מאמר עמוד 1

בס"ד " תאמין שאפשר לתקן" מוריה יוסף, מכון המקדש האדם הראשון נוצר מהאדמה. מהרגע שבו נוצר מתחילה זיקה הדדית בינו לבין האדמה. הנחש הקדמוני מצליח לפתות את האדם הראשון וחוה לחטוא, הוא פוגם להם בכל החושים חוץ מחוש אחד, חוש הריח. הקב"ה קילל את האדם הראשון "ארורה האדמה בעבורך בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג,יז-יח).האדמה קוללה. האדם ניסה לגדל מיני גידולים והאדמה השיבה לו קוץ ודרדר. עם התקדמות הקטורת בבית המקדש הייתה חלק מתיקון חטא אדם הראשון. הקטורת שייכת לחוש הריח שלא נפגע והסממנים מקורם מהצומח. חלק מסממניה של הקטורת מתוך קליפות עצים וזה תיקון לעצים בגן עדן שטעם הקליפה היה כטעם הפרי שגדל על העץ. כל אדם שהיה מריח את הקטורת,היה ליבו מטהר והיה רוצה לעבוד את ה' בלב שלם.הקטורת הייתה מעבירה ממנו את זוהמת היצר הרע, כוחה של הקטורת לשבר את היצר הרע. בתפילה אנחנו מבקשים "תיכון תפילתי קטורת לפניך" אנחנו מבקשים מהקב"ה שתפילתנו תהיה רצויה לפני ה' יתברך כמו שהקטורת היתה חביבה לפני הקב"ה .( זוהר חלק ב דף ריח,עפ"י פרוש 'המתוק מדבש':) קטורת בארמית זה קשר. הקטורת הייתה מקשרת את האדם לאביו שבשמים וגם מאחדת את חלקי עם ישראל. ( רעיא מהימנא ספר במדבר פרשת פנחס דף רכד/א) ישנו סממן נקרא "חלבנה" וריחה לא טוב. גם בעם ישראל יש אנשים שהם רשעים אבל גם הם נכללים בציבור. ראשי תיבות של ציבור הם: צדיקים, בינוניים ורשעים. כשכולנו מאוחדים כאגודה אחת אין דבר שישבור אותנו,כמו שהקטורת נשרפת ועשנה עולה בקו ישר כך תפילותינו עולות מעלה ומתקבלות לפני ה' ברצון. כשאנחנו מאוחדים אין דבר שישבור אותנו! יהי רצון שיתקבלו תפילתנו ונזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה בימנו.

ב"הלדרכה של תנועתנו הקדושהמאתהרב מרדכי אליעזר נחמני נערך על ידי תלמידים יסודתו בהררי קודש ההבדל בין המזרחי לאגודת ישראל ברור ומוחלט, כך לימדנו רבינו הרב צבי יהודה זצ"ל. המזרחי נוסד ע"י גאוני ישראל גדולי תורה מתוך ריבוי תורה, ואילו אגודת ישראל נוסדה ע"י עסקנים בדלדול הגלות של הקהילה הנפרדת בפרנקפורט. הכל בתר רישא גריר. ביסוד תנועתינו: דעת תורה, גדלות של דעת תורה, של "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ומתוך כך דרך הקודש של המזרחי לקריאה בשם ד' בתוקף משמרת התורה והמצוה לתקומת ארצנו ועמנו בה, "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", ומתוך כך מסירות נפש של ריבוי פעלים לכך. הרב ר' יצחק יעקב ריינס זצ"ל היה גאון וצדיק, כתב ספר שלם של למדנות עצומה בהלכות עדות, והיה ענק בדעת אמונת ישראל ותורה, ואשר מתוך כך נתבררה לו דרך הקודש הזו, ועל זה מסר את נפשו. ונמשכו הדברים מתוך ראשי אלפי ישראל, הרועים שהקים לנו ד' בראשית התיסדות תנועת חיבת ציון הרב ר' אליהו מגריידיץ זצ"ל והרב ר' צבי הירש קאלישר זצ"ל והרב ר' יהודה חי אלקלעי זצ"ל והרב ר' שמואל מוהליבר זצ"ל, אשר מזה האחרון נמשך שמו של המזרחי ממרכז המזרחי אשר לו, כהצעת הקדוש דורש לציון ר' יעקב סלוצקי זצ"ל והי"ד, והרב ר' יהודה לב הכהן פישמן - מימון זצ"ל עוד זכה לשמש בכל זה. ובהמשך הדברים מתוך דעת תורה זו של תמימותם המוחלטת כאחת ממש של עמנו, תורתנו וארץ נחלתנו נמשכה הנהגת תנועה זו ע"י גדולי הדעת והמעש ובהם הרב ר' מאיר בר אילן זצ"ל והרב ר' יהודה ליב הכהן מימון זצ"ל ועמם אישים מצוינים בדעת ובמעשה כשר ר' משה שפירא ז"ל וההולכים עמהם ומתוכם. ועליהם גדולי התורה של תנועתנו הקדושה ב"חבר הרבנים" בראשות הרב ר' שאול ישראלי זצ"ל ושאר גדולי התורה שעמו. מתוך כך עמדו המזרחי והפועל המזרחי וקראו בשם ד' אלקי ישראל לתחיית הקודש ומסרו נפשם בריבוי פעלים לשכלול גילוי המציאות של אחדות המדינה והתורה וכנגד כל נסיון של הפרדת הדת מן המדינה, בידיעה ברורה שהחלום הלאומי והחלום הדתי חלום אחד הוא.אמונת עת דודים את יסוד אמונת ישראל ותורה בדורנו לימדנו הרב זצ"ל בספר האורות. בפסקה ח' באורות ארץ ישראל נאמר כך: "בתוך הלב פנימה, בחדרי טהרתו וקדושתו, מתגברת היא השלהבת הישראלית הדורשת בחזקה את ההתקשרות האמיצה והתדירה של החיים אל מצוות ד' כולן, לצקת את רוח ד', רוח ישראל המלא הכללי הממלא את כל חללה של הנשמה, בתוך כל הכלים הרבים המיוחדים לה להביע את הביטוי הישראלי המלא בהבלטה גמורה, מעשית ואידאלית. הרשפים מתגברים בלב זו היא ודאות אמונת עתינו: שכל התעוררות דרישת ציון שבדורנו גם אצל הרחוקים היא בקשת שם מלא על עולם מלא, אשר על כן המזרחי בקריאתו לעניינה האלוקי של תנועתינו הלאומית ולמשמרת התורה והמצוה בה פונה הוא באמונה אל הנקודה היותר פנימית ועצמית שבדור. לא חלושי אמונה אנחנו, מיואשים לרביע ולמחצה המסתפקים ב"ארון הספרים" או באיזה "רוח יהודית" אלא מלאי אמונה אנו בנפשות הנפלאות של דורנו שמצד נקודתם הפנימית חפצים הם בשלמות בסדרי גאולתנו הזו מדרגות, מדרגה אחרי מדרגה, שלב אחרי שלב. ומהי מעלת מדרגתנו הנוכחית? אחרי שהוצבר עפרה של קוממיותינו הלאומית ונוצר הגולם הלאומי ונזרקה בו נשמה וקמנו על רגלנו בהכרזת עצמאות מדינתנו הק' הרי הולכת ומשתכללת עצמאותינו וזקיפות קומתינו הלאומית בשכלול כיבושנו וריבונותינו בארצנו בחיזוק צבאינו והתישבותינו וכלכלתנו, אך בד בבד עם זה משתכללת היא הויתנו הפנימית. בתוך סתרי הנפשות הולכת ובוקעת דרישה בשעה גדולה זו מצווים אנו לכוון את דעתינו ועמדתנו כלפי אמיתת החיים העומדים להופיע, והרי כעת חיה ממש באים אנו בסדרי מדרגות של הויה והעדר והויה לבוא להתחדשות של כל צורתנו הלאומית ואשר על כן הולך ומתברר יותר מתמיד מה גדול הוא תפקידו של המזרחי לעת זו לקרוא בקול גדול לעם כולו: אנחנו כולנו כאחד מאמינים בני מאמינים אשר שבים אנו לנחלתנו לגאון יעקב אשר אהב סלה לקוממיותנו השלמה בשתי קומותיה בגאון התורה והמצוה דוקא בשעת משבר זו, תרתי משמע, חפצה האומה לשמוע דברי אמונה, אמונת עתינו, אמונת ישראל, אמונת הנפשות, אמונת ד' אלוקי ישראל, ואמונה זו היא אמונה ודאית בשקיקת החיים הפנימית של דורנו למשמרת התורה והמצוה בחיינו הלאומיים והאישיים והיא היא מדרגת הויתנו – העדרנו – לידתנו העכשוית.האם נשכח את עצמנו? דווקא בשעה נוראה זו בחיי האומה קרוי המזרחי למלא את תפקידו. לא נוצר המזרחי אלא בשביל שעה זו, להפיח רוח אמונה תורה ומצוה בעם כולו. ואשר על כן מה גדול הצער וגדולה התדהמה שדווקא בשעה זו מאבד המזרחי את עצמו לדעת, כלומר מאבד את דעתו הגדולה ושוכח את תפקידו ומחליף את הקריאה הגדולה בשם ד' אלקי ישראל לתחיית הקודש במשמרת התורה והמצוה בהנמכת הדגל או ליתר דיוק בהורדתו מן התורן לגמרי. לא עוד קריאה בשם ד' אלא "זהות יהודית" לא עוד תורה אלא "ארון ספרים" לא עוד משמרת התורה והמצוה אלא "מסורתיות" לא עוד ארץ ישראל, אלא "חופש הצבעה לחברי הכנסת בשאלת נאמר זאת ברורות: גם אם האשליות הדמיוניות יתבררו כאמיתיות וגוף פוליטי מסוים יגרוף מספר גדול של מנדטים ויביא תועלת תרבותית או מעשית כזו או אחרת, מ"מ אין לנו רשות למעול בשליחותינו האלוקית - הישראלית – ההסטורית. עניין זה של אמונת עתינו של המזרחי לקרוא בשם ד' על מדינתנו במלא משמרת התורה והמצוה היא שליחות כלל ישראלית מן המדרגה הראשונה. אין שליחות חשובה ממנה בדורנו, שיהיה ציבור גדול ותנועת עם גדולה שתקרא בשם ד' על מדינתנו. ואם לא יהיה כך, ויהיו הרווחים האחרים שיושגו אשר יהיו, זהו חסרון שלא יוכל להמנות.מהיכן הגענו לכאן? בלבול הדעת הזה מקורו ויסודו בתעמולה מסיבית ושטחית שמתרחשת אצלנו כבר זמן רב. קמה ועלתה האמירה שצריכים אנו להדגיש את הצד החברתי: זכויות הנכים, זכויות העובדים, זכויות הנשים ועוד, ומי לא ירצה בכך והרי מקרא מלא הוא "ואהבת לרעך כמוך", והרי על זה אמר ר' עקיבא שזהו כלל גדול בתורה. אלא שכמו בכל עניין פיזיולוגי כך גם בעניינים נפשיים ורוחניים צריכים אנו לברר לא רק את הסימפטומים החיצוניים אלא גם את התוך הפנימי. כבר בראשית התייסדות תנועת ההתבוללות באשכנז, המכונה רפורמה, שמו לנס נושאי דגלה את העניין של בין אדם לחברו בהדגשה גדולה, תוך החלשת הערך עד כדי מחיקה של בין אדם למקום ובין אדם לעמו ולארצו, עד כדי נסיונות נואלים להעביר את השבת ליום ראשון וחילול שבת בנגינת עוגב בבית הכנסת ועד כדי השמטת ציון מן התפילה. מהי הסיבה לכך? מהו הקשר בין הבלטת המצוות החברתיות שהם ודאי מעיקרה של תורה לבין המעטת הערך של בין אדם למקום שטיפת המוח של אנשים אלו, נעשית כל הזמן באופן מסיבי ביותר. נכתבים מאמרים וספרים והכל מתוקצב וממומן ע"י המעוניינים בכך. הכל נשפט ע"פ ערכי החול של תרבות המערב. כך ביחס לקדושת התורה, המקרא והתורה שבע"פ, לימוד הגמרא, ארץ ישראל ועוד ועוד. הדברים מגיעים לעיתים לידי אבסורד. כותב פלוני בעל דעה במחנינו, כתב בימים אלו ממש שסוף כל סוף הציבור הדתי לאומי הוא כבר לא בעל תנועה "מגזרית" אלא בעל תנועה כלל ישראלית. כלומר בלי משים אנו קוראים ומושפעים מן ההבלים האלו. האמת היא פשוטה כל כך והפוכה לגמרי. הרב זצ"ל באגרתו למזרחי כותב שהציונות בצורתה החילונית היא תנועה מגזרית, כיוון שאם אתה מתאר את התחיה הלאומית רק במושגים של חול ושל מקלט בטוח – אינך יכול לדבר בשם האומה לדורותיה ואינך יכול לדבר בשם כל חלקי האומה כולה. לכן תובע הרב מן המזרחי להתרומם לתעודתו האמיתית, להכרה של הקודש ביסוד תנועתינו הלאומית. וכשמתרוממים לדבר על שכחת המזרחי את תפקידו לא החלה היום בהחלטת מרכז המפד"ל על ביטול התנועה הדתית לאומית. זהו רק שיאו של מהלך שנמשך כבר שנים, של טשטוש תודעת שליחותינו, של התבטלות של כוחות מסויימים לתרבות הסובבת, של השפלת הקודש למושגים נוכריים של חולין. כל זה יש בו צד של העדר, אך באמת הויה תמיד קודמת, באופן פנימי, להעדר. אנו עומדים בתוך תהליכים עמוקים מאוד של הבשלה פנימית של הציבור הדתי לאומי לבירור תודעתו ותעודתו. ודווקא בשעה שהדבר מגיע להעדר של כל עניין שליחותנו, יש מקום אמיתי לבירור יסודי. בעז"ה הדברים ילכו ויתבררו ונוסיף אור ושלום, גבורה ותפארת. חזק ונתחזק בעזרת ד' יתברך. הדברים נכתבים באחריות העורכים, ירושלים שבין החומות, כסלו ה'תשס"ט

