יצירות של ארץ ושמים | יצירות ש-ארץ ושמים אהבה

ביום השישי
בא הרוח
ועטף ההרים וגבעות
וילחש באזני כל אדם
הנה באה שבת
שלום
שלום שבת
וביום השבת
שרק הרוח
שיר עולם אין־סוף
מזמור שיר ליום השבת
שיר־מעין־עולם־הבא
והיה מחייה נשמות
חיי עולם
במוצאי יום מנוחה
השאיר בי הרוח
געגוע ליום השביעי
והייתי מכוון כל ימי השבוע
לקראת כלה
לכה דודי

עוגן בלב ים סוער באימה
שהומה ורוגש עד לבלי נשימה
מים חיים בדממת המדבר
מחפים על שמש ורוח אכזר
כשחשוך, כשבודד
כשהנפש אובד
ישנו אי בודד
לעצום את עיניי
בדמעות אהבתי
ועל ראש שמחתי
אעלה את ביתי
על כפיי
צחוק נעורים
וחיבוק של הורים
ניגונים ושירים
וריחות משכרים
הלב קצת רועש
והומה ורוגש
כי יודע שיש
בית

ביתי
בקצהו של צוק
בשיאו של הר
נדמה
כרחוק ממך
מרחק מזרח ומערב
ביתי
בליבו של ים
בעומקו של נהר
הולך ו
מתרחק ממך
כנראה שליבך לא אהב
ביתי
בחלומותי
בסודותי היותר כמוסים
מלא אותך
וחי אותך
בי
ביתי
כך אולי
לפי זיפי פניך החתומים
חסר אותך
ליבי כואב אותך
בי
האם יהיה זה ביתנו?

השעמום מביא לידי בטלה
הבטלה מכלה את כוחי
כוחי
לחדש
ולחדד הסכין
בירך חברתה הפצועה
חברתה למצעד האין
הבטלה מביאה לידי חטא
ואני, ליבי עוד הומה
וחורט
בכאב
בכאב ובדם
את חטאי שלי
את עוון האדם
שהתמכר למצעד האין
מה יתרון לאדם בחייו
שיעמול תחת השמש
והארץ עומדת
דור בא
והולך
והארץ לעולם עומדת
וכמו מבקשת,
ועמה גם בוראה-בוראנו
בל

מה הוא קסמך
וסוד כוחך
כי מלכים הרי שבית
שרים ויועצים
כרעו לך הם כבר ברך
עז בי שירך
ולא דועך
כי את ליבי שלי קנית
ובין שברייך
אתהלך אבוד כילד
ואיפה אני
בתוך הטירוף הזה?
היכן הוא עצמי
בין חושך לזריחה?
אם גיבורי החיל
בגשמך הם נשטפו
ליבי קורא ומבקש
רק מנוחה
לבי נשרף
בלהבות
אך לי ברור כמעט שהן
לא להבות ליבו
זה ליבי נמס

כל הנחלים מובילים אל הים
והים איננו מלא.
כל הדרכים מוליכות אלי
ואני- לא שומע.
רוחות ים מולי
צועקות את קולי.
אינני מקשיב
כמו לא יודע.
כל האוהבים שבים לביתם
וביתי עודנו חסר.
כל עצי הגן כבר נתנו את פרים
אך אולי אינני ער.
חדרי אז נדם
מחכה לאדם.
שיושב בתוכי
וקולו נעלם.
כל הסערות כבר עשו בי שמות
ואני כמו עלה בלב ים.
כל השאלות עולות וקמות
מטביעות

מָצָאתִּי אוֹתְךָ בְּסוּפָת שּׁלָגִים
אַּך הָקוֹר הָיָה נוֹרָאּ.
מָצָּאתִּי אוֹתְךָ בְּגָּלֵי לֶב הָיָם
אֲך לֹא יָכוֹלְתִּי
לְשּׂאתְּךָ אֶל הָחוֹף.

מָצָאתִּי אוֹתְךָ לְאוֹר קֲרְנֵי שֶּׁמֶש
שֶׁחִמְמָּה אֶת לִּיבִּי בְּלִיבְּךָ.
מָּצָאתִי אוֹתְךָ בֵּין אֲלוּמּוֹת בָּשָֹדֶה,
אֲך לֹא הִסְפָּקְתִּי
אוֹתְךָ לְאֶסוֹף.

פזמון:
בְּצאתִי לִקְרַאתְּךָ-

ואולי לא היו הדברים מעולם
ואולי לא יהיו לעולם
כפי שחלמת, נערה
כפי שרצית
ואולי מנוח נפשך לא תמצא
לא תדע את אשר חפצה
איך יחיה האדם ועוונו לא ריצה
כפי שחלמת, ילדה
כפי שחיכית
ואולי לעולם לא תמצאי אבדותייך
וירחק ממך כל אשר קרב אלייך
כפי שחששת, נערה
כפי שניסית
ואולי ביתך בנופי הר לא ישכון
לא מעיין לרגליו וגדי שר ברון
ושקט ואור וחן על פני חברון
כפי

רגע של דממה
שומעים רק את העלים
שזזים ברוח.
ארץ של שממה
וכל מה שהיה מוכר
כבר לא בטוח.

