שירה עמוד 4

לפרום לאט חוטים של קשר
(אין מילים של לתאר)
טיפות שלא נקוות, איתנו
תקוות שלא
(ולא חלמנו)
לכי תמצאי לך שקט
(כזה גבוה ויפה)
לכי תרקמי לו עצב
(אחד צלול שלא מרפה)
מול ים בעוד שנים
ילדה יפה תאמר
מילים כמעט שלא הספקנו
ומי רחוק ממי עכשיו

רוח דממה
אין במה
שקט כוזב מאכזב מרמז
די לקנאה ולרוח הסתיו
עוד האחד בי יגע לעד
עוד הנשמה תקום לחיה
התקום לעזרה?
התשוב השלוה?
האור שבי עלה ונשב
כמו חצב שעולה בו טיפות זהב
בין שריקות העלים
נוטפים התללים
והעננים שתיקה רועמים.

לְכִי יַלְדָּה
תְּנִי אֶת יָדֵךְ בְּיָדִי.
נִצְעַד בַּמְּרְחָבִים הַפְּתוּחִים
הַנִּפְרָשִׂים בִּשְׁתִיקָה יְחֵפָה.
נְהַלֵּךְ כָּכָה סְתָם,
בֵּין שָׂדוֹת יְבֵשִׁים
הַכְּמֵהִים לְטִּיפָּה.
וּמֵעָלֵינוּ הָעֲנָנִים,
שָׁטִים.
רוֹקְמִים מַנְגִּינוֹת וְתָוִים.
בִּשְׁבִילֵךְ
יַלְדָּה.

אם היו שומעים אהבתי
היו כבר מזמן מתייגים אותי
משוגע היתה רק התחלה
לשורת ביטויים מעוררי בחילה
אם היו רואים את העניין
שאני מוצא בכל אדם וזמן
משועמם הייתי מכונה
תמצא לך עיסוק בונה
אם המקום בתוכי היה נחשף
לכל רעיון שהולך ועף
חסר דעה הייתי נדמה
איפה אתה רך כקנה
אם יתגלו מילים שלומר
משתוקק אני, אולי מחר
יאמרו לי עדיף שתשתוק
הכאב שלנו מדי עמוק
אם הערכתי לא תסתתר
לחבריי, מכריי וההוא שעובר
מיד תיוחס לי תחושת קטנות
חוסר בטחון ותדמית של אפסות
אז שותק אני דומם ורק
במילים דלות ורמז דק
מעביר מסרים גנוזים בתחפושות
הרוצה ישמע נגינותיי היפות

ים.
גלים גוברים
סוערים, שקטים
מדבר.
מרחבים.
סופות חול אל תוך עצמי
השקט חודר
בעוצמה
טובעת
נופלת פנימה
שוב קמה, מטפסת
מתאמצת
לשחות במרחבים
להשתחרר מהגלים
שמתנפצים
ונסוגים
ים של יובש
הצימאון שורף
לבאר מים
חיים

אני חולם על היום שבו אסיר את עוּלהּ מעל צווארי
אותו יום שבו אגלה בתוכי שאני אדם בריא
בלי חושך ובלי צל
עולה בהר שש וצוהל
אני חולם על יום שמח ובהיר
עם מרחבים ירוקים וריח ניחוח באויר
והרים וגאיות שאותי נושאים
ואני איתם, מבין מה הם עושים
אבל בינתיים אני רק חולם את חלומי
כי הגיבנת, הסוררת, עודנה על גבִּי
ואני איתה
ומה אעשה?
ביחד קפצנו כיתה
קיוויתי שהיא תיפול כשאנתר
אבל היא רק הכבידה יותר
אז בינתיים, השרצים פה בקוּפּה
ואני חולם על היום שקרב ובא...

הַנַּעֲרָה הָזוּ,
הַכּוֹאֶבֶת
שֶׁבְּלִבָּהּ אָזַל הָאוֹר
הַנַּעֲרָה הָזוּ,
הַמְּשַׁחְרֶרֶת
הַמַּפְסִיקָה לַחֲתֹר.

אֲנִי הַנַּעֲרָה,
הַכּוֹתֶבֶת
אֶת כְּאָבִי הוּא כְּאֵב אֲחֵרִים
אֲנִי הַנַּעֲרָה,
הַנּוֹגַעַת
וְכֻלָּנוּ מִתְּמַסְכֵּנִים.

