יצירות של אלף המגן | יצירות ש-אלף המגן אהבה

לפרום לאט חוטים של קשר
(אין מילים של לתאר)
טיפות שלא נקוות, איתנו
תקוות שלא
(ולא חלמנו)
לכי תמצאי לך שקט
(כזה גבוה ויפה)
לכי תרקמי לו עצב
(אחד צלול שלא מרפה)
מול ים בעוד שנים
ילדה יפה תאמר
מילים כמעט שלא הספקנו
ומי רחוק ממי עכשיו

למודות סבל. תמיד פניהן למודות סבל.
גם את אמרת לי פעם
עם שביס כלשהו מרוח על הראש בזויית עניינית, מעניינת.
תמיד ידברו תמיד ישתקו,
תמיד אני
איתן
עם הפנים האלה. ועכשיו פניהן
עולות לי, פה
שוחקות קצת
רציתי להגיד לך, יש כאן מן מתיקות חמצמצה,
מן עשב דק, אולי מעט בוץ.
בנקודת זמן הזאת של ירוק ומקור
מים מעט.
מקדש מעט. בודהיסטי אולי.
חמוץ מתוק.
ובזמן

ומה אם לא אשכח אותך? ודמותך לא תעזוב אותי, וכל לילה במיטה הזכרונות יציפו את ראשי?
מי ידאג אז, ינחם ויעודד?
למי אוכל לשפוך את הלב?
מי ימחה את דמעותיי ויאמר שיבוא יום ויהיה טוב יותר?
על כתף של מי אוכל להשען, מי יבין אותי בכלל, את שעובר עליי?!
אף אחד. זה רק אני והרגשות. אני והכאב. אני והחושך ואתה.
ואולי גם הכוכב שנוצץ בתוך השחור ומעניק לי קצת אור, אולי.
ומי יחייך אליי כשאהיה

(רגליים בהתאמה לנשימות
גז באיטיות מלודרמטית וחזרה אל שגרת הנהיגה
עד נשימה עצורה, בלמים, חתולים ודמעה.
שיגרה)
לא יודע לא ידע והיא לא רואה טעם בכך
בשתיקות בפרצי הדיבור
יש כבר ריח אחר, חריג, זר
ומה לזר ולסדינייך
זו אהבה היללוה כל גדולי ה--?
לכאב זה התכוונו גיבורי התום?
(משוררים בני משוררים אוכלי חינם. צאו לרחובות)

מביט בתעוזה בלבן של עיניים ואומר חורץ

("ערב לזכרי, שנה למותי.
את לא בוכה, אולי קצת חיוורת.
בקונסרבטוריון הישראלי,
תזמורת בשחור לבן מייד תנגן.")
בישלתי לך את כל הפרחים שהבאתי כדי שישמרו ליותר זמן.
וגם עוגת גבינה (וטפטפתי בה מהבושם שלו.
זוכרת איך השתכרנו ממנה ביחד?
זה רק מעלה לי חיוכים ומבהיר את הצלקת, הקטנה, ליד העין)
וגם תליתי את המראה מעל המיטה שלך, זה בסדר?
(קפה-תה-שוקו. סידרתי יפה כאן במדף. ועוד מעט

בס"ד

אני לא האח שייחלת לו,
אני לא הבן שאמא ואבא ציפו לו.
אני שופע ביטחון עצמי מעושה, יודע-לא יודע
שאין לי ביטחון כלל.

כן כבוד הרב, מה לימדת את התלמידים שלך היום בישיבה?
מסכת בבא משהו?
בחיים לא הצלחתי ללמוד עמוד. המילים בילבלו אותי.
אהבתי יותר לשחק כדורגל. להכין מטוסים מנייר. להציץ על הילדות שקופצות חבל בחוץ מהמרפסת.
אתה ניסית ללמד אותי, ישבת איתי שעות

בעת שאלוהיך שוזר דמעה ביגון,
נשתתקה בינתי.
ואיך שפעם הרגשנו את הדופק בין הרקות
ועכשיו זו רק מכונה של מילים.
במאהל בדוואי מכניס אורחים מקיסריה,
בחום של היום, ביום של החום
שדווקא יצא לנו בסדר,
באמצע של הידיים של האמצע, בין צעד לצל
השחלנו אהבה וכיסינו בפרפרים.
אהבה. ממש אהבה
​ואפשר לדבר על זה רגע, על קיום ו
מתיקות וכאב ולבבות בין ההרים אבל -
בתהומות של

ואני לא יודע מה לעשות
עם כל הדמעות היפות האלה שלך..
אם לשמור ולהסתכל
או לנגב ולמחוק
או לנשק ולשתוק.

(בלי טובות)
נפגשנו, חיבוקים, צחוק ישן
התיישבנו כולנו, שמחים על החידוש והגילוי, סוקרים שינויים
נהנים ומתרפקים על נוסטלגיות.
דיברנו על שירות לאומי, צבאי ומכינות (מעורבות)
על הסדר ונסיעות חינם, על אהבות תיכוניסטיות ופאב ישן
ועל שטויות בערבי שבת ומסיבות חוף פרועות
נזכרנו, והחלפנו מספרים חדשים.
הבטחנו לצאת למעיין יחד, נפרדנו
והלכנו עדיין כגוש אחד צוחק, מתגעגע. זכר לימים