות בחוריהן. אופק נרתע לאחור מיד. הוא לעולם, לעולם לא יצליח לעלות על סוס שדוהר במהירות כזאת, מה גם שהסוס נראה מוטרף לגמרי. הוא הניח לסוס להיעלם מעיניו, מביט אחריו בתחושה מבשרת רעות. משהו בתוכו אמר לו שהיה עליו לעלות אל גבו של הסוס בכל מחיר, והוא פספס את ההזדמנות. הוא הרגיש איך הצער על כך מוחץ את לבו, דבר שהיה לחלוטין לא סביר כיוון שלא ידע מה היה מרוויח מהעלייה אל גבו של הסוס. ובכל זאת, ייסורי ההחמצה לא עזבו אותו. הוא התעורר אל האוויר הקר של המדבר, הרוח משחקת בשערותיו ומצליפה בבגדיו. וואו, איזה חלום דפוק, אלוהים. הוא התרומם לישיבה ומשך את ברכיו אל חזהו, חובק אותן בזרועותיו. "רק חלום דפוק," לחש לעצמו. הוא רצה לשמוע את המילים כדי לוודא שהן נכונות. "סתם חלום." פתאום קלט שהוא מדבר בקול שקט ורגוע, כמו שמאלף סוסים מדבר אל סוס מתפרע. הוא הניח את ראשו על ברכיו וגנח. עכשיו החלום לא יעזוב אותו. אופק מעולם לא האמין בכוחות על, אבל הוא בהחלט האמין בכוחו הלא ידוע של התת-מודע, במיוחד אחרי שחלם, שישה לילות בזה אחר זה, שאימו מוכנסת לקבר, ואביו מחבק אותו מאחור ולוחש: "היינו חייבים להיפרד." הם תמיד היו שם רק שניהם, מעל הקבר, רק הם והקברן. והם מעולם לא בכו. אופק לא זכר שחלם שאימו מתה- היא פשוט היתה נקברת. יום לאחר שפסקו החלומות, עליהם מעולם לא סיפר להוריו, הם הודיעו לו שהם מתגרשים. הוא הביט בהם נדהם מעל לארוחת הערב שלו, מעביר את עיניו מאביו לאימו ובחזרה. "אוקיי," אמר לאחר כמה שניות. הוא דחף את צלחתו ממנו והלאה. עכשיו הבין למה בחלומות ההם מעולם לא היה רעב. אימו עזבה יומיים לאחר מכן בלוית עורך הדין שלה, שלא דמה במאום לקברן בחלומו של אופק. זה הרגיע אותו במקצת, עד שאביו כרך את ידיו סביבו ולחש לתוך אוזנו, "היינו חייבים להיפרד." אופק, אז ילדון בן חמש, הסתובב אל אביו וחבט באגרופו בפניו. "אל תאמר את זה," מלמל כשידיו של הגבר עטפו אותו ברוך. החלומות ההם מעולם לא חזרו, וגם לא חלומות אחרים, לבד מפעמים אחדות בהן חלם שהוא עומד לבדו על הבמה, בידו גיטרת צעצוע והקהל צועק לו בוז. סקירה מהירה בין חבריו גילתה לו כי הוא לא היחיד, והוא לא שב להטריד את מוחו בנסיון לפתור חלומות כגון זה. אבל החלום הזה... החלום הזה היה יותר בסגנון של חלום-ההלוויה, החליט אופק. הרבה יותר אמיתי... והרבה, הרבה יותר מפחיד. -היא- רוצי, רוצי, בלי לחשוב, בלי לעצור לנשום. רוצי עד שלא תוכלי להמשיך ולו עוד צעד. רוצי עד שלא תחושי עוד את הולם הדם, כי כל גופך יהלום באותה השניה. רוצי עד שלא תרגישי באדמה תחת נעלייך, רק ברוח סביב לגופך. רוצי עד ששרירייך יתכווצו ויצרחו ממאמץ, עד שלשונך תיתלה בפיך יבשה וחסרת תועלת. היא עצרה בבת אחת, נופלת על ברכיה בעפר. מולה השתרע המדבר, יפהפה וקטלני באורה של השמש הגוועת. ריאותיה זעקו לאוויר והיא נשמה עמוקות, מנסה להרגיל את גופה מחדש לעובדה שהוא מקבל חמצן באופן סדיר. לאט לאט נרגעה נשימתה, והמתח בכתפיה רפה. היא הרגישה טוב יותר עכשיו, לאחר שהוציאה את המתח והלחץ בריצה המטורפת שעשתה עד כאן. וכמובן, היא הרגישה טוב כיוון שהיתה קרובה למדבר. למקום שלה. חלקת האלוקים שלי, עלתה בראשה שורה משיר. מוריה התרוממה על רגליה וניקתה את האבק מחצאיתה, ואז פנתה אל השביל היורד למדבר, כשלפתע צדו עיניה כתם צבע בין הסלעים בצידו המרוחק של המצוק. בדיקה מהירה גילתה כי מדובר באזור ממנו מתפתל מטה שביל נוסף, קרוב אל העיר. סקירה נוספת העלתה כי כתם הצבע הוא מכונית כסופה שחנתה בינות לאבנים, נראית לגמרי לא במקום. מישהו נמצא פה. במקום שלה. מי? היא נאנחה ושמטה את ראשה. היא ידעה מי זה, ללא שמץ של ספק. בגרירת רגליים החלה להתרחק מהמקום. לא משנה כמה היתה זקוקה עכשיו לשקט המקבל של המדבר, השקט שאפשר לצעוק בו מבלי להפריע לאיש, היא לא התכוונה להפר את ההבטחה שנתנה לעצמה. היא לא תרד למטה, לא כשהוא שם. לא בכלל, בשנה הקרובה. טוב, בחודש הקרוב. אולי.

