יצירות של יעל

כשהלכתי מביתךָ הלכה הרוח יחד איתי. היא סחבה איתה עלים צהובים וגבעולים ירוקים ופרח אחד ושלוש מטריות ואני אחת ועצבות רבה. כשהלכתי מביתךָ סחף אותי הגשם. ואת העצים הרבים ואת הציפורים ואת הילדים ואת המגרש הריק הוא סחף, ושטף ושצף והיכה בין חריצי המדרכה, עכשיו אני נקייה ממך כשישבתי מול ביתך עטף אותי השלג, שמלת קרח לבנה שמרה על גופי ופתיתים עייפים צנחו עליי, אני שוכבת מול ביתך ואני כולי שלי ואתה כולך שלך.

לפעמים האומץ לחשוף גדול מהאומץ ל ** אני רוצה שיעשו סרט ובו אהיה הגיבור כדי שאוכל לראות וכדי שאוכל ללחוץ על השלט להריץ קדימה, קדימה, קדימה עד הסוף ** אם לא ניתן לי להגיע, ושוב, ושוב - האם זהו סימן להרפות? (ואם, ואם הכל נכבה ברגע ההוא?) ** אני אוהב להתלכלך ואם כבר אם כבר לכלוך אז למה לא עוד ועוד -- הרי אף פעם אי אפשר להתכלכלך יותר ** מילים מילים מילים כשהן מקיפות אתה יודע שהן מחבקות. כשהן יוצאות אתה יודע שאתה נחנק. וכשהן נעלמות מה קורה כשהמילים נעלמות

הכאב ביד כלועג לי: נראה אותך מחניקה אותי עלובה שכמותך, נראה אותך מרפאת אותי, סגורה שכמותך. ותחת חוזק לעגו אני מנסה לצחוק איתו על מהירות שתיקתי. השמים נקרעים בפסים ישרים

