יצירות של L ענק

אני עֹלֶה בַּפַּחַד צָר תְּוָאי נחל שהוא כביש, מַעֲבָר בין הרים ענקים. כל אותו צער המדבר וזיעת האדמה וכיסופי הירח והטיפות זרמו לכאן כשלא היינו עד שנוצר כאן אוקינוס קטנטן וגאותו תחומה בין ההרים. לילה בשְׁפֵלַת ארץ. מאחורי אגם של מי מים מלוחים מכאן אני * עֹולֶה ובנוסף הכביש הבקוע נרטב, ואין בתנודת העשבים רמז מתי ימשיך הכל להישטף אל זרועותיה המחבקות מאוד של ים המלח. הֲרֵי המים שיורדים כאן משוגעים אליה להרוות אותה הם באים בהמונים להחיות את שלעולם לא תְּפַכֶּה. וסביבי כל הר יכול להיות כתף או שִׁכְמָה אוֹ גַּב של גוליבר ענק שפתאום קם ועורפו מגיע השמיימה- אמרו שהם אחוזים שיתוק ונימוס, ושלא יקום עלי ההר אבל איני רואה מה יגרום לו להבחין בי ברכב הנוסע. ולהתהפך עלי שכל אחד מהם ענק. הָרוּי מן האדמה ומן השבר. אני מרגיש את כל שההר. אני רואה כי הוא משהו חי. את התנועה, ההוד, את הדינאמיקה הפנימית אני לא רואה אך אני שומע שהוא תופעה בטבע כמו עץ בתרדמת נצחית.

דלתות המעלית נפתחו. הבנתי שהגעתי בטעות לגג. אלפי זיקוקי יום הולדת היו תקועים באדמה ובדומינו ראלי נכתב: התנשאי לי? הייתי לבד אבל הסכמתי.

"שופטי בג"ץ העניקו למדינה ארכה נוספת, עד לתאריך 30 באפריל, לצורך פינוי תושבי הישוב עמונה מבתיהם." – מתוך כתבה בערוץ 7. יש ישוב שלם שעומד להתפנות בעוד חודשיים, צר לי אך, מעטים האנשים ששמעו על כך. הבטתי אליהם ממרומי ההר. הם הגיעו בהמוניהם והציפו את עמונה ועופרה באוהלים, בשק"שים ובמזרונים. רובם ישנו באוויר הפתוח, חלקם בצריפים זמניים. כל ההרים מסביב התכסו נשים אנשים וטף. ממעוף הציפור נראה היה הדבר כאילו ההרים עצמם התחילו להצמיח אנשים בכל מקום. הבתים עצמם היו מלאים באנשים שבאו לחזק ולחישה עברה בשבילים, "היום, היום עמונה נהפכת". תפילות נשמעו מפה ומשם. אהבה המתוקה הסתובבה בעיניים של אנשים, משחקת ואני עברתי ביניהם, וליטפתי אותם. בעיני, בידי, בליבי. אחי, חזרתם, אנחנו מוכנים. עמונה לא נהרסת היום. הימים האחרונים היו מלאי עשייה, לרוץ לשם, לפה. עכשיו כבר לא נותר מה לעשות חוץ מלחכות. בתור הנביא הייתה עלי אחריות רבה עד היום. לרוץ, להתחנן, לבכות, לעמוד על כך שכולם, אבל כולם יגיעו לכאן. התרחקתי לי מכל האנשים על מנת אוכל להשקיף עליהם מרחוק. לראות מה יעשה בהם, מה יקרה לתקוותיהם. על אחת הגבעות המשקיפות ותיפול ההכרעה, ותעמוד עמונה. ותנצל. וישמחו כולם. העיגול עם הקו, הירוק עם הצבעוני. חדווה עם אחווה, ורעות עם שלום (בצניעות כמובן...) שמחה פשוטה ותמירה. ואז מצד שמאל הבחנתי בה, עומדת ומתייפחת לידי. "בנים, בנים שלי." יותר מכך, היא לא יכלה לדבר. רק מלמלה "בנים. בנים שלי." הבטתי אליה, אל מאמא רחל, אל הארץ הקדושה, אל השכינה התמירה שעמדה לידי, ראיתי דמעות בעינה "סוף סוף חזרתם בנים שלי." דמעות של אושר מילאו את עיניה "סוף סוף". "ידיים למעלה, על הראש. על הטקילה 1! 2! 3!" דפקנו את השוטים ושתינו אותם. השנה החלטנו כמה חבר'ה שהשנה אנחנו חוגגים את פורים בעיר, כמה חברה אפילו השתחררו מהצבא במיוחד. ישבנו באיזה מועדון רועש עם המון אורות, מוזיקה, אנשים ודי ג'י שכל כמה זמן הטריד אותנו בשיר פורימי. חלקנו החזיקנו סיגריות וחלק אחר החזיק בירה. אני בדיוק סיימתי את השוט השלישי שלי, הלכתי לבר, ואמרתי לברמן עם שפם טורקי וכובע ליצן "תעשה לי עוד הקור חיכה עם כמה אנשים בחוץ. כשהצללים על קרחתו של הסלקטור ריתקו את עיני. הירח הבריק מצד אחד, כשמצד שני אורות המועדון שיחקו ביניהם. כאילו רבות ביניהם מי ישלוט, מי ישב בכיפה. משום מה לקחתי את המעיל שלי ויצאתי החוצה. נעמדתי ברחוב קצת שיכור עדיין, ליד חבורת ליצנים, התעטפתי במעיל וחיבקתי את עצמי. אני זוכר שלא בדיוק הלכתי ישר, בגלל זה אני עדיין לא בטוח באמת האם מה שקרה שם היה אמיתי. אבל אתם יודעים, בירושלים, משל היה הדבר. וכיצד הוציאם? משם לא סיפר, רק אמר "ובסוף הוציאם." ואם לא? אל דאגה תמיד יש עוד פינוי. הפעם יותר קרוב לבית. שלך.

אני לעולם לא אצליח לחוש כך שוב הרגע הוא רגעי. המציאות כולה נאלמת דום לעומת גורלה. גורל שמורכב מאנושיות, מפחד, ומתקווה. גורל שמביט לך בעיניים עם אזהרה - מחר תהיה שם. מחר תביט בזיקוקים. מחר תפוצץ את הפחד. הייאוש, והפרלמנט. יבוא יום שבו נרקוד כולנו עם מסכות גאי פוקס בגני התקווה והמסכות יסמלו עבורנו הכל. אדם, איש, ותקווה. אדם שלעולם לא הכרנו. איש שמעולם לא הפסקנו להיות. ותקווה שמעולם לא הייתה לנו. יבוא יום בו כולנו נזכור את אותו היום בו התגלתה התקווה. נעמוד בכוח מול עצמנו. מול השאננות הברוכה. נביט לה בעיניים, נתן לה ורד ביד, ונאמר לה בשלווה, ללא כעס על מה שעשתה לנו, מתת. מתת לפני 10 דקות. כי שלווה כמו תקווה כמו תקווה כמו פחד נהרסת הרבה לפני. היא נהרסת תוך כדי שינה. היא נהרסת בגלל דברים, שהיא ביצעה לפני שנים. היא נהרסת כי אסור לה להתקדם בכיוון אחד. אופוריה, מאסנו בך. פחד, נמענו מגעת בך. ישנה יכולת להכיל הכל. ישנה יכולת לשחק בכל, לא לנו היכולת הזו. מאשימים את הסובב, אבל אנו, אנו האשמים. אשמים בשתיקה, אשמים בהכחשה. אשמים. אשמים באנושיותנו.. הו ארץ קדושה! סלחי לנו על כי שתקנו בעודך נשרפת. סלחי לנו על כי שתקנו בעת עזבנוך. על כי לא עצבנו די או בכינו עזבונך. ארץ. איש. ותקווה קטנה.

פַּעַם, נְסִיעָה בַּכְּבִישׁ. וְרָאִיתִי. אֵיךְ נַחֲשֵׁי הָאֹרֶן הַדַּקִּים שֶׁעַל גַּבּוֹ הֶחְלִיקוּ כְּרוּחַ מְחָלִיפַת הָאֲוִיר עַל פְּנֵיהֶם. וְרָאִיתִי כַּמָּה מֻחְלָשׁ כֹּחַ הַכְּבִידָה כַּאֲשֶׁר הֲדָקִים מְזַנְּקִים- מְשׁוֹטְטִים אֶל יַעַד אַחֵר. וְלִהְיוֹת תֵּה פֵּרוּשׁוֹ בְּסַךְ הַכֹּל לִהְיוֹת מָתוֹק גַּם כַּאֲשֶׁר אַתָּה מְעַט וְקַר בְּתַחְתִּית כּוֹס וּלְהִשָּׁאֵר עַל הַכְּבִישׁ. * אַחַר כָּךְ הָיִיתִי בַּיַּעַר וּבַיֹּבֶשׁ וִירֹק הָעַד הָשִׂיחִי רְאִיתִים שׁוּב דַּקִּים. מֵהֶם סְבָכִים מֵהֶם מְשׁוּכִים לָבַן וְנִיצוֹץ. בַּם קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ שֶׁמִּלּוּאָהּ עַבְדֵי הַיַּעַר הַקְּטַנִּים. הֵן הֵם הַנּוֹשְׁרִים הַנּוֹשְׁכִים הַנִּמְשָׁכִים וּמוֹשְׁכִים דַּקּוּת מְתִיקוּת חוּט בְּנַחֲלֵי רוּחַ הַחוֹרֵשׁ. כְּשֶׁיָּצָאתִי מֵהֲבָנַת הַדֶּרֶךְ

דמיינו לכם ילד קטן רץ בשדה חיטה. תלתלים זהובים, חולצה ירוקה. רוח חמה נושפת בו, מרטיטה ריסים וזוויות פה. קרני שמש מחממות ענפי דקל מיובשים שנעים קלות, צל מתנופף על סוכה פתוחה. האוויר מלא ריטוטים. דקל, עשב, גומות, אישונים, ריסים. כולם עמדו - רטטו במין חדוות הכרה. מחשבה איטית פעמה דרך העורקים, מכפות הרגלים, דרך הזרועות והבטן שעה שהילד הביט באופק. אלול, חשב וחייך. משהחל זמן הסליחות הספרדיות, החלנו מוסיפים כל ערב לדוד ה' אורי וישעי. לפעמים אתה מנסה על מד"ס, לפעמים אחרי גזרות. לפעמים אחרי מסע כשאפוד יורד, וחולצה מזיעה נכנסת למכנסיים, ורגליים נצמדות, ושוב ניסיון. קורה גם סתם כך, על מדים. אני באמת מנסה לחוש משהו משנה שעברה, מהישיבה, משהו. וכל כך כלום. אלול, אני לוחש לעצמי, למרות שעכשיו בכלל אוגוסט. לספרדים לפחות יש זמן סליחות. לפעמים צריך להשלים להם מניין, ובבוקר קול שקשוק מרכבה. בלי פמליה, בלי עשרות שומרים, וחצוצרן חצר, וליצן חצר, ושר הפנים ושר החוץ. הילד רץ על שביל העפר הדק לעבר העננה המתאבכת. עננה מתרוממת וצונחת, זה כל שראה מאחורי הגבעות, אבל אין ענן בלי מרכבה, ואין מרכבה בלי מלך. כשהמרכבה האטה, הוא בעצמו פותח את הדלת. לו היה זה סיפור אגדות, הייתה שם נסיכה. (מצועפת עיניים, שמלה ורודה.) לו היה זה סיפור פוסט-מודרני הייתה שם מין טום בוי (מכנסי ג'ינס וסיגריה.) הפתעה - רבו"ש. ראש השנה בבית. בערב לפני אני אורז את כל הכביסה שלא מכבסים בבסיס, ודוחף אותה לתיק. תפידניק מאובקת מעל במבת בקו"ם, וגרביים משומשים. כשנגיע לציוויליזציה נתפלל. בתחילת השנה, בבית, כשלכל האנשים מתח מצטבר ועולה, ומשפחתיות מתחילה להעיק, ואוכל ביתי כבר נמאס, ותפילות מתישות, החיילים, אפילו אחרי שלוש ימים, עדיין ממשיכים לקוות שהחג הזה ימשך לעולם. ופתאום משפט. ארמון נוצק באוויר הפתוח. שטיחים, עמודי שש, גלימות, ורכות מלכותית בכל מקום. ותור. תור של כל באי עולם. בתוך התור, בשליש האחורי, תלתלים מסופרים קצר קצר, בגדי זית קרועים מזחילות, ומסריחים מזיעה. הוא עם כולם, בתור. הוא לא רגיל למקום כזה, אז בהתחלה כשכולם שרים ורוקדים, זעים וחלים הוא קופץ ורוקד ומשתולל כדי שאף אחד לא יבחין שהוא לא שייך, שהוא הרגע חזר מהשדות. יאמר לזכותו שמתחת לחזות החיצונית אחי אתה עולה שמירה. וצריך להתנתק. וצריך למשוך עצמך. וצריך לרוץ לפלוגה, למרות שצום, כדי לא לדפוק את חבר שלך. שיספיק גם הוא להתפלל מנחה. אפוד, כובע, כוננות. בחוץ שמש יבשה, שמים של קיץ ורוח של ים, חום ויובש. ענני אבק מתרוממים מפעם לפעם. מבט לשעון, אפילו הספקתי להקדים לו קצת. הוא מוודא שיש לי מספיק מים והולך לבית הכנסת. אני שומר על אופק מצולק וורדרד שבקצהו שרשרת הרים. בתחילתו כמה מבנים, משטח, ועמודי חשמל. המלך בא להתגורר איתי, בסוכה שלי. ועדיין יובש השתלט עלי. ונכון שיש שעה וחצי לתפילה בבוקר, ולולב וריח אתרוגים, אבל עדין משהו בך קצת מת. נאטם. רק מדי פעם בשמירת אישון לילה, או בבדידות רגעית, אני נזכר באבנים המתגבשות מהאוויר. בטריקה. אצלנו קוראים לזה סוכות ב'. לא שמחת תורה. תמיד מתלווה אליו איזה שהוא אקורד נוגה. או שהריקודים לא מספיק מלהיבים, או שיוצאים לסיבוב באיזו עיירת פיתוח ונורא נורא משמחים המון אנשים.

