יצירות של מילים נסתרות.

בעז"ה. מתוך רגע מקרי קמת ועלית ואני התמכרתי אולי. שרפת אותי עם עזרה מבפנים [רק כדי שאדע אם בסוף זה באמת כואב]. הפסקת כשראית שאין טעם, חזקה [?!]. חברה סיפרה לי עלייך ברגע משבר, ואימצתי אותך, מכאיבה.

בעז"ה. לחישה כמהה שיצאה מבין שפתיים קפוצות לימדתני אהבה מהי, היא חיבקה והחזיקה אותי- חזק. שירים שנכתבו על עוצמות נגעו בי רק אחריך, אחרי חיבוק נשמה- נמסתי ואפשרתי לכולם להיכנס. חיזקת את בטחוני בחיים בטוב באושר, החזקת אותי חזק והנפת לעבר הזריחה.

בעז"ה. יד התרוממה קוטפת את ראשי מעל לכתפיי, היא גילתה חור שחור עמוק בפנים. יד נברה באדמת רגשותיי מגלה אדישות [מעושה] ויופי אכזר. יד ידעה למצוא, את הזפת שבנשמתי. משתמשת בה לרעה, היא גילתה לכולם. יד חברה החזיקה בי חזק כדי להשפילני [אם רק הייתי נעלמת כמו הרוח הנושבת--]

בעז"ה. חרב שננעצה במקום כואב המשיכה להסתובב עד שנשמטה במקום נפילתי [מקום קבורתי]. מגן שהיה לי התעקם, במרוצת השנים משאיר אותי לבד במלחמות [כמוך]. [לחברה טובה שעזבה.]

בעז"ה. מוות, כואב, חזק, וקשה.. מוות. לא מוות פיזי, אלא מוות רגשי, מוות שלי. אתמול מתי. נכבה לי הזיק בעיניים, זיק החיים. רציתי לדעת איך מרגישים אחרי שמתים, כשמגיעים לשמיים.. ואני מתי, אבל נשארתי פה. רציתי להבין איך זה להיות ליד הקב"ה, איך באמת להרגיש אותו, אז התאבדתי. זה לא עבד, כנראה שלעולם כבר לא ארגיש אותו. אני בת-אלמוות, אני חושבת. הרי, אלוקים לא ירצה אותי לידו, אז הוא ייאלץ להשאיר אותי על האדמה, עם אנשים צדיקים שיש להם פה שליחויות. ליד אנשים מלאים, ארגיש עוד יותר ריקה. [זו כוונתו?] איך אפשר לתאר מוות? אולי אפשר להגיד, שכבר אין בי את השמחה של הקימה בבוקר, שהייתה בי פעם. שכבר אין בי התפעלות לפריחה ועצים. הטבע המופלא הזה- כבר לא עושה לי כלום. שעכשיו, אני כבר לא רואה עולם צבעוני. בעיניים שלי, יש פה רק שחור ולבן. אני השחור, כולם- הלבן. איך עוד אפשר לתאר מוות? אפשר לספר שכבר הרמתי ידיים, שכבר לא חשוב לי לחזור לחיים. אני תולה שלטים, ואם היה צריך מתנדב שייקח על עצמו, את הצער של כולם- הייתי קופצת. אני כבר רגילה. אני יכולה להגיד עכשיו, שאם הייתי יודעת שזה יעזור אם אסבול, הייתי מתענה לנצח. אני זוכרת, שפעם עוד היה בי את הרצון לחיות. הרצון לגדול, לפרוח, לאהוב. אני נזכרת שזה עבר לי, בערך בזמן בו כולם התייאשו ממני והרימו ידיים. כי פעם, חברות עוד התעקשו שאחייך, אבל כשראו שקשה לי לשתף פעולה- הם הודו בתבוסה ועזבו אותי לנפשי. אז התחלתי ליפול. לא הייתי חלשה, אבל הייתי צריכה את עזרתן, כדי להחזיק את הראש מעל למים. אחרי הנפילה התחלתי לקום, חזקה יותר, מחוסנת. אני זוכרת, שלפני כמה ימים חשבתי לעצמי, ברגע של הרהור מיותם, שאולי יהיה יותר טוב לחיות. אני זוכרת שהרמתי אז את המבט, והבנתי למה עד עכשיו לא עשיתי את הצעד הזה. קשה בחוץ. פחדנית.

