משלוחי מנות תשע"ג

(מקווה שכבר לא מאוחר :P) שתמשיכי לכתוב ולכתוב ולכתוב סיפורים יפים! :)

טעם אספלט מזדחל בגרון ותופס לי הרבה יותר ממה שחשבתי. כי אולי זאת סתם אני שמחקה חיקויים , שחיכו לי כל כך הרבה זמן בארון - בלי מי שייגע, בלי מי שיידע בלעדייך. והגיע הסוף וכמו גלגל מסתובב לו את מותינו מצאנו על קצה האספלט שרק רצה להזכיר מה הוא היה בשבילנו.

בס"ד לחיות בסרט להאמין שהעולם הוא מושלם לסמוך ולבטוח בכל העולם להאמין שיש טוב אמיתי (זה אולי סרט דוקומנטרי) כשיש אינטרסים יש מעשים כשחברוּת זה פשוט כי צריך חשיבוּת (כמובן!) טובת האחר זו גם סיבה לעזרה או לסתם מסיבה יש תירוצים חיוביים כי אנחנו חיים לשם שמיים! (לחיות בסרט זה גם לחשוב שיהיה טיול -כאן מתאים סמיילי מסטול- אבל מתישהו תהיה גם שבת -אולי כשתהיה לך זבד הבת-)

אופניים במבה גלידת וניל וריבת חלב דייג בנחלים ה' וופל בלגי בתוספות זמירות שבת חברותא טיול ג'יפים ילדים זה שמחה כפרה (על הדג) לישון על החוף מדבר יהודה נס (גם קפה) ספר טוב עונת החתונות פו הדוב (הספר) צלילה במים (כחול עמוק) קרמבו רוגע שוקולד פרה תותים בשמנת ~פורים שמח ומלא חסד~

בוואדי קופצים כדור ושתי קרפדות המבוכה רבה!

בס"ד וכמובן לשאר המשפחה היקרה שלי: משה(Admin) וגיסתי אסתר (צדיקה אחותך) אילה(אילה שלוחה) צפורה(צפורה) וגיסי היקר מנחם הומינר יצחק(צחקן) צבי(צבי ישראלי, Brandon Roy, שרוט תמיד, ושאר כינוייו) ולהורים היקרים שלי.

20130219131741.jpg

בס"ד

(ופתאום חשבתי שאפשר לכתוב מיליון כיס, לא משנה..) ________________________ "אידיוט! אידיוט!" צרחתי, גופי מעט רופס, "אידיוט!" זה מה שהצלחתי להוציא ממני. רק בטונציות מעניינות שמשכו עיניים סקרניות וכלב נטול רגל שמאל אחורית. רדפתי אחריו כמה שרק יכלתי, ואז נשבר בי משהו. אולי הלב? "כאילו שלך נשבר הלב פעם!!" צרחתי לו, שוב ואז נשבר בי עוד קצת, "כאילו שהלב נשבר לך פעמיים! אידיוט!" נפלה לו הנעל, אז הוא נעצר, אידיוט! "אפילו לרוץ אתה לא יודע!" כבר ממש התחלתי להצטרד.. אז ניצלתי את הזמן וצרחתי לו "אידיוט!", הפעם הטעמתי את ה"יוט", שכאילו יבין, שאני לא סתם זורק מילים באויר. ואז נשמתי עמוק- והוצאתי הכל, מתוך הלב, (שאולי נשבר לי פעמיים) "אתה השיכור הכי אידיוט שפגשתי מעודי!!!" ואחרי שאמרתי את זה, נפלתי, הקאתי כנראה, וכשקמתי, חיפשתי רק מקלחת. הייתי גאה בי.