נכתב במקור ליום הזיכרון. היה זה תחילת האביב, בזמן שבו פרחי סבא העיפו מטריותם לבנות לכל עבר. עצי הזית בצדי הכבישים פרחו בפריחה לבנבנה ירוקה ופרחי דם המכבים הניחו לעיני העולם לשזוף טיפות דם בינות למדרכות. צב צעד לאיטו על מגרש הכורכר, האוויר המה מציפורים מתרגשות, ועשב ירקרק צמח בינות לשיש הקר. דממת מוות שררה בינות למצבות. פ"ה ו-נו"ן, פ"ה ו-נו"ן. "פה נקבר יקירנו" "נפלה בהגנה על ארצנו" "נרצחה על ידי בני עוולה". מכונית כסופה. רעש. הרכב דהר לעבר הצב, שבתנועות נלעגות משך את גפיו המחוספסים פנימה, מתגונן בתוך בית שביר. הרכב החדשני והמתקדם רמס בגלגליו את העשב והפריחה, את השקט של מנוחת המתים, ועצר עשרה סנטימטרים לפני הצב שהעדיף להישאר בבית המוגן והבטוח. מתוך המכונית יצאו ארבע בנים. בדיבורם הקולני, בהילוכם, בחיותם הם רמסו את השקט. כאילו הגיעו הם מזמן אחר, ממציאות אחרת לחלוטין. הם יצאו מהרכב, אחד אחד מביטים לצדדים, הראשון יצא שלמה, עם חולצה מכופתרת, כיפה סרוגה, וזקן דבלולי מספירת העומר. הוא מדבר בטלפון, מסביר לחברו ש"בעצמיותו של היום הזה נכלל כל שורש האומה". הוא אומר משפטים כמו, "ההתרגשות היותר גדולה וההתכנסות השוכנת בלבבות כנסת ישראל ביום הזה, הם עיקר המדינה, עיקר תקומת גאולתנו". אחריו יוצא מהרכב רועי הבכור. לבוש בחולצה שחורה עם הדפס piece & love. הוא מביט בבוז בכל אותם מצבות אבן צבאיות. סתם נפלתם, הוא חושב לעצמו כמו כל יום מאז שנרצחתי. לשווא הקרבנו את טובי בנינו, תמורת מה? פיסת אדמה? יכולנו ללכת לאוגנדה. יכולנו לעשות עם הערבים האלו שלום כבר ממזמן, ולדלג על כל הדם והכאב הזה. מאז הרצח שלי, הוא עבר תהליך ארוך מאוד. הוא הגיע להחלטה שאין דבר שהמחיר שלו יקר מדי בשביל החיים. מאחד שלישי ירד הבן השלישי - תום. הוא יוצא מהרכב, מתמתח משינה, והולך לשבת לו בפרגולה מוצלת המשקיפה אל הקברים. הוא שקוע באייפון, לו היה מת כמוני, היה יכול לראות את הנשמות שישבו במרחק נגיעה ממנו, על הקברים. הוא מזיז את אצבעותיו בתזזית, מצד לצד. בטקס הוא יתנהג כמו שצריך, אני בטוח, הוא ילד טוב. כשיגידו לעמוד הוא יעמוד, כשיגידו לשבת הוא ישב, והוא אפילו לא יצחק ב"אל מלא רחמים". כשיגידו לשיר את התקווה הוא ישיר, אחרון יורד מהרכב הבן הרביעי שיינו, התאום שלי. הוא תמיד היה מחובר אלי. אני הייתי ה"אח הגדול" שתמיד היה איתו. שתמיד היה לו כוח לכל מאות השאלות שלו. מגיל קטן ההורים כבר קלטו שהוא מחונן. הוא כל כך אהב לספר לי מה הוא למד, ולשאול אותי שאלות על כל מה שלמדתי. עם דגש על כל. כשנרצחתי והפכתי מפיני לפ"ה נו"ן, הוא השתגע. תמיד היינו כל כך מחוברים, אז כשאני מתתי גם הוא מת. הוא לא שאל שאלות יותר, הוא כמעט ולא דיבר. . בפסח האחרון רענן אחותנו התחתנה, הם הסבו כולם לשולחן, ביחד עם הגיס החדש החב"דניק. הם הביאו שני כיסאות ריקים. אחד בשבילי, ואחד בשביל אליהו הנביא. הוא טיפוס די חברותי, הוא אפילו נתן לי לשתות קצת מהיין שלו. כשסיימו להקריא את ארבעת הבנים הגיס סיפר על הבן החמישי. הוא ביקש את רשות הדיבור ואמר "יש ארבע בנים, חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול. הרבי מחדש לנו שבעצם יש לנו עוד בן אחד. הבן החמישי. כל הבנים הגיעו לשולחן הסדר, אבל הבן החמישי לא. העבודה שלנו זה לבוא ולהחזיר אותו לשולחן" שתיקה. מבטים. גרוגרות עולות, תנועות של חוסר נוחות בתוך הכיסאות. המבטים נודדים לכיוון הכיסא הריק, אמא מתנשפת. "כשיבוא המשיח", פתח אבי כדי להקל על השתיקה המביכה, או כדי לעקוץ את הגיס, "הוא יבוא לחב"דניקים ויגיד להם "אני המשיח!" הם יגידו לו, "רב יהודי. עם כל הכבוד לך, אתה לא המשיח. הרבי הוא המשיח. כשיבוא המשיח למרכזניקים הוא יגיד להם "אני המשיח!" הם יסתכלו בו ויגידו "אתה לא המשיח. משיח זה לא אדם, זו תקופה". אט אט החלו להגיע עוד ועוד בנים ובנות, מסתובבים מסביב למצבות. דיבורים, צחקוקים, "אחותי!" ו-"מה קורה?" ואז - צפירה. נעמדו ארבעת הבנים שלנו, וכיוונו כוונותיהם. שוב חזר הוד קדומים לממלכת האבן, בעוד עשרות גוויות, נושמות את אוויר המקום. זעקה מונוטונית של שתי דקות נשמעת ברמקולי ענק. חיים כמתים. חסרי נוע, קשובים, לא מוסיפים תו. מתאחדים לזכרם. "תם טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל" אחרי הטקס, התקרבו ארבעת האחים אוחזים בידם אבנים ונתנו לי מתנה מארץ החיים. אבן. כשהם הלכו, שיינו חיכה שנהיה לבד, הוא נתן לי את האבן והוסיף חיבוק. רק ילדים יכולים לחבק מצבה, ושהחום שלהם יגיע עד לעצמות הצפודות, עד למקום שבו פעם היה לב. שכבר לא פעם ולא הזרים דם, אבל שמח. כשהרכב התרחק ושיינו נופף לשלום מחלון הרכב, שמעתי אוושה מאחורי. הסתובבתי ובינות לקברים עמד המשיח. עופפתי אליו בבהילות ונשקתי את ידו. "שלום עליך בני". אמר ואני בחרדת קודש השבתי לו, "שלום עליך מורי ורבי". הרמתי את עיני אליו, הוא אכן עמד מולי בגלימה לבנה. קדומה ופשוטה כאחד. "יכול אתה לשאול בני", אמר המשיח, "רואה אנוכי כי רוצה אתה לשאול ממני דבר מה. שאל בני, אל תבוש. מה ברצונך לדעת?" "משיח", אמרתי. "הבט מסביבך. יש כאן כל כך הרבה מצבות. ואלו רק אלה שנחות כאן. יש בתי קברות בכל עיר בכל אזור. הרים של שיש נוסרו וסותתו כדי לכסות על עשרות אלפי גופות. דם יהודים רבים כל כך נשפך, אני רק רוצה לשאול עד מתי משיח? עד מתי? מתי תגיע כבר?" המשיח הביט בי בעיינו הגדולות ואמר "בני, כבר הגעתי. כמו שכבר נאמר "משיח הוא לא איש. הוא תקופה" הבטתי אליו בהשתאות. "אליהו סיפר לי על הסדר שנה שעברה". הוסיף בחיוך, והתעופף לו.

