יצירות של מאמין בן מאמין

ביצוע ועיבוד: תנחשו מי...

סיפר 'הנקמה' חוזר ובגדול!... לקראת סדר פסח החלטתי לנבור במסמכים ישנים שלי באתר אשר לא נגעתי בהם כבר שנים והחלטתי לנסות לחדש אותם.. חודש אביב הוא זמן להתחדשות, גם באתר הזה... אני לא מבטיח שהפרק הבא יבוא בקרוב אבל נראה.. הפרקים הקודמים זאב יצא מבית החולים ונסע לכיוון ביתו. הוא כמעט ולא היה מרוכז בנסיעה. המחשבות על מצבה של אשתו לא הרפה ממנו. אמנם הרופאים אמרו שהפגיעה לא כ"כ חמורה כמו שהם חשבו בהתחלה והיא אמורה להשתחרר תוך כמה ימים, אך התקופה שהם הולכים לעבור לא תהיה קלה כלל. חנה, שעד עכשיו ניהלה כמעט הכל בבית, מבישולים ועד ניקיונות, תהיה עכשיו מושבתת כמעט לגמרי. זאב לא שכח את ימי השישי שחנה הייתה יוצאת בשעות הבוקר המוקדמות והולכת ברגל עד לשוק מחנה יהודה, לעשות קניות לכבוד שבת. הם יצטרכו מעכשיו להזמין המחשבה המעודדת היחידה שלפחות הפיליפינית תקל מעליו את העומס של הערימות כביסה וכלים שמצטברות במשך השבוע. צפירה חזקה ניערה אותו ממחשבותיו והחזירה אותו למציאות. זאב לא לב שהוא כמעט נסע באדום. הוא הספיק לסחוט את דוושת הברקס ברגע האחרון ולבלום את הרכב. הרכב החליק על הכביש תוך כדי שהוא משמיע קול חריקה צורמת. כתוצאה מכך גם המכוניות שמאחוריו בלמו בפתאומיות תוך שהם משמיעות צפירות רמות. הנהג ברכב שבנתיב לידו פתח את החלון וצעק. "הלו זקן, תסתכל לאן אתה נוסע! אתה לא שם לב שיש רמזור אדום מולך?? מקודם גם כמעט נכנסת לנתיב שלי ונתקעת בי. זה היה יכול להסתיים ממש לא טוב". זאב מלמל 'סליחה' רפה, אך הוא היה בטוח שהלה כלל לא שמע אותו. הרמזור התחלף לירוק. זאב המשיך לנסוע אך הפעם בבטחה כששתי ידיו יציבות על ההגה וכולו מרוכז אך ורק בנסיעה. הוא לא ייתן למחשבות הללו להפיל אותו. הקב"ה שולח לו ניסיון והוא צריך להתמודד אותו כראוי. זאב הגיע לביתו והחנה את רכבו בחניה הפרטית שבכניסה לחצר. שער חשמלי ענק עם אינטרקום ניצב מולו. מאז שהמלחמה הסתיימה זאב וחנה היו קצת פרנואידים וחששניים. הזוועות שחוו במהלך השואה גרמו להם לפתח אובססיה בצורה קצת מוגזמת. דלת הכניסה בביתם הייתה נעולה תמיד. גם באמצע היום כשהיו בבית. זה התבטא במיוחד אצל חנה, שלפעמים הייתה מתעוררת באמצע הלילה בבהלה כשזיעה קרה ניגרת ממצחה, ממלמלת מילים לא ברורות על זה שהנאצים מגיעים וחייבים לברוח. היא הייתה מעירה את זאב ושואלת אותו בלחישה. "נעלת את הבית?" זאב היה מרגיע אותה שכל הדלתות נעולות ואין מה לדאוג. אך בכל זאת הוא היה קם מהמיטה ומוודא שדלת הכניסה הראשית נעולה. את השער האלקטרוני הם התקינו כשבאחד הלילות חנה התעוררה וטענה שהיא שומעת קולות ורשרושים מבחוץ. היא התעקשה לרדת עם זאב לבדוק שאף אחד לא מנסה לפרוץ לבית. זאב בעל כורחו יצא איתה החוצה כדי להרגיע אותו שתראה שהכל בסדר. בסוף התברר שזה היה בסך הכל חתול. השער האלקטרוני השרה עליהם אווירה של ביטחון והגנה. חנה הייתה מתעוררת כבר פחות בלילות. זאב הקיש את הקוד והשער נפתח אוטומטית. הוא פסע בשביל המרוצף החוצה את הגינה ומוביל לדלת הכניסה הראשית של הבית. משני צידי השביל הייתה גינה נאה ומטופחת להפליא. זאב וחנה השקיעו בה את כל נשמתם והונם. את הכסף לגינה הגיע מחלק מכספי הפיצויים שקיבלו מהעם הגרמני על הסבל והייסורים שהיו מנת חלקם בשואה. זאב זכר את הוויכוח שהיה לו אז עם חנה, האם לדרוש את הזכות לפיצויים הללו או לא. חנה טענה שבשום פנים ואופן אסור להם לקחת את הכסף הזה. קבלת הפיצויים הללו זו אמירה כאילו הכסף הזה מכפר על הפשעים הנוראים שעשו הגרמנים לעם היהודי. זאב לעומתה אמר שהכספים הללו לא נועדו כדי לפצות אותם על הסבל שנגרם להם, אלא הם בתור תשלומים על הנזק הכספי וההפסד שנגרם להם. הגרמנים ימ"ש בזזו וחמסו הרבה חנויות ובתי עסקים של היהודים. הם גם הרסו והשמידו בתים וחנויות בלי שום סיבה ורווח שצמח להם. זאב זכר את החנות הצנועה שהייתה לאבא בביתם. אבא מכר לתושבי הקהילה בדים ואריגים שאמא הייתה מכינה בעצמה. זה היה מקור הפרנסה היחיד בבית. אבא נאלץ לסגור את העסק לאחר ששמע שהגרמנים החלו לפשוט על העיירה והחלו לבזוז ולחמוס מכל הבא ליד. זאב אמר לחנה שבמצריים הקב"ה ציווה לבני ישראל במכת חושך 'להשאיל' מהמצרים כלי כסף וזהב. היו יהודים שלא רצו לקחת רכוש מהמצרים משום שהתייחסו לזה כאילו הכסף נועד לרצות אותם ושימחלו למצרים על כל שנות השעבוד. אך ההסתכלות הנכונה על הרכוש הזה היא בתור החזר כספי על העבודה שבני ישראל עבדו במצריים. ולכן היה מותר להם 'לגנוב' את הרכוש מהמצרים. חנה בסופו של דבר התרצתה והם החליטו עם הכסף הזה לטפח את הגינה שבביתם. הם ראו בזה כחלק מיישוב ארץ ישראל. לאביה של חנה היה ענף חקלאות רחב בימים שלפני השואה. חנה ראתה בדמיונה את עצי הפרי הענקיים אשר שתל אביה בגינת ביתם, וחלמה שיום אחד גם העצים בגינתם יגיעו גם הם לגובה עצום שכזה. היא נזכרה כשהייתה קטנה כמה היא אהבה להסתכל על אביה מטפל בעצים, עודר, מדשן ומשקה אותם. לזאב היה מנהג. בכל פעם לפני שנכנס לבית, הוא היה עושה סיבוב בגינה נהנה מיופי הבריאה ומפרי עמלם, מתענג על ניחוחות הפרי והריח המתוק של הפרחים הריחניים. זאב סיים את הסיבוב בגינה וצעד לעבר הבית. הוא בא לפתוח את דלת הכניסה אך מגנט מסוים שהיה מודבק על הדלת משך תשומת ליבו. 'שירותי עזרה וסיעוד לקשישים' היה כתוב שם. למטה בצד היה מצורף מספר טלפון. 'ממש משמים'. חשב זאב. 'איזו השגחה'. הוא חייג את המספר טלפון שהופיע למטה והמתין. מנגינה נעימה התנגנה לה ברקע בינתיים. הוא קיווה לטוב. * * * מעבר לקו השני האנס הרים את הטלפון. "שירותי עזרה וסיעוד, במה אוכל לעזור?" הוא שאל בקול חינני. "שלום, שמי זאב ליבוביץ', אשתי חנה שברה את האגן לפני כמה ימים והרופאים אמרו שהיא תזדקק לעוזרת פיליפינית צמודה שתסייע לה". חיוך גדול היה מרוח על פניו של האנס. 'התוכנית מתקדמת'. הוא חשב לעצמו. "אוקי אין בעיה". הוא ענה. "יש לנו עובדת פיליפינית מעולה עם המון ניסיון, מקצועית ביותר, היא יודעת להסתדר אנשים בגיל הזה עם מצבים כאלו. בנוסף היא גם נחשבת מאד זולה". האנס קרץ לעצמו. 'היא הייתה מוכנה גם ללכת בחינם. היא לא צריכה לדאוג לכסף. את התשלום היא כבר תקבל מהם. ופי כמה ממה שהזקנים האלו ישלמו לה. אבל אם אפשר לעשות גם מהם קופה, אז למה לא... "אוקי, אני אתן לך את המספר הטלפון שלה, ואתם כבר תדברו איתה. שיהיה רפואה שלמה". הוא אמר לזאב. "תודה רבה לך. אני מאד מודה לך". זאב ניתק את השיחה ונכנס לביתו מרוצה. * * * האנס גם הוא היה מרוצה. החלק הראשון בתכנית הושלם. הוא הצטער על זה שהבוס לא רואה את ההתקדמות של התוכנית. הוא בטח היה מרוצה. הוא רק קיווה שהפיליפינית תדע לעשות את העבודה כמו שצריך.

לחן וביצע: נו מי זה כבר יכול להיות...

שיתוף פעולה של כמה יוצרים באתר כסקיצה לניסיון לפרויקט ישן של הוצאת דיסק משותף של יוצרי שירה ומוזיקה.. לחן שירה וגיטרה: אוריאל=] מילים: אליהו בן דוד (המרקד) פסנתר: אני ויהי ממחרת האש והגפרית עת בוקר שוב חלף, ניזון משארית וגשם מטפטף סמוך להר חורב כותב אני לכם מכתב אוהב עצמו את עיניכם, הקשיבו לקולות אל תעצרו כעת את זרם הדמעות קרוב אבל רחוק, רחוק אבל קרוב אפשר לחזור, אפשר גם לאהוב פזמון: זו שבועה של אמונים יעידון המלאכים זו הדרך, אי אפשר כאן לעצור בשבילים הכי קשים עת יפלו החזקים אהיה לכם שלהבת למאור שוב שקט שוב דממה, זורמות המחשבות אתם סוברים שאין פה כל סיבה לחיות אך כשיאיר היום, עת שמש תחמם זכרו את שבועתי, נאום ה' זו שבועה של אמונים... כל הזכויות שמורות ליוצרים. אני יודע שלפעמים הפסנתר לא הכי מתואם עם השירה והגיטרה, זה בגלל שאלו שתי הקלטות נפרדות..

לחן וביצוע: אני אני יודע שהשירה בכלל לא משו... אבל לא מצאתי זמר אחר שישיר במקומי... תנסו להתרכז בעיקר בלחן ובעיבוד. מקווה שתשרדו את זה... :)

לחן וביצוע: אני סקסופון/חצוצרה: האורגן שלי

היצירה נקראת על שם המקצב שלה, שהוא שבע שמיניות.

