יצירות של לוחמת תמורות

ועם רדת ערב, שוב בדד אשב. ואבכה, ואבך, על אלה שהיו ואינם. וקולם היה זך, ועיניהם צלולות. היו, היו. היום- אינם שומעים קולות. אהובים, נבחרים, לב אש בקרבם. ואזכור, ואזכור, ואזכור אותם.

בס"ד. ובלילות- כשרוח חרישית פורצת, כשענף ערבה בוכיה נשען אחור במין געגוע לא מוסבר, הלב שלי יוצא- אליך, בשבילך. ובימים- כשהמים השקטים עמדו קפואים, ולב הקרח שלהם-כמו שלי- נשבר לשניים, הלב שלי יוצא- אליך, בשבילך, ממך. בריחה.

הנר כבה, השלהבת דועכת. הדם ניגר, נקרע והאדם נקרא. הן לא הגיעה עת, יֵלָחֵש אז המלאך, אך קולו עם סער אש הלוך ילך- והלך. ובכה תבכה האם, ויזעק האב, אז על מלאך התם, תמים אש באדמה יושח. ובנות השיר תבכנה, כך גם בנות אדם. ולב שומעים יפסק כֵמותו ככולם ויובא אזי אל המלאך- הצור, תמים פעלו?

בס"ד. אש בוערת בעצמותי, מלהטת בעיני, שורפת בכליותי. ומים- יצננוה? לא. לא יצננוה. כי אשו היא, ולא אשי. כי האש תגבר ותלך ותוסף, ואש עיניים תשוב לבהוק ואש עצמות יוסיף לפעום. ואשרף, ואתכלה. ואפרי יועף במשב הרוח, אל האדמה.

בס"ד. סער- כטובע בים, נשענת על קנה רצוץ. נפילה. רעם- כמוכה קרב, נופלת על חרב חלודה. חרדה. ברק- כסומא בחושך, מיוגעת מפנים שטופות דמע. יגון. חושך- כחיל בשבי, נחרדת מגורל אפוף להבה. ושוב-. בריחה.

