יצירות של נקודות של כיסופים

עוד שנת-לילה, עוד שנת אור. פחות מילה. לא נותר, אלא לבחור. נמחקת,נמחקת,נמחקת. את הרצון מחוקקת. נמחקת לבלי שוב. ועודנו מתאדה, הטוב. לוקחת שביב רצון קלוש. מנפה, מוסיפה. ממשיכה ללוש. ומלב הבשר פיסה מרימה. קידשני. ציווני. זיכני להפריש חלה תרומה.

בע"ה. היד הכותבת מקבלת שוק חשמלי. מיד זרה ואוהבת. נצמדת. מרעה לי. הלב פועם. וחדל פתאום. כבר לא רועם. השחר שוב הקדים היום. והזיעה הקפואה כדם נגרת. משננת עבר. ונזכרת. הרגש חובט. אותי מקדם. מה קרה שם, בניסן הקודם? חשבתי שעבר. חשבתי שנגמר. אך קומתי עוד לא דומה לתמר. כל עצמותי תאמרנה. כל חוליה צווחת, מעונה. לשכוח מה היה. לקלף עוד שכבת צמרמורת. יובש ישנו. דמעה לא מצויה. נימי-בשרי נזילים כחמרמורת. חירות אט-אט נחרטת. לפתע נמוגה. פתאום מתרחקת. אזיקי זכרון את ידי לופתים. ראשי נכרת לתהומות עמוקים.

בלהבה של אהבה עולה לנסתרות, מניצוץ שפל לאור האורות. מקפצת, מרקדת, מחוללת כלולות, פורצת שערי דמעה ותפילות נעולות. וגם אם דעך האור, והשלהבת - כבר לא ממש, בעינך תיקר שירת רש. שמחתי, מקור אורי: את אורך שלח, ומאמיתך לא אברח. אזרני גבורה. אמת. יישוב. ריצה. נפילה. ושאוכל גם לשוב.

נבילת עיניה הירוקות, החוורת פניה הסמוקות, נשירת שיערה השחור. ואני-שתקתי מלבחור. ידעתי שאני היחידה שיכולה לעזור לגלמודה. אך את ליבי לא מסרתי, ואט-אט אותה הרגתי. אותה בלבלתי, בה זלזלתי, ברפש גלגלתי, בצרחה טלטלתי. בראש חפוי אליה נגשת, מגלה בה את כל גווני הקשת. מרימה את עייני בהססנות. מסתבר שחיכתה בביישנות והעולם רץ,ממשיך להזיע לעצמו מוחא כף,מנסה להריע. ושתינו בדממה נשארות, נשמותינו לנצח מתחברות. אם אין אני לי מי לי.

בע"ה. בירח הרהורי, צופה למאורותי. מייחלת למשעול של נעם, אמת וכאב, מבורכת בתום וישרות הלב. מעוררי רחמיו של מי שאמר- חדשו ימינו כעבר. דמעות-גיל יגרו כמתק צופים. שביבי רצונותינו יהיו מונפים. מלכות אהבה ויראה תושפע ממרומים. יום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים. נכתב בעקבות ביקור בטבריה,אצל התלמידים הקדושים של מאיר עיננו הבעל שם טוב.

בע"ה. שמחתי, מקור אורי. מיישבי, מנערי. הלב גדוש בהודיות. דמעה זולגת מהרים וגאיות. מתחת למסכת עופרת, נקודת עצמה נסתרת. בנופי חיי מעלעלת, בדממה אותי מכלכלת. נחושתי גבולות, שירו למעלות! הללו לשאיפה ורצון, רמסו צינה ולצון. ללטיפת אהבה, חרש חרש מגיבה. לא-ל כל משתוקקת, ומרימה קולה, בשקט. השיר נכתב בחסות אחי האהוב שהביא לי את הדף ובחסות הערסל החדש.

בע"ה. סוחבת איתך את שק העבר, עוד רגע וגבך נשבר. תעיפי אותו מעלייך! העתיד מוזר,משכר ומתוק, פתחי דלתות במקום רק לדפוק. קצת נגמר,והרבה התחיל. פחד מתרחק ואומץ מוזהב ממלא. האמת מהארץ המושפלת צומחת, ועינייך בוהות. רצה בשדות חופש מטורפים. צלם אלוקים צץ מכל גבעול. אני-אני!חיה.מרגישה.נושמת. ועינייך עדיין שוהות. הגו זקוף,הביטחון ממלא. מגששת באפילת הלא נודע, מחייכת וכואבת מכל מכה דואבת. ולמה,למה, עינייך עוד תוהות? השיר הראשון שלי שלא כולו בחרוזים,אשמח להערות.

בע"ה. מבועתת שוב מן ההר, בלשוני חקוק טעמו הנמהר. ליבי מבולבל, הרגשתי מעורבת עמוד אש! סכנה מתקרבת. ממנו בורחת בטירוף, ייקרתיו ככסף צרוף. נפשי הגיעה לכדי חירוף, בחיבור דק, ראשי ערוף. במבט מוכיח ואצבע מאשימה, זרים הדליקו נורתי האדומה. זעקתם נתקלה באוזן אטומה תקופה עוברת, כסי דמה. נשמה ממעל קרוצה, אנא, התרפאי במרוצה. ללא שום חיפזון והאצה, ללא צינה, קור ומליצה.

וממני יצאה בת קול את האבן מליבי לגול בשקט,בלחישה בחוזק וחולשה להפיג מתוכי את הבושה וממני יצאה בת קול להפוך מספדי למחול ברעש,צילצולים וצעקה בשיחרור ומועקה סייג לחכמה-שתיקה.