ביצוע ועיבוד: אנוכי

הקלטה של כמה ערוצים באורגן

יושב על שפת הים, מביט אל הגלים. רואה אותם מתנפצים אל מול עיניי, נעלמים ונבלעים להם עם המים הקוצפים והגועשים. כך גם תקוותיי, הלכו והתנפצו להן בבת אחת. כל חלומותיי נגוזו ונעלמו כלא היו, ונותרו רק רגשות האשמה. לוקח אבן אחר אבן ומשליך אותן אל הים. מביט בהם יוצרות מעגלים מעגלים מסביבן. בתוכי גם נוצרו מעגלים של רגשות. ים של רגשות סוער בקירבי. רציתי למחוק את אותם רגשות, להשליך אותם אל הים כמו את ההאבנים. פתאום אני מגלה אבן שמשכה את תשומת ליבי, אבן בינונית בגודלה, אשר פינותיה מחודדות ומשוננות. מביט בה בעיון זמן מה, ולאחר כמה רגעים אני מחליט לחרוט עליה אותיות. לקחתי מקל ברזל ויצרתי את המילה 'כעס'. אני משליך את האבן מידי אל הים, צופה בה נעלמת ושוקעת במעמקי המצולות. לוקח אבן נוספת וחורט עליה את המילה 'ייאוש', וגם אותה השלכתי אל הים. על האבן השלישית כתבתי את המילה 'אשמה', וגורלה היה דומה לשאר חברותייה. כך עשיתי אבן אחר אבן. מחקתי מליבי את הרגשות השליליים שבי. פאום אני מרגיש תקווה גדולה פועמת בתוכי, רצון חזק להשתנות. הכעס נהפך לאהבה, הייאוש הפך לתקווה, האשמה לאמונה וביטחון, וכך שאר הרגשות. הנה, בכל זאת יש עוד תקווה.

הוא זועק בכל כוחו, קורע את הדממה. צעקה מרקיעה שחקים, בוקעת רקיעים. מתחנן הוא בכל ליבו שמישהו ישמע אותו, יקשיב לקול תפילתו. אך איש אינו שת ליבו אליו כולם עסוקים בשגרת החיים, כאילו כלום לא קרה. אך הוא ממשיך לזעוק, אינו מתאייש אולי בכל זאת משהו יחדור פנימה, ייכנס עמוק בלב. הצעקה הופכת לבכי שקט, ארוך ועדין. המסוגל להמיס לבבות. הוא משמיע גניחות חלושות אנחות כאב כאדם המתייסר בייסוריו. ופתאום משהו מבעד לקליפה העבה, נכנס אל תוך הלב. שוב חוזר הבכי השקט אך הפעם בעוצמה חזקה יותר הולכת ומתגברת חודרת מבעד הסדקים. ופתאום היא נחלשת אט אט הולכת ונעלמת, נמוגה בין הצללים. נבלעת ונטמעת עם תפילה חרישית העולה למרומים, יחד עם אותה צעקה שקטה. שערי תשובה עוד לא ננעלו. "עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו ובמעשיכם".

לחיות את העבר, אך לא להיות שקוע. להיות מחובר, אבל לא נטוע.   ללמוד מהאבות, ומגדולי האומה. להתחבר לארץ, לעם ולאדמה.   להביט קדימה, אל האופק הרחוק. לחשוב על העתיד, אך את העבר לא למחוק.   להפיק לקחים, ללמוד מכל טעות. להתחיל מחדש, חיים עם משמעות.   להנחיל את מורשת האבות, לדורות הבאים. להראות את גדולת הבורא, גם לכל הגויים.   לכתוב עוד פרק מעל דפי ההיסטוריה, גם במחיר של דם ודמעות. לזכור שאנחנו בסך הכל, עוד חוליה בשרשרת הדורות.    

חושך. חושך מצרים.קור אימים שורר בחוץ. רק יללות הרוח השורקת נשמעו בכפור החשוך הזה. אני עומד שם רועד כולי. מפחד. הגשם יורד. הפחד עולה. הגשם הולך ומתחזק. ופעימות ליבי מתחזקות גם הן. הולכות וגוברות. נוקשות בי בעצמה, כטיפות הגשם הניתכות ארצה בחזקה. ופתאום קול רעם אדיר נשמע. לאחריו דממה. שתיקה רועמת. הגשם פסק. הרוחות נדמו. אך הצינה עדיין חודרת לעצמותיי. מקפיאה את גופי. את ליבי. מתעטף במעילי העבה. חש בתחושת ביטחון. מהדק אותו יותר חזק אל גופי. כאילו רק הוא יכול עתה להגן עלי מפני הקור העז. מפני הפחד הנורא. רק הוא מסוגל להעניק לי חום ואהבה. "אל תעזבני ה', אלוהי אל תרחק ממני." ולפתע הבזק פתאומי נראה בשמים. ברק זוהר הופיע ברקיע. כאילו סימן מלמעלה נשלח אלי. "אל תירא מפחד לילה." ופתאום הבוקר הפציע. עמוד השחר האיר את היקום. הפחד נמוג. והחששות נעלמו. השמש זרחה בחמימות מעל ראשי. הקור נעלם כלא היה. אך המעיל עדיין נשאר על גופי. מחמם את ליבי. מרגיע את נשמתי. 'אבא, אני מבקש שלעולם אל תעזוב אותי גם ברגעים הכי קשים.'

יושב על הסלע, מקשיב לשקט שמסביבי. רק קול ציוץ הציפורים ואוושת העלים הפרו את הדממה. אני כאן לבד. עם עצמי. עם המחשבות שלי. מביט מעלה אל השמים התכולים כאילו מנסה לגלות סימן כלשהו שאכן יש שם מישהו למעלה במרחבים האדירים הללו, שצופה בי ברגע זה, ומקשיב לרחשי ליבי, הנשפכים לפניו כתפילה חרישית, זועקת, דוממת. למרבה האירוניה, צמרות עצי היער הגבוהים, הסבוכים, הסתירו מעיני חלקים מהשמים, ורק כמה פיסות כחולות יכולתי לראות בין סבך העצים ענקיים. הסתכלתי על העצים במין מבט מאשים כזה, כאילו הם אלה שניסו להסתיר ממני את האות או ההבזק בשמים שהתאמצתי כל כך לראות, שבאמת יוכיחו לי שתפילת ליבי לא נאמרת לשווא. אך לפתע חשתי כמה אני קטן ועלוב לעומת העמים הענקיים הללו, שהתנשאו לגובה כה עצום. 'כמה אני אפסי מול מעשיו של הבורא.' הרהרתי. הבטתי שוב בעצים, הפעם יותר לעומק. פתאום הם נראו גבוהים, מכובדים, אצילים כאלה. צמרות העצים הירוקים כאילו חייכו אלי בהבנה. ואני חייכתי אליהם בחזרה. 'אני סבוך כמותכם.' אמרתי להם. והעלים כאילו הנהנו עם הרוח הנושבת. 'מה רבו מעשיך ה'.' חשבתי. הנה, בכל זאת הצלחתי להרגיש אותו. אותך. יושב על הסלע, השקט שמסביבי נוגד את סערת רוחי ואת נפשי הרועשת. הלב גועש ממחשבות. והשקט שמסביב מנסה לחדור פנימה אל תוך הגוף והנשמה, רוצה לתת רוגע ושלווה פנימית לנפשי. ואוויר היער הצלול מטהר את מחשבות ליבי, מזכך את נשמתי. והתפילה בוקעת מעמקי ליבי, רוצה לפרוץ החוצה, להרקיע שחקים, לנפץ את המחסומים. אך תפילתי נאמרת בקול דממה דקה, זועקת, דוממת, פורטת על מיתרי הלב. עולה לה למרומי השמים, פותחת שערי דמעות ובכיות, נאספת על ידי מלאכים לבנים, צחורים כשלג. ויושב במרומים לוקח את תפילה חרישית, ומצרף אותה אל סל הדמעות הזולגות מעיני, ומכפר לי על כל חטאיי ועוונותיי. 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ.'

אבא, מעודי לא זכיתי לפגוש בך פנים בפנים. מעולם לא ראיתי אותך, מעולם אפילו לא שמעתי את קולך. אני יודע שבלעדיך לא הייתי פה, שבזכותך הגעתי לעולם. אני כל כך רוצה להודות לך על זה, אבל ממש קשה לי. אינני יודע היכן אתה. אבא, למה אתה מתחבא לי? אני כותב לך מכתב זה בתקווה לקבל תשובה בחזרה, כדי שאדע לפחות שאתה קיים. מצפה לשמוע ממך בקרוב. בנך. (נכתב במהלך סדנה לכתיבה יוצרת שמתקיימת בישיבת ההסדר חולון)

לחן ופסנתר: אני קלרינט: איתמר פרקש חצוצרה: אלעזר כהן עוד: אלדד כץ קלידים: הרב מוטי הרשקופ את היצירה הזאת הלחנתי לפני שלוש שנים בערך קצת לפני פסח בהשראה של שיעבוד מצריים והגלות. (אז קראתי לה 'עבדות'.) זה המקור. http://www.inn.co.il/Mosaic/lmf_read.aspx/4342 עם הזמן קצת פיתחתי אותה והוספתי לה דברים חדשים. http://www.inn.co.il/Mosaic/lmf_read.aspx/18644 לפני כמה שבועות התקיים קונצרט של מוזיקה יהודית של ישיבת כינור דוד, (שבא אני לומד, או יותר נכון למדתי...) 'בכל ליבי קראתיך'. החלטתי לעלות את היצירה הזאת לקונצרט ויהי מה. עבדתי עליה עם הראש הישיבה שלי (על הקלידים) ועם מוזיקאי שבא במיוחד בשביל זה, וזה התוצאה. היצירה מתארת את אורך הגלות ואת מציאות עם ישראל בין העמים. ניסיתי להמחיש באמצאות מוטיבים יהודיים את צער השכינה על הגלות ועל זה שעם ישראל נמצא בין העמים ככבשה בין שבעים זאבים. החצוצרה והעוד הם מנגינות העמים הגויים שבאים להפריע לעם ישראל. מקווה שתיהנו. גלות

יצירה שהעליתי פה בעבר אך הפעם היא באיכות יותר טובה וגם יש הוספות ושיפורים ליצירה. ההקלטה היא ממכשיר של מישו שמקליט לאולפן שיש לו, זה בקונצרט של המורה שלי לפסנתר וגם אני ניגנתי קצת. זה פסנתר כנף.

זה השם שנתתי ליצירה. לא משהו מפוצץ כמו ´גלי הים´ או ´רוגע´ (זה חלק מהשמות שחשבתי לתת ליצירה) אבל בסוף זה השם שבחרתי.. בכל אופן אני מקווה שתהנו (למי שיטרח להאזין...)

אפשר לקרוא לזה פריוקט ר"ח שלי.

שדרוג ליצירה שהעליתי בעבר לאתר http://www.inn.co.il/Mosaic/lmf_read.aspx/10927

לחן וביצוע: אנוכי

לחן לשיר שכבר העליתי בעבר לאתר. בצירוף אקורדים! 20130224013910.doc לא תמיד הכל שחור, לפעמים יש גם אפור. אך תמיד צריך לזכור, בכל דבר לראות את האור. וגם אם לפעמים יש אכזבה, צריך לקבל הכל באהבה. להסתכל תמיד בעין טובה, ואז תראה שהכל יתהפך לטובה. אל תשכח אף פעם שתמיד יש בורא לעולם. שתמיד משגיח מעל, וגם אם לך זה לא נראה כלל. אז תאמין ותשמח, שהכל מאיתו יתברך. גם לפעמים כשרע לך, אתה צריך להיות בשמחה. כי היסורים מכפרים, ואת גופך הם מטהרים. ואז תראה שהכל יסתדר, כי אלוקים עליך שומר. גם לפעמים כשקשה לך, הוא תמיד נמצא איתך. גם אם אתה לא יודע את התשובה, אז תאמין שהכל לטובה.

