יצירות של יונה

בסד ליל שבת פרשת "ויצא" שנת ה'תשסג סעודת השבת הסתיימה. סוף סוף נרדמו הילדות ואני יכולה להתפנות כדי לפנות בנחת את השולחן וללכת לישון. מרחוק שמעתי צרור יריות. לא כל כך התייחסתי. שומעים הרבה יריות בזמן האחרון. בדרך כלל זה הצבא שיורה על הערבים. אבל פתאום אני שומעת אמבולנס מייבב ומהבהב,ועוד אחד, והנה ג'יפ צבאי ממהר וקורע את שלוות הרחוב בליל שבת. ושכן אחד יוצא בריצה מהבית,נכנס בבגדי השבת ונשקו עליו למכונית ויוצא בטיסה.ועוד אחד ועוד אחד. ה' ישמור ! מה קרה ? התחשק לי מאד לרוץ החוצה בעקבות השכנים ולראות מה קרה. אבל אני כבר לא כל כך יכולה לרוץ בחודשים האחרונים,יש עוד נשמה שמתכוננת לרדת לעולם ומלווה אותי לכל מקום…. אז הלכתי לישון. בבוקר (או יותר נכון,זה כבר היה צהריים) יצאתי. אנשים סובבים ברחובות נרגשים ונסערים ופניהם נפולות. אני מנסה לברר מה קרה. קרב קשה התחולל אתמול ,המון הרוגים,המון פצועים. ממש לפני הכניסה לקריה. מי נהרג? כמעט עשרה חיילים ! ה' ישמור ! נורא ואיום ! וגם אלכס דוכן, וגם אלכס צביטמן. (מי זה ? אה , כן, הבחור הנחמד הזה שמגיע כל כמה ימים לגן של הילדה . הוא בא כדי לבדוק אם מערכת האבטחה פועלת והכל בסדר. אמרתי מגיע ? זהו ! הוא כבר לא יגיע יותר) ויצחק בואניש … מה ?????????????????????… יצחק ???????????????????? יצחק בואניש איננו ??????.. שבת ! חייבים לשמור על שלוות הנפש ! אסור להצטער בשבת ! איך נחיה בלי יצחק ? רבונו של עולם !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! וביום ראשון מתאספים כולם ליד בנין המועצה. שלושה ארונות עטופים בטלית מונחים לפנינו. והחניון שלפני המועצה הופך לים,מרוב הדמעות…… "ויאמר ללמד בני קשת…הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים……..ויאבדו כלי מלחמה" (שמואל ב,א,כז) "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. מנשרים קלו מאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם. יזכרם אלוקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם ויקום נקמת דם עבדיו השפוך,ככתוב בתורת משה איש האלוקים "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו……. ידין בגויים מלא גוויות מחץ ראש על ארץ רבה.מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש" (מתוך "אב הרחמים" הכנסת ספר תורה- שחרית של שבת)

בסד "אם כואב לך, סימן שעוד משהו חי שם" כך אמר לי רופא השיניים. ודבריו כה שימחוני עמוק מבפנים אם כואב לי,סימן הוא שיש בי חיים. כמו ארבע פעמים כה חיות שבהן בכאב ילדתי בנות..

בסד "ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי ותלך לדרוש את ה' " (בראשית כג,כב) הם בקרבי מתרוצצים שניהם שלי, כה אהובים ולא אדע כבר מי הוא מי אם יש רשע ומי תמים וזה כואב,כאב נורא התרוצצות כה מוזרה. ולמה זה אנוכי,די ! כמעט כבר קצתי בחיי. ואת ה' רוצה לדרוש שיסדר לי את הראש אך הוא יצא להפסקה אני בתוך המועקה והימים לא מתמלאים מתרוצצים התאומים ובבטני יש שני גויים קשה,קשה לי בחיים.

מוקדש באהבה לשירת הים. וגם לכל שאר החברים הוירטואליים שמסעירים עלי את עולמי, בכל פעם מחדש. סערות של תוהו עוברות מעל ראשי. ומצולות של בוהו סוחפות את כל גופי. ונשימתי אובדת ונשמתי כמעט אינה. רוצה אל הרקיע לשוב לצור קונה… 'ויאמר אלוקים: יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה.' 'ויהי כן.' …ניצלתי…. 'וירא אלוקים כי טוב' מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך.

בבקשה,התחלה קצרה. מקווה שתהנו ושיהיה לזה המשך.כמובן אשמח לתגובות. בסד כא מרחשון התשסז קודם כל,תודה רבה רבה לכולם על העידוד, Forum/lmf_read.aspx/15604 אני מקווה שאעמוד בציפיות. הסיפור מוקדש לאבא. בגעגועים. /Mosaic/Read/543 /Mosaic/Read/1050 /Mosaic/Read/1203 השבת יצאה לפני חצי שעה. חזרתי מבית הכנסת ונכנסתי הביתה בשירה לכבוד אליהו הנביא .אליהו המבשר לנו את בשורת הגאולה בכל מוצאי שבת. הבדלתי על הכוס ,הנר והבשמים והדלקתי את שני הנרות לכבוד המלכה היוצאת לדרכה. שבוע חדש מתחיל. בדיוק סגרתי את קופסת הסוכר ,הכנסתי אותה לארון ועמדתי להתחיל לבחוש את הקפה . בעוד חמישים דקות אני צריך להיות בירושלים כדי לקחת את משפחת זוננפלד לשדה התעופה ,ומשם אני צריך לנסוע לתל אביב לאסוף את אברמסון,ואח"כ דרך ראש העין, לקחת את הסבתא שרוצה להצטרף אליהם ולהחזיר את כולם חזרה לקרית ארבע. הם רוצים שאנסה להגיע כמה שיותר מוקדם , כי הילדים צריכים מחר לקום בזמן לבית הספר. טוב, כוס קפה אחת זריזה ואני יוצא. ואז היא שאלה . <היא עמדה ליד הכיור, אהבת חיי,משוש לבי,מקור גאוותי, מדיחה את הכלים מסעודות השבת> "אבא" היא שאלה "קורה לך לפעמים שאתה מתחרט ?" <ועוד דבר אחד, כמו כל הנשים האחרות,אני אף פעם לא מצליח להבין אותה…> "מתחרט ? אני לא מבין. למה את מתכוונת? " "קרה לך פעם שחשבת לעצמך ,איך היו נראים החיים שלך אם היית מתחתן עם מישהי אחרת במקום עם אמא ?"

אמא יקרה בדרך נקברה והגולים למולה עוברים בשיירה אחים מחרימים מכרוהו למדינים ובא אלייך,אמא למצוא ניחומים ואח"כ בידי כשדים מקדש אל מחריבים נפלו הלכו בנייך בוכה את תמרורים אחרי שבעים שנה חזרו,לא כטירה ואז נפלו הם שוב ובביתר טבח נורא קול ברמה אנו שומעים נהי בכי תמרורים ואיתך ממררים כבר שני אלפי שנים חזרו אלייך כבר ושרו בחילם "ראי רחל ראי הם שבו לגבולם" ואך עבר עוד רגע הם כבר נטשוך ללא רחם הם שכחו שהבטיחוך "שוב לא נלך מני שדמות בית לחם" מאנה להנחם על בניה כי איננו כי מבלי להלחם את בית לחם הם הפקירו את מחכה על אם הדרך את ילדייך לגפף אבל הם עזבו אותך ובנו לך כביש עוקף וקברו אותך שנית עמוק בתוך הבטונית היום קברך הוא כמו מבצר והגישה קשה היא כבר היו ימים שמלפנים חייכתי אלייך מחלונים כשנסע האוטובוס בדרכו אל עיר יבוס היום הדרך התעקמה חפרו מנהרה בבטן האדמה חשבו לקצר את הדרך ונתקעו בבדיקות ללא שום ערך ולבי אלייך בוכה מגעגועים עד מתי נהי בכי תמרורים מתי יתנפצו בני השוממה ותמנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה ?

שיר שכתבתי מזמן ומתאר את אותן דקות שבהן הוא נכתב.זה הכל. כשהסתכלתי במה שכתבתי בדף לפני כן,גיליתי שהייתי עדיין בשנת האבל על אבי ז"ל. בבקשה : בסד כג תשרי (מוצאי שמחת תורה) תשסב צפצוף האזעקה במכוניתו של השכן נדם. הילדה המשחקת דורשת את העט רוצה לכתוב היא גם. נתתי לה סרגל קניתי את ליבה אך משכבר שלי הוא ממני היא יצאה. זהו שיר שמח על טעם החיים הטעם שאותו לטעום רק התינוקות יודעים.

