סיפור בהמשכים עמוד 12

פרק ח' התחיל השיעור, כשבמוחו של שחר רצות מחשבות:'טוב, אז מאיר אולי יבוא לישיבה שלנו, וזה יכול להיות דווקא ממש נחמד, והשאלה היא אם בכלל אני אדבר איתו.. בעיה.. טוב, דיה לצרה בשעתה..', שיעור הסטוריה, שחר פיהק, והניח את ראשו על השולחן שלו, משעמם.., ".. להוציא דפים, בוחן.." הגיע אליו במעומעם קולו של המורה, 'אוף! אין לי כח!', שחר הוציא את המחברת מתיקו, ותלש ממנה דף, וכתב למעלה בגדול-בוחן בהיסטוריה. "המורה" אמר __________ הפרק הקודם: /Mosaic/Read/124

פרק ה' שיעור גמרא חלף, והגיע שיעור אנגלית, וכמו ששחר ציפה, יום שהתחיל גרוע-המשיך גרוע. המורה לאנגלית החזיר את המיבחנים, והוא קיבל 28, כשהוא בהקבצה ב', 'מזל שאני בהקבצה ב'... ככה הם לא יכולים להוריד אותי יותר..', ועל המבחן צויין בעט אדום: גש אלי בסוף השיעור, ושחר חשב ביאוש, 'למה? מה הוא חושב לעצמו? אני גם ככה לא מעיז להוציא מילה לפניו.. והוא עוד בין המורים הקשוחים ביותר כאן.. הוא בטח ישאל אותי: "שחר, מה קרה לכיתה נכנס הרב ירון, הוא חיפש את שחר בעניו, וכשראה אותו, סימן לו לבוא איתו למשרד, : "איזה שיעור יש לכם עכשיו?", "פיסיקה..", "אהה, טוב, אז מפיסיקה אני לא יכול להוציא אותך.. מה אתם לומדים בשעה השמינית?", "בקיאות", "אז תבוא אלי בשעה השמינית, הנה לך אישור למקרה שהמורה לא ירצה להוציא אותך מהשיעור.", שחר לקח את הדף עם האישור, ונכנס לכיתתו, 'אוף.. זה היה קשה.. והוא בטח שמח שהוא הצליח לאלץ אותי לדבר..'. _______ הפרק הקודם הפרק הבא ___ לדף הסיפור- http://notolaim.ath.cx/Page.aspx/SHTIKA

פרק ב' שחר התעורר לשמע קולות עמומים, ראשו כאב, הוא פקח את עיניו ועפעף קלות, 'מי נמצא כאן, לעזאזל?' שאל את עצמו ללא קול, והביט אל עבר דלת חדרו, 'הרב ירון? מה ה-ו-א עושה כאן? בשביל מה הוא בא? לדבר עם אבא? על מי? עלי?', הוא החליט לא לצאת מחדרו, 'כשהוא ילך, אצא', דפיקה על הדלת של החדר, "ש ח ר הרב שלך כאן, והוא רוצה שתבוא.." "מ-ה-?", "כן, הוא רוצה לדבר איתך..", הוא נאנח, וקם. הלך למקלחת ליטול ידיים, והציץ בשעון הגדול, השעה הייתה 4:30. 'עוד לא התפללתי מנחה!!' חשב לעצמו בבהלה.. יצא אל הסלון אגב שיפשוף העניים, ופיהוק עצום, התיישב על הספה, ו.. שתק. "שחר, אתה ילד שקט מאוד, ואתה גם לא כל-כך לומד, בבגרויות-אתה מקבל את המינימום שאפשר, ובכל פעם שהמנהל של הישיבה לוקח אותך לשיחה, אתה שותק, ומביט בו, יש לך סיבה לכל זה? כלומר אני-בטוח שיש סיבה, אבל, האם אתה יכול לספר לי מה מציק לך? למה אתה לא יכול לענות? מה חוסם אותך כ"כ? בבקשה?" הרב ירון נעץ בו עניים מצפות, והוא שתק, "היית רוצה להיות מישהו אחר? לדבר יותר?", שחר המשיך לשתוק. והרב ירון הושיט לו חתיכת נייר, "תכתוב לי את מה שאתה מרגיש, בבקשה..", שחר לקח את הדף, וקישקש עליו קצת, היה לו קשה לספר מה הוא מרגיש, 'מי שלא ביישן כמוני-בחיים לא יבין את זה, את הכאב של לשבת בצד, ולשתוק, כשכולם סביבך-"נו, למה אתה לא מדבר כבר? הא?" הם חושבים שזה תלוי בי..', "אני רואה שקשה לך, אתה רוצה אולי שאני אעזור לך?", שחר נעץ בו מבט, והנהן קלות בראשו, "טוב, אז אני יכול להגיד לך מה אתה מרגיש..", 'בטחחח..' חשב שחר לעצמו. "אתה מרגיש חוסר אונים, כאילו שנהייתה אילם, הלב שלך פועם בחוזקה, ואתה לא יכול לדבר, נכון?" שחר הנהן, והרגיש שמתחשק לו לרוץ אל מתחת לשמיכות שלו, ולבכות. "אני יכול לספר לך שאני מכיר היטב את ההרגשה הזאת, אתה לא מאמין לי, הא?", שחר אכן בהה בו בחוסר אמון, "אני, המורה הכ"כ קשקשן, פטפטן, ומשעשע, היה ביישן פעם.. אבל תתפלא-כן, אני לא הייתי מדבר מילה. עם אף אחד, ואפילו לא עם הכיתה