20130210055430.mid לחן וביצוע: אנוכי יש כאן שתי גרסאות ליצירה. הגרסה היא נגינה חיה של בלבד, ואילו הגרסה השנייה נכתבה לכמה כלים בתוכנה לכתיבת תווים. תהנו!

מוקדש לכל אלה שיתגייסו והתגייסו בימים הקרובים. ואני מרשה להקדיש את זה גם לעצמי לרגל הגיוס הקרוב שלי ביום ראשון. 20120314160431.wav כנראה זו היצירה האחרונה שאני יעלה עוד השנה... (מרץ 12 עד מתי?!)

לחן וביצוע: אנוכי הקט..

יצירת בלוז מקורית.

הוא היה שחור משחור.אי אפשר היה להבחין בתווי פניו כלל. עיניו לא נראו בחושך הכהה. פיו הסתתר במעמקי האפלה. מבטו היה קפוא ומפחיד. הסתכלתי עליו במבט מאובן, והוא החזיר לי מבט מפחיד. עמדתי קפוא על מקומי מבלי יכולת לזוז, הייתי משותק מפחד. רציתי לברוח, לנוס מפניו, אך ליבי בגד בי, רגליי נשארו נטועות בקרקע. החלטתי שאני חייב להתעשת, אני לא ייתן לו לנצח אותי. ניתקתי רגליי מן הקרקע, והתחלתי במרוצה. רצתי כפי שלא רצתי מאודי, רציתי להתרחק ממנו כמה שיותר. הסתכלתי לאחורי, ראיתי אותו מתחיל לרדוף אחרי, כמעט והדביק אותי. לאחר זמן רב של מרוצה בלתי פוסקת, ראיתי שאני לא יכול יותר. רגליי התעייפו, וכמעט שצנחתי באפיסת כוחות על האדמה. בלית ברירה החלטתי לעצור לרגע. פחדתי להציץ לאחוריי, אך אזרתי אומץ והצצתי לרגע. התכוננתי לגרוע מכל. מה שראיתי היה מוזר מאד. האיש השחור עצר אף הוא. מלחמת המבטים חזרה. הוא נעץ בי מבט מאיים, ואני מכווץ כולי, מביט בו בעיניים מפוחדות. היה נדמה שהו צוחק עלי. מה קורה פה?! תהיתי לעצמי. מדוע הוא לא קם ומתנפל עלי?! האם הוא רוצה להשלים איתי? רציתי לגשת אליו, אך עדיין חששתי, אולי זה רק פיתיון. לכן המשכתי לרוץ, והאיש השחור גם החל לרוץ. עכשיו התבלבלתי לגמרי. האם הוא איתי או נגדי?! מה הוא מנסה להשיג? עשיתי עוד נסיון אחד. עצרתי שוב, ואכן אף הוא עצר כמקודם. אולי הוא מנסה לחכות אותי? זרקתי מחשבה לחלל האוויר. ואז לפתע הכתה בי ההבנה. זה בסך הכל הצל שלי...

קלידים: אני חליל: איתמר לוי

איה בני, מחמד ליבי, אשר גידלתיו בעמל כפיי? איכה הבן אשר הלך בדרכי אביו ושמע בקול אימו? בני, מדוע הלכת מאיתנו, משאיר אותנו לבד, מכונסים בצער וביגון שעוטף אותנו? היכן אתה, ילדי יקירי, אהוב ליבי? את כל חיי השקעתי בך, אתה כל עולמי. היכן הוא אותו הילד, שתמיד ידע לטעת בנו שמחת חיים, גם ברגעים הקשים? להיכן נעלם הנער שתמיד גרם נחת רוח להוריו? ילדי, אתה בני יחידי. אינך יודע עד כמה אתה יקר לליבי. נפשי נקרעת, זועקת. אנא אל תלך מאיתנו, חזור אלינו. נשמתי קוראת לך,ליבי יוצא אליך. אייכה?

אולי זה קצת מאוחר מידי בשביל פרויקט פסח אבל אין לי סבלנות לחכות על לפסח של שנה הבאה... אם אני לא אשכח את זה עד אז... בכל אופן ההקלטה היא אמורה להיות חלק מפס קול לסרט שאחותי עושה על סבא שלי שהוא ניצול שואה (הוא גם הוציא ספר) בתור פרויקט שהיא צריכה להגיש והיא ביקשה ממני לעשות לה מוזיקה לסרט. הסצינה היא שסבא שלי מספר על ליל הסדר בסיביר או במחנה כלשהו כבר לא ממש זוכר... אולי אני יעלה עוד איזה קטע שאני 20100421002625.mp3 פסנתר: אני חלילית: מיטל קרני (המורה הראשונה שלי לפסנתר..)

לא תמיד הכל שחור, לפעמים יש גם אפור. אך תמיד צריך לזכור, בכל דבר לראות את האור. וגם אם לפעמים יש אכזבה, צריך לקבל הכל באהבה. להסתכל תמיד בעין טובה, ואז תראה שהכל יתהפך לטובה. אל תשכח אף פעם שתמיד יש בורא לעולם. שתמיד משגיח מעל, וגם אם לך זה לא נראה כלל. אז תאמין ותשמח, שהכל מאיתו יתברך. גם לפעמים כשרע לך, אתה צריך להיות בשמחה. כי היסורים מכפרים, ואת גופך הם מטהרים. ואז תראה שהכל יסתדר, כי אלוקים עליך שומר. גם לפעמים כשקשה לך, הוא תמיד נמצא איתך. גם אם אתה לא יודע את התשובה, אז תאמין שהכל לטובה. כעיקרון יש לי גם לחן וביצוע לשיר הזה רק שמשום אני לא מצליח לעלות את הקובץ.. ובין כל בית לבית יש פזמון 'כל מה שעושה ה' הכל לטובה'.

בחדרי אני יושב על עצמי אני חושב, פותח את יומני וכותב, כל מה שמצטבר אצלי בלב. שונא וגם אוהב, שמח ומתאכזב מעריך אבל מתעב, אושר מעורבב בכאב. ליבי אכול ספקות, כל כולי דאגה וחרדות, מחשבות ותהיות, ייסורים והתלבטויות. לא מצליח לכתוב, על כל הרוע והטוב, על המרגוע והמכאוב, שיוצרים אצלי רגש רחוק קרוב. סוגר את היומן, מרגיש שזה בזבוז זמן, הכתיבה לא תעזור, אל עצמי אני לעולם לא אחזור. מבולבל בוהה בתקרה, רוצה לסובב את הגלגל בחזרה, עדיין לא מבין מה קרה, איך הגעתי למצב הנורא. לא יודע מה קורה לי, לא מבין מאיפה זה בא לי, לא יודע אם טוב או רע לי, חושב שאני קצת לא נורמלי. אלוקים, למה אתה לא עונה לי?! פורק את כל המחשבות, לכולן אני מחפש תשובות, מקווה שכל האכזבה, תהיה רק לטובה.