דיאלוג של אבן וגל-עד. "לכל החלטה שאדם מחליט יש סיבה מהעבר שגרמה לו לבחור באופציה הזו" ישנו גל עד שעומד ביער. אותו מקום הוא עמוק ואפל כמו מקומות רבים באותו יער. אותו יער הוא ירוק בדומה ליערות רבים. אך אותו היער אינו זוכר את ההולכים בו, והם אינם זוכרים אותו. אין בו שבילים, או סימונים. העצים לא זוכרים היכן הם צמחו, הבלטים לא זוכרים היכן הם נפלו. זהו יער בו עצים אבודים, שואלים סמורים "סליחה? אתה מפה?". אפילו העצים הנטועים בו אינם זוכרים. ביער המבלבל הזה ישנו גל עד. גל עד של זיכרון. סמור סמור, הם מגיעים ליער, מודעים לעצמם מבינים את מטרתם, וצועדים לקראתה. בעודם הולכים ביער הם חושבים לעצמם, שורקים לעצמם, בוחנים את עצמם ובעיקר הולכים לעבר מטרתם. ואז הם פוגשים את העץ הראשון: "שלום עץ", "שלום סמור". והעץ מכוון אותם לעבר הגל עד. לאותו גל עד יש אבן שמתחתיה הוא מתחבא. אבן לבנה לשעבר. היום היא שחורה. הוא מרגיש בסמור, מרגיש בכל הדברים שהביאו עד הלום. הסיבות, המשפטים והאירועים שיצרו אותו. הוא חש בסבל, באושר, בקיום ובשמחה. ומרחם על ההולכים. הגל-עד מעניק תקווה וחסד, או לפחות זה מה שהוא חושב שהוא עושה. הוא פשוט נוטל מהסובבים את המניעים והעבר שלהם. הוא משקיע אותם באבן שמכסה אותו והופך אותה ליותר שחורה. ומשחרר אותם לטבע. ליער. ושומר את הזיכרונות לאבן. הוא מין גל עד כזה. אפשר לומר שהוא גל עד של זיכרונות. כולכם אומרים שאני "מיוחדת", שיש לי "יכולות", "מתנה" אתם קוראים לזה. אתם אומרים שאני מסוגלת לגרום לכם להרגיש "טוב יותר". זה שטויות. אני בסך הכל אבן קטנה וטיפשה. ושחורה. ומגעילה. ומלוכלכת. כל פעם בסיטואציה אחרת מישהו נעמד לידי ומספר לי סיפור. סיפור קטן בסך הכל. מה הוא כבר יכול להזיק? ואני יושבת ומקשיבה לכם ושומעת את צרותיכם. ולא מבינה. לא מבינה איך יצורים מרהיבים כמוכם, חיים באותו יער ביחד איתי ומבחינתי זה פלא שיצורים בוהקים , חיים, כמוכם. באים לדבר עם אבן אידיוטית כמוני. הנה רק אתמול עבר לידי פרפר מרהיב. נחת עלי. פרפר לבן עם צהוב בכנפיים. רפרף לו בכנפיו, פעם ופעמים. ליטפתי אותו, הראיתי לו סימני חיבה, אני חושבת שהוא באמת האמין שאכפת לי ממנו. אויש.. פרפר חמוד. ולא עשיתי כלום. בהיתי בו, בו ובכנפיים. הן היו גזורות, הוא אמר שילד עשה לו את זה. הוא תלה בי עיניים גדולות וציפה שאני אגיב. אבל איך בדיוק אני אמורה לעשות את זה? כאילו אני סלע, ממתי סלעים יודעים לדבר? אז הוא ישב עלי. וישב. וישב. וישב. וישב. והטיל בי את חותמו. ועף. ומאז הוא מסתובב חופשי ביער. מדי פעם אני רואה אותו מסתובב לו מאושר ביער. ניסיתי לשאול אותו "פרפר, פרפר? לאן אתה הולך?" והוא לא הבין אותי "לאן אני הולך?! איזו שאלה מטופשת. הרי יש לי כנפיים! אינני צריך להישאר כבול לקרקע. בלי לפגוע כמובן." הוא התנצל. לא נפגעתי, אחרי הכל יש לי לב של אבן. זה מה שאני אבן. אבן טיפשה ושחורה. איכס. מי בכלל אוהב שחור בכלל? לגלות לכם משהו? בכלל לא אני עוזרת לכם. זה סתם איזה כוח גדול שבא מלמעלה ולוקח מכם את הדברים. אני סתם יושבת ומחכה לרעיונות שיצוצו. למשפטים שיופיעו במוחי. לפני המון זמן הגיע טווס יפהפה, עם דם על הכנפיים. כל הכנפיים שלו היו הרוסות. מסתבר שבעברו, הוא היה מסתובב חופשי בבית של האדון שלו, עד שפעם אחת הוא ניסה לעוף קצת. הבעלים שלו ראה שהוא מנסה לעוף, להתרומם מעל הקרקע, אז הוא שלח אחריו את הכלבים שלו. הטווס רק בקושי הצליח להימלט בחיים, הכנפיים שלו נשארו אצל האדון. אני זוכרת שהוא שאל אותי בקול המתוק שלו - "אבן? את יודעת איך אני חוזר לאדון שלי?" הפעלתי את כל יכולתי ושכנעתי אותו לעזוב את האדון. להתמקד בעצמו. לנסות לטפח את הכנפיים. אבל הוא כמו כולם. כמו כל הסמורים והפרפרים. הוא פשוט טמבל. בלי עבר ועתיד, בלי מטרה ברורה. הוא קם בבוקר מכוח האינרציה. חי לפי החוקים הפשוטים שאף אחד לא באמת יודע מי המציא אותם. חוק ה-"אל תזיק". חוק ה-"אהוב את עצמך" וחוק ה-"כבידה" אבל זה לא נחשב. עכשיו כשאני נזכר בזה, הטווס הזה הצחיק אותי. הוא ניסה לעוף, אפילו שכבר לא היו לו כנפיים. אבל לא יכולתי לצחוק לו בפנים. אני אבן אחרי הכל לא? אבן טיפשה ומטומטמת. ושחורה. אבן טיפשה שלי. טיפשונת. חמודה שלי. מתוקה. את פשוט לא מבינה. נגיד מישהו מסתכל עלינו. מה הוא היה רואה? הסמור הבא שיעבור בקרחת היער שלך, מה הוא יחשוב? מה יעבור מבעד לעיניו? הוא יראה קרחת יער שמימיית עם עצים ירוקים מסביב, ופה ושם שושנים אדומות שמקיפות אותך, אבן חן יקרה שלי. בנוסף קצת פרחי חרדל, ומשטח דשא אחיד כמעט מושלם שמקיף אותך. האם הוא יבין מה יש פה? הוא יזכה לראות את כוחך? את לא יכולה לראותני, אבל רק מההתבוננות בסובב אותך. בסמורים, בפרפרים, בטווסים שמגיעים אליך. את יכולה לחזות בי. ולהכיר בקיומי. עצם זה שמסביבך קורים דברים. עצם זה שאת מונחת בקרחת יער כמעט מושלמת. מעיד על קיומי. בדרכים שלא תוכלי להבין, אני שוכן מתחתיך, לא מעליך. אני לא איזה בוס אגדי שעומד מלמעלה ושולח לך משכורת. אני הנעליים שלך. אני זה שמוליך אותך. יש שיגידו שאני אשם בכך שהעמדתי אותך לעזור לחיות היער. יש שיגידו שאסור לך לשכוח לרגע אחד את מטרתך. "את צריכה" הם יגידו בטון זועף ובמבט צדקני "להרים את שמלת האבן שלך. למצוא רגליים. ולרוץ לחפש סמורים טועים. ואני? אני שמתי אותך במקום מסוים. כל העצים ביער שלי ינחו את החיות אליך. את לא צריכה לרוץ מי שצריך לעבור לידך - יעבור. חמדתי. אני אחראי. בגללי את שחורה. אבל לרגע אחד אל תשכחי שבנוסף בגללי את גם קיימת. אבן טיפשונת שלי, אני הוא גל-עד של זיכרונות. אני הוא הזיכרון שממנו התחיל הכל "כל החלטה, נובעת מחוויות מימים עברו" ואני? טיפשונת שחרחרה שלי.. אני הסיבות מהעבר. אני הוא זה שיוצר את ההחלטות שנוצרות. כולל את שלך.

האור הוא דבר שזר למקום זה זוהי ממלכתו של הים ממלכה של רעש ולובן למלוא העין ממלכה של טיפות. נשתתקתי מולו במרפסת. נתתי לרעש למלא אותי, עוצמה, מוחלטות. היה לו ים של דברים להגיד. ורק אני ישבתי מולו, קווצת שער דוממת. וחשתי, ושמעתי, וטעמתי אותך נתתי לטיפותיך ללטף את פני נתתי לדמעותיך להרוות את דמעותי ישבתי ושתקתי ובכיתי. אפילו את נשמתי הרוות

היא נעצרה בנקודה שרואים ממנה את החור הענק של הרכבת התחתית. תמיד התפעלה מהעמודים של הקירות, מהטרקטור הענק שיושב שם וכמובן מהחור הענק, חור שכאילו יובא ממקום אחר, ממציאות אחרת. חור שלא רואים את תחתיתו. הפעם נעצרה מולו וממש ניסתה לראות את הסוף. צמצמה את העיניים, ניסתה לטפס על המעקה אבל כרגיל לא יכלה לראות, באמת שלא. הוא פשוט היה עמוק מדי. "מעניין מה ההרגשה לקפוץ ממקום כזה... מה ההרגשה ליפול וליפול... וליפול... מה ההרגשה של לעוף חופשיה..." "על מי את עובדת?" המשיכה את דו-השיח המוזר הזה, "את פחדנית מדי. לעולם לא תתאבדי בדרך כזאת, את חושבת על זה כבר יומיים ועוד לא החלטת איך..." למעשה היא הגיעה לתחנה המרכזית רק כי היא הכירה שם חנות שלא ביקשה תעודת זהות בשביל אלכוהול. ואלכוהול... טוב, זה עוזר לשכוח. אבל חוץ מזה היא קראה באיזה ספר שמינון מספיק גבוה יהרוג אותה. היא עוד לא החליטה איזה סוג, ואיפה, אבל רעיון בסיסי יש לה וזה די הרבה ביחס למצב הרגיל היא נכנסה לחנות. המוכר היה שקוע במשחק כדורגל במחשב הנייד שלו. "אני יכולה להרים לו חצי מהחנות והוא לא ישים לב," ורק כדי להוכיח לעצמה שהיא לא פחדנית, שהיא מסוגלת, היא החליטה לגנוב. פעם אחת ודי. רק לבדוק אם היא מסוגלת. היא הסתובבה בחנות, הושיטה יד, תפסה קופסה של מקופלת מהדוכן והכניסה לתיק. "פתטי," היא חייכה לעצמה ופנתה למוכר. "סליחה?" "כן," הוא פנה אליה. "אני צריכה את המשקה שידפוק לי את הראש הכי מהר שיש לכם..." "זמנים קשים?" שאל תוך כדי שהוא מוריד לה בקבוק מארון גבוה. "משהו כזה." היא חייכה אליו. "80 שקלים." היא הוציאה ארנק, שילמה ויצאה. "תודה." פלספנית- המוכר ישבתי בחנות שלי, עוד צהריים רגיל כבכל יום. בצהריים תמיד יש בחנות פחות אנשים מבדרך כלל ואם נצרף למשוואה את העבודה שגם בשעות העומס החנות לא סובלת מפיצוץ אוכלוסין, נגיע למסקנה שהחנות הזאת היא בסך הכל מקום שקט להעביר בו את החיים וגם לחסוך, כן, אולי לחסוך קצת בשביל עתיד טוב יותר. בשמונה השנים שחלפו מאז פרשתי מלימודי באמצע השישית ועד כה, הספקתי לצבור די הרבה ידע בכל הנוגע