חצר אדר - חבל ימית טו בשבט ה'תשמב אחותי,אני,ואבי ז"ל

מה היה לפני שנה אפשר לראות כאן הדגל עם הסרט הכתום אב התשס"ו / פנינת הודיה קרסניקר נצרים. יבול נכתב לקראת יום השנה לגרוש ביום העצמאות השנה החלפתי את דגל המדינה לא,לדגל אמריקה גם לא ל"מדינת יהודה" לא לדגל שחור,או קרוע אך גם לא לטלית- שכולה תכלת. ובשום אופן,בשום אופן לא יכולתי להפטיר אותו כדאשתקד (כי הרגשנו : "צמיחת גאולתנו", אסור לה שתשאר "ראשית" בלבד לעד ואף ודאי לנו - הגוויה הלאומית מעלה מעלה תצעד ) אז הנפתי את הדגל - עם סרט כתום מוצמד !

שם על ראש ההר נח אבא שלי היקר ומשמאלו נח אבא שלו בהמשך הדרך נח אביו של דוד המלך ובעמק הנפלא מערת המכפלה אבותינו יעקב יצחק ואברהם ולידם האבא של כל העולם.

בס"ד אור לכו מנחם אב תשסו מוקדש באהבה ותפילה לתנחומים למשפחת עטיה ולמשפחת נחשון מוקדש בהערכה למשפחת בן-עמרם"אין אדיר כה' ואין ברוך כבן עמרם" (מהפיוטים להקפות-שמחת תורה) השריפה אשר שרף ה' לא אמות כי אחיה ואספר בדמע עיניים איך ילדה קטנה,תמה וברה עלתה בסערה אל השמיים. בעיר אברהם נחלתו של יצחק בין מעלות-כסולם יעקב חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטוב כמו האיל בקרניו נאחז בסבך נלכדה בין ענפי מצוות סכך ובת קול לא קראה לא אמרה למשחית: "את ידך לילדה אל תשלח" בן עמרם ואשתו,כמו צפורה את המלאך הממית הם פגשו הוא ביקש להמית ולהחיות הם ביקשו לחמו בו, אבל לא נושעו. רבונו של עולם,"בקרובי אקדש" הוא אמר ושלח את האש. וכל בית ישראל הם אחים ובוכים איך נגעה ושרפה אש באש. מזבח חדש בציון תכין , נבקש,רבונו של עולם. נכפרה חטאינו בעולות וזבחים אנא,סלח לעוון האדם. אנא,אלי,ציון ועריה מתיסרות כמו אשה בציריה, אנא שמע זעקת שכולה ואלמנה "אנא ,ה' ,הושיעה נא"

בס"ד הייתי היום בחוות מעון.היה מקסים. בדרך חזרה הביתה שמעתי מאשה יקרה בשם חיה את הסיפור הבא : משפחת ארנבים מצאה כפיר אריות קטנטן בן-יומו ואימצה אותו . הכפיר קיבל חינוך ארנבי טוב ובגר והיה לארנב למופת. הוא חפר לו מחילה,ישב בפתחה וכרסם גזר. ואז הגיע כלב והתחיל לנשוך אותו. הארנב ביקש ממנו יפה שיפסיק כי זה כואב לו. זה לא שכנע את הכלב והוא המשיך. הארנב המשיך להתחנן לכלב שיפסיק לנשוך אותו. הכלב המשיך. הארנב כבר ממש בכה "למה אתה עושה לי את זה? מה עשיתי לך?" זה רק עודד את הכלב עוד יותר. ואז הארנב אמר : "ארנב או לא ארנב,אני לא אתן לזה להמשך יותר" וטרף את הכלב..... ואת הנמשל שרו היום הילדים בחוות מעון: "אל תירא ישראל אל תירא ,כי גור אריה הלא אתה.ואריה אם ישאג (וכאן כל הילדים צעקו "ואההההה")מי לא יירא, מי לא יירא ????????" שבת שלום מנחלת גור אריה יהודה

נכתב לזכר הקדוש דב דריבן הי"ד שהקים את חוות מעון ונרצח על אדמתה בניסן תשנ'ח. אני מביאה את השיר היום בתפילה שזכותו תגן על החווה שהקים ויושביה וכל החושבים עליהם רעה-יפלו בבור שהם חופרים,אמן! בס"ד ר"ח כסלו תשס"ה דב על אם הדרך הוא נולד כמו בנימין בשעתו הנה בית לחם עוד מעט ואור עולם ראה אותו כמו בנימין זאב יטרף תינוק יפה וטוב ובו ביום גיבור נפל ושמו ניתן לו-דב בעיר אבות צמח כמו ארז גבוה וחסון על גב סוסו במלוא המרץ גמא הרי חברון גדל הנער ובגר וגם אשה נשא בכי נא אמא,מר להר קרוב סוף המסע ביום אביב אל השדה בא דב עם חבריו ארבו לו שם ישמעאלים ואל ביתו לא שב ושוב מגיע האביב אל שדות חוות מעון נותנת ארץ את פריה ירוק שוב הר חברון ולא דובים אך כן –יש יער והוא שומר קרוב את חן דמותו של זה הנער את זכרונו של דב.... לדב גזרה על המת שישכח מן הלב ואתה הולך ונשכח (א) צר לי עליך,מר וכואב היית לי כמו אח. (ב) נפטרה גם אמך לא עמדה בכאב זה עצוב,עצוב כל כך

