יצירות של מיטל

ויתרתי על האהבה, אמרתי לה שלום והיא הלכה. התחרטתי, ניסיתי לקרוא לה חזרה, אך היא כבר יצאה מטווח השמיעה. רציתי לרדוף אחריה, אבל רגלי ננטעו במקום. ראיתי איך היא הולכת, ומשאירה אותי בודד ומיותם. הלכתי משם בבכי תמרורים, מלבי לא נותר, מלבד רסיסים. כמהתי אלייך אהבה יקרה, בלעדייך אני כל כך חסרה. נשמתי עמוק, עצמתי עיניי, ורק תפילה אחת עלתה על בדל שפתיי - בבקשה, אהבה, שובי אלי! ומאז אני מחכה.

החלום / מיטל שוב שוקעת בחלום מציאותי כמו רואה את פניך מתגלות בערפל. וליבי נשרף במבט עיניך היפות והחודרות כאחד האטומות לנפשי הפתוחה. לרגע ניצוצות מאירים את הצל אך השמש זורחת לאט והמחזה האפור נעלם. עוד בוקר חשוך, שוב קר כתמיד, התפכחות, והחלום נגמר. * אשמח לביקורת בונה.. (מבוסס על סיפור אמיתי. אז בבקשה, ברגישות)

בעקרון התמונה דיי טבעים חוצמכמה עריכות צבע.. והוספת הכיתוב כמובן.. המשפט קשור בגלל שזה צולם מנחושה וזה מעל שריגים בערך (2 מושבים)

צולם בראש הנקרה

שקיעה בנוף של הגינה שלנו... סתם יפה לדעתי

חומה / מיטל מאחורי חומה בצורה אני חיה ומחכה. מוקפת שכבות של הגנה כדי לא להתרגש, לא להפגע. אך אי שם בתוך הלב חבוי עוד רצון להחשף. להיות פגיעה וחלשה, לדעת שוב מה היא אהבה. בסוד בסתר בלי שאיש ידע מצפה אני לרגעי תקווה. כשסדק קטן בחומה יופיע וכהרף עין אתה תגיע. הוזה הזיות, חולמת חלומות הרי בלי מפה, לעולם לא תבוא.. ומי ידע לסמן דרך לא סלולה כשאף איש עוד לא שרד אותה? ממשיכה לשבת, לבד בין החומות עדיין מחכה ליום שתבוא ובעולם בלי ניסים ובלי הטבות אטצרך אני את החומה לסדוק. אעבוד בעמל, אעבוד ביזע והחומה תסדק ותיפול. עוד תראה, אני אצליח! ואז אולי גם תורי יגיע..