לכל מי שחיכה להמשך... (וגם למי שלא..) מצטער על ההפסקה המאד ארוכה.. תקופת לחץ של בגרויות... ב"ה ש(כמעט) סיימתי עם זה... יש פה את הפרקים הקודמים. למי שכבר הספיק לשכוח.. 20100801095539.doc מתן השתרע על מיטתו בפישוק איברים בחדרו במלון. הוא היה מלא סיפוק על היום המהנה שחווה. הוא ראה המון דברים שלעולם לא ראה קודם, גם למד המון דברים חדשים. הנה הוא רואה עולם סופסוף. בישיבה הוא הרגיש שחונקים אותו. לפעמים הוא היה יוצא מהישיבה לטייל ברחבי הארץ עם עצמו, להתאוורר מהלימודים שהכבידו עליו ולנקות ראש. זה היה מנהג די קבוע אצלו. מידי פעם הוא היה יוצא מהישיבה, מכבה את הפלאפון והולך לטייל עם עצמו בטבע בעיקר במעיינות. אף אחד לא יודע לאן נעלם בפעמים אלו. בערב הוא היה חוזר לישיבה וכששאלוהו היכן היה, הוא לא נידב יותר מדי מידע. היו ככאלה שניסו להפציר בו, אך עם הזמן כבר לא עניין אותם לגלות היכן מתן נעלם בפעמים אלו. גם הרמי"ם וההורים שלו, שניסו לא פעם לדבר איתו על זה, הניחו לו לנפשו. עכשיו כשהוא מתרווח במיטה מפנקת במלון בהודו, אחרי יום עמוס בטיולים והרפתקאות, הוא הרגיש חופשי ומאושר. עכשיו אף אחד לא דורש וחוקר איפה הוא. לא יושבים לו על הורידים. הוא חש עייף ומותש, אך מרוצה אחרי יום ארוך ומהנה שכזה. הוא חשב לתפוס תנומה עד ארוחת ערב, אלא שאז הדלת נפתחה וג'ק נראה בפתח. "הו מתן." אמר ג'ק. "מה שלומך?" שאל. "בסדר." אמר מתן. "עייף." וכדי להוכיח לו הוא פיהק פיהוק גדול. ג'ק חשב לדבר עכשיו עם מתן, אבל כשראה שזה זמן לא הכי מתאים הוא אמר למתן. "אוקי, תנוח עכשיו חצי שעה ואח"כ נרד לארוחת ערב." "סבבה, תודה." אמר מתן. ונחת על המיטה הרכה. ג'ק יצא וסגר את הדלת. 'מסכן.' חשב. 'הוא הולך להתאכזב, אבל מה לעשות המטרה האמיתית שמתן הולך לבצע היא הסיבה לטיול.' * * * בחדר הישיבות של יד- לאחים התקיימה אסיפה מבצעית חשובה. יושב ראש הארגון שמעון פולק סקר את הנוכחים. האנשים שנכחו בחדר, נבחרו על ידו בקפידה. היו שם חצרוני ואנשיו שהין אנשי שטח שהיו נכנסים בגפם אל תוך הכפרים הערביים. בנוסף אליהם נכחו הרב בנימין גליצמן ור' צבי כהן, שנבחרו לתכנן את דרכי הפעולה והחילוץ בשטח, משום היותם תלמידי חכמים וידעו לנתח מצבים בצורה בחדה ומחושבת כדרך שמנתחים סוגיות. הוא פתח בדיבור. "שלום לכולם. אתם בוודאי יודעים לשם מה התכנסנו כאן. אפשר לומר שהגיע רגע האמת, ואנחנו יוצאים למבצע החילוץ בשנית תוך כדי הפקת לקחים מפעם קודמת." הוא הניח על השולחן קלסר עבה עם מסמכים. "הנה, כאן נמצאים המסמכים של תוכנית הפעולה הקודמת שהסתיימה לצערנו בכישלון, יש כאן את התרשימים והמפות של האזור, יש פה גם תמונות שאנשינו צילמו בזמן המבצע. ר' בנימין ור' צבי, עליכם אני מטיל לתכנן את תוכנית החילוץ תוך כדי עיון בטעיות שביצענו בתוכנית הקודמת. אני רוצה שיתוף פעולה מלא ביניכם ובין צוות החילוץ שלנו." הוא הצביע על חצרוני וחמשת אנשיו שהנהנו בהסכמה. "בעזרת ה' נעשה ונצליח." הוא חתם. אנשי הצוות של יד- לאחים יצאו מהחדר בתחושה מרוממת אך מתוחה. * * * הם ישבו בחדר האוכל הענק של מלון לודן, סועדים את ליבם בתפריט הודי עשיר הכולל צ'אפטי, הלחם האהוב על מתן, צ'אטני שזה תערובת ירקות מבושלים בתוספת סוכר ועוד מיני סלטים וקטניות למיניהם. ג'ק ומתן ישבו אחד מול השני בשולחן זוגי עגול ואכלו בנחת מהמאכלים ההודים שמתן למד לחבב. המחשבות אפפו את מתן. הוא הרהר בצעד שעשה כשהחליט לעזוב את הבית, הישיבה ואת החברים, ואת הדת. ובעצם את הכל, את כל מה שהיה לו בחייו הוא נטש, סה"כ הוא בנה את חייו בצורה נורמלית וסבירה, עד שקרה הסיפור עם ציפורה , שמוטט את אישיותו. הוא היה קשור מאד אל אחותו, נפשית רגשית, מאז שהיה עוד ילד קטן הוא זכר איך ששיחק איתה אבא ואמא, ולפעמים אפילו שיחק איתה ביחד בבובות שלה. עם השנים, כשגדלו, הקשר ביניהם התפתח לדיבורים ושיחות נפש, כל אחד התייעץ עם השני בבעיותיו, הוא סיפר לה על קשיו בישיבה והיא מצידה סיפרה לו על בעיותיה עם חברותיה, עכשיו כשהיא עזבה את הבית זה לגמרי שבר אותו. גם בצד הפיזי זה פגע בו. כמעט כל העול בבית היה מוטל עליו, הוא היה צריך לפעמים לשמור על אחיו הקטנים שלא כ"כ ששו לחלופה הזאת. הם היו רגילים שציפורה הייתה שומרת עליהם, מספרת להם סיפורים ומשחקת איתם משחקים. הוא לא כל כך ידע איך לעשות זאת. אבל בסך הכל הוא היה מרוצה מהצעד שעשה. הוא היה צריך להשתחרר קצת מהלחץ הנפשי. חבריו בישיבה ובישוב קצת חסרו לו, אבל השהייה במחיצתו של ג'ק נעמה לו. בכל זאת באיזשהו מקום בלב הוא התגעגע אליהם. לכל הצחוקים שעשו בפנימיות, את המריבות עם החמשושים והשישיסטים, את הנרגילה מידי ערב עד שפעם אחת תפסו אותם והחרימו אותה. גם למשפחתו הוא התגעגע. הוא התגעגע לאחיו הקטנים והחמודים שלמרות שהם די ניקצו לו הוא אהב אותם , הוא דמיין ברוחו את רותי הקטנה לדבר את מילותיה הראשונות כשהיא מבטאת בקולה הילדותי והמשובש את צמד המילים סבא וסבתא. (סבה ותתא). הוא זכר שלומי השובב כשטיפס על המרזב כדי להביא כדור שנתקע לו על הגג. זה לא הסתיים טוב. שלומי נפל מגובה רב ובנס זה הסתיים רק בשבירת יד. אפילו לצוות בישיבה קצת התגעגע. אך את הר"מ שלו הוא לא רצה לזכור. לדעתו, הוא הרס לו את החיים. מתן חשב שהוא לא מבין את ליבו ושהוא נוהג בו ביד קשה. אבל מתן ידע שבאיזשהו מקום הרב צבי צודק. לפעמים הוא באמת חרג מהגבולות והגזים במעשיו. 'אך זאת לא סיבה לנהוג בו כך.' התקומם מתן בליבו. 'הוא השפיל אותי לעיני כל הכיתה.' מתן זכר את הפעם שהרב צבי אמר לו באמצע שיעור לעיני כל הכיתה שאמר שהוא לא יסתדר בחיים אם ימשיך כך בדרכו. הוא לא זכר מה בדיוק עשה באותו פעם. קולו של ג'ק קטע אותו ממחשבותיו. "מתן." מתן התנער מהרהוריו. "מה? אה כן." הוא אמר. ג'ק הביט במתן בריכוז. הוא ניסה לקרוא את מחשבותיו. "מתן, הכל טוב?" "אני? אה.. כן אני בסדר." אמר מתן. ג'ק חשב איך לפתוח את השיחה. "איך בינתיים בחו"ל? נהנה?" שאל. "בטח, חבל על הזמן." אמר מתן. "לא מתגעגע לארץ?" שאל ג'ק. מתן חשב. "האמת היא שקצת." אמר. "אבל לישיבה אני לא רוצה לחזור." ג'ק התבונן בו. "בגלל הרב שלך." שאל, קבע. "בעיקר." אמר מתן. "אני חושב שאני לא רוצה להיפגש איתו יותר לעולמים." "עד כדי כך?!" התפלא כביכול ג'ק. "אתה שונא אותו?" ג'ק הפעיל את כל המניעים פסיכולוגיים שיכל כדי שמתן יבצע את המטרה המרכזית של המבצע. "במידה מסוימת כן." אמר מתן בלהט. "האיש הזה פגע בי והשפיל אותי ממש." ג'ק הנהן בהבנה. הוא הראה שהוא משתתף בצערו. אתה זוכר שלפני שיצאנו לטיול אמרתי לך שכשנחזור לארץ אני יטיל עליך משימה חשובה בשבילי?" מתן הנהן. 'איך זה קשור לעכשיו? חשב. 'לאן ג'ק חותר?' ג'ק המשיך. "כמו שכבר סיפרתי לך אני עיתונאי במקצועי והצעתי לעורך הראשי של העיתון להכין כתבה על עולם הישיבות התיכוניות." מתן הנהן וג'ק המשיך. "בהתחלה העורך לא כל כך שש שיהיה כתבה בעיתון על דתיים שהיו שנואי ליבו, אבל לבסוף שכנעתי אותו שהציבור הרחב צריך להכיר גם את הצד השני ובסה"כ יש המון דברים טובים בדתיים ובמוסדות שלהם." ג'ק עצר לרגע לראות איך הדברים משפיעים על מתן. 'יפה.' חשב מתן. 'למרות שהוא כ"כ רחוק מהדת, בכל זאת יש בו רגש אהדה כלפי הדתיים.' ג'ק המשיך. "בתור תחילת התחקיר החלטתי להתמקד באנשי חינוך של הציבור הדתי לאומי וחשבתי שאתה תוכל לי בזה." מתן לא כ"כ הבין. "איך אני בדיוק יוכל לעזור לך?" ג'ק ענה לו. "אתה הרי מכיר את העולם הזה הייתי בו, חיית אותו. אני רוצה לחקור אחר אורח חייו של הרב שלך, מה הוא עושה בחיים, מה הוא עושה חוץ מללמוד וללמד תורה. אני רוצה לדעת מה גורם למורים ומחנכים בזרם הדתי לאומי להגיע לתחום החינוך וההוראה." מתן התחיל להבין. הוא לא כ"כ אהב את הרעיון של לחזור לישיבה, למקום שלא עשה לו כ"כ טוב בחיים, לדעתו לפחות, אבל ג'ק עשה לו טובה, הוא היה מדריך טיולים שלו בהודו, וגם היה לו לחברה, בלעדיו לא היה מסתדר, הוא צריך להשיב לו גם טובה. ואולי זה גם תשובה לכל מחשבות הגעגוע שבאו אליו. לבסוף שאל. "ומה התפקיד שלי בזה?" "התפקיד שלך הוא להתחקות אחריו ואחרי מעשיו. אתה צריך פשוט להיצמד אליו." אמר ג'ק. "זה גם יהיה בשבילך סוג של נקמה בו." הוא הוסיף בחיוך ערמומי. למתן לא היה שום ענין לנקום ברב שלו. אך ההשפלה שעבר בגללו לדעתו הצדיקה את המעשה הזה. גם סה"כ זה בשביל כתבה שאוהדת את הציבור הדתי לאומי. "בסדר, אני מסכים." הוא אמר. "מתי אני אתחיל לבצע את המשימה?" הוא שאל. ג'ק רשם לעצמו אות ניצחון. הנה, מתן יסייע להם בעקיפין בלי ידיעתו במשימתם. "הזמנתי שני כרטיסי טיסה למחר בבוקר." הוא אמר בשאט נפש. "מה?! למה? אבל חשבתי שנטייל לפחות עוד שבוע." נזעק מתן. ג'ק ידע שזה יבוא. "נכון, זאת הייתה התוכנית המקורית, אבל מה לעשות שהעורך של העיתון רוצה את הכתבה כבר לעוד שבוע, לכן אנחנו צריכים להזדרז." "טוב בסדר." אמר מתן. הוא היה די מאוכזב. הוא חשב לכייף לפחות עוד שבוע בהודו. "אבל אני מבטיח לך שאחרי שאני אגמור להכין את הכתבה, אני אקח אותך לעוד שבוע של טיול, והפעם במקום אחר בעולם." ניחם אותו ג'ק. מתן השלים עם המציאות. לפחות ג'ק מנסה לפצות אותו. "טוב." חכך ג'ק את ידיו. "אנחנו צריכים להתארגן למחר, יש לנו טיסה בבוקר. כשנגיע לארץ אני יתדרך אותך כיצד לבצע את המשימה." מתן היה צריך להכין את עצמו נפשית לחזרה לארץ. הוא כבר די התרגל לחיים פה בהודו.

שתי עיבודים לשיר מה נשתנה. הראשון הוא עיבוד רגיל די קלאסי שבעז"ה אמור להיות בסרט של אחותי. העיבוד השני הוא עיבוד ג'אז שרובו אילתור ולכן זו התוצאה... אחותי שאני יעשה לה את השיר גם בווראציה שמחה כמובן שזה לא יהיה בסרט... מקווה שתיהנו למרות שפסח כבר עבר... 20100502140055.wma (לעורכים: האם יש אפשרות להעביר את זה לפרויקט פסח? או שזה כבר לא רלוונטי...)