(חלון סגור זה קצת אטום. אבל גם שקוף. מחשבות סגורות אוטמות אותנו. מחשבות פתוחות בכוחן לשבר אדם אבל לפתוח ליבו של אחר. ויש פורים ויש בו מן השמחה והאור שכל אחד צריך לנגוס בהם, ואולי אם מנסים לפוצץ בועות זה יכול להצליח. לפחות עד הפעם הבאה. ובחוץ לפעמים חושך. אבל זה לא חושך, זה היעדר אור. כמו לחץ של לילה לפני טיול. ברכות, חג שמח)

הכל התחיל בעוד יום, נפגשנו, ומאז, תמידהיה כיף לפגוש אותך. מתולתלת שלי, יקירה. עוד לא היכרנו מספיק בשביל שאני יוכל לתאר אותך במילים גבוהות מידי. אני יגיד את מה שאני מכירה. בפשטות ובחיוך שלא נעלם לרגע. בזמן ששותק, וחוזר ואומר ברגע שממאן לחזור. בפרחים של חורף אביב וסתיו, בימים הנהדרים שלנו יחד זמן הווה. פורים שמח!

פורים שמח ומבדח :)

ענק מדהים ענק מקסים! "פיקודי ה' ישרים, משמחי לב" מקור בלתי נדלה של שמחה עבוד היהודי הוא קיום המצוות. שמחה של מצווה היא שמחה בעלת עוצמה גדולה כל כך, אשר רק כאשר חווים אותה מבינים את עוצמתה ועומקה. התגברות פנימית, עשיית מצווה לשם שמים, ואולי גם מתוך קושי – אלו מותרים אחריהם שובל ארוך של טוהר ושמחה. "נגילה ונשמחה בישועתך" האמונה והבטחון בה' יתברך מהווים אף הם מקור אמיתי של שמחה. וזכור כי האדם המאמין בה' בלב שלם, אין בחייו דאגה כלל וכלל, כי הוא יודע שהכל נעשה לטובתו ולתועלתו האמיתית. גם אם עדיין לא הגענו אל הבטחון השלם, ואל אי הדאגה המוחלטת, הרי שכל התחזקות באמונה ובטחון, משרה עלינו יותר שלוה ושמחה. (ימי הפורים בהלכה ובאגדה) * * * ביום קדוש וטהור כל כך אני רוצה לברכך שתמשיך לקיים מצוות מתוך שמחה שתביא שמחה. שתתעלה ותתקרב לשלמות השלמות בכל יום תמיד. שטוהר פניך וזיו עיניך ימשכו כל הימים. שתדע אך טוב וחסד ותמשיך להאמין--- כי הכל גלוי וידוע לפניו, ואותך הוא לעד יאהב. * * * ממני

(צויר בעט פיילוט) בחרתי בציור הזה כי מבין כל הציורים שלי שציירתי אי פעם..הוא הכי אהוב עלי. (בינתיים) ואני לא חושבת שהייתי מצליחה אי פעם לצייר משהו קרוב אליו אפילו בלי העצות החכמות, ההכוונות ווהתמיכה שלה בפורום רישום וציור. אני יודעת שהוא לא פרפקט.. אבל זה מה יש.. המון תודה! ופורים שמח!!:D

(אני יודעת שאת יודעת, אבל לפעמים שווה להיזכר שגם אם פספסנו דברים- אז הי, לפחות זה אומר שהיה מה להפסיד.) שלוליות אתה שומע את הצליל הזה? אני כמעט ולא מרגישה איך אנחנו נפערים חללים. אם תרכון תראה את כל ההתפרצויות והמילים והפיג´מות הלא מכובסות דחוסות שם ואיך הן מושכות הכול כלפי מטה מטה מטה ומרעידות את המיתרים אני מפזרת ציפורניים לארבע רוחות תבל, מטביעה את הידים על הקירות הנקיים, על המעקה, על ידיות דלתות החדרים. לאט לאט הגוף כבר לא נשאר ביחד, וכל יום קצת פחות. תראה איך הנפש שכחה להגות מילים והיד לכתוב. כמה לבן הלבן היום והעיניים מסרבות להפתח.

אחרית הימים או מחר. ב-ראשית כתוב, שגסיסת פריחתך, הדודבן. תחדל מרמץ.