אור הדרך-
אדם צריך
לשמור אותו קרוב.
לראות אותו בעיניים
אם לא-
לא יגיע אל הטוב.

הרבה שנים עוברות
המציאות- משתנה כמעט
לבלי הכר.
תמונות ילדות עוזבות
אין תמיכה
האתגרים- קשים יותר.

אור הדרך-
אדם צריך
לשמור

בשבילייך אצעד ברגל יחפה
על אבנייך אשכב וארדם
על אדמתך אצעד גם אם תהיה שרופה
את סודותי אספר לעץ בודד

רגלי נושאות מבלי משים אל חדרייך
אל כל יופייך אשר לבי קנה
יותר מכל, רוחות בין הערביים
ושקיעותייך, מול ימך לבי חנה

פזמון:
לא אל תבכי
ארץ אהובה
הנה באנו אלייך
אל תדאגי
גם אם יהיה עוד רע
הטוב מתקרב
שוב לא תהיי
מוטלת כאובה
גם

ראש
חודש
זמן להתקדשות הלב
לריפוי כאב
ראש
קודש
זמן להתחדשות הלב
להתפכחות משעבוד
להיות אדם חושב
ראש
לחודש
אור גדול מציף
זורח ונעלם
אש
קודש
בוערת בי
נדלקת עם חידוש ירח
רוקדת כך סתם
ראש
חודש
יום גדול מאיר
מאיר בי איזה שיר
ראש
לקודש
לנשמה שמתעלה
לשפתי הנושאות תפילה
תפילת הלל
לאחד יחיד ומיוחד
שכולו

אני רוצה אותך
אני רוצה להיות איתך לבד
בלילה
חושך
אני רוצה לשמוע אם גם
ליבך פועם
אני רוצה לדעת אם גם אתה
מרגיש
אוהב בסתר
אני רוצה אותך
לבי סוער
אני רוצה אותך
בנוף גולן
אוחז ידי ואומר
שגם אתה רוצה
אני רוצה אותך
עינייך בעיניי
ובוכה ומחכה
אני חולמת עליך
אני רוצה אותך יותר מכל דבר
אני רוצה
אותך בלב מדבר
שתלטף

כילד שרץ בבתי תפילותיה
ושר ניגוניה
יכול אני להעיד
שכל אוהביה
וכל טועמיה-
חיים זכו לתמיד
כנער שפסע בין דפי גמרותיה
ותעה בשדותיה
יכול אני לומר
שרבים הם שביליה
ורק חייליה
קונים מקומם על ההר
כאיש המרגיש ימי הרחקותיה
כואב שתיקותיה
נחרטות בבשרי
זוכר עלומיה
בוכה ודומע
איך הייתי שואג כארי
כמי שראה את החיים בלעדיה
וכל צעדיה
הם לי

מדבר רחב ידיים
סדוקות הן השפתיים
הלב בוכה, דורש ומבקש.
ארץ שממה בלי מים
ורוח בין ערביים
געגוע מציתה כמו אש.

צמאה נפשי לאלהים לאל חי
מתי אבוא ואראה פני אלהים.
ושוב עובר בי רטט
הנשמה צועקת
כמהה למים היוצאים מעדן.
בשיר ובדמעות נזכר
בלב טהור של העבר
מבקש שייפרץ בי סדק.
צמאה נפשי לאלהים לאל חיים
מתי אבוא ואראה פני אלהים.

הכסף רץ//האנשים רצים//להספיק כמה שיותר//רק עוד ועוד
הלב דופק//בקצב של מאה עשרים//רק לא להישבר//רק לא ליפול
לא להיפרד//מהצלחות מסחררות//מערכים מקודשים//כמו פרה מקודשת
לא להפסיק//רק לקבל עוד מחמאות//אתה כמו כולם//אתה בסדר
פזמון:
ואיך הזמן רץ//וכולם איתו
ולא נשאר לנו זמן//לנשום לרגע
וכשייתם זמננו//אז נרגיש פתאום
איך כל מה שהיינו כאן//אינו איש של קבע
ומי אני//בתוך ההמולה//עוד

אם תמצאו אותו, תגידו לו שבגללו
אני חולת אהבה.
כן, ממש חולה.
בכל רגע מנסה לדמיין את דמותו
ואת פניו מחייכות
אלי.
וגם ללא הדמיון,
כמו חולה שבכאביו עסוק-
ראשי נתון תמיד רק לזה.
והלב כל הזמן רוטט
לא מוצא לו מנוחה.
גלה לי סוד על אוזני-
מדוע הגעת להפר את מנוחתי?
אם על המלך טוב
ייטול ממני הבחירה
ונתנה- למלאכיו שבשמיים.
אלו אשר מזווגים זיווגים.
ואם

מצאתי אותך בסופת שלגים
אך הקור היה נורא,
מצאתי אותך בגלי לב הים
אך לא יכולתי
לשאתך אל החוף.