-הוא- "איפה היית?" אביו מקבל את פניו במבט כעוס. "הסתובבתי." הוא פונה לכיוון חדרו, מקווה למפלט. "איפה הסתובבת? עם מי?" "אבא, אל תהיה פולני, טוב? רד ממני כבר. הסתובבתי לבד." לא ממש התחמקות אלגנטית. "מה אתה מחזיק? זו לא הגיטרה ההיא שוב, נכון? הקלאסית הזולה ההיא?" "אבא, היא עלתה לי שמונה מאות שקל." "והחשמלית עלתה יותר מאלף חמש מאות! אז מה?" "אז היא לא זולה." הוא מדבר בשקט, שיניו חשוקות. הפעם הוא לא יישבר. אביו מביט בו לשניה נוספת, מודד אותו בעיניו. "אני לא מרוצה," הוא אומר, ובנו משיב לו באנחה. הנה מגיע הנאום הקבוע. "אני יודע." הוא עוקף את אביו ונכנס לחדרו, טורק אחריו את הדלת הכבידה. רעש הטריקה מהדהד בדירה הגדולה. לבד, לבד עם עצמו. הוא מסתובב במקום לא מוכר, ספק חורשה ספק ביצה. פוסע בתוך תעלה מלאה בוץ ומים מזוהמים למראה, מביט בעצים על גדות התעלה, כמטר מעל ראשו. עצי אקליפטוס, הוא מזהה בחיוך קטן. ועשב. המון עשב, סביב סביב לעצים. שקט שם, אבל שקט בדרך טובה. אין שם צפורים או מכרסמים למיניהם, אבל גם אין שם בני אדם. זה טוב. הוא ממשיך ללכת לאורך התעלה, ידיו נעות לצידי גופו ועיניו חוקרות סביב. שקט, שקט מבורך. הכל שקט. חמים שם, בתעלה הזו, שכתמי שמש מרצדים בה על המים, מסוננים דרך עלוות העלים הירוקה- אפורה. האוויר כבד, מלא בריחות האקליפטוס והמים, וראשו מסתחרר. הוא מטפס מתוך התעלה החוצה, אל האדמה היבשה, ומשתרע למרגלותיו של העץ הקרוב. ראשו מונח על שורש בולט, רגליו ישרות לפניו, עיניו עצומות. הוא נושם באיטיות, נהנה מהצליל הנשמע היטב. מוחו הולך ומתערפל והוא שוקע בתרדמה, נים-לא-נים במקום ההוא, שהוא כמו חלום. רעם מרוחק גורם לו לכווץ את מצחו בדאגה ולפקוח את עיניו. לא, לא רעם- זה נשמע יותר כמו סופת רעמים. סופת רעמים... שמתקרבת ישירות אל המקום שבו הוא נמצא? הוא נועץ את עיניו בסבך משמאלו, משם מגיעים הרעמים, מנסה לפלח במבטו את הצמחיה הירוקה. באיחור של שניה הוא קולט מה משמיע את הרעמים, קם מן האדמה ונצמד אל העץ בכל כוחו, רגעים ספורים לפני שסוס חום, ענק, פורץ את הצמחיה וחולף על פניו בדהרה, פרסותיו מכות על האדמה הקשה עליה ישב עד לפני רגע. הסוס דוהר משם ונעלם בצמחיה, לא לפני שהוא מספיק להבחין כי אין לו רוכב או אוכף, אף כי מושכות מתנדנדים על צווארו. -היא- היא פתחה את דלת הבית בשקט, נכנסת פנימה על קצות האצבעות. פנים הבית היה חשוך משהו, קריר ומרגיע לעומת הלהט בחוץ. היא סגרה אחריה את הדלת ופנתה אל המטבח, שם ישבה אחותה הקטנה וצבעה בשקט על שולחן האוכל. "הי יעל, מה שלומך?" "בסדר." יעל לא הרימה את ראשה מן הדף. "מה את מציירת? אפשר לראות?" היא רכנה מעל כתפה של הקטנה. יעל הסתירה את הדף בכפות ידיה הקטנות והנידה בראשה. "לא." "נו, בבקשה," התחננה. "תני לי לראות!!" "לא!" יעל חבקה את הדף בידיה ופרצה בצחוק כשידיים עטפו אותה מאחור והחלו לדגדג את גופה. "לא, זה לא פייר! אתם שניים נגד אחת!" פסקה בהחלטיות. מנחם, שהתגנב למטבח בחשאי, הסיר ממנה את אצבעותיו. "מצטער, יעל," הוא אמר, "אבל את חכמה ואנחנו לא, אז זה הוגן. את לא חושבת?" "לא," יעל שבה לצבוע את הדף, "כי גם מוריה חכמה, ורק אתה לא." מוריה פרצה בצחוק. "איי," לחש מנחם והתיישב לצידה, "זה באמת כאב." "האמת כואבת," היא ליטפה את צמתה של יעל ברכות. "מי עשה לך את הצמה?" "מנחם, כאילו שאת לא יודעת." "אם כבר מדברים על צמה." מנחם החל לקלוע את שערה של מוריה באצבעותיו הארוכות, הזריזות. "תודה." "אין בעד מה, אחות." חיוכו הבהיק בפניו השזופים. "איפה אבא?" "בעבודה." "הוא עובד? היום?" "כן. מדהים, נכון?" הם החליפו מבטים רבי- משמעות, ויעל הרימה את עיניה בסקרנות. "מה אתם עושים?" "מה שאת עושה. אנחנו נושמים, אוכלים, ישנים מדי פעם..." "מצחיק מאוד, מנחם. על מה דיברתם עכשיו?" "לא יודע." הוא פנה אל מוריה. "על מה דיברנו עכשיו?" היא קימטה את מצחה. "אני חושבת שדיברנו על יהושע, לא?" "מישהו קרא לי?" במטבח הופיע, כבמטה קסם, נער נמוך שהיה העתקו של מנחם. חיוך מאוזן לאוזן היה על פניו הכהים משמש, לגופו מכנסי דגמ"ח וחולצת טריקו. "לא קראנו לך, דיברנו עליך. למען האמת, קיווינו שלא תבוא." מנחם זז ופינה לתאומו מקום ליד השולחן, "אופס, אני חושב שמאוחר מדי. הי, מוריה," הניד אל אחותו הקטנה בראשו. "הי, 'שוע. איפה היית?" "בחדר שלי, איפה שאני אמור להיות. ואיפה את היית, סינדרלה?" "במדבר, שואבת מים, כמו שאני אמורה לעשות." "כן, רואים," הוא סימן לה לנגב כתם אבק מעל לחייה. "יעל, תני לי דף," ביקש מנחם. הוא לקח בידו טוש כתום וצייר עיגול על הדף שהגישה לו בת העשר. "לא הגעת בזמן," אמר בקול רציני למוריה, "ולפיכך, את הופכת ל-" הוא כתב באותיות מרובעות על הדף- "דלעת! ותפקידך הוא להכין ארוחת ערב לאחייך התאומים הגדולים והמורעבים." "ולי!!" צייצה יעל. מוריה קמה ממקומה ופתחה את דלת המקרר. "למה תמיד אני הדלעת?" התלוננה כשחצי מגופה טמון בתוכו. "כי את הכי כתומה והכי עגולה," אמרו מנחם ויהושע בו זמנית. "הי, יעל יותר עגולה ממני!" "לא נכון!" מחתה יעל. "וחוץ מזה שאני בכלל לא אוהבת דלעת. אבא!" היא מיהרה לחבק את אביהם שנכנס אל המטבח בצעד איטי. "איפה היית?" שאלה כשפניה קבורים בבד מכנסיו. "הייתי בעבודה, חמודה שלי. שלום, חבר'ה. איך היה לכם היום? איפה אמא?" "אמא לקחה את הקטנים לגן- שעשועים." "בסדר, אני חושב. הצלחתי לעשות את התרגיל הראשון שלי בעבודה במתמטיקה. נשארו רק אלף וחמש מאות, בערך." "ואני הצלחתי לפרוץ את הססמא במחשב של מנחם." "באמת? אין סיכוי!" "דווקא כן," יהושע הוציא לשון. "די לריב, חבר'ה. מה יש לאכול, מוריה?" "אני מכינה לחם מטוגן. הולך?" "נאכל כשאמא תגיע, בסדר?" "בטח." מוריה שלפה ביצים וחלב מהמקרר והוציאה מהמגירה לחם. היא החלה לשבור את הביצים וערבבה אותן בחלב, משליכה מבטים אל אביה, שישב ליד השולחן בראש שמוט. מנחם ויהושע עברו לריב בחדר אחר- בחדרה של מוריה, כך זה נשמע, שכן הוא היה ממקום בדיוק מעל למטבח- ויעל אספה את דפיה וצבעיה ויצאה מן המטבח, כמחאה על כך שמוריה מכינה אוכל שהיא לא אוהבת. "מה נשמע, אבא? איך היה לך בעבודה? מה עשית היום?" אביה היה מוכר בחנות לספרי ותשמישי קדושה. "או, היה נחמד. מכרתי 'קיצור שולחן ערוך' לאשה שאני חושב שהיתה חוזרת בתשובה. היית צריכה לראות איך הפנים שלה התמלאו באור כשהיא נכנסה לחנות וראתה את כל המדפים העמוסים- היא הבטיחה לחזור שוב," הוא חייך בשביעות רצון. "וואו, ממש קידוש השם." מוריה הפכה את פרוסות הלחם במחבת. "כן, ברוך ה'." הוא הסתובב כששמע את דלת הכניסה נפתחת. "הנה אמא שלך." ברוריה מזרחי היתה אישה נמוכה ומלאה, בהירת עיניים ועור. חיוך עייף היה פרוש על פניה הממוסגרים במטפחת הירוקה שכרכה סביב ראשה. "שלום לכולם," אמרה בשקט. היא ניגשה אל בעלה ונשקה ללחיו. "מה שלומך, דוד? איך היה בעבודה?" "ברוך ה', ברוך ה', ברוריה. ומה שלומך את?" הוא פינה לה את כסאו, והיא התיישבה בהכרת תודה. "צריך לרחוץ את הקטנים," מלמלה. "אני אעשה את זה. רק אגמור כאן," מוריה החוותה בסנטרה על המחבת הרוחשת. "תודה, ילדה שלי. מה הייתי עושה בלעדייך?" קולה של ברוריה נותר שקט, אך נימה עליזה יותר השתרבה בו. "אולי היית לוקחת פיליפינית," מוריה הציעה. היא העבירה את פרוסות הלחם האחרונות אל הנייר הסופג וכיבתה את האש. "אני עולה לקלח אותם. ביי." "להתראות, חמודה." מוריה יצאה מן המטבח, מותירה מאחוריה את הוריה המביטים זה אל זו מעבר לשולחן האוכל. דממה שררה במטבח, עכשיו כשכל הילדים יצאו ממנו, ורק תקתוקו החדגוני של שעון הקיר הפר את השקט. דוד נאנח, מעביר יד בשערות זקנו המאפיר. "במה זכינו, שיש לנו ילדה כזו," אמר בחיוך. ברוריה קמה על רגליה בזעף ונטלה לידה מטאטא. "במה זכינו, אתה שואל?" היא החלה לאסוף את הלכלוך מן הרצפה. "אולי מוריה היא פרס ניחומים על יונתן שלנו, שריבונו של עולם לקח לנו." "מוריה היתה בת נהדרת גם לפני שיוני-" הוא עצר את עצמו. "לפני התאונה." "אולי אלוקים פשוט ידע שנצטרך אותה בהמשך." -הוא- הוא התעורר בחדרו האפוף צללים של ערב, מוטל על הרצפה כשרק מכנסיים לגופו. "חלום אלים," מלמל בשקט, מתרומם בזהירות. "איי." כתפו פעמה בכאב. "מה השעה?" הוא העיף מבט אל השעון שלו. שמונה בערב. "אוי, לא." מבט חטוף בפלאפון אישר את חששותיו- חמש שיחות שלא נענו ושלוש הודעות. רותם, רותם, מורן, מני ושוב רותם. וכל ההודעות מירדן. "איפה אתה? אנחנו מחכים." "זה לא מצחיק, בוא כבר! למה אתה מסנן?" "טוב, אנחנו מתחילים בלעדיך! אם אתה לא מגיע את תשע אנחנו הורגים אותך מחר." בטח יש לו הודעות חינם, לזבל. הוא התלבש באיטיות, נזהר על הפצע בכתפו- תוצאת ההליכה במדבר כשמחשבותיו עמוסות. יצא בזהירות מן החדר, נשען על הקיר. ראשו כאב. הוא הרגיש כמו אחרי הנג-אובר רציני. "אבא, אתה בבית?" קרא לכיוון הקומה התחתונה. "מני התקשר," ענה לו קולו העמוק של אביו. "הם אמרו שתגיע עד תשע או שלא תראה עוד אור יום." "הגיוני," נאנק. הוא ירד במדריגות. "אתה יכול להסיע אותי?" "בכיף." אביו הפנה את מבטו מעם הטלוויזיה. "אבל לא כדאי שתלבש משהו קודם?" "אה." כן, נכון. "מה שתגיד." הוא חזר לחדרו ולבש את חולצתו המקומטת. "אני מוכן," הודיע לאביו כששב לסלון. "בוא." הם יצאו מן הבית אל הלילה הרועש של העיר. "איפה הקסדה שלך?" "פה," הוא הניח את הקסדה על ראשו והתיישב מאחורי אביו על האופנוע שלו, הכחול- כסוף. האופנוע התניע בנהמה שקטה ואדי דלק התערבלו באוויר. "פוי, מסריח," השתעל. "אתה לא מריח יותר טוב," אביו החל בנסיעה. "שתית?" "לא, דווקא לא. ואני לא מסריח, אני מתבגר." "בטח, מה שתגיד." הם נסעו אל תוך הלילה. "כולם להריע- המלך הגיע!" תרועות קיבלו את פניו של אופק כשנכנס אל הבית. "הי, חבר'ה," אמר, צונח על הספה הרחבה. "איפה היית ומה עשית?" חקר מני. "ישנתי וישנתי," אופק הניח את ידיו על עורפו והתמתח. "כן, בטח. כל כך הרבה זמן?" רותם הרים גבה חוקרת. "הייתי עייף. עבדתי קשה היום." "על מי?" "חה חה, מצחיק מאוד, ירדן." "מורן, אני חושב שהוא חולה. לך תביא לו תרופה, בסדר?" מורן קם ומיהר משם וחזר תוך שניות ספורות, נושא שישיית בקבוקי בירה. "הרופא אמר שהמקרה שלו קשה, אז הוא מקבל מנה כפולה," אמר, מתעלם מקריאות הגנאי שהציפו את החדר. הוא זרק את הבקבוקים אל הבחורים השרועים סביב על הספות והכורסאות. ירדן, רותם ומני תפסו את הבירות ביד אחת, מניפים את הבקבוקים כשיכורים. "לחיי החופש!" קרא מורן בהתלהבות. "לחיי!" ענה לו מני. הם השיקו את בקבוקיהם זה בזה. אופק נטל את הבקבוק שלו בידו והצמיד אותו אל שפתיו. המשקה הקר העביר גל צמרמורת לאורך עורפו וגבו, והוא בלע והרחיק ממנו את הזכוכית. "איפה ההורים שלך, מורן?" "החליטו לעשות לי חופש. הם ביוון לחודש הקרוב." "מה שאומר- מסיבות כל יום!!" הודיע ירדן בקול עליז. "ברור, מה שתגיד, 'מלך המסיבות'. רק תיזהר לא להקיא על השטיח," עקץ רותם, והבחורים פרצו בצחוק, נזכרים בממסיבה האחרונה בה השתתפו שבועיים קודם לכן, לכבוד סיום הלימודים. ירדן השתכר אז והקיא על שטיח פרסי יקר, ממש אל מול עיניה הנדהמות של מאיה- מי שהיתה החברה שלו באותה עת, ונפרדה ממנו יום לאחר מכן. "לחיי השטיח הפרסי של מאיה!" "אמן!" הם שבו וצחקו, ואופק עצם את עיניו בייאוש. "חבר'ה, בואו נתאמן, אוקיי?" ביקש, עיניו עדיין עצומות. "תשתו אחר כך." "מה קרה?" רותם הרים את עיניו מבקבוקו, "אתה לא חולה באמת, נכון?" "לא, אני לא חושב. אבל מתפוצץ לי הראש ולא ממש בא לי לשתות, אז יאללה, בואו!!" הוא קם על רגליו בתנועה החלטית ופנה אל הדלת המובילה למרתף. ארבעת חבריו השתרכו אחריו בתנועה איטית, נושאים בידיהם את בקבוקי הבירה.

שֶׁמֶשׁ בּוֹעֶרֶת פּוֹנָה אֶל הַיָּם מַיִם עוֹלִים בָּאֵשׁ גְּלִימָה לְבָנָה מִתְעַטֵּף בִּשְׁתִיקָה דִּמְעָה. צוֹנַחַת מַבָּט מוּפְנֵה מְעִימֶךְ כִּי פָנָה הַיּוֹם.

הוא לא אוהב, הוא כמו זאב אורב לך בחדרי הלב הוא לא לוטף, הוא לא שומר הוא לא דובר אמת. אמרי לא לאהבה, ילדה כי אהבה אמיתית כבר אינה ומי שאומרים: אהבי, שכחי סופם שיטעמו טעמה זה לא נכון ואין כאן רגש הגוף הוא ששולט ואין לו לב, ואין לו שכל הוא גבר, באמת אמרי לא לאהבה, ילדה כי אהבה אמיתית כבר אינה ומי שאומרים: אהבי, שכחי סופם שיטעמו טעמה זה לא יבוא אל תחכי לנצח ספונה בחדרך מכרי את לבך לסוחרי עתיקות שכחי לתמיד עברך. ואם יום יבוא ויבוא האחד רגיש, עדין, לא נוגע- מיוחד משכי את ידך לאחור, אמרי לא את לבך אל תסכני בשבילו אמרי לא לאהבה, מסכנה כי אהבה אמיתית כבר אינה ומי שאומרים: אהבי, שכחי סופם שיטעמו טעמה.

הפחד שעד עתה אחז במיתרי ליבך משחרר את מגעו המצמית מגופך כנפיך חופשיות לעוף ולדאות עכשיו אתה חופשי לחיות ואלו ימים ארוכים, כשהשמיים עמוקים באוויר אתה תלוי בין שבעת הרקיעים השמש הנוצצת כבר לא שורפת את גבך בפעם הראשונה, אתה מאושר לבדך פרוש כנף, עמוד אל מול הרוח הפקר את כל מה שנכון ובטוח אתה יכול להתמתח ולגעת בשמיים תזכור תמיד, שיש לך כנפיים ולפעמים אולי אתה מרגיש בצד אינך יכול לעוף לבדך לעד הרם ראשך אל עומק השמיים יום יבוא ותמריאו בשניים ואלו ימים ארוכים, כשהשמיים עמוקים באוויר אתה תלוי בין שבעת הרקיעים השמש הנוצצת כבר לא שורפת את גבך בפעם הראשונה, אתה מאושר לבדך

מבעד לחלונות הראוה שלי אפשר לראות עיניים יבשות ומבטן העז ניצת באור שקיעה. מעבר לפנסי הרחוב שלי אפשר לראות שפתיים נוגות ותפילתן נישאת הרחק עם הזריחה. מעבר לאספלט השחור של נשמתי מעבר לספסלי האוהבים הכואבים מעבר לאמת המרירה שצצה. עכשיו אפשר לראות. אותי.

בְּנִבְכֵי נַפְשִׁי מִתְחוֹלֶלֶת סְעָרָה- חוֹרֶף מִתְפַּשֵּׁט.