שלי, ובעצם, גם אתה לא מדבר עם כל הכיתה שלך, מול כולם בו-זמנית.. אז מה? מעניין אותך לשמוע את הסיפור שלי עכשיו, או שלא?" שחר ניסה למלמל משהו "מנחה" המילים יצאו מפיו מגומגמות, "עוד לא התפללת? טוב, לך לתפילה, האמת היא, שגם אני ממהר, אבל אולי כדאי שתבוא אלי מחר למישרד, ונדבר?", שחר שתק, "טוב, אני הולך, להיתראות מחר." אמר לו הרב ירון, ויצא, שחר הרשה לעצמו מעין הרפייה קצרה, והלך לבית-הכנסת ______ הפרק הקודם הפרק הבא ___ לדף הסיפור- http://notolaim.ath.cx/Page.aspx/SHTIKA

פרק י' שחר היתיישב על מיטתו, ונידנד את רגליו. "שחר?" ניגשה אליו אחותו, "טלפון!!", 'שוב?' חשב שחר לעצמו "הלוו? זה שוב אתה?.. או'רי.. אורי?! אתה איתי? כן, מה? וזה סופי?! דאאאאאי..לא נכון, טוב. ננסה שוב, לא רוצה, נ י ש ב ר ל י ! ! אוקיי.. מה פיתאום?! להיתקשר?! אני!? לא! אני מיתבייש מימנו.. אני לא מיתכוון להיתקשר אליו.. לא רוצה! אני מיתבייש!טוב. נדבר כבר אחר-כך! אני לא עושה עכשיו כלום.. אבל.. טוב, מה?! טוב. אז 'אוווווווווווווף! מה אני אעשה עכשיו?! לעזאזל, נימאס לי. מהכל. לא רוצה לדבר. לא רוצה לשתוק. לא רוצה להיות!!! לא רוצה לחיות!!!!!' שחר נירעד לרגע, הוא ניבהל מהמחשבות שלו עצמו, 'אוף, קשה לי. מאוד. הרב ירון. השתיקות שלי. הכל. אבל מה אני כבר יכול לעשות?! אני לא כ"כ שולט במצב שכאן, ובעולם ביכלל.. אוף.. נימאס.. נימאס לי..', "שלום!!" אמרה אימו, שניכנסה ברגע זה אל הביית, ופנתה לעבר חדרו, "שחר, פגשתי את אישתו _____________ הפרק הקודם: /Mosaic/Read/126 ________________________ לדף הסיפור- http://notolaim.ath.cx/Page.aspx/SHTIKA מצטערת על הקיצור.. אבל אני לא הצלחתי להמשיך.. היתחלתי את זה מיזמן, והמשכתי את זה רק היום..

בס"ד |גוש קטיף, צפון השומרון ועמונה לא נשכח ולא נסלח|יהודי לא מגרש יהודי|ט"ו בשבט תשס"ו(15.5.5766)|13.2.2006|פושעי אוסלו ועמונה לדין| הקדמה: את שמואל פגשתי לראשונה לפני 5 שנים, ביום הראשון של הגן, הרגשתי גדול, והוא הילד הראשון שפיתחתי איתו שיחה, והא סיפר לי שהוא הבכור וההורים שלו מסורתיים, הוא הכי "חזק" ביהדות, הוא לובש ציצית, משתדל להתפלל כל יום ומברך לפני כל מה שהוא אוכל, והוריו לא אהבו זאת, הם רצו בהתחלה לשלוח אותו לגן חילוני אבל הוא התעקש, והוריו נכנעו ושלחו אותו לגן דתי, הייתה לו בבית טמבלויזיה וזה הקשה עליו מאוד, ריחמתי עליו, שהוא לא יעמוד בזה אבל העברתי את המחשבות האלה מהר מאוד, ושכחתי מזה, שמואל כל יום היה מדבר איתי בהפסקה והיינו משחקים עם החברים האחרים בגן, הגננת חנה לימדה אותנו לברך את כל הברכות, ואני ושמואל השתעממנו מאוד כי כבר ידענו את כל זה, וגם אני והוא היינו הכי גדולים בגן, כולם ניסו להתחבר אלינו וכך הפכנו "המלכים" של הגן(לטוב ולרע), הוא עזב בסוף כיתה ב', הוריו החליטו לשלוח אותו לביה"ס חילוני ומאז היום האחרון של כיתה ב' לא ראיתי אותו פרק א': שיעור נביא, החברים קוראים עם הרב בספר שמואל, אני שוקע במחשבות על שמואל, קשה לו, דתי במשפחה מסורתית וביה"ס חילוני, אני נזכר ביום האחרון של כיתה ב' כשהוא ניגש אלי ואומר לי: דביר, הורי החליטו להעביר אותי לביה"ס חילוני, להתראות, כשאני נזכר במילים האלה כמעט פורצות לי הדמעות, אני משתדל לא לבכות כדי שהחברים לא יצחקו עלי, רוני, שיושב לידי, שואל אותי: דביר, מה קורה לך, אתה נראה כמו אחד שמת לו מישהו מהמשפחה ח"ו, אני מבין שרוני מנסה לשאוב ממני דבר שאני לא רוצה לגלות, החלטתי לגלות לו שאני מתגעגע לשמואל, רוני פלט: שמוליק?, פלטתי: כן, שמוליק רוני: אתה עדין מתגעגע אליו? אמרתי: כן רוני: אבל יש לך אותי אמרתי: אבל בכל זאת, אני מרגיש שהוא