בס"ד אלול תשסה מעשה שהיה בארץ שנער "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים........"(בראשית ,יא,ד) "...אמרו אחת לאלף ותרנ'ו שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול,בואו ונעשה לו סמוכות" (רש"י בראשית ,יא,א) בארץ שנער קול הלמות פטישים בארץ שנער יש חיים חדשים ושרים הבונים-לא יהיה עוד מבול בן אנוש מול שמיים יציב את הגבול הן הדור הקודם היה כה טיפש הוא היה פרימיטיבי,הוא לא התייחס לחזאים וחוקרים ושאר מדענים שיודעים מה נושאים בחובם עננים ובגלל טפשותם של אותם מסכנים כשפרץ המבול לא היו מוכנים וטבעו הם כולם ונשאר רק אחד אשר התכונן ולכן לא נכחד. לעומתם אנחנו אנשים נבונים נבנה כאן מגדל ונרים בנינים וכאשר המגדל אל שמיים יגיע אז גם על האקלים נוכל להשפיע וככה נמנע אסון מתקרב וזו גדולתו של האדם החושב. וסובב לו הילד אברם בשנער ורואה את הכל וליבו בו נסער כי אתמול הוא ראה איך מראש הפיגום צנח השכן אל מותו כמו כלום כשמרוב צערו הוא הוא בכה וצרח אמרו לו : עזוב,זה לא נורא כל כך. העיקר הוא האבן שאותה הוא בנה היא ניצבת עכשיו במקומה איתנה והאבן הרי היא כה מקודשת בעזרתה לשמיים נוכל עוד לגשת ולכן אל תשכח,כשתשוב אל ביתך, לסגוד,להשתחוות ולהעלות לה מנחה. וחשב אז אברם-'לא יכול להיות שהאבן עצמה היא חזקה שכזאת כי על האבן עצמה כל היום רק דורכים ומי שחזק הוא שולט ממרומים' נשא אז אברם לשמיים עיניו וראה את השמש מחייכת אליו אמר הוא לשמש: 'את המלכה! ניצבת למעלה וכה חזקה- אותך אעבוד ולך כאן אסגוד כי את מאירה ומחממת מאד' סגד כל היום אל השמש אברם אך השמש ירדה לאיטה אל הים ולפתע גילה הילד אברם כי השמש איננה והירח כבר קם. התעצב אז אברם אך את עצמו הוא חיזק: הן הסהר הוא זה שאת השמש סילק ואותו מלווים ריבואות כוכבים- הסהר הוא זה ששולט בשחקים! כל הלילה סגד לירח אברם עד שנרדם ובבוקר הוא קם והנה במרומים מחייכת לו שוב השמש שבלעדיה היה כה עצוב הבין אז אברם הילדון הנבון שמשהו כאן בוודאי לא נכון אם ירח ושמש ביניהם מתחלפים זה סימן שהם רק ממלאים תפקידים וגבוה מעל,נסתר מהעין נמצא הבורא שברא יש מאין ואותו העולם כולו משרת ורק בידיו יש חיים כדי לתת... ומאותו יום והלאה הילד אברם יצא להפיץ את האמת בעולם ועשה חוגי בית וניסה להסביר לכל מי שראה וכל מי שהכיר וגדל שם הנער וכוחו גם גדל ותורתו אף כבשה סקרי דעת קהל עד אשר מלך שנער (שמו נמרוד) דאג וחשש לכסאו עד מאד. הוא הכריז שאברם הוא מורד במלכות והכין לו מבחן שהיה די פשוט: הוא השליך את אברם לכבשן אש בוערת וכל הקהל נמתח כמו בסרט "האם אלוקים שאותו אין לראות יעזור לאברם בתוך אש שכזאת ?" ואברם בכבשן התפלל לאלוקיו ואלוקים לו ענה והושיעו מצריו. ואל מול המוני הקהל ההמום הלהבות לא הזיקו לאברם במאום, בשמחה ובנחת כהולך בתוך גן הוא פסע על רגליו אל מחוץ לכבשן. אמר אז נמרוד: 'זהו פלא נדיר, אך ודאי גם אותו הן אפשר להסביר' ומינה ועדת פרופסורים מומחים לבדיקת המקרה והפקת לקחים, כגון:איך נוכל בעתיד להכנס אל תוך אש (אשר מפניה כל יצור כה חושש) ובעוד עולם המחקר מתפתח מתקדם המגדל ועולה וצומח וצופים בו כולם בגאווה לא קטנה כי על פי התוכנית הוא יושלם תוך שנה! ואז,אז יבואו ימים אחרים! תקופה נהדרת,ימים נפלאים! האנושות תשתלט ותדע לנצל את האש, השמיים,האור והצל, כל כוחות היקום כמו סוסים אבירים יירתמו למרכבת אותם גיבורים שידעו לפצח את סוד הבריאה ושולטים בה היטב כמו בעבד נרצע... קול תרועת ההמון עלתה ועלתה ואת שערי השמים פתחה אז הציץ עליהם ריבון העולם ואמר רק: "..נרדה ונבלה שם שפתם.. " וכל המגדל הענק ,הכביר כמו קלפים התמוטט, קיר אחר קיר. ומול ארץ בבל שכולה התהפכה שמע אברהם קול קורא: "לך לך!!"

בסד שלום רב לך,אחות אחות לי יקירה אותי אינך יודעת ואין את מכירה רציתי רק לאמר לך נשים במה זכיין הופכות הן את הבעל להיות לבר אוריין תורה שגורה על פיו ולשונו זהב ומחפש רק טוב הוא צנוע ועניו נכון,הוא מעצבן וכמעט כל הזמן הוא לא מבין אותך הראש שלו לא כאן. אך דעי לך,חמדתי זכית את באוצר אותך הוא כה אוהב שומרך מכל משמר אותי אינך יודעת ולא תדעי,אחות אך,אנא,התרשי לי לשלוח לך ברכות? גדלו את ילדיכם בנחת ושמחה תזכו מהם לרוות רק אושר וברכה ויום אחד ,אחות אולי עוד ניפגש ליד קרבן הפסח נאכל שם על האש... באהבה רבה אחותך.

מי ששתה מיין הונגריה שתה טיפה,לא עוד הוא עוד הרבה ימים,לילות יוסיף עוד לערוג והוא יודע,זה אסור זה יין מסוכן הרבה שתו ממנו כבר ולא חזרו לכאן. אבל הטעם עוד בוער שורף את לשונו נשאר לו רק להתפלל שיושיעו קונו.

בס"ד עקרת בית חרוצה היא כל שבוע בדיצה מנקה ומסדרת ואת הבית מאווררת דבר אחד שוכחת רק שוכחת לנקות אבק. והאבק,כן זו דרכו אינו בולט בהעדרו. וכשהוא בא,אזי גם כן הוא לא נראה ומשתכן. כמו גנב הוא משתלט הוא מצטבר,נהיה בולט וכשגובהות הערימות או,אז התחילו הצרות. הוא מכסה את הפינות הנסתרות,האפלות. ושם רוחשים מיני דברים יש תיקנים ונמלים וכבר כבדה המשימה לצאת נגדם למלחמה. אבק,בנות, זה רק צרות, אבק עשרת הדברות…… ולמי שלא הבין לבד - האבק הוא רק משל כאן,הנמשל הרבה יותר גרוע....

יוצא לדרך. פונה ימינה ביציאה מהקריה,עובר על פני רמת ממרא,זאת שכולם קוראים לה "גבעת החרסינה" וממשיך לכיוון "צומת הזכוכית". אפילו השמות העממיים של שכונות העיר מעידים עליה שהיא הבית .ארמון מפואר בחומרי קישוט-זכוכית וחרסינה ומספק לכל רחבי הארץ שיש – "שיש חברוני". עובר על פני טרסות וחלקות מעובדות בצידי הדרך.פעם היו הרבה יותר כאלה. היום צידי הדרכים מתכסים אט אט בבניה צפופה .מאז שהתחלנו אנחנו לבנות,גם הערבים בונים הרבה יותר. כשנכנסנו לגור בבתים החדשים של קרית ארבע,זאת היתה גבעה שרק עכשיו טעמה את טעם הטרקטור. שנתיים לפני כן,היא היתה חשופה ומטורשת כמו כל הגבעות מסביבה. היום הקריה מוקפת בבניה ערבית מכל העברים ,ממש עד הגדר שבה הקיפו אותנו . הם בונים כדי לחנוק אותנו בתוך הגדר.ובצד המזרחי התחילו לבנות מסגד ,הוא אמור להיות בין המפוארים במזרח התיכון והצריח שלו מתוכנן לגובה 25 מטר. וכל זה ממש על הגדר.עמדת תצפית וצליפה ישר פנימה לתוך הקריה. גם שם לא היה כמעט כלום כשהגענו. בית אחד ערבי בודד,ובמרחק גבעה ועליה אלון בודד. היום הגבעה הזאת בנויה כולה ובראשה מבנה גדול,בית ספר ערבי,כנראה. על הגג עמדה של צה"ל. פעם לקחתי את המשפחה לטיול על הגבעה הזאת. נדמה לי שזה היה בל"ג בעומר. על ראש הגבעה היה האלון הגדול,שולט בבדידותו על כל האיזור. לרגליו היה מבנה קטן מאבני המקום. האבנים שסוקלו לאורך חורפים רבים של חריש והכשרת האדמה לזריעה. במבנה הזה ישנים החקלאים בעונות הקציר והקטיף ,כאשר הם נשארים בשדה לשמור על יבולו. "שומרה" – זה שמם של הבתים הקטנים האלה. עשינו פיקניק לרגלי העץ והילדים שיחקו במחבואים בין מבוכי השומרה. יום קטן של אושר. אבל זהו,היום הכל איננו. בתים ובתים ובתים ,בניה פרועה ובלתי חוקית של אויבינו,ואנחנו מתכווצים ומצטמצמים בתוך גדרות,ומתחבאים בתוך רכבים ממוגנים. מחר אני צריך ללכת שוב ל"מס רכוש" כדי להגיש בקשה לפיצוי על תיקון שמשת המכונית. כמעט כל שבוע אני "חוטף" אבנים לפחות פעמיים . ולפעמים אלה ממש מטחים. ברכת הגומל זה דבר כמעט קבוע בזמן האחרון….. מדליק רדיו. נשמע חדשות קצת,מה קרה במשך השבת… בקיץ האחרון נסע ראש הממשלה יצחק רבין לאוסלו,נורבגיה ונפגש שם עם רב-המרצחים ימח שמו. הוא חזר משם עם הסכם שמבטיח לערבים אוטונומיה וצבא ,וכאילו זה לא מספיק, מדינת ישראל עצמה היא זאת שאמורה לספק לערבים את הנשק. רבונו של עולם. הם יצאו מדעתם לגמרי ! אם הם כל כך מתקיפים אותנו עם אבנים,ה' ישמור!מי יודע מה יקרה אם יהיה להם נשק ביד? אני לא מבין את זה. אף אחד לא מבין את זה. מה, הם כבר שכחו את פרעות תרפט? ואת כל מה שקרה אחרי זה? איך הם מסוגלים להיות כל כך תמימים ולחשוב שאפשר לעשות שלום עם הערבים האלה,ועוד לתת להם נשק ?נורא ואיום ! החדשות נגמרו. קצת פרסומות,ואחרי זה "שירים ושערים".זה לא מעניין אותי. מחפש תחנה אחרת… או ,הנה. שירים עבריים,ומנגינות של ריקודי עם. נהדר ! בעצם הקיץ האחרון לא היה כל כך גרוע. היה אפילו משמח מאד. בשעה טובה ומוצלחת בפעם הראשונה זכיתי לחתן בת. בתי השניה נישאה במזל טוב. זאת היתה שמחה ! מצטרף בקול לעופרה חזה בשרשרת משירי ר' שלום שבזי ,ומתופף באצבעותי על ההגה. מזל שהרגליים על הדוושות, אחרת הייתי יוצא גם בריקוד… וכבר אני מגיע לצומת הזכוכית.