"אור! פעם רביעית שאני קוראת לך ואת לא עונה! כאילו שאת בעולם אחר!" אור לא ענתה, היא התביישה, היא ידעה שזאת לא אשמתה אבל המורה היתה חדשה וזה גם לא הפעם הראשונה שזה קורה. היא באמת בעולם אחר. הכל התחיל עוד ממזמן, כחודשיים אחרי שהיא נולדה. אמא של אור שמה לב שאור בקושי מגיבה לרעש ולקולות. היא לקחה אותה לטיפול אצל רופא ילדים והוא קבע כי אור כיבדת שמיעה, כלומר- היא שומעת אבל רק אם היא נמצאת בריכוז מלא. הבעיה הזאת- תלווה את אור לאורך כל חייה, כך אמר. לאור היתה בעיה- היה קשה לה להתרכז מלוא הריכוז ולכן בקושי "נמצאה" בשיעור. היא היתה שם פיזית, אבל הראש שלה טייל בעולם אחר, עולם מיוחד, שלה!. בעולם שלה, היא היתה השולטת, היא היתה המחוקקת, בעצם, היא היתה היוצרת. העולם של אור כלל את כל מה שהיא אי-פעם רצתה: מורות שלא כועסות בגלל חוסר מוּדעוּת, חברות שלא נוטשות משום חוסר סובלנות, הרבה נוף , וירוק- אין סוף. והעיקר- שלווה ושקט, הרבה מאוד שקט. בעולמה הפרטי היתה אור מאושרת ולכן הסתובבה שם רבות, בעולמה שלה היתה אור רואה הכל דרך משקפיים ורודות. היא הייתה יוצאת לטייל בהרים ובשדות, עם החברות הרבות שהיו לה היא היתה קוטפת חרציות.. . והעולם היה יפה, והעולם היה ורוד, ולאור- היה טוב. ואז הגיע אותו יום, התפרסמה מודעה בעיתון: "כבד שמיעה? יש לנו פתרון בשבילך!..... " ואמא ראתה, אמא רצתה! , אז אמא טלפנה. ואמא קבעה לה ולאור תור, מחר בבוקר- מעט אחרי שנהיה אור. אור היתה מרוצה, הרי היא מפסידה יום לימודים! אבל היא היתה עצובה, היא לא רצתה לעזוב את עולמה הדמיוני. ואור היתה בטיפול, ומייד נקבע לה תור נוסף. אור ידעה שזה הסוף של הדמיונות אבל זאת התחלה חדשה של מציאות. היא פחדה- 'ואם לא יהיו לי חברות? ואם, אולי, יהיו לי בעיות?'. אור פחדה- אך היא התגברה. עבר יום, עברו יומיים, עבר שבוע, עבר חודש ועברו חודשיים. אור עברה מטיפול לטיפול והטיפולים נשאו תוצאות! – אט אט החלה אור לשמוע יותר קולות!. ואור עברה את הטיפול, הטיפול האחרון, והיא הרגישה טוב! הרגשה של נצחון!. היא עברה בית ספר, כדי להתחיל הכל מחדש, והיו לה חברות, ובמבחנים היו לה ציונים לא מביישים, ובבית היא נהנתה להיות עם האחיות והאחים, ולא היו לה בעיות- החיים היו יפים!. את עולמה הדמיוני, שכחה בקצב טוב, הרי כבר אין צורך בחלומות- הן כבר מציאותיות!. והעולם היה יפה, והעולם היה ורוד, ולאור- היה טוב. ------------------------------------------------------------------------------ נכתב במסגרת משימת כתיבה של "סיפור קצר".. על דף דפדפת זה כל הדף בכתב רגיל (לא גדול ולא קטן)

להתחיל מחדש - פרק נסיון "ברוכים הבאים לאולפנה ע"ש הרבנית רויטל ברדה" עמדתי מול השלט וחשבתי לעצמי: "מה? מה אני עושה פה?? אני לא שייכת לכאן!". הכל התחיל בתחילת החופש הגדול כשמשפחתי התחילה "להתחזק", זאת אומרת, התחילו לא רק להגיד קידוש בשבת ולהדליק נרות אלא גם לא להדליק את האור, הטלוויזיה וכו' ועוד הרבה דברים שרק מי שהיה מוגדר בעייני "דוס" עושה. יום אחד אמא שלי חזרה משיעור מפי רב אחד שהמליצו לה ללכת אליו וכשהיא חזרה היה לה מן ברק משונה בעיניים.. מאז היא הדביקה את כולנו באותו ברק, בערך. אני אומרת בערך, מכיוון שאני לא כל כך נדבקתי בו. למה אני צריכה את זה עכשיו באמצע הגיל הכי חשוב בחיים בערך?? למה נערה בת 14 צריכה פתאום לשנות את המנהגים שלה ובגלל שיגעון שעובר על ההורים לעזוב בהדרגה את החבר'ה שלה שלטענת ההורים "מקלקלת" אותה?. אחר כך הגיע הרגע הכי קשה- ההורים שלי החליטו שכיתה ט' זה גיל מצויין לעבור בית ספר ולהשתנות. בגלל ההחלטה הזאת אני כרגע מוצאת את עצמי פה, מול אולפנה זרה, שאני אמורה ללמוד בה ל-4 שנים הבאות. עמדתי מול השלט כמה דקות שוקלת איך להכנס ומה אני אעשה בפנים. שבוע שעבר אני ואמא נסענו לקנות בגדים "ראויים" לאולפנה: חולצות עם שרוול עד המרפק (ולא יותר מידי צמודות או פתוחות) , חצאיות עוקפות את הברך ועוד סתם בגדים רגילים. כשקניתי את הבגדים חשבתי לעצמי: "וואו, איזה דוסה אני!! יסתכלו עליי כאילו נחתתי מהירח..." ועכשיו, כשאני עומדת פה בשער האולפנה אני רואה שכל הבנות לבושות ככה, אני כבר מרגישה יותר בסדר עם ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- זה פרק נסיון, אני לא יודעת אם להמשיך.. נא להגיב הערות בונות!

רישום של עלה (מקופל) מתחילת השנה.. מטרת הרישום היתה אור וצל..

תמונה יפה לדעתי...