לחנות הזו. בעל הבית סומך עלי בעיניים עצומות, מטיל עלי את מלאכת ההזמנות והתיאומים עם הספקים השונים, ומשלם בעין יפה בהתאם כך שהעסק יוצא משתלם לשנינו. אני נחשב למוכר מצליח יחסית וודאי הסיבה לכך נעוצה בכך שלמדתי להכיר את קהל הלקוחות הקבועים די מהר, ומכך נובע- יכול אני לזהות מיהו לקוח 'וותיק' ומיהו סתם עובר אורח. כך, למשל, למדתי להכיר את הגברת הקשישה שגרה מעבר לרחוב ונכנסת לחנות מפעם בפעם לרכוש מוצרים בסיסיים, למדתי לזהות את נכדיה של הקשישה הבאים לקנות ממתקים בדמי הכיס שסבתם מעניקה להם, פיתחתי קשרי ידידות עם חבורת האופנוענים שמתדלקים עצמם בסיגריות ובכן. בשעת צהריים ריקה זו, אוהב אני לשבת בניחותא ולצפות בשידורים החוזרים של משחקים חשובים, במחשב הנייד שרכשתי בכספי המשכורת הראשונה שלי. גם היום צפיתי במשחק ריאל מדריד מול ולנסיה בגמר ליגת האלופות 2000. בדיוק כשרוברטו קרלוס עמד להבקיע פעם נוספת ולצבור נקודות יתרון, היא נכנסה. שוב המבט הכבוי, שוב תנוחה הרפויה של הידיים לצד הגוף, שוב עמידה שכל כולה ייאוש ויהירות גם יחד. בזווית העין ראיתי איך היא נותנת בי מבט מזלזל, שפירושו 'הגברים האלה. תן להם משחק מול העיניים, והם לא יזיזו ראש גם אם יתהפך העולם', ומכניסה חפיסת מקופלת לכיסה. מסכנה נערת רחוב כפשוטו. אפילו אני, שבעיני המתבונן הוגדרתי 'נער בסיכון' מעצם העובדה שפרשתי מהתיכון, מעולם לא הגעתי למצב של גניבה. מסכנה. גניבה זהו שפל המדרגה. בחרתי לשים עצמי כלא שם לב מי יודע, אולי היא חייבת את המקופלת הזו עכשיו. ראיתי אותה מחייכת לעצמה חיוך זחוח וחשבתי לעצמי, מצויין. לפחות הצלחתי להקנות לה תחושת סיפוק. כשתצא, אשים בקופה את סכום השוקולד מכיסי. עכשיו צריך לחכות שהיא תפתח בשיחה אולי אצליח לגלגל את השיחה לכיוון חיובי. היא נראית כל כך אבודה, כאילו היא מחכה שמישהו יבוא ויטלטל אותה, יוציא אותה מזה... "סליחה?" "כן," פניתי אליה. השתדלתי לחייך את החיוך הכי גדול שהצלחתי למצוא. "אני צריכה את המשקה שידפוק לי את הראש הכי מהר שיש לכם..." ירתה, כאילו חשבה על המשפט הזה כבר שבועות. "זמנים קשים?" שאלתי בניסיון לגלגל שיחה, תוך כדי שאני מוריד בקבוק מארון הגבוה. בסוד אספר לכם שזה לא-בדיוק-מה-שהיא-ביקשה באמא שלי, באלוקים, שלא התכוונתי לשקר לה. פשוט, לא הייתי מסוגל לתת לה משקה חזק עד כדי כך. גם מה שנתתי הוא לא בדיוק מיץ תפוזים סחוט של אמא אבל עדיין. "משהו כזה." היא חייכה אליו. החיוך הזה. הוא כל כך סותר את המבט, על מי היא עובדת? עלי?? אוף, למה היא חסומה כל כך. ממי היא בורחת? "80 שקלים," נקבתי במחיר. הפחתתי לה את הסכום בכמה שקלים, כפי יכולתי בוודאי זקוקה היא לכסף, כך סברתי. היא הוציאה ארנק, שילמה ויצאה באמירת "תודה." רפויה. יציאה מהירה, בטוחה, מבוהלת. חזרתי למחשב והפעלתי מחדש את ההקלטה, אך הייתי טרוד משהו. איך מגיעים לשפל מדרגה שכזה בגיל כה צעיר? תהיתי. עוד לפני המחצית נכנס לחנות גבר צעיר ואילץ אותי ללחוץ על pause שנית. כל חזותו שידרה שמחה ושלווה פנימית, כיפה סרוגה בעלת נוכחות מרשימה לראשו, שונה כל כך מהבחורה שעזבה את החנות דקות קודם לכן. הגבר לקח מהמדף חבילת במבה וניגש לשלם. כשפתח את ארנקו להוציא את השטר, הציץ אלי כרטיס ביקור ועליו נקובות המילים "עלם- עמותה לנוער במצבי סיכון". חיש קל מחקתי את הבושה שחשבה להשתלט עלי, והצבעתי על הכרטיס- "סליחה, אדוני? אתה קשור לשם?" "לא אדוני," השיב הגבר בבת צחוק, "אבל כן קשור לשם. אפשר לעזור במשהו?" התרצן. "האמת? אני לא יודע אם אני זה שאמור לפנות אליכם, או אם תוכלו לעזור בכלל, אבל- יש מישהי, לקוחה קבועה שלי פה, שנראית לי בסיכון רציני... העניין הוא שאני לא יודע עליה שום דבר, למעט העובדה שהיא צורכת אלכוהול מפעם לפעם, קטינה לפי החוק, וחובבת שוקולד." פרקתי את שעל ליבי. הגבר התרצן. "אני משאיר לך פה את המספר שלי. בפעם הבאה שתראה אותה, תתקשר וננסה לראות אם נוכל לעזור..." הוא השאיר לי כרטיס ביקור אחד. "סחטיין על האכפתיות..!" החמיא לי. הוא יצא מהחנות, חבילת הבמבה מרשרשת בידו, ואני נשארתי עם המחשבות. אז אם תתקלו בה באחד הימים, תבקשו ממנה לעבור אצלי בקיוסק? היא יצאה מהחנות, הכניסה את הבקבוק לתיק שלה ונכנסה לתחנה המרכזית. ליד "דברי שיר" היא נעצרה. משהו תמיד קסם לה בחנות הזאת. ערמות של ספרים, במקום שכל אחד יכול פשוט "להרים" כמעט כל מה שהוא רוצה. פעם היא רצתה להתקבל לעבודה שם אבל היא הייתה עדיין קטינה. אז היא כל כך רצתה לעמוד וכל היום רק להביט על האנשים שעוברים, עולמות שלמים שחולפים על פניה בלי שיהיה לה מושג מה הסיפור שלהם. היא נעצרה. היה שם ספר אחד שמשך "אסקיוז מי? יו כן סי מי, וויר דה בוסס'?" היא שאלה באנגלית מוזרה, מבטא צרפתי. היא ניסתה להבין איך היא מסבירה לה. אחרי שהבינה שאין לה את אוצר המילים הדרוש, לקחה אותה בידה והראתה לה את המעליות. מזמור לילה- התיירת ישראל. ישראל. הגשמת חלום ישן. רוברט היקר שלי, היית כל כך שמח לראות את זה. שמח. גאה! בעם! שלנו! במדינה שהצלחנו להקים! והנה גם אני כאן! הו, רוברט, זה מושלם! וכמובן, במידה ומסתבכים במציאת הדרך, יש למי לפנות... הנה, נערה הולכת, לא נראית ממהרת במיוחד, אם כי יש בה משהו סגור, או אולי מפוחד... מה דעתך, רוברט? "אסקיוז מי? יו כן סי מי, וויר דה בוסס'?" היא ניסתה להסביר, אבל הסתבכה עם האנגלית. הבלעתי חיוך לנוכח ניסיונותיה הכושלים... בסופו של דבר אחזה בידי והובילה אותי למעלית. אבל, היד שלה! כל כך קרה! תמיד היה לי כישרון לזהות תחושות על פי מגע. זוכר, רוברט? הערכת אותי מאוד על כך. אך מעולם לא הרגשתי שהיכולת הזו כל כך חיונית כמו שהרגשתי עכשיו, כשהנערה וידי באו במגע! היא באה להוביל אותי, אך כל כך מסויגת! מתי בנתה סביבה חומה שכזו?? במבטא משובש הסבירה שעלי לחכות כאן עד שיגיע האוטובוס. בחנתי את עיניה. בחנתי- תבעתי תשובות! מה קרה לך?? מה עוד יקרה לך? רוברט, לו רק היית כאן לראות את עיניה, לחוש את מגע ידה.. הכנסתי את ידי לתיק, שלפתי שטר. קחי. קחי! בשבילך! הצילי את עצמך בעזרתו! היא לוקחת. לקחה. פנתה לאחור, נעלמה. אח, ישראל! גם במצבים כמו שלה, תמיד יש פנאי ונכונות לעזור, ועם התנהגות כזאת, איך לא אנסה להציל אותה גם אני? רוברט, רוברט היקר שלי. ניסיתי. "בואנה אחותי! מאיפה השליטה הזאת? ומה לעזעזל אני עושה עם מאתיים שקל לפני שאני מתה?" היא חשבה לחזור לקבצנים, לתת להם או למוכרת הפרחים שרואים לפעמים ליד התחנות של הרכבת. אבל אז היא אמרה לעצמה, "אם אני מתה, למה לא בסטייל?" היא ניגשה למודיעין. היתה היחידה, רק הקופאית ישבה בפנים ושיחקה בפלאפון. הגברת שעזרה לה נופפה לשלום מרציף 9, פתחה את הדלת ועלתה על האוטובוס. "שלום," אמרתי כשהגעתי לדלפק ,"מתי יש אוטובוס לים?" "לים?" שאלה הפקידה. "כן, את יודעת, גלים, ים." חופים שקטים... אמרה לעצמה. "אוקיי, יש לי לתל אביב עוד רבע שעה קו מהדרין, רוצה?" היא עיקמה את האף. "מתי יש אחריו?" "יש קו עוד חצי שעה." היא התחילה להסתובב בין הדוכנים. קנתה לה סנדוויץ' והתחילה לעלות במדרגות לקומה העליונה של ההמתנה. היא שונאת לאכול בעמידה. מעל רציף 5 התיישבה על מעקה המתכת. מצד שמאל שלה היתה התרמת דם, ובספסל מולה ישב זוג בדייט ראשון. על השולחן הקרוב אליה היו מונחים מאפרה ושאריות ביסלי. היא פתחה את העטיפה של הסנדוויץ' וקירבה אותו אל פיה. שניה אחרי שבלעה פנתה אליה בחורה, בערך בת 25. היא שאלה, "סליחה? יש לך זמן לתרום דם?" "כמה זמן זה יקח?" היא שאלה, כאילו היא ממהרת לאנשהו. "חצי שעה." "חצי שעה זה בסדר, מקסימום אני אקח את האוטובוס הבא." היא חייכה אליה והלכה בעקבותיה. הזיזה סוודר כחול מאחד מהספסלים הלא נוחים שלהם, והתיישבה. אחות אחת קראה לה למלא איזה טופס מטופש ששאל אם היא נשאית של מחלות שלא שמעה עליהן, ואם עברה ניתוחים וכן הלאה. היה בטופס משפט אחד שתפס לה את העין, "תרומתך מצילה חיים". טוב, נו... היא הגישה את הטופס והאחות שאלה אותה: "יש לך תעודת זהות?" היא הוציאה את התעודה. "אכלת היום משהו?" "כן." ולעצמה חשבה, קרונפלקס וביס סנדוויץ' נחשבים, לא? השלב הבא היה בדיקות רפואיות, לחץ דם ו... טוב, נו, בדיקת דם. לפניה היה עוד בחור אחד גבוה עם פירסינג וקעקוע. הוא כבר בטח התרגל לכל המחטים האלו. בינתיים התחיל הפחד שלה מכאב לדגדג לה בבטן. הבחור קם, היא התיישבה מול האחות. האחות מדדה לה לחץ דם והוציאה מין בדיד כזה, כמו של בית ספר, הצמידה אותו ליד ואז איי! זה די כאב... נקפוץ לנקודה הבאה שבה היא שוכבת, ומעליה אשה זרה שהיא לא מכירה. הולכת. להכניס לה. מחט בגודל עשרים סנטימטרים לפחות. ליד! כמובן שהיא לא מראה לה אותה, אבל היא יודעת שהמחט תיכנס לה עד אמצע היד ורק מהמחשבה היא מנסה לברוח, אבל לא. לפחות היא תעשה משהו טוב לפני שהיא הולכת... משהו "הי... למה שאני לא אתרום להם את הכל?" קפצה לה מחשבה ילדותית לראש, וכדרכן של מחשבות כאלה היא פשוט נתקעה שם. "תשאירי את היד שלך קפוצה," האישה אומרת, והיא עושה כדבריה. "הרי כשמתים מאבדים את כל הדם, למה שאני לא אתן את הדם הזה בצורה מסודרת למישהו שצריך את זה? בספר היה כתוב שצריך לאבד ליטר, ליטר וחצי לפני שמאבדים הכרה, זאת אומרת שאני יכולה לתרום שלוש פעמים ו..