בס"ד אור לכ"ב אדר תשס"ד האביר על הסוס הלבן נמוג בסופה של ימי החול ובמקומו הופיע רוכב על חמור אפור -הדוֹר. (קורא הדורות לו קרא ואני נותרתי עם היצר הרע קרוע מגעגוע)

הנושא עלה באתר בכמה הזדמנויות ודנתי עליו במסר"ש עם מישהו אתמול בלילה. אז זה מה שעלה במקלדתי הבוקר , מוקדש באהבה ובשמחה לכל באי אתרא קדישא הדין . חג הסוכות כמעט ונגמר החג של שמחת העולם ובפתח עומד לו שמיני עצרת חג של שמחה לגמרי אחרת יומה הגדול של שמחת התורה, ששוב אותה זכינו לסיים וכבר מתחילים מהתחלה. ובין הפסוקים גם נמצאת תוכחה : "תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה" ואם לא נרצה,חלילה, צרות אז מצוה גדולה בשמחה להיות. וכאן באתר נשאלה שאלה: "איך קמים ושמחים ? זאת בעיה גדולה" ואני ניסיתי לתת הסברים איפה נמצא טעם החיים.. ופתאום חשבתי על תרגיל קטן, שיתפוס את העצב-פשוט לא מוכן: קמתם בבוקר? איזו שמחה ! מייד לאמא חייכו בברכה בוקר טוב אמא ,ואיך המרגש ? ותודה לך רבה על האוכל במגש ! את שרירי הפנים מעט לתרגל וחיוך זוהר על הפנים יתנחל ואז בזריזות לרוץ למראה ותתנו לעצמכם מייד מחמאה, חיוך כזה נעים על הבוקר השמחה עולה ממש לא ביוקר. זהו זה,חברים בלי שום הסברים השקעה קטנה של יום או יומיים תחזיר את עצמה מייד בכפליים! עכשיו,התחילו מיד במלאכה וכבר תספרו לי איזו בדיחה. תראו את העצב- איך הוא נמס הוא פשוט התכווץ עכשיו הוא ננס. את העצב הזה יש לסגור במסגרת ולשים בפינת קרן זוית מסתתרת, ובקרוב כשנעלה לבית המקדש ברינה נוכל לסלקו גם מזאת הפינה. במהרה בימינו,אמן ! "נגיל ונשמח בזאת התורה- כי היא לנו עוז ואורה " חג שמח !

בסד כט שבט תשסה שלג ראשון בעיר האבות דווקא הקור העז- נותן לי תחושה חמימה של בית, והרוח הקרה המשתוללת- אשר פתיתים רכים של שלג היא מעיפה ומערבלת, דווקא היא- רגשות יציבים של חוף מבטחים, אל תוך ליבי היא מערסלת....

לכבוד הרמטכ"ל דן חלוץ עברו כמעט שלושים ימים מהמקרה הנורא בכפר גלעדי. ואני עוד ממשיכה לקבל מכתבים מאנשים שאינם מכירים אותי, שלא הכירו את יהודה הי"ד, אך מרגישים אחריות וצורך להביע תנחומים. הבוקר קיבלתי את מכתבך. ובלב ובראש לא נותנת מנוח השאלה: האם מישהו מכל אותם ראשי מדינה וראשי צבא יכול לבוא ולהסתכל לנו ישר בעיניים ולומר בפה מלא: "ידינו לא שפכו את הדם הזה"????? כתבת במכתבך מתוך שירו של דידי מנוסי "מי שלחם הוא לא ישכח על מה לחם" יהודה הי"ד לא נלחם. נכון הוא היה בעורפית של גדוד לוחם. אך האם מישהו ממפקדיו ידע לקראת מה הם הולכים? האם מישהו ידע איזה כח אדם נחוץ? האם מישהו דאג לחבריו לציוד מתאים ללחימה בשטח אויב? האם מישהו דאג לאבטחה מתאימה למי שלא היה מוכרח להיות חשוף לאש? והשאלות הן רבות וכואבות, האם למישהו מכל אותם שולחי מברקים ותנחומים יש תשובות? חותמת בכאב, ומתוך תפילה לה' שירחם על עמו ועל נחלתו גבריאלה גרינפלד אלמנה טריה

חורבן אב עזב אלול בפתח שנה נסגרת נפתחת שנה חדשה

שמעתי את הסיפור אתמול בכנס התעוררות לזכר חיה מושקא ע"ה . בדקתי בספר "איש צדיק היה"- יש שם סיפורים נפלאים,אבל הסיפור הזה לא מופיע שם. סיפר הרב חננאל אתרוג שליט"א (מ"מ ראש ישיבת "שבי חברון"): אביו נפטר כאשר היה ילד קטן מאד. אמו היתה אלמנה צעירה מאד עם ארבעה יתומים קטנים. בזמן שישבה שבעה הגיע הרב אריה לוין לניחום אבלים. התיישב הרב מול האלמנה ופרץ בבכי,הוא מירר בבכי במשך דקות ארוכות. היו אנשים שביקשו ממנו להפסיק לבכות,או לצאת החוצה,כיוון שהוא מצער את האלמנה במקום לחזק אותה. אולם הוא נשאר במקום והמשיך לבכות. אחרי כעשרים דקות הוא קם ויצא,בלא שאמר אפילו מילה אחת ! לאחר זמן,סיפר הרב חננאל,אמרה אמו (זכרונה לברכה) כי האדם שניחם אותה באבלה יותר מכולם- היה הרב אריה לוין זצ"ל,הצדיק הירושלמי.

לשכת הגיוס בזיף נפתחה היום. הגיע קצין גבוה במדים מצוחצחים והסביר לכל בחור וטוב כמה כדאי להתגייס לצבאו של המלך שאול. מעבר להגשמה העצמית אתה גם משרת את מלך ישראל שנמשח ע"י שמואל הרואה,וכי יכול להיות יותר טוב מזה? כל החבר'ה הטובים לא חיכו שהוא יגיע,הם כבר הלכו מזמן לבאר שבע והתגייסו שם. הוא נאלץ להשאר בבית כדי לטפל באביו הזקן. בנתיים הוא ראה איך כל החבר'ה "הבעייתיים" יוצאים אל המדבר ומצטרפים לאנשי דוד בן ישי מבית לחם.... הם היו פושטים על הפלישתים ושומרים על רועי הצאן של נבל הכרמלי. האמת,הוא קינא בהם- מאז שהצטרפו אל דוד ניצת אור חדש בעיניהם. הם טענו שדוד בן ישי הוא המנהיג הבא של עם ישראל. אבל את זה כבר היה לו קשה לקבל.... בכל זאת,שאול היה "משכמו ומעלה" ונמשח על ידי שמואל הנביא. ושאול מלך ישראל טוען שדוד בן ישי הוא מורד במלכות ודינו מוות...... והרי הם תמיד למדו שצריך להודות לה' שסוף סוף יש מלך בישראל ואסור לכפור בטובה. וחוץ מזה "דינא דמלכותא דינא". אבא כבר מרגיש הרבה יותר טוב והוא שחרר אותו להתחיל את דרכו בחיים. על פי החוק הוא צריך להתגייס לצבא שאול. ובכלל אם מישהו מהחבר'ה של בית הלחמי ייתפס ע"י צבא שאול ,הוא לא מקנא בו... אף אחד לא רוצה לזכור את מה שקרה בנוב עיר הכוהנים...... אז ,בכלל, מה ההתלבטות? איזה מין דמיון ילדותי זה שכל כך מושך אותו דווקא אל דוד בן ישי במדבר זיף ? מה פתאום הוא בכלל חושב על האפשרות העבריינית הזאת? אבל מצד שני- הם באמת נראים בטוחים בדרכם,החבר'ה של בן ישי,יותר מכל צבא שאול ביחד! לאן לפנות??????????