בעז"ה. מוציאה מהארון שמלה ישנה. תחפושת של כלה מימי פורים בילדות [אז היא עוד קיוותה]. היא מיישרת את קפליה ומניחה אותה על גופה מול המראה. אילו הבכי היה משחרר- היא היתה משתמשת בו כרגע, אפילו שדיי נמאס לה. שוב היא לא מתפללת לבורא עולם כבעבר, יודעת שזה- לא עוזר.

בעז"ה. חוזרת אליך לאחר שנים של נדודים בין נשמות תועות. בין עצי יער עבותים אבדתי, עד שהושטת ידך והובלת אותי אל מחוץ למבוך. כאביון המושיט ידו אל האור הלכתי לקראתך, לא מפחדת. נשמתי את קדושתך אל ליבי, והלוואי וגם לעד אשאר כאן נושמת. לחוזר(ת) אליך.. לאיילת, יקירתי.

בעז"ה. שימני כחותם על ליבך, כי אולי מחר כבר אהיה רחוקה אף מהישג ידם של חולמים. כי אולי כבר לא תיראיני מחייכת כמו תמיד. מחר כבר אמות מוות פנימי, עמוק וכואב. כי אולי חייבת אני, להבין שלא תמיד מותר לחייך. את השלב הבא בחיי אעבור רצינית. תולה אני את אישיותי העכשווית על חבל הגרדום. שימני כחותם על ליבך, לפני שאחמוק מהאצבעות הפשוטות לרווחה, שלך.

בעז"ה. גוש של סוכר מתוק שקניתי התערבב עם דמעות מלוחות שנשרו לי, והעלה זכרונות. הרגשה של מרירות מתוקה שידעתי תופסת עכשיו יותר מקום אצלי, מזכירה אותך. תמיד היית בא כשרציתי אוהב ועוזר יותר מכולם בשבילי, והייתי צריכה. תמיד ידעת, תמיד רציתי. ואז הלכת. לסבא שלי, שנפטר בכסליו האחרון.

בעז"ה. כל המילים הטובות שאמרת לי, הפכו למדקרות של כאב בפיך, ננעצות כמחטים בנשמה עייפה. כל המבטים המלטפים ששלחת לעברי, הניבו צנצנות של דבש מורעל בידך, יורד על ליבי במעטה אפילה. כל הנגיעות הלחישות האהבות, ההתקרבויות- בלילה חשוך. הצלחתי להשתחרר ממך רק כשמצאתי את הכוחות, זה לקח יותר מדי זמן.

בעז"ה. בוקר טוב. אתה אולי לא מכיר אותי, אבל חשוב לי לפתוח לך נקודה למחשבה. אני מכירה אותך. אתה קם בבוקר, מתפלל שחרית והולך לֶסֵדֵר ראשון. יש לך כיפה שמונחת ברישול אופייני בחלק הקדמי של ראשך, ואתה אוהב להתנדנד בדבקות על הסטנדר, עסוק בביאור סוגייה מסובכת. לרוב קוראים לך יהנתן, חננאל או דוד. אתה בחור ישיבה. בייני"ש בלעז. נכון, יש בישיבה שלך גם כמה בחורים שהתיאור שלי לא הולם אותם, אבל זה כמו שלא כל פקידי הבנק נמוכים, שמנים, קירחים ועם משקפים, ועדיין כולם מסווגים אותם בתור כאלה (כי אם הם היו גבוהים, עם שיער וחסרי משקפיים הם היו טייסים..). סתם ככה אני לא מסווגת את כולכם בתור כאלה, אבל לצורך המכתב הזה.. זה לא משנה כלום. קודם כל, רציתי להגיד לך תודה, בייני"ש יקר שלי, על כל שעות הלימוד בהם אתה סולל דרך אל שערי שמיים, ועוזר לתפילות שלי להגיע קרוב לכיסא הכבוד. אבל למרות זאת, יש לי שאלה שבוערת בתוכי כבר המון זמן.. מה עם צבא? אמנם גם לימוד בישיבה זה דבר קשה, אני יודעת. אתה עסוק בלהגן על עם ישראל מקיטרוגי המלאכים, אבל בעוד אתה עושה את זה, אחי מתרוצץ בטירונות. אתה במזגן, והוא בשדה, בשרב. כשהוא נמצא במצב 2 דיי זמן ללא הפוגה, אתה הוגה ברוב דעת על הסטנדר. כשאותו מריץ המפקד לאורך המחנה, אתה יוצא לריצת בוקר קלילה ומרעננת. כשהוא נמצא בתורנות מטבח, אתה אוכל ארוחת צהריים עם חברך, מסובים ליד השולחן. אמנם שניכם שומרים עלי, אבל הוא שם ואתה פה. אני יודעת שאסור לי לשפוט אותך, כי אחרי הכל בחיים לא הייתי במצבך וכנראה גם לא אהיה, אבל במלחמת מצווה אפילו שבט לוי צריך ללכת להילחם.. לא כל שכן בן תורה רגיל. ואתה? אתה לומד.. בעוד אחי נלחם מלחמת מצווה. וגם אמרו לי פעם שבצבא אין מספיק מקום לקלוט את כולם.. אבל למה לאחי יש מקום ולך אין? במה אתם שונים? הוא גם למד, לפני שהוא הלך לצבא. ואתה עכשיו לומד.. וצבא? -צבא עוד לא עשית. אולי תעשה, זה תלוי רק בך. אני לא מנסה לשנות לך עכשיו את תפיסת העולם, אלא רק לעלות נקודה למחשבה. מה היה קורה עם כל האנשים שהיו יכולים לבחור בין צבא לישיבה היו הולכים ללמוד? מי היה מגן עלי, עליך ועל כל עם ישראל? הקב"ה? -אולי, אבל גם הוא צריך שנילחם את מלחמתו. שנהיה צבאו. הצבא הגן עליך.. מתי יהיה תורך להגן על שאר העם?