תמיד קינאתי בשמחה הפשוטה והתמימה שלך. כן, ב"ה אני ילדה שמחה (כך אומרים) אך מעולם לא הצלחתי להגיע ולהבין את השמחה האמיתית הזאת, שבוקעת מתוך הנשמה ופתאום אתה כל-כולך באורות. הבנתי רק אתמול. במסיבת פורים באולפנה. שירי פורים מקפיצים, כולן רוקדות ולאף אחת כבר לא אכפת איך היא נראית - קלטתי מהיכן פורצת השמחה שלך. וכשכולנו הסתדרנו במעגל אחד גדול ושרנו "וזכני" ועוד כמה שירים חסידיים בסגנון שוואקי במצבו הרגוע - הרגשתי כזאת אהבה לכולן ובכללי לכל עם ישראל, ושמחתי כל-כך, ושרתי בכל הכוח, חלקנו התחבקנו ובכינו - רק אז הבנתי למה את מתכוונת. הבנתי סוף-סוף מהי השמחה הפנימית והעמוקה שפורצת ובפעם הבאה שתגידי לי להיות בשמחה, אני אחייך חיוך גדול ואמיתי. אוווהבת ומעריכה כ"כ.

משלוחים עטופים מלאים מגדניות, בקבוקים, ואיש שפותח את ביתו, שמח. ואשה ראשה בפאה צבעונית צועדת במהירות, חיוך על הפנים. ורכבת ריקודים ארוכה, ואוזני המן. וזריחה אחת. ----------- 20/02/13 6:30

תמיד פה מותק- בגשם וברוח, בשמש ובצל, תמיד פה ב-ש-ב-י-ל-ך-!!

באלף נשיקות, ביצירת גוונים. מלכת העולם עידודים. לקחת למקפיא, להקפיא. לל שעת חירום וזמן ועת. אוהבת. נ.ב. את משתמשת בנשיקות? (נשיקה)