אווץ'!" צעקה. מהמחשבות היא לא שמה לב למחט, היא לא ידעה איך אבל כנראה שהצליחה לא לקום ולברוח. אחרי הכל היא עדיין שכבה שם. "אני צריכה לתרום שלוש פעמים ביום, שלוש פעמים ביום ואז אני אזחל לי לאיזהו סמטה ואחתוך את הוורידים ואולי אני אהיה כל כך מסוחררת, שאני לא אספיק לפחד... -הם ישימו לב, את תהיה כל כך חיוורת וחלשה. -יש לי איפור בתיק," היא חייכה לעצמה. בינתיים, האחות דיברה עם האיש השמן שישב במיטה לידה על הדיאטה שלו, שכללה ארוחות בלי סוכר וגלוטן. היא אף פעם לא הבינה את האנשים האלה. מה העניין בחיים בלי סוכר? האיש השמן- מדבר "מה הטעם בלחיות בלי סוכר?..." השיר הזה רודף אותי כבר שנתיים, מהיום שהרופא הסביר לי על הרגישות שיש לי, ואיך הסוכר פוגע לי בגוף, ומה זה אומר ומה אני צריך לעשות, או ליתר דיוק, מה אסור לי לעשות. מאז השיר הזה מלווה אותי. נכון, אשתי היקרה מכינה לי עוגות ממש סבירות יחסית לעוגות שאין בהם לא קמח ולא סוכר... שיר נוסף עולה בי- "כי איך אפשר להכין לביבה בלי סוכר, קמח, בכלל?..." אבל הבוקר בשורות טובות. הדם שלי בריא ואני יכול לחזור לתרום דם, כמו שעשיתי שנים. אני אוהב לתרום דם. ההבנה שאני באמת מציל למישהו את החיים! ולי זה לא עולה כלום, רק חצי שעה ובסוף מרוויחים טרופית. יוצא מהרופא שמח והולך לחפש ניידת שמתרימה דם. בטח בתחנה המרכזית תהיה אחת. אני חוצה את הכביש וכמה רמזורים ועולה על הגשר המוזר שתקעו לנו בכניסה לעיר, גשר המיתרים. אני חושב על השם שלו ונזכר שאני צריך לקנות מיתר לגיטרה שלי. אחרי שאתרום אני ארד לעיר. לא שיערתי לעצמי כמה תשמח אותי העליה במדרגות הנעות של התחנה המרכזית בדרך לניידת, באמת התגעגעתי לזה... אשתי כרגיל תצחק שאני משוגע קצת... מתיישב על המיטה כמו פעם, השאלות המוכרות, וביניהן- האם תרמת דם בשלושה חודשים האחרונים? אני עונה לא וחיוך גדול עולה על פני. האחות מטפלת בבחורה שבמיטה לידי, מהתיק מציצה לה מקופלת, האהבה הגדולה שלי שנאלצתי לוותר עליה בכאב, כי הרופא הבהיר- אדוני, כל מקופלת זה שנה או שנתיים מהחיים שלך! קח את זה בחשבון בפעם הבאה שתאכל אחת כזו! המבט שלי מטפס לבחורה של התיק, ונבהל. מה קרה לה? למה היא נראית ככה? האחות לא שמה האחות, שסיימה עם הנערה העצובה, קוטעת את הרהוריי. "תעודת זהות? אכלת משהו היום?" "אם ארוחה בלי קמח או סוכר נחשבת אוכל אז כן, אכלתי." אני צוחק. אוהב לשתף אחרים. שאשתי תגיד מה שתגיד. היא מחייכת באהדה, ומחדירה לי את המחט ליד. מדהים אותי באיזה קלות הן עושות את זה. כמה דקות חולפות והאחות שולפת לי במיומנות את המחט מהיד. הבחורה העצובה עוד שוכבת במיטה, חיוורת, דמה זורם באיטיות. אני רוצה להגיד משהו, לרמוז, אבל האחות כבר מבקשת ממני לקום. אני הולך באיטיות לכיוון היציאה, כשלפתע מושך את עיני שלט קטן- בית כנסת. כמעט המקום היחיד שלא הייתי בו בתחנה המרכזית. למרות שמאז שהבת שלנו מתה לא נכנסתי לשום מקום כזה, הפעם העיניים העצובות של הבחורה איכשהו מושכות אותי פנימה. אני עומד בשקט, מביט סביבי על הספסלים, ארון הקודש, מעט מתפללים, ולוחש בקול בלתי נשמע, "אלוהים, אני יודע שעברו 15 שנה מאז הפעם האחרונה שדיברתי איתך, אבל יש לי בקשה מיוחדת, תשמור על "מה הטעם בלחיות בחיים בלי סוכר?" עלתה לה בראש שורה משיר ישן. היא יכולה לקחת את תעודת הזהות מאחיות שלה... הי! התעודה של ריקי בתיק. היא אף פעם לא הוציאה אותה משם. "מה יהיה אם מישהו יעצור אותי?" היא חשבה. "מזל שדווקא היום לקחתי לה את התיק," חייכה, "מזל שאלוקים איתי היום.." לא, לא, לא! אסור לחשוב ככה! היא לא מאמינה בו, נכון? ופתק ישן מפעם שראתה בסידור עלה אל מול עיניה: "הדבר הקשה ביותר למי שאינו מאמין באלוקים הוא שהוא מתמלא רגשות תודה, ואין לו למי להודות." טוב, נו, היא במילא תפגוש אותו עוד מעט.. "טוב, אתה יכול לקום." אמרה האחות לשמן. הוא קם ובמקומו התיישבה בחורה עם שיער שחור, חולצת שלושת רבעי סגולה וחצאית. "את מוכנה?" שאלה האחות והתחילה להכין אותה. אחרי שתי דקות האחות הוציאה לה את המחט מהיד, לקחה את הסכין היפני שעמד צמוד אליה וחתכה את הצינורית עם הדם והניחה את הסכין בחזרה על המיטה שלה וקשרה את הצינורית. הפעם כשהסכין נכנסה לי לכיס זה כמעט היה בלי כוונה. "תנוחי וקומי לאט לאט, את מרגישה מסוחררת? לא? יופי. אז שבי פה עוד 10 דקות ואת יכולה ללכת." הסתכלתי בשעון. לא נורא, במילא איחרתי את האוטובוס, "תגידי לי," שאלתי את האחות בזמן שזאת הייתה עסוקה בלהכניס מחט לבחורה מהמיטה ממול "אחותי גם תרצה לתרום, אבל לא יהיה לה זמן לבוא לכאן יש לכם עוד מקומות בירושלים?" "כן, בטח," אמרה, "יש לנו בכיכר ציון ובמשביר." ואם רק הייתה מעיפה מבט מאחורי הכתף הייתה רואה משהו נדלק בעניינים הכבויות. "אבל הם פתוחים רק עד 6," אמרה "יש לך שעתיים." "עוד דבר תגידי", שאלתי אותה "אפשר את המחטים?" היא הסתכלה אלי וצמצמה את האישונים "את יודעת שאסור להשתמש בהם לא מחוטאים? נכון? בכל מקרה אסור לי לתת אותם." היא קמה "ברשותך אנחנו צריכים את המיטה." "תודה." אמרתי. האחות הראשונה- ילדת האור-. בוקר. יום חדש. יום חדש? כבר הרבה זמן שהיא לא ציינה את זה לעצמה. יום חדש. הזדמנות חדשה. בד"כ היא פשוט נשטפת בזרם השוצף של השגרה, בלי להקדיש תשומת לב מרובה לדברים כגון אלו. בעצם זה לא מדויק. לפעמים, מדי פעם, היא עוצרת את שיטפון המחשבות, כשהיא נתקלת בתורם מיוחד. היא עובדת כאחות, מתרימה דם באמצע התחנה. לא מתוך אידיאל, (היא?? אידאלים?? ח"ו...) אלא כי זה מה שהציעו. ולפעמים הגיע תורם חריג. שגרם לה לחשוב, ואפילו להעריך. מי שיער שדווקא איש מסוים זה או אחר יקדיש חצי שעה מזרם היום להציל חיים? רוב התורמים שגרתיים למדי. לפחות בעיניה, לא היה יותר מדי הבדל בין תורם זה או אחר. אבל אבל היא לא נכנעה למחשבות, או לתחושות. זה המוטו שלה, להמשיך, להעביר, לזרום. היא ראתה את חבריה בתיכון שוקעים אחד אחד, מי יותר ומי פחות, בבעיות גיל ההתבגרות. היא לא הייתה חלק מכל זה. צפתה עליהם מהצד. לא שלה לא היו בעיות, ספקות. אבל היא הדחיקה אותם, אטמה. אטימות? הכי טוב. למה ליפול למלכודת המוזרה של הרגשות? הנה, הנערה הזאת נראית בדיוק כמו חבריה מהתיכון. כמו אלה ששקעו יותר עמוק. יותר חזק. היא מתקרבת לעמדה, למיטה. אני מסדרת את הכל, כבר רגילה לשגרה הזאת. מכינה את המחט. מחדירה. הנערה נרעדת. אני מסתכלת עליה. ופתאום גם בי עובר איזה רעד. כנראה היא אחת מהאנשים ששוברים את השגרה. המחשבות משתחררות, מסתחררות בתוכי. נעות במהירות משגעת ממקום למקום, לא נחות. עושות לי כאב ראש נוראי. הופה, זהירות! לשמור על המחט יציבה. אסור לי לתת למחשבות לפגוע במשהו, לא בי ובייחוד לא כשאני בעבודה, בפציינטים. אבל שוב מתייצבת. זהו, הוצאתי את המחט. היא מבררת איפה עוד אפשר לתרום בעיר, אחותה גם רוצה, היא אומרת. אני מסבירה לה. פתאום היא שואלת "אני יכולה את המחטים?" לשם מה לעזאזל היא צריכה את המחטים?! לא, יעל! אל תחשבי על זה! אני מסבירה לה שאסור לי לתת, ומבקשת ממנה לקום מהמיטה. היא קמה. מפנה את גבה, הולכת. היה איזהשהו דחף, אולי אינסטינקט, כשרואים מצוקה באים לעזרה. אבל בתיכון, כשכולם שקעו, היא דווקא צפה על פני המים. אולי אפילו ריחפה באוויר לפעמים. למדה לדכא את רפלקס הרחמים, החמלה. למדה לדכא מחשבות, תחושות, כאבים. אני מביטה בגבה המתרחק. מצמצת עיניים. בעוינות. ומפנה את גבי שלי. קמתי לקחתי טרופית והכניסה לתיק עוד שתיים