זוֹ הַנַּעֲרָה
שֶׁהָיְתָה יַלְדָּה
וּמֵאָז-אוֹהֶבֶת לִכְאֹב
זוֹ הָנְהָרָה
מְחַכָּה לַנַּעֲרָה
הַמְּפַחֶדֶת מִטוֹב.

כּוֹאֵב לִי
שְׁמַעְתֶּם?
הַלְוַאי וְתָבוֹאוּ
לְהַרְגִּיעַ הַכְּאֵב.

שׂוֹרֵף בְּלִבִּי
הִרְגַּשְׁתֶּם?
אֶת הַלְּבָטִים הַלָּלוּ
הַקּוֹרְעִים אֶת הַלֵּב.

בּוֹעֶרֶת אֲנִי
הִבְטַחְתֶּם
אֶת אֵשׁ הַבְּעִירָה
לְשַׁלְהֵב?

במרחבים, באפילתם הסמיכה, אני נודד
עם תיק דל ולחם ניקודים לא-משביע.
מן המחנה אני מודד את האופק
נכזב, כושל והולך, ואיני מופתע:
ולהוי ידוע כי כך דרכם של אופקים,
שנסתרים איש מאחורי רעהו,
ספק עושים שחוק מנושאי התיקים,
ממואסי הלחם הקלוקל,
ספק מצטנעים.
בקרקע הדוגית הקטנה שלי
חורים. ראו:
איזו סימטרה מופלאה
לנקבים הללו.
רואים דרכם את הים הגדול,
את כוחו וגבורתו,
וגם הים רואה אותי יותר ויותר
מבעד לנקבים,
את עניי ומרודי.
הוא עוטף אותי בחיבוק כן,
קר, עיוור
ומאיים.

ישנם זמנים כאלה, ישנן חוויות,
שהמציאות בם ברורה והאמיתות גלויות.
הן יוצאות מהסתרים בהן היו חבויות
בימים של שמחה, ולהבדיל, גם לוויות
ובאחרונות תהום עמוקה פעורה
מפרדת בין להיות ללא-להיות.
המחשבה אובדת יתומה בין תהיות
כמו הד הולך וחוזר בגאיות
והזיכרון לבדו ימשיך לחיות
את אותם זמנים, אותן חוויות.

בשקט בשקט כשמחשיך
וצריך להיות לבד עם עצמי
וכיף
לגלות עולם די אמיתי
בתוך כל שקר האינסופי
אם היתה לך עין פנימית
היית שוחה בתוך עולמי
לא היית צריך לשבת ולקטר
רק לצפות ולהתבונן
בשקט בשקט כשמגיע היום
היית כבר רץ מעבר לחלום
לוחש לעוברים ואומר אין מפלט..
כאן
העולם שונה במקצת .
אסור לגעת אסור להתקרב
ואם שברת
ישבר לך
הלב

ערב סתווי בתחנה המרכזית
אנשים רצים כאחוזי תזזית
עולים יורדים, נוסעים וחוזרים
בלב עיר מוקפת הרים.
בתוך המון כל אחד בודד
נער זקן, או סתם בחור נודד
פסיפס אנושי מהפנט וצבעוני
כל אחד חושב שהוא 'אני'
חרש, חרש שם בפנים
מתחבא לו במשך שנים
לב אחד, עשוי זהב צרוף
נצחי, אינסופי, בעולם טרוף
חוט סמוי משוך ביניהם
עדי עד לבני בניהם
צור עולמים יצרו לו
לתקן עולם ברוב גודלו

כל חיי דברתי חרש ושתקתי,
דברתי חרש ושתקתי- לך
אף פעם לא צעקתי או הרמתי קול
או נשאתי אומֶר על מילים שלך

ואך בקושי החיים דברתי אלם
שקשה לי וארד מעט ממך
ולא שמעתי את בכייתך בתלם
שירדת בו גם את ממש כשמך

ובעת והתחבקנו יחד
והלכנו כידידים אף אוהבים
אמרתי לך בקול וללא פחד
עוד לעד נהיה משולבים

ואת תוגתך אני כלל לא נגותי
ואם עת ידידות בחלת וגם סלדת
אוי לי ולכל מי שכמותי
עת שנאה ואת כמעט נדדת

אז אבכה בקול רעש בקול רם
איך אכזבתי אותך, אהובה לעד.
איך העזתי מבטי להפנות
להפנות כמלוא הנימה לצד

ואת סבלת אותי בבכי ועדיין
את בוכה תדיר ולחייך רטובות.
ואין זה יעזור, לבושת עדיים,
לומר שלא מצאתי עוד כמותך טובות.

