יצירות של בלה לטקס

לִסְחֹט אֶת טִפַּת הֶחָלָב הָאַחֲרוֹנָה מִן הַכַּד, לִגְנֹב קָצֶה שֶׁל פַּס שְׁמָרִים, לִנְשֹׁם אֶת הַקִּנָּמוֹן הַזֶּה וְקָפֶה שָׁחֹר וְסִילוֹן עָשָׁן דָּחוּס. יֵשׁ פַּס אֶחָד וָרֹד בִּקְצֵה שָׁמַיִם אוּלַי שְׁקִיעָה, אוּלַי זְרִיחָה אוּלַי בָּעִיר הַזֹּאת שָּׁמַיִם מִתְקַשְּׁטִים לְעֵת צָהֳרַיִם לְעֵת קִבּוּץ יְלָדִים סְבִיב שֻׁלְחָן וְסִירִים. אַבָּא שׁוּב מְעַשֵּׁן. דֶּרֶךְ אוֹתָהּ מְחִלָּה סוֹדִית, פִּיהָ צָרָה מְחַלְחֵל הוּא אֵלַי. עָשָׁן אַפּוֹ, עָשָׁן לִבּוֹ, מִתְפַּזְּרִים דַּרְכִּי אֶל עוֹלָם. אַבָּא שׁוּב מְעַשֵּׁן וַאֲנִי לוֹ מִקְטֶרֶת, אוֹ מַרְאָה, אוּלַי. כּוֹס שׁוֹקוֹ רוֹתַחַת בַּיָּד וּבְכֹל זֹאת לִבְעֹט בְּאֵיזוֹ רֶגֶל מִזְדַּמֶּנֶת אוּלַי כִּסֵּא, אוּלַי שֻׁלְחָן, אוּלַי מִטָּה, אוּלַי אֲפִלּוּ אָחוֹת אֲדָמָה אֵיתָנָה וּבְכָל זֹאת לִפּוֹל אָחוֹרָה בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת וְעַל אוֹתוֹ קִּיר הַמְּנַפֵּץ רֹאשִׁי לְהִתָּמֵךְ עַד עֲמִידָה יְצִּיבָה. בַּבַּיִת שֶׁלִּי הַקִּירוֹת עֲשׂוּיִים בֶּטוֹן בָּטוּחַ.

- אֶלֶף נְהָרוֹת אֲנִי אֶבְרָא, אִמָּא אֶלֶף נְהָרוֹת שֶׁל זֵעַת אַפֵּךְ הַנִּגֶּרֶת בֹּקֶר בֹּקֶר עֵת פּוֹרֶפֶת אַתְּ חַיִּים שֶׁלִּי בְּאֶצְבָּעוֹת עַמְלָנִיּוֹת. מִקּוֹמָה מִלְיוֹן אַתְּ שׁוֹעֶטֶת אִמָּא מִקּוֹמָה מִלְיוֹן לַעֲצֹם עַפעַפָּי הַדַּקִּים עֶרֶב עֶרֶב שֶׁלֹּא אֶרְאֶה אֵיךְ הַשָּׁמַיִם וְהַיָּם מִתְהַדְּקִים אֶל שֶׁמֶשׁ וְחוֹנְקִים קַרְנַיִם אַחֲרוֹנוֹת שֶׁלָּהּ. אַתְּ אוֹמֶרֶת בֹּואִי הַרְכִּינִי רֹאשׁ וְאֶגְזֹם בָּךְ נִבְטֵי תְּחוּשׁוֹת הָרֵי כֹּל שֶׁפּוֹרֵחַ עָתִיד לִנְבּוֹל בֹּואִי וְאֶשְׁמֹר עָלַיִךְ מִמֵך יָלְדָה שֶׁלִּי.

גַּעֲגוּעַ לָשׁוֹן שֶׁלִּי טוֹעֶמֶת זִכָּרוֹן צוֹרֵב כְּמוֹ סַבּוֹן לָבֵנְדֶר אַנִי צוֹחֶקֶת אֶת הָרֵיחַ וּבוֹכָה אֶת הַטַּעַם הַטַּעַם הַמַּר שֶׁל מֶרְחָק הָעַפְעַף שֶׁלִּי הוּא אֲדָמָה דְּקִיקָה הַמְּגִנָּה עַל תְהוֹם אֶתְמוֹלִים בַּלֵּילוֹת אֲנִי עוֹצֶמֶת עֵינָיִם אֲבָל פּוֹחֶדֶת לִישׁוֹן שֶׁמָּא יָבוֹא בֹּקֶר פִּתְאוֹם וּבְעֹמֶס הָאוֹר הַמִידַּפֵּק עַל תְּרִיס אֲנִי אֶשְׁכַּח. בַּעֲלִיבוּת מְדַשְׁדֶּשֶׁת בֵּין אוֹתָן בּוּעוֹת רוֹתֶמֶת עַצְמִי אֶל מַשָּׂא זִכְרוֹנוֹת שָׂנוּא אֶל רֵיחַ וְטַעַם וְלַחְלוּחִית הַרְגָּשָׁה. אֶל נְתָחִים שֶׁל עָבָר אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת אֶל קִרְעֵי לְבָבִי אוֹ עוֹרִי אֶל אוֹתָם פְּתִיתֵי פָּזֶל מְגוׂאַלִים כְּאֵב. הָרֵי הֵם חֲלָקִים שֶׁלִּי.