הצליל האחרון נזרק בחדר בחָפזה, והיא הטמינה את חלילה בחשש. תמיד פחדה מהרגע בו המנגינה נגמרת. החליל בער בין אצבעותיה, והיא קירבה אותו בזהירות אל שפתיה. משהו בתוכה דחק בה להמשיך את הניגון. דו, לה, רה... הצלילים רקדו במקלט המחניק, ופינו את המועקה. אט אט היא הרגישה את האוויר חודר למעגליה הפנימיים, ואצבעותיה פיזזו על החורים הכסופים בלהט. היא כמו שכחה מהעולם לכמה רגעים, מתעלמת מהצעקות שהלמו בתוך חזהּ. השקט ששרר וקולו הענוג של החליל שקרע אותו בדממה ערפלו את חושיה. היא נסקה לגבהים שלא הכירה, אוחזת בחזקה בעוגן הצלתה. מעולם לא ידעה שאפשר לאהוב כך. היא עצמה את עיניה ונבלעה בתוך החשיכה. התמכרה לתחושה שנִסכה בה. הצלילים בקעו מתוכה, סחפו ממנה את שבריה ואת כל מה שעמלה בכח להסתיר. לפתע פרצה יבבה מתוך חזהּ, והיא התקפלה בנאקה במקומה. המנגינה הופסקה באחת. אור בהיר מכיוון הפתח משך את עיניה. היא הסתובבה בבהלה, מנסה במבוכה להחביא את הדמעות שהציפו את עיניה. אדם עמד שם, בוחן אותה במבט דואג. האיש התקרב לעברה, והיא התקפלה תחת מבטו המבין. דמותה השברירית נשקפה אליה מבין אישוניו הרכים, דמות עלמה הכורעת תחת עולמה, הגדול למידותיה, אוחזת בחזקה בחלילהּ כעומדת לטבוע. הוא הניח יד על כתפה, ומבטו ציפייה. היא הביטה בו בשאלה. האיש חייך, וסימן בידו בעדינות. החליל קרב אל שפתיה באיטיות והלה הנהן באישור. היא החלה לנשוף, אך החליל חרק, נשיפתה יצאה כלכלוך צורם. הדמעות זלגו משקיה ללא מעצור. האיש הטוב הביט בה כפי שמעולם לא הביטו בה. היא אזרה עׂז ונשפה שנית. צליל חלוש - מעין שריקה - יצא מהכלי, והאיש עודדהּ במבטו להמשיך. היא נאחזה במבטו בחזקה, ותוך כדי נשיפתה המחודשת חדרו לאוזניה צלילים מסוג אחר. על יד פסנתר הכנף שעמד בצד ישב האיש המופלא, וליווה את נגינתה בשקט מסתורי. אצבעותיו ריחפו על הקלידים הבוהקים בעדנה, והיקשי הפסנתר השתלבו ברחש החליל ועלו מעלה מעלה. המנגינה חדרה את גג המבנה, ופרצה את מחסומי נפש העלמה. עיניה הלחות נעצמו במבוכה עת שָקָט הפסנתר והיא חיללה לבדה קטע סולו שכמותו לא נשמע מעולם. הצליל האחרון ננשף בשלווה מריאותיה, והיא חשה כיצד ליבה נשאב אל האופק הנשקף מחלון נפשה. יחד עם אקורד הסיום היא נלקחה ביד אוהבת אל תוך החליל, מניחה בידו להוציא את דמעותיה הכבויות. ~~~ הדממה זעקה מפינות החדר. היא הסיטה את מבטה הנוגה אל הפסנתר, אך מלבד כנף מעיל שנחה על הכיסא, לא היה שם דבר. האיש נעלם כאילו מעולם לא ניגן כאן. מופתעת קרבה בזהירות אל הכלי הבוהק, חוששת שתיבלע אף היא בקסם העלום. הכיסא קיבלהּ אל כנפיו בנחת, והיא החלה נוקשת בשקט על קלידי הפסנתר. נקישה אחת, והפסנתר השיב לה צליל. היא הקישה שנית בבלבול, ועוד צליל ענה לה. היא נשמה עמוק ומצאה עצמה שוזרת צלילים בצלילים בהרמוניה קסומה. מאי שם נשמע קול עמוק נוגן בחיוך, והיא הצטרפה בשירה מחוללת אל הניגון. ידיה פיזזו במהירות על הפסנתר העתיק, וקולה ליטף את חלונות החדר. היא הותירה אקורד יפהפה והסתובבה לחזות במנגן האלמוני. עלם עמד שם, מתנועע לקול הקלרינט האחוז היטב בידיו העדינות, שחור בעל עיטורים כסופים. עצם עיניו ונשף אל תוך הכלי העמוק. כשגילה שמנגן הוא לבדו, פקח את עיניו והביט בה בלחיים סמוקות. עיניו השחורות בלעו אותה ביופיין הבלתי ניתן לתיאור, והיא החלה מגננת בשקט מבלי להזיז מבטה ממנו. הם החזיקו מבטיהם זה בזו, והוא הצטרף לנגינתה השוקטת. הוא הרגיש כיצד מסתובב החדר סביבו, והעולם מתערפל יחד עם נגינתו חסרת המעצורים. ** הוא פקח את עיניו הנוצצות, מבטו מעונן, כתפיו שחות. הרצפה הקרה דחתה אותו מבין כנפיה האטומות, והוא ניסה להתרומם ממשכבו. ראשו הלם בו כקונצרט כלייזמרים, בו המתופף מכה בעֹז. זיעה קרה כסתה את גופו, ויד העלמה דחפה אותו ברוך אל הקרקע. היא הניחה יד על מצחו הקודח, ספק בודקות ספק מלטפת. ידו חפשה את כנף הקלרינט, והילדה הגישה לו את הכלי הכבד. הוא חייך אליה בעצב, ודמעותיה הרטיבו את ליבו הגוסס. היא נשפה בכוח אל תוך הקלרינט, פורקת סערותיה אל בין עליו, והוא פלט צליל ארוך וחד. נדם הצליל, נדם העלם. הילדה זחלה אל הפסנתר, והקישה צליל אחרון. הרוחות שריחפו בחדר הפיקו הדים מתוך הכלים המוטלים יתומים, כמלטפים את גב העלמה בדממה בוטחת.

