סיפו"ש!! (סיפור לשבת VIII) בקצרה

אין לו שם. אז אתם חייבים לתת לו אחד, אחרת לא יהיה לי מה לכתוב למטה, בשרשור סיפו"שים, 2 בשרשור- זה לא רציני!

 

היתה הפסקה שבוע אחד, מקווה שלא תהיה אחת נוספת בקרוב.

אני עוד רוצה לשבת לסכם את התרגיל כתיבה (שהיה נהדר!), אבל אני גם רוצה עוד זמן ביום, וזה לא כל כך מסתדר לי.

 

החלטתי להוסיף קישור לסיפו"ש העדכני בחתימה שלי, ולשנות אותו כל שבוע.

 

יש סיפור צד נוסף ואמיתי שקשור לסיפור הזה.

אם תהיו ילדים טובים (ואני אקבל אישור) אני אספר גם אותו.

 

טוב, אז.. סיפו"ש?

 

"באחריותכם! תנו שם שנון"

 

"אחי, אצל מוטי עכשיו!" ניתקתי את השיחה כשניה וחצי אחרי שערן ענה. 'אצל מוטי עכשיו' שימש כקוד אדום למצבי חירום, אסונות טבע, או     למקרי קצה, כמו אותה פעם שסמדר זרקה את מאיר, שנועם הפך לצמחוני, או להבדיל, אותה פעם שערן קיבל רגלים קרות רגע לפני שהוא הציע לספיר.
הפעם רק ערן יספיק לי, לא צריך לכנס את כל החמישיה.

 

חטפתי את הז'אקט השחור מהכיסא, דחפתי את הארנק לכיס האחורי, ולפני ששמתי לב - כבר הייתי בצדה השני של הדלת.
וידאתי שאף אחד לא עוקב אחרי, וקפצתי את כל המדרגות החוצה, לחסוך כמה שניות. 
ברחוב, חותך אנשים במהירות שלא היתה מביישת צ'יטה זקנה, חולף על פני תיבת דואר, רמזור, המספרה של יוסי, עוד רמזור, פניה חדה ימינה, בניין שלישי, חותך פנימה, הבר של מוטי. עצרתי. הסדרתי את הנשימה, ונכנסתי. ערן כבר ישב בתא הקבוע שלנו, האמצעי משמאל. שולחן שחור, עגול, כבד, מרשים, ובלי מאפירה. ליד שקע חשמל, ואפשרות לקשר עין ישיר עם הברמן עצמו, ככה שאפשר להזמין משקה בקריצה.

 

ערן ישב בפינה המרוחקת, נראה שהוא על קוצים. אחלה.
מוטי, בעל המקום, זרק אלי מבט, קרצתי לו, "כרגיל?" שאל, "כרגיל" עניתי. 
אצלי - 'כרגיל' לא אומר שאני יודע מה אני הולך לשתות, 'כרגיל' אומר שאם מישהו מזמין שתיה, ומישהו בטעות פיקשש לו את ההזמנה - מעבירים את ה'סליחה טעות, זו מלצרית חדשה' אלי. חצי מחיר, לא כולל טיפ. זה מרענן.

התיישבתי. ערן הפך את הפלאפון שלו, ודחק אותו אל קצה השולחן.

 

"מה עכשיו?" ידעתי שהוא יבין מיד. בתקופה שעוד הייתי יוצא - השיחה היתה מתחילה ב"מי עכשיו?" אבל כיום, שהתחתנתי, זה כבר סיפור אחר.

"זו שירה, אני לא יודע מה לעשות". ערן דפק לי מבט של 'כן, ידוע, הלאה', דפקתי מבט בחזרה של 'חכה, זו רק ההקדמה, תן לי את הזמן שלי' הוא לא ויתר והחזיר את המבט המפורסם של 'פחות מבטים, יותר דיבורים', ואפילו היה נחמד, ואמר "הלאה". המשכתי הלאה.

 

"יום שני לפני שבועיים, שש בערב, אני חוזר הביתה, קולט שהבויילר פועל, נבהלתי מאוד, כי זה אומר שהוא פועל מאתמול! ואין לנו כסף בשביל לחמם מים סתם. כיביתי אותו".
"עד כה הכל טוב", ערן עדכן. 
"כן, זה משתפר. שירה הגיעה אחרי חצי שעה, ממהרת ברמות, היא פלטה משהו על מפגש חברות, שהיא נכנסת למקלחת, ואם מתקשרים - לשקר באדיקות שהיא כמעט מגיעה".
"זה בהחלט משתפר" ערן חייך. 