בעז"ה. כעץ בשלכת הוא עמד שם לבד. ראשו בין ידיו ועיניו עצומות. כעלי השלכת נשרו דמעותיו. בלב כבד הוא חדל מלבכות. כשדה בשלכת כך גם חייו. ריקים מדבר- חסרי רגשות. כתפילה בשלכת נשא מילותיו, והן נסכו בו תקוות.

בעז"ה. אני רעה, וגם לי זה כואב. אני רעה, וזה שובר לה ת'לב. והיא תמיד הייתה, ממש פה לצידי. וכבר כלום לא יחזור- כך אומר לי ליבי. זו לא הייתה ההחלטה שלה, והיא מתחננת. אני עומדת מול, מתקשה. לרגע לא מהססת. המילים נחרטות בבשר החי. והצרחות עד לב השמיים. ופתאום הכל נהיה שחור- הלוואי שרק בנתיים. ונמאס לי כבר להתרפס, הן אמרתי את דברי. והכל מתחיל להימאס, לנצח יהיו כך חיי?! אני הולכת לישון, בלי מעט חרטה. מתכננת לקום בבוקר, ממש עם זריחה.

[לטומי שהלוואי ותמשיך לכתוב.] חֲבֵרָה מָצָאתִי לִי בֵּין הַכְּתוּבִים, דְּמוּתָהּ מוּסְתֶּרֶת מֵעֵינַי אַךְ אִישִׁיוּתָהּ מֻכֶּרֶת לִי- מִתּוךְ הָאוֹתִיּוֹת הַנִּקוּד הַטְּעָמִים שֶׁל מִלּוֹתֶיהָ. שִׁירֶיהָ הַחוֹצְבִים מָקוֹם בְּעֹמֶק נִשְׁמָתִי, נָסְקוּ אִתִּי לִגְבָהִים חֲדָשִׁים שֶׁל שְׁלֵמוּת, כִּמְעָט לְלֹא יְדִיעָתָהּ. דְּמוּת וִירְטוּאָלִית-אֲמִתִּית, חֲבֵרָה יְשָׁנָה-חֲדָשָׁה שֶׁעָזְרָה לִי לְהָבִין אֶת עַצְמִי דַּרְכָּהּ. זָכִיתִי בָּךְ--

בעז"ה. שדה שנחרך בדם ואש, נבלע בזכרוני כמו דבר שאין לו חרטה. המלחמות הרבות שטרדו את מנוחתי, המשיכו להגיע אף במשכבי בלילות, לא נותנות לי מרגוע מהמחשבות הרבות על ניצחון. שיחקת איתי בקוביה כשאני התכוונתי למשחק של חיים ומוות, משחקת בחייך הייתי, מרוב שיעמום.