הקטע הוא בעצם דבר תורה שאני חשבתי עליו בצורת סיפור קצת הומריסטי. התלבטתי בהתחלה באיזה קטגוריה לשייך את זה, לבסוף החלטתי שהעיקר פה הוא הדבר תורה והסיפור הוא רק לתת צבע וחיות לד"ת ושזה יהיה יוצר מעניין וכיף לקרוא כי אני יודע שאולי חלק מהאנשים פה לא יקראו את זה אם זה יהיה כתוב כמו דבר תורה, אולי זה קצת כבד בשבליהם. ואני די מבין אותם.. ביקשו מלאכי השרת לומר שירה גבי ומיקי דפקו בכבוד וביראה על דלת משרדו של הבוס. לא בכל יום הם זוכים להיפגש פנים אל פנים עם הבוס בכבודו ובעצמו. טוב אולי לא בדיוק פנים אל פנים, אבל בהמשך אתם תבינו גם מדוע. הדלת נפתחה והם נכנסו פנימה. "שלום גבריאל ומיכאל." אמר הבוס בקולו הבס המונוטוני והדי מפחיד. הם לא שאלו איך הוא ידע שזה הם למרות שהבוס תמיד ישב כשמסעד הכיסא לכיוונם. "כבוד הבוס, אולי אתה מוכן להסתובב אלינו כדי שנראה את פניך, אני בטוח שאין לך מה להתבייש בהן, וחוץ מזה שזה די מעצבן לדבר איתך כשאתה בכלל לא מסתכל עלינו ואנחנו חושבים שאתה מדבר אל הקיר שמולך." אמר מיקי. בדרך כלל מיקי היה מדבר אל הבוס ובהערכה, אך הפעם זה הפריע לא יותר מתמיד והוא לא יכל להתאפק. גבי דרך לו קלות על הרגל. "תיזהר, אל תתחיל עם הבוס." הוא לחש. "בסדר בסדר, לא צריך לדרוך לי על הרגל, זה היה כואב." הוא ענה לו. "שקט." אמר הבוס. "אני הבוס כאן ואתה לא תחלק לי פקודות. שמעת?!" מיקי התכווץ כולו. הוא בחיים לא שמע את הבוס מדבר ככה. כנראה שהוא באמת עבר את הגבול. הוא גמגם משו לא ברור. גבי לחש לו. "אמרתי לך?!" "בכל אופן." המשיך הבוס. זה לא בסדר, אתה צריך להתבייש בזה שאתה לא מכיר את הפסוק 'וראית את אחורי ופני לא יראו'." "טוב." אמר הבוס. "בואו ניגש ישר לעניינים." הבוס כחכח בגרונו. "מה רצונכם?" מיקי פתח. "אהמ.. אנחנו רוצים לשיר." הוא אמר. "לשיר?!" תמה הבוס. "הוא לא התכוון בדיוק לשיר…" אמר גבי "כן, התכוונתי שתש(א)יר אותנו לבד." השלים אותו מיקי. כנראה שהוא לא למד את הלקח. "שתוק, חצוף, אנחנו רוצים לומר שירה." אמר גבי. "אהה, הבנתי." אמר הבוס. "על מה ולמה?" "הבוס אתה יודע טוב מאד, אתה עשית את זה, היהודים ניצחו את המצרים." ענה גבי. "ומאיפה אתם יודעים זאת?" שאל הבוס. "אורי אמר לנו." הוא ענה. ומאיפה הוא יודע את זה?" גבי התחיל קצת להילחץ. 'לספר או לא לספר?' הוא התלבט עם עצמו. לבסוף הוא נשבר וניחם את עצמו שלשון הרע זה שייך רק לבני אדם. "השמועות אומרות שהוא צותת לך בדלת, הוא האזין לכל מה שאמרת." ידוע שאצל הבוס הכל דיבורים. זאת אומרת שכמעט כל מה שהוא עושה, הוא מדבר כדי שזה יתקיים. למשל כמו 'ברוך שאמר והיה העולם' או 'ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור'. "יש כמה שטוענים שבהתחלה הוא ניסה לשים מצלמה נסתרת בחדר שלך, אבל הוא רק בא לשים את המצלמה והיא נפלה על הרצפה והתנפצה לרסיסים." המשיך גבי. "אתם חושבים שלא ידעתי שהוא מצותת לי?!" אמר הבוס. "ידעתי גם ידעתי." הבוס הפסיק לרגע ומייד המשיך. "מה שהוא שמע זה מידע מוטעה, כלומר המצרים אכן מתו אבל לא הייתה מלחמה בינם לבין היהודים, אני הטבעתי אותם בים- סוף." מיקי צהל וקפץ. "יש! כל הכבוד לך, בוס, אני ממש מרגיש בשמים." "אתה באמת בשמים, אידיוט." אמר לו גבי. "לכן אמרתי שאני מרגיש בשמים." אמר לו גבי. "די, אל תתחילו לריב עכשיו." אמר הבוס. "לענייננו, אני לא מוכן שתאמרו שירה, אתם המלאכים לא קשורים לעסק,מילא בני ישראל הם יכולים לבוא אלי בטענות שאני לא מרשה להם לומר הלל שלם." "אבל אנחנו רוצים לומר לכבוד שירות ותשבחות, להלל ולשבח אותך על גבורותיך." התחנן גבי. "כתוב 'בנפול אויבך אל תשמח' זה אומר שאסור לך לשמוח אם האויב שלך מת. אמר הבוס. " גבי מייד נדלק. "אבל הבוס יש גם פסוק שאומר 'באבוד רשעים רינה' אל תגיד לי שאתה לא יודע אותו." "בוודאי שאני יודע אותו." "רק רציתי לבדוק אם אתם יודעים אותו." הוא הסביר. "ואני רוצה לדעת אם אתם יודעים גם להסביר את הסתירה בין שני הפסוקים." מיקי קפץ. "מי לא יודע." הוא אמר. "בנפול אויבך, הכוונה היא לאויב פרטי שלך, שונא שלך או משו, לכן גם כתוב בלשון יחיד, פה אסור לך לשמוח, אבל לעומת זאת באבוד רשעים רינה הכוונה היא לאומה רשעה שנפלה לכן כתוב בלשון רבים, ופה כן מותר לך לשמוח, לפי זה יוצא שמותר לנו לומר שירה על המצרים שטבעו." מיקי גמר את הדבר תורה שלו ונתן לבוס לדבר. "תגידו לי זה נראה לכם הגיוני שמעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!" אמר הבוס. "אז למה בחנוכה אתה מרשה לבני אדם היהודים לומר הלל שלם כל שמונת ימי החג על זה שהם ניצחו את היוונים?" שאל מיקי. "או, שאלה גדולה שאלת בני." אמר הבוס. "אז בא אני אענה לך, צריך לשים להבדל בין הנס של חנוכה לנס של שביעי של פסח, הנס של חנוכה היה בדרך הטבע, המכבים ניצחו את היוונים במלחמה, זה קרה עוד הרבה פעמים בהיסטוריה, כמובן שהיה נס, אחרת לא היו אומרים הלל, אבל זה היה תלוי בעיקר בבני ישראל, לכן הם אומרים הלל בחנוכה, אבל בשביעי של פסח הנס שעשיתי לא היה נס טבעי אלא לא בדרך הטבע, הים נחצה לשניים וכשהמצרים עברו בו הוא "אבל אם אתם רוצים אתם מוזמנים לשיר עם מקהלת המלאכים במקום זה." אמר הבוס. "תודה רבה." אמרו גבי ומיקי ויצאו בשתיקה ממשרדו של הבוס.

לחן וביצוע: אני מצטער על ההקלטה הלא הכי המהוקצעת ומושלמת. אבל אולי בעז"ה בלנ"ד בהמשך אני יעלה ביצוע יותר טוב. כשיהיה לי זמן להקליט...

אני מקווה שהכותרת לא חרושה... התלבטתי אולי לקרוא לזה אולי 'רגע לפני...' אבל גם את זה אולי כבר יש. זה בירדנית. אחלה של מקום. מומלץ בחום!

זהו בעצם ניגון שהלחנתי. התיישבתי על יד הפסנתר והתחלתי לנגן. ניסיתי אפילו לשלב בסוף קצת גא'ז, וזה מה שיצא. קישור לרקע יותר מפורט על הניגון המאולתר. Forum/Forum.aspx/f17 20130603022746.wav

היצירה הזאת התחילה מתרגיל ג'אז שפעם המורה שלי לפסנתר נתן לי באחד השיעורים. אני המשכתי אותו ופיתחתי אותו ליצירה.

לחן וביצוע: אני (הסקסופון זה צליל מהאורגן) 20130110222254.wav בהשפעת מזג האוויר...

היצרה נקראת כך כי באמת ניגנתי אותה בזרימה.. פשוט נתתי לאצבעות לזרום על הקלידים.. אפשר לקרוא לזה אלתור חופשי.

התשובה היא כן! מעניין מה בטהובן היה אומר על זה..

20111113223639.mp3 לחן וביצוע: אנוכי (עפר ואפר..)

לעילוי נשמת ר' שלמה קרליבך ז"ל

פסנתר: אנוכי.. (אפר ואפר) חליל צד: איתמר לוי

הנה הוא כאן, ממש כאן, לידנו, קרוב אלינו יותר מתמיד. בא אלינו במיוחד, כביכול יורד הוא מגדולתו, ממעלתו. משפיל את כבודו והודו כדי להגיע אלינו, המון העם הפשוטים והבזויים. הוא איננו בא עם כל פמלייתו ומלוויו. התזמורת אינה מנגנת לפניו ושטיח אדום לא נפרס לרגליו. הוא כאן לבדו, ללא שום תפאורה חיצונית. נמצא הוא בשדה הפתוח, בלי שום מחיצות כלל. הוא אינו הגיע בקול רעש וצלצולים, קולות ורעמים אלא בקול דממה דקה, הפורטת על מיתרי הלב. רק קול השופר התריע על בואו, הולך וחזק עד מאד. קורא לנו לבוא אליו, כמו שאנחנו, בלי שום פוזות ללא מסכים המפרידים ביננו. קורא לנו לשוב אליו, אל עצמנו. להתקרב, להתחבר למקור. הנה הוא כאן, ממש כאן. כבר אפשר להריח אותו, לחוש אותו. כפסע מבדיל ביננו לבין המלך מלך מלכי המלכים.

היום הנורא מכל הגיע. באים לגרש אותי מכאן. להוציא אותי מפה בכח. רוצים לנתק אותי באכזריות מהסביבה הטבעית שלי, מהמקום בו נולדתי וגדלתי כל חיי. מהמשפחה שלי, מהחברות שלי, מאחיי ואחיותיי, מכל האנשים הקרובים אלי. רוצים לעקור אותי מהשורש שלי. מהנשמה שלי. מנסים לקרוע אותי מגופי. למה כל זה מגיע לי?! מה כבר עשיתי ובמה חטאתי שעלי להיפרד בצורה כה נוראית מחברותיי?! אם אפשר לקרוא להן עדיין חברות... הרשע ההוא גם עקר לחברות שלי את הדעת... הוא שכנע אותם בכל מיני טיעונים מוזרים ומשונים שכל זה רק לטובתם. 'עכשיו יהיה לכם יותר מקום.' הוא אמר להם. 'עד עכשיו גרתם בצפיפות ובדוחק, מהיום אתם תחיו ברווח ובנחת.' הוא אפילו שיחד אותם בצעצועים חדשים כדי להרגיע אותם. הוא הבטיח להם קוביות חדשות. אני מזועזעת מהמחשבה שחברותיי הסכימו לנטוש אותי לטובת האינטרסים שלהם. כל השנים האלו גדלנו יחד, דיברנו אחת עם השנייה, צחקנו, אכלנו יחד, לעסנו יחד, טחנו יחד, ומה לא עשינו... ועכשיו אחרי כל זה, משפילים אותי, מבזים אותי, קורעים אותי, זורקים אותי לכלבים... חשתי נבגדת. אני מביטה בבולדוזר המתכתי, האימתני, אשר יד אדם בו, מתקרב לעברי. אני שומעת אותו נאנק מכאבים, יורק את דמו. אני חשה בכאב הפיזי שלו ובכאב הנפשי שלי, אך לא מבינה כיצד הוא הסכים להיפרד ממני בצורה מכאיבה שכזו. 'מה לא הייתי מספיק טובה בשבילך כמו שאר חברותיי?! אני מנסה להגיד לו. אך הוא רק מסתכל עלי במבט אטום במקצת ולוחש לי, 'אני אשמור אותך למזכרת כל חיי, עד זקנותי, יום יבוא ואני אאלץ להיפרד מכולכם אני אצטרך להחליפכן בשיניים מלאכותיות, ורק את תישארי שלמה וטבעית לנצח.' נכתב בעקבות עקירת שתיים משיני העליונות..

הכל חשוך מסביבי. קר לי. הצינה חודרת לגופי ומקפיאה את מחשבותיי. ליבי נאטם, עיני נסתתמו. והמח התרוקן ממחשבות. לא מבין מה קורה לי. ופתאום אש אדירה פורצת מהתהום, עוטפת את כל גופי, חודרת אל תוך נימי נשמתי. והמחשבות גם הן התפרצו, געו וצפו מאליהן ביתר עוז, מתפשטות בראשי כאש קוצים. וליבי האטום הפשיר מקיפאונו. הרגש הקר נמס מחום האש הלוהטת אצלי פנימה. והמח התעורר גם הוא ושב לחיים. ואני פתאום הבנתי הכל מחדש. העולם נראה עתה באור אחר, טוב יותר.