החיים זורמים, נהרות של שגרה שחולפים בינינו מבלי שנרגיש. האמת, חותכת ואכזרית, כהרגלה בקודש, כבר נשכחה מאחור. מבחינתך. יום אחד, לא נפחד להגיד את שאיננו יכולים לומר כעת ודבר לא יהיה עוד זמני. העתיד עוד פרוש לפנינו ובינתיים סופרים את הימים.

כן, אני יודעת שאני נרקיסיסטית. אבל היתה לי מוזה.:) בראשית הזמן, ותהי השמש ויהי הירח. ותאהב השמש את הירח אהבה רבה, יען כי אחיות היו. ותיצור לה כוכבים להאיר לילותיה, ותתנם לה. והירח לא אהבה את השמש, כי קינאה בממשלת היום הפורחת ובאחותה המושלת שם. ותיקח הכוכבים אשר יצרה לה אחותה, ותרקעם בשמי הלילה הכהים, ותתנחם מעט. ותשב ותבך כל הימים על ממשלתה החשוכה, והשמש שׂחקה ומשלה בממשלת היום. ויהי לילה ויהי יום, וביהי הימים ותלד השמש בת, והירח ילדה בן. ויהיו בת שמש ובן ירח. ויהי הזמן ויגדלו בת שמש ובן ירח, ויאהבו זה את זו. וינשאו זה לזו, יען כי רצו למשול יחד בממשלת האהבה. ותשמחנה השמש והירח על חתונת בת שמש ובן ירח, ותיצורנה מתנות לחתונתם. ותיצור השמש גלימת זהב לבן ירח, ותיקח בת שמש קרן מקרני אימה ותיצור עטרת לבן ירח. ותיצור הירח אדרת כסף לבת שמש, וייקח בן ירח כוכב מכוכבי אימו הרקועים, וישזרהו בשער אהובתו. ותשמח השמש, יען כי גדל אורו של בן ירח וגדל יופיו בעיטור הזהב של קרנה. ותעצב הירח אל ליבה, יען כי יפתה בת שמש וגדל יופיה על יופיו של בן ירח, ויען כי לקח בן ירח מכוכבי השמים הכהים בממלכת הלילה, והשאיר קרע בקטיפת הריקוע. ויהי ביום החתונה, ותביא הירח מתנה לבת שמש, אחוזה בתיבה שחורה ועליה כוכב מכוכבי השמים. ותבט בת שמש אל שמי הלילה ותראה את שני הקרעים בקטיפת הריקוע, ותירא. ותפתח את תיבת הירח, ותגלה בתוכה שתי דמעות. ותהי האחת דמעת כאב, והשניה היתה דמעת בדידות. ותדע בת שמש כי זלגו שתי הדמעות מן קרעי הקטיפה, ותשב להביט מעלה. ובהביטה נפלה דמעה נוספת, דמעת האמת, ותיפול אל עיניה של בת שמש, ותתעוור. ותיקח הירח את הדמעות, ותשזור אותן באדרת הכסף של בת שמש. ותשמח בת שמש יען כי אהבה את הירח, ותיפול ארצה יען כי כבדים היו הכאב והבדידות. וייקחה בן ירח וישימה בארמון זכוכית, כי ביקשה ממנו לתת לה בדידות. וירצף הרצפה בשברי ליבו, כי ביקשה כאב. ויאהבה אהבה עזה, ויתגורר עימה בארמון הזכוכית המרוצף שברים. וייפצעו רגלי הזהב של בת שמש ורגלי הכסף של בן ירח, ויזול דמם וישטוף את אדמת ממשלת היום ואת אדמת ממשלת הלילה. ותצטערנה השמש והירח, ותיקחנה את דמם של האוהבים, ותיצורנה ממנו את בני האנוש. ותתנה להם את הקרבתה של בת שמש ואת עיוורונה, ואת אהבתו של בן ירח ואת יופי הכסף של פניו. ועוד נתנו להם את קנאתה ומרירותה של הירח, ואתה חומה ואמונתה של השמש. ויבואו בן ירח ובת שמש, וייתן בן ירח לבני האנוש את שערו הכסוף ואת עיניו, הכחולות כקטיפת הריקוע של כוכבי הירח. ובת שמש נתנה לבני האנוש את דמעת הכאב ואת דמעת הבדידות, ואת שערה הזהוב. וישובו אל טירת הזכוכית שלהם, ומשם יביט בן ירח לבדו על בני האנוש, כי עיוורת היתה בת שמש. וייקח בן ירח שני כוכבים מכוכבי אימו, ושתי קרניים מקרני השמש, וייצור לאהובתו סנדלים מן הקרניים, ועיניים יצר לה מן הכוכבים. וייקח את דמעת היופי ואת דמעת הייסורים אשר זלגו מן הקרעים בריקוע, וישזרם ויניחם כתר על ראשה של בת שמש. וייקח את בת שמש ויניח אותה בעולם בני האדם, יען כי לא ביקשה עוד בדידות, ולא ביקשה עוד כאב. ויאהבו בני האנוש את בת שמש, ותהי למלכתם. ויבקש בן ירח לרדת אל עולם בני האנוש, ולא יוכל, כי לא היו עיניו עיני כוכבים. ויעקור את עיניו, ויבקש ליצור לו עיניים מכוכבי ממשלת הלילה, ותמאן הירח, כי רגזה על שלקח מכוכביה בעבור בת שמש. ויצטער בן ירח על ריחוקו מבת שמש ועל רוגזה של אימו צער רב, ותיטרף עליו דעתו. ובגדול טירופו, ויחולל הרס ופרעות בעולם בני האנוש. ותיקח מלכתם, היא בת שמש, את בן ירח, ותכלאהו בארמון הזכוכית אשר בנה לה. ותשנאה הירח שנאה עזה על שכלאה את בנה, ולא תיתן את אורה לבני האנוש. והשמש חיממה את אדמתם של בני האנוש, ובמות בת שמש המשיכה לדאוג להם ולטפח את יצירי כפיה. ותיוותר הירח בממשלת הלילה, ולא תראה פניה החמות עוד בעולם בני האנוש, ורק גבה הכסוף והקר נראה להם. ויקראו בני האנוש לשמש אהבה, ולירח קראו בדידות. ובימים אהבו, ובלילות התבודדו. ובן ירח נותר בטירופו בארמון הזכוכית לעולם ועד, בבדידות ובכאב ובכיסופים לבת שמש אשר כלאה אותו שם. -סוף-

אני והשטן הולכים יד ביד אני מחזיקה דובי פרוותי, אולי נקנה גם ברד נעלה ביחד על רכבת ההרים, נצרח עד הצטרדות נעים שיש מישהו שחולק איתך זהות אני והאהבה ברוגז. כבר שנים היא תמיד לוקחת לי ת'חברים ונותנת לאחרים אני שונאת אותה- אנחנו לא מדברות היא משאירה אותי לבד בשעות חשוכות אני והטירוף חברים ותיקים. אנחנו פשוט יושבים. ושותקים.

עוטף את עצמי בשקר שאין מוצא ממנו מתענג על כאב מייסר, על מיטת מסמרים מגע אסור שאין בכוחו להציל את שאין בכוחי קירות שרוטים כתמים כחולים   ומי אני בכלל, מי אני בכלל מיאניבכלל

לדעת שמחכים למוצא פיך, תולים בך תקוות, ועיניים מייחלות ננעצות בלבך כמו החומות, שמקיפות את נשמתך קרועה לגזרים, מרוסקת, מבולבלת, המומה ומי בכלל ידע, מי ידע מי   ידע   [רוני.]