די, נמאס לי להילחם כל הזמן. הייתי בטוח שהחופש הגדול יביא לי את בשורת החירות, השלווה והביטחון. עם תחילתו של החופש אני מוצא את עצמי בניסיונות ובמשימות בלי הפסקה, כאילו אני עדיין לומד בבית הספר, עם מורה ושיעורי בית. יש לי עוד קצת זמן עד הגיוס לצבא ואני מרגיש משום מה כבר חייל. חייל בצבא ה'. משהו כזה, פחות או יותר. אין הכוונה למלחמה נורמטיבית ומקובלת עם חיילים, טנקים ומסוקים אלא מלחמה אחרת לגמרי. מלחמה כמה מלבב ומרענן לראות אותנו, התלמידים המסיימים עוד שנת לימודים, פורצים את שערי הישיבה או הבי"ס בשאגות שמחה וגיל: "יוצאים לחופש, קץ לסבל, המורים לפח הזבל", אבל הרשו לי להיכנס לבגדיו של הרציני והמודאג, כל זה מלבב ומרגש עד זמן מסוים. ליתר דיוק, עד שאנו נתקלים במשימות ובניסיונות שלא יצא לנו להיתקל בהם במשך השנה שחלפה. נהוג לחשוב ובצדק, כי עם סיום שנת הלימודים ובואו של החופש אפשר לומר כי בכך נגמרו כל המבחנים, המטלות או המשימות, אך טעות מרה היא בידי החושבים כך. מסתבר שעכשיו מתחיל המבחן הגדול. מבלי לחסוך בביטויים קשים, אפשר לומר שמדובר במלחמה לכל דבר. שנה שלמה אתם, נוער יקר, הייתם מצויים בתוך מסגרת ברורה מבלי יכולת לברוח, מעכשיו אתם חשופים לכל דבר, ויכולים "לגלוש" לכל מקום אליו אתם חפצים. אם זה בשוטטות תמימה ברחוב אותם ילדים נערים תמימים ורגילים, כמוני וכמוך, קופצים עמוק לתוך בריכת החופשה הארוכה וגולשים בכל אתר ואתר במעיי האינטרנט. וכי אעלה על דעתי להדביק את הכינוי 'אויב' למוצר הטכנולוגי המופלא ששמו אינטרנט? חס וחלילה, זה כמו הגבול בצפון, שקט שקט, עד שמתחמם. גם באינטרנט יש גבול, אך כשהוא מתערער ונפרץ, אזי בדיוק פורצת מלחמה. האויב פה הוא היצר שמשכנע את הגולשים התמימים לעבור את הגבול ולהיכנס למקומות אסורים. כך גם הוא משכנע את הנשמות התמימות להסתכל בכל "פצצה" או "חפץ חשוד" שנעים ברחוב בנתיים, כמו במלחמה בלבנון, אם אנסה לקשר את זה למושג מלחמה שאני מכירים, מי שאמור לשלוט ולפקח על הנעשה אינו בשטח, מעלים עין, או מעדיף לחכות לשעת פעולה האמיתית. האם לאחר המלחמה הזאת תוקם איזו וועדת חקירה ובדיקה? אני בטוח שלא. האם בעקבות המראות המזוויעים וה"העניות" הפושה בחברה הישראלית, בהתקרב הקיץ, תקום וועדת חקירה ויתפרסם לאחריו דו"ח העוני? ישנם הורים רבים שיעדיפו לסגור את העיניים ולהתפלל תפילת 'הגומר' של החופש הגדול. הם בוודאי ימלמלו לשכניהם כמה הם נרגשים ושמחים ששנה הבאה בנם עולה כתה, אלא שלאמיתו של דבר אחרי החופשה הוא רק בירידה.... אז מה עושים? אל תשאלו אותי, אני לא פותר פתרונות, אני רק יודע שצריך להילחם חזק ביצר. יש מומחים ואנשי מקצוע, וגם הרבה אנשי חינוך שישמחו לעזור לכל המעוניין להילחם חזק מאבק חסר פשרות. אבל בעיקר זה צריך לבוא מעצמנו, מתוקף בעלותנו על העיניים שלנו, הן ברחוב והן בגלישה באינטרנט. כמובן שפגיעה מהאוויר, כמו פליטות פה והערות פה ושם מצד ההורים, כמו שהתבצע במלחמה האחרונה בלבנון, צעדים מעין אלו לא יביאו למיגור "האויב" אז כדי שלא חלילה תפרוץ מלחמה מעין זו בקיץ שנה הבאה, כנגד היצר והאינטרנט, כדאי להקדים תרופה למכה, יותר נכון, למנוע מצב שממנו כבר אנו, הילדים והנוער, לא נוכל לעלות ולהיחלץ. כשהקיץ, ה"אורח" שבא לבקר מידי שנה באותה תקופה, ינקוש על הדלת באופן רשמי, תקבלוהו בשמחה ובהתלהבות מסוימת, אך היזהרו מלקבל את המתנות והאפשרויות שהוא מציע לכם. הכינו אותו מראש לעובדה שאת 'מתנת' האינטרנט תאלצו לקבל בתנאים מסוימים בלבד, ובנוסף, תכינו את עצמכם כראוי לקראת הרחוב הישראלי שלובש (או לא לובש) "חג", לכבוד החופש. ואם אתם רוצים להיות 'דוגרים' באמת, ואם אתם חסים על הנשמה הטהורה הנמצאת בתוככם, תבקשו ממנו שאת האינטרנט ישאיר בחוץ. כמו כן, תימנעו מלהסתובב ברחובות שכאין באמת סיבה. חבר'ה, זה תלוי בכם ואיך אתם מעריכים את עצמכם. לסיום עצה טובה, תחשבו שהאינטרנט זה כמו אישה (רק בכאילו, זה לא באמת), דהיינו- לנהוג עם המחשב כל דיני "ייחוד", לא להישאר לבד בבית עם מחשב פתוח ותשאירו דלת פתוחה כאשר אתם גולשים. והעיקר שתהיה המשך איתמר ליברמן, תלמיד שיעור א בישיבת "המאירי", ירושלים

בס"ד "ארונותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב הושבו לישראל" כך פורסם בכותרות מרעישות באתרי האינטרנט היום בבוקר. "רב המרצחים, סמיר קונטאר, ישוחרר אף הוא במסגרת עסקת חילופי השבויים"-נכתב בכותרת המשנה. קונטאר, אשר לפני 29 שנים רצח את השוטר אליהו שחר ובני משפחת הרן- דני ובנותיו עינת ויעל הי"ד, ישוחרר. ~~~ שני חיילים טובים, יהודים כשרים, שנפלו אל תוך לוע הארי בהגינם על העם והארץ, חוזרים הביתה בארונות של הצלב האדום. האומנם "ושבו שנים לגבולם"? ~~~ קטע מתוך בלוג שכתבתי באתר הרשת "תפוז", ביום השנה ללקיחת גלעד שליט לשבי. "היודע אתה, במלחמה, מלחמת לבנון השניה, ניפחתי בלון. הבטחתי לעצמי, שברגע שישתחררו החיילים שלנו, אפוצץ את הבלון. והבלון הזה עדיין מחכה. מחכה שאוציא ממנו את האוויר. מחכה שתחזרו אלינו. מחכה לרגע בו הוא ידע שגם לך יש זמן לשבת על הכורסא בסלון, להסתכל בכל המכתבים האלו ולהפריח בלון שמיים. מחכה לשחרורך. לרגע בו תגיע הביתה, תלטף את אמא הבוכה, תשים יד מרגיעה על אבא שמדבר עם העיתונאים עלייך, ותגיד להם "די... די לדמעות... הכל נגמר... חזרתי... חזרתי הביתה..." מחכה לרגע בו תפסיק להיות "הרב"ט החטוף גלעד שליט". אלא פשוט.. גלעד." ועכשיו אפשר לפוצץ את הבלון. חזרתם. אודי ואלדד חזרו. אבל אתם כבר לא ישבו על הכורסא בסלון, לא תנופפו לעם הישראלי ותריעו לו, לא תפריחו בלון לשמיים, לא תשכבו שוב במיטה בחדר האהוב והמוכר שלכם. מצאתם מיטה אחרת. צוננת. אודי ואלדד ישנים מנוחת עולמים. שום סמיר קונטאר לא יפר את שלוותם עוד. הבנים חזרו הביתה. בארון.

בס"ד כשמדליקים את האש, היא עוד קטנה. לא נתפסה, עוד אפשר לעצור אותה מלהתפשט. אבל אם מוסיפים עוד עצים היא גדלה. וכשהמדורה כבר כל כך גדולה- אי אפשר לכבות אותה. בלתי אפשרי. וכשהיא ענקית ומוסיפים אפילו עוד עץ קטן יחסית עפים גיצים שלא נראים בעיתיים, אפילו קצת יפים.. ואותם גיצים- עפים לכל עבר, פוגעים באנשים בדרכם עם הרוח. והאנשים נאלצים להסתתר, לברוח. כדי לכבות צריך לחכות שהרוחות יירגעו, העצים יגוועו ורק אז- לאחר מאמץ רב ביותר יהיה אפשר לכבות אותה. וכשהמדורה כובתה- נשארים הפחמים השחורים והמפויחים שיעידו שהייתה שם מדורה. פחמים שאי אפשר להזיז אותם, את כולם. ואותם עצים קטנים שלא נכנסו למדורה משמשים עדות חיה למדורה שהתקיימה בעבר. כשנבוא בעוד זמן- ישארו הפחמים, לא יזוזו. שאומרים לשון הרע עוד אפשר להתחרט, לעצור אותו- לבקש סליחה, לומר שאין זה באמת. אבל אם אומרים לעוד אנשים והם לאחרים, הלשון הרע מתפשט. וכשהוא מתפשט לכל עבר- אין אפשרות לעצור אתו, אין שליטה עליו. וכשזה גדל ומתנפח, יודעים עוד ועוד אנשים, וכל מילה מעיפה באוויר משפטים שפוגעים באדם ההוא- שעליו מדברים. אדם שנאלץ להתחבא, להסתתר מאימת אותן מילים רשעיות ולנסות להכחיש- ולא מצליח. מסתכלים עליו בכל מקום. כי המילים נסחפות עם הרוח ולא עוצרות בדרך- לא מבדילות בין טוב לרע בין טמא לטהור.. ואז כשמתחרטים ורוצים לעצור הכל ולהשיב הכל כמו שהי'ה- צריך לחכות שהרוחות ירגעו ורק אז- לאחר מאמץ אדיר שכרוך בהרבה סבל של כולם אפשר לנסות לעצור. וגם כשמצליחים איכשהו להחזיר הכל- נשארים אותם סימנים בלב, בראש, בזיכרון ההוא שיעידו שזה קרה. ואין, אין, אין אפשרות למחוק את הלשון הרע לגמרי. זהו דבר בלתי מעשי. וכשיעלה הנושא הזה בהקשר אחר לגמרי כל העיני'ים יופנו אל אותה לשון רשעית שעשתה רע לכולם. אז אולי לא נצית את אותו גפרור? ------ קרדיט לחברה שלי שהביאה אותי לחשוב על העני'ין בצורה הזו.

אין מי שלא חש את הצער של האומה הישראלית. כל ידיעה נוספת בחדשות מחדדת בנו את התחושה של אובדן הדרך. כולם מסכימים שיש בעיה, אבל מעטים הם שמחפשים באופן רציני את הדרך לפתרונה. לפני שבאים להתמודד עם הבעיה האדירה של המצב בו אנו נמצאים חייבים להגדיר את נקודת המשבר. יש אין ספור בעיות שאפשר לסמן- חולשה באחיזה בארץ, חולשה במלחמה בטרור, מערכת משפט מעוותת, שלטון שסובל משחיתות, התשקורת, ועוד בעיות רבות שכולנו שמענו עליהם. אי אפשר לטפל בכל הבעיות בבת אחת, אין לנו מספיק כוחות בשביל להתמודד עם בעיות כל כך גדולות. המצב שלנו דומה לרופא שמגיע לפצוע ומזהה הרבה פגיעות. אם הרופא יתחיל לשים פלסטר על כל פצע קטן הפצוע ימות. המשימה הראשונה של הרופא היא לזהות את הפגיעה הכי קריטית. אחרי שהפגיעה הכי קריטית תטופל יהיה אפשר לגשת לבעיות הנוספות והן יהיו יותר קלות לטיפול כיון שהפצוע נמצא במצב פחות חמור ולגוף שלו יש יותר יכולת לרפא את עצמו. כך גם אנחנו צריכים לזהות את הבעיה הקריטית ולטפל בה. טיפול בבעיה השורשית יוביל לכך שהרבה בעיות יפתרו מעצמם ובעיות אחרות יהיה קל יותר לפתור. חבל להשקיע מאמצים בכיבוי שריפות בלתי פוסק. צריך למצוא את מקור הבערה ולכבות אותו כך שלא יהיו יותר שריפות. לעניות דעתי מקור השריפות בימינו הוא הניתוק מהתורה. עם ישראל לא יכול להתקיים ללא החיבור שלו לתורה. הצרות באות לעורר אותנו לשים לב שאיבדנו את עצמנו, עלינו לחזור למקורות שלנו, לתורה שלנו. אי אפשר להמשיך בדרך החילונית שמובילה אותנו אל פי פחת. מוכרחים להקים תרבות ישראלית מקורית, תרבות תורנית. הקמת תרבות תורנית דורשת עבודה גדולה. אי אפשר לפרט כאן את כולה. רק נאיר הארה חשובה לכל הבאים בשערי מלחמת התרבות- אי אפשר יהיה להקים תרבות בלי בסיס כלכלי. כלומר אם כל המאמצים שלנו יהיו מבוססים על התנדבות ותרומות לא נוכל להקים תרבות. אפשר לראות את יצרני התרבות המערבית ששולטת היום במדינה- הוצאות ספרים, עיתונים, טלויזיה, רדיו. הם יודעים איך להרויח כסף ולקיים את עצמם. אין לנו סיכוי להתמודד מולם אם לא נבין שאנחנו גם כן צריכים לדרוש כסף. התרבות שלנו מוכרחת להחזיק את עצמה, אם היא תהיה מבוססת על תרומות היא לא תצליח להפוך לתרבות שמכוונת את כל החיים. מתוך המבט הזה הקמנו את תנועת אדרבא. מצורף קובץ עם פרטים על התנועה. https://a7.org/?file=20080412223312.doc

יום חמישי, שעת לילה מאוחרת. אני לוקחת קו אוטובוס לכיוון ביתי. בראשי כבר תכנונים מפורטים לגבי התנוחה הנכונה למצב שינה אפקטיבי במושב השמאלי ליד הנהג, בעודי מכוונת את השעון בנייד הפרטי כדי שאתעורר בתחנה הנכונה ולא אמצא את עצמי בכפר נידח אחר (גם זה כבר קרה..). שניות לפני השקיעה לעולם שכולו חלומות מתיישבת לידי ללא כל התרעה מוקדמת אישה מבוגרת, די מוכרת למעשה.. לאחר מס' מבטים מביכים שאנו מגניבות זו לזו בסתר אני שואלת: "אנחנו מכירות?" היא אומרת שהיא תוהה בדיוק כמוני על תשובה מתאימה. "מאיפה את בחורה, אם יורשה לי?" ממשיכה האישה. "מירושלים, שכ' קטמון הישנה" אני מגיבה באיטיות, מנסה להבין לאיפה החקירה החביבה הזאת חותרת. "ידעתי שאני מכירה אותך מאיפשהו..את הנכדה של ר' יהודה, חזן בית הכנסת שלנו..!!" אני מהנהנת לאות אישור ואין מאושרת ממנה באותו רגע גילוי. "אז מה שלום סבא? הוא עדיין קונה בשוק הקבוע..? כי אתמול בדיוק ירדתי עם רונן, נכדי הצעיר, לרח' הראשי וחשבתי שראיתי אותו.." "רונן?? רונן גבאי? הוא היה במקרה מדריך ב"בני עקיבא" בסניף רמת אשכול לפני איזה 7 שנים בערך?" כולי מתפעמת! "כן, כמה נפלא, הוא התחתן לפני חודש, יש לו אישה מקסימה, יעלי,בוגרת "בר אילן" מבת-אל.." "יעלי שוורץ? היא כבר התחתנה? אני לא מאמינה! היא עשתה איתי שירות לאומי בקיבוץ שלוחות, היינו משובצות לאותה משפחה מארחת, עושות שבתות אצל משפחת גולדמן על בסיס קבוע!" אני יורה נרגשת. "מנחם ויונית גולדמן?" היא פוערת פה בהתלהבות רמה (אולי אפילו מדיי..) "היינו בשליחות בלוס אנג'לס ביחד מס' שנים, אוי הם פשוט מדהימים, אני זוכרת שמירי זילברמן, אחראית המשלחת, אמרה לנו מראש כמה הציוות בינינו יהיה מוצלח,כמה שהיא צדקה." מתמוגגת לה האישה הנחמדה. "מירי זילברמן היתה הגננת שלי לפני כמעט 20 שנה.." אני קובעת בחיוך ענק, משועשעת מעצם הסיטואציה המצחיקה. איך הגענו מתחקור מקום מגוריי לימיי הצעירים והעליזים בגן מירי..?!? ממש חיים שכאלה.. כשהאישה המקסימה יורדת בתחנה שלה, היא מנופפת לי לשלום מהחלון לא לפני שהיא מורה עליי למסור דרישת שלום חמה לכל השושלת שנקבנו בשמה קודם לכן. אני מחייכת לה חיוך שכולו טוב ומחזירה לאוזניי את האוזניות של מקודם, השיר המתנגן לא מותיר לי מקום לספק: "..את מוכרת לי מפעם, אולי מגלגול אחר.." אלה החיים שלנו..לא סתם כשאנו מגלים זרים ההופכים לקרובים חדשים עבורנו אנו אומרים "איזה עולם קטן". למעשה, כולם מכירים את כולם בסופו של דבר. בתוך "עולם הדתיים" התופעה הזאת שכיחה פי כמה וכמה! לא תראו משפחה דוסית היוצאת לטיול משפחתי מבלי להכיר בדרך חצי ממטיבי הלכת בשטח.. "וואיי,הנה איציק סימן- טוב מהחברותא בשיעור ד'", "איזה קטעים, רוחמה ברקוביץ' הקומונרית של סניף מרכז!", "איזה פדיחות, המורה שהוצאתי אצלה 6.." ,"אודי, מה המצב אחי? לא ראיתי אותך מאז הצבא!!" ועוד הפתעות בלתי צפויות..אין לזה סוף.. נוצרת תופעה ברורה של כפר גלובלי בתוך "הכיפות הסרוגות". איך זה בעצם קורה? האם זה טוב? זה רע? את זה כבר נשאיר לפעם אחרת.. למרות זאת, יש מחקר מפורסם אשר בדק ומצא כי כל בני האדם בעולם (מכל מגזר/דת/כת אפשרי/ת) מכירים לפחות דרך 7 דרגות אנשים שונים. זה פשוט מאוד: (1) שכן שלי- (2) יש לו סבא מבוגר - (3) שיש לו פיליפנית צמודה- (4) לה יש מן הסתם המון חברים במדינה הפיליפנית, אחד מהם עוזר טבח במסעדה נחשבת בצרפת- (5) הטבח הצרפתי התחתן לא מזמן עם בחורה אנגליה שהוריה גרים בישראל- (6) ההורים האלה עברו לגור במושב חקלאי בצפון- (7) ביתם הבכורה מסתפרת עד היום רק במספרה של אימי. 7 דרגות אשר מתחילות ומסתיימות באותו מקום! מדהים! מאז אותה נסיעה חוויתית באוטובוס, אני דואגת לחפש את הספסל הכי עמוס וברכבת את הקרון הכי צפוף..תאמינו לי, הנסיעה הופכת להרפתקה מלאת הפתעות..ואקשן בלתי צפוי.. מי יודע, אולי נגלה צאצאים חדשים או חברים נוסטלגים משכבר הימים.. מומלץ בחום..