בס"ד! אחיות - במקרה. חברות (?!)- מתוך בחירה. הערה: שום-דבר לא אמיתי בקטע, לא מדובר עלי, ולא על אחותי, אבל תחילת הסיפור קרתה באמת לחברה. <הודיה=]> תמר? <אני> כן... אני מרחמת עלייך... ב"הצלחה איתה... אחיות קטנות |נאנח| <הודיה=]> אני מאחרת לאוטובוס... ביי כפרה:) 3> <אני> ביי... --- התנתקתי מהסיסמא וסגרתי את הלפטופ השחור. "טל?"-אמא. "אנחנו הולכים לבר-מצווה של סריקוב... את שומעת? הודיה מגיעה... תנסו..." הדלת נסגרה. --- הודיה בת 17 וחצי. היא חייה על הסניף בנ"ע שלה, תמיד עם חולצת תנועה. הלימודים הם, כמובן, ממש לא בראש שלה. אני, לעומתה, מאלה ששמות עפרון שחור (רק לשבת), ואוהבת כמיה. נו, זה קורה במשפחות הכי טובות. את היחס בינינו, אפשר לסכם ככה: טרור. היא טוענת שאני מקולקלת מהיסוד,חסרת תיקון, חסרת חינוך, הורסת את החיים שלי ובעיקר את אחים שלי. היא ממש מעריצה את חניכות שלה. עלי היא לא מסתכלת ברחוב. ובכלל, די מפחי לראות את הפער בין ההתנהגות שלה אלי להתנהגות אל החניכות. אילולא היה מדובר בי, קרוב לוודאי שהייתי צוחקת. אבל לצערי, מדובר בי. אבל באינטרנט היא אדם אחר. החתימה שלה מורכבת ממשפטים חכמים, ומבקשת סליחה ומחילה. שניה אחר כך היא ירדה עלי. לכו תבינו בני-אדם. --- לפני שנתיים התחברתי למחשב. היא, כמובן, דחתה אותי מכל מקום שקשור אליה. אבל יום אחד נשבר לי. ובחרתי להכיר אותה לעומק. שנה וחצי אחרי שנכנסתי לערוץ, קניתי לפטופ. והשתמשתי בו. הקמתי כינוי חד. תמר. --- שתינו באותו בית. היא למטה, אני בחדר שלי, בקומת גג. אנחנו מתכתבות. בעצם, לא אנחנו. היא וטל. תמר נשארת בחוץ, כמו תמיד. קשה להמציא דמות בדויה. המצאתי סיפור מלא- ממגורים לתעסוקת הורים. על אחים, דודים, קרובים בחו"ל, 4 יחידות אנגלית ו5 מתמטיקה, אבל רוצה לרדת. זה לא היה קשה. הייתי עצמי. אבל היא פשוט אהבה אותי. איכשהוא. זאת היתה הפעם הראשונה מגיל 9 שהיא אומרת שהיחא אוהבת אותי. לא אותי. לפחות את תמר היא אוהבת. --- תמר כבר חיה בתוכי חצי שנה. הקשר בין תמר להודיה מעולה. הקשר בין טל והודיה מסוכן. אני כבר לא רוצה חברה ווירטואלית. אני רוצה אחות. קבענו להיפגש במאפה נאמן, בתחנה המרכזית, ביום חמישי, 6 בערב. --- יום חמישי , 11:00. קניתי מתנה יפה, ארזתי, וכתבתי לה מכתב. 5 עמודים כתבתי לה. הכנסתי לשקית של אותנטי והתחברתי למחשב. היא עלתה עליו מלמטה, שמעתי. דיברנו. היא כתבה שאני עולה לה על העצבים. אני, זאת אומרת טל. אז ניחמתי אותה, שאולי יום אחד אני, ז'תומרת טל, אברח מהבית. --- במאפה נאמן קניתי 2 מאפים, תפוזינה ולימונדה. הכנסתי לה מאפה ארוז ואת התפוזים. מהמוכרת עם ה-4 חורים באוזן, ביקשתי שתיתן את השקית לבחורה בשם הודיה לינלבלום, שתראה לה תעודת זהות. המוכרת קרצה לי. "מסיבת הפתעה?!" נו, טוב, בערך. 17:15. כבר התפללתי שעתיים. יצאתי לשוטט בעיר העתיקה. סימסתי לה דרך האימייל של תמר לקחת שקית ממאפה נאמן, ממוכרת בלונדינית עם 4 חורים, להגיד לה איך קוראים לך ולהראות תעודת זהות. היא הגיבה "מסיבת הפתעה?!". נו טוב, בערך. --- בשמונה היא הגיע אלי, למקום שנכתב לה במכתב. אחרי כל ההתנצלויות והשתפכויות הנפש, כתבתי לה שאני רוצה להיפגש איתה עד תשע בביגליה שלייד האריות. היא הגיעה, סחוטה, וצנחה לידי. פעם ראשונה מגיל 7, נתתי לה חיבוק. היא אמצה אותי אליה. וכשחזרנו הביתה, ב-11:17, ופגשנו אמא מופתעת ודואגת- פשוט צחקנו. כמו אחיות. ואיך לא- מוקדש לאחותי...

בס"ד! כשהאור נובע מאפילה דבר לא יעצרהו. בהתעטף אורו סביבו החושך לא ילבהו. כשיקום הטוב מהרע עד קצו יפעל כשבסיסו טמון בצדק אור נרו לא יחדל. כשיקום השקט מרעש קול דממה ישמע בלי דבּר ורחש כלום לו לא ירע. כשיקום השחר מליל צבעו יבהיק בעוז דרכו לפניו תסלל אזי ידע הרוז כשהאור נובע מאפילה דבר לא יעצרהו. בהתעטף אורו סביבו החושך לא ילבהו.