חסר לי רוני: כדאי שתדבר על זה עם הרב, בטח יש לו איזה רעיון אמרתי: רעיון מצוין!, איך לא חשבתי על זה קודם?! הלכתי לחפש את הרב, מצאתי אותו בסוף בחדר מורים והתחלתי איתו שיחה הרב: דביר, מה אתה רוצה? אמרתי: אני מתגעגע לחבר שעזב בכיתה ב' לביה"ס חילוני, הוא היה החבר הכי טוב שלי, הוא חסר לי, ובמיוחד שהוא בביה"ס חילוני, בן להורים מסורתיים ורק הוא דתי בכל הסביבה שלו עוד יותר מדאיגה אותי הרב: לפי דעתי החששות, הדאגות וההתגעגעויות שלך לשמואל מוצדקות מאוד, גם אני הייתי חושב כמוך, ואני מבין אותך, אתה צריך להבין שכל מה שקורה בעולם צריך לקבל בשלמות, זה לא בידך וזה גם לא בידי, אין מה לעשות, צריך לחיות עם זה גם עם זה לא מוצא חן בעינך אני: הרב, אתה צודק, אני צריך להשתדל לקבל את זה, תודה על העזרה הרב: אין בעד מה חיוך רחב על הפנים) הצלצול העיר אותי ממחשבותיי על מה שאמר הרב בזמן הליכתי בחצר ביה"ס, הלכתי מיד לכיתה, שיעור מולדת, השיעור האחרון, בספר לפעמים יש קטעים שמאלניים מהם אני נזהר מאוד, הזהרתי גם את רוני, שמשפחתו לקחה חלק גדול במאבק על גוש קטיף, כך גם משפחתי, באחד הקטעים השמאלניים בספר, אני ורוני התחלנו לדבר על השנה מלאת החוויות מהגוש ומצפון השומרון, דיברנו על זה שאחיו ואחותו של רוני נעצרו ושאחי ושתי אחיותיי נעצרו, שלפנו חוויות גם מהפגישה המקרית בעצמונה, שבה הורי והוריו דיברו על החברות שלנו לטוב ולרע, וגילו שזה בעצם טוב למזלנו, וטוב שכך, לפחות הם לא החליטו להפריד ביננו(זה גם הוא אמר). נכתב ביום ב' י"ט בתשרי תשרי תשס"ו 21.11.05

פרק ז' שחר חזר לכיתתו. 'אז מה אני אעשה? איך אני אוכל להתחיל לדבר בכלל?!', הוא נכנס לכיתתו, אפוף במחשבות. חבריו דנו בנוגע לגירוש הקרב'וואו! באמת שזה כבר קרב!!! אני אהיה חייב ללכת לשמה.. אבל.. אני מתבייש.. מה אני אעשה?! טוב.. אם זה באמת חשוב לי-אז אני בטוח אוכל להגיע לשם..', "שחר! שמעת? רוצים לסגור באיזשהו שלב את הגוש, כדי שאנשים לא יוכלו להיכנס! אתה תנסה להסתנן?", שחר הביט בחברו, והינהן בהיסוס לאות 'הן', "אני לפתע פרצו לכיתה שמעון ושלומי בצעקות מאושרות:"שיחררו אותנו! אפשר ללכת הבייתה!" "מי אמר?" "הרב חיים!" "יש! איזה כיף!" כל התלמידים הלכו, ואורי הלך לצד שחר, "שחר, אתה באמת מתכוון לנסות להסתנן? אני מת מפחד, ואני לא כזה שתקן.. אז איך אתה תסתדר שם?!", "אל תדאג", ענה לו שחר בחיוך, "אני אסתדר..", הם הגיעו לביתם, וכל אחד הלך לכיוון ביתו-אותו בניין, קומה מעל קומה. "שלום!" נכנס שחר הבייתה, "שלום" ענתה לו שירה-אחותו בת ה-15, "שמעת משו חדש על גוש קטיף?", "כן. אני חייב ללכת לשמה..", "א ת ה ? ? ? ! ! !", "כן. כואב לך?", "לא.. רק שניראה לי ש.. טוב, לא חשוב." ענתה לו. והלכה לה לחדרה. 'ברוך שפטרנו..', הטלפון צילצל, ועל הקו היה מאיר, חבר שלו מהיסודי. "היי.. מאיר? מה המצב? כן.. מה? איך בישיבה? כיף.. כן הייתי ממליץ לעבור אלנו.. אבל ככה? באמצע כיתה י"ב?", שחר הקשיב, ושתק, יום למחרת מאיר בא לבדוק את הישיבה, ונפגש עם שחר, שחר בהה בו קצת, חייך הרבה, ודיבר קצת, "מה קרה לך? אתמול-בטלפון-לא נשמעת כזה שתקן..", שחר חייך במבוכה, "אני יודע שאני בלי הרבה טקט.. אתה לא הראשון שאומר לי את זה.. אבל זה לא אומר שאתה צריך לשתוק..", "אהה.." זה היה כל מה ששחר הצליח להפליט, ולהרגיש מגוחך לחלוטין. "טוב, אז אם אתה בוחר לשתוק-אז אני אדבר.." צחק מאיר ופיטפט ללא סוף, עד ששחר נאלץ ללכת לכיתתו, ____________ הפרק הקודם הפרק הבא