פיתויים, שיכנועים, הסברים ותירוצים. המאבק הזה לא ייגמר לעולם. תמיד בהתחלה נראה שאני הוא המנצח, אבל אח"כ אתה גובר עלי ומפיל אותי קשות. והגלגל חוזר. האבסורד הוא שאתה חלק ממני, ולכן אין לי מושג איך אני אמור לנצח את עצמי, והאם זה בכלל אפשרי. אתה יודע שאני לא רוצה כלל להילחם איתך, אך אתה בכל זאת ממשיך ביתר עוז ולא מרפה ממני עד שאני אעשה את המעשה הנבזה הזה. אתה יודע שאותי קל לשכנע. אני מתפתה מהר. כן אני יודע, יש לי אופי חלש, ולצערי אתה מנצל זאת היטב, אתה מצליח לצוד אותי ברשת שלך. כמעט תמיד אני נופל במלכודת החלקלקה שאתה טומן לי. אני מבקש ממך לעזוב אותי. הנח לי לנפשי. אינני רוצה להתעסק כלל. לטובה או לרעה. אף אחד לא יודע על המאבק הקשה שמתחולל ביננו, חוץ ממני וממך, אה וגם ממנו. המאבק הזה הוא ביני לבין עצמי. שלום ולא להתראות. (נכתב בעקבות שיעור לכתיבה יוצרת שמתקיים אצלי בישיבה. המטרה הייתה לכתוב מכתב למי שאני נאבק איתו. 'ויאבק איש עימו'.)

לחן וביצוע: אני

מצטער על ההפסקה הארוכה. עכשיו אחרי שגמרתי סופסוף (כמעט...) עם הבגרויות יש לי קצת יותר זמן להתפנות לכתוב את הסיפורים שלי... הלידה הקשה ובעולם הזה בירושלים עיה"ק, ליל שבת השעה 2:00 לפנות בוקר. מרים התקשתה להירדם. היא הרגישה כאבים עזים בצידי הבטן. היא התהפכה במיטתה מצד לצד. כאילו כדי להקל על הכאבים, אך כמובן זה לא עזר במאומה. 'הנה זה מתחיל.' היא הרהרה. לרגע הזה היא חכתה כבר מזה חמש שנים. עוד מאז החתונה היא ובעלה לא זכו להיפקד בפרי בטן. מה הם לא עשו. הם הלכו לטובי הרופאים והמומחים, וכשראו שזה לא עזר, שהרופאים פסימיים ולא נותנים תקווה, הם פנו לרבנים גדולים ולמקובלים. לפני כשנה הם הלכו בייעוץ של חבר למקובל ידוע בנתיבות. הצדיק אמר להם כמה סגולות לעשות ובירך אותם שבעוד שנה הם יזכו להיפקד בבן זכר. ואכן כך קרה. ההתרגשות הגדולה שאחזה בה גרמה לכך שכמעט ולא חשה בכאבים העזים. 'זה מוקדם מידי.' היא חשבה. היא חייבת להעיר את בעלה. "משה, משה." היא קראה לו. אך לא הייתה שום תגובה. רק נחירות קלושות. היא ניסתה שוב. והפעם יותר בקול. "משה, קום, אני מרגישה שזה מתחיל." משה פקח עין אחת. "מה, מה את רוצה, מדוע את מעירה באמצע הלילה?" הוא אמר וחזר לישון. מרים כמעט צעקה. "משה אתה חייב לקום, אני מרגישה שיש לי צירי לידה." הפעם הוא התעורר ממש. הוא קפץ. "מה כן?! זה מוקדם מידי, לא?" "כן גם אני חושבת ככה." היא אמרה. "בכל אופן אנחנו חייבים לטוס לבית- חולים." ‎‏‏‏‎‎משה מייד התעשת. הוא התלבש בזריזות, ארגן תיק קטן לשהותו בבית-החולים במשך השבת ויצא עם אשתו מרים לבית החולים שערי צדק. הם נכנסו לרכב. משה התניע וטס לעבר בית- החולים. הכבישים היו ריקים. כמעט ושום מכונית לא נראה באופק. הכביש היה חלק ורטוב מהגשם שירד בלילה. משה פחד שאם ימשיך להגביר המהירות הוא יאבד את השליטה על הרכב עקב הכבישים החלקים. לכן מיתן את מהירות הרכב ונסע קצת יותר לאט אך בטוח. לאחר כרבע שעה הם הגיעו לשערי- צדק. הם יצאו מהרכב מכורבלים במעיליהם ונכנסו בשער הראשי לאחר שעברו בדיקה בטחונית. הם נכנסו למחלקת היולדות לחדר 17 שם המיילדת כבר הייתה מוכנה להתחיל. היא אמרה להם שקודם היא תצטרך לעבור בדיקה רפואית כדי לוודא שהכל תקין. מרים נכנסה לחדרו של הרופא והלה החל בבדיקה מרים חוברה למכשיר האולטרה סאונד והרופא החל סורק את העובר שבתוך הרחם. לאחר כמחצית השעה הרופא אמר למשה את התוצאות. "התינוק נמצא בזווית לא נוחה, לא נוכל להוציא אותו בדרך הרגילה, בדרך כלל מספיק רק פתוח את צוואר הרחם, הפעם נצטרך לעשות ניתוח קיסרי." משה הנהן. הוא הבין את המשמעות. "נקווה שהלידה תילך חלק ללא תקלות מיוחדות." אמר לו הרופא. המיילדת החלה בפעולה. כל אותה העת המתין משה מחוץ לחדר כשהוא קורא מתוך ספר תהילים מתפלל שהכל יעבור בשלום ולא יהיה שום דבר מיוחד. הוא קיווה בכל ליבו שהתוצאות יהיו טובות. לאחר דקות ארוכות שנדמו לו כנצח יצא הרופא מהחדר וסימן למשה שיאות לגשת איתו למשרדו. משה ניסה לקלוט משהו ממבע פניו של הרופא אך ניכר היה שהוא מנסה להתאמץ להסתיר את אשר התרחש בחדר. תחושה פנימית אמרה למשה שמשהו לא בסדר. משהו בליבו אמר שלא הכל הלך חלק. הוא הציץ בפניו של הרופא. הם היו נראות לו מודאגות משו. הם הגיעו למשרד. המשרד היה נאה ומאובזר. הרופא הזמין את משה לשבת. הוא התיישב. ציפה לשמוע את הגרוע מכל. ואכן חששותיו התאמתו. לאחר כמה שניות של שקט מותח הרופא פתח בדיבור. "קודם כל מזל טוב. נולד לך בן." אמר הרופא. "תודה." מלמל משה ושמח בכל ליבו שסופסוף הם זכו להיפקד בפרי בטן. "תראה מר שטיין." אמר הרופא. "הלידה אמנם הייתה בסדר, אך התינוק לא יצא רגיל ככל התינוקות." משה התפרץ. "מה זאת אומרת?" הרופא נאנח. הוא לא כל כך ידע איך להגיד לו את זה. הוא שקל את מילותיו, משתדל לעדן את המציאות כמה שאפשר. "מתוצאות הבדיקה שערכנו לאחר הלידה התברר שלצערנו התינוק נולד עם מספר מומים חיצוניים." הוא פרט. "גילנו עיוורון בעינו השמאלית ובנוסף הוא גם יהיה חרש במהלך חייו ורגלו הימנית משותקת לחלוטין." הרופא עצר. הוא נתן למשה לעכל את הבשורות הרעות. פניו של משה היו נפולות. הרגשתו הייתה נוראית. הוא אמנם שמח על זה שלאחר שנים של ציפייה ותפילות הם זכו להיפקד בבן, אך דבריו של הרופא פגעו בו קשות. הרופא הביט במשה. הוא ריחם עליו באמת. לא לכל אב יוצא להתמודד עם מצבים כאלה. משה הודה לרופא ויצא ממשרדו בפנים נפולות. הוא לא ידע כיצד להתמודד עם זה. אך הוא בטח בה' שייתן לו את הכוחות.