תמשיך לעזור להן. גם אקמול, קונים בבית מרקחת. אני נכנס בסערה לאולם המרכזי, ניכר שפעם היה במקום אולם משתאות, בטח זה היה לפני שהמכשפה כלאה אותה. אני רץ במעלה המדרגות הלולניות, מסיבי. סימנים של עזובה, אבל היי! לא הייתם מצפים מדרקון נוראי לשטוף את המדרגות כל יום שלישי. במגדל, היא כלואה במגדל. אני רץ לעבר המגדל הגבוהה, השמועה אמרה שזהו המגדל המזרחי ביותר. אני מטפס ומטפס, טועה, מגיע למבוי סתום, קופץ מעל בורות, מותח חוטים מעל תהומות. מטפס על קירות תלולים, ולאט לאט ניכרים סימנים שהנסיכה, גרה פה. ממש גרה פה. שם זרוקה גרב כתומה, אני מניח שהוא לא של הדרקון. ושם שאריות צמר, וחצי אפודה מונחים באבק, אני מניח שהדרקון לא סורג. וככה, כוסות זכוכית מנופצות, ארונות מנותצים, עיתון הארץ, בדלי סיגריות, ומכוניות צעצוע. אני רץ ורץ. 'אני מגיע, נסיכתי. אני מגיע' ואז בראש המגדל הכי גבוהה, על דלת ארד כבדה מופיע השלט "נסיכה". ובהתרגשות אני מצחצח את השריון שלי פעם אחרונה. מסדר את הטוניקה, בוחן את דמותי במגן, דוחף את הדלת ונכנס. ושם עלמתי יושבת לה על מיטה האפריון מצפה לי. וראש של סמור מכוער במיוחד מציץ מתחת למיטה. "אתה יותר גבוהה מאלה שמגיעים בדרך כלל" אומר הראש. מיד אחריו מציץ עוד ראש. "כן, וגם פחות מסריח, ומלא דם." "כן" משיב הראש הראשון "כנראה הקודמים כבר חיסלו לו את כל המפלצות" "סלחו לי, אדונים נכבדים. אני פונה אליהם על פי כללי הנימוס. "אך אני משתוקק לדעת, מדוע הנסיכה, לא עונה? מדוע היא כה קפואה, ובמחילה מכבודכם. מי אתם?" הוו.. לא הצגנו את עצמנו. הם אומרים כאיש אחד ויוצאים מתחת למיטה. כל אחד מהם בגובה רגל פחות או יותר, קטנים עם אפים פחוסים. הם הסמורים המוזרים ביותר שראיתי בחיי. "שלום לך, מר אביר. אני מגדרה וזה מגדרה. אנו משרתייה הנאמנים של-" "אוי שתוק כבר" דוחף מגדרה את נגדרה ואומר "מגדרה סתם אוהב ב'לבל ת'שכל לאבירים חדשים. זה הקטע - א'נסיכה ש'ך עברה דירה" אמר מגדרה וקשקש בזנבו הקצר. "עברה דירה?" אני שואל בבלבול "כן אתה יודע, היא נסיכה. היא יכולה לשאת מה שהיא רוצה" "כן אבל.. היא לא כלואה כאן?" "במגדל? כלואה?" אומר מגדרה "זה לא הומאני, איגוד המכשפות החליט שנה שעברה ש"אין לכלוא נסיכות או עלמות, במגדלים בודדים. במידה והמכשפה מעוניינת לעשות כן. היא צריכה לספק לנסיכה שני בנות לוויה, ספרים ככל שיעלה על רוחה ואינטרנט חופשי." "ואל 'שכח את הביקורים של האורים ושל החברות ש'לה" אומר נגדרה, ומוציא מחשב נייד מתחת למיטה. הוא מדליק אותו, מתיישב ומתחיל להקיש במהירות. "בכלל היום זה הרבה יותר עניין חברתי להיות כלואה במגדל. ממש יש לבוש ממקובל כשקמים, בצהרים וכשהאביר מגיע. "אי אפשר פשוט 'בקש מנסיכות שישבו כל היום, בשמלות מלמלה. זאת 'הדרת נשים' " "יש גם קוד התנהגות מסוים, ובלוגים שלמים נסיכה אבודה. בודדה במדבר" "או! או!" התלהב נגדרה "ואל תשכח את עלמה ב(מ)צוק-ה, הוא הולך ממש חזק" "אבל.." שמטתי את חרבי, "אבל כל מוסד האבירות יחרב! זה בלתי אפשרי! "אנחנו מצטערים אבל זה לא מוסרי. אבל אם אתה רוצה יש משחק נהדר בשם אבירים ודרקונים, שם זה ברסד להתנהג כרצונך. לנשק נסיכות, או לרצוח" הוא עיווה את פניו בגועל "זוחלים, או יונקים שונים ממך. "אני יכול ללמד ת'ך אם ת'ה רוצה" מתפרץ נגדרה "זה ממש קל", וחוזר למחשב שלו. אני מביט בנסיכה ושואל "אז..