בעז"ה. חצי סהר מביט אלי מן השמיים, מחייך לעברי חיוך עקום שיודע שבחיים לא היה לי כל כך טוב. לבד באוויר הקריר של אמצע הלילה, אני רצה צועקת נושמת.. מרגישה. אני פושטת את המסכות שכל כך הגנו עלי, מקלפת מחומת האטימות שבי שכבות רבות. אני מגלה בעצמי רבדים עמוקים, במקומות בהם שכשכתי פעם רגליים, במים רדודים. מיליוני כוכבים קורצים לי מהמרום, מקשטים את חיי. הם יוצרים הילה מסביב לסהר מחייכים-- [לשמינית, שהוציאו אותי באמצע הלילה במסווה של השבעה.]

בעז"ה. הבכי שלך קרע אותי. עמוק בפנים ידעתי שזה יקרה, את הבן אדם הכי אמיתי שאני מכירה. אני לא יודעת לבכות ולך יש דמעות של כאב שפוצעות אותי. אני צריכה להודות לך, בזכותך אני יכולה [גם אם זה מעט] להיחנק מבפנים, מהדמעות. [לחברה הכי אמיתית שיש לי.]

בעז"ה. רציתן שאחייך, אבל בפנים כאב לי. אתן לא ידעתן לקרוא אותי, לא באמת. רציתן שאוהב, את אשר שנאתי.. ידעתן שאשתכנע בסופו של דבר. חשבתן שאחזיק מעמד ולכן הרפתן. נפלתי.

בעז"ה. רצפת פסיפס מגוונת בלעה את צעדיה. היא ברחה מן הטירה באישון לילה. היא הלכה כסהרורית, ובשמיים- ירח מלא. איש לא עקב אחריה אך היא המשיכה להביט מעבר לכתפה, כנרדפת. פכפוך מים נשמע בקרבת מקום. היא עצמה עיניה כמתפללת, ונבלעה באגם הקפוא עליו שמעה רק באגדות.

בעז"ה. את המתיקות שבאיסור לימדת אותי. את הנוחם שבעבירה, בסוד, במחתרת. את היופי שבבדידות הראת לי. את המנוחה השלווה שבגילוי. [שכחת את הרצון להמשיך, את העמידה במקום ללא יכולת לזוז.] את הטוהר שבשניים הכרת לי. את העמידה תחת חופת השמיים, ואת שבירת הכוס. את החיים החדשים שמתחילים.

בעז"ה. אביר על סוס לבן שיקטוף למעני זֵרים, זַרים שידפקו על דלתותיי. חלומות של ילדות מציאות נודדת, הכל לא אמיתי. שמש מֶרֵעַה, מָראַה את אמיתותיי. [איש לא ירצה בי]. חלומות של ילדות מציאות נודדת, הכל בידי שמיים.

בעז"ה. זעקתי, אילמת.. שמעת? קול תחינה בקע משפתיי הסדוקות. ביקשתי עזרה.. ידעת? בדמעות חוררתי גלי אבנים. רציתי שתושיעני, אך יותר מכל שתתייחס. לא אוכל לסבול עוד ניכור ממך.

בעז"ה. אילו רק חוננתי בכישרון, הייתי מעצימה את אשר ריגשני. אילו רק הגעתי להבנות, הייתי מחכימה את אשר אהבתי. אילו רק ידעתי לפעול, הייתי מוסיפה טוב.

בעז"ה. שירייך שפרצו אל תוך תוכי, רמסו את המחיצות עליהם עמלתי כל כך הרבה זמן, נוגעים בי. מילותי שיצאו החוצה, ניסו לעולל שמות באנשים שסביבי, מנסות להראות. שתיקותיינו חצבו לנו קבר. ללא מילים נשארנו. את בכישרון, אני במבוכה. כמו תמיד.

בעז"ה. אני שומעת את אותם השירים.. השירים שכל כך אהבת. אני זוכרת אותך, מתוכם. זוכרת אותך ואוהבת. עד כלות נשמתי. מתגעגעת. אני מכורה לאותם שירים ישנים, שירים שדרכם אני מגיעה אליך. לקח לי כל כך הרבה זמן למצוא דרך בא אוכל להגיע אליך בלא פגע, וכעת מצאתי אותה, ולא נראה לי שאעזוב כל כך מהר, כי טוב לי פה, בצילך. כבר אין הרבה שירים ישנים, הזמר העברי אבד אי שם בעבר. אך אתה נהגת למצוא את אותם מעטים. אשריך. אשריי. זכיתי.