מבוסס על המדרש חז"ל שארבעים יום לפני יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני. פרק א'- דיון בישיבה של מעלה "גבי." "כן רפי," אמר גבי. "קיבלתי הודעה," אמר רפי והראה לו את הפלאפון שלו. "יופי, אתה מאד מקובל," אמר גבי בציניות. "לא, לא זה, תשאל ממי." רפי קצת נעלב. "נו נזרום איתך. ממי קיבלת את ההודעה?" שאל גבי. "מהבוס," ענה רפי בטיפת גאווה. "אהה, זה כבר משהו אחר," אמר גבי. "מה הוא רוצה?" הוא שאל. "הוא מבקש שנעלה עכשיו לחדר הישיבות, הוא אמר שזה דיון חשוב מאד," אמר רפי. "אבל אני באמצע לשפוט עכשיו בן אדם מוזר אבל צדיק, שכל חייו הוא עשה מצוות וקבע עיתים לתורה וברגע אחד פשוט הרס הכל," אמר גבי. "מה הוא עשה?" שאל רפי. "הוא פשוט התאבד, אל תשאל אותי למה." "למה?" שאל אותו רפי. "אמרתי לך לא לשאול אותי למה, נכון?!" אמר גבי. "לא, התכוונתי למה לא לשאול אותך למה," אמר לו רפי. "ככה," ענה גבי. "בכל אופן הבן אדם הזה כזה כנראה רצה לדעת איך נראה באמת גן עדן והוא לא יכל להתאפק עד שימות מזקנה או בכל דרך אחרת, ופשוט ירה בעצמו, אני הולך לאכזב אותו ולהראות לו איך נראה הגהנום." רפי השתעל ואמר. "טוב זה לא כל כך פשוט העניין הזה בכל זאת הוא היה צדיק כל ימי חייו, צריך לדון בכובד ראש על זה." "צדיק או לא צדיק, בכל אופן הוא כנראה לא למד את ההלכה ברמב"ם שאומר שמי מתאבד עצמו לדעת אפילו לא יושבים עליו שבעה," אמר גבי. "או שהוא למד ולא קיים אותה," אמר רפי. לפתע בחלל קול גבוה כאילו בקע מרמקול. "גבריאל ורפאל מתבקשים לעלות עכשיו לחדר הישיבות." "אה, נכון," טפח רפי על מצחו. "כבר כמעט שכחתי מזה, בוא נעלה מייד למעלה. הבוס בטח יכעס עלינו אם נאחר." "אבל מה אני עושה עם הבן אדם הזה, אני באמצע לשפוט אותו," אמר גבי. "נו באמת אתה יכול לעשות את זה תוך כדי," אמר לו רפי. "נו מה אני נראה לך מלאך?!" שאל אותו גבי. "ת'אמת היא שכן," אמר לו רפי. "אתה מלאך, להזכירך. ואם זה נורא קשה לך לעשות את שני הדברים באותו זמן, אז את יכול לבקש מאורי שיחליף אותך." "אוקי," אמר גבי. "אבל נראה לי שאני אקח מלאך חבלה שישפוט אותו." הם פרשו כנפיים ועפו לכיוון חדר הישיבות. הם דפקו בדלת ונכנסו פנימה. הם ראו את כל חבריהם המלאכים יושבים מסביב לשולחן והבוס בראשו. הם תפסו את המקומות הפנויים והתיישבו. כיבוד ושתייה לא נראו על השולחן. מלאכים לא זקוקים לאוכל. הבוס פתח בדיבור. "שלום לכולם, טוב שכולכם הגעתם, למרות שיש פה כמה שאיחרו." גבי ורפי החליפו מבטים. "טוב, נתחיל בדיון," המשיך הבוס. "התכנסנו כאן בקשר לנושא מאד חשוב ומורכב". הוא בחן לרגע את פני כל הנוכחים, משראה שהם קשובים אליו הוא המשיך. "אני מתכונן בקרוב להוריד נשמה חדשה לעולם." הוא עצר לרגע ושוב התבונן בכולם. הוא נתן להם לעכל את המשפט. משראה שהם מהנהנים לדבריו הוא המשיך בדיבור. "אני רוצה להתייעץ איתכם לגבי השידוך שלו. וזה כל כך לא פשוט." אחד המלאכים התפרץ לדבריו. "אבל כבוד הבוס למה כבר עכשו, יש לו לפחות עוד שמונה עשרה שנה עד החתונה. הוא עוד בקושי נולד, מה בוער עכשיו?" חברו שלידו גער בו. "מה אתה לא מכיר את המדרש שארבעים יום לפני שאדם נולד יוצאת בת-קול ואומרת בת פלוני לפלוני?!" המלאך הראשון התחרט שבכלל פתח את פיו. "אה נכון שכחתי," הוא התנצל. הבוס המשיך לפני שתתחיל כאן מריבה. "בכל אופן," הוא אמר. "הנשמה שתרד לאוויר לעולם תתלבש על הגוף בדמות זכר, הוא יהיה ממש מסכן, ואני די מרחם עליו ועל הוריו. וגם על אשתו לעתיד, בתקווה שאכן תהיה לו. ועל זה אני רוצה להתייעץ אתכם." "במה ובמי בדיוק מדובר?" שאל אחד המלאכים. הבוס ענה לו. "מדובר באדם שיהיו לו כמעט את כל המומים שיש, הוא יהיה נכה מלידה, חרש ועיוור בעין אחת, והוא גם ישבור יד אחת באמצע חייו, ובנוסף הוא גם לא יהיה יפה במיוחד, בלשון המעטה, אנחנו צריכים למצוא לו אישה שתתאים לו ותסכים בכלל להתחתן איתו ולסבול אותו במשך חייהם." אחד המלאכים קפץ מכסאו כשהוא מצביע ואמר. "אולי כבוד הבוס בכלל לא יברא אותו או שלפחות יברא אותו מושלם בלי כל המומים ואז בכלל לא נצטרך לדון על הבעיה הזאת." הבוס לא אהב את הרעיון הזה. "מה שהחלטתי, החלטתי, ואף אחד לא יוכל לשנות זאת, אפילו לא אתם המלאכים. גזרה גזרתי ואין לך רשות לערער אחריה. אי אפשר לברוא את כולם מושלמים, צריכים גם בעולם הזה אנשים חולים ומסכנים, אחרת לא יהיה לרופאים פרנסה." "אם הבוס רוצה הוא יכול לפרנס ולכלכל את הרופאים שהם בכלל לא יצטרכו לעבוד," אמר המלאך. "ואם אני רוצה אני יכול גם להחליט שלכל אחד יהיה את מה שהוא צריך ורוצה ולא יזדקק לחסדי אדם, שלא יהיו מחלות ומלחמות והעולם כולו יהיה מושלם. מתי תבינו מלאכים, שבני האדם לא מושלמים כמוכם אבל בכל זאת הם בדרגה יותר גבוהה ממכם כי להם יש התמודדיות ויצרים, לכם אין את כל זה." הבוס היה קצת רגוז. "בכל אופן בואו נחזור לענייננו," הוא אמר. "יש למישהו אולי פתרון אחר?" הוא שאל את הנוכחים. "אולי נשדך לו מישהי שהיא גם כמוהו?" הציע מישהו בהיסוס. "זה גם לא כל כך רעיון טוב," אמר מיכאל, מלאך שנודע בחכמתו ובחריפותו. "בני זוג צריכים להשלים אחד את השני, אם שניהם יהיו אותו דבר, גם אשתו תהיה חולה ונדכאת הם לא יסתדרו ביחד, הם יקימו בביתם מוסד סיעודי, נראה כמה זמן הם ישרדו ביחד, באיזשהו שלב הם יחליטו להתגרש אם לא יותר גרוע, שאחד מהם יחליט חס וחלילה לשים קץ לחייו ולהתאבד." לגבי זה הזכיר משהו. רפי קרץ אליו. מיכאל המשיך. "לדעתי אנחנו צריכים לברוא בשבילו בחורה טובה מבית טוב, טובת מידות וגומלת חסד שתסכים להתחתן איתו ולקחת על עצמה את המשימה הקשה הזאת ולדאוג לבעלה ולטפל בו ובנוסף לדאוג לפרנסת הבית." "זה באמת רעיון טוב," הסכים הבוס. "רק אני מקווה שהבחורה הזאת לא תחליט למרות הכל לא להתחתן איתו, שהבחירה החופשית שלה לא תגבר על ההחלטה שלנו." כולם הנהנו בהבנה. הבוס אמר: "תודה לכולם, אתם משוחררים." המלאכים פרשו כנפיים ונהרו כולם לכיוון היציאה.

כסא מלך משתי דפים. המצאה שלי. יש הוראות הכנה! הוראות.jpg

לחן עיבוד וביצוע: אני. מילים: תהילים ס"א.20090825160211.wma יאללה יהודים לחזור בתשובה!

בס"ד נא לקרוא את הפרקים הקודמים כדי להבין.. האנס האזין לשיחה בין זאב לאשתו דרך מכשיר הציטוט ששתל בחדר ששהו בו. הוא היה מרוצה. הוא שמע הכל. הוא ידע עכשיו את מצבה של חנה, היא לא תצטרך לעבור ניתוח, מזל. הוא הניח שהיא תשתחרר תוך שבועיים שלוש לא יותר מזה, ואת העסק יתחיל לדפוק. אז יגיע החלק העיקרי והקשה של המבצע. הם צריכים לגרום לזוג ליבוביץ' לקחת את העובדת פיליפינית שמשתפת איתם פעולה, ואז היא תרגל אחרי כל מה שקורה בביתם, ותדווח להם. הפתיע אותו מה שהזקן סיפר על הצוואה של אביו, על הציווי שלו לא לנקום בבוס רק אחרי חמישים שנה מסיום המלחמה. עכשיו זה מסביר גם למה הוא נזכר רק עכשיו לעורר מהומות. גם הפרופסור בעצמו שאל מדוע לא רצה הזקן לנקום מייד כשעלה לארץ. הוא חייב להודיע לבוס, הוא ישמח לשמוע על כל הגילויים שלו ועל התקדמותו במשימה. הוא הוציא את הנייד מכיסו וחייג לבוס. האנס שמע צפצופים ארוכים בוקעים מהפלאפון, עברה כמעט דקה והפרופסור לא ענה. חשש קינן בליבו של האנס, בדרך כלל הבוס עונה לו מייד, מה קרה עכשיו? הוא המשיך להמתין, הוא כמעט חשב לנתק, אך אחרי זמן מה מישהו ענה. אך זה לא היה הפרופסור, אבל האנס זיהה את הקול. זה היה בנו של הפרופסור, לואיס, הוא תהה למה הוא עונה, איפה הבוס בעצמו. "האנס, זה לואיס, מה נשמע?." "בסדר מצויין." ענה האנס. "אבל איפה הפרופסור? אני חייב לעדכן בחדשות, יש התפתחויות טובות בקשר למבצע." מהעבר השני של הקו הייתה דממה, לואיס ניסה להגיד משהו אך קולו נחנק. "מה קרה? למה אתה לא עונה לי? תביא לי את אבא שלך, אני חייב לדבר איתו, זה חשוב מאד." האנס היה על סף התפרצות. "האנס, אני נורא מצטער לבשר לך, אבא מת, הוא קיבל דום לב אתמול בערב." האנס לא יכל לעכל את הבשורה. "מה??" הוא צעק. "הבוס מת? מתי, איך, למה לא סיפרתם לי מייד? זאת אומרת שאין טעם להמשיך במבצע? כל מה שעשיתי היה לשווא?" לואיס, בנו של הפרופסור ניסה להרגיע אותו. "האנס תירגע, קח כיסא ושב בנחת, אני יספר לך מה היה." האנס היה כולו נסער. לואיס המשיך. "אתמול בערב אבא חטף דום לב בעת שהזעיק את כולנו לבית לדון בקשר למבצע, באמצע דבריו הוא נפל והתמוטט למול עיננו, כולנו היינו בהלם, הזעקנו רופאים למקום, והם נאלצו לקבוע את מותו." האנס רצה לשאול שאלות. פתאום הכתה בו ההכרה במוחו, הוא הבין את פשר הציווי המוזר שאבא של הזקן כתב בצוואתו. 'לא, לא יכול להיות.' הוא חשב. 'האם הוא נביא? איך ידע שהאיש שרצח אותו, באיזה ישנה הוא ימות, האם זאת הסיבה שלא ביקש לנקום את מותו מייד?' הוא תהה אם לספר זאת ללואיס, בנו של הבוס, הוא בוודאי יצחק עליו. במקום זאת הוא שאל מה לגבי המשך המבצע. לואיס ענה לו. "אבא כתב בצוואתו שגם לאחר מותו המבצע ימשך כרגיל, ואני יפקד עליו, אל תשכח שיש עוד מחברינו שהיו בשואה והשתתפו בהשמדת היהודים, הגזע הנחות, וברחו למדינות אחרות תחת זהות בדויה, אנחנו אחראים לעצור את הזקן היהודי, ולמנוע ממנו לחשוף את זהותם." האנס לא רצה כל כך לקבל את המדיניות החדשה. הוא היה רגיל לקבל פקודות מהבוס בעצמו. הוא אמנם חיבב את לואיס בנו, לואיס היה בחור צעיר בן 22 עדיין רווק, הוא היה גבוה ונאה, שיער בלונדיני חלק, ופנים בהירות ומחודדות, שילוב של אבא גרמני ואמא אמריקאית, אך האנס לא רצה לקבל פקודות ממי שקטן ממנו כמעט בשני עשורים, אבל מה לעשות, זהו רצון הבוס מנוח, וחייבים לכבד אותו, הוא תהה אם חבריו, השותפים במבצע, גם כן חושבים כמוהו. * * * זאב הסתכל בעמוד השער של העיתון. הוא הציץ בכותרת הראשית שהייתה כתובה באותיות קידוש לבנה. "פרופסור ג'ורג' קליין, איל ההון של ניו-יורק, בעל בורסת יהלומים הגדולה ביותר ברחבי ניו-יורק, הלך אתמול בערב לעולמו." 'את מי זה מעניין בכלל?!" חשב זאב. רק הפציעה של אשתו חנה הייתה בראש מעייניו. אבל הוא המשיך לקרוא את הראשונות של הכתבה, על שהפרופסור נפטר מדום לב והשאיר אחריו אישה ובן. הוא לא היה מרוכז, הוא רצה לדפדף הלאה, אך התמונה של הפרופסור צדה את עינו. הוא הביט בה היטב. הפרופסור נראה אמריקאי טיפוסי, בעל שיער מאפיר וקרחת מבריקה, משקפיים נטולי מסגרת עיטרו את עיניו, אך הוא בחן את העיניים שלו, זאב חשב שהוא מדמיין, אך הוא ראה אי פעם את הזוג עיניים הללו, היה בהם מבט די מרושע. 'כן זה הוא.' הוא חשב. ' אני בטוח.' זאב חזר אחורה בזמן. 50 שנה. הוא ראה במוחו את החייל הנאצי העומד ליד חבל התליה, ומושך פעם אחר פעם באנשים שהביאו לפניו. הוא ראה את נחמן הגבאי מפרפר בתוך טבעת החנק. ואז הוא מבחין בחיילים הגרמנים שגוררים את אבא אל הכיכר. התליין לקח את אבא והכניס על ראשו את טבעת החנק. אבא אימץ את הגמרא הקדושה בכח אל ליבו וזעק בקול שמע ישראל ונפח את נשמתו הקדושה. זאב, ילד קטן בן 12 שנים, הביט בעיניו הרצחניות של התליין שמשך בחבל, הוא לא יכל לסבול את המראה הנורא הזה. הוא הזיל דמעות כמים ונתן להם לזלוג על שיערה החלק של דבורה אחותו הקטנה, שהייתה מתחת ידו. 'כן זה אותו אחד, אותו עיניים, עדיין נשארו בו קצת מתווי הפנים השטניות שהיו אז, בשעה שרצח את אביו.' חשב זאב. 'אבל עכשיו הוא מת.' זאב מצא נחמה בסיפור הכואב הזה. 'כן יאבדו כל אויביך אמן.' ואז פתאום עלתה במוחו ההכרה בהבזק פתאומי. 'זה הוא פשר הציווי של אבא ז"ל, אבא רצה שהקב"ה ינקום את מותו, זה מה שקרה עכשיו, לאחר חמישים שנה'. אבל הוא איך הוא היה יכול לחזות את מות רוצחו בעוד חמישים שנה. זאב ידע שאביו היה עוסק בקבלה. אך הוא לא יודע שהוא עוסק בקבלה מעשית ממש, האם המלאכים גילו לו מה יהיה בעתיד? 'זה נשמע לא מציאותי בעליל.' האם ביקש ממלך מלכי המלכים לקבוע מה יהיה בעוד 50 שנה? 'עוד יותר לא מציאותי.' 'אני חייב לברר את הנושא הזה.' חשב זאב בשקט. 'אני צריך לבדוק זאת היטב.' זאב הגיע למסקנה שכל המאמצים שלו היו אולי לשווא. האיש שאותו רצה להרוג במו ידיו, מת בדרך טבעית, וכבר אין טעם לחפש אחריו. אך הוא צריך לברר האם אכן זה באמת הוא, ובנוסף ללכוד את כל החבורה שלו, בטח עוד כמה נאצים הסתתרו גם תחת שמות בדויים, ונמצאים ברחבי תבל, ללא שאף אחד יידע את זהותם האמיתית. הוא חייב ללכת לבקר את אשתו חנה ולעדכן אותה בחדשות. אשמח לתגובות.