אוּלַי אֲקַבֵּץ פּוּזמְקַאוֹת שֶׁלְּךָ, אִגּוּד חוּטֵי צֶמֶר מְפוֹרָר מַגָּף אֶחָד כָּחֹל, חַכָּה שְׁבוּרָה אָזְנִיּוֹת, מַשְׁרוֹקִית וּשְׁלוֹשָׁה עֶפְרוֹנוֹת אוּלַי אֲחַפֵּשׂ תָּוִים שֶׁלְּךָ, עַקוּמֵי צוּרָה וְקֶצֶב, בֵּין מֵיתָר בֵּין תֵּבַת תּהוּדָה וּשְׂרִיטוֹת צִיפּוֹרנֵיךָ עַל הָעֵץ הַגַּס, הַנָּקוּב זִכְרוֹנוֹת אֲקַבֵּץ טְלַאי וְעוֹד טְלַאי אֶרְקֹם לִי מַעֲשֶׂה מְאֻלְתָּר אַגָּדַת הֱיוֹתְךָ וְאוּלַי אֵינִי יוֹדַעַת, אוּלַי, אַנִּיחַ לָאֶצְבָּעוֹת הַקְּפוּאוֹת אַנְדַּרְטָה לוֹהֶטֶת מִגַּעֲגוּעַ, לְהִתְפַּזֵּר אַנִּיחַ לָהֶן לְהַרְפּוֹת לְמֵלֵאכֶת הַשִׁימוּר הַמוּבֶסֶת מֵרֹאשׁ הַנִּדְרֶסֶת בְּעֵקֶב הַזְּמָן וּמִעוּט הָרְאָיוֹת תֵּכֶף כַּנִּרְאֶה אֶפְרֹם לְפִיתַת קִיוּמְךָ מִלִּבִּי אֵינִי זְקוּקָה לְמַחַט נְחוּשָׁה אוֹ מְלֻבֶּנֶת לְשֵׁם כָּךְ. זֶה פָּשׁוּט עַכְשָׁיו עַכְשָׁיו לִלְחֹשׁ לְצַווֹת לֵךְ לָךְ, אָחִי. שְׁכַחְתִּיךָ.

חֵרֶף חִבּוּק וְטִפּוּס וֶאֱמֶת צְרוּפָה אַחַר בֹּקֶר, תְהוֹם. בֵּין סוֹרֵג לְסוֹרֵג קְרוּעָה חֶלְקַת רָקִיעַ שְׁחוֹרָה, מְקֻמֶּטֶת. הַשָּׁמַיִם שֶׁלִּי זוֹעֲפִים נִדְחָקִים בְּמֶרִי אֶל פַּסֵּי חֲלוּדָה מִתְקַלְּפִים. תְהוֹם, בִּי, רַק הוֹוֶה מְפַעֵם כָּאן וְהוּא חַי וּמַבְהִיל וְגוֹדֵשׁ. הָיָה, בָּהִיר וְקַל, עָנָן, מָלַךְ תְּחִילָהּ עַל כֹּל פִּסָּה מֵאֹפֶק הַקְּרָעִים הַקָּטָן שֶׁלִּי. אַךְ חֲדַל מֵעֵינָי אוּלַי כָּשַׁל וְהוּבַס, יְחִידִי בִּשְׁמֵי הָאֹפֶל.

לַעֲצֹם אֶת עַפְעַף הַדֶּלֶת הַפָּעוּר אֶל מַשׂקוׂפוׂ לְטַפֵּס. יָדַיִם לַצְּדָדִים כָּף רֶגֶל שְׂמֹאל מִתְהַדֶקֶת אֶל בֶּרֶךְ יְמִין קְצֵה בּׂהֶן יְמִין מִזְדַקֶפֶת אֶל לֵב המִּזְרָן הָרַךְ צַוָּאר מָשׁוּךְ אָחוֹר גּוּפִי הוּא מוֹט. מוֹט גְרַפִיט הַמְּשַׂרְטֵט עֲקֵבוֹת גַּמְלוֹנִיּוֹת. לְהִתְדַיֵיק. אֲנִי שׁוֹקַעַת אֶל תּוֹכִי וְנִמְחֶקֶת אֶלֶף פֵּרוּרִים שֶׁלִּי קוֹרְסִים מַטָּה. אָמְנָם רִשּׁוּמִי עַתָּה גָּס כָּל כָּךְ, אֲנִי לוׂאֶטֶת אַךְ יוֹם אֶחָד עוֹד אֶהְיֶה סֶרֶט הַמִּדָּה הוּא לִי מַחְדֵּד אֶהְיֶה הָעִפָּרוֹן הֲכִי דָּק בַּקַּלְמָר.