אם כל כך קשה לכם, תקראו הכל מחדש ותדמיינו שזה קורה השנה.. :) -היא- "את נורמלית? דאגנו לך!" ברוריה תפסה את מוריה בכתפיה, מנערת אותה. "אני בסדר, אמא. אני פשוט..." מוריה השתתקה. "פשוט מה? מי היה הבחור הזה, בכל מקרה?" ברוריה נעצה בה מבט חוקר. "אני לא יודעת, אמא," מוריה ניסתה לפסוע לכיוון חדרה. "סתם בחור." "דתי?" "לא, אמא." "מה הוא עשה שם?" אמה לא הרפתה. "אמא! אין לי מושג, בסדר?" מוריה ברחה משם ורצה במדרגות אל חדרה, נועלת אחריה את הדלת. לעת עתה שרר שקט בבית, אם כי במוחה של ברוריה עוד ניקרה שאלה אחת: מה מוריה עשתה שם? -הוא- "הי, גבר," מורן טפח על כתפו. "מה נשמע?" "מעולה." הם התחבקו, מורן מתכופף אל אופק הישוב על כסא גלגלים. "התגעגעתם?" אופק חייך. "אתה לא יודע כמה. למזלך, אין לנו עוד הופעות הנראות באופק," מורן אמר, פניו מרצינים. "למיטב זכרוני, ההופעה הקודמת היתה בהתראה של כמה שעות, לא?" אופק הבליע חיוך, מגלגל את עצמו אל המטבח. "זה היה חד פעמי. ואגב, בקשר להופעה הקודמת." מורן הלך בעקבותיו. "נו?" אופק פתח את דלת המקרר ושלף שתי פחיות. "לחיים." מורן עיקם את אפו למראה הפחיות. "הבחורה שהיתה איתך..." "מוריה. חמודה, נכון? מה איתה?" אופק פתח את הפחית, ולגם לגימה גדולה של קפאין נוזלי. "חמודה מאוד," מורן אמר לאטו. "וגם דתיה." "יש עם זה בעיה?" אופק הסתובב אליו, עיניו הכחולות-כהות נעוצות במשקפי השמש של מורן. "כי אם כן, אני רוצה לדעת איזה פגם מצאת בדת שלה." קולו היה שקט, מסוכן. מורן פתח את פיו, ושב וסגר אותו. לכמה רגעים היה שקט במטבח, לבד מזמזומו של המקרר. "אני רק רוצה לדעת האם החבר הכי טוב שלי מתכוון לחזור בתשובה," אמר לבסוף. אופק חייך. "לא, אני לא חושב," אמר. הוא התחיל לשחק בלשונית של הפחית. "כי לפי מה שראיתי, אתם די קרובים," מורן אמר במונוטוניות. "גם אני רוצה לחשוב ככה." "אז..?" מורן משך את המילה. "אז?" אופק משך בכתפיו. "מה אתה מנסה לומר? פשוט תירק את זה." "איך זה הולך להסתדר, אתה והדוסית? אח שלי אמר לי שדוסים לא נוגעים אחד בשני. תתחיל גם אתה בזה? ובשבתות- לא תצאו?" הוא עצר לרגע לנשום. "אני לא מנסה להערים עליך קשיים, אופק, אני רק רוצה שתהיה הגיוני. תחשוב על מה שאתה עושה," הוא אמר בקול מתחנן. "אני לא רוצה שתיפגע." "אני לא אפגע, אוקיי?" אופק נאנח. "כן, אני יודע שזה מסובך. אני לא ילד קטן. אבל אני מאמין שנצליח, איכשהו." הוא צמצם את עיניו. "מה עוד?" "מה?" מורן היתמם. "אל תשחק את האדיוט. מה עוד אתה רוצה לומר?" "טוב... ואל תתעצבן- אבל... אתה בטוח שגם מוריה מעוניינת בזה?" אופק הביט בו ללא מילים, ואז עקף אותו ונסע משם. -היא- רוח ליטפה את פניה ברכות, מעיפה את תלתליה האדומים אל מעבר לכתפה. ערפילים ליחכו את כפות רגליה, את ברכיה המכוסות בחצאית ג'ינס מהוהה. שלווה מילאה את לבה, רוגע שכמוהו לא הרגישה זה זמן רב. מחייכת, היא הפנתה את ראשה לאחור, אל מישהו שישב שם לצדה, כתף אל כתף ביחד איתה, ראשה נשען אל עורפו. שערו ארך מאז ראתה אותו לאחרונה, אך עיניו עוד היו כהות ונוצצות כפי שזכרה אותן. הוא חייך אליה, לא חיוך רחב כפי שזכרה אלא חצי "מוריה," חיוכו התרחב כשראה שהבחינה בו. "טוב לראות אותך." "גם אותך," מוריה חייכה חיוך רחב. "התגעגעתי." "באמת?" הבזק נראה בפניו. "ברור," היא הופתעה. "אתה חשוב לי מאוד. אני אוהבת אותך!" "אני שמח לשמוע," קולו היה שקט. "גם אני אוהב אותך." מוריה הסיטה את מבטה מעיניו הכהות- עמוקות. "אז למה הלכת?" קולה רעד. "לא הכל בשליטתנו, את יודעת. לא רציתי ללכת." "אני יודעת," היא אמרה חרש. מבעד לקרעי הערפל היא חשה בידו העוטפת את כתפה. "יוני," היא מלמלה. "יוני?" כאב נשמע בקולו. היד הוסרה מכתפה. היא הסתובבה לאחור, אך הערפל הסתיר מעיניה את האדם שישב כל כך קרוב אליה, ולרגעים נדמה כה רחוק. היא קירבה את ראשה, מתאמצת לראות. גשם החל יורד, טיפות קטנות שדקרו את עורה כמחטים. רוח שבה לנשב, והערפל נע סביב, חושף את פניו של זה שישב לצידה. היא נרתעה לאחור בניגוד לרצונה, נעמדת במהירות. היא גילתה שהיא רועדת. "אני מצטערת," היא לחשה. ממקום שבתו, נשא אליה אופק עיניים מאוכזבות, כאובות, נבגדות. -הוא- הי, אחי. אני מצטער על מה שאמרתי. לא הייתי צריך לפתוח את הפה. זה בסדר. באמת? אז אני יכול לעלות אליך? איפה אתה? למטה, בסלון.:P תעלה, מכוער אחד. "הי," מורן חייך חיוך מהוסס. הוא נכנס אל החדר, משחק בפלאפון שהחזיק בידו. "לא חבל לך על הכסף?" אופק התהפך במיטתו, מחייך. "יש לי הודעות חינם למכוערים," מורן הוציא לשון והתיישב ליד אופק. "הא-הא, מצחיק." אופק התרומם על מרפק אחד, מעביר את ידו השניה- העטויה בגבס- בשערו הבהיר, הארוך. "אז, מה קורה?" "לא השתנה הרבה." מורן נעמד ליד החלון, משקיף מטה. "דיברת עם מוריה?" "למה אתה שואל?" עיניו של אופק הוצרו. "תירגע, אני לא דוחף את האף לרומן שלכם. אני פשוט חושב שהיא בחורה נחמדה." "והנקודה שלך היא..?" "שום נקודה. רק חשבתי שאולי תזמין אותה לפגוש אותנו." "היא דתיה," אופק חייך בלעג. "כבר שכחת?" מורן נפנה מהחלון. "דתיות לא מונעת ידידות," ציין. "אבל אהבה כן?" מורן שב והביט מבעד לחלון. "כן," נאנח. "אהבה כן." -היא- מוריה ניגשה אל החלון, מניחה את ידה על הזכוכית. טיפות קרות נקשו מצידה השני, ומוריה הצטמררה מהקור הנושב ממנה. גם אני אוהב אותך. זה היה רק חלום, חשבה בהחלטיות. רק חלום. היא מחתה זוג דמעות סרבניות שעלו בעיניה. לרגעים ספורים היא היתה שם עם יוני, יוני שלה. הוא היה כה קרוב, כה מבין. לבה המה אליו לפתע, עוד יותר מתמיד. היא קפצה במדרגות, מהדקת אליה את תיקה. במטבח לא היה איש בשעה מוקדמת שכזו- הצצה חטופה בשעון הקר הראתה על שש וחצי בבוקר- והיא ארזה לעצמה מזון ושתיה, ונטלה שטר כסף מהמגירה הגדולה. "יצאתי, אחזור מאוחר. אני לבד." שרבטה על פתק "זכור אותי", והצמידה אל המקרר במגנט של הפיצה החדשה. היא יצאה מהבית, רוכסת את מעילה. האוטובוס עבר מאחורי גבה כשסגרה את הדלת והיא נופפה אל הנהג. למרבה המזל הוא זיהה אותה, ועצר למענה שלא "בורחת מהבית, מזרחי?" שאל בחיוך. "לא היום, דודו," חייכה כשעלתה במדרגות. "תודה." "מה לא עושים בשביל בחורה יפה כמוך?" הוא שרק מבין שיניו כשנטל ממנה את הכסף. המנגינה העליזה של "מי ימלל" מילאה את האוטובוס הריק. "אז לאן אמרת שאת נוסעת?" "לים. לתפוס קצת צבע," צחקה. "אני מקווה שאת לא הולכת לשחות," דודו הרצין לפתע. "לא, מה פתאום. השתגעתי?" למרות שלא הראתה זאת, דאגתו נגעה ללבה. האוטובוס עצר בתחנה, קולט אל חיקו משכימי קום נוספים. ברכות "בוקר טוב" ריחפו באוויר. "לידור? מה את עושה פה?" מוריה הבחינה בחברתה העולה אל האוטובוס. "מוריה!" חייכה לידור. "אני נוסעת לירושלים. למיונים..." "נכון! וואו, בהצלחה..." "המון תודה." לידור התיישבה לידה. "ולאן את?" "לים." "וואו! איך שאני מקנאה בך!! כמה זמן לא הייתי בים..." לידור נאנחה חרש. "תמסרי לו ד"ש ממני, נכון?" שאלה ברצינות. "בטח." מוריה חייכה בלבה. היא היתה רגילה לשיגיונותיה של לידור, שהיתה בחורה מתוקה אך מעט משונה. הן שתקו למשך שארית הנסיעה. דממה נעימה שררה באוטובוס גם כשהחל להתמלא טיפין טיפין, דממה של שעת בוקר מוקדמת כשבחוץ מקיש הגשם. לבסוף עצר האוטובוס בתחנה, ומוריה נפרדה מלידור וירדה מטה. היא הרימה את פניה, מקדמת בברכה את הטיפות העדינות. "גשם... רד כבר גשם..." פיזמה לעצמה בעודה פוסעת לאיטה לכיוון הגלים המתנחשלים במרחק. היא התקרבה אל החוף והחלה מפלסת את דרכה בחול הרטוב. דמות גבוהה עמדה על קו המים, ומוריה התקרבה אליה, סקרנית. "שלום," אמרה כשהגיעה אל הדמות. היה זה חייל, גבוה ושחור שיער. נשקו תלה באלכסון על גבו. הוא הסתובב בהפתעה. "שלום גם לך," חייך אליה. מוריה נעצה בו עיניים מופתעות. "ליאור?!"

אני יושב באותה תנוחה מתורגלת, אוזניי כרויות לשמוע כל רחש ערות. אני כותב אות אחר אות, מצרף מילה למילה, תופר משפטים בחוט של כסף, רוקם חיים בחוט זהב. מנורה דלוקה מאחוריי, מאירה את החדר באורה הצהוב, החמים, אבל לבי קר וריק, והאור היחיד בו הוא אורו הבודד של הטירוף. הטירוף. חברי הטוב ביותר שהוא גם אויבי הנורא והבלתי מנוצח. הטירוף והאהבה, כמו יין ויאנג, רע וטוב, אינם מסוגלים להתקיים אחד בלעדי השני. האהבה, שמרחיקה אותי מאנשים בכדי לשמור עליהם, והטירוף, הטירוף האנוכי שמחזיר אותי בחזרה. בחסות החשיכה מותר לבכות. בחסות החשיכה הכל מותר. רק לצחוק, לצחוק אסור. בחסות החשיכה קולות נישאים למרחק והצחוק, הנתון תחת מעטפת הטירוף, עלול להסגירני כשפוי. אני בוכה. דמעה אחת נוזלת על לחיי, עד שאני אוסף אותה בלשוני. כשהשחר עולה, אני צוחק. צוחק בטירוף, בשפיות נוראה. ידידים אין לי. כבר זמן רב שאין לי. גם אוהבים אין לי. אין איש הדורש בשלומי, איש המעוניין בטובתי. אך אני אוהב. לבי כואב וצורב כשאני חושב על האהבות שלי, שעליי להשאיר מאחור. ערפל אדום מסתיר אותם ממני. אהוביי. ערפל אדום וכאב, שמתפשט מלבי אל שאר אברי גופי. ועם הכאב שמתפשט, נסוג הטירוף. הטירוף. חברי הטוב ביותר שהוא גם אויבי הנורא והבלתי מנוצח. השפיות אוחזת כעת באבריי המרוטשים, הדוממים. הטירוף ניצח בקרב הזה, והאהבה תחכה לקרב הבא. לקרב הבא במלחמה האין- סופית בין טירוף ואהבה, יין ויאנג, טוב ורע. וכשתסתיים המלחמה? כשאוותר לבדי, ורק האהבה מארחת לי לחברה, או רק הטירוף פושט בעצמותיי, אזיי אפסיק גם אני להתקיים. ומה ערך להם, לחיים, ללא טירוף ואהבה? ללא אהבה וטירוף? מה ערך לו, לטירוף, אם אין בו אהבה, ומה ערך לאהבה אם איננה מטורפת? עיוורון פושה בי. איני מבדיל עכשיו בין יום ללילה, וגם ההבדלים בין טוב לרע מיטשטשים. שניהם יושבים משני צדיי, הטירוף אוחז בידי הימנית והאהבה בשמאלית. יחדיו, שניהם מניחים אותי על האדמה ועוצמים את עיניי.

מעבר לענני ערפל ופיח, בובה שבורה קורצת זכרונות. יערות ירוקים מבקשים להסתיר את מה שהגשם מחה זה מכבר. פסיעת אדם בודדה על ארץ אומללה, מקוללה נסחפת בבוץ השכחה.