ואם בין דמעות מביטות בי עינייך
אומר לך ואבכה על עצמי שאז הלך
שהוא היה רק ב"כאילו" , באמת-
לא נשאתי אומֶר על מילים שלך

בירחון של שירה עכשווית
תיאורים מעוררי-עווית:
אם יצאת קצת גס -
אז התוכן נכנס.
תח-תחתית של חבית.
והערתי אחרי אלף סליחות:
"אפשר להיות בוטים פחות".
ומריבוי גסויות
הם עברו לשטויות
כי נגמרו הפרות לשחוט.
כל אחד נהיה לי 'בועט'
וזה מחריף מעת לעת.
אם אין אמירה,
זה בכלל לא נורא,
רק תניחו בצד את העט.
אבל בשירה זה הולך אחרת,
שהמילה הגסה היא ביקורת.
אז אבד הסיכוי
ובוטל המנוי
וחזרתי לכתוב למחברת.

הַמָּוֶת הוּא בֵּן בַּיִת בִּי,
אֲנִי מַרְגִּישָׁה אוֹתוֹ יוֹשֵׁב עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן,
דּוֹפֵק בַּדֶּלֶת שֶׁלִּי כֹּל בֹּקֶר,
בּוֹדֵק, בּוֹחֵן
כְּשֶׁהוּא כָּאן אֲנִי לֹא נוֹשֶׁמֶת.
יֵשׁ כָּאן דַּפִּים עַל דַּפִּים שֶׁל קֹדֶשׁ, שֶׁל
סֻלָּם אֱ-לֹהִים
אַךְ כְּבָר זְמָן רַב שֶׁהַמָּוֶת בַּחֲדָרַי
וַאֲנִי כְּלָל אֵינִי נוֹגַעַת,
כֹּה רְחוֹקָה.
(מִכֹּל הַבְּקָרִים הַחֲסֵרִים אֲנִי לָמַדְתִּי:
נְשִׁימָה הִיא לֹא סִימָן שֶׁל חַיִּים,
הִיא רַק עוֹד הֵד שֶׁל אֵין-מָוֶת.)
כָּךְ אֲנִי אוֹרֶגֶת אוֹתִי לְאַט
לְאַט
אֲנִי הוֹרֶגֶת
כָּךְ, דַּף אַחַר דַּף
קְרִיעָה מָרָה מָרָה
כָּךְ
תְּפִלָּה אַחַר תְּפִלָּה אַחַר תְּפִלָּה

אני עֹלֶה
בַּפַּחַד צָר
תְּוָאי נחל שהוא כביש,
מַעֲבָר בין הרים ענקים.

כל אותו צער המדבר וזיעת האדמה
וכיסופי הירח והטיפות
זרמו לכאן
כשלא היינו עד
שנוצר כאן
אוקינוס
קטנטן
וגאותו תחומה בין ההרים.
לילה בשְׁפֵלַת ארץ. מאחורי
אגם של מי מים מלוחים
מכאן אני
*
עֹולֶה ובנוסף הכביש הבקוע נרטב,
ואין בתנודת העשבים רמז
מתי ימשיך הכל להישטף אל זרועותיה המחבקות מאוד
של ים המלח.
הֲרֵי המים שיורדים כאן משוגעים
אליה
להרוות אותה
הם באים בהמונים להחיות
את שלעולם לא תְּפַכֶּה.

וסביבי כל הר
יכול להיות
כתף
או שִׁכְמָה אוֹ גַּב
של גוליבר ענק
שפתאום קם ועורפו מגיע השמיימה-
אמרו שהם אחוזים שיתוק ונימוס, ושלא יקום עלי ההר
אבל איני רואה מה
יגרום לו להבחין בי
ברכב הנוסע.
ולהתהפך עלי

שכל אחד מהם
ענק. הָרוּי מן האדמה ומן השבר.
אני מרגיש
את כל שההר. אני רואה כי הוא משהו
חי.
את התנועה, ההוד, את הדינאמיקה הפנימית
אני לא רואה אך אני שומע
שהוא תופעה בטבע
כמו עץ בתרדמת
נצחית.