הקדמה קצרצרה- המחצבה המוזכרת בשיר נמצאת בדרום מזרח הגבעה המכונה "אבו סנינה" ונמצאת היום ב"שטחים הכבושים" בידי אויבינו. בילדותי היה נוהג אבי ז"ל להדריך סיורים בחברון בכל שבת.ופעמים רבות היינו צופים ולומדים על חברון מעל ראש הגבעה הזאת. בסד ו' טבת תשסב ברקאי אבא יקר עוד עומדות רגליי על גג המחצבה, ועיני רואות – את עירו של אברהם אבינו פרושה בין כפות ידיך המורות ואזני שומעות- את קול הכהנים הקוראים על משמרתם בבית העולמים: "האיר פני כל המזרח עד שבחברון !!!"

נכתב בחורף שלפני הגירוש--בזמן ההפגנה של מועצת (חסרת?) ישע מול הכנסת בתגובה לדברי שאול גולדשטיין שהוא חושש מ"הקרע בעם". שלחתי את השיר לעתון "גושפנקה" של גוש עציון והם לא רצו לפרסם אותו. בסד אדר א' תשסה הקרע בעם /תפארת השמש בין עזה לרפיח תידום ואולי חלילה יבוא...הקרע האיום אך הקרע ההוא יהיה באמת כמו הקרע בעורו של הגולם המת הוא הזחל החי שקפא והתנוון ונדמה כגוויה בעיני המתבונן השמש אל הים אשר בין עזה לרפיח תיפול ואולי חלילה יבוא....החורבן הגדול אך אם הוא יבוא (כי לא הועילה שום עצה) הוא יהיה כחורבן בקליפה של ביצה כמו סדק קטן שגדל בלי הפסק עד אשר כל קליפת הביצה תתרסק ומבין החורבות (החרישו,שה,שה) תצוץ ותפרח לה בריה חדשה צעירה כמובן ,ויפהפיה להפליא אשר לה החורבן היה כמו כלי כי לולא החורבן שהיה וקדם לא היתה יכולה היא לבוא לעולם כי מקודם היתה רק ביצה או רק זחל ועכשיו,הסתכלו זה פרפר או גוזל ששרד ועבר דרך כל הגלגולים עתה הוא מסוגל להמריא למרומים ולסלסל בקולו או להרהיב בצבעו שיר תהלה לאדון הכל אשר בראו ! זכרו נא ,אחים יקרים: "כל העולם כולו גשר צר מאד ,והעיקר-לא לפחד כלל!"

בסד "שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך,חי אני נאום ה',כי כולם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה.כי חרבותייך ושוממותייך וארץ הריסותייך,כי עתה תצרי מיושב ורחקו מבלעייך.עוד יאמרו באזנייך בני שכולייך צר לי המקום גשה לי ואשובה. ואמרת בלבבך : מי ילד לי את אלה? ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה ,ואלה מי גידל? הן אני נשארתי לבדי ,אלה איפה הם? כה אמר אד' ה' : הנה אשא אל גויים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בנייך בחוצן ובנותייך על כתף תנשאנה" (הפטרת הנחמה השניה,פרשת עקב,ישעיה מ"ט) ------- כולם נקבצו באו לך ,אמא את רואה והלב מתרחב ! הרחיבי מקום אוהלך ,אמא עוד מעט הגלגל מסתובב ! רני,עקרה,ילדה לתשעים את רואה,הנה הם באים ! נערים וזקנים ,בנות ובנים, רק לראותך הם צמאים. סובבים ברחובות חוגגים נרגשים. לכם ילדים חיכינו שנים ! קנינו ארצנו , במסירות ודמים דמעות,תפילות ושקלים. אבא שלנו ביקש מעפרון לרכוש מערה ושדה עובר לסוחר הוא שילם בדמיו. לא ויתר וחתם על חוזה. והנה הגעתם אחים אהובים לממש בעלות וקושאן באתם אחים לאבות הקדושים ושרים ברחובות אנו כאן !!!! ראשכם כתם פז ,ילדים יקרים קצת קווצות שחורות כעורב. אותכם אוהבים לראותכם כה שמחים וגן עדן- הנה הוא כבר כאן ! אמהות ואבות מחבקים נרגשים הם חיכו כבר אלפיים שנה. ניפגש בשמחות אחים אהובים בבנין המקדש- השנה !! ------------ נכתב בעקבות "שבת חיי שרה". מאד מאד מאד מאד מאד שמחה שבאתם !!!!!!!! כל אחד ואחת מכם שהיו אתמול בחברון ! ניפגש בשנה הזאת בירושלים הבנויה אמן !

"ויאמר ה' אל קין: למה חרה לך ולמה נפלו פניך? הלוא אם תיטיב שאת ,ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (בראשית,ד,ו-ז) הביטי לפתח הנה הוא רובץ אין אונים,חתלתול בן יומו. קטן ורועד,ועיניו עצומות הוא בוכה כי איבד את אמו. אספתו אל חיקך חיממת וליטפת והרשית לו לישון בסלון. הוא צמח ופרח התחזק וגדל. לא שמת לב, הוא הפך לבריון. יום אחד את יצאת את הבית עזבת השארת סיר מתבשל על האש. הוא בבית נשאר מקפץ משתולל למטבח עוד מעט ייכנס. אם יקפוץ לכירה זה יהיה כה נורא כל הבית פתאם ישרף. האם תעצריהו ? האם את תוכלי? האם ביצרך תמשלי?

השעה היתה מאוחרת מאד,כמעט חצות.סוף סוף הקטנים נרדמו,והיא שקעה בהרהורים. חייה קשים היו והצרות רבות,והיא לא ראתה שום אור בקצה המנהרה. אולי טיול קטן באויר הצח ישפר את ההרגשה ,חשבה ויצאה מביתה. היא התחילה ללכת ורגליה הוליכו לכיוון היציאה מהישוב .היא יצאה והתרחקה עד שמצאה פינה חשוכה ומבודדת ושם ישבה. הלב נפתח והצער עלה על גדותיו, עלה ועלה עד שנשפך בדמעות… היא בכתה ושחה את ליבה לפני ה'. הקושי היה כבד מאד ובכיה היה ארוך וכואב. אך שום תחושת הקלה לא באה בעקבותיו…. ואז הרימה את ראשה אל השמים ואמרה: "אלוקים,אתה לא עונה לי" "מזה שנים שאני מתפללת אליך, ואתה לא עונה לי. זוהי שיחה חד סטרית !" "היום כבר אין בי כח להאמין שאתה שומע ,היום אני רוצה תשובה !" "תשובה ?איזו מין תשובה את מבקשת?" שאל אותה ליבה. ואז זכרה את האותות. משה רבנו קיבל אות. גדעון ביקש וקיבל אותות. זהו,אות. זאת התשובה שהיא מבקשת . אות מרבונו של עולם ששמע את תפילתה . האם אני ראויה בכלל לקבל אות ? ואם האות לא יגיע ? ואיזה אות לבקש ? היה זה בעצומו של חודש טבת,והשמיים היו יבשים וצלולים. בצורת. ואז הבריקה בה ההבנה –הציבור כולו בודאי זכאי, מותר לי לבקש דבר שכולם זקוקים לו. ואז היא ביקשה גשם. אם אתה רוצה שאאמין שאתה שומע אותי,אז תוריד גשם! עכשיו!! --- מזג האויר היה קריר ונעים,והיא נשאה את עיניה לשמים. השמים היו צחים ואפילו קצה זנבה של עננת נוצה לא נראה באופק. המתינה מספר רגעים. נשאה את עיניה שוב אל המרום.. הכוכבים נצנצו מול עיניה וכאלו לעגו לה. היא חיכתה עוד . חצות הלילה כבר עבר והעייפות כמעט הכריעה אותה. הביטה עוד פעם אחת .השמים נראו בדיוק באותו מצב. קמה לאיטה וחזרה הביתה………. ---- הבוקר הגיע.השעון צלצל. היא קמה,העירה את הילדים.התלבשו,אכלו משהו,ושמו את התיק על הגב כדי לצאת אל הגנון. פתחה את דלת הבית ויצאו. זה לקח כמה שניות.אבל פתאום היא ראתה. המדרכה האפורה היתה זרועה בעיגולים גדולים ורטובים והדשא התנוצץ. היורה !!!