בס"ד "פדלאה" - לא בבית ספרנו! "למרבה הצער, ההתקדמות של המדע היא לרוב כמו גרזן בידיו של פושע פתולוגי." כך קבע כבר לפני שנים אין ספור הגאון העולמי מר אלברט איינשטיין. הוא רק לא שיער כמה זמן לאחר מכן משפט המחץ הזה עוד יוסיף להיות כה רלוונטי עבורנו! זה לא חדש שאוכלוסייתינו הינה מתפתחת, לעיתים באופן חסר גבולות, אך כיצד הגענו למצב בו אנו ניצבים פעורי פה לנוכח הטכנולוגיה המתקדמת לנגד עינינו, כאשר רק כפית של כסף המוגשת לפינו סוגרת אותו איפה הימים בהם היינו צועדים ברגל קילומטרים שלמים ולא לשם טיפוח הגיזרה ,,עושים עצירה בת מס' דק' למילוי מצברים וממשיכים במרץ רב ליעד הנחשק?!? היום,בשביל לרדת למכולת השכונתית ברחוב הסמוך אנו מתניעים את הפג'ו ודוהרים את עשרות המטרים הנצרכים. ואם כבר מוכרחים לצאת לטיול, זה לא ברור כשמש שמתקדמים לסופו של המסלול עם הרכב?! הרי כ"כ חם ומחניק בחוץ ואילו ברכב אוויר המזגן מרחף בקלילות מעל המושבים.. ואת הנוף אפשר לראות במילא גם דרך החלון.."אז עזבו אותי באמא שלכם והרשו לי לזרום עם פלאי הטכנולוגיה"... גם בתחום הפלאפונים המצב לא שונה..זוג חברים שכל היום עסוק בלסמס הודעות חיבה זה לזו,שיחת געגוע אחת לשעה, וזה מבלי שציינתי את תופעת "שיחות הוידיאו", בהם ניתן לדבר עם הצד השני ובמקביל אף לראותו מחייך,מנפנף לשלום ובעצם מקיים את כל פעולות סדר יומו בחשיפה מוחלטת ובחיוך שובה לב אל מול מסך המכשיר המהולל. עם תדירות יומית גבוהה שכזאת על מה יש לדבר כשבאמת נפגשים בסופו של יום מפרך? לא חשבתם שזה הורס לנו מעט את "אנציקלופדיה",זוכרים את המושג? על כך שהמילה "ספריה" כבר אינה שמישה בעליל אין צורך להרחיב, מהסיבה הפשוטה שרובן כבר מזמן פשטו את הרגל. וכל זאת קורה בהתאמה מלאה לעומס הפניות ההולך וגובר במנועי החיפוש (ראה ערך "גוגל" ושות'..) כי על כל מושג, ניב או אירוע חדשותי אחר שחשקה נפשכם בפרטיו ניתן להגיע למרב האינפורמציה ושלל קישורים ע"י לחיצת מקש אחת. ושוב..מוטיב העצלות קורץ לו.. אנחנו חולמים על הימים בהם ננוח ונתרפק בכורסתנו בשלוות נפש קסומה,כל העבודה תעשה מאליה,לא נצטרך לעבוד,להתאמץ,לא נזיע או נטרח יתר על המידה.. ואז... בוודאי לא יהיה מאושר מאיתנו.. אז הרשו לי להאיר את עיניכם: הימים בהם יומצאו רובוטים שיבצעו כל פעולה קטנה בחיינו אינם רחוקים. למעשה הם ממש בפתח. ולא רק שאנחנו לא טורקים להם את הדלת בפרצוף וחוסמים את כניסתם, אנחנו פורסים להם שטיח אדום ומברכים אותם לבואם. יהיה רובוט שיבשל בעצמו ואחד שינקה לבדו, אחד שיקריא לנו סיפורים ואחר שידבר במקומנו עם החברים. והרי 'ככל שהעולם מתפתח כך גם הטכנולוגיה', זהו למעשה משפט המפתח. אם כן, אין שום סיבה שרובוט לא יתחיל לחוש ולהרגיש, לדבר, לשמוע- ובעצם לעשות הכל, אבל באמת ה-כ-ל במקומנו. לנו יישאר רק לישון ו..לנוח..ו..להסתלבט..ו..שאר מילים סטלניות.. הרגשת חוסר המיצוי העצמי, חוסר המעש וחוסר השליטה על חייך הפרטיים אלו הרגשות שאדם יכול רק להתחרפן ולהשתגע מהם. וזהו למעשה אותו מצב אליו מגיעים לעיתים גם לאחר עבודת יזע בלתי פוסקת.. אז סלחו לי, אם בלאו הכי אנו מגיעים לאותה תוצאה בשני המצבים לפחות שנרגיש שהמוצא אליו הגענו התקבל בזכותנו ולא ע"י "קומפיוטר" מהלך! בואו נפסיק לחפש בעברנו את האשמים לתופעה- כי מבלי לשים לב ההווה המתקדם ללא הרף הוא ההורס לנו את העתיד! כמה מאיתנו באמת מתמקדים בהווה, וחיים כל יום וכל רגע תוך ניצולו המלא? תקראו לי מיושנת, תקראו לי פרימיטיבית. אך ללא ספק, העתיד המזהיר המצפה לנו חסר ביטוח ופתקית החלפה.

בס"ד, מוצאי יום הכיפורים תשס"ח פִּתְחוּ לִי פֶּתַח איתמר ליברמן, בית אל יש כל כך הרבה כאלו, אבל אי אפשר להספיק את כולן. הן נקראות בדרכי כל הזמן, בחיי היום יום שלי, ואני לפעמים מתעלם, ולפעמים זוכה בהן, בהתאם לחשק ולמצב הרוח שלי. בדרך כלל הן מבקשות שאזכה בהן אבל אני שולל אותן, כך בלי סיבה, ויש שאני משקיע כוחות לעשותן, בתנאי שאני "מריץ" אותן הכי מהר שניתן. אני משתדל כמובן לא לעשות את אותן אלה שאסור לעשות אותן, אבל גם לידיהן אני נופל. יש הרבה מצבים בהם אני מסוגל לעשות אותן,

המאמר מוקדש לאלו שלמרות הקור הנורא נשארו בחומש,הם נשארו שם אפילו עד שהיס"מניקים הגיעו וגם אז נשארו אופטימים.והם יגיעו גם הפעם. הם קמו בחצי הלילה,החלו ללכת ישר. בדרך אל המטרה הסודית,מי לא שר? כולם שרו את עם הנצח והם כבר ידעו עכשיו בודאות הימין ינצח! כולם הולכים למטרה הזוהרת, האישה העצובה אל ביתה המוחרב גוהרת, נותנת בלי סוף דרור לדמעותיה, אוי,אותם גבורים מחומש! הילד שאל את אבא:"אבא,מה קורה פה?" האב הגאה הביט בבנו:"הביתה..."לחש הבן הביט באביו ובכה, הוא שאל:"אבא,למה עושים לנו ככה?" התינוק מוחא כפיים וצווח "ביתה!ביתה!" אמו מביטה בו בעיניים דומעות ולוחשת"כן,חזרנו הביתה..." הם נכנסו לישוב והחלו לבנות,גם בנים וגם בנות. אוי,אותם גיבורים מחומש! בדרך לישוב שורה של אנשים חסם ג'יפ כחול, הם הקיפו את הג'יפ ופרצו במחול: "ושבו בנים,ושבו בנים,ושבו בנים לגבולם!" אוי,אותם גיבורים מחומש, בלילה הם נשארו למרות הקור הנורא, (אפילו ראיתי את חבר שלי והמורה) היו ריקודים וגם ברית, וביום העצמאות הם עושים את זה בפעם השלישית!

משהו קטן כגרעין של פשתן מתפרץ בתוכי כטבעת של רוח נעורים משתלטת נתון בתרדמת כפצוע קרב דמים ולא יכול לזקוף את ראשו היפה העטור במיליון רסיסים כעת , שלווה וצבעים עזים נלווים למראהו מיטת פרחי לילך מחכה לו בשובו מנוחת עולמים לנצח נצחים במקום השמור רק למלאכים

השיר הזה נכתב כתגובה \ המשך לשיר שלי הזה- /Mosaic/Read/4267 ואני מבקשת ממכם לקרוא קודם את השיר בקישור, לפני את השיר הזה. תָּפַרְתִּי אֶת כְּנָפַי, וְעַפְתִּי. עַפְתִּי אֶל אַרְצוֹת הַחַיִּים, הַחֹפֶשׁ, הַבְּחִירָה, הָאֱמֶת. הַכֹּל קָלִיל, וְהַמַּשָּׁב דּוֹחֵף אוֹתִי קָדִימָה. כְּאִלּוּ לוֹחֵשׁ לִי "תִּתְקַדְּמִי". וַאֲנִי מִתְקַדֶּמֶת, וּמַרְגִּישָׁה, כָּל-כָּךְ, אֲנִי. השיר הזה נכתב גם בעקבות עזיבתי אותכם.. אז תודה על הכל.. ו.. ו.. זה הולך להיות לי ממש קשה, כי אני ממש אוהבת אתם.. תמשיכו ליצור, ולהוציא מהכח א'ל הפועל את הכשרון שנטע בכם הקב"ה.. זהו, באהבה ממני, שעפה מפה.. מיכל שרה.

במשך כל חיי אנשים הבחינו בנטייתי 'לפרוץ מסגרות' כמו שאומרים.....כאילו,בשפה מדוברת מה שאומר שאני לא יכולה להישמע להוראות,להקשיב לאנשים יותר מנוסים ממני ובקיצור-עושה מה שבא לי..... בז'רגון מקצועי התופעה של ילדים מהסוג הזה נקראת 'טעוני טיפוח'.....האומנם??? ובכן,ואני רק רוצה להבהיר את הנקודה הקטנה והספציפית הזאת - המבוגרים לא מבינים,הם חושבים שאם הם אומרים לנו משהו,זה נכנס לאוזן אחת ויוצא מהשניה....שטויות במיץ! התת מודע שלנו תמיד מקבל ואף פעם לא מאבד מידע,גם אם בפועל הדברים לא מסתדרים כפי המצופה מאיתנו,זה לא אומר שעבודתם היתה לשוא....באיזשהו שלב בחיינו אנו ננבור במאגרי המידע שמוחבאים עמוק עמוק בינות התאים האפורים שבמוחינו הקטן וניישם את כל מה ששונן באוזנינו בכל אחד מאיתנו יש את האימא(במקרה שלי את הסבתא....),שהיא קול עמום בקרקעית המוח,שמורה לנו מה לעשות ברגעי דילמה,צרה או לפני מעשה רע במיוחד!!.......בערך כמו ה'שטן' וה'מלאך' בסרטים האמריקאים? - ככה בדיוק, רק בלי ה'שטן'.... אז חבר'ה,אם גם לכם יש בעיות עם ההורים,כמו שעורי בית, לסדר ת'חדר,לעזור בבית או לנקות מאחורי האוזניים,תמיד תזכרו - ההורים תמיד צודקים!!!(רק אל תגידו את זה לידם,אתם לא רוצים עוד לנגב אבק בנוסף אה?)

בס"ד חשבון נפש פורימי / איתמר ליברמן* במבט ובהשקפה עמוקה פורים טומן בחובו הזדמנות לכולם לעשיית חשבון נפש אישי וקולקטיבי, להשגת היעד החשוב והחיוני של אחדות עם ישראל. הסיטואציות והאסוציאציות שעולות בהתקרב לפתחנו חג פורים כבר מוכרות לנו ועולות מאליהם בטבעיות, בלי מאמץ מיוחד. מעבר למה שידוע על פורים כגון: תחפושות, רעשנים, קריאת מגילה, אוזני המן וכיצוא בהם, פעמים שאנו מסיתים את עניינו ותודעתנו לבדיקה וחקר מעמיק ואמיתי למשמעותו של החג הזה. נדמה לנו שהמנהגים הנורמטיביים של משלוח מנות ומתנות לאביונים הינם בגדר מצוות שאין להם משמעות גדולה חוץ ממה מהמקור להם שכבר ידוע. אז אם נבצר מכם עד כה להתוודע למשפט הבא, כעת התאפשר לכם : פורים הוא גם חג של חשבון נפש, חשבון נפש פורימי, המגיע לבקרנו דווקא באמצע השנה ולא בכדי. חשבון הנפש של פורים מתבצע בשתי מישורים: במישור הפרטי- על ידי משלוח מנות איש לרעהו, שמהווה הזדמנות לפייס ולבקש סליחה אמיתית ולבבית מאדם רחוק או שהתרחק, השונה, אפשר הפגוע ממעשיי, וזה על ידי משלוח מנות. כאן עומדת למבחן היכולת לחבר בין השונים על אף השונות האישית, החברתית והאידיאולוגית. זהו שלב אחד מתוך תהליך כל חשבון הנפש שאדם צריך לבצע בכל הקשור ליחסיו עם זולתו, שמפאת עיסוקו וענייניו לא שם לב ליחסים הבלתי תקינים וישרים שנוהג כלפי חבריו. כמו כן, במישור הלאומי- על ידי מתנות לאביונים. הכרוכה בה דאגה לכלל העם, על הנזקקים והמסכנים שבתוכו, מעשה של סולידאריות חברתית לאומית. הזדמנות לאחות את הקרעים בחברה, למגר את השנאה המעכירה את רוחנו, את הנשמה היהודית שבנו. מדובר אפוא בחשבון נפש קולקטיבי שההנהגה והעם בישראל ככלל אמורים לעשותם. במה דברים אמורים? בחרטה ותשובה שלימה על מעשים נפשעים כנגד ציבור כזה או אחר בעם. חרטה וחזרה בתשובה על מצבו הרוחני של העם שמתדרדר. לא סתם כך נקרה בדרכנו באמצע השנה לעשות חשבון נפש שאולי זנחנו הצידה נכל מיני סיבות של אילוצים, או בשל שהערכנו פחות את יכולתו וערכו של חשבון הנפש, הייתה לו סיבה חשובה לבוא ולעורר אותנו. כעת נסיר מעלינו את המסכה שלבשנו כל השנה, שמנעה מאיתנו לראות ולשים לב לדברים החשובים באמת שצריכים תיקון בנוגע לעניינים הפרטיים שלנו עם זולתנו ובעניין הכללי הקולקטיבי, של כלל עם ישראל. *תושב בית אל א'