רחוב הומה
אוטובוסים צופרים
הגשם דופק
הרמזור מתחלף
מרחק נסיעה
שדות ירוקים
שקט דממה
מכונית בודדת
בניינים ענקיים
עשן וצפיפות
רחוב של שלוליות
דירת חצי מטר
חצר של כפר
בית מרווח
ריח של רפת
כביש עקום ומתפתל
סטודנט עם כלב
פקק אינסופי
מדינת תל אביב
עולם אחר

והלילות, שבם לא נתתי שנת לעיני,
או לגופי המך, הדוה.
והשקתי בדמי ובמי דמעותיי
את שיח הקוצים הרוה.
כששמתי לבז את שתי ידיי
ואת מאור עיני הכהות.
ההיה זה אמת, אמרו ידידי,
או היה זה חלום בלהות?

אור האורות
קדש קדשים
נר הבהב ונכבה.
לשיר את שירך - לריב את ריבך.
בלהט החרב המתהפכת, בצור אבניך, בדם קדשיך, ברגבי אדמתך, האדומה.
להדליק ששלהבת, ללבות גחלת.
קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה.
הארץ בוכה מדם ויזע, על הלבבות על האחים, שהוכו בפשע.
זעקתם דומיה.
שומרים הפקד לעירך.
גואל יגיע אמתי?? בית מקדשך לנכרי.
ריח עשן עולה מחורבות, מהחולצות הקרעות.
שיר הלל ביקשתי, ליבי שלי לא מצאתי..
רם הודא כי לך יום אף לך ליליה.
תימרות עשן וערפל זבולך חילל.
לב עצר מפעום,שירת הדמים מגיעה עד הלום.
עטרת ראשנו אבדה -בצללי הים נעלמה.
שיר חדש ביקשנו - אור האורות בגלותנו.
השכל הנעלם.
השיר שנגדם.
אדמתך נרמסה, ביד אחינו הובזתה.
תורות הדמים ועצב הבנים
בנתה קומתנו- דמו לארזים.
עוד אבניך ונבנית
בנים לכור חוצבתם!
שבו, שבו בנים לגבולם!

רוחות אפלות בחוץ סוערות
לפתע מציף חושך
כל הדעות מתערפלות
ולא רואים אופק
רק מחלון אחד הבתים
מופצים ניצוצות של אור
בוחרים לשמור על הגחלת
לא מפסיקים לרגע לבעור
אני אהיה הניצוץ
אני להבה מרצדת
אני אהיה זיק של אור
מטיפת שמן רוקדת
ואותה החנוכיה דולקת
בה מרצדת שלהבת
זעקת חום מול משב קר
ממיסה קרחונים בלב מנוכר
אני אהיה הניצוץ
אני להבה מרצדת
אני אהיה זיק של אור
בתוך חשכה מרקדת
גיבורים ביד חלשים
רבים ביד מעטים
בימים ההם-בזמן הזה
כמו מול צבא חיילים שועטים
אני אהיה ניצוצות
אני להבות מרצדות
בוא גם אתה איתי
נאיר את הרחובות
אז בוא נהיה ניצוצות
אני וגם אתה
בוא נאיר את הלילה
ממנו תתחיל הפיכה

דודי נפלאים מראיך
שפחתך מצפה לפניך

את פניך אבקש דודי
שתמצא מעט חסדי

גדולתך תספר שפחתך, תנקה אפרה לכבודך

ראה דודי בעיטורך
יפה ותמה היא בתך

חסדי דודי לא יתמו
חסידיו מעט יתממהו

גדולתך תספר בתך, תתקדש כלה לכבודך

כי לא אלמן דודי
רעיתו תנגן שיריו

רצה דודי לא אעזבנו
לעולם דודי אהובנו

גדולתך תספר רעיתך מקושטת כולה לכבודך
מצפה היא לשיר שיריך

אותם הגלים,
אותם הצלילים,
אותה השמש ששוקעת כל יום, - אי שם בשחקים.
יום רודף יום. ועוד שנייה עברה,והמחוגים זזים ,בלי הפסקה.
"אין הווה בלי עבר" ,נזכרים הדורות הבאים...
אנשים שמסרו את נפשם,גיבורים ברוחם, בגופם.
ואני, איש ההווה, שהכל בשבילו כבר מוכן,-רוצה להודות לאותם ענקים, לאותם מלאכי על.
ותפילה בליבי יוצאת חרישית, אך נשמעת בקול רם.
אנה, -שאותם אנשים באותם הזמנים,לא השקיעו לשווא..
בחולות,בקרבות.-בזכותם יש לנו ארץ!
אלפיים שנה הם חיכו,לא שבעו,נבואת התנ"ך תתממש כך חלמו הם אותם ענקים!
להם רציתי להודות. והנה אני כאן. יש לנו ארץ, יש תקווה, ובראשנו-האמונה!
לא סתם השקיעו לשווא ועמלו,עלינו סמכו במלא העצמה!! יש לנו ארץ יש אמונה-עכשיו נפעל בתבונה!
ואני, רוצה לשנות עולמות , להרקיע שחקים, אסתפק ב לגעת בשמש...
אך עם כל החלום, כל החזון, גיליתי.
אני במיטה.
ציוץ ציפורים כבר נשמע..
קדימה איש ההווה, לעבודה!