בעז"ה. מלאך הגיע אתמול ולחש לי את אשר רציתי לשמוע. הוא סיפר בקול שקט שעוד יש לי תקנה. הוא פתח לי ספר בהלכות תשובה, נוגע בתוכי עם מילים אמיתיות. הוא ידע. שנייה לפני שהלך הוא לקח אותי הצידה, שואל בשקט- 'מי לה' אלי?' הרמתי יד רועדת, והוא הפך אותה ושם בתוכה סידור--

בעז"ה. מהחלטות לא בורחים.. את חייבת להבין, ילדה. הרצונות רק מודחקים, וזה לא טוב, את יודעת. מחסומים אף פעם לא בנויים לעולם. מחשבותייך עוברות לנתיבים לא נכונים, יוצרות פקקי תנועה במרכז יום עמוס, של כולנו. אתמול, ברגע של שקט חשבתי עלייך. מדהימה שלי.. אני רוצה שתישארי.

בעז"ה. רצון ותשוקה פינו את מקומם לאדישות, כשהתבגרת. מקימה מסביבך עוד חומה. לא רצית לרדת מהאולימפוס כי פחדת מחברה עוינת, כשהשתנת. נוגעת בכולנו. ישבת לבדך צפונה בין מחשבות ופחדים, כשגדלת. כבר לא תמימה. גילית לי את אשר על ליבך. זכיתי-- --- לחברה, שאני זוכה להכיר כל פעם מחדש. תודה לך על הכל.

בעז"ה. בפעם הראשונה שנתקלתי בך ראיתי עיניים עצובות, שרימזו לי על נשמה גדולה שראתה הרבה. בפעם הראשונה שראיתי אותך ראיתי נערה בוגרת באופן מיוחד. החיים ביגרו אותך, ולא הסכמת לספר לי איך. בפעם הראשונה שהכרתי אותך ברכתי את מזלי הטוב, שנתן לי לפגוש במישהי שעתידה ללמד אותי כל כך הרבה. בפעם האחרונה, כשעזבתי אותך, ראיתי חיוך גדול ועיניים צוהלות. חיבקת אותי, ואמרת "תודה". אין על מה.

בעז"ה. שדות של יופי בתוך הצער והכאב בנשמתי, פורחים לרגע ונובלים בחלופו. רוח של סתיו נושבת ומקפיאה את הדבר היחיד שנשאר, ליבי. ניסיון לדעיכה כשל מוקדם מן הצפוי. מילים של טעם מנסות להחיות את הניצוץ הרך שבתוכי, מרעידות אותו קלות, לא באמת נוגעות. שדות של יופי נהרסים ברוח של סתיו, מכניסים מילים של טעם ומכבים את השלהבת.

בעז"ה. דיברת איתי כמו שרק אתה יודע. בכנות ברגישות כמו שאתה. נגעת בי בתוך הנפש פנימה. בפנים.. בפנים.. עמוק. קנית אותי במילים עם משמעות. יודע לא יודע את הדרך.

בעז"ה. פחדת שאספר כי חשבת שזה יכאב, שאני חלשה. פחדת שאלך כי לא ידעת אם אני מוכנה, אם לא אשבר. פחדת לגעת כי לא רצית לפתוח פצעים, שתצטרכי לחבוש. אך אל תדאגי, בי אי אפשר לגעת. כבר אטמתי עצמי.

בעז"ה. היא עמדה שם, שמלתה רטובה מעיגולי דמעות שנושרים. הוא עמד שם, חליפתו מכוסה בשלל ייסורים רכים. היא הביטה בו, מרחפת אל על. הכחול של עיניו ייצב את הדופק. הוא הביט בה, כמעט וטבע. ים של דמעות בעיניה, עד כמעט סוף האופק. היא הושיטה אצבעה- לפנים. פיסת המתכת מחליקה על עורה. הוא הושיט ידו- לאחר שנים. עיניו צוהלות ליבו בשירה. *** והם הסתכלו אחרי שנים רבות, באלבומים ישנים. ראו איך הם השתנו, ביחד עם השנים. הם נזכרו במה שעבר עליהם, כשעוד היו צעירים. הם התחבקו בשקט, נאנחים. -------- מוקדש למדריכה שלי, שהלוואי ותגיע כבר אל היום הנפלא הזה - אל החתונה. אוהבת.