אני מקווה שאף אחד לא ראה. ירדתי במעלית ויצאתי. היא הגיע לתחנה רכבת וישבה לידה אנשים הלכו לנסות לשלם במכונה המוזרה שאף אחד לא ממש הבין איך השתמשו בה, למרות שההוראות היו תלויות ליד. היא תמיד כל כך כעסה על אלה שלא היו מספיק חכמים להבין שאם יש הוראות, הם צריכים לקרוא אותם, ואז להעליב את העובדים של הרכבת. פעם היא ניסתה להתערב, אבל כולם צעקו עליה, זה היה מעליב וממש לא נתן חשק לעוד. הפעם היא לא שילמה, לא היה לה כוח לעשות שום דבר שלא קשור למוות שלה. הרכבת הרהור עמוק- כרטיסן מהרכבת אני אוהב את זמני אחר הצהריים על הרכבת. זה מעניין לראות אנשים חולפים על פנייך, כל אחד מלא בחיים שלו, ממשיך בלי לחשוב מחשבות מיותרות על הסביבה. אבל אתה שם תמיד. זה התפקיד שלך, להיות. יש לך הרבה זמן לחשוב. אולי זה חטטני, אבל זה בטוח מעסיק אותך, כשאתה עצמך לא בדיוק חי, תקוע בתוך האווירה המוזרה התמידית. אני תמיד תהיתי איך זה מרגיש להיות נהג אוטובוס, כשכול אדם שנכנס צריך לעבוד דרכך, לעצור לזמן מסויים ואפילו להחליף מילה שתיים. אילו פיסות חיים אתה יכול ללקט, אחרי כמה שנים של אימון אתה כבר יכול להכנס לחייו של מישהו אחר בלי שהוא ידע, רק דרך המבט שלו, או נימת קולו! בגלל זה אני תמיד משתדל להישיר מבט לנהגי אוטובוס, יש כאלה שצמאים לשיחה קלה, אבל יש את הכועסים והמבודדים. אלה תמיד נותנים לך הרגשה שאתה אשם במשהו. שיהיה. הנה היא שוב. אותה ילדה-נערה. היא נוסעת בקביעות בשעות העבודה שלי. יש לה עיניים מעניינות, לנערה הזאת. לפעמים יש בהן התרסה, ופעמים אחרות סתם עצב מהורהר, אבל תמיד, תמיד מתחת לשכבת הרגש יש עוד איזה מישור, כזה שלוקח המון זמן לגלות. מין מישור כזה של חוסר רגש.. לא. לא עייפות מהחיים, לא יאוש, אדישות. אדישות לחיים או למוות. אדישות החלטית ונחרצת. זה מוזר. אני אפילו לא בטוח שהצלחתי להגדיר את זה נכון. ראיתי אותה לראשונה כשהיא הייתה בערך בת 7, היא הייתה קופצנית למדי, ואחזה בידה של מישהי מבוגרת יותר, בטח אחותה. אז היא שאלה אותי אם זה המקום הנכון, ואם גם אני אסע איתן ביחד. אחותה (לפחות כך אני מניח) חייכה אלי חיוך סלחני ופרעה את שערה הקצר של הקטנטונת. חייכתי ואמרתי לה שזה אכן המקום הנכון, אבל אני נשאר כאן הפעם. היא פערה את עיניה, כבר אז היה שם את המישור הרחוק עמוק בתוך עיניה "לנצח?" זה הכה בי, וכאב. נראה שכבר אז הרגשתי שזאת נבואת חורבן. אבל עדיין אחזתי בשאיפות שגחליהם עדיין לחששו. לא.. לא לנצח. אמרתי. רק עד שאחסוך מספיק כסף ללימודים גבוהים. זה הרגיש לי כמו שקר, אבל הדחקתי את ההרגשה. הרכבת הגיעה, הן עלו ואני נשארתי. הרעיון של תואר כבר לא מציק למחשבותי יותר מידי, אני כאן ושינויים לא קורצים לי. לא ראיתי את הילדה הזאת שנים, אבל אז היא חזרה. זה היה לפני חודשיים בערך- כבר לא בת 7, כבר לא מחזיקה בידה של אחותה ובהחלט קשורה יותר לקרקע. היה לי מוזר שזיהיתי אותה, במיוחד שכשראיתי אותה לראשונה הייתי הרבה פחות מאומן בהסתכלות על אנשים. אבל זיהיתי. היא עמדה על הרציף. המישור השני בעיניים שלה היה יציב, אבל במישור החיצוני עבר זיק של עניין. היא לא הראתה שום סימן שזיהתה אותי, או שבכלל שמה לב אלי, אבל לי זה לא הפריע. פשוט המשכתי לעמוד שם, היא חקרה קצת את המסילות, תקעה מבטים מוזרים במכונות.. כאילו היא בודקת מי ימצמץ קודם.. מאז היא עברה כאן פעם בשבוע, על אותה רכבת באותה שעה. גם אני עליתי על הרכבת הזאת, פעם אחר פעם, אבל חוקי מרפי אוהבים להתעלל בי. עכשיו אף אחד לא רצה שאהיה שם. עם הזמן אספתי עליה מעט מידע. את השם שלה, שמות של בני משפחה (ככה זה שאנשים מכורים לפלאפון שלהם) מקום מגורים ועוד כל מיני דברים קטנים.. גם התחלתי לחפש את הקשר בינה לבין הילדה הקטנה שתהתה אם אני הולך לארח לה חברה בנסיעה, הילדה שאלה שאלות על נצח.. ותמיד הקשר היחיד שמצאתי היה אותה אדישות מוזרה.. אך כל פעם המישור החיצוני שלה היה שונה בהתחלה הוא היה מלא עניין אחרי זה מהורהר מתריס כואב שותק ושוב שותק זה היה מוזר לי. אף אחד לא שתק כל כך הרבה. אפילו לא הנוסעים שכאן מאז הקמתה. ועכשיו היא כאן שוב, ואני בטוח שמשהו לא בסדר. כן. זה המישור העמוק של העיניים שלה. הוא כבר לא מלא אדישות החלטית. הוא מיואש. הוא מימי וזורם. בקושי אפשר להבחין בו, כאילו המישור החיצוני בלע אותו. זה הלחיץ אותי קצת, אף פעם לא ראיתי שינוי מהיר שכזה בבני אדם. היא שוב עמדה שם, כמו תמיד. היא לקחה נשימה עמוקה. ניסיתי ליצור איתה קשר עין. דווקא הצלחתי. חייכתי אליה חיוך קטן, אבל אז קלטתי שזה אותו חיוך ארור שאני מחייך לכולם. חיוך שסיגלתי לעצמי אחרי שנים של חיכוך בלתי פוסק בחברה. היא הסיטה את מבטה בכעס מסויים. משכתי בכתפי והרגשתי מעט אומלל. היא התחילה להתנהג בעצבנות. לכל הרוחות. לא רציתי לפלוש למרחב האישי שלה. כעסתי על עצמי. מישהו נגע בגבי מאחורי, הסתובבתי. שמעתי את הרכבת מגיעה. הוא שאל משהו על הרכבת הבאה, עניתי לו במהירות חסרת סבלנות והיה נראה שהוא נעלב. הסתובבתי בחזרה, היא כבר עלתה על הרכבת. עליתי גם במהירות, בהתבוננות מסביבי לא ראיתי אותה. התחלתי לסייר לאורך הרכבת.. הראש שלי התחיל להלום, שוב הגיעה לראשי ההרגשה הזאת שאני מנסה לתפוס מגיל קטן- כאילו יש קול במוח שלי שמדבר באיטיות ובמהירות בו זמנית. כאילו הקול הזה מנסה לרוץ בתוך חומר שחור וצמיגי. כשהייתי קטן הייתי מתפתל כדי לגרום לו להעלם, הייתי דופק את הראש לתוך הכרית, ואז לתוך הקיר.. אף פעם לא הצלחתי להבין מה הקול הזה אומר. הוא תמיד יצר ראיתי אותה, היא ישבה עם אוזניות ומשקפי שמש. פשוט המשכתי משם. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. פתאום היה לי קשה לנשום, כאילו משהו חוסם את קנה הנשימה שלי, החום הארור הזה עוד יהרוג את כולנו, חשבתי. מצאתי איזה כיסא להיזרק עליו. מישהי לידי הציעה לי מים.. שכחתי כבר שאני אמור להגיב. אחרי כמה שניות אמרתי שכן. שתיתי. הרגשתי קצת יותר טוב. הלחץ עבר. הקול הפסיק ללחשש לי. אף פעם לא ידעתי להתמודד עם טעויות. אבל כמה שהגוף שלי הגיב קשה לטעויות, הוא מעולם לא הגיב ככה. עברו חודשיים מאז והיא עוד לא חזרה, לא ידעתי אם זה קשור לשינוי בעיניים שלה, או שזה אני. או שהיא סתם כבר לא צריכה לסוע בימי שלישי ב5 אחר הצהרים לגבעת התחמושת. אבל הגוף שלי סימן לי שעשיתי טעות חמורה כלשהי. כבר חיפשתי את השם שלה על מודעות אבל. פאראנואיד! צרחתי על עצמי. ניסיתי להשתיק את המחשבות האלה. זה לא עזר. אני שונא את ירושלים. חם כאן. אולי הגיע הזמן להתחיל תואר. לא ברור לה למה הרכבת הייתה ריקה בשעה כזאת, היא הייתה אמורה להיות מפוצצת, אבל היא שמחה שיש לה מקום לשבת. היא הרגישה מעט מסוחררת, הראש הציק לה אבל היא התגברה. "מאמי זה כלום בהשוואה למה שיבוא אחר כך" אמרה לעצמה. מרחוק ראתה את הניידת של ההתרמה כתומה כזאת, שכולם יראו. צריכים לתלות שלט "פה אנשים נותנים את הדם שלהם לטובת שקיות קטנות". היא נכנסה מילאה טופס. וניגשה לתאם פרטים עם האחות "ריקי סרבין?" "כן". "יש לך תעודת זהות?" היא הוציאה אותה מהתיק ונתנה לאישה. האישה נתנה מבט הנהנה, והמשיכה עם השאלות שהרגע היא חתמה בכל אחת מהם, ורק באחת מהם שיקרה האם תרמת דם בשלושת החודשים האחרונים? האחות שלחה אותה לאחות אחרת, שמדדה לחץ דם. היא רק קיוותה שהאחות לא תשים לב לאיפור ששמה, היא קיוותה שהסומק והמייק-אפ נראים אמינים. היא תמיד הייתה חלשה באיפור, אבל לא נראה שהאחיות שמו לב אליה. פה הבדיקות נמשכו הרבה זמן מיד אחרי שהיא נכנסה, הגיעו "ריקי? ריקי, את בסדר?" שאלה האחות, הפעם בחורה רזה בת שלושים עם שער מתקרזל. "כן כן. אני פשוט עייפה, לא עצמתי עין הלילה." היא חייכה לאחות "יופי". האחות חייכה חזרה ואיך שהוא המחווה לא קרצה לה כבר. רעדתי. "לפחות אני אעשה משהו טוב." נדנדה כתומה- האחות בפעם השניה היא בכלל לא רצתה להגיע לשם. מי חשב, שאחרי שנים של חלומות, היא, דווקא היא תגיע למקום הזה? זה לא שזה מקום מיותר. ברור לה שהוא חשוב. אבל למה דווקא היא? יש אנשים שהרבה יותר מתאימים לעבודה הזו. היא בכלל רצתה להיות רופאת ילדים. לעזור לילדים הקטנים, התמימים. להציל אותם. לרפא אותם. אבל משהו שינה לה את התוכניות. זה לא שהיא מזלזלת בחשיבות של טיפול באמא. אבל למה נעה עזבה, טסה לחו"ל והשאירה אותה לבד, אחראית לכך שלאמא יהיה טוב? למה בגלל