מדלגת על הגבעות, אילת אהבים יונקת טיפות שמש מההרים הזהובים. וכשתשפיל עיניה בחיבה וכשתשא עיניה בתפילה וכשתאהב כמו שרק היא יכולה, או אז אדע שאילת אהבים כבר נשקה אל חלוני.

במצלמת הוידאו הישנה של אבא התמונות רצות לאט כאילו המציאות מתרחשת כמה שניות מאוחר ובעולם אחר. וחשבתי, מדוע לא יכולה להיות מצלמה שתקדים?

ואני האיש שמפחד לנשום. האיש הצוהל, הצונח אני האיש הצולח את מהמורות החיים האומר לְנַצֵּחַ, ואני החולם בימים האולם אלומות הוא יבוא ויוציא וייקח ויגאל ואני העדין, השוכח אני האיש הבורח. עד היכן אהיה לוקח - הכוס החמישית, אני מוזג, בכוס החמישית אני פותח. ועכשיו אני רק צורח רק צורח

לראות בלי שמע...

כמה כעס צריך בשביל להירגע, הא? אבל איך לכעוס - אתה זה צריך ללמוד ממומחים. אני מכירה מומחה אחד לכעס. הוא מעולם לא שבר כסא בכוונה, את הקול שלו הוא אף פעם לא הרים והוא מחייך כמעט תמיד, ובכל זאת הכתרתי אותו למומחה הכעס הפרטי שלי. הכרתי אותו לראשונה באוניברסיטה, שנינו בדרך לתואר בספרות בבר אילן ובאים לשם בכל שני ורביעי. ובפעמים היחידות שראיתי אותו כועס הבנתי איך צריך לעשות את זה, ומאז אני כועסת רק ככה. לפעמים עולים לי הטונים ומסמיקות הפנים, אבל סך הכל אני תלמידה טובה. הפעם הראשונה היתה בשיעור על משורר בעל דעות שמאלניות, בעוד הוא (וגם אני) ימניים. המרצה היה גם הוא כמו המשורר, ובין כך לכך פרץ בשיעור ויכוח סוער וחד בפוליטיקה וארץ. במרכזו עמד המרצה מול כמה סטודנטים ימניים. הדיבורים שהילכו שם היו נטולי רסן לגמרי, והדעות קשות ופוצעות. הבחור ישב לפניי, ונראה עסוק מאד, אבל לא בדיון. קירבתי בשקט את השולחן שלי לכיוונו והסתכלתי. היה שם דף מקומט מלא במשולשים, ויד מזיעה ממאמץ מציירת במרץ. הפנים שלו להטו אך היו רגועות. נראה היה כי התסכול והזעם שהשקיע במשולשים השכיחו ממנו את הויכוח שמתחולל מעליו, אך פה הסתבר שטעיתי. המרצה אמר מילה בגנות רב מפורסם והבחור התרומם מיד ונעץ בו מבט חודר. "אתה לא מתבייש, תגיד לי", הוא אמר ברוגע ורק הרגל שלו רעדה. "אתה לא מתבייש לדבר ככה על אדם גדול? זה מזעזע בעיניי", וכאן הוא המשיך לשפוך את משנתו בעוד כולם קשובים לדבריו. אבל אני הפסקתי להקשיב למילים והסתכלתי רק בו. הוא דיבר ישיר, אבל ברוגע, והיד שלו התחילה לצייר עיגולים. וגם הרגל שלו רעדה. זקן קטן. כיפה גדולה. חולצה מגוהצת, עט בכיס, עוד עט ביד. ויד והמון משולשים ועיגולים. השיעור נגמר וכולם יצאו מהכיתה. התעכבתי קצת עם הספרים שלא הסכימו להיכנס לתיק, ובזווית העין עקבתי אחריו יוצא. "תודה רבה", הוא חייך אל המרצה, וזה טפח לו על השכם. "איך אומרים אצלכם? - שכוייח!", צחק, "כמעט שכנעת אותי". הוא חייך שוב, הכתיף את התיק, ויצא. התקדמתי לעבר הדלת ופתאום קלטתי שהוא שכח דף על השולחן. רציתי לרוץ אחריו ולהחזיר לו, אבל נראה שלא היה בזה צורך - זה היה הדף ההוא, המקושקש והמבולגן. התכופפתי להשליך אותו לפח אבל משהו עצר אותי. בדף לא היו רק משולשים ועיגולים. אימצתי את העיניים והבחנתי באותיות זעירות, כמו נמלים שחורצות בנייר לאורכו ולרוחבו. 'כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו', נכתב בכתב רועד ומבולגן. 'כך מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע. כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו. בחייך, אל תתייחס אליהם! להירגע. לנשום. רק ככה יבינו'. הפסקה. שורה חדשה, קו ארוך ומלא מהמורות ואנרגיות. 'לא לכעוס לא לכעוס לא לכעוס לא לכעוס'. משולשים עם פינות חדות. נמלים. הנחתי את הדף והתיישבתי על הכיסא שלו ניסיתי לדמיין את עצמי אומרת את המילים האלו, והרגשתי איך הכעס מהדברים שנאמרו בשיעור עולה בי שוב. הוצאתי מהר דף ועט מהתיק והתחלתי לצייר משולשים, המון משולשים. אחר כך עיגולים. אחר כך נמלים - לא הבנתי את כל המשפטים שהוא כתב, ובכל זאת העתקתי אותם אחד לאחד, ולאט לאט הרגשתי איך אני נרגעת. הצמדתי את הדך המקומט שלי לזה המקומט שלו, שרבטתי 'תודה רבה' על פתק ויצאתי מהכיתה. אחר כך חזרתי והכנסתי את שני הדפים לתיק שלי. ממילא בסוף השבוע מנקים כאן ויזרקו אותם, ולי היה שימוש טוב יותר לעשות בהם. כשחזרתי לדירה הקטנה שלי תליתי את שניהם על הקיר בסלון, ואת הפתק תלשתי. מאז, בכל פעם שכעסתי עצמתי עיניים וציירתי משולשים בראש, ואם היה צריך אמרתי את דעתי בקול שקט ורגוע. ממש כמותו. לא תמיד הצלחתי, אבל פעם אחת יצאתי מהכיתה לאחר שיעור דומה ושכחתי דף משולשים על השולחן. כשחזרתי לקחת את הבקבוק שנשאר שם גם כן, ראיתי את הדף המלוכלך מציץ מהתיק של המרצה. לקחתי את הבקבוק ויצאתי מהכיתה.