תוכניות התרוצצו לי בראש
ובעיני רוחי כבר ראיתי מגדלים
כמעט יכולתי למשש את החלום
אז התעוררתי
אותו החדר
אותו הקיר
אותה המציאות שלא משתנה
אז נדמתי.

אמש ליל
זרח הירח
מול חלוני

מוקף הילה
עטור עננה
כמו בשבילי

רק שנינו ערים
באישון לילה
ממתיקים סוד
על שמי מעלה

מרגישה שמפילים עליי
גישות שלא שלי
כשאתם בונים עליי
מתמוטטים הבנינים


איך כל חייך חיכית
שנהיה שווים
אך למה את הרגע
את הורסת בלי מילים

זאת התקופה שלי
לא כל יום מתחתנים
אולי תפרגני עוד קצת
לאהבה שלי

יכולה גם לשקר לך
שרע לי בחיים
אך טוב לי קצת יותר מידי
בשביל משחקים מטופשים

הוא נשר
וכל עלי העץ הביטו בו ברחמים
מסכן
כבר מזמן הוא היה יבש

הוא נשר
וטפטופים דקים מהשמיים ביכו עליו
אומלל
כבר זמן רב שהתבהר צבעו

ורק הוא
שנשר
הרגיש מאושר
משוחרר
תמיד חלם לבקר בעולם הגדול
והרוחות סביבו הבטיחו
הן ישאו אותו לשם

אך גם עכשיו
כשהוא מאושר
הוא מרגיש המתויג שנשר

הוא נשר
כי כולם האמינו שרק לזה הוא מוכשר
להיות זה שנשר...

לחישת הים
או שריקת האורן
את מי אשמע ברגעי משבר
גם אם אנדוד רחוק
הרי תמיד לשם אני חוזר

מלח או מחט
מי ידקור את אפי
וילחלח לי עין
חול של חוף או אדמת הרים
במי יתחפרו רגלי ויתגעגע ליבי

כי גם עכבר של כפר
וגם עכבר של עיר
צריך לדעת מקום
שאיש אינו מכיר

במצלמת הוידאו הישנה של אבא
התמונות רצות לאט כאילו
המציאות מתרחשת כמה שניות מאוחר
ובעולם אחר.
וחשבתי, מדוע
לא יכולה להיות מצלמה
שתקדים?

רוח קדורנית לבשה את האוויר
והאובך דבק במציאות
מישהו קיבל מסר מאלוקים
למה לא?אולי בטעות
*
העלטה ניבטת מעיניי
ואני ירא מלהתהוות
בסוף לא חזרתי בתשובה
תאבתי לעצמי תאוותיי

כל השולחנות מלאו קיא צואה
בלי מקום לזיכוך
על סדר היום עומדת החרטה
אבל עוד אין מקום לוידוי

כל השולחנות מלאו קיא צואה
ואני, הוספתי טנף והתפלשתי בבוץ

הרך בך והענוג
והרה עמל וילד שקר
תרע עינו בכל ממשותו
בכל הוויתו אשר הותיר

גשם נדבות תניף אלוקים-ונלאה נחלתך מלשתות
בצמא לך קראתיך , ואסתתר בכדי שלא אבוש
גל נעול מעיין חתום, גן נעול אחותי כלה
נעלמת אט אט , דוהה בחשכה
אריתי מורי עם דבשי
אריתי אך ורק לעצמי
ולא נודע כי בא אל קירבנה

עד הפעם הבאה...