בעז"ה. תמיד היית שם, באופק, מוקף באינספור חברים. תמיד עמדת מרחוק - לא מתקרב, לא עניינתי אותך. הבנות תמיד דיברו עליך, אמרו שאתה המלך של הבנים, שאתה הכי הכי - מתחשב, אכפתי - שהמעמד לא סובב לך את הראש. כשעברת ברחוב, המבטים של כולן היו מסתובבים, והלחשושים הנרגשים דמו באותה העת לרוח המנשבת. הייתה לך חזות משובבת נפש. כולם ביישוב רצו בחברתך המבוגרים הרגישו שאתה בוגר, שתוכל לייעץ להם, ולשמש כתף תומכת בעת צרה. הבנים העריכו אותך, אהבו להיות לצידך. היית מושלם - המלך הבלתי מעורער. הבנות ידעו להבין שגם כשאתה הבן הכי חזק ומוכשר - אם תרצה, יהיה לך מקום לכולם, כי לכל אחד יש נשמה טובה. היית מלך האידיאלים של היישוב, מתחשב, עדין, בוגר, חזק... כולם ידעו שצפוי לך עתיד מזהיר, ורצו להיות לצידך כשתגיע לגדולות. גם אני. אתה יודע, ביישוב שלנו הכל היה כל כך פתוח. המבוגרים האמינו שנדע להציב לעצמנו את הגבולות, ולא הקשו עלינו. אצלנו לא היה דבר כזה - "נפרד". היינו כולנו ביחד, וזה היה נראה כל כך נורמאלי.. אז מה הפלא איפה, שמדי פעם ניגשו אלי בנות מהשבט שלך, שאלו אם אתה "תפוס", אם אוכל להעביר לך דברים מהם. ולפעמים, כל כך רציתי לענות להן ש"כן", אתה תפוס - אפילו שידעתי שאתה לא. כל כך רציתי לקרוע את המכתבים שהייתי צריכה להעביר לך, העיקר שאתה לא תדע. רציתי שתהיה גם בשבילי - לא רק בשביל כולם. מדי פעם. לפעמים. כנראה שלא יכולת. היית יותר מדי פתוח, יותר מדי עם כולם. סלחתי לך, ידעתי שאני לא היחידה בעולם, שיש הרבה לפני. שכנראה לא אזכה שוב באהבה שלך, אף פעם. והנה אתה פה, מולי, במדים של זית. לקרבי הלכת, למצות את הכישורים הטמונים בך. שדה הקרב התאים לך באופן מיוחד. אחרי שבועיים שהייתי מחוץ לבית - צריך הרי לתרום למדינה - רק רציתי להגיע ליישוב, לשכוח מהכל. חיכיתי לטרמפים, אבל הכביש היה שומם. ואז אתה הגעת, שחררו אתכם ל"רגילה", ודווקא כשאני חוזרת הביתה. ניגשת אלי עם חיוך על הפנים. בעיניים צוהלות שאלת לשלומי. עניתי שהכל טוב, "ואתה?" שורדים, ענית, מנסים. אחרי כמה דקות הגיע לנו טרמפ ליישוב, עלינו ביחד, שותקים. בנסיעה הסתכלתי עליך, לא השתנת. אותו בחור חזק, מוכשר - ממש כמו פעם. ניסיתי למחוק מזכרוני את הימים שהיית גם בשבילי. הגענו ליישוב, וקול קטן בתוכי זעק מכאב, מחכה, מצפה.. מצפה לרגע שתגיד משהו, שתבקש סליחה על כל הכאב שגרמת לי. לא אמרת דבר. לא התנצלת, לא סיפרת. כנראה שלא הייתי חשובה. ירדתי ליד הבית, מדדה בראש כפוף. ירדת ליד הבית, מוקף כמעט מיד בעדת מעריצים. הבטתי בך בגעגוע, זוכרת את הימים שהיית רק בשבילי. את הימים, שעוד זכרת. זכרת.. זכרת שאני אחותך.