פרק ד' שחר חזר לכיתתו, וכמו שציפה-עטו עליו כולם בשאלות :"נו, מה הוא רצה ממך? זה היה בקשר למבחן? או בקשר למה?", שחר התיישב בשתיקה במקומו, ליד אורי, חברו הטוב, היחיד שהבין לליבו, ושידע-שהוא לא ידבר, כל עוד עדת החברים עטה עליו, אורי קם, לקח את כדור-הסל החדש שלו, והכריז:"חבר'ה!!! קדימה!!! למגרש.." והחל לרוץ לשם, כשמבטיו המודים של שחר מלווים אותו, 'וואו, איזה מזל שהוא היה כאן..' חשב לעצמו שחר בהקלה 'לא הצלחתי שוב הגיע ההפסקה, אלא שהפעם-היא הייתה קצרה ביותר, ומיד לאחריה שיעור גמרא, ששחר ניכנס לתוכו, ונסחף לחלוטין עם הסוגיא, והסיח את דעתו מכל מה שקרה לו היום. _____ הפרק הקודם: הפרק הבא: __ לדף הסיפור- http://notolaim.ath.cx/Page.aspx/SHTIKA

פרק א הוא הלך בצעדים מהוססים, היה צריך להגיע ללשכת הגיוס בבאר-שבע, להצהיר, הוא-הבחור הדתי, החמוד, הולך להצהיר שהוא לא מתגייס עכשיו, הוא רוצה לדחות את הגיוס, 'מה יש? אני רוצה ללמוד איזה שנה ככה במכינה, ועוד איזה שנתיים בישיבה, מה קרה? אסור?'. הוא נכנס ללישכה, וישב מול פקידה חביבה וחייכנית. בדרכו הבייתה הוא חשב :'טוב.. עברתי את זה.. וואו.. זה היה קשה, מעניין אם היא שמה לב שבקושי הצלחתי לדבר.. למה זה תמיד קורה לי? ליד אנשים זרים, אני בולע את הלשון.. ובעצם-גם ליד אנשים מוכרים.. כמו הרב בישיבה, למשל.. אווף.. זה ממש מעיק עלי.. איך אני יוצא מזה?' הוא בעט באבן שהייתה על החול, אחוז במחשבות על עתידו הלא כ"כ ורוד, וחשב שנית:'אולי, בעצם, זה הכפרה שלי? ואולי לא.. אני לא יודע מה כולם רוצים ממני.. מאז שהייתי ביסודי-הם אומרים לי-למה אתה לא מדבר? למה אתה כל הזמן שותק? כ"כ קשה לך לדבר איתנו? הם לא מבינים שזה לא ממש תלוי בי.. אני לא מסוגל.. ל א ! ! לא בנוי לזה.. זה פשוט לא אני, אני מזיע כשאני רק חושב על זה, וליבי הולם בחוזקה ברגע שבו אני רואה מישהו זר מתכנן לפתוח איתי בשיחה, והם-כולם-מתייחסים לזה כאילו שאני אשם בכך, ואני לא. לא!' הוא חזר הביתה, ונשכב על מיטתו, בוהה בתקרה, אחותו ניכנסה אליו לחדר :"איך עבר? דיברת בכלל?!" "כן!" השיב לה בפנים זועמות, "שחר, אתה כועס עלי?", "כן, מה אני נראה לך? מוגבל?!", "לא, אבל.. טוב, לא חשוב", ויצאה. 'אווף.. שוב היחס הזה אלי כאילו שאני איזה ילד קטן שזקוק על כל צעד לתמיכה, אני כבר בן 18! למה אני צריך את היחס הכל כך משפיל הזה? נכון, יש לי בעיה, אבל זאת לא סיבה.. לדעתם כן. אז מה אני עושה? אולי אני פשוט אעבור לישיבה אחרת? או שאני אעשה של"ף השנה? ככה אני אתרחק מהם, ולא אצטרך לדבר עם זרים.. אבל, בעצם, אני לא יכול-כי אני לא אדבר איתם.. אז מה עושים?!' הוא בהה בתקרה, ועיניו הביעו חוסר אונים. הוא קם, התיישב ליד השולחן, וידיו שירבטו שיר: מילה-זה דבר קשה.. שלי מהפה-זה לא יוצא.. לא יכול להוציא מילה אני מרגיש כמו משותק.. 'אווף.. אפילו השיר הזה לא יוצא לי כמו שצריך.. אולי עדיף לי פשוט להמשיך כמו שהייתי תמיד.. מזל שאני לומד בישיבה.. לא הייתי מסתדר בצבא ככה.. נכון, אני עוד אגיע לשם, אבל אולי אני עוד אצליח לדבר כשאני אגיע לזה.. הוא שב ונישכב במיטתו, כשמחשבות רבות מרחפות בראשו. וכך הוא נירדם.. ____ לפרק הבא לדף הסיפור- http://notolaim.ath.cx/Page.aspx/SHTIKA

בס"ד מהפרק הקודם: רוני ואני הולכים הביתה מביה"ס החממה שלי: http:///Tolaim/lmf_Profile.aspx/8 פרק ג': אחרי שנפתחה הדלת, התחילו לשיר לי היום יומולדת, לא זכרתי שיש לי היום יומולדת!, התעלמתי והלכתי למטבח לאכול את ארוחת הצהריים שחיכתה במטבח, ראיתי עוגות, ממתקים, מלוחים וכל דבר שתרצו או שלא תרצו, בעודי מתפלא מהמתנות שהכינו לי, רוני נכנס לביתי עם ה – מ – ו – ן, פשוט המון מתנות,לא האמנתי למראה עיניי, הר מתנות ניצב לפני, להאמין ברור שאי אפשר אמרתי לעצמי, שאלתי בגמגום: ז ה ב ש ב י ל י?, אמרו לי שכן, עכשיו עוד יותר