הסוף הגיע ערוך ומוכן
מוקפד ומצוחצח ללא רחמים
עננים נפרדים , וטיפות מפרקות חברות של שנים
יורדות אחת על השנייה
חסרות אישיות, נטולות פנים
וכשתגיע שעתי בין כל הסופים
ואדע שאין לי כל המשך
אעטוף עצמי בחלקי רצונות
ואמשיך להיאבק
עד מטרים ספורים
מער לגבול הטעם הטוב

להאמין

אוחז בענף בכל הכוח
אני חזק וזאת לא רוצה לשכוח
מתפלל לעזוב להאמין
מתפלל לזרום להבין

אני יודע שיש משהו שיחבק
אני יודע אבל הוא שותק
אני יודע שהוא קיים
אני יודע אבל הוא טמיר ונעלם

יום יבוא ואעזוב ידיים
יום יבוא ואתחיל להאמין
יום יבוא ואפסיק לדעת
יום יבוא ואתחיל להבין

שתסע לה הרכבת הזאת,
שנשחרר אותה לדרכה,
שנניח לה להאסף אל אחיותיה,
ריקנית או מלאה,
מפוייחת או מבריקה,
אפלה או מזהירה.
תהא מי שתהא,
שתסע,
ישקשקו פעמיה
נקישות אחרונות
ויגנחו ציריה
חריקות לאות
ואנו-
נשכח אותה לנפשה,
הן
תמו פעימותיה,
נדמו ציריה,
ושקטו צלצוליה.
ואת הרכבת הבאה,
ברשם צלצולים ונקישות קצובות,
נקבל אותה,
תהא אשר

כְּשֶׁהַמֶּלֶךְ בִּשְׂדֵה
זְרָמִים אַדִּירִים שׁוֹטְפִים
הָרָחוֹק, המנוכר, המנודה
כָּל בָּנָיו אֵלָיו נֶאֱסָפִים
וְהוּא עוֹמֵד
וּמַרְאֶה פָּנִים שׁוֹחֲקוֹת
אֵין יוֹתֵר נידח וּבוֹדֵד
וְנֶעֱלָמוֹת הַמַּחֲלוֹקוֹת
גַּלִּי תְּשׁוּבָה סוֹעֲרִים
וְקַרְנֵי אַהֲבָה מְאִירוֹת
לְכָל לֵב חֶרֶשׁ חוֹדְרִים
מִתְאַחֲדִים לְקוֹל שׁוֹפָרוֹת

ירושלים היא אור בלי כלי
ירושלים היא הכל
כתר ומלכות
חסד וגבורה
אני תקוע בין חומותיה
בין הרעיון למעשה
בין השפע לדין
בין ה' לעולם הזה
חמדתי אהובתי ארצי נאמנה
לא אשקר, נראה כאילו עזבתיך
או שמא נדבקתי רק בלבך
ושכחתי את כולך
מה אגיד לזכותי
שהרצון הוא אותו רצון
הכסיפה וההשתוקקות בנשמתי
לחונן עפרך נאמנה
לגאול את כולך
מתוך הגלות המרה
ארצי היא ציפור בלי כנפיים
קצצוה הנכרים
נחלתנו נתנה לזרים
ודמנו נשפך כמים
ובכיותנו זועקות
כמהות לגאולה
מה אגיד אני כולי אין ואפס
בוש ונכלם ושפל מכל אדם
רצוני ושאיפתי
היא לעשות רק רצון בוראי

א.
הבור ריק, יוסף
אין בו מים.
ביקשת את אחיך
והם נסעו מזה,
ואביך לא יבקשך.
חלומותיך - שווא ידברו,
עולמך - טרוף טורף,
יוסף.

ב.
בתהומות האהבה
נראית לו בחלון
דמות דיוקנו של אבא,
והוא בורח:
אין הוא יכול לשאת
את זכרונות עמק חברון.
את חלומותיו שלו
אינו יכול לפתור,
אינו יכול להתיר עצמו
מבית האסורים.

ג.
שניים ילדה לו אשתו,
ושוב יש לו בית
ומשפחה.
בית אביו אינו
אלא אבן
בתהום הנשייה.

"אליהו יושב בכל מוצש"ק תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל...
שגם הריקים שבישראל כל העולם משותת עליהם." (עולת ראי''ה ב')

א.
על שלושה אנשים העולם עומד
כבר יותר מדי זמן.
הברכיים שלהם רועדות,
הגב תפוס, הכתפיים נקרעות.

התורה והעבודה והחסדים
התישו את כוחם,
וכבר אין בהם כוח לקבל עליהם דבר.
אפילו לא את השבת.

ב.
השבת לעולם אינה מחזרת על הפתחים
היא נכנסת בהם.
כשהשבוע נפרד מן העולם ומשאיר צוואה
היא כבר ממהרת לצעוד פנימה,
והעולם - כל פעם מחדש - נופל מרוב תדהמה.
'ירד גשם בחוץ', היא מתנצלת. 'לא היתה לי מטריה'.