בעקבות סוף הסיפור של הודיה. אני מביאה כאן מכתב ששלחתי לקומונרית בני עקיבא בית שמש לקראת שבת "חיי שרה " לפני שנתיים. הוא מיועד אליך ואלייך ונכון בדיוק כמו אז (אם לא יותר). בסד חיי שרה התשס'ה חברות וחברים יקרים, ה' עמכם , שבת שלום ! השבת אנו קוראים את פרשת " חיי שרה" . בפרשה מספרת התורה על אברהם אבינו המבצע את הרכישה הראשונה של אדמה יהודית בארץ ישראל- הוא קונה את שדה המכפלה ב"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר" לאחוזת עולם. שדה המכפלה שוכן,כידוע, בחברון ולכן השבת מכונה "שבת חברון". לאחר הקניה קובר אברהם אבינו במערה אשר בשדה את שרה אמנו (כג,יט) וגם נקבר בה בעצמו כארבעים שנה מאוחר יותר(כה,ט-י). בפרק הבא מסופר ספורו הנפלא של אליעזר המביא את רבקה אמנו ליצחק אבינו, זהו השדוך היהודי הראשון, הם נישאים ומקימים את החוליה הראשונה בשרשרת הדורות-עם ישראל יוצא לדרך! אם כן,יש לנו תורת ישראל,ארץ ישראל,ועם ישראל "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". חז"ל מספרים לנו שאברהם התעקש לקנות דוקא את מערת המכפלה מפני שראה שם את אדם וחוה והריח שם את "ריח גן עדן", הם מוסיפים ומספרים לנו שהמערה היא בעצמה "פתח גן עדן". ועכשו נשאלת השאלה : מה זה בכלל "פתח גן עדן"? שמי תפארת ואני רוצה לספר לכם מהי מערת המכפלה, מהי חברון ומהו "פתח גן עדן" בשבילי. חברון בשבילי היא ארץ הרים עם אויר צלול כיין וריח של שנים. מערת המכפלה היא הוד של קדומים הצומחת ועולה מתוך הסלעים. בחברון אני רואה את התנ"ך לנגד עיני איך בת אשר שרה ליעקב : תחי רוחך,סבא כי עוד יוסף חי!!! כאן,בחברון, נכרתה ברית של דם בין אלוקי השמים לבין אברהם ובחברון גם קרה הבלתי אפשרי שרה, בת תשעים(!) ילדה בן לאברהם העברי. בחברון-דברי הימים,כחוט השזור חורזים את עצמם מסיפור לסיפור וקצרה היריעה,וקצרים הימים ולא נספר כאן את כל הדברים. רק נוסיף ונספר שהיום בחברון מכל דשא וסלע עולים גיל ורון ילדים משחקים וזקנים שיושבים כמו שחזו לנו כל הנביאים. כמובן שעוד לא כלו המשימות וגם בחברון יש עוד מה לעשות ולכן ,ידידי,אתם מוזמנים וביחד נביא את אחרית הימים! באהבה מעיר האבות

בסד אלול תשס'ו שלום קדימה,להקים תנועה לביטול גיוס החובה לנשים !!! לדעתי,הגיע הזמן להקים לובי ציבורי נרחב למען ביטול גיוס הבנות לצבא ,והשארת חוק חובת הגיוס לגברים בלבד. כולנו מסכימים ששרות בנות ישראל בצבא מביא יותר נזק מאשר תועלת .גם לעצמן וגם לצבא (כמו שנאמר "ושב מאחוריך"). אם כן,מדוע בחורה שאיננה מוגדרת "דתית" תיאלץ להיות חיילת בניגוד לרצונה? או להפוך לשקרנית כדי להמנע מכך? ומדוע שבת "דתית" תיאלץ להגיע לבית דין רבני ולהתחיל את חייה הצעירים בצפיה בזוגות המתגרשים המצטופפים במסדרונות הללו? לדעתי,אפשר לגבש קואליציה רחבה לענין: דתיים, חרדים, פמיניסטיות (שלא אוהבות מעשים בסגנון איציק מדכי) וחילונים שמאד מפריע להם שחרדים לא מתגייסים (אם לא יהיו נשים בצבא,החרדים יוכלו להתגייס). קדימה,להקים תנועה לביטול גיוס החובה לנשים !!!

היום הוא שוב הופך להיות רלוונטי......... בסד רביעי בשבת כז תמוז התשסה ----- דחוף ---------- לכב' מר משה קצב נשיא מדינת ישראל ,ראשית צמיחת גאולתנו כבוד הנשיא אני פונה אליך כמי שזכה לנשיאות מדינתנו,ראשית צמיחת גאולתנו,בעת המיוחדת הזאת. אני פונה אליך כנשיא הראשון של מדינת ישראל המייצג קשר לשורשים שעומקם יותר ממאה-מאתיים שנה. כנשיא אשר,בראשית כהונתך,בהגדרת תפקידך ויעדיך,זכינו לשמוע מפיך "הנני העני ממעש,נרעש ונפחד מפחד יושב תהילות ישראל". על סיפור מכירת יוסף ומתוכו נלמד במדרש רבה:"שכשיהא אדם עושה מצוה, יהא עושה אותה בלב שמח,שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז,כא) "וישמע ראובן ויצילהו מידם' היה טוענו ומוליכו אצל אביו" (כלומר,לו ידע שמעשה ההצלה שלו ייכתב בתורה ע"י הקב"ה,היה מביא את יוסף ישירות לאביו ומצילו "עד הסוף") חלילה,אין הכוונה שהמוטיבציה למעשהו היתה הכבוד,אלא שאילו היה מודע למשמעות הנצחית, ההסטורית-גורלית,של המעשה-משמעות שבגללה נכתב בתנ"ך לדורי דורות-היה מתמלא מוטיבציה חדשה וגדולה לעשות את הדבר הנכון,ובעוצמה. השעה היום היא שעה גורלית,הסטורית-היא שעת משבר (בעברית,משבר=מיטת לידה) שממנו בע"ה נולד וצומח שלב חדש בגאולה,קומה חדשה בבנין התפתחותנו כעם חופשי וקדוש בארצנו. מה יהיה עומק המשבר?כמה עוד נתייסר עד "הלידה"? חובה עלינו לעשות את כל מה שאנחנו יכולים כדי להכריע שאלה זו לחיוב. ומהו תפקידנו? מהם המעשים הנדרשים מאתנו? לעניות דעתי,אין תשובה אחידה לכך,אלא – כל אדם נדרש להיענות לאתגר האישי שהציב לו הקב"ה – כל אדם במקום ובתפקיד שבו הציב אותו הקב"ה בעת המיוחדת הזאת-ואין מקרה בעולם ! אני מאמינה כי ביכולתך ובכוחך,ולכן גם באחריותך,לעשות מעשים אמיצים. לעמוד בפרץ מול מימוש תכנית ההתנתקות.תכנית נוראה על פי כל אמת מידה : אלוקית- ואנושית, לאומית- ופרטית, שכלית- ורגשית. תכנית שבמהלך גיבושה מתמוטטים עוד ועוד קודים אתיים של התנהלות שלטונית תקינה. תכנית גרועה,המביאה לידי ביטוי דוקא את הרוחות העכורות הנושבות,לצערנו,בעמנו הנפלא. אל תהיה חלק מההתמוטטות ! אל תתן את ידך ! עמוד בפרץ ! הייה חלק מ"תכנית ההבראה " של העם ! הלואי נזכה כולנו,ותזכה גם אתה-מר משה קצב- להזכר לדורי דורות כמי שעזר להוציא אל הפועל, ולהביא לידי ביטוי את הכוחות הנהדרים,החזקים,הרבים,שיש באומה. כמי שעזר לקדם את עם ישראל אל המקום הנפלא שבו אנו עומדים להיות בעתיד. ובעז"ה – בעתיד הלא-רחוק. יש הקונה עולמו בשעה אחת ! ומי יודע,אם לעת כזאת הגעת למלכות !! בכבוד רבבהצלחה ! פנינת –הודיה קרסניקר נצרים 08-6847077 חוף עזה 79715 עריכה: הסתרת פרטים אישיים של הכותבת (מיקוד וטל')