אי אפשר להאמין, רוני: מי אמר יומולדת ולא קיבל? אני: נראה לי שאף אחד רוני: דווקא נראה לי שכן אני: שנה שעברה לא עשו לי יומולדת רוני: השנה למישהו לא עשו דור(אח שלי): אני! רוני: נכון! דור: איך ידעת?! רוני: זה תשאל את עצמך(*רומז*) דור: לא בדיוק שאלתי... רוני: טוב (בין הבנתי לנעלב/מאוכזב) דור: שמח שהבנת (חיוך רחב על הפנים) רוני: (שמח) אני: לא מתייחסים אלי (נעלב) רוני: טוב, עכשיו תפתח את המתנות(ספק בקשה, ספק פקודה וספק שאלה) דור: רוני צודק, צריך לפתוח את המתנות *אני פותח את המתנות* אני: רוני, תודה רבה על המתנות היפות והמושקעות! רוני: ידעתי שתאהב(שמח) אני: (שמח) רוני: כבר מאוחר, אני צריך ללכת הביתה אני: אוף (מאוכזב), רציתי שנמשיך לדבר רוני: בשביל זה יש מחשב (קורץ וצוחק) אני: חחח (קורץ בחזרה) רוני: ביי ביי אני: להתראות! *רוני הולך* דור: דביר, איך הייתה היומולדת? אני: היה מאוד כיף דור: אני שמח בשבילך אני:(שמח) אמא(שלי): דביר, מאוחר, כדאי שתלך להתרחץ דביר נכנס לאמבטיה ומה הוא רואה.... המשך בפעם הבאה בעז"ה נכתב ביום ד' כ"א בחשוון תשס"ו

מלחמת אחים. צללי. צללי. צללי. צללי. השעון המעורר צלצל. הסתכלתי בשעוני, השעה 6:30.נטלתי ידיים, התלבשתי, קמתי, לקחתי את הכריך מהמטבח, ונסעתי לישיבה. חזרתי בשעה 19:45 הביתה, הכנתי את השיעורים, אחת המורות היתה חולה אז לא היו הרבה כאלה, והלכתי לגלוש קצת, לראות מה חדש. "מחרתיים ב 10 – חברון – שטח צבאי סגור ליהודים !" במדינה אחרת זה הי'ה נקרא אנטישמיות, כמו הדקירות ברוסי'ה, אבל שזה פה בארץ שאנחנו דוקרים את עצמנו, או שהרוסים דוקרים אותנו לזו לא אנטישמיות, אבל שם זה כן. פשוט גועל נפש. מושחתים וצבועים כל השמאלנים האלה, חשבתי לעצמי. התקשרתי לעזריאל – מפלטי האחרון בכל הנוגע לדברים שכאלה... "עזריאל, מה שלומך ? ", שאלתי "שלומי טוב, אבל אני דואג לחברון... שמעת?, מה שלומך ידידי'ה" "שלומי? בסדר ב"ה וליתר דיוק, קראתי... אתה רוצה לנסוע מחר?" "ברור. אבל לא לבד, עם אחי הגדול" "מצוין" ולמעשה חשבתי על אחי שלי... עומר שכרגע בצבא. למען האמת כל פעם שבא שכנעתי אותו לסרב למקרה של פקודה אסורה. הנ"ל לא שמע לי אף פעם, והגיבה בכיפה קטנה יותר בפעם הבאה. הבנתי שזה מתקדם לכיוון לא טוב, אבל לא ידעתי עד כמה. קיוויתי שהקב"ה לא יעמיד אותו בניסיון, כדי שלא יבוא לידי ביזיון וקצף, וכמובן אי דיבור איתי. הוא נורא מרוגז כל פעם שאני מדבר איתו. אני מרגיש רע עם זה, ולא יודע בדיוק מה לעשות. שחכתי לציין, שאני היחיד בביתי אשר לא רואה טמבלויזי'ה. ההישג שלי הי'ה לשלוח את אחותי, שירה - לאולפנא. היא למדה עד כה בממלכתי דתי, ששם הרמה הדתית, לצערי, לא כ"כ גבוהה. היא מדווחת שהיא מסתדרת מצוין, לא ציפיתי לכך, אבל ברוך ה'. מזל שיש לי אותך, עזריאל, באמת עזר משמים, אחרת מה היתי עושה ?. "אז תתארגן. מחר מתי אתה רוצה להיפגש?" "כמה שיותר מוקדם בתחנה המרכזית... צריך לנסוע לירושליים, ואז בקו 160 לחברון לפני שיסגרו. אני לא סומך עליהם בכלל. לא על בג"ץ ולא על "בצלם", וכל השמאלנים... אם לא ניאבק ונהי'ה ממלכתיים כמו בעצמונה, הלך הכל..." "טוב... מחר ב7:30, מתאים ?" "אתה לא יכול יותר מוקדם ?" ההורים לא ירשו לי לצאת... להתראות !". גלשתי עוד קצת למצוא עוד פרטים, והלכתי לישון, לצורך המחר. מוקדם מהרגיל. ההורים התפלאו שאין לי בחינה מחר, או מחרתיים שאני צריך להתכונן, אבל התחמקתי וזהו. למחרת הלכתי להתפלל שלא בישיבה. ההורים התפלאו שוב, אבל עדיין לא חשדו. הם לא ידעו עד כמה אני "קיצוני". אם היו יודעים מה עזריאל עשה בגרוש בגוש קטיף, היו אוסרים עלי להיות חבר שלו, מן הסתם. חזרתי מבית הכנסת, אכלתי משהו