-היא- מוריה הביטה בדמותה שנשקפה אליה, סמוקת פנים ומיוזעת, מהמראה הגדולה, המלוכלכת. לידה, בחורה כהת עור משחה ליפסטיק אדום כהה על שפתיה. מוריה הציצה לכיוונה ונתקלה בזוג עיניים מנצנצות, חודרות. היא השיבה את מבטה אל השתקפותה, נבוכה. "הי, את," הבחורה אמרה. היה לה קול אלט נעים לאוזן. "הי," מוריה חייכה אליה דרך המראה. "את חדשה כאן?" הבחורה סגרה את הליפסטיק. "לא ראיתי אותך כאן אף פעם." "אני... באתי לכאן עם מישהו." מוריה העבירה יד בשערותיה. "את מגיעה לפה הרבה?" "אני כאן כל יום. אני ברמנית." הבחורה הושיטה אליה יד. "אהבה." "מוריה." "מוריה?" מצחה של הבחורה התקמט. "את דתיה?" היא העיפה מבט אל חצאיתה של מוריה. "כן. יש לך בעיה?" מזגה של מוריה התלהט פתאום. "לא, ממש לא," אהבה חייכה. "פשוט נראה לי מוזר שאת כאן. אין הרבה אנשים דתיים במקום הזה." "אין לי מושג מה אני עושה כאן," מוריה פלטה. "באתי בשביל לרצות את אופק- ואני מרגישה ממש לא שייכת," גילתה. "אופק?" אהבה נעצה בה עיניים גדולות. "אה- הגיטריסט של הרמאים?" "הוא." "מה לך ולו? אתם בני דודים או משהו?" "ממש לא. אנחנו... נפגשים מדי פעם." "מדי פעם." אהבה פלטה גיחוך משועשע. "מותק," אמרה בעודה פונה אל הדלת, "זה או תמיד- או אף פעם." היא יצאה, מותירה את מוריה לבהות במראה. דמותה, כהת עור, נמוכה ושמנמנה, השיבה לה מבט. "כאילו שמישהו כמוהו בכלל יסתכל עליי," לחשה לעצמה. "כשיש לו את כל הבחורות האלה סביבו." הרגיע אותה לחשוב שבאמת, הוא לא מסתכל עליה ככה. "איפה את?" רז התפרצה פתאום אל החדר הקטן. "פספסת את כל השירים הכי טובים!! בואי-" היא משכה אותה החוצה, בחזרה אל האולם הצפוף, הרועש. מוריה הספיקה לשמוע את קול הגיטרות גווע. "השיר הזה אמנם לא שלנו," שמעה לפתע את קולו של אופק ממש ליד אוזנה, "אבל אני בטוח שתחיו עם זה." קולו היה משועשע. היא הסתובבה לאחור ומצאה את עצמה מול רמקול עצום. במהירות התרחקה ממנו, לפני שהשיר הבא יחריש את אוזניה. היא הביטה אל הבמה. אופק עמד בקדמתה, ידיו על הגיטרה שלו ופיו מול המיקרופון. הוא סקר בעיניו את הקהל העומד מולו, משולהב, והחל לנגן. "עכשיו יחפשו בכל הפינות, הלוואי יהיה אם יעזבו אותי ורק השעות, יתנו את השקט שיבוא על גופי שלי... מובן לי עכשיו, טעיתי, שגיתי מובן לי עכשיו כבר הכול, רוצה לחזור למקום שאהבתי, אבל אני לא יכול..." אופק עצם את עיניו ומוריה גילתה שהיא נסחפת בכישופן של המנגינה הלא מוכרת, של המילים הזרות, הדוקרות. "עכשיו יתרוקנו חדרים שבלב יתומים יוותרו מאדם מאחורי שתי עיניי, את חבלי הדמעות ימשכו ליצנים ולתשואות סוערות כשאצליח לבכות למולם... מובן לי עכשיו, טעיתי, שגיתי, מובן לי עכשיו כבר הכול. רוצה לחזור למקום שאהבתי, אבל אני לא יכול!" מוריה סתמה את אוזניה בידיה כשהתופים והגיטרות מילאו את האוויר. על הבמה, אופק נטש את הקהל והתרכז בגיטרה שלו, ידיו רצות על ששת מיתריה. "מובן לי עכשיו, טעיתי, שגיתי, מובן לי עכשיו כבר הכול, רוצה לחזור למקום שאהבתי- שהיה לי בו טוב, כשהעזתי לחשוב- ליפול.." תשואות רמות מילאו את החלל הדחוס. מוריה העיפה מבט אל רז העומדת לידה. זו נעצה עיניים בבמה, ולא נראה היה שהיא שמה לב לנוכחותה של מוריה שלצידה. וגם אם כן, לא אכפת לי. האוויר בחוץ היה קריר, ורוח עזה נשבה, מסחררת את חצאיתה של מוריה סביבה. מוריה הידקה סביבה את מעילה, חשה את הסומק בלחייה נרגע אט אט. עברו אולי עשר דקות לפני שהדלת נפתחה ומישהו נפלט החוצה, נושא איתו ריחות אלכוהול ובשמים. "אופק!" "הנה את!!" הוא חייך אליה. "חיפשתי אותך בכל מקום!" "מצאת אותי." היא חייכה חיוך קטן. "אתה מוכן להסיע אותי הביתה?" "בטח," אמר. "בואי, החניתי שם." הם החלו לפסוע זה לצד זו. "נהנית הערב?" שאל. "או שהתפדחת?" היא שקלה את מילותיה. "לא התפדחתי. אבל גם לא נהניתי במיוחד," ציננה את התלהבותו. "אתם מנגנים טוב, אבל הרגשתי לא קשורה." הם הגיעו אל המכונית, והיא גלשה אל המושב וסגרה את הדלת. "למה?" הוא התניע, עיניו נעוצות בה במבט רציני. "כי..." היא חיפשה את המילים הנכונות. "כי הרגשתי שאתה זר לי," אמרה בכנות. "הגיטרה החשמלית הזאת... היתה משהו שאני לא רגילה אליו. אני רגילה לאופק הרגוע, השקט. וזה היה שונה." "האופק הזה לא מצא חן בעינייך?" קולו היה רציני כשניווט על הכביש הכמעט ריק. "אני לא יודעת. הוא פשוט לא מוכר לי. אולי הוא כן ימצא חן בעיני מתישהו," צחקה. "אבל עכשיו פשוט הרגשתי..." "שאת לא מכירה איש." קולו של אופק היה שקט עד שנאלצה לרכון לכיוונו על מנת לשמוע אותו. "בדיוק." הם החרישו לזמן רב, וכשאופק שבר את השתיקה לבסוף, היה זה כשכבר עמדו בשער היישוב. "אני מצטער שהכרחתי אותך לבוא," אמר. "זה בסדר," היא חייכה אליו. "סלחתי." "בפעם הבאה... אני אשתדל להכין אותך מראש." "אם תהיה פעם באה," ענתה. "תפנה פה ימינה." הוא ציית, מסיט את ההגה ביד בוטחת. "ו..." אמר, עיניו נעוצות בכביש, "..אני שמח שבאת. תודה." מוריה נזכרה לפתע במה שאמר לה מורן בתחילתו של הערב. "אופק, אנחנו צריכם לדבר על משהו חשוב," אמרה. "לא עכשיו. אני צריך לחזור. תבואי מחר?" היא ידעה, גם מבלי שהזכיר זאת, שהוא מדבר על המקום שלהם. "בטח," הבטיחה. "כאן הבית שלי. זה עם העץ בכניסה." אופק עצר את המכונית בצייתנות. "לילה טוב," אמר כשירדה. עיניו הביעו רגש עז- צער, אולי, או געגועים? תחינה, החליטה מוריה, כשאופק הסב ממנה את ראשו. "לילה טוב," השיבה בשקט. היא עמדה על המדרכה והביטה אל המכונית כשהסתובב ונסע לדרכו, מבלי להעיף בה ולו מבט אחד. אחר פנתה אל השביל מוביל אל ביתה, מותירה את הרוח ליילל לעצמה. -הוא- הדמעה הראשונה הנצה בעינו כשיצא משער היישוב. השניה פרצה החוצה כשאורות העיר הופיעו מולו. כשנכנס אל חניית ביתו לחייו כבר היו רטובות לחלוטין, ועיניו כמעט סומות. הוא נכנס אל הבית וטיפס במדרגות אל חדרו, מודה בלבו למי שזה לא יהיה שיושב שם למעלה על כך שאביו כבר ישן. כשהגיע סופסוף אל חדרו, נעל מאחוריו את הדלת והשתרע על המיטה. הוא כבש את פניו בכרית, והניח לשינה לסחוף אותו. שוב הוא היה באותה תעלה נמוכה, ושוב אותם כתמי- שמש ריצדו סביבו. שוב עלה מעלה והתיישב ליד גזע עץ האקליפטוס, ושוב שמע רעמים הולכים ומתקרבים. אך הפעם, כשחלף לידו הסוס הענק, הוא אפילו לא הרים אליו מבט. -הם- "אופק?" מוריה חגה סביב, מחפשת אותו. הגיטרה שלו היתה שם, סגורה בנרתיקה, והמחברת שלו מונחת לידה, סגורה אף היא. אבל אופק לא היה שם. "אופק? אתה שומע אותי?" מוריה חשה בדאגה מחלחלת ללבה לאטה. "מורי...יה," שמעה פתאום קול חלוש. היא קפצה. "אופק? איפה אתה?!" הגבירה את קולה. "כאן," שמעה אותו קורא בקושי. "תמשיך לדבר!" קראה, מחפשת אחר מקור הקול. "נפלתי... אני פה," קולו כיוון אותה אליו. "אופק?! אלוהים אדירים!" היא רכנה על שולי הבור העמוק, מביטה מטה. "טוב לראות אותך," חייך אליה מלמטה. מוריה הביטה בפניו החיוורים בדאגה. "איך הגעת לשם?" חקרה. "לא שמתי לב לאן אני הולך... מצטער." "אל תקשקש." היא הוציאה את הפלאפון שלה מכיסה. "אוי, אין לי כאן קליטה..." "רק עכשיו את שמה לב?" אופק צחקק בכאב. "זה מעולם לא עניין אותי," ענתה בהיסח הדעת בעודה מרימה את הפלאפון באוויר, מחפשת נקודה שממנה תוכל להתקשר למישהו. "זה היה הדבר הראשון שווידאתי כשבאתי לפה," אופק חתם בשביעות רצון. מוריה נאנחה. "אין כאן קליטה. אני חושבת שאם אעלה למעלה אוכל להתקשר לאמבולנס... אתה תהיה בסדר?" "הסתדרתי ככה כבר רבע שעה," ענה לה בעוקצנות."רבע שעה?" לראשונה הבחינה בשלולית הדם שהתהוותה סביבו, ובעובדה שידו מעוקמת תחת גופו בתנוחה שנראתה לא טבעית כלל. "אני עולה למעלה. תכף אני חוזרת!!" היא מיהרה במעלה השביל המסולע, עד שצפצוף מהפלאפון שלה הודיע לה שהוא שב לקלוט. היא התנשמה עמוקות וחייגה. "הלו, מגן דוד אדום? אני צריכה אמבולנס! אני נמצאת ב..."

מטאפורה שֶׁשָּׁמַעְתָּ כְּבָר אלף פְּעָמִים מְקַבֶּלֶת פִּתְאֹם מַשְׁמָעוּת חֲדָשָׁה כְּמוֹ לְגַלּוֹת אֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת בקפלי תְּמִימוּת מוקדש לאחד