ב"תפוש ת'חיה" התפתח ויכוח קטן לגבי המאבק הבא. אני רוצה להביא כאן "וורט" שסיפר אליקים העצני הי"ו בשמו של הבלשן הידוע אבשלום קור. כידוע, השם "ישראל" ניתן לנו לאחר שנאבק אבינו יעקב במלאך ויכול לו. כמו שנאמר "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל" (בראשית,לב,כט) מכאן משתמעת המהות של כל אשר בשם "ישראל" ייקרא (עם,ארץ,תורה,וכן-גם "מדינת ישראל"). מהותו של "ישראל" היא מאבק (מן המילים "כי שרית..."). לו היה סבור רבונו של עולם שמהותו של העם הנבחר היא "שלום" (כפי שסוברים טועים ורשעים למיניהם) היה קורא לנו בשם "שלומיאל"........

עוד מעט אנחנו מגיעים לימי החורבן (יהי רצון שיהפכו לימי ששון ושמחה עוד השתא בעגלא ובזמן קריב) זוהי קינה שכתבתי ביום השני (או השלישי) לחורבן. מופיעים בה בעיקר השמות של ישובי סיני. מפני שחלק מישובי גוש קטיף וצפון השומרון עדיין עמדו על תילם, והתפללתי שתיעצר המגפה....... בס"ד אור לי'ג אב תשסה קינה למוצאי תשעה באב חרב עלי עולמם. שוב. ושוב ארצות קסומות הופכות למחוזות נעלמים הצוללים לתהומות הנשיה של הזכרון. עצמונה,ימית,חצר אדר, תלמי יוסף,נאות סיני אופירה,דקל אבשלום...... "הפתחה שלנו ארץ רחוקה הפתחה שלנו ארץ ירוקה.." וישיבת ימית שנדדה לנווה דקלים נחרבת ביחד עם קיר הזכרון והגולים שהקימו את ביתם וחלמו לשוב אלי-סיני, גולים שוב.... וכמו אז כן עתה "לא תהיה נסיגה" (זוכרים?!) והנֵס לא קרה וזועק יוסף מקברו: אל תמכרו אותי שוב בעמק דותן! אך אזני האחים אטומות לבכיו וליבם מתנתק, הם נותנים לישמעאלים חינם- אותו ואת כותנתו... ושמשון הגיבור עיניו נקורות וגם שערי עזה סגורים בעדו כי תש כוחו מלשאתם על גבו. אז תקום ממקומה אמנו שרה בחלקת השדה שאברהם לה קנה, ועיניה בוכות אך ידה איתנה היא תאמר : 'ילדָי, דרככם נבוכה- עשיתם,בניתם קריה יפהפיה ואיש אל אחיו גם פניתם פניה, והנה חרב הבנין,תאניה ואניה, וחוגגת עליו הגר המצריה... שמעו לאמכם,אל תהססו שניה! גרשו האמה הזאת ואת בנה!!!'

לגלעד היקר (2) הבעיה איננה עייפות הבעיה אמיתית הרבה יותר. במשך דורות התחנכנו לראות במדינת ישראל "ראשית צמיחת גאולתנו" ולהעריץ את צה"ל כי "אלפיים שנה יהודי לא החזיק נשק" וכד'. היום החלום הגדול נשבר ומתנפץ לנו בפנים בקול רעש גדול מפחיד ומשתק. זו לא "ראשית צמיחת"?עבדנו עבודה זרה כל השנים האלה?? או בסגנון אחר:"למרוד נגד המדינה זו כפיות טובה". בימים האחרונים הצלחתי להגיע לאיזושהי נוסחה שעבורי מיישבת את הסתירות הנוראות הללו. בתגובה למאמר של מרזל הגיב איזשהו אחד בסגנון "יאללה ,מי צריך אותך בכלל?" ואז עלה בדעתי המשל הבא: "אתה ממש מציק לי,מי צריך אותך בכלל?" אמרה קליפת הביצה לאפרוח. "תודה שאמרת את זה,עכשיו אני יודע שהגיע הזמן" אמר האפרוח,שבר את הביצה ויצא לעולם. ואסביר: כשהתייחסנו למדינה כ"אתחלתא דגאולה" חשבנו לתומנו שזה בסגנון "תינוק שעדיין לא התבגר" ובעתיד הוא יראה יותר הולם את רעיון הגאולה,ומכאן צמחה שיטת "להשפיע מבפנים". ממה שאני מבינה היום (וזה איפושהו באמצע-בין פייגלין לבינך) והדגמתי זאת במשל הנ"ל- תפקידה של מדינת ישראל היה לשמש מעין "אינקובטור" שיאפשר את הצמיחה וההתבססות הפיסית של עם ישראל בארצו כאשר הוא היה עדין,שביר ופגיע ולא יכל להסתדר בכוחות עצמו-כמו הגוזל הקטן בתוך הביצה.ובזה היא היוותה את ה"אתחתלתא דגאולה". וכמו במשל ביצה -כאשר מגיע זמנו של האפרוח לצאת לאויר העולם-מתחיל להיות לו צפוף ולא נעים בתוך החממה שעד היום הגנה עליו. ואם,למרות זאת,הוא יחשוב שהביצה כל כך עזרה לו ושמרה עליו עד היום.ולכן -זו תהיה "כפיות טובה "מצדו לפגוע בה ויעדיף להשאר בתוכה למרות הקשיים-כולנו יודעים מה סופו (כמו תינוק שלא ירצה לצאת מבטן אימו אחרי עשרה חודשים). ןלכן,אין ברירה,ועם כל הכרת הטובה והתודה לקליפה שהגנה כאשר היה צורך בהגנתה,חייבים לשבור את הקליפה כדי להמשיך לצמוח. כי אם לא עושים זאת-האפשרות השניה היא חידלון ומוות. עכשיו נשארה רק השאלה-איך יידע האפרוח מתי הגיע הזמן ולא ייצא מוקדם מדי? והתשובה פשוטה-כשהקליפה לא מגנה אלא ההיפך.... וזה ,לעניות דעתי,כנראה פשט הפסוק "וכאשר יענו אותו ,כן ירבה וכן יפרוץ".