שנעה אגואיסטית כ"כ, היא צריכה לגנוז את החלומות הכמוסים שלה? היא לא ויתרה לגמרי. אבל להיות רופאה היא לא תהיה. לא בזמן הקרוב. היא למדה סיעוד במסלול מקוצר. ועכשיו היא כאן. בעמדה הזו, באמצע ירושלים. לפחות שהייתה מתקבלת לעבודה במחלקת ילדים!! אבל עבודה היא עבודה. כסף צריך. אז עובדים. היא בכלל לא אוהבת את העבודה הזו. הרבה אנשים. כל אחד שונה. עד שמתרגלים לאדם אחד, הוא כבר הולך ובא אדם אחר. ותמיד צריך לחייך אל אנשים. להרגיע. לדאוג שהכל בסדר. גם אם הם ממש מגעילים אליה. מגיעה כל בוקר. שמה את החלוק הלבן. ואת החיוך. החיוך המלאכותי. זה שצריך לשדר לכולם שהכל בסדר. לתרום דם זה חשוב. נכון. אבל למה דווקא היא מכל האנשים מוצבת כאן?! היום דווקא התחיל בסדר. היה רגוע. לא הרבה אנשים. אבל גם לא שקט. לא היתה לה מנוחה. כל פעם שהיא חשבה שתוכל להתיישב רגע עם הקפה, הגיע עוד אדם שדרש התייחסות מיידית. היא היתה עייפה. כמעט ולא ישנה בלילה. אמא שלה אושפזה שוב. בשעה 2 הקפיצו אותה לבוא. והיא באה. ומאז היא כבר לא יכלה לישון. איך אפשר לישון כשאמא כמעט נעלמת לך בין העיניים?! בבוקר המצב התייצב. בבוקר המצב תמיד נראה טוב יותר. בבוקר סווטלנה התקשרה. שאלה אם היא יכולה בכל זאת לבוא. לא מצאו לה מחליפה. והעמדה הזו חייבת איוש. אז היא באה. יש לה ברירה? השעה כבר 4. עוד מעט כבר נגמר היום. היא מחכה שייגמר עוד לפני שהתחיל. רק עוד שעתיים לסחוב. השעה כבר 4 וחצי. רק עוד שעה וחצי, קצת פחות. פתאום הניידת מלא באנשים. הגיעו קבוצה של ילדות רעשניות. דתיות כאלה. לפחות הן רוצות לתרום. ונכנסה עוד מישהי. שקטה. נראית מנותקת. לא קשורה. חתמה במהירות על הטפסים. ואז קצת היססה. היא הסתכלה על השם. 'ריקי סרבין' השם הזה מוכר לה. היא לא זכרה מאיפה. הנערה נראתה מהוססת. אפילו מותשת קצת. "ריקי, הכל בסדר?" היא שאלה. "כן, כן. אני פשוט עייפה, לא עצמתי עין הלילה." ריקי חייכה. היא ניסתה לחייך חזרה, אך החיוך יצא לה מעורפל, כאילו צוחק עליה. ציני. היא התחילה. לא לחשוב על המשמעות. עובדת כבר בצורה מוכנית. לחטא את המקום. לקחת את המחט. פתאום ריקי התסתכלה עליה בעיניים מפוחדות. היא הבינה אותה. "את מוכנה?" שאלה. לא מתוך רצון לשמוע באמת את התשובה. רק כי חייבים. היתה מופתעת לשמוע את התשובה. "לא." הנערה התחילה לרעוד. אין דבר. זה טבעי. הילדות מאחורה קראו אליה קראיות גנאי. היא קמה וסגרה את הדלת. כשחזרה, הנערה היתה כבר מוכנה להתחיל. רק לעשות את זה מהר. ולגמור עם זה. עוד מעט היא כבר תוכל לחזור הביתה. ללכת לישון. היא סיימה. השקית התמלאה. ניתקה את הצינור. "איך את מרגישה?" שאלה מתוך חובה. "מעולה, רק עייפה." חשה הזדהות. "אין דבר ששינה טובה לא יכולה לתקן" היא אמרה, ספק לנערה, ספק לעצמה. היא פנתה לתורם הבא. יודעת שנשארה לה רק עוד שעה עד שהיא תוכל לחזור הביתה. לישון. "לפחות אני אעשה משהו טוב." היא פקחה את העיניים. עיתוי גרוע. האחות בדיוק החזיקה את המחט מול העיניים שלה. "את מוכנה?" "לא." היא ענתה ותוך כדי התחילה לרעוד "רגע.. תני לי רגע." "יאאלה! יפחדנית אחת!" קראה אחת מהאולפניסטיות בדרבונם של חברותיה האחות קמה לסגור את הדלת. "את בסדר?" היא שאלה אותי כשהתיישבה "כן.. אפשר להתחיל." לא חייכתי. לא היה לי מספיק כח לזה. "בואי נגמור עם זה וזהו." היא חייכה והפעם זה היה נראה כאילו היא הולכת לשתות לי את הדם. היא החזיקה את המחט מול העיניים שלי. "בואי נגמור עם זה." היא אמרה ותקעה. הפעם זה כאב ממש. בקושי הצלחתי שהיד לא תקפוץ לי. "תשמרי אותה קפוצה." היא אמרה והסתובב ולקבל את הבאה בתור הפעם יכולתי ממש להרגיש איך הדם זורם לשקית. הרעשים פחות הפחידו אותי.. מה שבאמת הטריד אותי זה הכאב ראש "ככה זה נגמר עם כאב ראש ענק?" שאלתי את עצמי "תרימי את היד." האחות אמרה "איך את מרגישה?" "מעולה, קצת עייפה." "בסדר אין דבר ששינה טובה לא יכולה לתקן." קמתי מסוחררת וכשהיא הסתובבה למתרים הבא, לקחתי כמה מחטים מתוך האשפה. הייתי חייבת, פשוט חייבת לראות את הדם שלי.. בכל זאת אני רוצה לדעת על מה אני מוותרת. ירדתי במדרגות מהאמבולנס לרחבת המשביר, והתקדמתי. ידעתי שאני לקראת הסוף. בקרוב אתעלף. התחלתי לעלות במדרגות של המשביר, לא ידעתי כמה עוד אחזיק מעמד אז ניסיתי למהר. גרם המדרגות-ישורון ברטוב יום חדש הגיע. השמש שוב זרחה, כמו תמיד. מכל עבר אנשים רצים, ממהרים להספיק את שיגרת חייהם, רק כדי שהם יוכלו לגלות שהם פספסו אותה. כמו כל הימים שהיו. כמו כל הימים שיבואו. מדי פעם עובר אחד שבחר להאט את הקצב, ולקח הפסקה קצרה מהחיים. או ארוכה. או לתמיד. ושוב, אלפי טפיפות רגליים, הליכות, ריצות, קפיצות ועוד קצת. וזהו. לא שהוא התלונן. אלה החיים של גרם מדרגות קשיש. לפחות הוא לא צריך לרוץ כל הזמן. הוא יכול להשאר רגוע ולהיות בטוח שהוא לא פספס בטעות כלום כי הוא מיהר למקום אחר. והוא באמת לא מפספס כלום. אין אחד שיעבור עליו בלי שיזכה לניתוח מעמיק. ככה זה כשאתה כזה זקן, העבר מכריח אותך להשתמש בו. "בטח הייתי קורא לזה 'קריאת רגליים'", הוא חושב לעצמו, "אם הייתי בן-אדם". לא שיש קשר לקריאה, במשך השנים הוא למד לזהות את סוג הנעליים, את צורת ההליכה אפילו את העוצמה המושקעת בדריכה. הוא היה מנסה לנחש בכל אדם מחדש, מיהו או לאן הוא הולך. בחור צעיר שהלך בצעדים מהירים אך בטוחים, תיירת מבוגרת ופתאום, מכיוון ניידת תרומת הדם, מגיעה נערה צעירה שמושכת את תשומת ליבו עוד לפני שהיא דורכת עליו. כבר מרחוק הוא יכול לראות שהיא מוזרה, או אולי בעצם מיוחדת. הוא כבר הכיר כאלו שברחו מהחיים, בדרך כלל-נערים. הוא היה רואה אותם נופלים, מזריקים, מקווים לקום לעולם יפה יותר. או פשוט לא לקום. אבל היא היתה שונה. החיים עדיין לא באמת עזבו אותה, היא הלכה איכשהו באמצע, על חבל דק. דק מאוד. הוא יכל להרגיש את יאוש המוות, את הסופניות, את ההחלטה שהתקבלה, ללא שמץ של היסוס. אבל מצד שני, במקום מוסתר, עמוק בפנים, היה ים של חיוניות בלתי נדלית. רצון להספיק, לראות, לגעת. רצון לשנות. היא מסיימת לעלות והוא כבר לא מרגיש אותה, אבל עדיין שומע. הוא שומע בקבוק נשבר ופתאום, הדבר האחרון שהוא ציפה לשמוע – צחוק, צחוק אמיתי. לא צחוק של איבוד שליטה או שיגעון, אפילו לא צחוק של השלמה, אלא פשוט צחוק אמיתי וטהור. ואז, כמעט מבלי משים, הוא מתחיל גם לצחוק, צחוק אילם שרק הוא יכול לשמוע. בהתחלה מהסס, כמו מתלבט אם הוא עושה את זה נכון, ואז בעוצמה, גל אחר גל של צחוק מתפרצים ושוטפים את הנצח. ומבעד לצחוק ובלי לדעת למה, הוא מרגיש עצב עמוק ואמיתי, כמו שלא הרגיש מעולם. וגם צחוק וגם עצב באותו יום הם יותר מדי, אפילו בשביל גרם מדרגות זקן. ולראשונה בחייו הוא אוטם את עצמו, אטום לקולות, אטום לאנשים ואטום לרגשות שהוא מעולם לא חשב שיהיו לו. יום חדש יגיע. השמש שוב תזרח, כמו תמיד. מכל עבר אנשים ירוצו, ממהרים להספיק את שיגרת חייהם, רק כדי שהם יוכלו לגלות שהם פספסו אותה. כמו כל הימים שהיו. כמו כל הימים שיבואו. ראיתי מין כוך אחרי הגרם הראשון מלא זבל. ידעתי שלא יהיה לי כח לעוד, אז התכרבלתי שם. היה לי ממש קר. אז פתחתי את התיק לבדוק אם יש משהו שיחמם אותי, אבל דברים התערבלו לי מול העיניים אז פשוט שפחתי אותו על הרצפה תעודת זהות, בקבוק לא מזוהה, איפור, סכין יפני, סיגריות, מצית מחטים, טלפון, וחבילה של מקופלת. את הטלפון פתחתי, הוצאתי את הsim ושרפתי אותו. מוזר.. חשבתי שיש לי עוד חצי ליטר לטרום, אבל כנראה שבגלל שלא לא יכולתי לעמוד מולו. הוא היה חזק מדי. עם הכאבים והראייה המתערפלת והכל היה יותר מדי אז פשוט צפתי משם. והרגשתי מין אופריה. ידעתי שזה רק בגלל שאני מאבדת דם אבל אם אני מקבלת גהנום לפחות אני אהנה מטיפת האופריה האחרונה. כמה זמן יקח להם למצוא אותך? כמה זמן עד שיגלו שאת חסרה? לא כדאי לפחות לאותת להם איפה את? מולי נחת עורב על המעקה, קרא "קרע! קרע! והתעופף.." העורב- אני? של אבא! כל היום הוא שוטט שם, באיזור. הוא אוהב להיות שם. תמיד הוא מוצא שם דברים מוזרים. אנשים גם חושבים שהוא לא מבין. אחח, הם חיים בסרט. הוא יודע הכל. הוא רואה הכל. בבוקר הוא קם בלי מצב רוח, הייתה לו שינה לא משהו. כל דקה הוא התעורר מצעקות של ערסים ברחוב שלא שתקו לשנייה. הוא שנא אותם. ואחרי הלילה הגרוע הזה הוא קם בבוקר, התעלם מאשתו ויצא לסיבוב להתעורר סופית ולהירגע. הוא