נריה לא יכול היה להתרכז בשיעור. הוא חשב על הסיפור שהרב גליצמן סיפר להם על אחותו של מתן, שנישאה לערבי. 'מה גרם לה לצאת עם ערבי?' מה בחורה דתייה מוצאת בערבי הזה, שבוודאי שונא ישראל.' הוא חשב. 'אולי גם אצלה התעוררו בעיות באמונה.' הרהר. 'בוודאי גם היא עברה משברים קשים והתקשתה להתמודד איתם, ולכן החליטה לעזוב הכל ולברוח לכפר ערבי, ר"ל.' נריה כסס את ציפורניו. 'ועכשיו גם האח הבא, מתן, עובר משבר דומה, ובורח להודו, מי יודע אם זה לא ימשך הלאה לאח הבא ח"ו, המשפחה עלולה להתפרק.' נריה המשיך לכסוס ציפורניו מבלי משים. 'מתן באמת מסכן.' הוא חשב. 'לא פשוט להתמודד עם אחות שברחה מהבית ועוד נישאה לערבי. זה לא עד מפליא עד מאד שגם הוא ירצה לעזוב את הבית.' הצלצול להפסקה קרע בבת אחת את חוט מחשבותיו. * * * בחדר הישיבות של ארגון יד- לאחים התכנסו עשרה אנשים, הרב בנימין גליצמן ראש הישיבה והרב צבי כהן המחנך של מתן, נריה וחבריו גם הם נכחו ביניהם . יושב ראש יד-לאחים, ר' שמעון פולק, יהודי חרדי בשנות הארבעים, אדם גדול ורחב גרם, בעל זקן ג'ינג'י מסודר, פתח את הישיבה. "התכנסנו כאן כולנו בקשר לאישה ציפורה גורן, הכלואה בכפר הערבי 'דיר אל קסאם' מזה כמעט שנתיים." הנוכחים הנהנו והקשיבו להמשך דבריו. הרב גליצמן ור' צבי כהן הסתכלו איש על רעהו במבט משמעותי. "אם אתם זוכרים, לפני שנה חצי יצאנו לפעולת החילוץ, שחלק מהנוכחים כאן השתתפו בה, שלצערנו כשלה, אך צריך להודות על הנס שיצאנו מהכפר העוין כמעט ללא פגע, שלמים בגופנו ובריאים בנפשנו." הנוכחים בחדר שוב הנהנו והוא המשיך בדבריו. "מהפעולה הזאת אנחנו מפיקים לקחים ולמדים מהטעויות ששגינו בהם, ויודעים כיצד לתכנן את הפעולה הבאה כדי שלא יקרו שוב תקלות." הוא המשיך. "ציפורה משדרת אותות מצוקה מהכפר הערבי שבו היא נמצאת, לפני כמה זמן היא הצליחה להתקשר לאביה והיא סיפרה לו שבעלה מכה אותה ומתעלל בה, עלינו על מקור השיחה, היא נעשתה מטלפון ציבורי, כנראה אסרו עליה לדבר עם אנשים מטלפון בביתה מחשש שמא תדבר עם גורמים שיבואו לחלצה ולהוציאה מהכפר, לכן נאלצה להשתמש בטלפון ציבורי בשעת לילה מאוחרת, בקיצור ציפורה זקוקה לחילוץ מיידי, אני חושב שכבר בשבוע הבא נצא לפעולת הוא סיים את דבריו ונתן לנוכחים לשאול שאלות. אחרי שעה הישיבה נסגרה. * * * ג'ק ומתן סעדו את ליבם במסעדה בשרית בעיר אגרה שבהודו. מתן הציץ בתפריט. הוא ראה שם כל מיני סוגי לחמים שונים, לחם שנקרא 'צ'פאטי', שג'ק הסביר לו שזה לחם מאד נפוץ בהודו, העשוי מקמח מלא, מבצק ללא שמרים, שטוח ודק ונוהגים "לנגב" איתו מאכלים או לקחת בעזרתו מאכלים אחרים, או לחם שנקרא 'נאן', ג'ק אמר לו שזה לחם שטוח ועגול שמכינים אותו מקמח חיטה, קצת יוגורט ושמרים, ולפעמים נוהגים להוסיף לו עוד תוספות כגון מילוי בשר, ירקות או גבינה. מתן עבר לבשרים. "יש פה את כל סוגי הבשרים חוץ מבשר פרה שאותו אני רגיל לאכול בארץ." אמר. ג'ק הנהן. "כן, בהודו הפרה נחשבת קדושה, כשהיא עוברת ברחוב כולם חייבים לעצור ולתת לה לעבור, לכן גם אסור לשחוט אותה. אבל יש סוגי מתן הציץ שוב בתפריט. הוא די נגעל. התפריט כלל סרטנים מבושלים, שפרימוסים, צפרדעים מטוגנות... מתן העדיף לגרוע עיניו מהמשך הרשימה, אבל בסוף התפריט הוא גם ראה בשר חזיר ברוטב, וזה גירה אותו, הוא נזכר במדרש 'אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר, אלא אפשי ואפשי אלא שאבי בשמים אסר אלי' )משהו כזה..). אומרים שבשר חזיר זה טעים מאד, עכשיו לאחר שהוריד את הכיפה הוא הרגיש חפשי לוודא אם זה נכון. הוא אמר לג'ק שיזמין בשבילו קצת מהצ'פאטי, סלט, אורז, ובשר חזיר. ג'ק ניגש למלצר והזמין שתי צלחות בשבילו ובשביל מתן. הם תפסו שולחן לשניים והתיישבו לאכול. מתן התחיל לאכול. בהתחלה הוא טעם מהצ'פאטי, היה לו טעם די יבש, אז הוא 'ניגב' עם הסלט והאורז. הוא עבר לבשר. מתן תהה אם עליו להרגיש נקיפות מצפון כשהוא נוגס בבשר החזיר, הוא אמר לעצמו אני מילא כבר מחלל שבת, אז לא יקרה כלום אם אני יאכל חזיר, אבל משהו בלב אמר לו שאח"כ הוא ירגיש נקיפות מצפון על זה שהוא אוכל מאכלות אסורים. ג'ק ראה שהוא מתלבט. הוא אמר לו."נו תאכל, מה אתה בוהה בבשר כמו גולם, יאללה תאכל כבר, תדע לך שבשר חזיר זה אחד הבשרים הטעימים." וכדי להוכיח לו, הוא לקח נתח גדול מהבשר והכניס לפיו ברעבתנות. הוא ליקק את אצבעותיו בקולניות כדי להראות לו עד כמה זה טעים. לבסוף מתן לקח חתיכה מהבשר. זה אכן היה לו טעים, אך היה לו טעם אחר לבשר הזה, טעם לא רגיל, טעם של חייה טמאה, הוא הרגיש את זה בכל ביס שנגס. ג'ק הביט בו בסיפוק בכל עת שאכל מהבשר. לפתע ג'ק נזכר שהוא צריך להתקשר בדחיפות אל הבוס. הבוס רצה להודיע לו משהו חשוב. איזה שינוי בתכנית או משו כזה. הוא רצה לחייג אליו, אך קודם הוא צריך להיפטר ממתן לכמה זמן. הוא צריך למצוא דרך להתחמק ממנו מבלי לעורר את חשדו. הוא אמר לו שהוא הולך לקנות סיגריות בחנות סמוכה. ג'ק יצא מהמסעדה והתרחק עד שהיה רחוק מטווח עינו ואזנו של מתן. הוא חייג את המספר של הבוס. הבוס ענה לו. " אוהו טוב שהתקשרת. תשמע יש שינוי בתכנית, אתם חוזרים מחר בבוקר לארץ." אמר. "מה, למה? מה קרה? התכנון היה להמשיך לטייל עד סוף שבוע לפחות." אמר ג'ק. "כן אני יודע, אבל יש לנו מקורות שיד לאחים מתכוונים לצאת לפעולת חילוץ בזמן הקרוב." אמר הבוס. "אנחנו צריכים כמה שיותר מהר להשמיד את הרשימה, ומתן הוא זה שיבצע את זה." ג'ק הבין. הוא אמנם תכנן להמשיך עוד לטייל, היו לו עוד כמה מקומות יפים להראות למתן, אך מתן צריך לחזור לארץ כדי שיבצע את המשימה שהטלתי עליו. הוא תהה איך הוא יקבל את זה, הוא בטח נורא יתאכזב, בוודאי היו לו ציפיות להמשיך לטייל. "יהיה לו קשה לקבל את זה, אני מקווה שהוא לא יתמרד." הבוס אמר. "מתן מצידו הסכים לבצע את המשימה, נכון? אני סומך עליך שתודיע לו בצורה הנכונה, שתהיה לכם טיסה נעימה." הוא ניתק. ג'ק רצה התכוון לחזור למסעדה, אך כדי לא לעורר את חשדו של מתן, הוא הלך לקנות סיגריות ורק אחר כך חזר למסעדה. מתן ישב שם, מחסל את בהנאה את שאריות הבשר. הוא הרים את ראשו מהצלחת והבחין בג'ק שחזר עם חפיסת סיגריות של טיים. "כמה זמן לוקח לקנות סיגריות ולחזור." הוא רעם בחיוך. "פטפטתי קצת עם המוכר." התנצל ג'ק בחיוך מאולץ והציע לו סיגריה. הוא חשב איך להודיע למתן את הבשורה. עדיף להודיע לו בסוף היום כדי לו להרוס לו את המצב רוח של הטיול האחרון שלו בהודו.