יצירות של כל הישועות

["כי עם הנצח שוב חוזר אל החולות, אל הפיסות אשר הותיר במכאוביו."] מתבוננת, נעצבת. נשמתי כמו חשה, כאבם של אלו, הלוחמים. כאבה שלה, כאבי. מנסה, או מתכחשת. השקפתי המתחדדת, לנוכח מראות אלו. שמא, ראי? לא מבינה, לא מעכלת. כיצד ישבה לה בדד, נטשוה בניה, כזרים לה, נושאת חרפתה. עוד מייחלת.

פעם, בנסיעות היה סופר מכוניות בעניין. כמה חולפות בצבע אפור וכמה בצבע לבן. היה מקשיב מרותק לקלטות של "חבורת מצוות". מעתיק מהן. בונה חבורות משל עצמו. היה פותח חלון עד הסוף ונותן לרוח לנשוב על פניו בעוצמה. הוא עוד קטן ותמים, אז אמרו עליו בחמלה. מסכן. לא מבין מחייו. הילד המאושר בשכונה. היום הוא בודק שמא אף מכונית לא עוקפת. אינו פותח עוד את החלון עד הסוף. שמא תתבלגן צורת השיער, הן רק הרגע סידרו. הוא מקשיב לחדשות שמספרות לו על התחזקות הדולר, ועוד שטות או מעשיה על פוליטיקאי זה או אחר. מעתיק מהן. בונה שחיתויות משל עצמו. הוא כבר בוגר. כך מרכלים. תראו איך התקדם בעסקים. האיש המוטרד בעיר.