בס"ד כט ניסן תשסו עזה זה היה כפר הנופש המקסים ביותר שראיתי מעודי,בונגלוס קטנים מחופים בכפות תמרים,ולצידם בריכת שחיה קטנה.כמה צעדים משם נפרש חוף הים- מי הים היו צלולים וכחולים והחול היה זך ולבן. והכל כאילו יצא מתוך חלום. מצידו השני של הכפר נחפר אגם של מים מתוקים הפורצים מתחתית דיונות החול המכוסות במטעי דקלים,לצד האגם שכנה האורווה של כפר הנופש ובה ששה סוסים אציליים למראה.הסוסים שימשו את אורחי הכפר ללימוד רכיבה ולסיורים רכובים בין הדיונות הנודדות ועל קו המים. מנהל האורווה היה עמי. עמי היה בחור יפה תואר שהיה גר בחדרון קטן מתחת גג האורווה הגבוה. כך היה חי יחד עם הסוסים בלילה וביום,מטפח אותם ודואג לכל צורכיהם ובאותו זמן גם מדריך את אורחי כפר הנופש הצעירים אשר עלו על גב הסוס בפעם הראשונה בחייהם.את המנוסים יותר ,לעומתם,היה לוקח לסיבובים ארוכים בחולות ובחוף ומלהיב אותם בדהרות מרגשות אל תוך מי הים כאשר הגלים המלוחים מתנפצים על רגלי הסוסים הדוהרים בחול. היה לעמי חיוך כובש ודבק בו גם קסמם של הסוסים,הים,החול והדקלים אשר העניקו לו כריזמה מיוחדת. הנערים והנערות אהבו אותו וחיפשו את נוכחותו בכל הזדמנות. באחד מימי הקיץ הלוהטים הגיעה אל האורווה דינה.דינה היתה נערה שקטה וביישנית שהגיעה עם משפחתה לכפר הנופש. יום אחד,בזמן שנחו הוריה בחדרם,הלכה דינה אל האגם. כשהגיעה לשם ראתה את עמי יושב,בידו חכה ולצידו ערימה של דגים. עמי עמד לצלות את הדגים לארוחת הצהריים והוא הזמין את דינה להצטרף אליו.דינה היססה מעט,ועמי הוסיף וסיפר לה שהוא מנהל את האורווה הסמוכה וישמח ללמד אותה לרכב על כל סוס שבו תבחר. אוירת החופשה על שפת הים השפיעה,כנראה,על דינה ובסופו של דבר היא הסכימה. הדגים שצלה עמי היו טעימים להפליא וגם הרכיבה על הסוס היתה מרגשת, דינה היתה מאושרת. בימים הבאים הגיעה דינה לאורווה שוב ושוב,רכבה על הסוסים וטיפלה בהם וליבה נקשר אליהם ואל עמי. החופשה המשפחתית עמדה להסתיים ועמי הציע לדינה להמשיך להיפגש. דינה חשבה שהוא בטח לא יבוא עד ירושלים רק בשבילה ,אבל בכל זאת מסרה לו את מספר הטלפון. לאחר שבועיים עמי התקשר.הוא סיפר לדינה עד כמה הוא מתגעגע אליה והם קבעו פגישה ליד ביתה. מאז הוא היה מגיע לירושלים בכל שבוע עם מתנה קטנה,והם היו מטיילים וחולמים על עתיד משותף. הקשר הלך והתהדק ודינה ,פתאום, שמה לב שבעצם אין לה שום מושג מיהו-עמי מעולם לא סיפר מאין בא ומה שם משפחתו. דינה כבר היתה מאוהבת "עד מעל לראש" והרגישה שזה בכלל לא משנה, וכאשר עמי הציע לה נישואין –הסכימה מייד בשמחה. בשלב הזה סיפר לה עמי ששמו המלא הוא "עמאד" והוריו גרים בשכונת ג'בליה בעזה. ליד בית הוריו כבר מצפה הבית שהוא בנה רק בשבילה ואם תבוא איתו,היא תחיה בביתה כמו מלכה. דינה הבינה שהוריה לעולם לא יסכימו ולכן עוד באותו לילה ברחה עם עמי. להוריה היא שלחה מכתב וסיפרה שהיא מאוהבת והם לא יוכלו לשנות את החלטתה,ואחרי שבוע נישאה לעמי אצל הקאדי של עזה. חייה עם עמי התחילו, אך השלווה היתה קצרה מאד. שבועיים חלפו וחגיגות החתונה הסתיימו.בבוקר שאחריהם דינה התעוררה וקלטה פתאום באיזה מצב היא נמצאת- "ילדה טובה ירושלים" שכמותה מוצאת את עצמה נשואה לערבי בשכונה ערבית שמעולם לא הכירה.איך היא הגיעה למצב הזה?! בכיסה היה מונח מכתבם האחרון של הוריה שבו הם מודיעים לה "חד וחלק" שבשבילם היא מתה ושלא תיצור איתם קשר! ואילו עמי המשיך להיות נחמד אליה. מכיוון שכך,דינה הבינה שהיא נאלצת להשאר ולהמשיך את חייה איתו-אין לה ברירה אחרת. חלפו חודשים, ראש השנה של שנת תשמ'ח הגיע, וסביבה החלו להתלהט הרוחות.רחובות עזה התמלאו בנערי ה"שבאב" המוסתים שהמטירו אבנים ובלוקים על כלי הרכב של צה"ל."האנתיפאדה הראשונה" פרצה. תגובת צה"ל לא איחרה לבוא ומחנה ג'בליה הפך לשדה קרב. מאותו יום הפכו החיים עבור דינה לגיהינום.כל האנשים סביבה שנאו אותה וגם חייה עם עמי הפכו לקשים יותר ויותר. עמי התנכר אליה והיא היתה בודדה בביתה ומוקפת בים של שנאה. באותו זמן,דינה ילדה את בנה. עמי קרא לבן "יוסוף" אבל דינה תמיד קראה לו "יוסף".יוסף הלך וגדל והפך לחביבם של השכנים ובני המשפחה שהקיפו את ביתם. דינה התרגלה לבדידות שבה חייתה ושמחה שיוסף מרגיש טוב והוא אהוב על כל אלה שהוא מכיר.כאשר גדל היה מתלווה לאביו ולמד להכיר את הים הכחול ואת מרחבי הדיונות של חבל עזה והוא נקשר באהבה למקום היחיד שאותו הכיר והיה ביתו. כך עברו על יוסף עשר שנים מאושרות של ילדות.אולם על אמו הן עברו בצורה אחרת לגמרי-רוחות השנאה הלכו והתגברו,וברקע התרחשו שינויים מרחיקי לכת שהפחידו מאד את דינה.מדינת ישראל הקימה את "הרשות הפלשתינאית" וצה'ל עזב את ג'בליה.הרחובות מסביב התמלאו ברעולי פנים נושאי נשק ופחדה של דינה התגבר מיום ליום. ביום אחד,בדרך לא דרך,היא הצליחה לצאת מג'בליה. היא הגיעה למחסום הקרוב של צה'ל וסיפרה להם את סיפורה. החיילים הוציאו אותה מחבל עזה והעבירו אותה לידי פעילי ארגון העזרה לנשים . איכשהו אחרי גלגולים רבים היא מצאה את עצמה בדירה שכורה בעיר אשקלון ,מנסה להתחיל מחדש את חייה. פעילי הארגון עזרו לה בכל ולאט לאט היא חזרה אל חיי היהדות. יוסף למד לחיות כיהודי ופעילי הארגון ערכו לו חגיגת בר מצוה ושלחו אותו ללמוד בישיבה תיכונית. אולם בכל הזמן הזה יוסף הרגיש חצוי וליבו נקרע מגעגועים אל עיר ילדותו האהובה-העיר עזה. בחירות חדשות נערכו במדינת ישראל ואריאל שרון הנהיג את מפלגת הליכוד אל השלטון. אך מה שקרה לאחר מכן היה בניגוד לכל ההבטחות והתחזיות -המהלך שאותו הוביל שרון היה מהלך של עקירת כל היהודים מחבל עזה ומצפון השומרון-והארץ סערה ימים רבים. המוני בני נוער שטפו את הארץ במחאות והפגנות,חלוקת סרטים כתומים ונסיונות הסברה ושכנוע מבית לבית ו"פנים אל פנים". אחת מהם היתה בת-עמי.בת-עמי נולדה בכפר דרום ואהבה אותו אהבה עזה. השנים האחרונות היו קשות מנשוא. בכל שנה התמודדו בני הכפר עם המוות,השכול והפציעות הקשות שהמטירו עליהם שכניהם הערבים מהעיר עזה וסביבותיה.אולם למרות הכל אחיזתם בחולות חבל עזה וכפר דרום רק הלכה והתחזקה. התפילות,המחאות והמאבקים לא הועילו וצה'ל הפך לצבא הגירוש.כאשר שטפו חייליו לבושי השחורים את כפר דרום עמדה בת-עמי עם חבריה על גג בית הכנסת וניסתה בכל כוחה להאחז בביתה ולא לנטוש אותו,אך הגזירה היתה חזקה ממנה. בת-עמי נעקרה מביתה עם אלפי אחיה ונזרקה לחיות בבית מלון במשך חודשים ארוכים.אחר כך הועברו משפחות כפר דרום לגור במגדל מגורים בעיר אשקלון . בת-עמי שחייתה כל ימיה כבת כפר יחפה מצאה את עצמה,כמו הנסיכה מהאגדות,ככלואה במגדל. בכל הזדמנות היא ברחה משם וישבה על חוף הים באשקלון ,עיניה בוהות בגלים וליבה בוכה מגעגועים.... … על אותו חוף ים ישב גם יוסף,גם הוא הביט בגלים וגם ליבו בכה מגעגועים.. … האם תפגיש אותם יד ההשגחה??? האם יבנו את ביתם בעזה בשמחה???...