ההורים הלכו בנתים. שכחתי לציין שקמתי בארבע בבוקר לסדר את התיק. כתבתי את הפתק הזה: ב"ה גוש קטיף וצפון השומרון – לא נשכח ולא נסלח !! הורים יקרים, נסעתי לחברון, תצרו איתי קשר בפלאפון, ואעדכן אותכם במצבי, אני לא מתכוון לחזור לפני הסרת איום הגרוש, אבל יכול להיות שאחזור בכדי לקחת ציוד. יש עלי כסף מספיק לשהות של שבוע, שק שינה ואוכל ושתייה. אם י'הי'ה גרוש לא בטוח שאוכל בכלל לחזור. בברכה, ידידי'ה והשארתי אותו על השולחן בסלון. האוטובוס התעכב בכמה תחנות, וקיבלתי צלצול בפלאפון. "ידידי'ה? תמהר... עוד עשר דקות האוטובוס לירושלים" "בסדר... אני בדרך..." לאחר שהם תפסו בעבורי את האוטובוס ועקבו אותו, ולאחר נסיעה מייגעת בפקקי הבוקר והחלפה בתחנה מרכזית ירושלים (אני לא כ"כ מכיר שם... איזה באסה...) הגענו לחברון. התארחנו אצל משפחה נחמדה, בשכונת "אברהם אבינו" הסמוכה למצפה שלהבת (אין לי מושג למה קוראים לזה כך – שהרי זה לא הר, אז זה הי'ה אמור להיות "שכונת שלהבת" או "רחוב שלהבת" ולא "מצפה", אולי בגלל שמשם אפשר לראות את כל חברון ? לא יודע), וישנתי שם בשק שינה, על הרצפה עם עזריאל ואחיו הגדול, אלישע. על היום הראשון בערב קיבלתי טלפון מההורים "איפה אתה?" (הם כנראה לא ראו את הפתק) עניתי "בחברון". "בחברון ? לבד?" "לא. עם חברים" "ידענו שזו טעות לשלוח אותך לישיבה הזו" "היתי הולך גם בלי" "אני דואגת, כמה ילדים בכיתה ט' הולכים לעיר ערבית סתם ככה!!" "לא. אין סיבה לדאוג, אנחנו שניים ויש גם את אח של החבר, והכל בסדר, אנחנו מתארחים אצל משפחה. וחברון זאת עיר יהודית !" "אז מחר אתם חוזרים ? כמה זמן צריך לחזק שם?" "לא. יש לי מספיק אוכל ושתי'ה לעוד שלושה ימים ויותר" "מה סחבת שם ? את כל המקרר ?.... חכה שני'ה.... המקרר מלא... והארונות גם" "לא... קניתי קצת ליד הבית ועוד קצת פה... אני לא ארעב... יש פה גם את מזנון "גוטניק", ששם יש כל מיני דברים, פיצות, באגטים, מקום לקנות כל מיני דברים..." "אה... אבל מסוכן... תחזור מהר !!" "לא מסוכן. אם הקב"ה רוצה, אני אמות בכביש ליד הבית. אם הוא לא רוצה שאמות, אז גם כאן. כאן יש מצוות ישוב הארץ הרבה יותר גדולה, ולכן אני פה. ויש פה מלא חיילים, ואין מה לדאוג, אם עומר יכול להיות במקומות מסוכנים, גם אני" "אתה יותר קטן !! ועומר יש לו שכפ"ץ ואמצעי הגנה, ורובה ועוד..." "גם אצל גוליית הי'ה שחפ"ץ, והנה דוד שלח אבן קטנה ואין גוליית יותר. אותו דבר מסוכן" "אל תשווה. זה שחפ"ץ פרימטיבי מברזל, וזה שחפ"ץ חדש מהמפעל, מחומרים מורכבים, וזה גם קליע רובה ולא אבן קטנה..." "אבל את סומכת על המפקד שהוא לא רוצה דרגה יותר גבוה? הנה בגרוש הם איבדו כל צלם אנוש. אני ראיתי מחברים שלי ולא בטמבלויזי'ה, אני יודע !. היום כולם רוצים קידום, ואף אחד לא באמת שומר על עומר !, והנה תראי איך בצבא השפיעו עליו, הכיפה שלו קטנה, ועוד כל מיני דברים" "עומר יחזור לעצמו, אני בטוחה. זה בגלל לחץ חברתי, הוא יחזור להיות דתי לגמרי, זה לחץ. הוא גם מקיים את המצווה שלך, ואתה עדיין לא בגיל אל תקיים !" "ישוב הארץ זה לא רק בצבא . זה הפגנות, זה עידוד מפלגות טובות, זה לא רק זה. וצבא כזה שמגרש ומפציץ שטחים ריקים, עוצר מחבלים ומשחרר, הוא לא מגן על הארץ. אולי הוא מונע הרבה פיגועים, אבל חוץ מזה כלום. וכמובן, הוא מונע אחוז מסוים. הנסיגות שהצבא מבצע עושות למחבלים יותר חשק, והם עושים יותר, ואז גם יש יותר פיגועים. והקסאמים בכל רחבי הדרום. ואני מחויב במצווה הזו מגיל 13, ואת ואבא מחויבים לחנך אותי אליה עוד מלפני כן, מדין חינוך". "טוב, להתראות". "להתראות" לאמא כנראה לא הי'ה מה לענות לי, והיא הבינה שאין לה ברירה. אני כבר התחלתי