התחיל לשוטט באיזור. רחבת המשביר הייתה יחסית ריקה מתמיד. הוא התיישב על הגג וחיכה לראות מה יילד היום. אחרי שעתיים הגיעה חבורת נערות. הן דיברו וצווחו בהתרגשות, כדרכן של נערות. "קרע, קרע, קרע". הוא ניסה לומר להן שישתקו קצת, כי תמיד יש כאלה שרוצים לישון. אבל זה לא עזר, רק הבהיל אותן. זה אף פעם לא עוזר. כמה שהוא שומע את בני האדם המוזרים האלה מדברים הוא לא מצליח לחקות את אופן הדיבור שלהם. הוא חיכה על הגג עוד שעה, אבל רק אנשים בודדים חלפו שם. הוא חזר לקן. הגוזלים הקטנים שלו כבר התעוררו ואשתו ביקשה שיילך להביא להם אוכל. לעזאזל. כל היום הם רק רוצים שיתנו להם. מתי כבר ידאגו לעצמם? הוא עף לסיבוב, וכשחזר הגוזלים היו כבר ממש רעבים וקירקרו בחוסר סבלנות. הוא האכיל את כולם עד שלא היה אחד שהיה רעב. הם שבעו וחזרו לישון. ככה הם, כל היום- אוכלים וישנים. כשהם יגדלו אולי הם יעשו דברים יותר מועילים. הוא חזר למקומו על הגג. זוג חברים, שהוא היה נותן להם שש עשרה, התקרבו, משולבי ידיים. הם דיברו ביניהם, ואפילו מהמרחק הוא יכל לזהות את האהבה בעיניים שלהם. אחח, כמה שהוא אוהב את הזוגות האלה. כל כך רומנטיים. האמת שהוא מאחל אותם לעצמו. הוא ואשתו אף פעם לא הסתדרו במיוחד. היום אין לו מושג למה התחתן איתה בכלל. הוא חיכה לעוד אנשים. מסתבר שזה סתם עוד יום משעמם, הוא חשב לעצמו. ואז- היא הגיעה. מיד כשראה אותה ידע שזה משהו אחר. שזה מיוחד. היא הייתה נראית מטושטשת. היא הלכה עקום והתנדנדה קצת כנוטה ליפול. הוא הסתכל עליה במבט תוהה. מעניין מה היא מחפשת. במצב שלה הוא היה עף לקן ותופס שינה. אין דבר ששינה טובה לא יכולה לתקן. היא חצי התיישבה חצי נפלה על הרצפה, ליד הפח. התקפלה שם. הוא תהה אם היא מסוממת. אבל מבט לתוך עיניה הבהיר לו שהיא לא. עיניה היו צלולות. היה נראה שקר לה. היא שפכה את תכולת התיק שלה על הרצפה. עכשיו היא כבר נראתה ממש מטושטשת. מבולבלת. הוא הסתכל עליה בעניין. תהה מה היא רוצה לעשות. היא שלפה בקבוק ושתתה קצת. לפי המבט המעורפל שנהייה בעיניה הבין שהיא שתתה אלכוהול. עכשיו הוא כבר ממש לא הבין מה עובר עליה. מרחוק אשתו קראה לו לחזור לקן. "קרע, קרע, קרעע." היא רוצה קצת זמן איכות איתו. היא צווח לה בחזרה שתחכה קצת. "קרע, קרע." מפונקות הנשים האלה. כל היום רוצות שיעשו מה שמתחשק להן. שוב חזרה למוחו התהייה וואי, הנוער של היום. לא מבינים שום דבר עד שהם לא חווים בעצמם. אם היא הייתה חווה את הכאב שלו על הגוזל שנולד להם ומת... טוב, אולי זה בכל זאת לא היה כזה מזיז לה. הרי בעצם גם הוא לא כ"כ הצטער. פחות פה להאכיל, פחות אחד לדאוג לו. מצער, אבל לא יותר מדי. הוא חזר אליה. היא לא הבינה אותו. הם אף פעם לא מבינים אותו. אבל הוא ראה שהיא מסתכלת עליו ובדל חיוך על שפתיה. לפחות הצחיקה ברגעים האחרונים לחייה. אשתו צווחה לו שוב מהקן. שיבוא כבר. קרע, קרע. הוא נתן בה מבט אחרון ובהשלמה על גורלה רצה לעזוב את המקום. הוא כבר כמעט עף משם כשהוא ראה את ידה רועדת. היא ניסתה להרים את הפלאפון שלה. לקח לה קצת זמן, אבל היא הצליחה. הוא עף מיד למטה וישב מרחק כמה מטרים ממנה. היא הסתכלה עליו באדישות, "ריקי, עשיתי משהו נורא." קולה היא נמוך, וטומן בחובו המון. אה, סוף סוף היא הבינה את המשמעות של מעשיה. זה הרגיע אותו מעט שהיא יודעת מה היא עשתה. אחרי שנייה של שקט היא דיברה שוב. קולה נחלש יותר ויותר. הייתה לו הרגשה שהיא נאבקת מול משהו גדול ממנה. "בואי בבקשה," היא לחשה. "אני ליד המשביר.." וניתקה. יופי. היא הזעיקה עזרה. זה אומר שהוא כבר לא נחוץ שם. היי, מה הוא עובד על עצמו.. כאילו שעזר כשהיה לידה. הוא ראה שהיא עוצמת עיניים. המלחמה הייתה קצת מעבר לכוחותיה. לא! שלא תוותר עכשיו, לא ברגע האחרון!! הוא צווח בקול. לא. שלא תוותר. אסור לה. שלא תיכנע! היא שמעה אותו ופתחה עיניים. כן. שתפתח עיניים, עוד מעט תגיעה העזרה שהזעיקה. מונית טויוטה נכנסה לחנייה במהירות. נערה גבוהה יצאה ממנה, מבוהלת. היא זרקה לנהג שטר של חמישים, צרחה 'תשמור את העודף' ורצה לעבר הנערה השנייה, שכמעט התאבדה לו מול העיניים. הוא מיד זיהה דמיון בינהן. בטח אחיות. הגבוהה הסתכלה על אחותה והחווירה כמו סיד. היא הוציאה פלאפון, חייגה משהו במהירות וצעקה את הכתובת. ואז היא נפלה על אחותה בוכה. היא לא תיתן לה ללכת ממנה. היא לא תיתן. העורב נרגע, יש לה עזרה. רק שלא תמות. אחותה תבכה על זה. הוא עף לאשתו שצרחה כבר כמה דקות שיבוא כבר ונתן בשתי האחיות מבט אחרון. הלוואי שהגדולה תציל את אחותה הקטנה. שלא תיתן לה ללכת. טוב מאוד. עדין לא בא לי שמישהו יאכל אותי.. אני לא יודעת למה אבל זה הצחיק אותי.. אולי בגלל שנתתי את הדם שלי.. שמחתי שהדבר האחרון שאני עושה בעולם הזה זה לצחוק לשניה היה נדמה לי ששכחתי איך עושים את זה... שחכתי איך לצחוק?.. שלחתי SMS לריקי "הצילו" אוי. חייכתי לעצמי כמה הירואי.. שניה עברה ואז טלפון "ריקי עשיתי משהו נורא" האם לרגע הייתה חרטה בקול הזה? אני כבר לא רוצה למות?.. או לחיות?.. לחיות בלי סוכר?.. לפחות אני אעשה משהו טוב?.. לפחות אני משהו?.. טוב?.. סוכר?.. צפתי משם .. ריקי- בת שמש תמיד ידעתי שיש בה משהו קצת מוזר, באחותי הקטנה. היינו דומות להפליא ושונות להחריד, ושניהם באותה המידה. פעם, כשעוד היינו צעירות ועוד לא עמדנו על ההבדלים בינינו, החלפנו בגדים, תסרוקות, הכל. וכשאמא חזרה הביתה היא מצאה את ריקי המסודרת שלה בוזזת את הגלידה מהמקפיא, בעוד ה"צרות של המשפחה יושבת וקוראת ספר בשקט מופתי. שתינו התגלגלנו מצחוק כשאמא העבירה את המבט בינינו, מבולבלת, וזה מה שגרם לה להבין בסוף, ולצחוק ביחד איתנו. אבל זה היה מזמן. בימים אלו הקשר בינינו מסתכם בישיבה ליד שולחן משותף כששתינו אוכלות ארוחת בוקר ביחד. קשה לי לומר את זה, אבל בכנות, למרות ששמתי לב לכך שהיא משתנה, מעולם לא היה לי אכפת. היה קשה לא לשים לב לך שככל שעובר הזמן היא משתופפת עוד ועוד במושבה, ולעיתים גם לא מופיעה. אי אפשר היה שלא להבחין בבגדים שלה, שהופכים יותר ויותר רחבים וארוכים עם הזמן, לא מצניעות אלא מניסיון נואש להסתיר את עצמה. אחר כך התחיל להיות לי אכפת, זה כן. אני לא יודעת אם היא הבחינה, אבל המיטה שלה היתה מסודרת כשהיא הגיעה הביתה. הבגדים שלה קופלו והוכנסו אל הארון. היא מעולם לא היתה מסודרת במיוחד, לא כמוני, אבל קיוויתי שהיא תשמח ממה שעשיתי. ובכל מקרה, לא ידעתי איך אוכל ליצור קשר איתה בדרך אחרת. הייתי פחדנית מדי, רחוקה מכדי להגיש לה יד. עכשיו, כשאני יושבת ומנסה לסיים את התרגילים במתמטיקה, אני מקבלת SMS מירדן, החברה הטובה שלי. אנחנו יורדות לעיר, את באה? אני מסמסת לה שכן ומתחילה להתארגן. מכניסה לתיק בקבוק מים, מוציאה את הארנק שלי מהמגירה, ומתוך הרגל, עושה בו בדיקת מלאי. כסף, אשראי, רשיון נהיגה, כולם ישנם. אבל תעודת הזהות שלי איננה, ואני פותחת מגירה ומחפשת אותה. היא לא נמצאת בשום מקום ברחבי החדר שלי. אני עוצמת עיניים, מנסה לחשוב מתי היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. כמובן- כשיצאנו לטיול השנתי בשבוע שעבר. והתיק... הוא אצל אחותי. אני ניגשת לחדר שלה. המיטה המסודרת בולטת בתוך ים הבלאגן שלה. אני ניגשת אל השולחן שלה, פותחת מגירה. כמה דפים, ושום תעודת זהות. פותחת מגירה שניה. אין שם תעודת זהות, אבל יש שם שוקולד. חפיסות על גבי חפיסות של שוקולד, מסודרות בשורות ישרות. שוקולד שאני קניתי לה והחבאתי מתחת לכרית, צ'ופרים קטנים להמתקת החיים. יש שם גם פתק מעוך, ואני מרימה אותו. את השוקולד אני לא אוכל, אני לא יכולה להרשות לעצמי, אבל לפחות אסדר אותו. כמו שאחותי אוהבת. אני מבינה פתאום. מבינה שגם לה אכפת ממני, גם אם היא מעולם לא הראתה את זה. מבינה שגם היא רצתה לשלוח יד, אבל לא ידעה איך. ובעוד אני עומדת מול המגירה הפתוחה, אני מקבלת סמס נוסף. הצילו. הוא ממנה, ולא כתוב בו דבר נוסף. אני מתקשרת אליה. "ריקי," היא לוחשת. "עשיתי משהו נורא." היא נשמעת חצי מתה, קולה נמוך ויבש. "מה קרה?" אני שואלת. "בואי בבקשה," היא אומרת, מתנשמת. היא ממלמלת את המקום בו היא נמצאת, ואז דממה על הקו. אני מאמצת את הפלאפון אל לבי. תופסת את התיק שלי, עם המים והארנק, ורצה החוצה. הדם הולם בראשי, והמדרכה רוחשת תחת נעליי בעוד אני רצה, להציל אותה. להציל את אחותי. להציל את שתינו