תפילות בית הכנסת / רוני בנובה זה קרה בערב שישי, השעה הייתה שש, זו השעה שבה מתחילות התפילות בבית הכנסת. אבל כרגיל בבית הכנסת בישובנו בשעה הזו עדיין אין מניין. עמדתי בתוך החדר ובהיתי בארון שהיה נראה כאילו עוד שניה הוא מתפרק, כמה פעמים ביקשתי מאמא לקנות לי ארון?? והיא בשלה- שוכחת .. טוב יום אחד הוא יתמוטט! הסתובבתי מפה לשם בחדר מהססת מה לעשות,ללכת לתפילה או לשבת ללמוד לבגרות בתנך? ותאמינו לי שהיה לי הרבה חומר ללמוד.בעוד שאני ממשיכה בהיסוסי , היתה דפיקה בדלת. " נו בטח זה השכן, בא לאסוף אנשים לתפילה " , חשבתי לעצמי. פתחתי את הדלת ואכן זה היה השכן , הוא עמד מולי בבגדי שבת מהודרים ושאל: " נו רוני איפה כל הגברים "?עניתי השניים כבר בבית הכנסת - שי ואבא, והשלישי ? הוסיף ושאל , אה אורן ?לא יודעת השבתי.. אם תראי אותו תגידי לו שיבוא לבית הכנסת, חסרים אנשים לתפילה הוא אמר ואני השבתי אין בעיה שבת שלום...שבת שלום הוא ענה כאשר כבר היה רחוק. שיקרתי לו, אורן היה בחדר, לא היה טעם בכלל שאומר לו את האמת , גם ככה אורן לא היה עונה לו. לבשתי חצאית והחלטתי, אלך לבית הכנסת. כשיצאתי ראיתי מפתח חלון החדר של אורן, ענן עשן של סיגריה שהתנדף ברוח, לאחרונה אורן סגור בחדר, ובקושי מדבר איתנו, כנאה שעוברת עליו תקופה לא קלה. השאלה איך אפשר לעזור לו? אולי אדבר איתו, או אארח לו חברה, אבל איך איך? הוא אדם נורא עקשן וסגור. היתה תפילה יפה, אך עצובה....למה? יש הרבה סיבות.. לקראת סיום התפילה פתח הרב בהרצאה שהיתה בנוגע " לעזרה לזולת " הרב סיפר על זקנה שהיתה חייה לבדה, ללא בעל, אחים נכדים..היא כל היום היתה לבד בדירתה, בודדה! מול דלת ביתה התגוררה משפחה שבה היתה נערה בגיל השש עשרה, שכל הזמן היתה רואה שהזקנה לבדה. הנערה ריחמה עליה מאוד אך לא היה לה האומץ לגשת אל הזקנה ואולי לנסות לארח לה חברה או כל דבר אחר שהיה מעודד את רוחה.יום אחד אזרה הנערה אומץ וניגשה לבית הזקנה, הכינה לה תה שוחחה עימה ואלה הפכו עם הזמן לחברות. מידי יום היתה באה בדרכי הביתה הרהרתי שוב ושוב על מה שאמר הרב, רצתי מאוד לעזור לאורן אחי כמו שהנערה עזרה לזקנה. כשהגעתי לביתי כבר כולם היו סביב שולחן שבת רק אורן לא היה, אמא קראה לו שוב ושוב, הוא השיב שיבוא אחר כך , והיא כבר התייאשה. אמרתי לאמא, " עזבי אני אטפל בו " , בו שאלה אמא ? כן באורן .. התקדמתי לחדרו של אורן ומבלי לדפוק בדלתו פתחתי אותה ונעמדתי מולו באופן נחרץ, אורן אמרתי, אולי רע לך, כן רע לך, המשכתי. אבל זה לא אומר שאתה צריך להיות בחדר, ולרחם על עצמך כל היום! אורן הביט בי בפליאה, כאילו נדהם מאופן תגובתי באותו ערב אורן שינה את הבעת פניו הקודרות לפנים שמחות יותר , וזה בזכות שהלכתי לבית הכנסת. לכן קוראים יקרים מסקנתינו היא שאפילו עזרה קטנה , יכולה לשנות עולם ומלואו ..עזרו גם אתם, אם מישהו זקוק לכך וראו בזה מיצווה גדולה .. רוני..

הפרק הקודם בקישור: /Mosaic/Read/3220 בסד שבט תשס'ז ג . החטא השלישי דוד שכב עם בת שבע,ואחר כך שלח את אוריה אל מותו,אולם על שני חטאים אלה לא הוכיח אותו הקב"ה. הקב"ה שולח את נתן הנביא להוכיח את המלך רק לאחר החטא השלישי,לקיחת בת שבע לאשה. וזהו לכאורה,חטא קל יותר,שהרי בת שבע כבר אינה אשת-איש. רק אז נאמר "וירע הדבר אשר עשה בעיני ה' "(יא,כז). הרב מדן מבין מכך שדוד "הצליח להשלות את עצמו" שלא היה פסול במעשיו עם בת שבע ועם אוריה ,והם נעשו כדין. אולם ברגע שהוא לוקח את בת שבע לאשה מתברר למפרע,שהיו שיקולים זרים בדין המוות שנגזר על אוריה. הנאתו של המלך מתוצאות המעשים מצביעה על אשמתו. הרב מדן מקביל את תוכחתו של נתן "את אוריה החיתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה" (יב,ט) לתוכחתו של אליהו הנביא לאחאב :"הרצחת וגם ירשת?" (מלכים א,כא,יט) ד . הילד למרות זאת ,ההשוואה בין דוד ואחאב לוקה בחסר. בעוד שמניעיו של אחאב ברורים,קשה לנו למצוא את הקו המנחה בשרשרת החטאים של דוד. כיצד התדרדר בצורה כזאת מחטא אחד למשנהו? ישנן שתי אפשרויות מקובלות למענה על שאלה זו, אותן הרב מדן מציג וגם סותר . א. כל המעשה מלכתחילה נבע מאהבה גדולה שחש דוד אל בת שבע. הרצון לשאת אותה לאשה הוא זה שהניע אותו לסלק מדרכו את אוריה. - דרך זו מציגה את דוד המלך באור שלילי.חסרונה העיקרי של שיטה זו הוא בעובדה שדוד קרא לאוריה משדה הקרב ושידלו בכל דרך אפשרית לרדת אל ביתו. מכאן ניתן להבין שדוד ראה במה שקרה בלילו הראשון עם בת שבע מעידה וכשלון.הוא ניסה לחפות עליו בכך ששלח את אוריה אל ביתו ובהחלט היה מוכן לוותר על בת שבע אם אוריה היה שומע בקולו. ב. דוד ראה במה שקרה בלילו הראשון עם בת שבע מעידה וכשלון.הוא ניסה לחפות עליו בכך ששלח את אוריה אל ביתו. לאחר סירובו של אוריה,חש דוד שאין לו ברירה אלא להורגו ולשאת את בת שבע, כדי שלא יוודע שהרתה מדוד בזמן שבעלה עוד היה בחיים. בדרך זו הולכים רוב המפרשים בנסיונם לבאר את מניעיו של דוד. - גם בדרך זו ישנם שני חסרונות עיקריים: האחד הוא שסביר להניח שהיו לדוד אפשרויות נוספות לחפות על חטאו. ובנוסף, לאחר שמת אוריה הרי הסתרת קלונה של בת שבע היה יכול להשאר ענינה הפרטי, ובני משפחתה הם אלה שהיו מנסים להסתיר את ההריון. בעצם זה שלקח דוד את בת שבע לאשה הוא דוקא חשף את קלונו יותר. עכשיו נודע ליואב ולכל מי שראה את האגרת של דוד, מה היתה הסיבה למזימה להרוג את אוריה. מצב זה מגביר את קלונו של דוד יותר מאשר אם לא היה נושא את בת שבע,וכך לא היה נודע מיהו אבי העובר שברחמה. מתוך החסרונות של גישות אלו מגיע הרב מדן למסקנה שהיה מניע אחר,שאליו לא התייחסו המפרשים. מניע זה הוא שהנחה את דוד וגרם לכל שרשרת חטאיו . מה שהכתיב את כל צעדיו של דוד המלך,לדעתו של הרב מדן, מאז הרגע שבו הודיעה לו בת שבע שהיא הרה ממנו, היה הדאגה לילדו . הרב מדן מצביע כאן על כך, שבפרשה זו פועל דוד בצורה לא-רציונלית הנובעת מעוצמתו של הרגש. זוהי עוצמת רגשות אדירה הנובעת מאהבה יוקדת העלולה לפרוץ גבולות של הגיון ושל איסור והיתר . אולם בניגוד לדעה המקובלת המשייכת אהבה כזו לאהבת גבר ואשה, מראה לנו הרב מדן שבמקרא זוהי דוקא אהבת אב לבנו. הביטויים העצומים ביותר בכתוב לאהבה זו הם אהבתו של יעקב ליוסף ולבנימין (שדרכם מתבטאת אהבתו לרחל), ניתוק הקשר בין דוד למיכל מתבטא בעובדה שלא היה לה ילד. ומאידך,הנסיון הגדול ביותר שבו התנסה אברהם אבינו היה נסיון העקידה –עימות אהבתו לקב"ה מול אהבתו הגדולה ביותר-אהבתו לבנו. קו מנחה זה יכול להסביר את כל שרשרת מעשיו של דוד: דוד חשש שאוריה יתנכל לילד שיוולד מבת שבע,ולכן היה מוכן לוותר על אבהותו והזמין את אוריה כדי שיחשוב שהילד נולד מזרעו. מכיון שאוריה סירב, שלח אותו דוד אל מותו. לאחר מכן לקח דוד את בת שבע לאשה,למרות שבכך יתגלה קלונו בפני יואב ואנשיו.הוא עשה זאת רק מתוך הדאגה לילד, כדי שהילד יוולד לאב חוקי . הכיוון הזה נותן גם הסבר מדוע חיכה נתן הנביא רק עד לסוף הריונה של בת שבע,ורק אז בא להוכיח את דוד. הוא מסביר גם את התאמתו ועוצמתו של העונש- מידה כנגד מידה. דוקא באותו ילד שלמען חייו ורווחתו חטא דוד בכל אותם חטאים,דוקא בו יתקיים העונש "גם הבן הילוד לך מות ימות"(יב,יד). כל מאמציו של דוד ירדו לטמיון,ולמרות כל מה שעשה כדין ושלא כדין,ולמרות תעניתו ותחנוניו של דוד לאחר שהבן נולד- למרות כל אלה - הילד ימות. הרב מדן מציע את ההבנה כי אהבה גדולה זו לבנה של בת שבע, באה לדוד אחרי אכזבתו מבניו האחרים ואכזבתו הגדולה ביותר מאשתו הראשונה,מיכל,שלא ילדה. מיכל היתה אמורה להיות הגבירה שממנה יוולד יורש העצר. וגם כאן,האהבה למיכל נבעה מהאהבה הגדולה שחש דוד אל אחיה,יהונתן,והתקווה שהיא תלד בנים הדומים לו. לאחר שהתברר לדוד מפי נתן הנביא שבנו ממשיכו עדיין לא נולד (שמואל ב,ז,יב) נקשרה נפש דוד בעוברה של בת שבע מתוך התקווה שהוא יהיה ממשיכו שיבנה את בית המקדש. עוצמת הגעגועים לבן ממשיך,לאחר שכל בניו הכזיבו, היא שגרמה לדוד לפעול ללא שיקול דעת ולהתדרדר לחטא. לאחר שנענש דוד על חטאו במות בנה של בת שבע ובעונשים רבים נוספים, התכפר עוונו . בסופו של דבר,היה זה ,אכן, בנה של בת שבע- שלמה, שהמשיך את דרכו של דוד. את כל אהבתו השפיע דוד על שלמה והמליך אותו למרות התנגדותם של יואב ואנשיו. שלמה המלך הוא זה שבנה את בית המקדש ועליו נאמר "וה' אהבו".(שמואל ב,יב,כד-כה) המשך בקישור : /Mosaic/Read/3530

בס"ד בנה ביתך\ מוריה יוסף,מכון המקדש. יום אחד בכפר קטן נולד ילד עם יד אחת! מיד התאספו כל השכנים לחזות בתינוק המוזר "איזו בושה!" "איזו פאדיחה!" לחשו התושבים המזועזעים. מועצת הכפר דנה בפרשייה המסעירה ופסקה:"חייבים מיד להגלות את התינוק כשיגדל לאי בודד" ואכן כשגדל התינוק והגיע לגיל 18 נשלח על גבי סירה לאי מרוחק, שם בנה לו בית שהותאם לצרכיו המיוחדים. לבנתיים הצטרפה לאי גם נערה שנולדה עם יד אחת והם התחתנו ברב אושר ואושר ונולדו להם ילדים. לאט כמובן שהסיפור הזה משל. ככה בעצם נראים החיים שלנו בלי בית המקדש, הדבר הלא נורמאלי הפך לנורמאלי . התרגלנו לחיות בלעדיו ובעצם מי צריך אותו? למה צריך אותו? זה כל כך פגאני! עבודת קורבנות, לשחוט בהמות... אני מרגישה ששכחנו מה המטרה העיקרית בחיים, מה התכלית. זה לא נורמאלי שהתרגלנו למציאות בלי מקדש, בלי עבודת התמיד, בלי עליה לרגל ובלי עבודת כהן גדול ביום הכיפורים. התפילה היא לא תחליף מושלם לקורבנות. איזו ההרגשה הייתה לאדם שחטא והקריב קורבן וזה התכפר, החטא נמחק, נעלם! האדם חי במציאות רוחנית אחרת לגמרי ממה שאנחנו מכירים. כל החיים של עם ישראל התנהלו סביב המקדש.היה קשר ישיר עם הקב"ה כל בעיה ושאלה יש תשובה מידית וברורה. כמה הסתר פנים יש בדור שלנו, כמה תשובות לשאלות רבות היינו רוצים ויש הרבה עיכובים בדרך,הרבה ייסורים כי ככה זה שאין בית מקדש... המדרש אומר "מיום שחרב המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, ונטל טעם הפרות" (משנה , סוטה ט,יב) אפשר עוד להמשיך ולומר שניטל אור החמה ויש עוני מרובה בעולם ומלחמות וכו'. כל שנה בט' באב המצב חוזר על עצמו. תמונת מצב של צום ט' באב תשס"ח: כולם יושבים על הרצפה באותן נעלי בד שמוכרות לנו כל כך.יש כאלו שבוכים וזה עוד המצב הטוב ,יש כאלו שיסתפקו בלספור את הדקות עד לצאת הצום ויש כאלו שמתכננים מה לאכול בתקופת שלמה הייתה אחדות ,היה שפע וברכה, היה קשר ישיר עם הקב"ה אורים ותומים ונביאים. מציאות מושלמת. ממלכת שלמה למרחקים: סוריה, ירדן , מצרים . פנטזיה,אה? אבל זה לא רחוק מהמציאות שלנו! זה בידיים שלנו! ברמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א,א. כתוב:" מצוות עשה לבנות בית לה'!" אנחנו מצווים לבנות. הרמב"ם ממשיך ואומר שמצווה הזו לדורות, כמו שאנחנו רואים בבית שני שהגולים שחזרו עם עזרא ונחמיה עלו לא"י לבנות את בית המקדש. ממה? מכלום! הם פשוט בנו . נכון, היו עיכובים בדרך, אף אחד לא הבטיח לנו שהכל ילך חלק כמו שאנחנו רוצים. אבל זה לא צריך למנוע מאיתנו לרצות ,לבנות ולהעלות את זה למודעות. ב"ה זכינו בדורנו לשחזר את הכלים: *מדריכים ,מדריכות, רכזי ורכזות חב"ב יכולים להעביר פעולות על הנושא המקדש. *ללכת לסיבובי שערים. * עליה להר הבית- במידה והרב שלך מתיר. *תרומות למכון המקדש\ אל הר המור ולהצטרף למערך המתרים. *לדבר על הנושא הזה כל הזמן ולהעלות את זה למודעות בכל אמצעי שעומד לרשותנו:מאמרים, סרטים, ספרים , מחקרים שאפשר לעשות בנושא וכמובן להרבות זכיות בלימוד תורה, תפילה ותשובה. בחנוכה יערך כנס נוער מספר 2 פרטים יפורסמו פרטים בעלונים של שבת ממש בקרוב. בניין בית המקדש השלישי אינו תלוי רק בהתקדמות רוחנית אלא גם בהתקדמות ועבודה מעשית. דבר זה תלוי בנו ובכוחנו לשנות את המציאות. בצפייה לבניין אריאל במהרה בימינו אמן.

"הקנאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מהעולם" כאשר אדם מרגיש שהוא מצליח בתחום מסוים יש לו הרגשה שהוא יותר מכולם וזה דבר היכול להביאו לידי גאווה וכבוד. במאמר זה נבין מדוע מידה זאת אינה טובה לאדם ורק גורמת נזקים רבים שהיו יכולים להימנע לולא היה מוחל על כבודו ומקשיב לאחר. ראשית כל יש מקרים בהם גורם הכבוד לסיכסוכים בין חברים מכיוון שכל אחד לא מוכן לוותר על כבודו והוא חושב שחברו פחות מימנו,אינו מוכן לקבל את דעתו ולהבין שישנם דעות שונות ולא כולם חושבים כמוהו. יכול להיות שחברו צודק רק אם היה קצת מנסה להקשיב באמת,היה מגלה להפתעתו שדבריו נכונים. וכן רק אם היה מבין שזה עלול לגרום לכך שקשריו ינתקו מכיוון שלא מנסה הוא להשקיע בקשר ולהקשיב,שזה הדבר המינימאלי שאדם צריך לעשות וכך לשמור על קשרי ידידות וחברות. ולכן נאמר בפרקי אבות: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונים". שנית אדם הנמצא בתפקיד חשוב והוא אינו מוכן לקבל את דעות האחר דבר זה גורם לזה שהוא יכול להוביל לדרך מסוימת שאינה נכונה ולא מקובלת בחברה בה הוא נמצא. אומנם דבר זה מאוד חבל מכיוון שאדם זה אינו מודע לכך שהוא טועה ומטעה אחרים. לולא היה שם ליבו ומקשיב קצת יותר היה מגלה רגישות ויותר הבנה איך להסתכל על מקרים שקורים לו. וזאת משום שהבין שישנם עוד דרכים להסתכל על כיונים שונים ומגונים בחייו האישים והכללים. עוד דבר צריך אדם לרסן פיו לעיתים קרובות ולתת גם לאחר להביע את דעתו גם אם אינה מתקבלת בעיניו והוא לא רוצה להקשיב. צריך הוא לדעת שיש דבר הנקרא כבוד הדדי. ישנה עוד נקודה חשובה ועקרונית לאדם הרוצה לחיות חיים שלוים,הוא צריך להבין ולהחדיר לראשו היטב שכספו זה לא הכול בחיים, למרות שלא יטעה את עצמו זה חשוב אך במידה מסוימת ואם גבול שלא צריך הוא לעבור עליו. הוא אינו יכול לחשוב שהוא "כוחו ועוצם ידו" הם אלו שהביאו אותו לאן שהגיע מכיוון שאף אחד אינו יכול להבטיח לו שכספו ישאר לו תמיד יכול להיות שמחר יקרוס הבורסה והמחירים יעלו.. דבר זה מראה על חוסר גדול באמונת האדם החושב שהוא זה שמסדר לעצמו את העניניים. אך הוא צריך לדעת שגישתו אינה נכונה והיא עלולה להזיק לו במשך חייו הרצופים פיתולים ונסיונות שהשאלה האם יוכל הוא לעמוד בהם כמו שצריך? משום שאינו מאמין שה' הוא זה שמכון את הכל מלמעלה. בנוסף לכך אדם המאמין באמונה שלימה שהכל מלמעלה לא מגיע לזה שהוא מסתנור מהכסף כאשר הכסף ניהיה בעיניו דבר שולי שאינו מהווה גורם משמעותי בחייו אלא רק אמצעי חיוני בחייו בעולם. הוא יודע ומאמין שרק מעשיו הם אלו אשר יקבעו ויעזרו לו להצליח בדרכו בעולם הגדול והרחב שלא תמיד יהיה לו קל ונוח אלא גם קשה, אך מכיון שאמונתו חזקה מספיק היא זאת אשר תוביל אותו להגיע לתפקידו ויעודו בעולם. לסיכום:ראינו איפוא את כל ההיבטים על הנושא החשוב כל כך לאדם הרוצה לחיות בשלום עם כולם. וכן כמה חשוב האמונה בה' שהוא זה שנותן לנו את הכוחות בחיים בכדי לעבור את הנסיונות הרבים שמלוים אותנו במשך חיינו כאן בעולם. אך זאת אם נבטח בו ונעשה ונשמור את מצוותיו הקדושים והיפים. ונעשה באמת את רצונו ולא רצונותינו הרבים. "אלוקים תן לי את התקוה לקבל מה שאין תן לי את הכוח לנסות ולהמשיך לתקן".

בס"ד "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" מזה חודשים מספר ממשלת ישראל עסוקה במשא ומתן עם מרצחים אשר דם יהודים חפים מפשע נוטף מידיהם, אל נתחיל למנות את סיבות ההתנגדות למעשים מטורפים שכאלו היות וכל בר דעת יבין זאת על נקלה, כתבות, ביקורות, גינויים, קריאות והכרזות נכתבו לאין ספור על כל מי שזז(כמעט) במדינה ככלל ובממשלה ובכנסת כפרט, לשם מימוש הדבר אנא הריצו את כל הביקורות, הגינויים וכו' שקראתם בחודשים האחרונים. לאדם ימני ממוצע יתגלה התסריט הבא: אולמרט, ברק, אולמרט, ברק, ליבני, פרס, אולמרט, ליבני,ליברמן, רמון, אולמרט, רמון, פרס ועל זו הדרך, בשום מקום הכתבה האמורה להיכתב לא נכתבה, בשום מקום האמירה האמורה להיאמר לא נאמרה, לפעמים תוכן הכתבות נכון היה, אך הכתובת הייתה שגויה,הכתובת של הכתבות הנכתבות לאלפים כבר קיבלה מספיק, אולמרט קיבל מספיק, רמון קיבל מספיק, ליבני קיבלה מספיק, וגם אם לא, מאמרך לא יועיל שום דבר, אף אחד אינו מכוון את המילים אל עבר הכתובת שמבססת את כל הרוע הזה, הכתובת הצדיקה שהיא הבסיס לכל הרשע, הכתובת שיצאו נגדה בלשון רפה אולי הכתובת הזאת בסך הכל מונה שתי אותיות ואפילו לא יצאו נגדה באופן רשמי כמנין אותיותיה,הכתובת הזאת היא ש"ס. המפלגה שכל הממשלה ההרסנית הזו עומדת עליה, המפלגה שכל אבל כל הצרות הבאות מן הממשלה הזאת תלויות בראשה, המפלגה שהיא הדלק לרכבת האבדון, גאון עומד בראשה, גאון בתורה, ואולי יותר מדי שקוע בתורה, מפלגה שראשיה רק מרחיבים עוד ועוד את איומיה אך כשיממשו אותם כבר יהיה מאוחר מדי, הרכבת תהיה שקועה כבר בדרדור והבלמים כבר לא יעזרו. נוטים לחשוב שלא צריך להגזים ואסור לפצות פה על הרב עובדיה, מפלגתו בסך הכל בצד והנה עוד מעט כבר תפרוש, אולמרט הוא הסכנה וכו', את הדיבורים האלו כבר שמענו! אם לא נגזים ונפצה פה כבר לא נוכל לפצות פה היות וכבר נהיה כולנו מוטלים שחוטים! אין דבר כזה להיות בצד, כל בורג חשוב במכונת ההרס ובמיוחד בורג גדול וחשוב כל כך כמו ש"ס, אם הבורג הזה יצא, המכונה תפסיק לפעול! אולמרט באמת מסוכן אך למה הדבר דומה? לאדם שבונה

במסגרת הבגרויות והמתכונות הכל כך חביבות (אהם אהם...) נתבקשתי לכתוב מאמר על הכעס אז בגלל שהקלדתי אותו חשבתי עליכם ופשוט (?) שלחתי... ההוראה היתה להסביר את הנמשל שלעיל, לכתוב תוצאות של הכעס ואף פתרונות... אתם מוזמנים לבקר... יותר קשוחים מהמורה שלי לא יכול להיות... מקווה שתהנו!! "אל תבהל לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח" (קהלת ז, ט) "כשהקומקום רותח וגולש אין נשפכים רותחיו אלא על עצמו בלבד" (עפ"י מדרש רבה, קהלת) על פי המשל שמובא במדרש על קהלת כמו הקומקום שכאשר הוא מגיע אל נקודת הרתיחה המים הרותחים הנשפכים ממנו מרטיבים אותו עצמו בלבד כך גם האדם הכועס שכאשר הוא מאבד את עשתונותיו הניזוק העיקרי וברוב המקרים גם היחידי יהיה הוא בעצמו. כאשר אדם כועס הכעס גורם לו לכל מיני תוצאות לא נעימות שאת חלקן אפרט להלן- כאשר אדם כועס הוא מביע את צערו ואכזבתו ממצב בו הוא נמצא שלא על פי ציפיותיו. אך במקום שהדבר יגרום לו לתיקון או שיפור המצב או אפילו רק לפורקן בריא של המתח, הכעס רק מעצים את תחושת התסכול והעצב וזאת בגלל שבעת הכעס האדם מתמקד אך ורק בחסרונות המצב ומדגיש אותם וכך הוא מרגיש כמה שרע לו ושולל כל רגש חיובי ורק נהיה מתוסכל עוד יותר. תופעה נוספת שבאה בעקבות הכעס היא איבוד עשתונות וחשיבה הגיונית. מרוב שהאדם עסוק בתסכול שנגרם לו הוא הופך לעצבני יותר ואינו שולט בתגובותיו. לדוגמא, מראה שכיח הוא לראות ילד קטן הכועס וזורק את חפציו הרחק אף במחיר שבירתם, גם אנשים בוגרים מגיבים כך פעמים רבות, הם אינם שולטים בעצמם, זה יכול להתבטא בשבירת חפצים ממש באופן פיזי אבל גם באמירות שיגידו שבוודאי יתחרטו עליהם לאחר שיירגעו, הדבר אף יכול להתבטא בשבירת האדם הכועס יכול אף להגיע לריחוק סביבתי. אין זה נעים לאנשים שאדם בסביבתם מביע את תסכולו על כל דבר שלא מוצא חן בעיניו, כי הרי ברור שבחיים לא הכל מתנהל כרצון כל איש ואיש, ואדם שמאבד את עשתונותיו כמו שהזכרנו לעיל הוא אדם שרוב בני האדם יעדיפו לשמור ממנו מרחק כדי לא להוות מטרה לחיציו השנונים שהוא יורה לכל עבר. ובכך האדם הכועס מרחיק מעליו את החברה. וכמו שכבר הזכרתי בחיים לא הכל מתנהל על פי רצוננו. אז כיצד אפשר להתמודד עם מצבים שאנו נמצאים בהם שקרו לא על פי ציפיותינו? כדי לענות על השאלה אסביר קודם בעניין חומרת מידת הכעס בעבודת ד'. ידועה האימרה ש"הכועס-כאילו עובד עבודה זרה" ונשאלת השאלה-עד כדי כך מידה זו חמורה? ונראה שכן. כי האדם כועס כאשר הוא מרגיש שמשהו קרה שלא על פי תוכניותיו והוא זועם על כך. אך בעצם זעמו הוא מראה ששכח שד' משגיח ומתכנן כל מה שקורה בעולם ועל האדם לבטל את רצונותיו מפני רצונו של ריבונו של עולם. ובכך שהאדם מתרעם על מה שקרה הוא כופר בהשגחת ד' בעולמו וממילא דומה לעובד עבודה זרה. ובתוך העניין הזה טמונה העצה- על האדם לחזק בעצמו את הידיעה שד' משגיח על העולם וכל מה שקורה עם האדם הוא מרצונו יתברך וכאשר הדבר חקוק בידיעתו של האדם גם בזמן שיתקל בדבר מה שמאד מאכזב אותו יזכור שזהו רצון ד' וודאי זה לטובה וכך לא יצטער ולא יגיע לדרגות של כעס שיזיקו לו. עצה נוספת כדי להתגבר על הכעס היא כבר לאחר שקורה המקרה והאדם חש את התסכול המציף אותו, כדאי מאד לעצור את עצמו ולא להגיד או לעשות שום דבר אלא לחשוב-"האם המצב כל כך רע?", "האם באמת לא יכול לצאת מהמצב שום דבר טוב?", "האם האדם שאני כועס עליו באמת עשה לי עוול?", וכן מחשבות על זה הדרך וכאשר יחשוב הכועס בהיגיון ימנע עצמו מלהגיב באופן בלתי רצוני ובדרך כלל גם יירגע מהר. לסיכום, אין ספק שהכעס היא מידה המזיקה לאדם אך שלא כמו שאנשים טועים לחשוב היא אכן מידה נשלטת שאפשר לעבוד עליה ואף לשבור אותה.

בס"ד ההיכרות האישית שלי עם מרן ראש הישיבה והרב הראשי הרב הגאון אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל חלק ב' למילה תמימות יש משמעות נוספת מעבר לפשטות ונחמדות, יש לה משמעות של שלימות. במרן ראש הישיבה, ראינו את האדם השלם. שלימות זו הקיפה הרבה מאד תחומים. בודאי שנמלה לא יכולה לתאר ולספר על כל מימדיו של ההר המתנשא מעליה, ואינני בא לתאר אלא את המימדים של מרן שנגלה לעייני. ראש וראשון לכל שממנו נבע הכל היה השלימות בלימוד, בעמל, באהבה ובחיבור לתורה. כל הפותח מנחת אברהם בתוכן הענינים מבלי אפילו לעיין בסימנים עצמם עומד נדהם איך שהספר עוסק בנושאים מכל התורה כולה. אין תחום בתורה שר' אברום לא נכנס אליו ושלט בו. משאו ומתנו עם גדולי הדורות בהיותו צעיר לימים מדהים בהיותו עוסק בנושאים שאף הלומדים המבוגרים בקושי מתעסקים עמו. הדרכתו בלימוד גמרא הייתה ללמוד "רק" גמרא רש"י תוספות ועוד אחד מן האחרונים (כגון פני יהושע) כדי לחדד את ההבנה ולוודא ששמים לב לנקודות חשובות. אין ספור פעמים כאשר תלמידים היו אומרים לו שהם נמצאים עוד בדפים הראשונים במסכת מפני שהם מעיינים בראשונים ואחרונים, היה מעיר שצריך להתקדם מהר יותר. שאלתיו פעם איך אדע בשיטה זו את שיטות גדולי הראשונים כרמב"ן וכרשב"א. ענה לי מרן שאין צורך ללמוד את זה בסבב הראשון, יש להניח את זה לסבב השני. ואז הוסיף ואמר, שסבב שני אינו בדווקא בעוד כך וכך שנים אלא אפילו בשנה זו לאחר שינון כמה וכמה פעמים של הגמרא, רש"י ותוספות. שאלתיו שוב, 'ואיך אדע את פירושי האחרונים לסוגיא כר' שמעון שקופ'? ענה לי מרן בתמיה "מה, הר"מ שלך לא מלמד אותך את זה בשיעור?". זו היתה שיטתו, יש צורך להקיף את כל התורה כולה. אמנם ודאי שיש ללמוד את הדברים בעיון, ואין כאן המקום להאריך. אני באופן אישי לא זכיתי לקבל ולהוודע לגדלותו של ר' אברום בידיעת התורה ובעיונה. אני התוודעתי לאהבת התורה של מרן. כל שראה את ר' אברום מברך את ברכת התורה (לפני עליה לתורה) זוכר את הריכוז והעוצמה שבה נאמרה. יכולת לחוש איך בברכה פשוטה ושגרתית זו מרן מכניס את כל אהבתו ודביקתו בתורה. בשבועות- חג מתן תורתנו מנהג הישיבה להתפלל כותיקין בכותל המערבי. בהגיענו לברכת אהבת עולם שלפני קריאת שמע היה ר' אברום משתפך בהודאה לנותן התורה על אהבתו הרבה שנתן לנו את התורה. ובתחינה לעתיד לזכות עוד ועוד "לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים". בכל פעם שנכנס ר' אברום לישיבה וראה על הסטנדר איזשהוא ספר חדש או אפילו חוברת שלא הכיר היה עוצר, פותח ומתבונן. רק זה לבדו חינך אותנו לאהוב התורה, ולהעריך כל מילה של תורה כיקרה מפנינים. ידענו שיש לנו כתובת לשאול שאלה בכל תחום. אחרי התפילה היו ניגשים אליו בחורים לשאול שאלות בכל תחומי התורה ובחלק החמישי של השו"ע. הרבה מן התשובות לשאלות אלו נרשמו והלואי ויצאו לאור. הייתה לר' אברום אהבה יוקדת לת"ח. בהרבה מאד הזדמנויות היה מספר סיפורים שונים על גדולי ישראל. פעם שאלתי אותו האם נכונה השמועה שהיה יושב עם הרב חרל"פ ושומע ממנו סיפורים על גדולי ירושלים. ר' אברום לא אהב בכלל את הרעיון, מה פתאום לשבת ולספר סיפורים? האמת, אמר לי, שמי שאוהב את זה שומע מפה ומשם וזה נחקק בזכרונו. רק אברום אהב את זה מאד. אהבת התורה היקדת אצלו הביאה אותו לאהוב ולהוקיר מאד תלמידי חכמים. זכרוני שפעם אחת שאל אותו תלמיד האם צריך לכבד ת"ח מסוים שיצא עם הכרזות ופסקים שלא היו לרוחו של מרן. ענה לו הרב- כל מי שהוא רב, צריך לכבד אותו. לא פעם ולא פעמיים דיבר מרן על החשיבות של כבוד התורה והביא לכך את דברי הגמרא במגילה "כבוד תורה עדיף". עמל התורה של ר' אברום היא גם כן מן המפורסמות. ושמעתי מהרב גרוסמן שסיפר בשם אביו שגר מול ר' אברום בהיותו צעיר שהאור בביתו של מרן היה דלוק עד מאוחר בלילה. ואזי נכבה לכמה שעות ושוב מיד ונדלק עד הבוקר. אני שלא הכרתי את ר' אברום בצעירותו אספר ממה שראיתי אצל בזקנותו. ר' אברום היה מעביר שיעורים כללים בישיבה גם בהיותו תשעים פלוס. זכרוני שבתחילת אחד הזמנים סיפר ר' אברום בהתרגשות שזה לו השנה החמישים!! שבה מעביר שיעורים כללים בישיבה. חמישים שנה ללא לאות וללא הפסקה גם כשהוא זקן מופלג. זהו עמל תורה אמיתי. בביתו ראינו מכשיר שמגדיל אותיות ומקרין אותם על מסך. מדהים! יהודי זקן שכבר כ"כ קשה לו לראות לא פוסק פומיה מגירסא ולא נותן לעצמו הנחות מללמוד אע"פ שנזקק לכל מיני מכשירים בכדי לראות את הכתוב לפניו. היתה בר' אברום שלימות באהבה ודאגה לעמ"י. ידוע אצל כל תלמידי מרן שמנהג אצל מרן זהו קודש קודשים. זכרוני ששאלתי אותו על גילוח במכונת גילוח, שרבים סוברים שיש בזה איסור גילוח בתער. ר' אברום פשוט נזעק , איך אפשר לומר שעמ"י טועים וחוטאים. הוא לכה"פ לא הסכים לומר שזה אסור. אותה תגובה חזרה על עצמה בפעם אחרת כששאלתי על טלטול בשבת כשיש עירוב, כאשר יש הסוברים שעירוב לא מועיל, אך עמ"י נוהג לסמוך על כך. ר' אברום לא הסכים לשמוע שנאמר שאסור. למרות זאת הוא אמר לי שבירושלים נהגו להחמיר וראינו שהוא עצמו החמיר חרדת הקודש למנהגי ישראל נובעת מתוך אהבה והערכה לעמ"י. אם יהודים נוהגים באופן מסוים אין להטיל בזה פקפוק כלל. "אם אינם נביאים, בני נביאים הם." ראינו גם איך כל יהודי שהגיע אל מרן התקבל בחום ובסבר פנים יפות. אהבה ודאגה זו הביאה אותו גם ליטול על עצמו תפקידים בהנהגת עמ"י. אהבתו לארץ ישראל היתה גם כן תמימה- שלימה. ר' אברום כאב את כאבה של א"י ובטא את זה באופן פומבי. כשהחלו חסימות הכבישים כתגובה להכנות לתוכנית ההתנתקות סערו הרוחות בעולם הדתי אם זהו דבר ראוי או לא. עליתי לבית של מרן ושאלתי לדעתו. ראשית שאלתיו אם יש בזה משום גזל. ר' אברום שאל אותי כמה זמן זה מעכב את הנהג, משאמרתי לו כחצי שעה, אמר לי שזה עצבנות לחשוש לגזל במצב שכזה שהרי יכול הנהג לומר למעסיקיו שהתעכב חצי שעה בגלל חסימות כביש ולא יקרה לו שום הפסד. שאלתי אם ראוי לבטל על כך תורה. ענה לי בזה הלשון: "צרכי ציבור...צרכי ציבור..." ר' אברום סבר שעלינו להיות רגישים וכואבים לשלמות הארץ ואף נתן לנו דוגמא אישית כשהצטרף אל תלמידי הישיבה שהחלו לצעוד אל גוש קטיף (באותו יום שהמשטרה אסרה על כל האוטובוסים לצאת). כל זה כתבתי מנקודות המפגש שלי עם מרן זצ"ל. יהיו דברים אלו נר קטן לזכרו ובהצטרף עם זכרונות ורשמי תלמידיו יהיו לאבוקה גדולה, לאש תמיד ולהטווית דרך לעתיד.