להכין לה תשובות מראש... <<< נזכרתי פתאום, במתי שהיתי בבית הדסה, במוזיאון חברון, בסוכות האחרון. נכנסתי אז לחדר המזעזע. כפות רגליים קטועות, ידיים קטנות ופצועות, ערבים מתפרעים, חיילים אנגלים שותקים ומסתכלים או בהנאה או סתם באדישות. לא יורים בפורעים לא עושים כלום. כל התמונות של החיילים, המערה... פרעות תרפ"ט, 1929, כל התמונות הנוראיות אחת אחר השני'ה קצב, על היהודים המוכים, החבולים, הדם, וכל זה בשחור לבן שנצבע במוח. יש לי זיכרון צילומי. את זה אני זוכר... חייל אנגלי, פורע ערבי ויהודי בתמונה אחת. אני חושב לעצמי: איך אפשר? איך אפשר לתת להם, לבנים/נכדים/נינים של אותם פורעים את המקום הזה ? איך אפשר להפוך את בית הכנסת אברהם אבינו, שוב לדיר עיזים ושירותים ציבוריים ? איך הוא מסוגל, רה"מ, הוא ראה מה קרה לקודמו בין-רגע. אני חושב, מנסה להבין אבל, הערבים האלה אותו דבר. הנה השנאה בעיניים, הקנאה – והשמחה בלב על זה שהולכים לגרש אותנו. <<< לאחר כמה ימים שהיינו שם (התבטלנו זה לא מדויק, אבל בערך... למדנו אבל לא כמו בישיבה, זה פשוט בלתי אפשרי עם כל השוטרים האלה...), הגיע ההפתעה. "השגתי גדר, תיל..." אמר אלישע. "מצוין, עכשיו נבקש לעלות לאחד הגגות..., כמה מטרים ?" "כמה שאני רוצה... יש פה איזה אחד שהבריח" "מצוין... אבל אל תגיד את השם שלך. זה יכול להיות שב"כ". "מה עם הגג פה ? אתם מרשים לעלות אליו... כלומר להתבצר פה??" "אנחנו לא יכולים, אנחנו משפחה, אבל איך שאתם רוצים" ירדתי אני לקנות אוכל במכולת, בעיקר כזה שמחזיק זמן – מה. הם נתנו לי רשימה והתחילו לנקות. הי'ה לי די קשה להרים הכל, אבל נעזרתי בעוד כמה אורחים, ואח"כ הם עלו לגג לסדר עוד כמה דברים. עלינו על הגג, ספונג'ה, בדיקה איפה יש חורים ואיטומם בכל מה שמצאנו, ויש היכן להיות, בלי גשם. גדר תיל מסביב, גם על הפחון. לא הי'ה חימום, לבשנו כמה שכבות (גם בשינה), קנינו אוכל והשתדלנו שלא להיעצר. הצטרף אלינו גם עוד אורח, אבישי. <<< "ידידי'ה? יש לך פלאפון !" "אמא?" "כן ידידי'ה" "עומר הולך להיות בחברון. לשמור עליך" "אמא, הוא לא הולך לשמור עלי... הוא הולך לגרש אותי" "מה אמרת ? לא שמעתי" "לא חשוב ! את רוצה שהוא יפגוש אותי, נכון ?" "כן... למה לא ?" "טוב... אז לפה רק שתדעי לא נכנסים חיילים. זה הנוהל בבית הזה מאז שהכריזו עלינו גרוש. אולי ליד המערה נקבע" "אה... להתראות... רק רציתי שתדע" <<< באותו לילה חלמתי חלום מזעזע. קמתי כולי מלא זעה מכך. בחלום אני רואה את אותן תמונות. במקום היהודים, אני, עזריאל, אלישע, אבישי, והילד הקטן של המשפחה שהתארחנו אצלה. בצד של החיילים האנגלים, המשקיפים של האו"ם, והערבים הם... עומר, וחבריו החיילים. בתמונה אחרת, ערבי מסתכל על אחי מכה אותי. הדם שלי, בצבע שלי. הערבי שעומד בצד זורק על שנינו אבנים. בתמונה אחרת, בבית רומנו, חיילי צה"ל במקום חיילים אנגלים, מטפלים במקום בי וחברי ששוכבים בצד, בערבים. <<< למחרת הנורא מכל קרה. עמדתי בגג שם, וראיתי... את עומר, באי – כבודו ובעצמו, מרביץ לאבישי שירד למטה. השעה היתה 19:29, ההקשר הי'ה ברור. בשעה 19:29, כמו מניין השנים הלועזי בפרעות תרפ"ט, מרביץ חייל, שממלא את תפקיד הערבי ליהודי, ואת תפקיד החייל ממלא צלם – עיתונות גוי. רציתי להפריע לו במלאכה. ראיתי אותו סוחב את אבישי, הוא וחייל אחר – וחיילת (הפרה בוטה של החוקים) שלחתי לו SMS, אני רואה אותך מרביץ לחבר שלי בדיוק כמו בדמיון. כל שכנועי להניע אותך ממעשה נפשע זה של גרוש יהודים מהבית, עולה בתוהו. מעתה, דרכינו נפרדות. מעתה, אתה אחי ל-ש-ע-ב-ר. ידידי'ה. מאז אינני מדבר עם עומר. אינני פותח לו את הדלת והוא איש זר בעבורי. אני אחיו. לשעבר.