לא האמנתם שזה יגיע, נכון? סליחה ושוב סליחה. מצפה להארות והערות עד אינסוף. :) -הם- "שוב את כאן." מוריה הרימה את ראשה בבהלה. "אתה," היא התנשמה, ליבה מקפץ. "אני." אופק התיישב לידה, עיניו ספק משועשעות, ספק מבכות. מוריה חייכה אליו לרגע ושבה לבהות בנוף הקודר סביבה. "ללכת?" אופק הביט בה והבין, באינטואיציה שכל כך חסרה לגברים, כי היא זקוקה לבדידות שבמדבר. "מה?" מוריה הפנתה אליו את ראשה, מתרכזת בו. מה הוא שאל? "ללכת? את רוצה, כאילו, להיות לבד?" אה, זה. "לא, זה בסדר. אתה יכול להישאר." "טוב." הוא התרווח לצידה, מושיט את ידו. "אופק." "מוריה." ידיה, כרוכות היטב סביב ברכיה, לא זזו. אופק אסף אליו את ידו בעלבון. "סנובית," לחשש לעצמו. "יכול להיות," חיוך חיוור עלה על שפתיה. "אופס. לא היית אמורה לשמוע את המילה האחרונה." הוא הסמיק, ספק ברוגז, ספק ממבוכה. "אבל שמעתי." היא חייכה, לא כועסת. "אני לא סנובית. אני חושבת שלא, לפחות. איך מגדירים סנוב?" "ברצינות?" "ברור." "לא יודע. אדם שמזלזל בפחותים ממנו?" "או אולי אדם שחושב שיש פחותים ממנו." "תמיד יש פחותים," הוא משך בכתפיו. "באמת? מי שווה פחות ממך?" עיניה נדלקו. "אני לא יודע," כתפיו שקעו. "אבל עובדה שככה זה בעולם." "'ככה זה בעולם' זה לא תירוץ," מוריה ענתה. "אנשים מפוצצים את עצמם כל שני מטרים, וככה זה בעולם- אז זה לגיטימי? אתה מסכים עם זה?" "וואו," אופק נרתע לאחור. "תנשמי, שלא תיחנקי. לא התכוונתי להרגיז אותך!" "לא הרגזת," היא גיחכה. "אני מצטערת. אני פשוט רגילה לוויכוחים כאלה, רציניים, מתלהמים, מהאולפ- מבית הספר," פתאום נזכרה אל מי היא מדברת. "טוב, אז אני לא," אופק משך בכתפיו. "ואת מפחידה." "לא, אני לא!" היא מחתה. "את כן," הוא פסק. "אין לך מה להתווכח. הפחדת אותי." "אז זה לא שאני מפחידה- זה שאתה פחדן." היא היתה משועשעת. "אני לא." "תוכיח," דרשה. "להוכיח? איך?" "לא יודעת," היא חייכה בעליזות. "אתה יכול להחליט." "אני אבקש ממך משהו, ואת תגידי לי אם הבקשה הזאת אמיצה מספיק." "סגרנו." אופק היסס לשניה. בתיכון- או בכלל, בכל מקום שהיה בו- בקשה מהסוג הזה לא נחשבה למשהו יוצא דופן, אך הוא לא ידע כיצד תגיב על כך מוריה, שחייתה בסביבה שונה בתכלית. "אני יכול לקבל את הטלפון שלך?" להפתעתו, היא נשארה רגועה, בלי להסמיק או להזדעזע. "בשביל מה אתה צריך אותו?" "סתם, שיהיה... את יודעת." "אז זה לא אמיץ מספיק," עיניה נצצו. "אתה צריך למצוא משהו אחר." לעזאזל איתה. "טוב, אני אנסה למצוא. אבל-" "מה דעתך על לרוץ את המדרון הזה?" היא החוותה בידה. "את נורמלית? צריך להיות משוגע בשביל לעשות את זה, לא אמיץ!!" "ואני חשבתי שאתה לא מפחד," אמרה באכזבה מדומה. "נראה שטעיתי." "יודעת מה?" הוא התרומם באחת. "אני עושה את זה אם את עושה." "יודע מה?" היא חייכה אליו מקום מושבה על האדמה, "כבר עשיתי." "שקרנית." הוא סקר את המדרון התלול בחוסר אמון. "דווקא כן. תראה." היא הרכינה את ראשה, מסיטה את שערה כך שעורפה נחשף. אופק בהה בה, נטול מילים. צלקת עבה נמתחה לאורך העורף, נעלמת בתוך שערה. "עכשיו אתה מאמין לי?" היא חזרה והרימה את ראשה, מסלקת את שערה מפניה. "מאמין, מאמין," הוא לחש. מוריה פרצה בצחוק. "מה מצחיק כל כך?" אופק דרש לדעת. מבט מבולבל הסתמן בפניו. "הפנים שלך," מוריה נאנחה. "נראית כאילו ראית גופה או משהו כזה." "זה היה קרוב מאוד, אני מתאר לעצמי," הוא השיב. "ממתי זה?" "מלפני חמש שנים, בערך." "כשהיית בת..?" "שתיים עשרה. אחת עשרה וחצי, למעשה." "ולמה עשית את זה?" "כדי לבדוק אם אני אמיצה מספיק," הסבירה. "אז אני מודיע לך שכן, את אמיצה מספיק." "או משוגעת." "בואי נסכם על שניהם." הוא הושיט את ידו, לעזור לה לקום. מבלי לחשוב היא תפסה בידו ומשכה את עצמה לעמידה. "תודה," אמרה. פתאום משכה את ידה לאחור ונרתעה. "מה?" הוא הביט בה, לא מבין. "מצטערת," היא לחשה. ידה היתה צמודה אל גופה, מוקפת בידה השניה. "אל תהיי מגוחכת. מה קרה?" "לא קרה שום דבר," היא אמרה לאט. "אני רק... אני לא נוגעת בבנים, אתה מבין? קוראים לזה 'שמירת נגיעה'." "מה שתגידי," הוא חייך. "את לא רק משוגעת, את גם מוזרה." "לא, אני לא. אתה חושב שכל הדתיים מוזרים?" "לא, רק אלו ששומרים נגיעה." "כל הדתיים שומרים נגיעה." הם התחילו ללכת יחד, שומרים ביניהם על מרחק זהיר. "אני מכיר דתי שלא." "אז הוא לא דתי. כלומר, הוא דתי, אבל לא לגמרי." אופק דילג מעל אבן. "מה שתגידי," אמר, והעביר נושא במהירות. "באיזו כיתה את?" "י"א. אתה?" "י"ב. איפה את לומדת?" "באיזה חור, אתה לא מכיר." "נסי אותי." הוא חייך בביטחון. היא אמרה לו. "טוב, אז אני לא מכיר," הודה. "איפה זה?" "בצפון. אתה לומד פה בעיר, נכון?" "כן," אופק שמח לחזור לנושא שבו הוא בקיא. "אבל אני תכף מסיים." "רק התחלנו ללמוד," מוריה אמרה בתמיהה. "לפני- כמה, שבוע? שבוע וחצי?" "זה היה נראה הרבה יותר," אופק נאנח. "הרגשתי כאילו עברו לפחות חודשיים!" מוריה הרגישה את זוויות פיה מתרוממות לחיוך דק. "אתה בטח מת לגמור את הלימודים כבר," אמרה. "מה מת? גווע! כבר שתיים עשרה שנה אני מחכה לזה..." "למה שתיים עשרה? בכיתה א' בטח היית כמו כל הילדים, להוט ללמוד, להכיר חברים חדשים וכל זה... לא?" "תאמיני או לא, אבל אני הודעתי מההתחלה שאני לא מוכן ללמוד," אופק גיחך. "אמרתי לאבא שלי שאם הוא ישלח אותי לבית הספר, אני אהרוג אותו." "והרגת?" הם הגיעו למקום בו התפצלו השבילים, אחד אל העיר והשני אל היישוב בו גרה מוריה. שניהם נעצרו, עומדים במקומם, ממאנים לזוז. "לא יכולתי," אופק ענה. "היו לי יותר מדי שיעורי בית." מוריה פרצה בצחוק מתגלגל. אופק הביט בה, מחויך, חש בחום מציף את ליבו. מתוך הרגל הביט בשעונו ונזעק. "שבע וחצי! אני חייב לזוז, מוריה, מצטער." "שבע וחצי?" היא נראתה מבוהלת. "גם אני חייבת ללכת... להתראות!" זרקה מאחורי גבה, כבר ממהרת בשביל התלול. "ביי," אופק החזיר אליה. הוא החל לעלות בשביל המוביל אל מכוניתו. -הוא- יד אחת על ההגה, השניה מוטלת מחוץ לחלון הרכב, אופק נהג ברחובות העמוסים. מחשבותיו התערבלו במוחו בזמן שידיו כיוונו את הרכב באופן אוטומטי אל ביתו של מורן. מוריה, מוריה, מוריה, הוא גלגל את השם במוחו, כמו יינן מקצועי המערסל לגימת יין בחיכו. חתיכת דוסית מצאת לעצמך. הוא העלה במוחו את תמונתה על האדמה, מביטה בו בשעשוע כשהזדעזע ממראה הצלקת שלה. חולצה וחצאית ארוכות, נעליים סגורות כאלה, של דתיות. דוסית, בלי ספק. אבל משהו במראה שלה עדיין הפריע לו, והוא לא הצליח לשים את האצבע במקום הנכון. רק כשכבר החנה את המכונית, צופר כדי שחבריו ידעו שהגיע, נפל לו האסימון: שערה האדום, המשתלח, פזור ופרוע ונופל על גבה בשחרור, זועק חוסר ריסון ומעצורים. -היא- אופק. קוראים לו אופק. מוריה הפילה את עצמה מטה, אל מיטתה, ועצמה עיניים. שם של חילוני. כי זה מה שהוא, טיפשה, הטיחה בעצמה. חילוני. ובטח גם שמאלני. ולגמרי רדוד, כמו כל הבנים בגיל הזה. גם כן שמיניסט. היא התהפכה אל בטנה ופקחה את עיניה. מהחלון נשקפו אליה עשרות כוכבים, נעוצים בקטיפת הרקיע הכהה. היא שבה ועצמה את העיניים, אך מיהרה לפקוח אותן כשדמותו של אופק עלתה בדמיונה, כמו צרובה אל עפעפיה. הוא חייך אליה, העגיל באזנו זוהר ושערו נופל על גבו. "לעזאזל," לחשה אל החדר הריק. היא טמנה את פניה בכרית, נחושה להימלט ממראהו. "כל הכוכבים נופלים, כל האמיצים עוזבים, כל מי שצעק שותק, כל מי שצחק בוכה..." היא התחילה לשיר, מנסה להשתיק את המחשבות. קולה, מזייף כתמיד, הזעיק לחדר את אחינועם. "מוריה, תשתקי!!" הילדה צווחה, וקפצה עליה. "למה? אני לא שרה יפה?" מוריה חייכה אליה, מוחה את הדמעות. "לא!" אחינועם פסקה. "את שרה מזעזע!" "מי לימד אותך את המילה הזאת?" מוריה התחילה לדגדג את אחותה. "אה? מי לימד אותך מילים כאלו לא יפות?" "מנחם!! מנחם!!" אחינועם צהלה, מתגלגלת מצחוק. "הוא אמר שאני אבוא לומר לך שתפסיקי לשיר כי זה שובר לו את החלון!" "אה, אז מנחם הוא הבעיה כאן, לא?" "לא, ממש לא," מנחם הופיע בפתח החדר. "את הבעיה, זייפנית שכמותך." "אני לא מזייפת, אני מלחינה מחדש." מוריה גיחכה. "כן, שמענו עלייך." "רוצה חתימה?" "אני לא אוסף חתימות של לוזרים." הוא יצא מן החדר.