מי זאת?" "אוהה,. זה תחליף נסיכה 2.0. רק עכשיו יצא לשוק. תבין למכשפה שלנו לא היה כח לחפש נסיכה שתסכים להיות כלואה, ולהתנהג בהתאם. אחר כך זה הוצאה קבועה. צריך לספק לה את כל הצרכים שלה, אז היא קנתה פשוט בובה באינטרנט. הציבה אותה כאן, ושילמה לכמה תימהונים שיסתובבו בכל מיני פורומים ויפיצו את השמועה. אני מניח שאתה הגעת מ"אבירי? ם.ם." נכון?" נגדרה מתפרץ ממקום מושבו "כן יש,להם מין צורה כזאת. כאילו הם עדיין אבירים" "כאילו?" אני מתפרץ "קיבלתי הסמכה! ממנהל האתר! יש לי את התעודה הנכונה" אני שולף מכיס גלימתי עותק מודפס. "ממ.." הם בוחנים אותה בעיון, ואחר אומרים. זה נראה אמיתי אבל יש לך רק את הבגרות לאבירים נראה כאילו אין לך שום תואר אבירות. וחוץ מזה אנחנו כבר לא עובדים עם נייר. מה שתוכל לעשות זה לשלוח לנו מייל. עם פרטי המשימה שלך, כמה זמן לקח לך להגיע, סבל, ייסורים, לכלוך, ורמת ההרואיות שלך. וכמובן קורות חיים ושלוש תמונות פספורט" "שלוש?" אני שואל "כן, אחת בשבילו" אומר נגדרה או מגדרה, אני כבר לא מרוכז "אחד בשבילי, ואחת בשביל לתלות על הקיר שלנו בפייסבוק" "רגע, רגע. אין לי עדיין רמת הרואיות. עוד לא עברתי את המבחנים." הם בהו בי באלם. "לא עברת את המבחנים ובאת להציל נסיכה?!" הם צווחו עלי "מי את חושב שאתה?! אתה בא להרוס את הקדמה! את כל המסורת!" ומיד אחד מהם הוציא טלפון והתקשר תוך כדי כניסה מתחת למיטה, שעכשיו ראיתי שנכתב עליו בטוש כחול "משרד" הוא צעק בטלפון– סר ניק! איך אתם עושים דברים כאלה? שולחים אבירים בלי הכשרה? אפילו אין לו תואר! אין לו הרואיות! ככה מתנהגים?! יש כללים, יש- הוא השתתק. ואחר חייך, ניתק, ואמר "אתה מפוטר!" "מפוטר?" "נו אתה יודע.. חסמו לך את הניק." עמדתי מבולבל במגדל הגבוהה ביותר, תוהה לעצמי. התיישבתי ליד בובת הנסיכה ובהיתי בעיניה המתות – אז מה נסיכתי, מה קורה? היא לא ענתה כמובן אבל המשכתי- "את יודעת זה קצת עצוב. אני מחכה לך. באמת הייתי רוצה להכיר אותך. כל ההרואיות שמסביבך, הרומנטיקה – לא יכול להיות שכולם נעלמו סתם כך. חייב להיות איפה שהו- "הוא מדבר עם הנסיכה! מאושרים הם צחקו לי. כאילו הם גילו ילד בכיתה ג' שמדבר עם בנות. בקפיצה אחת הם עלו על המיטה, והתחילו לשיר לי "האביר מאוהב בבובה!" "האביר מאוהב בבובה!" הם שרו בלעג "מ-אוה-ב ב-נסי-כה!" במנגינה של "פזמון ליקינטון" הם רקדו מסביבנו. רקדו ולעגו. קפצו ונחתו, על הראש, על הרגליים. עצוב יצאתי מהחדר, מדוכדך. ירדתי במדרגות בכבדות ויצאתי מהטירה. נעמדתי בכניסה, מחכה שתעבור מכונית בכביש. השמש הייתה "אני לא ממש יודע." אמרתי ונכנסתי. אני אוהבת ספונטניות", היא חייכה והתחילה לנסוע. היא הביטה בשריון הקנוי שלי, בחרב מעץ, ובאיפור שדימה לכלוך. "מה גם אתה הלך לנסות את מזלך אצל נסיכה?" הנהנתי בעצבות, היא הניחה יד על כתפי כמנחמת. "לא נורא, יש עוד הרבה נסיכות חופשיות" "כן, אבל אני צריך אחת כלואה!" היא סובבה אלי את פנייה "יש הרבה נסיכות כלואות, רק לא במגדל. ישנם הכלואות בבדידות, ישנם בפתטיות, וישנם בעודף הרואיות. מה דעתך להציל אותם?" "אבל.." מלמלתי בילדותיות "אני רוצה לשבור חומות. ולהסתער לקרב ולחסר מפלצות הנפתי את חרב העץ והרגשתי איך עיני שוב נוצצות. "צר לי לבשר לך אבל כל הנסיכות הללו מתו כבר בטירותיהם. או שנולדת מאוחר מדי או שאתה אמור לחפש נסיכות חיות" אמרה היא ופתאום מבט עיניה מרוחק, "כי הם מחכות לך, זמנם של האבירים לא תם. הם פשוט כבר לא צריכים ללכת עם השריון הזה" נסענו בשתיקה לעבר השקיעה, במכונית וורודה. שריון קשקשים ומכנסיים קצרים. "מי אמר שאבדה הרומנטיקה?" אני שואל את עצמי. מבושם עונג אני מתמתח במושב, מתבסם מהסיטואציה ההרואית.