אם - אז יש לה ללחוש בשפתיים דבוקות קורי שערותיה סבוכים כשהיא מניצה מתנומת התמיד של ליבה. הפצרתי בה השארי כאן. הפיחי צבע בי הלא אף חלומותי מאויירים הם בשחור-לבן. והיא - אם. חייכה את אותו עיקום שפתיים משומש היטרפה אל תוכה, חזרה לפקפק את חייה, אמש ועוד אמש באותו הרווח הצר שבין קצף שפתיהם ולעגם המלוטש. ואני אבן מחוטבת כמידתה אבן חלולה ומזולפת דמעות געגוע. אותן שפתיים דבוקות שואגות אליי מבין חרכי בדידותה: - אם תאהבי אז, נשבעת, אשוב - לא! לא! לא! אש הגאווה והניכור נאחזת בקורות הגשר. סרבניות ופצועות נסובות אני ועצמי זו מזו.

כמה שנים שחלפו על הבית הקטן והמצוחצח הזה. כמה מראות שספגו העיניים הטובות והעייפות האלו. כמה תפוחי אדמה מתובלים בדיוק-כמו-שסבא-אוהב הכינו הידיים האלו, כשעוד היו צעירות, כשזקנו והרעידו, כשסבא עוד היה פה, ואחרי. היה שקט. וקר. היא שפתה לי תה, ערמה תמרים ועוגיות בריאות ביתיות וחייכה. והיה לי נוח בתוך השקט, כשמודעות האיך-מונח-גופי-על-הכיסא, או הצריך-כבר-לשבור-את-השקט הולכת ושוקטת. מכתבי נכדותיה היו תלויים סביב. תמונות ומזכרות על הקיר בדיוק מופתי. על המזנון נחו עציץ פרחי פלסטיק על מפית רקומה בעקמימות, ים גמלוני ממוסגר, ושאר תשורות חיבה צוהלות. נחתי בתוך הרוח החמה הזאת שליפפה את הבית, אורחת בנוף הירוק להפליא הזה, נוף שיכול היה להיות לי לנוף ילדות, ובכל זאת מצאתי עצמי בו- אורחת. לא יודעת אם המינוח המדוייק הוא קנאה אבל החמצה ודאי יש בי, מפעמת תחת שכבות גאווה וזרות. לו רק הייתם מספרים לי, מטמיעים בי קיומם של ליכוד, של חיבוק או הענקה או צחוק. (כלומר, כזה שאינו ציני מתנשא, כשלכם.) אני תוהה אם בין שוכני הדלתות הסגורות שבבית הזה ישנו מכנה משותף נוסף כלשהו, פרט לזרות, ניכור ובדידות עצומה.

זה העור, שרותח ומאדים ומיתבל קווצות זיעה בינות לאצבעות כף היד וזו הנשימה, המתעבה ומתמצקת וכבר בקושי מזדחלת במעלה קנה. זרם הקיטור שמבעבע ברגל המנתרת, באצבעות המפתלות שערה מקומטת. שפה מצטמקת, נצבטת, נחסמת. לא אומר דבר, אהוביי, שמא, פן, כיון ש כשיתפקע זה העור הדק, האדום, היוקד מאמץ יגלשו סודותיי וישרפו כל חלקת זיכרון טוב. איני רוצה שתיחשפו אליו מבעבע וכמעט כמעט פורץ מבוהל, זועם, מתאגרף למול חיוך פחדי שלי, מכם. לכו מני, עד אחד, ניטשוני, כעסו על ריחוקי ושתיקתי. אסור לכם להתקרב או לחבק, אסור לכם להיחשף לאמת שלי אל מולכם. אסור אסור לכם להיפגע, אהוביי.

לזעקה שלי רק דופק. הולם בעצמאות, עקבי, במרכז חזי. אה, ושם: שלי. טרם הגיע בוקר, פה, תחת שמי צדק כחולים אטומים, נגזלה חירותי. כוכבים, ציפור עירומה ומרצפת שבורה, דממו. טרם הגיע בוקר. חתול מילל מן החושך. זעקתו מהדהדת, לוחמנית, מיואשת. בהתמדה, פורצת קירות בתים חשוכים. הו. לו יהי אדע אני למחות, כמותו. לקרוע, לנשוך אצבעות בשיניי שלי, לשאוג הו, אלוהיי, לשאוג בכל גופי, בחום איבריי, בזעם אגרופיי להגן בלהט שלי.

אחר אובדן הבחירה באה השלמה כנועה ואז אשמה משתקת. ואז שחור, כמו כתמים על סדין וחולצה. והאימה על אלה, היא, המברחת אל מחוזות הרִיק. בעורקים, שחור בעורקים שנפרצו ואז כוסו בזעם. בעורקים, בבסיס מחזורי המחשבה, בינות ללשון והחיך. היודע אתה, אל לא אכזר, זה אשר בשחור תהום רעיונָי נטעני, כי אף בדל כעס אשר היה בי אבד? כל כך ריקנית לפניך אנוכי. לא. רק כל כך ריקני לפניך כלי זה. לא. רק ריקני. או, לו יהי זה הרִיק, רק, לפניך.