השבוע נושם נשימה אחרונה.
העולם כולו מונח בקרן זווית,
מבויש מפני העולם הבא,
מחכה
עד שיבוא אליהו.

לִשְׁכֹּחַ רוּם הַתְּהִלָּה כְּרוּם-הַכּוֹכָבִים,
אֶת רַעַם הֵד הַתֵּאַטְרוֹן הַמִּתְגַּלְגֵּל בְּעֹז.
מְחוֹל הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁל הַנַּגָּן הַוִּירְטוּאוֹז
מֻחְלָף כָּעֵת בְּנִפְנוּפֵי-יָדַיִם שׁוֹבָבִים.
לִצְעֹד בְּמִסְדְּרוֹן יָשָׁן כְּפֶרֶד אֵין-הָבִין,
לִתְעוֹת שֵׁנִית בֵּין חֲדָרִים וְצַעַדְךָ נָלוֹז,
עִם נִצָּנֵי-הַמּוּסִיקָה לִשְׁמֹעַ קוֹל כָּרוֹז:
שָׁלוֹם כִּתָּה.

הבטתי לארץ,
הקרקע נדמה
איננה
יחפותי נגעה בחלל

ומכל עבריי סר הסדר
ויש ומהחדר עולה נהמת ריקנות
וידי שהושטה נגעה בקיר
וליבי שדפק ודפק--

וכך הלכה השליטה מחיי
ופסעה אל מחוץ לגדר החיה
ומתה
אלפי מיתות בחיים

ומכל האין
צומחות ערוגות האינסוף

את אבניה רצינו
ציון דממה.
בניה נטשוה
עבדך בן אמתך.
היה ההיא שהיתה תפארתך?!
כתרך גדעו
בניך שתקו.
דמעות ביתך זולגות
בית עזך לשחוק.
עד הנה עזרונו רחמיך
בכיה לדורות בעמך.
נפשי מחפשת משכן, מקום להשם, הוא שמך.
אשרי האיש.
לא עזבונו חסדך.

הרגשת אכזבה, מעכל אל תוכי
חיסרון וכאב, מהומה,
הכאב מייסר, מעודד הדמעות
אך מכיל גם תחושת השלמה.

יותר מקורטוב התחושה הלזו
מתנחלת בין מוח ולב,
מעודדת קמעא, מחזקת מעט
בזכותה אף אחוש קצת שליו.

זהו דף שנסגר, חוויות נצרבו
לא אובדות בדמעות הפרידה,
זהו שלב בבניין, עוד פיסת התקדמות
אל אותה אהובה יחידה.

ורציתי לבוא אליך
לומר לך ולספר
על געגועי וכאבי ליבי
על דמעותי במיטתי
על תפילותי,בקשותי
והמית נפשי.
חיפשתיך
איכה????

זֶה כְּלוּם,
זֶה בְּעֶצֶם הַכֹּל
וְאַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ.
זוֹ שְׁתִיקָה,
זוֹ בְּעֶצֶם זָעֲקָה
וְאַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ.
אֲנִי קִפּוֹד
שֶׁרַק צָמֵא לְאַהֲבָה
וְאַף אֶחָד לֹא נוֹגֵעַ.

תשיב לי את אותה האש
שהייתה בוערת, דולקת בי.
תן לי כוחות לעבוד אותך בחיות שכזו
אני זוכרת ויודעת
שעם הכל-אין לי רשות להתייאש
אז אבא טוב תשיב אותי-
כי אני כ"כ רוצה לחזור
ופשוט.... שכחתי איך

תבין אותי
את הכאב
בתוך דמעה
ואף דולף

תשמע אותי
תראה סימן
אחד קטן
שינחם

אחזתי בראשי
בתקוה שזה יעזור
ניערתי את שיירי מחשבתי
וקיוויתי שזה יעבור
הספקות אכלו כל פינה במוחי
והותירו אותי חלולה ומדממת.
רציתי לצעוק
לשחרר
אבל הדממה כלאה את קולי,
רציתי לרוץ
אולי גם לברר
אבל השקט מנע זאת ממני.
הבטתי סביב-
הרעש עטף אותי מכל עבר
אך מעטה של דממה
מנע ממנו להגיע אלי
ניסיון אחרון להניע את גלגלי מוחי
נחל כישלון חרוץ.
לפחות ניסיתי
חשבתי לעצמי
בזמן שנכנעתי
ונתתי לספק להשתלט עלי.