(בתקווה) קול ינשוף קורא מענף עץ דובדבן אל תוך חלונך

אור קטן, זהיר מזהיר. בוהק בחשיכה. נוגע, מלטף, נוגס באפילה. כשושנה בין החוחים כרעייה בין הבנות את התקווה שעוד נותרה בי התקווה לאהוב.. מעריצה. על מה שאת ומי שאת. [אני]

רציתי לספר לך על מישהי שאת מכירה. יותר נכון לומר - על מישהי שאת חושבת שאת מכירה. עלי בעצם. אינני זוכרת כמה, אך הייתה זו תקופה ארוכה שניסיתי להתעלם ממך, ללא הצלחה. את, שמייצגת את ההפך הגמור ממני. את, שנהנית משטויות ובזה למחשבות. אף פעם לא הצלחתי להבין אותך. כל יום מחדש הייתי רואה אותך ומתעצבנת. אולי כי חשתי מתוסכלת, אולי כי הייתי עייפה ואולי כי היה נראה שאת כל כך שונה ממני עד כי לעולם לא נסתדר. את תמיד חייכת, צחקת. מעין משובת ילדות שלא עוברת גם כשאחרים כבר שכחו את גילם. זוכרת את עצמי מגיעה לבית הספר, אחרי משמרת אצל אמא בבית החולים. ואת, את היית שם מחייכת כתמיד, אולי אפילו זרקת איזו הלצה על הפרצוף המדוכדך שלי שנראה כאילו מישהו הכריח אותי לבוא לבית הספר. כאילו באמת. לא יכולתי לסבול אותך. היום אני מבינה שאולי זה משום שפשוט קינאתי. קינאתי בך. את ייצגת עבורי את האדם השמח, המאושר, שאינו מתמודד ואינו יודע מהו קושי. היית גורמת לי לחשוב שרק מי שאינו יודע מהו כאב באמת מסוגל לשמוח ולצחוק בכל ליבו. האמנתי כי אין לי סיכוי להיות שמחה באמת, שהרי את, את שמחה ואת אפילו לא יודעת מהי התמודדות. כך חשבתי. בהפסקות האוכל הייתי מסוגלת לשבת מהצד, לצפות בך ולחשוב. לחשוב איך ייתכן שאלוקים יצר פער גדול כל כך ברמת ההתמודדות של בני האדם. קרו פעמים שישבתי וחשבתי מה יהיה אם יקרה לך - - -, האם גם אז תהיי מסוגלת לשמוח ולחייך. כל זה היה פעם, עד ש... עד שאימי חזרה הביתה, והחיים חזרו למסלולם לכאורה. אז פתאום התהייה השתנתה לי ושאלתי את עצמי: מדוע עכשיו אני לא מצליחה לחייך? מדוע בשלב שכזה בדיחות אינן מצחיקות אותי ואיני מסוגלת לסבול שטויות של חברותיי לכיתה? או אז הבנתי. הפנמתי סוף כל סוף שלא נדרשים חיים מושלמים כדי להגיע אל האושר. לא צריכים להיות טיפשים בשביל לצחוק. הבנתי שאת שמחה לא משום שאינך מתמודדת אלא משום שזו דרכך להתמודד. הבנתי ששמחה אמיתית היא כזו שרואה את הטוב במצב העכשווי ומעצימה אותו. זו הייתה אחת התובנות השמחות יותר בחיי. והיום, היום אני כבר מחייכת אלייך במסדרון, היום אני כבר מבינה שאת בסדר ואין מקום לקנאות, אלא לקנאת סופרים המרבה חכמה. היום אני מסוגלת גם לדבר איתך ואפילו לצחוק. ואם יום אחד תגלי אותי "שמה לך רגל" במדרגות, ומחייכת אלייך - תדעי שכל זה רק בגללך. ותחייכי גם, טוב? לאור כל האמור אני מנצלת במה זו ומבקשת סליחה, ואומרת תודה גדולה על מה שלמדתי בזכותך, תודה על מי שאת. ו..מאחלת פורים שמח באמת :)