יצירות של בלה לטקס | יצירות ש-בלה לטקס אהבה

לִסְחֹט אֶת טִפַּת הֶחָלָב הָאַחֲרוֹנָה מִן הַכַּד,
לִגְנֹב קָצֶה שֶׁל פַּס שְׁמָרִים,
לִנְשֹׁם אֶת הַקִּנָּמוֹן הַזֶּה וְקָפֶה שָׁחֹר וְסִילוֹן עָשָׁן דָּחוּס.

יֵשׁ פַּס אֶחָד וָרֹד בִּקְצֵה שָׁמַיִם
אוּלַי שְׁקִיעָה, אוּלַי זְרִיחָה
אוּלַי בָּעִיר הַזֹּאת שָּׁמַיִם מִתְקַשְּׁטִים לְעֵת צָהֳרַיִם
לְעֵת קִבּוּץ יְלָדִים סְבִיב שֻׁלְחָן וְסִירִים.

אַבָּא

-
אֶלֶף נְהָרוֹת אֲנִי אֶבְרָא, אִמָּא
אֶלֶף נְהָרוֹת שֶׁל זֵעַת אַפֵּךְ הַנִּגֶּרֶת
בֹּקֶר בֹּקֶר
עֵת פּוֹרֶפֶת אַתְּ חַיִּים שֶׁלִּי בְּאֶצְבָּעוֹת עַמְלָנִיּוֹת.

מִקּוֹמָה מִלְיוֹן אַתְּ שׁוֹעֶטֶת אִמָּא
מִקּוֹמָה מִלְיוֹן לַעֲצֹם עַפעַפָּי הַדַּקִּים
עֶרֶב עֶרֶב
שֶׁלֹּא אֶרְאֶה אֵיךְ הַשָּׁמַיִם וְהַיָּם מִתְהַדְּקִים אֶל שֶׁמֶשׁ וְחוֹנְקִים
קַרְנַיִם אַחֲרוֹנוֹת

גַּעֲגוּעַ
לָשׁוֹן שֶׁלִּי טוֹעֶמֶת זִכָּרוֹן צוֹרֵב
כְּמוֹ סַבּוֹן
לָבֵנְדֶר
אַנִי צוֹחֶקֶת אֶת הָרֵיחַ וּבוֹכָה
אֶת הַטַּעַם
הַטַּעַם הַמַּר שֶׁל מֶרְחָק
הָעַפְעַף שֶׁלִּי הוּא אֲדָמָה דְּקִיקָה הַמְּגִנָּה עַל
תְהוֹם אֶתְמוֹלִים
בַּלֵּילוֹת אֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינָיִם אֲבָל פּוֹחֶדֶת לִישׁוֹן
שֶׁמָּא יָבוֹא בֹּקֶר פִּתְאוֹם
וּבְעֹמֶס הָאוֹר הַמִידַּפֵּק עַל

אוּלַי
אֲקַבֵּץ פּוּזמְקַאוֹת שֶׁלְּךָ, אִגּוּד חוּטֵי צֶמֶר
מְפוֹרָר
מַגָּף אֶחָד כָּחֹל, חַכָּה שְׁבוּרָה
אָזְנִיּוֹת, מַשְׁרוֹקִית וּשְׁלוֹשָׁה עֶפְרוֹנוֹת
אוּלַי
אֲחַפֵּשׂ תָּוִים שֶׁלְּךָ, עַקוּמֵי צוּרָה וְקֶצֶב,
בֵּין מֵיתָר
בֵּין תֵּבַת תּהוּדָה וּשְׂרִיטוֹת צִיפּוֹרנֵיךָ
עַל הָעֵץ הַגַּס, הַנָּקוּב זִכְרוֹנוֹת

אֲקַבֵּץ
טְלַאי וְעוֹד

חֵרֶף
חִבּוּק וְטִפּוּס וֶאֱמֶת צְרוּפָה
אַחַר בֹּקֶר,
תְהוֹם.
בֵּין סוֹרֵג לְסוֹרֵג קְרוּעָה חֶלְקַת רָקִיעַ
שְׁחוֹרָה, מְקֻמֶּטֶת.
הַשָּׁמַיִם שֶׁלִּי זוֹעֲפִים
נִדְחָקִים בְּמֶרִי אֶל פַּסֵּי חֲלוּדָה מִתְקַלְּפִים.
תְהוֹם, בִּי,
רַק הוֹוֶה מְפַעֵם כָּאן
וְהוּא חַי וּמַבְהִיל וְגוֹדֵשׁ.
הָיָה, בָּהִיר וְקַל, עָנָן,
מָלַךְ תְּחִילָהּ עַל כֹּל