כילד שרץ בבתי תפילותיה
ושר ניגוניה
יכול אני להעיד
שכל אוהביה
וכל טועמיה-
חיים זכו לתמיד
כנער שפסע בין דפי גמרותיה
ותעה בשדותיה
יכול אני לומר
שרבים הם שביליה
ורק חייליה
קונים מקומם על ההר
כאיש המרגיש ימי הרחקותיה
כואב שתיקותיה
נחרטות בבשרי
זוכר עלומיה
בוכה ודומע
איך הייתי שואג כארי
כמי שראה את החיים בלעדיה
וכל צעדיה
הם לי

מסוקים חגים עליה ממעל
כמו נשרים הממתינים לטרפם
והיא מרותקת בדרך למיתה השלמה
העייפות התעוררה גם בה
החושך נדלק גם אצלה
ונראה שהיא לא מבחינה בין טפל לעיקר
האמת נטחת בחוזקה ברחובות
וקניינים חומריים נעשים לרוחניים-
אולם היא קפאה ,ומכרה את נשמתה
לכל המרבה במחיר
משהו בהסתכלות שלי השתנה
האורות דולקים מבחוץ, ובפנים השתלטה המכונה
מגרשי הגרוטאות-כמו בתי הקברות
מלאים

רעש עמום,
זה נקרא לימוד
אתה שומע את כולם
ואף אחד לא מקשיב לך

כיסאות מסודרים בשורה
אנשים קוראים מתוך ספרים מדרשים על אהבה
וצועקים ללא הרף באיבה

התקרה כה גבוהה
ואנשים רודפים בדבקות
אחר כבוד ושררה
חשים לרמוס את כל הארץ

אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה
ובקשו חזון מנביא
ותורה תאבד מכהן
ועצה מזקנים
ובקשו שלום -ואין

עד מתי החזון התמיד והפשע?!
עד מתי תמאנו להתבונן אחד בשני
וללמוד מה שאפשר מהזולת
במקום לחפש את אלוקים
בספרים נסתרים
חבקו באמת את יציר כפיו

לחלק חיוכים ברכות ואיחולים
זו העבודה האמתית
לא עבודת אלילים
לא לשנוא , לא לתעב
להסתכל בעיניים
ובעדינות לקרב

ללב.

איך אפשר לעמוד לפניך,
כשאני יודע מה היה לפני
ומה יהיה אחרי.
איך אפשר לעמוד לפניך,
כשאני יודע מה יש בנבכֵי.

איך אפשר שלא לעמוד לפניך.
אינך שואל לרצוני,
אני עומד לפניך,
עם כל סרחוני.
לפניך.
ומה יעשה, גבר כי יִקְרַב,
גבר כי יֻקרב,
אבל רק חציו,
חצוי כולו, ניצב.
אוהב בעת רִחוקו,
קרוב ורחוק בעת אוהבו.
ונפשו סבוכה בנפשו,
קשורה בנפשו,
ואינה יכולה להפרד.
ובלית ברירה,
תסיר את שמלת שביה,
מעליה.

ממעמקים של כאב
ממעונות אריות
מהררי משברים
נשאנו עינינו אליך
שתושיט אלינו כפיך
שתשים עלינו עיניך
ותשית ליבך לכאב העז.
בקירות ריקים פגשנו
בקשותינו לסלע התנפצו
וכאבנו נותר בלא כתובת
בתוך ליבנו השבור.
רצינו לזעוק
לצעוק ולנער
אבל חשבנו שאין טעם
לבקש ולחזר
על פתחים סתומים.
אבל לא ידענו שהינך כאן
מקשיב לקולנו
וכואב את כאבנו
לא ידענו שהינך פה
עימנו היום
ובכל יום תמיד
איתנו ממש
ממש ממש
כי אם היינו יודעים
לפחות היינו מתנחמים בחום אהבתך
מתרגשים בהקשבתך
ובטוחים שהגאולה כבר כאן
בוקעת ועולה

בוא נצא לסיבוב.
נסתובב סביב עצמנו ונחפש, אולי נמצא.
מה אנחנו רוצים מעצמנו, ולאן אנחנו הולכים.
נלך הלוך ושוב, ונדבר.
לפרוק זה תמיד טוב, לפעמים צריך לשחרר.
תרפה, אני אומר לו.
נשב בדשא ונסתכל לאופק.
ואז נחזור הביתה בשלום.
כמה טוב לפעמים שיש חברים.