יצירות של גל שקט-סוער

אומרים כי הזמן מרפא את הכל, אך אני יודעת-בלעדיך-אין לי כל. אומרים זאת רבים, מבכים, מנחמים, אך הכאב והבדידות עדיין בי פוצעים. אומרים לי שיהיה בסדר-יהיה טוב, אך בליבי אני חשה געגועים לרב. אומרים כי הזמן מרפא את הכל, אך אני, בדם זועקת, -- דבר לא יוכל לרפא את השכול..

חולשה תוקפת את גופי, ראשי סחרחר עלי. רגליי פקות, גרוני ניחר. צונחת, אמא אדמה לי קוראת. טיפות, גשם סוחף בעייני פתאום זורם. חולשה תוקפת את גופי, ראשי סחרחר עלי. רגליי פקות, גרוני ניחר. הניחו לי להתאסף.

הזרם סוחף, בלי הפסקה. בלתי אפשרי לעצור. הכאב מתעורר, הדמעות טרם יבשו, אך אין לי זמן להיכנע. אני חייבת להמשיך לרוץ, חייבת להמשיך עם הזרם, לפני שנגיע לנהר הגדול.

שואפת אל הטוב, רוצה רק בשלימות. כשהלב פצוע, מייד מוחה את הדמעות. הכאב בי מפעם, אך איני מראה דבר. מבחוץ-מאושרת, אך בפנים כל כך כואב. ''שקרנית'' צועק בי קול, הראי את הכאב, הוציאי ופרקי את סגור ליבך הרטוב. ''לא מסוגלת'' נאנחת אנוכי. מסתכלת סביב, שקט כאן וריק. עכשיו אפשר לבכות, עכשיו זו לא חולשה. שואפת אל הטוב, רוצה רק בשלמות. לא מסוגלת להגשים חלומותיי. אוי, פוצע בי הכאב שבלב. מי ייתן, ויירפא.

הו, מי ייתן ויכולתי ללכת. רק להמשיך ללכת, בלי לראות קיץ, בלי לראות סוף. מי ייתן ויכולתי לפסוע, כשהעתיד לא נודע, והעבר לא ניראה. מי ייתן ויכולתי לרוץ, בשדות הפתוחים, בלי גבולות כובלים. מי ייתן ויכולתי, הו,מי ייתן.

הכאב כבר נמוג, הפחד התפוגג. יד לי מושטת -בואי הלום. ואני, אט אט, מסירה קורי אבק, מתנערת מן העטיפות, מהכעסים והדאגות. מרימה ראשי בציפייה, לא במהרה אותו אשוב וארכין. "לא עוד"בוכה בי קול. היאוש בורח, התקווה בפתח. "לא עוד" יודעת אני. "לא עוד".