הלב שלי הוא קירות בטון עבים מצופים זהב מנצנץ.

לפעמים אני אוהב סתם בשביל הכיף לצייר באוויר נמלה עם קרניים. סתם בשביל הכיף לפעמים אני אוהב לצחצח שעה את השיניים. שהכל יהיה מבריק לפעמים אני אוהב סתם בשביל הכיף לאלף פרעוש לקפוץ, סתם בשביל הכיף! לתקוע בבלון יפהפה קוץ להרכיב אוזניות לא מחוברות למלא בקשקושים את כל המחברות להזיז את היד משמאל לימין לנשום עמוק כדי באמת להבין. לפעמים אני אוהב לצרוח בעמק ושיברחו הנשרים לפעמים אני אוהב לשנוא את כל החברים. סתם, בשביל הכיף, אני נועץ מסור חשמלי עמוק בתוך הלב של הראי שמולי רק לפעמים אני באמת אוהב.

פרח. ועוד פרח, ועוד פרח ועוד. מסודרים הם בשורות, לבנים, דוממים, ולא מספרים מה קרה פה לפני שהכל התפוצץ. הם לא מגלים מדוע פרחי הגן הכי יפים נבלו.

כשכרית קלקר מתפוצצת וגורמת לחורף להגיע מוקדם מהרגיל...

בחלומי מצאתי את רוב אבדותיי. אחר כך, במהלך היום, נזכרתי בהן אחת אחת אך לא ידעתי היכן הן. בחלומי סידורי האבוד נמצא על מדף הסידורים איבדתי אותו לפני שבועיים בבית הספר. כשניגשתי למדף היו בו המון סידורים אחרים, אך לא שלי. (ושמי היה חרוט עליו) השרשרת שקיבלתי במתנה מהחברות שכבר עזבו פתאום התגלתה על צווארי. גם בחלום לא הבנתי לאן הלכה, ומאין באה. את אהבתי השכוחה לא מצאתי על הבגד שאהבתי לא חלמתי. סך הכל, יש לומר, בערך הכל מצאתי. רק את אהבתי, את אהבתי לא מצאתי.