הנבואה, הדמיון והגרפיקה עת חרב ביהמ"ק ופסקה הנבואה לפני יותר מ- 2000 שנה ירדה המציאות מדרגות הרבה. חז"ל ביטאו זאת במשנה (סוטה מח א): "מיום שחרב ביהמ"ק... ניטל טעם הפירות... אף ניטל שומן הפירות". המציאות ירדה ואיתה גם האדם. כל החשיבה, כל ההרגש והדמיון, אפילו היצרים של האדם קטנו פלאים לעומת זמן הבית והנבואה. ומכיוון שהאדם ירד גם קישרו הטבעי עם בורא עולם פסק להיות ישיר, כאשר הנבואה פסקה. גם רוח הקודש שנתגלתה לאחר הנבואה לא החזירה המציאות הטבעית והבריאה של עם ישראל כמו שהיתה בזמן בית המקדש הראשון היא שהעם או חלקו זוכה למדרגת נבואה. למעשה אפשר לומר שאנחנו היהודים חיים מאז החורבן באופן לא טבעי ובריא אלא אנחנו כולנו 'חולי נפש' (כמו שהגדיר זאת הרב אילן ציפורי). כל ההשגות שהשיגו גדולי ישראל בכל הדורות לא הגיעה להרגשה קלה של הקטן שבנביאים בזמן נבואתו.הנביא היה חש תחושות עזות ביותר של רוחניות עד שהגוף החומרי לא החזיק מעמד (חוץ ממשה עם ההתפתחות הטכנולוגית שהחלה בתחילת המאה שעברה, חלו שינויים רבים בדרכי החשיבה, הרגש והדמיון. עם המצאת המדיה הויזואלית החלו גם לפתח בעולם תוכנות גרפיקה. מה שפעם היה בלתי אפשרי ליצור היום בקלות אפשר. דברים דמיוניים שלא יכולנו לבטא היום אפשר לעבד בקלות (נראה שאחרי הטרילוגיה המונומנטלית "שר הטבעות" שבה הגיעו לגרפיקה תלת מימדית ברמה ריאליסטית לחלוטין, אין עוד מגבלה ביד האדם ליצור כל העולה בדימיונו הפרוע...). הרב קוק זצ"ל מלמדנו שאין דבר בעולם שאינו שייך לכוונה ולמהלך אלוקי. כל דעה, כל מחשבה, כל התפתחות ושינוי יש להם מקור בקודש. אם כן, יש לשאול- מה תכלית ההתפתחות הגרפית שקורית בדורנו? מה אנו כיהודים אמורים להסיק ולקבל מזה? לענ"ד נראה שהתפתחות זו נועדה להכשיר ולפתח בנו את הדמיון שכה הוזנח במשך שנות אלפיים. בשביל מה? בשביל להכשיר אותנו לקבל נבואה כמו שהבטיחו נביאנו שהקב"ה עתיד לשפוך עלינו, בקרוב. לאחר כ"כ "בעלי ההשגה הגדולים, כח המדמה שלהם הוא גדול ונשגב מאוד, והוא מקושר עם החזיונות היותר כלליים שבמציאות. ולפי גודל הגבורה הרוחנית והטהרה הנפשית שלהם, פועל בהם כח המדמה את פעולתו לצייר ציורים עליונים ונשגבים שאור האמת העליונה מתגלה על ידם, בגילויים כאלה שאין שום שכל הגיוני יכול להגיע אליהם. אל תהיה קלה בעיניך התפתחותו של הכח המדמה, גבורתו וצחצוחו, שהוא מקושר בקדושתו וטהרתו, כי הוא כסא שאור החכמה והחיים

בס"ד אחת הנקודות המרכזיות ביותר במערכת הבריאות הנוכחית שתצטרך לעבור שינוי היא קהל היעד של מערכת זו. כיום, קהל היעד הוא אנשים חולים. אז מה הבעיה? הרי לשם כך הוקמה מערכת הבריאות, לא? נסביר את הבעיה בעזרת משל מוכרי הנעליים. ישנם שני סוגי מוכרי נעליים בעולם: הראשון, פועל בעצם כמו סנדלר. הוא אומר לעצמו: מי צריך נעליים? מי שאין לו נעליים. או מי שהתקלקלו לו הנעליים. כך הוא הגדיר את קהל היעד שלו, ובעצם את מאגר הלקוחות שלו: אנשים שאין להם נעליים טובות, או שאין להם נעליים בכלל. עכשיו, אם מוכר נעליים זה רוצה להתפרנס בכבוד, הוא צריך כמה שיותר אנשים שאין להם נעליים, או שהנעליים שלהם לא טובות. במקום מסוים במודעות שלו, הוא רוצה שלאנשים לא יהיה טוב, וכך הוא יוכל להיטיב עימם, ולהרוויח. רק כך הוא יכול להתקיים. ההכרה הזו היא build-in במחשבה שלו אם הוא רוצה להתקיים כמוכר נעליים. אז אצל המוכר היותר מוסרי ההכרה הזו נמצאת מכסימום בתת-הכרה, ואצל המוכר המוסרי פחות – הוא ממש רוצה שלאנשים יהיה רע, ואצל המוכר המושחת – הוא ימכור נעליים פגומות כדי שהקונה יחזור אליו כמה שיותר מהר בשביל עוד זוג נעליים [פגומות]. ועכשיו נציג את מוכר הנעליים מהסוג השני: הוא הגדיר את עצמו כמשווק הנעליים הכי טובות בעולם. לא פחות. ולמי הוא פונה? לכולם!! לא משנה איזה סוג של נעליים יש לך, ולא משנה מה מצבם – כדאי לך לקנות אצלי. קהל היעד שלו הוא – כולם! והוא ממש לא צריך שלאנשים יהיה רע כדי שהוא יתקיים. כדי שהוא יתקיים הוא בסך הכול צריך – אנשים. כל האנרגיה שלו מופנית עכשיו ליצירת המוצר הכי טוב שיש – כדי שכמה שיותר אנשים יבואו אליו לקנות זוגות נעליים. אותם אנשים יכולים לבוא כמה פעמים בשנה, כי כל פעם הוא מוציא נעליים יותר טובות ומשוכללות. נחזור למערכת הבריאות: כיום קהל היעד שלה הוא אנשים חולים, וכך בעצם קבעה המערכת, כי על מנת שהיא תתקיים היא צריכה אנשים חולים. בדומה לחברות התרופות, שעל מנת שהן תתקיימנה הן צריכות שיהיו בעולם מחלות ואנשים חולים. משהו במשוואה הזו דוחף לכך שלאורך זמן יהיו יותר ויותר חולים, במקום פחות ופחות. לכן מדברים כבר זמן רב על בניית בתי חולים נוספים, כי ממוצע התפוסה בבתי החולים כיום הוא 95%! אבן יסוד בתוכנית ההבראה של מערכת הבריאות תהיה הגדרה מחדש של קהל היעד. מערכת הבריאות תפנה לכל הציבור. לכל אחד יהיה מה לחפש בה. היא לא תצטרך אנשים חולים בשביל להתקיים, אם כי גם להם היא תציע פתרונות. היא תשווק בריאות, ולא רק פתרון למחלות. היא תציע סדנאות מקיפות לניהול אורח חיים בריא יותר. היא תתפתח עם הזמן ותציע כיוונים חדשים כל הזמן, כך שניתן יהיה ללמוד ולקבל ממנה כל הזמן. המערכת תשווק תוכניות לימוד והתנסות במגוון גדול של תחומי בריאות. כל אזרח שיחפוץ בכך יוכל להגיע למספר ימי סדנא והתנסות, וללמוד בתחום מסוים. כל אזרח במדינה, בתוקף היותו משלם ביטוח בריאות, יוכל להגיע לסדנאות פעם בשנתיים/שלושה במקום אשר יבחר, וילמד את הנושא אותו יבחר. מערכת הבריאות בשילוב מערכת החינוך תוביל תוכנית לימודים מקיפה בבתי הספר על מנת לחנך את הדור הצעיר לבריאות. בתי בריאות יוקמו במקום בתי חולים. או בתי חינוך לבריאות. או כפרי חינוך לבריאות. כמובן שעדיין יהיה צורך בבתי חולים ובמרפאות, אך גם שם, בנוסף לטיפול שיינתן, השלמת הטיפול תהיה חייבת לכלול מרכיב חינוכי. דוגמא: הגעת לרופא כי יש לך שפעת. תפקיד הרופא לא יסתכם ברישום אנטיביוטיקה, אלא יכלול עצות לחיזוק המערכת החיסונית שלך, כדי שבחורף הבא לא תידבק בכלל. כך תמלא מערכת הבריאות את ייעודה – הוספת בריאות בעם ישראל. והגעה לשיאים חדשים של בריאות הכלל. בסופו של דבר – כל העולם ילמד ממנה.

אפלולית סביבי מקדימה את החושך שעומד לשרור

בס"ד הכותל- אבני גזית מימי בית ראשון ושני הכותל- אש תמרות עשן ודם ישנם אנשים עם לב אבן בתוך לבבי וישנם אבנים עם לב של אדם הכותל - עניים נשואות עליו מכל קצוות החלד הכותל - צלבנים יהודים ומוסלמים שוחרים לבוא ולנגוע באבניו זוכר אתה את העניים שהיו נשואות אליך את התפילה שנשאה מלב לפני ארבעים שנה זעקו יהודים " הר הבית בידינו"- לפניו הכותל -שריד מבית מקדש הכותל- אליו כל לב יהודי נרגש הכותל המערבי חלק מבית המקדש שנחרב בידי צורר יוני ורומי עיני אליך נשואות לראות אותך כחלק מבית המקדש העתיד להבנות

בס"ד לפני שנה וחצי, קצת לפני הגירוש, כולנו צעקנו, מחינו והפגנו. עכשיו, אחרי שהחמאס עלה לשלטון, חטפנו קסאמים, היתה מלחמה, והוכח למפרע שכל תהליך הגירוש היה טעות מיסודו- חיזקנו את החמאס, החיזבאללה, ולא קיבלנו שלום. בעקבות זה, ישנה יוזמה לחזור לחומש, הישוב שנטשנו אז, ועכשיו, (תקנו אותי אם אני טועה) יש בו רק בסיס חיילים. לדעתי, מי שאז הפגין ומחה כנגד עזיבת הארץ (והיה הרבה), עכשיו צריך להשתתף ולעשות למען בנייתה מחדש. מה נעשה אם בחזרה לחומש יהיו רק כ- 10,000 איש? מה זה יראה לשלטון? שאנחנו לא רציניים, שלא אכפת לנו, והתגובה מהצד השני תבוא. והיא תהיה חזקה. בעיקרון, מה שקרה בעמונה, זה שהראנו להם ששטח יהודי זה לא הפקר, ומאז, שנה שלמה (!) לא פינו מאחז אחד (שוב תקנו אותי אם אני טועה). אני חושב שגם כאן, זה ארוע מכונן, תקדים. אם לא תהיה כמות רצינית של אנשים (לפחות חצי ממספר האנשים שהגיעו לעצרת בכיכר רבין), אנחנו התחלנו לסלול דרך חדשה לגירוש הבא/ ניסיון הכשל הבא, בגלל שניסיון זה ירפה את הרוח בניסיון הבא, והכישלון מובטח. לאור זה, אני חושב, שחשוב מאוד לעשות מאמץ מירבי ולבוא לחומש (אפילו אם נפספס את המסע של בני עקיבא), כי ניסיון זה יהיה תקדים לפעמים הבאות, ובנפשנו (ובנופינו) הדבר. יהי רצון שההשתדלות מלמטה תביא את ההצלחה מלמעלה, ונזכה ויתקיים בנו "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", אמן.

