הפרק הקודם בקישור:
בסד טבת תשס'ז
א . בין שתי מלחמות
הרב מדן משווה בין המלחמה בבני עמון שבה נפל אוריה החיתי (פרקים יא-יב),לבין מלחמה שהתנהלה באותו מקום,
שנה אחת קודם לכן (פרק י).
השוואה זו מדגישה את קלונו של יואב במלחמה הנוכחית.
נראה כי הוא מתנהג בדיוק ההיפך מדרכו הנשגבת בשנה הקודמת :
אחוות הלוחמים המופלאה לעומת הפקרת חבר לנשק,
נאמנות ל"עמנו וערי אלוקינו" לעומת נאמנות עיוורת למלך,
והקריאה בשם ה' במלחמה הראשונה,לעומת ההתעלמות המופגנת ממנו והדיון רק בשאלה "על שם מי תיקרא העיר הכבושה" במלחמה השניה.
ב . על סירוב פקודה
ההלכה קובעת את הכלל "אין שליח לדבר עבירה" (קידושין מג,עא).ולכן אין יואב בן צרויה פטור מאחריות למותו של אוריה.
ובענין הטענה: "יש לבצע פקודה" קובעת ההלכה כך (סנהדרין מט,עב) :
" "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצוונו יומת"(יהושע,א,יח) - יכול אפילו לדברי תורה,תלמוד לומר "רק חזק ואמץ". המילה "רק" (כמו המילה "אך") באה למעט מן הדין, וכוונתה כאן שאסור לציית למלך כאשר הוא מצווה לעבור על דברי תורה. ועל כך נמתחה על יואב ביקורת בדברי שלמה המלך מאוחר יותר :(מלכים א,ב,לב) :
"אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו"- שהיו דורשין אכין ורקין ,והוא לא דרש. "
הרב מדן משווה בין נוסח הפקודה ששלח דוד ליואב (יא,טו),ההודעה ששלח יואב בידי השליח לדוד(יא,כ-כא),והדברים שאמר לבסוף השליח(יא,כג-כד).
מתוך ההשואה הוא לומד כי יואב מתנער מן האחריות למות אוריה ומאיים על דוד כי אם יטיל עליו אחריות לכשלון ההתקפה, הוא יפרסם את מזימתו.
ג . וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה
הרב מדן חוזר ומזכיר לנו שיואב היה שר צבאו של דוד המלך ועסק כל ימיו בישועת ישראל.
אף את תורתו של דוד המלך אפשר לזקוף לזכותו של יואב שאיפשר לו לא לעסוק בעניני הצבא (ר' אבא בר כהנא,שם).
ולכן,לצד הבהרת אחריותו למות אוריה, אנו חייבים לדון אותו לכף זכות .
יתכן שיואב הניח שאוריה חייב מיתה עפ"י דין, יתכן שיואב פחד מדוד המלך שהיה בשיא כוחו באותה עת,
ויתכן אף שיואב חס על כבודו של מלכו האהוב שהיה גם אחי-אמו ולכן לא רצה שמעשה בת-שבע יתפרסם.
למרות זאת,מצאו חז"ל (בגמרא שהובאה בסעיף ב) רמזים לכך שחטא הריגת אוריה נוסף ליואב על חטא הריגת אבנר ועמשא. אותו חטא שבגללו ציוה דוד את שלמה בנו להרוג את יואב. לעומת זאת, על הריגת אבשלום לא נענש יואב.
המשותף לשלושת האנשים שעליהם נענש יואב (לעומת אבשלום) הוא העורמה שבה נקט כאשר הרגם, ועל עורמה זו נענש בכך שאף אצל המזבח לא ניצל מהמיתה שהתחייב בה.
כמו שנאמר " וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה - מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות,כא,יד)
המשך בקישור :
תגובהתגובות