 

"חכה, זה נהיה גרוע. המים היו קרים, היא התחילה לצעוק בחלקים על זה שהיא ביקשה במיוחד מהשכנה להכנס אלינו להפעיל הבויילר, משהו על זה שהיא צריכה עכשיו להכין לה עוגיות סתם, ועוד משהו על מישהו דביל. ואני רק ישבתי ותהיתי למה לשכנה יש מפתח לדירה שלנו".
עצרתי כדי לא להחנק, וכדי ליישב את הכרונולוגיה בראש לי. המשכתי, 

"לפני שבוע, קמתי מהמחשב, ראיתי שהבויילר פועל, הבנתי את הרמז, השארתי אותו בתפארתו, ובבוקר- קיבלתי בחזרה את המונולוג על 'כסף, עבודה, וחיסכון' שנתתי לה לפני חודשיים, כשהיא קנתה את השמלה המטופשת ההיא" 

כופפתי את הראש, להראות שאני רציני, ולחשתי באיטיות:
"מילה ב-מ-י-ל-ה".
ערן גיחך "ידעתי שהיא תזכור לך את זה", אמר. "שתוק", החזרתי. הוא שתק. המשכתי "התחננתי על חיי, ביקשתי לדעת מה לעשות בכפתור המדובר!! מכבים, או משאירים?!" צעקתי, מישהו מהשולחן ממול הסתובב, חייכתי בבישנות, פלטתי "סליחה" והחזרתי את המבט אל ערן. 

 

"עצור רגע, בלילה, למה לא שאלת אותה מה לעשות?" הוא העיר.
"זה מה שהיא אמרה"
"מתי?"
"שניה אחרי הקטע בו הפסקתי את הסיפור"
"סבבה, ובאמת למה לא שאלת אותה?"
"כי יום קודם- נמסה לי גבינה צהובה בתוך הטוסטר, התקשרתי אליה כדי לשאול איך מוציאים את הגבינה משם, היא תהתה בקול גבוה מהנדרש "למה גברים לא מסוגלים לחשוב לבד, וצריך לעזור להם בכל דבר קטן", אז ניתקתי, וחשבתי לבד, ומסתבר שהיא לא אהבה את הרעיון שלי"
"מה עשית?"
"דחפתי פנימה סכין "

"לא משהו אחי..."

 

"הבחור משולחן עשר קיבל ליקר שרי" המלצרית חתכה את שנינו, והניחה לי כוס עם משקה אדום תמוה, זועק, ומחשיד. העפתי מבט אליו, הוא בהחלט היה נראה לא מרוצה. שיהיה. "תודה" הנהנתי. "תבלה", הלכה.
בירכתי שהכל, דפקתי שלוק, לא משהו, זה מה יש.
ערן הביט בי מהורהר "לא הבנתי... איפה נכנס לכל הסיפור הזה המצב חירום המדובר?"
נשמתי עמוקות, "נכנסתי היום הביתה, הבויילר פועל".

 

 

 

הקטע עם ה'כרגיל'- יש כאלה שלא הבינו, יש כאלה שאהבו אותו במיוחד, נאלצתי לערוך אותו, ולוותר על חלק מהפאנצ' שלו, אם הוא עדיין לא ברור- אני אשמח שתאמרו.

 

הערות לתיקון- יתקבלו בשמחה!

 

סיפו"שים קודמים:

שבוע ראשון: "אהבה ממרחקים"

שבוע שני:  "בעזרת השם \ אות היא לעולם." 

שבוע שלישי: "אין שם עדיין, מוזמנים לתת רעיונות!"

שבוע רביעי: "חלומות של בוקר".

שבוע חמישי: "מיוחד כרגיל."

שבוע שישי: "עוד סיפור אחד ודי".

שבוע שביעי: "התאמה מושלמת".

סיפו"ח (לראש חודש): "מירוץ התפילין הגדול".

היה שווה לחכותנקודה טובה
יפה חוזרת

היה שווה לחכות...

אה... ו... |ילדה טובה| (כדי לשמוע את הצד האמיתי)

נייסאושר תמידי
ומחכים לסיפור האמיתי
חחחחחחח חזק! יפה! אהבתי! סיפור טוב ((:רוש לילה.


יפהיוני
הקטע עם הכרגיל הוסיף לסיפור והיה מובן וחמוד.


אני אמור להציע שמות לסיפור?
אוקיי,
״החיים והמוות ביד הלשון״
״אל תתחתן ערן!״
״בוילר. שאלה של חיים ומוות״


מה הבעיה לפתוח את המים במקלחת ולראות אם יש מים חמים או לא ולפי זה לקבוע?! (אמרת שיש צד אמתי לסיפור הזה..)


*תעלה את הסיפור לפורום ״נשואים טריים״ מעניין מה יהיו התגובות..
חחח, רעיונות יצריתייםבקצרה

ערן נשוי, ככה שזה מאוחר מדי

 

להעלות לפורום ההוא- יכול להיות מצחיק. נשמור את זה ליום אחר מיום הזיכרון.