אני פותחת את הטלפון, הפעם השלישית בדקה. ועדיין אני מופתעת כשאני מגלה שאין הודעות חדשות. "למה את כל כך מחכה?" צוחקת אחותי, ואני עושה תנועה לא מחייבת בכתפיים וממשיכה לקרוא. ושוב, הלחץ המוזר הזה בלב, להדליק את המסך ולצפות שוב להודעה שתנה את חיי, משהו בסגנון של 'אני שומעת את זה' או 'בואי נברח' זה אמיתי' ושוב להדליק ולהתאכזב ולכבות ולהמשיך לקרוא בספר, שכבר מזמן לא כיף לי לקרוא בו. הפנים של אחותי מהבהבות מהאור שמוקרן מהמחשב והיא מוחה זיעה דמיונית מהמצח וממשיכה להקליד במרץ.פעם ביליתי שעות בניחושים מה היא כותבת בכזו אימה, לאחרונה למדתי להכיר גם את הצג של המשקל שלה, ואותה, שנעלמת מיום ליום. אבל הלב שלי ממאן לרחם על אחותי הוא ישן, ישן כבר מאז שהכרזתי שעברתי את גיל ההתבגרות הוא ישן מאז הפסקתי לנסות להעיר אותו. אני מניחה את הספר. התלבטות קצרה בין העבודה בספרות ובין קערת הענבים שבמטבח ואני קמה, הסחרחורת המוכרת תוקפת אותי. לא ליפול, אני צורחת בשקט. מזל שיש שם כיסא, צריך להעריך את מי שהמציא את הכיסא, אני מתחילה לדבר שטויות. אני מתקדמת לכיוון המטבח והצורך בענבים מתחלף בתשוקה חזקה לכוס מים, ודחוף. את כדור האקמול הקבוע החלטתי לא מזמן להוריד מהתפריט. הוא ממילא לא עוזר. "ברוך אתה השם... שהכל נהייה בדברו" השם ישמור. שוב הדמעות האלה. אני משפשפת את העיניים, מנסה לדחוף אותן חזרה, ומתיישבת נטולת כוחות - שימוש נוסף וגאוני שמצאתי לכיסא. מי בכלל בוכה מברכה על מים? טיפשה אחת. את צריכה לבכות מהספר המדכא שאת קוראת, לא מהמים, שהטעם שלהם נהיה פתאום מר. לפתוח את הטלפון, אל תפתחי, מכורה. התקבלה הודעה חדשה. ממי? מה זה משנה? יד רועדת, והנה ההודעה שאני מחכה לה. 'בואי', כתוב שם. ממי? מה זה משנה. מה שמשנה זה מתי, ולמי. אני רוצה שההודעה תישלח אלי, אלי-בפנים, מין שדר על-מוחי ועל-קווי ואל-תחשבי-על-זה-אפילו, שום הודעה ושום שופר ושום שינוי. תחזרי אל הספה, אל הספר, אל הציפייה. והברכה הזו שמהדהדת לי בראש. שהכל ברא לכבודו. לא, שהכל נהייה בדברו, בעצם גם וגם: בדברו ולכבודו. כל העולם נברא בדברי ולכבודי, גוש עפר מטופש. אני פותחת את הפלאפון בפעם האחרונה להיום, בלי נדר. אני זורקת אותו דרך החלון בדיוק רגע אחד לפני שקול השופר קורע לי את עור התוף אני באה, מלכי, אני באה רק חכה רגע, אני נועלת נעליים --

כפית עליי הר כגיגית רסיסי האדמה ניתזים מפיך לעיניי, אינני רואה דבר חשוך כאן מתחתיך הקירות רועדים סביבי אני יודעת, אתה יודע אני צריכה את נשמתך מעל לראשי אבל הרךָ חונק עלי כפית עלי הר כגיגית - חיפשתי מחילה לצאת דרכה אל השמש ואתה בחוץ עם חיוך אוהב מכניס אותי חזרה אל האדמה