הפרק הקודם בקישור: /Mosaic/Read/3221 בסד שבט תשס'ז א . המשל נתן הנביא מוכיח את דוד המלך באמצעות סיפור העשיר הלוקח את כבשת הרש. התבוננות במשל מעלה בבירור מספר שאלות: לגבי המשל- מדוע דין פשוט של גזל כבשה מובא אל המלך ולא לדיין פשוט? ומדוע גוזר דוד את דינו של העשיר למוות,שזהו עונש חמור מדי לעבירה יחסית פשוטה? לגבי הנמשל- ישנו חוסר התאמה בין פרטי המשל לבין הנמשל: מדוע לא מוזכרים עבירות עריות ושפיכות דמים שהם,לכאורה,עיקר חטאו של דוד? ומי בנמשל מקביל להלך שלכבודו לקח העשיר את כבשת הרש? הרב מדן מציע אפשרות מורכבת יותר להבנת המשל: העשיר טורח ומכין סעודה לכבוד אורח שהוא רק "הלך",כלומר,אורח מזדמן ואקראי. מכך ניתן להבין שהעשיר הוא גומל חסדים באופן כללי. בנוסף,לא סביר שהוא יתפרץ לבית שכנו ויגזול את רכושו לאור יום,ובכך יסתכן בעונש ובאובדן שמו הטוב,רק עבור סעודה לעובר אורח. על בסיס ההבנה הזאת מציע הרב מדן את האפשרות שהעשיר הלווה בעבר כספים לשכנו העני. כעת הוא נכנס לבית השכן "בזכות" ודורש את כבשתו הרזה של הרש כפרעון חובו. וכך יכול העשיר להכין סעודה להלך אולם מבלי "לבזבז עליו" את כבשותיו השמנות. העשיר לקח את כבשת הרש,אך הוא משוכנע שנהג כדין.הוא רואה בכבשה פרעון חוב המגיע לו ,ומתעלם מיחסי האהבה השוררים בין הרש לבין כבשתו. על העוול הזה כועס דוד ואומר "בן מוות האיש". ב . אתה האיש סיפור העשיר וכבשת הרש מובא להכרעת המלך בדומה לשני משלים נוספים . משל האשה התקועית (שמואל ב,יד,ה-ז) ומשל השומר והשבוי (מלכים א,כ,לח-מב).המשותף למקרים אלה המובאים אל המלך,הוא הנסיבות המיוחדות של המקרה המחייבות משפט "לפנים משורת הדין" ומעבר לכללים הרגילים. בהתאם לזה,גם כאן דן דוד את העשיר בחומרה רבה יותר מפרטי המקרה ה"יבשים". הוא משווה את דינו לגנב הבא במחתרת אשר "אין לו דמים" (שמות,כב,א) מכיוון שכמו הגנב המקצועי המנצל את החשיכה כדי לגזול, ניצל העשיר את "האותיות הקטנות" בחוק כדי לעשוק את שכנו העני. כאן מטיח נתן הנביא את האמת בפניו של המלך ."ויאמר נתן אל דוד-אתה האיש !" (שמואל ב,יב,ז). כמו העשיר שניצל את "החוק היבש" כדי לקחת את כבשתו האהובה של הרש,כך ניצל דוד הוראות היתר הלכתיות כדי לקחת את אשתו האהובה של אוריה ולהורגו. זהו ניצול ציני של מסגרת ההלכה לצורך ביצוע עוול מוסרי. זהו ביזוי ההלכה,שהיא דבר ה',כלומר חילול ה'. "מדוע ביזית את דבר ה' " (שמואל ב,יב,ט) ועל כך נענש דוד בחומרה "עקב כי בזיתני " (שמואל ב,יב,י). עונשו של דוד יהיה בזיון בגלוי ובפרהסיה, כנגד זה שהוא ניסה להסתיר את חטאו , ובעיקר ניסה (וכנראה הצליח) להסתיר את החטא אפילו מפני עצמו,ולשכנע את עצמו שאין פסול במעשיו. "כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש" (יב,יא-יב). הכנסת האורחים כלפי ההלך במשל יכולה להקביל לאהבתו של דוד לבנו ,היא זו שקלקלה אצלו את השורה. אולם גם טיעון זה לא עומד במבחן הצדק והמוסר,מכיוון שהכבשה היתה אהובה על הרש כמו בת (יב,ג). אוריה אהב את בת שבע כאהבת אב לבתו מכיוון שגידל אותה מקטנותה. וכי אהבתו של דוד לבנו שעדיין לא נולד "נעלה יותר" ומבטלת את אהבת אוריה לבת שבע שהיתה כבתו? ג . בין בת שבע למיכל בשלב זה, מציע הרב מדן דרך מרחיקת לכת עוד יותר להבנת המשל. בשני המשלים שהוזכרו קודם לכן,זהה החטא בסיפור המשל לחטא שבנמשל. לפי זה מציע הרב מדן את האפשרות שדוד הבין שמדובר באשה ולא בכבשה,ובמיוחד לאור התיאור "מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת" – תיאור שהולם אשה הרבה יותר מאשר כבשה. אולם דוד היה כל כך בטוח בצדקתו עד שהבין שמדובר במישהו אחר לגמרי. תיאור העשיר הגוזל את את אשת הרש מזכיר לו דוקא את שאול המלך שלקח ממנו פעמיים את האשה שהבטיח לו,לאחר ששלח אותו,בכוונה תחילה, למות בשדה הקרב (כפי שעשה דוד לאוריה). בפעם הראשונה הבטיח שאול לדוד את בתו מירב,אולם העדיף שדוד ימות "ושאול אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלישתים". לאחר ששב דוד בשלום ,ניתנה מירב לעדריאל המחולתי ולא לדוד. (שמואל א,יח,יז-יט) בפעם השניה הבטיח שאול לדוד את בתו מיכל,בתמורה למשימת התאבדות. "ויאמר שאול…כי במאה ערלות פלישתים..ושאול חשב להפיל את דוד ביד פלישתים"(שמואל א,יח,כה) דוד חזר שוב בשלום וקיבל את מיכל, דוד הוא האיש הרש ["ואנוכי איש רש ונקלה"(שמואל א,יח,כג)] משום שלאחר מכן לוקח ממנו שאול את אשתו שנקנתה במחיר כה יקר ונותנה לפלטי בן ליש (שמואל א,כה,מד). דוד לא ויתר על אשת נעוריו והתנה את קבלת שבטי ישראל בכך שישיבו אליו את מיכל (שמואל ב,ג,יב-יג).אולם מיכל שבה אליו בגופה בלבד. כמו הכבשה שנגזלה ונטבחה,כך נפשה של מיכל שאהבה את דוד בתחילה(שמואל א,יח,כח) לא שבה אליו והיא בזה לו בליבה ובדבריה (שמואל ב,ו,טז-כג). דוד שומע את המשל מפי נתן הנביא,נזכר בשאול ובסופו המר וחורץ את דינו של העשיר : "חי ה' כי בן מוות האיש העושה זאת,ואת הכבשה ישלם ארבעתיים" (שמואל ב,יב,ה-ו). כאן מטיח נתן הנביא את האמת בפניו של המלך . מה שעשה המלך שאול לעבדו דוד ,עשה עכשיו המלך דוד לעבדו אוריה. "ויאמר נתן אל דוד-אתה האיש !" חלק ו- פסק הדין בחלק זה מפרט הרב מדן את עונשו הנורא של דוד: כל השתלשלות המאורעות מאז מעשה אמנון בתמר,דרך מותו של אבשלום המורד באביו,וכל פרשיות המרד שבאו לאחר מכן - הם עונש שבא "בדרך הטבע" כתוצאה מחטא בת שבע. בנוסף לכך מוכיח הרב מדן כי נולדו לבת שבע ארבעה ילדים שמתו בילדותם,לפני שנולד שלמה.בנוסף לכך ארבעה ילדים שנולדו לאבשלום מתו על פניו לפני מותו . כך קיבל דוד מידי שמים את העונש שגזר על עצמו "ארבעתיים ישלם"(ארבע כפול שתיים). כגודל נוראותו של העונש,כן גודלה של קבלת הדין וההכנעה שבה קיבל דוד את עונשו. וזהו אחד ההבדלים בין דוד לבין שאול שחטא ונענש ,אולם לא הודה בחטאו וניסה להתמרד כנגד גזר הדין. לאחר שדוד נענש נתכפר לו חטאו ונולד שלמה,שהוא המשיך את מלכות בית דוד ,בנה את בית הבחירה "וה' אהבו". חזק חזק ונתחזק. למעונינים לקרוא את הסדרה מתחילתה,ההקדמה כאן : /Mosaic/Read/2306

בס"ד "עצב הגאולה הנשמתית" המאמר הבא פורסם בעלון "טל שמיים" והחלטתי להעלותו כאן, מקווה שתרוו ממנו חיזוק. באחד מלילות חודש תמוז היינו בדרכנו חזרה מאירוע משפחתי. השעה הייתה מאוד מאוחרת, קרוב לשתיים בלילה. כמעט כולם נרדמו, למעט אני ואבי שהוא היה הנהג. נסענו לאורך הכבישים המפותלים המובילים לישובנו. התאמצתי נורא להישאר עירנית, למרות שמפעם לפעם נרדמתי קלות, ושוב התעוררתי לסירוגין, מזכירה לעצמי שכבר מגיעים. בהגיענו לכניסה של היישוב הבחנו בחייל שעמד מחוץ לש.ג, כתפיו נפולות תחת האפוד הכבד והנשק שהוא נושא על גבו. הלה פנה לעברנו עמ"נ לבדוק את תעודות הזהות ומיד לאחר מכן פתח לנו את השער. אבי ברך אותו לשלום ואיחל לו לילה טוב. החייל העלה חיוך קטן בזוית פיו וענה שהלילה שלו יתחיל רק בבוקר- כשהשמירה תסתיים. אבי סימן לו להתראות ונסענו מהמקום. אצלינו ביישוב היו נוהגים להזמין את החיילים לארוחת ערב שבת עמ"נ שיחושו חום משפחתי ואוירת שבת גם בעת שירותם הצבאי. ואכן באותה השבת הזמנו שני חיילים לביתנו. בסעודת השבת אחד החיילים החל לנהל שיחה קולחת עם אבי, חובב סיפורי מלחמות. השיחה שגלשה לתעלת סואץ, מלחמת יוה"כ ומבצע אנטבה, לא עניינה אותי במיוחד מלבד קטע מסויים שהחייל העלה: "השמירות הן ההתמודדות הכי קשה שאתה יכול להיתקל בה בצבא. בהתחלה אתה מהרהר בכ"כ גילוי הלב הזה הביא אותי למחוזות עמוקים הרבה יותר מכפי מה שנראה על פני השטח כביכול בחייו של החייל הזה, מסתבר שבתחושת ה"לבד" מסתתר משהו משמעותי הרבה יותר. "כמה פעמים במשך ימי חייך מצאת את עצמך לבד?, לגמרי לבד? רובם הגדול של בני האדם אינם אוהבים את מציאות הבדידות, וגם רחוקים ממנה באופן טבעי. למרבה האירוניה, כשאדם מודע לצורך הפנימי בשקט ובבדידות, כאשר הוא נסגר בחדרו או יוצא לטייל בחיק הטבע, לרוב יוצאת מתוך כך אנו רואים שהאדם נמלט מפני דבר מה, מדוע? משום שאינו רוצה לחוש ריק. אומנם, למרות זאת כאשר האדם כמו אותו החייל, נמצא לבד, הוא עשוי לגלות אמיתות רבות על עצמו. חלקן עלולות להיות מרתיעות ומפחידות וחלקן לעומת זאת ממש מלאות יופי. אך המשותף הוא שאינן ידועות לאדם במסלול מרוץ החיים אליו הוא רגיל. ודווקא האמיתות הללו הן אלו שיוכלו להביאו לידי אושר אמיתי. הרב קוק ב"אורות הקודש" כותב על: "עצב הגאולה הנשמתית": "העצבון הרוחני הוא החומר של שירת הנשמה, התביעה שהנשמה תובעת את חופשה. היא מתאבקת עם כל הלחצים הלוחצים אותה (ה"אינפוזיות" למיניהן), היא חפצה חיי דרור, חיים אציליים, עליוניים, ברורים ובהירים והיא אינה מוצאה אותם מפני הרתוקות החומריים שהיא אסורה בהם. וזהו סוד עצבונה". אם כן, הכיצד תוכל להשתחרר הנשמה הא-לוקית ולהגיע לידי חיי דרור?! כאן אוסיף את דבר שלמה מתוך ספר קהלת (ג',ה'): "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק"- כשם שהאדם זקוק באמת לחברה, הוא זקוק באותה המידה לפחות לזמן אשר בו יתייחד עם עצמו, יבחן את דרכיו, יחוש את פנימיותו ויצבור "דלק רוחני" לכניסה בהירה וברורה יותר אל תוך שאון החיים. על רעיון ההתייחדות העצמית מדובר רבות בחסידות ברסלב והוא מכונה "התבודדות". "מצא לך זמן בכל יום עדיף בשעות הקטנות של הלילה, וצא אל היער והשדה, או הסגר לבדך בחדר. שם- תפגוש את ה"לבד", שם תוכל להאזין לו אולי לראשונה, להמית רוח או לקול ציפור". להתבונן בזרימה המופלאה של הטבע ושלך עצמך בתוכו. להבחין בקצרים בחייך, ולבקש גם דרכים עמ"נ להחזיר את עצמך לזרימה הטבעית, האמיתית, לקשר ההרמוני של האדם עם העולם ובוראו. שנזכה בע"ה כל אחד ואחד מאיתנו להקשיב לעצמנו, להגיע לידי התוודעות לנשמה, ומתוך כך להרגשת רוממות וגאולה אשית.

הפרק הקודם בקישור: /Mosaic/Read/3075 בסד שבט תשס'ז א . ודוד יושב בירושלים הרב מדן מזכיר לנו שאנחנו עוסקים בדוד המלך,על כל המשמע מכך. מכיון שכך, קשה מאד לאמר שחטא בת שבע וכל ההתדרדרות שבאה בעקבותיו נבעו אך ורק מכישלון רגעי של יצר העריות. עלינו לחפש גורמים מהותיים יותר שגרמו לדוד ליפול לחטא זה. הפרשה נפתחת בפסוק "ודוד יושב בירושלים",ומכאן אפשר לקבל כוון אפשרי לתשובה על שאלה זו. בזמן שנערכה המלחמה בעמון ,ישב דוד בירושלים ולא השתתף בה באופן פעיל. מפרשים שונים הסבירו שהיה זה מצור ממושך ולכן עדיף היה שהמלך לא יעזוב את ניהול ממלכתו , אלא יפקח על המלחמה מרחוק. הרב מדן מעביר בקורת על הסבר זה, ונוטה יותר לכיוון פירושו של המלבי"ם. המלבי"ם רואה את חטאו של דוד בכך שישב בביתו וטייל על גג בית המלך ,בזמן שהיה צריך להיות עם צבאו בשדה הקרב, "ובזה בא לידי עבירה". הרב מדן מזכיר כאן גם את הבקורת של ה' על יהושע שלא השתתף במלחמת העי הראשונה ושלח רק את חייליו. (רש"י,דברים ג',כח) הרב מדן מפריך את הטיעון של המצור הממושך, בכך שאם היה המלך בשדה הקרב יתכן שהיתה המלחמה מסתיימת מוקדם יותר. הוא חושב שדוד נמנע מהשתתפות במלחמה בגלל סיבות של שחיקה ו"גבהות הלב". השחיקה נבעה מרצף המלחמות של דוד ,שהתחיל במלחמתו נגד גלית הפלישתי ונמשך ללא הפסקה, עד לעצם אותו רגע שבו אנו דנים,הרגע שבו ראה דוד את בת שבע מעל הגג. בתחילה נלחם דוד כמפקד בצבאו של שאול, לאחר מכן נאלץ לברוח ולהתגונן מצבא שאול ובמקביל להלחם נגד העמלקים והפלישתים.גם לאחר שמלך בירושלים נלחם שלוש פעמים בפלישתים ואח"כ במואב. לאחר מכן יצא לנקום בעמון את נקמתם של שליחיו המושפלים. שם הותקפו גבורי דוד ע"י חמישה צבאות(!) שבאו לעזרת עמון (פרק י, ט) ובסיומה של מלחמה כוללת שנערכה שם הפך דוד ממלך של ממלכה קטנה לשליט של מעצמה אזורית (פרק י, יט). המלחמה הנוכחית שבה נהרג אוריה היתה השלמה סופית של אותו מהלך "לתשובת השנה"(פרק יא,א). אולם ניתן לחלק את רצף המלחמות לשתי תקופות : המלחמות הראשונות בפלישתים היו מלחמות על עצם קיומו של עם ישראל ושחרור מעול הפלישתים. התקופה השניה, התחילה עם מלחמות הנקמה במואב ובבני עמון,שבסופן הפך דוד לשליט של מעצמה המפיל את אימתו על המדינות השכנות. אלו הן מלחמות של כיבוש ולא של הגנה על עצם הקיום,והתארכותן שחקה את רוח הלוחמים,ועוד יותר את רוחו העדינה של דוד נעים זמירות ישראל. זוהי הסיבה,לדעתו של הרב מדן, שבגללה נשאר דוד בירושלים. ב . מעל הגג סיבה נוספת, לדעתו של הרב מדן , היא עמוקה ובעייתית עוד יותר,זוהי "גבהות הלב". הרב מדן משווה את דוד השולח את צבאו לחזית,ואילו הוא נשאר מאחור,ליהושע שלא יצא עם צבאו לכבוש את העי. בשני המקרים הדבר בא כתוצאה מהניצחון הקל במלחמה הקודמת. הזלזול באויב גרם לכשלון בקרב ולחטא שבא בעקבותיו.(*) עלינו לזכור שדוד הוא אדם שהפך תוך שנים ספורות מנרדף במדבר למלך,מלך שה' כרת איתו ברית. כעת הוא מולך על עם ישראל ,אותו עם שהיה משועבד לפלישתים ואילו עכשיו הפך להיות המעצמה הראשונה במעלתה בעולם. דוד "המתהלך על גג בית המלך" מסמל את ההסתכלות המזלזלת שנכשל בה דוד ,כתוצאה מהמעבר החד הזה, וממנה נפל אל תהומות החטא ותוצאותיו. (*) במאמר מוסגר- אני רוצה להוסיף משהו משלי,על דברי הרב מדן: כפי ששמעתי פעם מהרב מרדכי אלון, תיאור זה מזכיר מאד את תיאורה של מדינת ישראל שכורת הנצחון ממלחמת ששת הימים. זהו אותו זלזול באויב שהפיל אותנו אל מלחמת יום הכיפורים.ואת התוצאות אנחנו סופגים עד עצם היום הזה… המשך בקישור: /Mosaic/Read/3221