בע"ה "מה את אומרת, אז אתם באמת 9 ילדים במשפחה?!" אני שומעת את צליל הפליאה בקולה. "כן, בדיוק כך. בלי עין הרע". אני מחייכת. מביטה בה, באור, שהרגע פגשתיה לראשונה בכנס של התנועה לגישור בעם. אנו עומדות ומשוחחות כך עוד כחצי שעה. אני מציצה בשעוני במבט חטוף, מאוחר. "שמעי, אני חייבת לזוז. אז שלום!" נראה כי היא מתחבטת קלות ואז שאלה- "רוצה אולי לבוא אלי מתישהו?" אני לא מבינה. "הבייתה?" "כן... אם בא לך.. " אני שומעת היסוס. "אממ.. כן... בסדר.. בטח.." אני נבוכה מעט. אנחנו קובעות תאריך. - - - "סלח לי.." אני עוצרת מישהו באחד מרחובות תל אביב. "שמי הוא לא סלח לי, אלא ישראל." הוא משיב בעליצות. לוקח לי זמן להבין. "אה, כן, מר ישראל, אתה יודע איפה גרים משפחת מרגלית?" "וודאי. סוף הרחוב ימינה. ואז פנייה שמאלה". אני מצלצלת בדלת. חוששת מעט. מביטה בשלט המושקע המעטר את דלת המשפחה. הדלת נפתחת ע"י אביה של אור. -כך מסתבר. הבטתי בו אוחז בתיק היוקרתי, מעונד בעניבה. נראה שהוא פנה לצאת מהבית אלא אז נפגשו עיניו בי. הוא מביט בי מלמעלה למטה. מתמהמה כשנתקל בחצאית. אז התעשת ויצא מהבית. עכשיו ניגשה אור. "אמונה!!" נראה שהיא באמת שמחה לקראתי. "מה שלומך?" "סבבה, את?" "ברוך ה'" אני משיבה. אנחנו נכנסות. היא מובילה אותי למטבח. מגישה לי כוס מים. אימה חתכה ירקות במרץ. "אורוש, איזה חבר הבאת לפה היום?" "אה..אימא.. הבאתי חברה שפגשתי.." היא משיבה. מנסה להעמיד פנים שהיא שלווה. אימה עוצרת לרגע. מביטה בי. כמו בעלה גם עיניה נפגשות בבגדיי המוזרים. היא בטח חושבת איך לא חם לי.. אני משתעשעת במחשבה. אני תופסת את מבטה תקוע על חולצתי. שם כתוב- "גוש קטיף וצפון השומרון לא נשכח ולא נסלח". שכחתי להחליף חולצה. אני נזכרת במהירות. כנראה הייתה זאת טעות. עיניה מתרחבות. עיננו נפגשות לרגע והיא מסיטה את מבטה במהירות וחוזרת לעבודתה. "טוב.. אז..אה.. אורוש.. הייתי רוצה להחליף איתך כמה מילים.." אני מציעה לאור שאלך בינתיים לחדרה. נראה היה שזה רעיון טוב. הבטתי סביבי. קצת קשה למצוא פה את החדר שלה. אני חושבת. למרות שהיא בת יחידה הבית נראה בגדלו כאילו גרו פה בכיף כמה משפחות. אני מתחילה לשוטט ברחבי הבית. מקווה לא למשוך את תשומת הלב של אור ואימה. לפתע אני שומעת את קול אימה " אור! לא מצאת את מי להביא לי פה הביתה רק את נוער הגבעות האלה?! את לא מבינה עם מה את מסתבכת! הנוער הזה חי על הגבעה. מתקיפים שוטרים! מפנצ'רים ניידות. חוסמים כבישים! ובסופו של דבר, היא הנמיכה את קולה ללחישה- הם נכנסים לכלא.קראתי על כל כך בעיתון." שתיקה. נראה שאור אינה מבינה איך יכולה להיות שאני, שנראית תמימה כל כך, עושה מעשים כאלו. לא! אני זועקת בלבי. זה מעוות. כל כך שיקרי. אני מזועזעת. אך לא יכלתי לחשוף את העובדה ששמעתי את שיחתם. אני מבינה שנגמרה השיחה. אני ממהרת לשירותים שנמצאו בקרבת מקום. עושה עצמי שוטפת ידיים. אור מגיעה. היא חיוורת. אני שמה לב שהיא שומרת ממני מרחק מה. אני פונה אליה "אור.." "בואי נלך לחדר." היא קוטעת אותי. אני חוששת. מבינה שהביקור הולך פחות טוב משציפיתי. "אמונה.. " היא פותחת. "תגידי, שמעת מה אימא שלי אמרה?" אני שומעת את החשש בקולה. אני מתלבטת. לבסוף מחליטה להיות ישרה. "תראי.. אני.. לא הייתה לי ברירה.. כן.." נראה שהיא מבינה לרוחי. אני נושמת לרווחה. "אז..אממ.. זה נכון?" - - - יום שישי. עוד מעט שבת. שבת בחומש. אני מתרגשת. אני רואה את החברות מתארגנות. אני נעמדת ונושאת עיניי אל ההרים שמסביב. איזה נוף מרהיב. עומדת מרותקת. נהנית מכל רגע. לפתע עיניי נתקלות בדמות מתקרבת בהליכה מהוססת. היא מוכרת לי. אני מאמצת עיניי. לא, לא יכול להיות. אני מעיפה את האשליה שנכנסה לי לרגע לראש. אבל..אולי.. היא מתקרבת עוד. עכשיו איני יכולה עוד לטעות. אני נטועה על מקומי. בהלם. עובר רגע ואני רצה אליה - - - אני מביטה סביב. לא מאמינה שזה באמת קורה. אני מתיישבת על גדר אבן. מביטה על הבתים הבנויים שעומדים על תילם. שומעת את הילד הקטן השואל את אמו "אימא, אנחנו גרים פה, ולא יגרשו אותנו עוד, נכון?" "נכון מותק. עכשיו למדינה אכפת מאיתנו" היא קוראת באושר. הנה רק לפני כמה שנים אני זוכרת שהייתי פה בשבת. איך שרנו כל החברות "תפילה לעני". מביטות בעצב על הריסות היישוב. ועכשיו יישוב פורח קם פה. פה, ובכל רחבי הארץ. התקשורת השמאלנית אינה יודעת היכן לקבור את פניה. אני מביטה בקהל הרב שמתאסף פה. נדמה שכל עם ישראל בא לראות בבניין הארץ. יד טופחת על שכמי. "הי, בת אדם!" אני שומעת קול עליז. אני מסתובבת ורואה את אור והוריה. הם נראים נבוכים מעט. "אה..שלום אמונה.. אז מסתבר ש.." "כן, זה בסדר.." אני מחלצת אותם.אכן- "ונטעתים על אדמתם. ולא ינטשו עוד מעל אדמתם".