מצאתי אותך לאור קרני שמש
שחיממה את ליבי בליבך,
מצאתי אותך בין אלומות בשדה
אך לא הספקתי
אותך לאסוף.

פזמון:
בצאתי לקראתך-
מצאתיך,
ולו גם אתה מצאת אותי

מצאתי אותך מדלג על ההרים
מקפץ על הגבעות,
מצאתי אותך בשדה הקרב

בדרכים שהלכתי, על כביש חצי-סלול
כשאור ירח מאיר את צעדי
אני נזכר בשנות דור של עץ חלול
עתה משחקים בו ילדי

כרמים שולחים ניצן, שדות פורחים-כמעט
רצנו אז בשדות חיטה בין פרפרים
רוח בשיער, אני מתנשף, ואת-
פנייך אז היו כמעט לא מוכרים

פזמון:
ילדות נשכחת
בין עצי הזית
ורוח בין-ערביים הייתה ביתי
עוצר לקחת
שקט של בית
ומה טוב שאת עכשיו

בע"ה

דרכים רבות
שביל בודד
ומעיין נסתר נובע לאורכו
מילים פשוטות
אני אובד
מי אני ולמה פה

ואולי
צל עץ תמר יסמן לי דרך
בערוצי הנחלים אניח ראש
ושקיעותייך
וקול המיית הכבשים
וצילך תחת עץ ברוש

הם לי הבית
התום
והסימן
לחזור אלי
אל הדממה שצועקת
זה הזמן

זאת השגרה, העייפות
ההבהובים בפארק חשוך
מרוץ חיים
בשביל תמים
עכשיו נוגע
ריחות חשש בשדה כותנה
הנה עברה לה עוד עונה
ושוב עוצרים
ושוב נופלים
אני שומע
הגיע הזמן לנטוע בנו
אומץ לשנות
לפרוץ גבולות
לפרוץ שגרה
לבנות סולם
הגיע הזמן לשמור לנו
כוח לכל יום
לבנות חיים
לבנות תקווה
לבנות עולם
כי היאוש כאן מתמקם
אז

ליבנו ועינינו לחטוא יאותו
מפנים אליך גב
דממת אלחוט של נשמתנו
מראה את המצב
האם יצר לב האדם
רע מנעוריו?
מה לך נרדם
קום קרא אל אלהיך
האלה אלהיך ישראל?
שומר נפשו ירחק
מהבל ורעות רוח
אשר רודפים יומם וליל
לו נקום באשמורת
לבקש על עווננו
ונפשנו מלאת בושה
לך פרשנו נפשנו
קרב אליה ועזור
להרגיש את המשא

כחול שמיים
וכחול ים
הים האדום הכחול.
אשר לא ידע
בכי ומכאוב
לא עצב ולא שכול.
שוב נאסף קו האופק
אל מול ערבות מואב.
ושמש ביו ענן תאיר
כמעט שקעה אל דום גליו.
שקעה במערב.
נישאת ציפור
שחורת כנפיים
ועמה אני.
אל ארץ סדום,
מדבר סיני
אל ארץ חלומי.
והנה הם כתלי הים
פורשים שביל מלכים
וחרבה היא ביניהם
רבים הם ההולכים.
ובמדבר
בראש

*נכתב בעקבות סיפור קרוב של תאונת דרכים, והפחד הזה לאבד את כל מה שנמצא כאן, שהביא אותי למחשבות בעניין.
והנצח זו ירושלים.
והם השיר והדממה והיופי.
והנצח זו ירושלים.
ובה אור האמת.
כי ישר דבר ה'
ודברו לעולם יעמוד.
אם הוא לא ישמור צאתך
שווא שומר ישקוד.
והנצח זו ירושלים.
ותודיע היא לך-
שנצח זהו העמל
והנצח אין לו סוף.
ואין הוא העולם הזה
המתוק, המנוכר.
ורק

עד שתזרח השמש
חדרי ליבי עוד
ישמרו לך מקום
ושיר שפתי
ואור פניי
עוד יהמו לך

עד שתתחדש הרוח
מחשבות יומי
ולילי גם יחד
יתורו אחריך
ויבקשו
לגלותך

עד שיעלה האור
שבילי חיי
עוד ילכו בדד
דרכי ציון
אבלות
מבלי באי מועד

עד שמים ישטפו
בחן וחסד
את דמעות חיינו
אוסיף כאן לכת
בלי ראות פניך

בע"ה

מעוטרת באבק שרפה ובאבק דרכים
וחומותיה לה כזוהר ועטרת
אל שלל גווניה נשואות עיני כל ההולכים
אל אלפי השנים שבתוכה אוצרת

דמעות בניה חרוטות בה לעולם
הן היא ידעה מכאוב ושאול ועצב
אך שיר הרוח עוד נישא בה לתקווה
שעוד תשוב ותיבנה לעיר הצדק

ואלוהים הן לא יישכח אותה לעד
הנה הוא שב אליה חרש או בקול
הוא מנער אותה עכשיו מן האבק
מן הכאב, מן הדממה