"הקשב, בני, לקולות המטר לא קול חד הוא, רבים ויפים הם צלילי הגשם הנוקש על חלונך. היום הוא יום חג, בני לא תראה אף לא כתר, שום מסיבה בשמי עננה. חג לשורשים, חג לאדמה" ומדביק אני נשיקה חמה למצח בני ונרדם. כה רבים הריחות בחודש שבט בין החורש לעצי ההדר, לנפט שבוער בסלון לגזע העץ הרטוב בגני לאדמה, לדשא שנגזז בטרם צמח. והטעמים שבחורף חמוץ ומתוק (הן ההדר לא מוגדר הוא) עוטף, מכרבל טעם החופש טעם האהבה בתוך היער הצפוף. ובחודש שבט האילנות ערומים, שורשיהם יונקים את מי המלקוש. רק השקד ממתיק את יומנו בשבט ואני מוצץ טעמו ומכסה את בני בשמיכה השלג צונח ברכות על החלון.

בלילה כולם חוזרים הביתה. וכל הכבישים מלאים בכיוון אחד, וכל הדרכים עמוסות במטריות שנשברות ברוח. והשבים ממהרים, ביתם קורא להם ועל האספלט הרטוב מוצב שלט, עם עיטור פרחֵי בצד - בואו לביתי, אני לבד. בלילה כולם חוזרים הביתה, ורק לביתי לא חוזר אף אחד. בבוקר השבילים רמוסים מאלפי העוברים הרצים שם, מנסים לתפוס את סופה אצה להם הדרך. בבוקר השמש מחייכת בחום אך למי שמסתכל עליה. ראיתי אדם שזעף אל השמש ומאז לא זרח לאורה. בבוקר השבילים רמוסים, ורק שבילי נקי מאורחים. אחר הצהריים כולם יושבים במרפסת, מחייכים על כוס של שעת תה. מי שיעצור לנשום יוכל ללטוף לאירוס, זקני הדרך אומרים שהוא פורח רק לעוצרים. הרוח שרה אחר הצהריים אחר הצהריים כולם יושבים במרפסת, ורק השמש ממשיכה לרוץ ושוב יורד חושך בגלל השמש

עֵת צִפּוֹר מְצַיֶּצֶת שִׁירָה אַחֲרוֹנָה רָץ צְבִי תָמִיר בֵּין עָלֵי שׁוֹשַׁנָּה לוׂטֶפֶת הָרוּחַ שְׁמֵי עֲנָנָה, מְפַזֶּרֶת רֵיחוֹת הַדָּרִים כִּבְשָּׁנָה. אֹדֶם רָקִיעַ וּפָז אֶל עֶלְיוֹן, שׁוֹרֵק הֶחָלִיל עָלֵי שִגָיוׂן מַנִּיחַ רֹאשׁוֹ בְּרַכּוּת הָקָטׂן מֵנִיף תַּלְתַּלָּיו אֶל זֶה הַחִזְּיוֹן שְחָרְחָרָיו מְלַטְּפִים סִלְעֵי יָם בְּגָּאוֹן. גַּלִּי תַרְעׂמֶת נִסְחָפִים בִּנְּהִירָה בַּזְּמַן בּוֹ תַּפוּחַ אוׂתָה בְּעֵרָה אֶל שָׁמַּיִם קְרוּעִים, מְדַמְּמִים בִּגְעִירָה- שׁוּב אֶל אֵ-ל אָיֹם וְנוֹרָא! אַחַר תִּשָּׂא אוֹתוֹ הָרוּחַ אֶל סוֹף שְׁמֵי הַיָּם, כָּעֵת שׁוֹכֵב הוּא דוּמָּם וְעוֹד רֶגַע... "וְאֵין קוֹל, וְאֵין קָשֶׁב, לׂא הֵקִיץ הַנָּעַר" (מלכים ב', ד' ל"א)

והכאב הזה ששום דבר לא ימיס אותו, שיתרפא. והשכול הזה שמזמן כבר היה והכאיב, שייגמר. והחיוך הזה שחסר יותר מדי זמן, שישוב.