לַעֲצֹם אֶת עַפְעַף הַדֶּלֶת הַפָּעוּר אֶל מַשׂקוׂפוׂ
לְטַפֵּס.
יָדַיִם לַצְּדָדִים
כָּף רֶגֶל שְׂמֹאל מִתְהַדֶקֶת אֶל בֶּרֶךְ יְמִין
קְצֵה בּׂהֶן יְמִין מִזְדַקֶפֶת אֶל לֵב המִּזְרָן הָרַךְ
צַוָּאר מָשׁוּךְ אָחוֹר
גּוּפִי הוּא מוֹט.
מוֹט גְרַפִיט הַמְּשַׂרְטֵט עֲקֵבוֹת גַּמְלוֹנִיּוֹת.

לְהִתְדַיֵיק.

אֲנִי שׁוֹקַעַת אֶל תּוֹכִי וְנִמְחֶקֶת
אֶלֶף

אם - אז
יש לה ללחוש בשפתיים דבוקות
קורי שערותיה סבוכים כשהיא מניצה מתנומת התמיד של ליבה.

הפצרתי בה השארי
כאן. הפיחי צבע בי
הלא אף חלומותי מאויירים הם בשחור-לבן.

והיא - אם.
חייכה את אותו עיקום שפתיים משומש
היטרפה אל תוכה, חזרה
לפקפק את חייה, אמש ועוד אמש
באותו הרווח הצר שבין קצף שפתיהם ולעגם המלוטש.

ואני אבן מחוטבת כמידתה
אבן חלולה ומזולפת

כמה שנים שחלפו על הבית הקטן והמצוחצח הזה.
כמה מראות שספגו העיניים הטובות והעייפות האלו.
כמה תפוחי אדמה מתובלים בדיוק-כמו-שסבא-אוהב הכינו הידיים האלו,
כשעוד היו צעירות, כשזקנו והרעידו, כשסבא עוד היה פה, ואחרי.

היה שקט. וקר. היא שפתה לי תה, ערמה תמרים ועוגיות בריאות ביתיות וחייכה.
והיה לי נוח בתוך השקט, כשמודעות האיך-מונח-גופי-על-הכיסא,
או הצריך-כבר-לשבור-את-השקט הולכת ושוקטת.
מכתבי

זה העור,
שרותח ומאדים ומיתבל קווצות זיעה בינות לאצבעות כף היד
וזו הנשימה,
המתעבה ומתמצקת
וכבר בקושי מזדחלת במעלה קנה.

זרם הקיטור שמבעבע ברגל המנתרת,
באצבעות המפתלות שערה מקומטת.

שפה מצטמקת, נצבטת, נחסמת.

לא אומר דבר,
אהוביי,
שמא, פן, כיון ש
כשיתפקע זה העור הדק, האדום, היוקד מאמץ
יגלשו סודותיי וישרפו
כל חלקת זיכרון טוב.

איני

לזעקה שלי רק דופק.
הולם בעצמאות, עקבי, במרכז חזי.
אה, ושם:
שלי.

טרם הגיע בוקר, פה,
תחת שמי צדק כחולים אטומים,
נגזלה חירותי.
כוכבים, ציפור עירומה ומרצפת שבורה,
דממו.

טרם הגיע בוקר.
חתול מילל מן החושך.
זעקתו מהדהדת, לוחמנית, מיואשת.
בהתמדה, פורצת קירות בתים חשוכים.
הו.
לו יהי
אדע אני
למחות, כמותו.
לקרוע, לנשוך אצבעות בשיניי

אחר אובדן הבחירה באה השלמה כנועה
ואז אשמה משתקת.
ואז שחור, כמו כתמים על סדין וחולצה.
והאימה על אלה, היא, המברחת אל מחוזות הרִיק.
בעורקים, שחור
בעורקים שנפרצו ואז כוסו בזעם.
בעורקים, בבסיס מחזורי המחשבה,
בינות ללשון והחיך.

היודע אתה, אל לא אכזר,
זה אשר בשחור תהום רעיונָי נטעני,
כי אף בדל כעס אשר היה בי אבד?
כל כך ריקנית לפניך אנוכי.

לא.
רק
כל