פרק ו' שחר למד כל היום כמו על קוצים, הוא לא ישב במנוחה, כל היום. וכשדיבר עם אורי, החבר שלו, נזף בו המורה שישתוק, 'אם הרב ירון היה שומע את זה, אז הוא בטח היה מבסוט.. חח.. סופסוף צריך לנזוף בי על זה שאני מדבר, ולא על זה שאני שותק..'. גם למתח הזה היה סוף, וכשהגיע השעה השמינית-הגיש שחר את האישור המקופל, שהוא מולל בכיסו במשך כל הזמן מאז שהוא קיבל אותו ועד עכשיו, והגישו למורה."טוב.. אתה יכול לצאת", פסק המורה לבקיאות, 'וואו.. מי היה מאמין שהרב ירון היה כ"כ שתקן פעם.. ואולי אפילו יותר מימני? טוב.. אולי יום יבוא וגם אני אוכל להיות כמוהו. אולי..'. ___________________ הפרק הקודם: /Mosaic/Read/122 __ לדף הסיפור- http://notolaim.ath.cx/Page.aspx/SHTIKA

פרק ג'. שחר קם, והתמתח, הרגשה מוזרה פיעמה בו 'הולך להיות היום משהו.. אבל מה?!' שאל את עצמו אגב שהוא מנסה למחות את קורי השנה מעל עניו, 'אה! היום הרב ירון רוצה לקחת אותי לשיחה.. אוי.. אני מתאר לעצמי איך זה יהיה, הרב ירון יקרא לי באחד השיעורים, וכשאני אחזור לכיתה-אז כולם יתנפלו עלי :מה הוא רוצה להגיד לך?" אוף, ואני שוב אמצא את עצמי במצב לא נעים.. של:אני לא מסוגל לדבר.. טוב, אז אני מקווה לפחות שהסיפור שלו יהיה _____ הפרק הקודם הפרק הבא __ לדף הסיפור- http://notolaim.ath.cx/Page.aspx/SHTIKA

פרק י"א "מי זה היה?", שוב הייתה זו אחותו. "מה אכפת לך?" שחר חייך, "אורי.. בסדר?", "כן.. אתה מאושר פתאום..", "בטח!!! הרב ירון חולה. אבל לא במחלה מסוכנת מידי..", "אהה.. ואתה הרי אוהב אותו..", "נכון..". היא יצאה מהחדר. ושחר נטל בידיו מחברת ריקה. 'יומן אישי!' כתב על הכריכה שלה,הוסיף את התאריך, והתיישב לכתוב בה גם את התוכן. 'וואי!! היום גילו שלרב ירון אין משהו מסוכן!! זה כ"כ, כ"כ.. כ"כ.. לא יודע כיצד להגדיר זאת.. הוא קרא בקול רם אל חלל הביית, "פתיתים" באה התשובה.. "אהה" פלט שחר, וחזר לחדרו. 'אוף.. דווקא היום פתיתים.. יום עליז ועם אוכל מרגיז.. לא נורא.. העיקר שהרב ירון בסדר. זה העיקר. באמת.!!!' והישתרע על מיטתו. 'אוף.. השנה יש לנו ת'בגרות באזרחות. ואני לא ממש רואה צורך בלימודים האלה.. לא.. אין לי כח להתחיל אפילו ללמוד. זה מיותר לי בחיים. אז מה אני אעשה? אני חייב את זה.. אחרת אני אדפק.. אבל אני לא ממש מסוגל _______________ פרק קודם: /Mosaic/Read/84 _________________________ לדף הסיפור- http://notolaim.ath.cx/Page.aspx/SHTIKA מצטערת על הקיצור-אני משום מה לא מצליחה יותר ארוך. וגם על האיחור אני מיצטערת

בס"ד |גוש קטיף, צפון השומרון ועמונה לא נשכח ולא נסלח|יהודי לא מגרש יהודי|ט"ו בשבט תשס"ו(15.5.5766)|13.2.2006|פושעי אוסלו ועמונה לדין| מהפרק הקודם: רוני מדבר איתי על הפגישה המקרית בעצמונה ואנחנו שולפים חוויות מהחופש האחרון Forum/lmf_read.aspx/23 פרק ב': רוני נזכר במשהו ואומר לי: דביר, זוכר את אביעד? אני: כן רוני: איך אתה זוכר?!, הוא היה איתנו רק בגן אני: ראיתי אותו אתמול מסתובב עם חברים בשכונה רוני: באמת?, איפה ראית אותו?, באיזה רחוב? אני: לא זוכר רוני: חבלL אני: לא נורא רוני: אתה צודק, לפחות הוא הלך לביה"ס דתי, לא כמו שמואל אני: רוני, אתה צודק רוני: אפילו אתה מודה שאני תמיד צודק אני: אתה לא תמיד צודק, אבל במקרה הזה אתה צודק רוני: טוב (נעלב), אז אני לא תמיד צודק אני: טוב שאתה מודה באמת (שמח) רוני: תודה (חיוך רחב על הפנים). *הצלצול ללכת הביתה קוטע את השיחה* מיהרנו לסדר את הכל במקום, לשים את התיק על הגב ולהרים את הכיסא, המורה מיד שיחררה אותנו אחרי שכולם היו מסודרים, אני ורוני גרים זה ליד זה באותו בניין ובאותה קומה, דלת ליד דלת והורי לא ממש אהבו זאת, כי כמעט כל היום הייתי אצלו בבית ורק בשעות הערב, להתרחץ, להיות מעט במחשב ולהתארגן לישון(כמובן אחרי שמתארגנים קופצים למיטה , אומרים קריאת שמע ומנסים להירדם), הורי מרשים לי להיות ער רק עד שעה 22:00, בפועל אני הולך לישון ב23:00(בד"כ), למרות כל מה שהורי מנסים לעשות ומגבילים לי את שעות המחשב, זה לא בדיוק עוזר, אני נשאר במחשב מעבר לשעות ההגבלה, הורי יודעים את זה ומתעצבנים עלי, אין להם יותר מדי מה לעשות, חוץ מלהעיף את המחשב מהבית, דבר שהאחים שלי לא יסכימו, הם כותבים במחשב גם עבודות ועוד דברים חוץ מלהיות ב"שטויות(משחקים ואינטרנט), בעודי חושב על כך, רוני מעיר אותי מחלומותיי שמגיעים לקומת דירותינו מול הדלתות אני פונה ימינה לביתי ורוני הולך ישר לביתו, בזמן שהלכנו ואני חלמתי בהקיץ, הוא נאלץ להוביל אותי, מעט לפני שאני נכנס הביתה רוני אומר: דביר, מה קורה לך? אני: לא יודע, קצת חלמתי, ובכניסתי לביתי... נתראה בפרק הבא בעז"ה! נכתב ביום ג' כ' בחשוון תשס"ו 22.11.05 משעמום בשיעור אנגלית