-הוא- הוא נוטל לידיו את הגיטרה שלו, החומה והפשוטה. מתיישב על הרצפה החשופה, רגליו משוכלות. החדר חשוך, התריסים מוגפים, ואופק פורט על המיתרים ביד מהססת. מחפש אחר מגע הלב, לב שקט שישקיט את המיותיי מחפש אחר מבע עיניים, מבע עיניים שיאמר הכל בשתיקה מחפש אחר האחת, שתיגע בי בדממה מבעד לדמעות של פרידה מתוקה. האם את חסרה אותי, כפי שלבי חסר את שלך? הגעגוע נוגס בנפשי, מערער יציבותי האמנם, עוד שנים כה רבות אהיה בלעדייך? האם אוכל לחיות כשאינך לצידי? הוא עוצם את עיניו, מרכין את ראשו. קווצות בהירות משערו המשוחרר נופלות על מצחו, על פניו, אך ידיו עסוקות מכדי להסיט אותן. הוא נושם עמוקות, חזהו עולה ויורד לקצבה האיטי של נגינתו. למשך שבע דקות מתוקות, הוא שקוע בעולם משלו. הרחק מחבריו ללהקה, הרחק מאביו ומדרישותיו ליותר. הרחק מהגיטרה החשמלית הנוצצת שלו, שאותה הוא אוהב ושונא עד כאב. למשך שבע דקות מתוקות, ואז נפתחת הדלת. אופק פוקח את עיניו אל אורה הלבן, הקר "מה אתה עושה, אופק?" אופק נאנח מעומק לבו, נפרד מהלחן המתנגן בתוכו. "מנגן." "כן, אני שם לב. מה ניגנת?" כמה קרות יכולות עיניים להיות? הוא חושב בלבו. "חומר משלי. אתה לא מכיר." "תשמיע לי." אביו משלב את ידיו על חזהו, נשען לאחור על המשקוף. "לא," אופק מתרומם מהרצפה הקרה. "אין לי כח עכשיו." "נו? אני רוצה לשמוע על מה אתה מבזבז את הזמן שלך," אביו מחווה לכיוון הגיטרה בידיו של אופק. "אני לא מבזבז את הזמן שלי, אבא," אופק אומר בשקט. הוא מפנה את גבו לאביו ומניח את הגיטרה בעדינות על המיטה, מחליף את חולצתו ואוסף את שערו הפרוע. "אתה הולך לאנשהו?" "כן, למורן. יש לי חזרה בעוד חצי שעה." "מה תעשה בחזרה? גם ככה לא התאמנת היום." "מורן רוצה להשמיע לנו שיר חדש. אל תציק לי, טוב?" הוא יוצא מהחדר ויורד במדרגות, אביו מאחוריו. "אז עכשיו אסור לי גם להתעניין בשעת האימונים שלך?" "מותר לך. אל תעשה הצגות של נעלב, טוב?" אופק מוציא מהמקרר בקבוק מיץ ולוגם ישירות מהפייה. "כשאני רואה אותך עושה דברים כאלה, אני שמח שאמא שלך עזבה," אביו מחייך פתאום, שוכח מהריב. "היא היתה משתגעת ממך." "וכשאני רואה אותך עושה אותם, אני מבין למה היא עזבה," משיב לו אופק באותה מטבע. "אני יכול לקחת את האופנוע שלך?" "בטח, כשתהיה בן עשרים ואחת." הוא משליך לכיוונו מפתחות. "בינתיים תסתפק בפורד." "תודה," אופק תופס אותם בימִינו. "שלא תעז לשתות." "מה שתגיד." -היא- "הי, מה נשמע? איפה את?" "אני בבית. למה?" "בא לך לבוא אליי?" "הדס... לא ממש. אני מתה מעייפות, אני רוצה לישון," היא פיהקה ברוב כוונה. "שומעת?" "וואו, ריגשת. אז את באה?" "נראה. אני אשן שעה שעתיים ואז אני אחליט, בסדר?" "סבבה. אז ניפגש בחמש." "אוקיי." הדס ניתקה במהירות, ומוריה העיפה מבט אל שעונה ונאנחה. השעה היתה ארבע שלושים ושש. "אני לא הולכת," אמרה בהחלטיות אל חלל החדר. "אני לא אכנע לסחיטה!" דפיקה נשמעה על הדלת, וראשו של מנחם השתרבב פנימה. "הלו," אמר בחיוך. "אני לא מבינה למה אתה טורח לדפוק בכלל," מוריה הפנתה לו את גבה וחיטטה בארונה. "אתה גם ככה נכנס מיד." "נימוס בסיסי," הוא פתח את הדלת לרווחה ונכנס. "אתה יודע מה זה נימוס?" היא שלפה שתי חולצות בצבעים זהים. "זו או זו?" "בטח שאני יודע. מלמדים את זה בישיבה." הוא התיישב על מיטתה. "התכלת." "חה חה, מצחיק מאוד." היא בחרה אחת מהחולצות וזרקה עליו את השניה. "תקפל." "את הולכת לאנשהו?" "מה אתה צריך?" "אחינועם שפכה משהו על הרצפה במטבח." "נו?" היא מצאה את המברשת שלה והעבירה אותה בשערה האדום, אוספת אותו נמוך על עורפה. "אז צריך לנקות אותו לפני שאמא חוזרת הביתה," מנחם הבזיק אליה חיוך מתחנף. "יפה." מוריה סגרה את דלתות הארון שלה. "אז תנקה אותו." "תני לי לחשוב על זה." "לא כדאי לך, זה עושה כאב ראש לחשוב כשלא רגילים לעשות את זה." "ואת מדברת, כמובן, מנסיון." "לא. אני מדברת מתוך שנים רבות של מחקר על שני קופי- אדם שקוראים לעצמם 'אחים שלי'." "אנחנו לא קוראים לעצמינו ככה, זו את שמתעקשת על הקשר הזה," מנחם קם ופסע לכיוון הדלת. "מצידנו את יכולה להיות מאומצת." הוא יצא מהחדר, שורק בעליצות. מוריה נאנחה והביטה במראה התלויה על דלת הארון. אין לי כח להחליף חולצה, גנחה. היא יצאה מהחדר בעקבות אחיה. "באת לעזור לי?" הוא הרים את עיניו כשנכנסה אל המטבח. "לא, באתי לצפות בנסיונותיך הכושלים ללמוד לנקות," חייכה בזחיחות. היא הוציאה מן המקרר בקבוק מים ותפוח, מדלגת מעל שלולית גדולה ודביקה של תרכיז מיץ פטל. "זה לא יורד," מנחם הרים את המגבת מהרצפה. "בטח שזה לא יורד," מוריה טפחה על ראשו שהיה בגובה מותניה כיוון שרכן על ברכיו. "אתה צריך להשתמש בסמרטוט רטוב. אתה יודע מה? עדיף שתשטוף כבר את כל המטבח. תשתמש בחומר הניקוי בבקבוק הכחול. שים פקק אחד בחצי דלי מים- תשתמש בדלי הירוק- ותטבול סמרטוט רצפה נקי במים. תסחוט אותו ותעבור על הרצפה. עם מגב. זה המקל בלי השערות בקצה." "את לא רצינית, נכון?" "רצינית כמו המוות. אתה יודע כמה זה יעלה את המניות שלך אצל הבנות, לדעת לשטוף?" "אגב בנות, לאן את הולכת?" "להדס. היא לא בלונדינית ואין לה עיניים כחולות, והיא לא מעוניינת בך." "איך את יודעת?" "כי," מוריה הגישה לו את המגב, "היא אמרה לי לסדר לה את יהושע." "היא לא תשים לב להבדל," מנחם נטל את המגב והתיישב עליו. "הו הו! אני הארי פוטר!" "מאוד בוגר," מוריה אמרה בארס. "מה השעה?" "בשעון הקסמים שלי השעה עשרה לחמש," מנחם אמר ברצינות. "טוב. אתה מוכן לרדת מהמגב המסכן ולהתחיל לנקות?" מנחם שלף כף עץ ארוכה מאחת המגירות. "התקרצף," אמר והחווה לכיוון הרצפה. "אלוקים, אתה כזה תינוק," מוריה לקחה ממנו את הכף. "לך תביא סמרטוט מהארון במסדרון. סמרטוט רצפה." היא הפשילה את שרווליה עד מעל מרפקיה, מחייכת בינה לבינה כששמעה את מנחם מטייל ברחבי הבית ונתקע בקירות עם המגב שלקח איתו. "מוריה, להביא- איי! –להביא סמרטוט אפור?" "כן," השיבה בצעקה. "בוא כבר!" "זה עם הפסים הכחולים או האדומים בצד? איי!" "לא משנה, רק בוא כבר, אני רוצה ללכת!" "קחי," מנחם הופיע בפתח המטבח. "יופי. תביא את הדלי מהמרפסת, טוב?" "בטח." "ועזוב כבר את המג- לא משנה," נאנחה כשהוא נעלם במהירות מאחורי הקיר. -הוא- הצחוק שלך, הכישוף שלך העיניים שלך הנוצצות קחי אותם למקום רחוק- כי הם לא עושים לי טוב!! מורן הסיר את ידיו מהגיטרה שלו, שנשארה תלויה על חזהו, והתקרב אל חבריו. "נו," אמר, "אז מה אתם חושבים?" היתה שניה של שקט לפני שהם קפצו עליו, טופחים על כתפיו ועל גבו. "זה מעולה!" "בליגה אחרת, כאילו." "לגמרי!" מורן השתחרר מהבחורים המקפצים ופנה אל אופק. "מה אתה חושב? אני יודע שבדרך כלל אני משתמש במילים שלך, אבל הייתי חייב לעשות משהו עם המנגינה הזאת... אתה לא כועס, נכון?" "לא, מה פתאום," אופק הניד בידו בביטול. "הוא ממש טוב. כל הכבוד." "תודה, גבר." מורן חייך. המילה של אופק היתה חשובה לו יותר ממחמאותיהם של האחרים, רבות ככל שיהיו. הם היו קרובים זה לזה, קרובים יותר מן האחרים. חברותם נבעה מהבדידות והניכור שהרגישו שניהם בחיק משפחותיהם, מורן- מצד אמו שהעדיפה לטייל עם בעלה ברחבי העולם מאשר להיות בביתה עם שני ילדיה, ואופק- מצד אביו שביקש ממנו יותר משיכל, או רצה, לתת. הם גילו זה את זה בכיתה י', במסיבת סוף השנה, בה מורן היה לבדו ואופק ברח באש ובמים. בחמסין ובקרה. מאז היו יחד, צמודים זה לזה בצורה שעוררה צחוק בקרב חבריהם. "שתי מתבגרות," עקצו בגיחוך. הוסיפו לזה את שמו הנשי של מורן ואת שמו המפונק, הצפוני של אופק- ולולא לקח מורן יוזמה, אסף לו עוד שלושה חבר'ה מוסיקאים והקים להם להקה, הרי שהיום לא היה איש מבני שכבתם שמדבר איתם. למרבה המזל היו ירדן, מני ורותם מקובלים בחברה, ודעתם היתה נשמעת ומתקבלת ללא עוררין. כך הפכה להקתם, הרמאים, למעין מועדון של החברה העילית של "בואו ננגן את זה, בסדר?" מורן הושיט לאופק את הגיטרה שלו, מסמן לחבריו לגשת אל כליהם. הם תפסו את מקומם בזה אחר זה- רותם על הבס, ירדן על התופים ומני על האורגן החשמלי, הסינטיסייזר. מורן חזר על האקורדים, והשמיע מנגינה פרועה בגיטרה החשמלית שלו. "חשבתי על סולו גיטרות בהתחלה," אמר כשסיים. "אלתור מופרע לגמרי על הסולם, ואז כניסה של תופים בבת אחת. שיהיה מרעיש כזה, אתם יודעים?" "סבבה," ירדן היטיב את ישיבתו. "קח, נגיד, שתיים עשרה תיבות?" "הולך." מורן פתח בצביטה מרעישה של מיתר, ואז החליק את ידו השמאלית על צוואר הגיטרה והחל לנגן, מאלתר בפראות. ירדן נכנס בשלב מסוים בתיפוף קצבי, מסמל לאחרים להיכנס. הם ניגנו יחדיו, מאלתרים במעברים ובכלל, אך בסוף השיר היו עיניהם משולהבות. "זה הולך להיות להיט," הודיע מני. ממקומו על האורגן הוא יכול לשמוע את המכלול השלם טוב מכולם, והלהקה הסתמכה, כתמיד, על שמיעות המוסיקלית. הם כיבו את מגברי הגיטרות ואת האורגן ויצאו מן המרתף, בו היו כליהם, אל הבית של מורן. "מה אני אגיד לך, גבר," ירדן טפח כל כתפו כשיצאו, בזה אחר זה, מפתח הדלת, "שיחקת אותה." "אנחנו הולכים להתפרסם. זה בטוח. תמשיך ככה, בסדר? עוד כמה שירים כאלו ויש לנו חוזה." מני חייך בהתרגשות, ועזב. "ביי, איש," רותם נפנף ונכנס אל מכוניתו. "ביי. הי, אופק- אתה נשאר?" "לא, אני רוצה ללכת לנגן," אופק פסע לכיוון המכונית של אביו. "אתה הולך לנגן ב- טוב, תהנה." מורן משך בכתפיו. "תיזהר מאבא שלך." "אני הולך ישר מכאן, אולי אני אבוא לישון אצלך. תשאיר את החלון פתוח." "בהצלחה." אופק נסע משם, ידיו אוחזות בהגה ועיניו מקובעות על הכביש. הגלגלים המו ברחש, למדבר... למדבר...