 

תודה!

סחטיין!! קוצ'ינית =)
עבר עריכה על ידי קוצ'ינית =) בתאריך ד' באייר תשע"ד 00:20
קראתי עכשיו את כל הסיפורים..

ממש אהבתי את הסגנון שלך..

וכמו שאני תמיד אומרת - סוף לא צפוי מעיד על ספר טוב..
וואו, תודה!!בקצרה

נחמד מאוד לשמוע

^^^^משיח נאו בפומ!
קראתי עכשיו את כולם..


שנונים וחמודים


תודה.

ובקשר לסיפור האמיתי.. באמת הזוי
מעולה כרגיל.אווזה.

והקטע עם הכרגיל מובן ושנון.

הסיפור האמיתי שקשור לסיפור הנוכחי!!! בקצרה

חשבתי על הסיפור הזה בזמן שקיפלתי גרביים, ותהיתי איך אפשר לדעת מה לעשות עם בויילר פועל.

אבל לא זה הסיפור.

 

הסיפור הוא כזה:

את הסיפור כתבתי בבוקר קייצי ונחמד, בערב- הקלדתי אותו, ושלחתי אותו למישהי שתקרא.

באותו בוקר, באותו הזמן שכתבתי את הסיפור- זה קרה לה.

אני לא אכתוב את הסיפור המלא, אבל יש קווי דמיון הזויים בין אותו בוקר שלה, לבין הדמות של שירה בסיפור.

 

זה היה הזוי.

אהבתי!nobody
והקטע עם הכרגיל ממש נחמד!
קרוב לרתיחה|מציע שם|
רתיחה זה טוב! אני אחשוב על משהו בכיווןבקצרה

נקודת רתיחה?

רתיחה מרתיחה?

 

סיפור טוב!נהינתי!אורושקוש

אני בעד נקודת רתיחה..

מה עם סיפו"ש השבוע?משיח נאו בפומ!אחרונה
...אני הנני כאינני

@געגוע~ הרבה זמן שלא כתבת לנו..

משתוקקים

שברי חרס ואור יקרותחוזר

רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.

בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.

 

כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.

הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.

 

הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.

כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.

 

בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.

 

כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.

הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.

 

הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.

היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.

 

רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.

 

הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.

 

היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.

חברה הראתה לי. מה חושבים?שלום לך ארץ

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

היא כתבה, שומרת על זכויות יוצריםשלום לך ארץאחרונה
חיפוש קוראים לסיפור קצראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

 


 

מדבראני הנני כאינני

מחפש מוצא, אולי איזו דרך

פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?

שוב נפלתי, מי יקימני?

וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני


מאמין בהסתר, בכל התפאורה

ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה

ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה

וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה


נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור

רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור

שדים וקליפות, פרשת אחרי מות

מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.


והנפש במנוסה, מאלקים התביישה

המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה

והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר

שכחה זהותה, בשטטה במדבר.

"ולמוות לא נתנני"תמהון לבב
עבר עריכה על ידי תמהון לבב בתאריך י"ד בכסלו תשפ"ו 18:16

ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,

קרבן על מזבח מולדתו.

שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.


 

"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!

והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"


 

ואני מהרהר...

הרי בחייו היה כה שחור,

ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"

"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"

"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"


 

ואני??

אלוהים, יודע תעלומות

– האין אני כופר, פושע וסורח??

ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח

בשבט עברתך מזדעק וצורח?


 

אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים

בגופה מחוללת

– לכזאת נפשי מייחלת.

ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים

– הנה כל סעיפיי משתוקקים.


 

אלוהים אתה ידעת,

גופי ונפשי – כבר שבורים...

אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,

קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.


 

אם זו המשמעות, להיות רק שלך,

טהור, נקי, דבוק בשלימות

– אני כבר לא יכול לחכות למות...

...רחל יהודייה בדםאחרונה
יש בזה משהו שמעביר רטט
חיפוש קוראים לסיפור קצראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 

 

...רחל יהודייה בדם

והפחד.

הפחד מהריק הזה.

הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.

שאבלע בתוכו.

שאבלע את עצמי.

הפחד שיחזור.

הפחד שהוא שם.

אורב. עדיין מחפש אותי.

איזה נאמנות.

אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.

ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.

ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.

והפחד הזה נמצא שם.

ואני מרימה את הראש.

וממשיכה.

לתפוס מקום. שאני אני.

יפה. נסתר. גבוה.טויוטה

תודה.

יפייפה וכל-כך נכוןידידיה ג
...רחל יהודייה בדםאחרונה
תודה..

אולי יעניין אותך