-היא- היא כבר לא זוכרת כמה פעמים באה לכאן, אל המקום שלה. לבדה. תמיד לבדה. ותמיד בעיניים יבשות, ותמיד עם אותו התיק ואותם החפצים בתוכו. עם תרמיל הגב שלה, זה עם הבלי-גב-אורטופדי, הלא בריא והנוח כל כך. עם החצאית ההיא, הקצרה, והחולצה הגזורה בצווארון ובשוליים, החולצה שפעם היתה לבנה ועכשיו היא חומה. היא כבר לא זוכרת כמה שעות ישבה כאן. שעות על גבי שעות שהצטברו לעשרות, אולי מאות. ימים שלמים. ובתיק ישנו הבקבוק שלה, עם המים שמתחממים בזמן ההליכה, הבקבוק הישן של קולה קריסטל. 'תרכיז קולה', חברות שלה אומרות, והיא מהנהנת. והיא בכלל אוהבת קולה קריסטל. מתוק, דביק, שחור. בלי גזים צורבים. וישנו גם תפוח אחד, ירוק וחמוץ. כמו שהיא אוהבת. אז היא מגיעה הנה, בכל פעם שרק מתאפשר לה. בורחת מהבית, מהחברות, מהמשפחה. בורחת מהשקט שמקיף את חייה. בורחת מהערפל שאופף את ליבה מאז איבדה אותו, את יוני. יוני. כמה מתח מסתתר מתחת למילה הזאת, שהיא רק שם פשוט ונדוש כל כך. כמה כאב ואובדן. והשקט, אלוהים, השקט הזה שניבט מעיניה של אמא. מעיניו של אבא. אפילו האחים שלה, הקטנים, הלא מפנימים, מסתובבים בשקט. למרות ש— כמה זמן עבר בכלל? חמש, שש שנים? היא אפילו לא זוכרת. היא נעמדת על הסלע שלה, מזדקפת למלוא גובהה. כל מאה שישים ואחד הסנטימטרים שלה מתמזגים באוויר סביב בצבעיהם החומים של הבגדים שהיא לובשת, ורק שערה מקשט את השטח. היא שולחת את ידה אל אחורי ראשה, פורמת את קליעת צמתה האדומה. שערה מתפזר סביב, אדום ופרוע, צועק את החופש שלו. היא מניחה את ידיה סביב פיה, ונושמת נשימה עמוקה. פותחת את פיה וצועקת. -הוא- הוא מתיישב באיטיות, מושך את מכנסיו כדי להקל על תנוחתו. אוסף את שערו בגומייה שחורה, שמתנגשת בצבע הבהיר של שערו. חיוך עולה על פניו לרגע כשהוא חושב על הדלתות שמראהו פותח בפניו. מדהים מה עושים שיער בלונדיני ועיניים כחולות, הא? הוא פותח את הריצ'רץ' של התיק שלו, התיק עם הגב המתכוונן שבזבז עליו חצי מהכסף שחסך ללימוד הנהיגה. חצי מהכסף שהרוויח בארבע השנים האחרונות. לא שהוא הצטער על הקניה, כמובן. התיק הזה היה כל מה שרצה. התיק הזה- והגיטרה הזאת. הגיטרה שלו חומה, יפהפיה בפשטותה. שונה עד כאב מהגיטרה החשמלית שלו, האדומה והנוצצת. המרעישה. הוא פורט על ששת מיתריה ביד אוהבת, מניח את אצבעותיו על הסריגים. מיתר שני מלמטה, מיתר חמישי, מיתר רביעי. אקורד Am. הצלילים אובדים ברוח הקלה שנושבת סביב, מייבשת את שפתיו הסדוקות ממילא. שקטים, עדינים. מלאים. הוא מכווץ את מצחו, שולף מן התיק מחברת בהירה ועט כחול. ידו משרטטת אותיות יפהפיות, זוויתיות, קטנות על השורות הרחבות והגסות. מחפש אחר מגע הלב, לב שקט שישקיט את המיותיי מחפש אחר מבע עיניים, מבע עיניים שיאמר הכל בשתיקה הוא מתחיל לשיר בשקט, קולו חרישי ומהוסס. צלילי גיטרה פראיים עולים במוחו, צלילי יום האתמול. "אין, אחי, פשוט אין על השיר הזה. אחד מהטובים. אין, אין על הסולו שלך. פשוט אין. מדהים אתה, אתה יודע?" "תודה." מחייך חיוך רחב, משחק את התפקיד. "כל הכבוד לך, אתה יודע? אתה כותב עשרות שירים ואף אחד מהם הוא לא שיר אהבה דביק, מגעיל כזה. ממש וואו!" "בטח, מה שתגיד." והנה הוא, עם המחברת שלו. המחברת עם שירי האהבה השקטים שלו. מניח את הגיטרה, נוטל את העט. Am, D. חוזר לפרוט בשקט. את המפרט הוא אפילו לא חשב להביא הנה. המפרט מזכיר לו את הלהקה, את החשמלית, את הרעש. את כל מה שהוא רוצה לשכוח. -הם- צעקה. צעקה חודרת את השלווה שלו, את בועת השקט שלו. הוא מרים את ראשו בבהלה, עיניו מתרוצצות. קול של בחורה. מישהי בצרה? מעבר לסלע הגדול מופיעה ערימה אדומה, כמו אש ניידת. לאחר רגע הוא מזהה שמדובר בשיער מתנופף מעל לראש קטן, שזוף עור. בגדים מהוהים, חומים, רגליים יחפות, כמו שלו. כשהבחורה מתקרבת הוא מבחין שני דברים. בחצאיתה- וביופייה. צביטה. צביטה זעירה בליבו. היא נראית מתריסה, רעשנית, זועקת... ובו זמנית כל כך שברירה. הפרדוקס מבלבל אותו. היא מתקרבת, צעדיה מאטים כשהיא מבחינה בו. "מה אתה עושה פה?" קולה מתריס, פוגעני. עיניה מהססות. מה אני עושה פה? זה המקום שלי, לכל הרוחות. שלי. אחיזתו בצוואר הגיטרה מתהדקת. "מצטער," הוא מניד בראשו, עיניו מושפלות. "לא ידעתי שזה המקום שלך." קולו מתנגן. "אוה." היא מבחינה פתאום עד כמה היא נוקשה גווה זקוף, ידיה משולבות לפניה במגננה. היא משחררת את ידיה במבוכה, משחקת בשולי חצאיתה. "זה לא המקום שלי." "לא?" הוא נושא את עיניו, והן מחייכות אליה. "חשבתי שזה השלט שלך, שם." הוא מחווה בידו הצידה, אל הסלעים סביב. "לא, האמת היא שאין שלט." לא ממש חשבתי שמישהו יבוא הנה. "אני מניחה ששכחתי אותו בבית." "אוי, כמה חבל. אז כנראה שלא תוכלי לתבוע בעלות על המקום, ותאלצי לסבול אותי כאן איתך." אל תסכימי, הוא מתפלל בליבו. תגידי שזה בסדר ותלכי. נו! היא מהססת, אך לבסוף ניגשת ומתיישבת במרחק מה ממנו. לעזאזל, חושבים שניהם. הוא צובט את המיתרים בידו, עיניו נעוצות בקרקע, מתלבט האם לשאול את השאלה שעומדת בפיו. דקות ארוכות הם יושבים בשתיקה. "זו את שצעקת מקודם?" היא מסמיקה. הוא מביט אליה אך ממהר להפנות את ראשו, נבוך. זמן מה שניהם שותקים ורק צביטת המיתרים מהדהדת ביניהם, צלילים שקטים, פזורים. "כן," היא אומרת לבסוף. לא ממש בלחישה, אבל הוא נאלץ לרכון לכיוונה כדי לשמוע את המשפט הבא שלה. "למה? את- את בסדר, נכון? לא קרה לך משהו-?" "לא, אני בסדר," היא מצטחקת. "אני... סתם צעקתי. בשביל הכיף." "אוה." שוב הם שותקים, מהורהרים. בשביל הכיף? מה כיף בלצעוק, לעזאזל? ולמה היא עושה את זה כאן? שתצעק במקום רועש אחר, כאן היא מפריעה לי, הוא רוטן בתוכו. אלוקים, הוא בטח חושב שאני סתומה לגמרי. 'בשביל הכיף'? היא נאנחת, שולחת את ידה ונוטלת אבן מהאדמה. אצבעותיה משחקות בה, הופכות אותה מצד לצד. "טוב," הוא מתרומם על רגליו. "היה נחמד להכיר אותך. אני אלך עכשיו, בסדר?" הוא מגחך לעברה. "שתוכלי לצעוק לך כמה שתרצי לבד." בדרך כלל היא שותקת, בולעת את ההערות ולא מגיבה. אבל הפעם, הפעם... אולי מפני שהיה זה המקום שלה, או כך לפחות הרגישה, המקום בו היא עצמה, רועשת ומשוחררת ולא עצורה כפי שהיא בבית. "אל תצחק לי." המילים נפלטות מפיה מהר כמו כדור אקדח. "סליחה?" הוא מרים גבה, גופו פונה לעברה. "אמרתי, אל תצחק לי." "אני מצטער, הוד מעלתך," קולו עוקצני. "אל תצטער," קולה יגע. עכשיו היא מצטערת שענתה. "פשוט... לך, טוב?" מי היא חושבת לעצמה שהיא? 'פשוט לך'? "לא," הוא עונה. היא מרימה את עיניה מן האבן שבכף ידה. "הא?" "אמרתי, לא," הוא חוזר. "אני לא הולך." אוי, הוא כזה תינוק. "אל תלך. זה לא ממש משנה לי." "יופי." הוא מתיישב בהפגנתיות בגבו אליה, מניח על ברכיו את הגיטרה. זה המקום שלו בדיוק כפי שהוא שלה, הלא כן? הוא יכול לעשות שם ככל העולה על רוחו, גם אם יש שם אנשים אחרים. בייחוד אם יש שם אנשים אחרים. הוא מעיף אליה מבט מעבר לכתפו היא נראית נסערת, הופכת את האבן בידיה הלוך ושוב ושפתיה ממלמלות במהירות. שיבושם לה. הוא פורט בעדינות, מהסס בשניה הראשונה ומיד מתעשת. יש לה ציפורים בראש, לזאתי, היא לא תשמע אותו בכל מקרה. מה זה כבר משנה? מי הוא חושב לעצמו שהוא? חצוף שכזה! מגיע לכאן, אל המקום שלה, וצוחק עליה! באיזו רשות--? טוב, היא קצת מגזימה, כמובן, אבל כזו היא תמיד מגזימה. או יותר מדי בשקט, או יותר מדי ברעש, היא מזכירה לעצמה. רק אף פעם לא בזמן הנכון. בבית, כשכל כך מתחשק לה לצרוח, היא שותקת, ואילו כאן... דווקא כאן, במקום השליו הזה, הטבעי הזה, דווקא כאן היא אוהבת לעשות בלאגנים. דווקא כאן היא אוהבת לצעוק, לשחרר את כל האכזבות והמתחים זה מעלה חיוך על שפתיה. נו, באמת. פרדוקסיאלית שכמותך. לפתע חודרים להכרתה צלילי הגיטרה השקטים שלו, עם קולו החרישי עד להכאיב. מחפש אחר מגע הלב, לב שקט שישקיט את המיותיי מחפש אחר מבע עיניים, מבע עיניים שיאמר הכל בשתיקה מחפש אחר האחת, שתיגע בי בדממה מבעד לדמעות של פרידה מתוקה. האם את חסרה אותי, כפי שלבי חסר את שלך? הגעגוע נוגס בנפשי, מערער יציבותי האמנם, עוד שנים כה רבות אהיה בלעדייך? האם אוכל לחיות כשאינך לצידי? "וואו," היא אומרת בהפתעה. הוא קופץ בבהלה. "מה?" "וואו," היא חוזרת. "זה יפה." אוי, לא. היא לא הקשיבה לזה, נכון? "תודה." "בבקשה." יפה, היית מנומסת. עכשיו לשתוק--! "הפתעת אותי." טיפשה שכמותך. "הפתעתי? למה?" כי חשבתי שאתה ממש, אבל ממש שטחי. "לא יודעת. אתה לא נראה טיפוס של שירים שקטים." "אה, כן?" הוא פונה אליה בבוז. "יש איזשהו בחור חילוני שלא נראה לך כמו טיפוס של שירי רוק?" הוא משלב את ידיו על חזהו, סנטרו בולט קדימה. אופס. "לא התכוונתי להעליב אותך." נחרת בוז. "לא העלבת." כן, בטח. שקרן אחד. אז למה אתה כל כך ממהר לברוח מכאן, יא אפס? "טוב. אז סליחה." היא קמה על רגליה, מנערת את חצאיתה מאבק. הוא מתרומם בעקבותיה, מכניס את הגיטרה שלו לנרתיקה, מניח את רצועת התיק לרוחב חזהו, באלכסון. "סליחה על מה?" "על זה," היא מחווה בידה לכיוון האדמה. "שהצקתי לך." "לא הצקת." להפתעתו, הוא מגלה שהוא כנה. "באמת?" עיניה מתמלאות שמחה וחשד בו זמנית. "כן. היה לי דווקא נחמד להכיר אותך." זו האמת. היא מצחקקת. "אין ספק שזה היה מעניין," היא מסכימה. "אני צריכה ללכת עכשיו." "כן, גם אני. לפני שאבא שלי יהרוג אותי." "טוב, אז... ביי." "כן." היא פונה ללכת משם, מהכיוון ממנו הגיעה. הוא פונה לכיוון השני, ממנו הגיע הוא עצמו, היכן שבאופק מהבהבים אורותיה של העיר. הוא שולח מבט אחרון לכיוונה, ורואה את רעמת שערה האדום נעלמת מאחורי סלע גדול, מתמזגת בצבעה של השקיעה. -אני מרשה לכם לכתוב מחדש את כל המחמאות-

צעדי חרש. עקיבות נרשמים על חול קריר לאורו המתכתי של ירח כסוף. רוח פראית משחקת בשיער מתנופף לב פועם בהלמות הים. גאות. רגשות עולים, זכרונות מציפים. אל החוף נשטפים שרידים הרוסים. זוג דמעות. עגולות. נוצצות כירח ממעל, ונושרות. צונחות אל החול. עור יבש. עור צעיר, רענן מחייך. אצבע רושמת בכתב סתרים והים מצרף את עצמו, ממלא בדיו שקוף אותיות חוליות. רוח פראית מושכת אל הים. צחוק מתגלגל, גלים מקציפים מים עוטפים, מקיפים מלטפים. עקיבות נמחקים מחול מתחמם באורה הסוחף של שמש זהובה. כלום לא היה.

את האדישות במבטך אי אפשר היה עוד להסתיר. הרמתי את ראשי אל הכאב בעיניך ונקרעתי. קורי עכביש נקרעים רסיסי בדולח מנותצים חיצי כסף חודרים לנשמה מיוסרת אחת. חלומות מתעופפים ערים קורסות עיניים מבקשות ייסורים. כמה אדישות במבטך, כמה עמוקה התהום בעיניך, כמה יפה הוא העלה האחרון של הורד. [תחת כיפת הזכוכית]

את, שאהבת ונפגעת, את, שנשבעת ונפצעת, את שנרמסת והושפלת עד עפר. את, שנֵאֵהַבְתְ ועזבת, את, שהבנת וכאבת. את, שצמחת מתוך הכאב והשברים, את, שחיברת את עצמך ושברת אחרים את, שאוהבת לאהוב ושונאת להתאהב את, שעינייך מסתירות את הנאמר בלב. את, ששמלה לבנה היום עוטפת גופך שחיוך של סליחה משתקף בפנייך את, אהבי, את חייך.

הדלת פתוחה פעם ראשונה עכשיו, עכשיו זה הזמן לרוץ לקראתה לכרוע ברך, להרכין את הראש עכשיו זה הזמן לרוץ לקראתה הביטו, האבק מתנער מהפינות גם לו נמאס לרבוץ ולבהות עכשיו זה הזמן, זו האמת זה אתה וזו את זה כולכם. פרחים נפרשים למול עיניים מופתעות חייכו, כי זהו הקץ לצרות זהו הזמן לניקיון, הפנימי לפחות זהו הזמן בו קמות אגדות. צאו, בצעד קל וראש מורם צאו, בשירה ובמחולות צאו, לקדם את פניה גאולה

אני כלואה. כלואה בתוך עצמי. ואין דלתות מאחוריי, ואין פתחי מילוט. אני כלואה עד שאאבד עצמי לדעת. כלואה. מעולם לא הייתי כה משוחררת. מכל מגבלות החברה. כלואה עד שאבחין בין טוב ורע. עד שאוכל מתפוח האמת. עד שאטעם טעמו של חטא. אני, עם עצמי ולא יוצאת.

אני משחקת בלפרום קשרים, בחיי האנשים. רק משחק. ובכל זאת כמה הם מתעצבים כשאיני מצליחה. אני משחקת בלפרום קשרים, בנפשות האנשים. רק משחק. ועדיין כמה הם שונאים כשהקשר רק מתהדק. אני משחקת בלפרום קשרים, ברגשות האנשים. רק משחק. ולמרות זאת כמה הם כואבים, כשהרגש מתפרק. אני משחקת בלקשור קשרים, בלבבות האנשים. וזה לא סתם משחק. וכמה הם אוהבים, כשהקשר מתהדק. [ולא אותי]

מדהים כמה דברים נעשים רלוונטים אחרי חצי שנה, הלא כן? יום אחד אולי אפרוש כנפיי, לדאות במרחבי רקיע אינסוף של אמת. בשמש החמה שתזרח על גבי, ברוח הקלה שתישא אותי. יום אחד אולי אפרוש כנפיי, לצלול אל אדמת הטוב והיופי. בשמש הרכה שתלטף מרחוק, ברוח העזה שעוטפת סביב. יום אחד אולי אפרוש כנפיי, לנסוק אל עולמות האהבה המתוקה. בשמש הלאה שתשקע בשבילי, ברוח האכזרית שתקרע אותי ארצה.