:

מזה כמה שנים קיים שו"ת סלולארי בעלוני השבת, בכל שבת מתפרסמות התשובות בעלון לשאלות שהוצגו בפני הרבנים באמצעות הודעות sms, השו"ת מסמל לדעתי את הלך הרוח השורר כיום בהלכה כפרט ובכל תחומי התרבות ככלל, הלך הרוח הוא העצלנות, אל תפתח שום אנציקלופדיה, שום ספר הלכה שום מקור מידע הלכתי או תרבותי, רק להקליד כמה אותיות והנה התשובה לפניך, מתומצתת, קצרה, ועיקר העיקרים אינה כרוכה בשום מאמץ. טענת המחץ של אוהדי השו"ת היא, שהרי כשאתה נמצא בדירה קטנטנה בקצה העולם בשתיים בלילה ואתה צריך עכשיו ממש בלי שום דיחוי תשובה,ואין לך הרי ספר שם, השו"ת הוא הפתרון האידיאלי ביותר לתשובה מהירה וקולעת, לכאורה, האידיליה חוגגת, הטכנולוגיה משרתת את ההלכה שירות מקסימלי, שאלות בעלות ערך ודחופות מופנות אל הרבנים והתשובה נשלחת במהירות בחזרה. האידיליה וגם הרס האידיליה נשקפות מן הכותרות בשו"ת הסלולארי של העלון "עולם קטן", בכותרות נאמר: "מערכת השו"ת הסלולארי הראשונה בעולם! כל שאלה שיש לכם היישר מהנייד שלכם וקבלת התשובה ישירות מהרב!" עד כאן הציטוט המשרה אידיליה נוחה ויפה, אך שבע מילים באותיות הקטנות הורסות הכל: "התשובה תתקבל חזרה לסלולארי שלכם כשהרב יתפנה", טרח! הכל נהרס, טענת המחץ קרסה, כל הפואנטה יצאה, ורק נותרה האמת העגומה שפשוט אורח החיים אני מייעץ למערכות העלונים המשתמשים בשו"ת סלולארי להפסיק ממנהג מגונה זה, ולחזור לדרך התורה הישרה והתמימה, ולכם קוראים יקרים, בפעם הבאה כשיש לכם שאלה הלכתית פתחו ספר, עיינו, ואם לא מצאתם-שאלו את רב הקהילה שלכם, רק אל תשכיחו את תורת ה' בעצלנות ובניוון. חזקו ואמצו!

האם אנו באמת בני חורין?! / איתמר ליברמן מכיוון שאנו בפתחו של חג החירות, ומשום שמשימות ניקיון רבות מוטלות על שולחני בימים אלו, רציתי לדעת, באמצעות בירור מתומצת של המושג "בן חורין", אם אני ואתם נחשבים "בני חורין". לא אחת יוצא לנו לשמוע מפי רבנים ומחנכים את האמרה החשובה הבאה של חז"ל: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"(אבות ו', ב'). בואו ונהיה דוגרים ונודה שלרובנו קשה מאוד להתחבר למהות של דברי חכמים ולהזדהות איתם. איך יכול להיות שאדם שכבול לנורמות מסוימות ומוגבל בהרבה דברים כגון: צניעות, תפילות, הלכות מוזרות ומכבידות וכו' ייקרא בן חורין? ועוד, הייתכן כי דווקא אדם שלא נושא על גבו שום עול ויש באפשרותו לעשות כל מה שליבו חפץ לא ייקרא בן חורין? תופתעו לגלות שדווקא מי שעובד את ה' הוא בן חורין אמיתי, ואמחיש זאת בשבילכם בסיפור הבא: הורים ראו כי בנם מתנהג למופת, ממש "ילד טוב של אמא ואבא", והם מצידם העניקו לו את כל החופש שנצרך. כשהתבגר מעט התחבר לבן גילו מהשכונה שהיה נוהג להפריע ולהרביץ, ולעשות כל מיני מעשים של שובבות וונדליזם. שניהם הרבו להסתובב ברחובות ועשו "שטויות" בלי סוף. ככל שהתחברו אחד אל השני דבק הבן הטוב בדרכיו הרעות של עמיתו. ההורים לא אמרו לו שזה לא בסדר כי רצו לתת לו חופש, אולם לאחר כמה זמן הם כבר היו חופשיים לגמרי- חברים, חרות אינה פירושה "לעשות מה שמתחשק לי". בן חורין הוא זה שבוחר על ידי בחירה עצמית איך לנהל את חייו לאחר בירור עצמי. חרות פירושה שאין אדם כפוף לזולתו, ללחצי החברה שבחוץ, ולא נגרר אחרי תרבות וחברה מקולקלים, ולא חי על פי נורמות ודפוסי התנהגות מקובלים. מי שלא מאפשר להשפעות חיצוניות ושליליות לחדור לתוכו ועוסק במקצוע הכי "אין" שיש – תורה ומצוות הוא בן חורין בהא הידיעה. הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (אגב, ספר מומלץ ביותר) כותב כך: "בן חורין אמיתי הוא אשר לא משתעבד ליצר הרע שבו. העבד, לעומתו, זה שנותן ליצר הרע להשפיע עליו. הוסיף וכתב הרב שאין דבר כזה בן חורין מכיוון שאם אדם נוטה אחרי יצר הרע, משמעו שהוא כבול ומשועבד. אבל זה שנוטה אחרי יצר הטוב זה כבר לא שאלה כי בבחירה בין האמת לשקר חייבים להתייחס לאמת כמציאות ולשקר כדמיון וכך לפעול". השאיפה היא להגיע למצב שלא תהיה בחירה ושרק נהיה כפופים לאמת ונקבל על עצמנו עול מלכות שמיים. טוב, אז נכון שזה קשה, מצד אחד יש את ההכרח ומצד שני יש את הרצון שמפעפע בנו. לכולנו יש ספקות בין טוב לרע, ונוסיף להם את כל הלחצים והגורמים חיצוניים שמשפיעים עלינו, וזה באמת קשה. אבל בואו ננסה ולו במעט לעבוד על עצמנו ועל מידת החירות שבנו. והעיקר שנזכה להיות בני חורין אמיתיים. בהצלחה!.

בס"ד יין דוד המלך אומר לנו בתהילים "יין ישמח לבב אנוש" וצריך לשאול מה הקשר בין היין לשמחה, למה היין גורם לשמחה? אפשר לומר שיכור עולם בפניו כמישור, כשאדם שותה הוא שוכח מהחסרונות ורואה רק שלמות בעולם הכל הולך חלק אז הוא שמח, כי הוא רואה את היושר בעולם הזה אבל גם אם זה תשובה זו לא תשובה לשאלה ששאלנו, כי לא שאלנו למה שיכורים שמחים אלא למה יין ישמח לבב אנוש. אפשר להעזר בגמרא שאומר נכנס יין יצא סוד ועכשיו אם נחבר בין הדברים צריך להבין מה הקשר בין היציאה של הסוד לשמחה. אפשר לענות בקלות שכל אדם ששומר סוד תמיד מרגיש עצבנות וסובל וכשזה יוצא אז האדם מרגיש נחת בלבו שזה גורם לו שמחה, אבל אני רוצה להכנס יותר לעומק וצריך לשאול מה זה סוד ומה זה שמחה לעניין השמחה המהר"ל בחידושי אגדות: "כי השמחה היא שמוציאה אל הפועל, ואם האדם אינו עוסק בתורה והוא יושב דומם זה מפני שהאדם בכח ולא בפועל. אבל בעת השמחה כל אדם בפועל כי זה עניין השמחה מוציאה נפש האדם לפועל" אז בעצם השמחה העליונה היא גילוי הנשמה באיברים, עכשיו נותר לנו לברר מהו הסוד וכדי לברר משהו צריך להשוות אותו למושגים אחרים המוגדרים כסוד ואחד הדברים שחז"ל מגדירים סוד זה תורת הפנימיות "הקבלה" וידוע שהפנימיות היא בעצם מעין נשמתא דאורייתא, הפשט הוא כגוף והסוד הוא הנשמה יוצא שנכנס יין יצא סוד הכוונה היא נכנס יין יצא פנימיות יצאה הנשמה וזה בעצם גילוי הכח בפועל וזה בעצם השמחה. אבל נותרו לי שני שאלות למה דווקא יין ולמה הרבה שיכורים בוכים ולא תמיד שמחים ויש גם כאלה העושים שטויות? המהר"ל מסביר למה נכנס יין יצא סוד כי בעצם היין הוא "הסוד" של הענב, בעצם צריך לסחוט את הענב כדי לגלות את היין ודי למשכיל. הסיבה לבכי של אנשים נובעת דווקא בגלל גילוי הנשמה, ואז רואים בעצם שהם לא בחלקיק של חלקיק של המדרגה הנצרכת באמת ואז נוצר מצב גם של צער ולפעמים זה יוצר יאוש בתת מודע של האדם והוא ממשיך להתנהג כבהמה וסיבה נוספת שאפשר לענות לסיבה שאנשים מתנהגים כבהמות כי בעצם כל מה שאמרנו זה לשותים לשם שמים...

כן. אנחנו כולנו מאמינים שישו היה מקרה רע לכולנו.ליהודים. איננו מאמינים בו ואיננו חושבים שהוא היה "מושיע". וכמובן, הגויים בוחנים את דעתנו עליו ולמה הסגרנו אותו לרומאים. לפני כמה ימים הייתי אצל סבתי. יש לה טלוויזיה ושיעמם לי אז החלטתי להציץ (אני לא נוהגת לראות tv ) עד כמה הטלוויזיה ממשיכה לרדת ברמה ולהוריד אותנו יחד עימה. אל תדאגו- לא הלכתי להסתכל באיזה ערוץ תועבה - הלכתי לערוץ מידע: BBCprime- ולהפתעתי ראיתי סצינה שמאוד הזכירה לי את הנס שעשה אליהו הנביא- שהחיה את בן האלמנה. מה קרה לטלוויזיה? מה פתאום מתעדים סוף סוף את מעשי נביאי ישראל? המשכתי לצפות בתקווה: האיש בעל הזקן השחור ובעל טורבן-כיפה הניח את ידיו על ראשו של הילד- והילד התעורר לחיים! ואז פתאום חשכו עיני (לא, באמת!) הראו פתאום את ישו עושה את הנס הזה בדיוק לילד של אלמנה אחרת בתקופה אחרת... אוקי, מנסים לעשות פה השוואה בין אליהו הנביא וישו???! להבדיל אלף אלפי הבדלות.....! ואז החלו להביא עוד ניסים שעשה ישו: הליכה על מים, שכפול אוכל....ולא משנה! ואז במקביל החלו לספר עד כמה ישו דומה למשה שהביא אוכל לישראל מהשמיים! כן, ממש דומה. רק הבדל אחד- משה לא שכפל- הוא התפלל לאלוקים וה' הביא יש מאין....בעוד שישו שכפל. ועוד- השוו אותו גם ליהושוע שחצה את הירדן- ישו הלך על המים, יהושוע הלך עשה נסה וחצה את מי הירדן ...אבל! ואבל גדול! משום מה שמתי לב לעובדה שהם שכחו- מי הירדן לא נחצו, טוב. עד כאן באמת בורות וחוסר ידע וצנזורה של הגויים. כן. ידוע שהוא באמת עשה את כל המופתים הללו. יש מדרש- שישו נכנס לבית המקדש ושם ראה את שם ה' המפורש כתוב- ואז הוא העתיק אותו. משם ה' המפורש באו כוחותיו. אבל- הם חיפשו בנרות להוכיח שישו בא בדיוק בזמן שהיהודים חיכו "למשיח שלהם" - כמו שכתוב במגילות עתיקות (שאגב קיימות) - בגלל עול כיבוש הרומאים. אז הנה! קיבלתם את המשיח שרציתם! אההה. אבל - ישו הוא בנו של אלוהים לא? אז בעצם- ישו לא קיבל את הכוח לעשות מופתים מאלוקים, אלא מעצמו...כן. זה בדיוק מה שהם אמרו שם. ככה פועלת הרוח הנוצרית -היה לישו כוח משלו. אסור! פשוט אסור! כפירה דתית לומר שיש משהו מעל ישו. ישו היה אלוהים וזהו. ברעיון זה הנצרות מסמלת רק דבר אחד- גאוה. כוחי ועוצם ידי. באמת לא פלא שיצא מה שיצא מהנצרות- אינקוויזיציה והכל. עינויים, כפיה דתית, הרג ורצח יהודים ללא סיבה.... לעומת זאת- תראו את היהדות שלנו. כמה היא ענווה, כמה היא צודקת. אנחנו לא מתיימרים להיות בעלי כוחות משלנו. הכל הבא ישירות מאיתו יתברך. הנביאים שלנו - לאיזה דרגה גבוהה הם צריכים להגיע כדי להתנבאות - ליצור קשר עם ה'. ולא כך סתם כמו ישו. לישו כמובן לא היה כוח משל עצמו! כוחו בא משם ה' המפורש! לטמא הזה לא מגיע שום כוח! מי שהתיימר להיות אלוהים, לשנות את התנ"ך הקדוש של היהודים, וגונב את שמו הקדוש של ה' - לא לעומתו- קחו את משה רבנו שלנו- הוא היה ענו. לא רצה במנהיגות שהוטלה עליו. כל מעשיו היו לשם שמים. הוא הדגיש תמיד שהכל בא מאיתו יתברך. כל ניסיו היו לטובת עמ"י - ובציווי ה'! ואילו ישו- השתמש בכוחות למען עצמו- מה שאסור באיסור חמור! הוא התהלך על המים, עף באוויר שינה את המים ליין - ניסים חסרי תועלת אלא רק לעצמו. רק כדי להוכיח שהוא אלוהים. הוא דוגמה חיה לגאוותו של אדם ולחוסר הזכות שלו לקחת כוחות קדושה ולהשתמש בהם לצורכיו. מי אנחנו ומה אנחנו? עפר ואפר. שפלים.בתאוות שלנו. באי העשיה שלנו. אם אנחנו באמת רוצים להיות שווים משהו- עלינו לדבוק בקדוש ברוך הוא ומידותיו.להתפלל אליו. רק כך נוכל להגשים את יעודינו בחיים, לקדם את העולם עוד צעד לגאולה. עוד משהו- מי לא קרא את הארי פוטר השביעי? נאמר שם משהו חכם ונכון :"המנהיגים הראויים ביותר הם אלה שלא רוצים להיות מנהיגים."חוכמה בגויים- תאמין. כן. מי שענו מספיק לדבר כזה - הוא זה שראוי.כי הוא בסופו של דבר לא חושב על עצמו, אלא על הכלל. אלה מנהיגים שאנו צרכים עכשיו, בדור הגאולה.

בס"ד ההיכרות האישית שלי עם מרן ראש הישיבה והרב הראשי הרב הגאון אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל חלק א' איך יתכן שכזה אבל והרגשת יתמות תפול על בחור צעיר כשרב זקן נפטר. רב אשר הבחור לא זכה ללמוד ממנו את עומק ורוחב תורתו, לא זכה לשמשו באופן קבוע ותדיר ולא זכה להכירו באופן ממש אישי? איך יתכן שלמרות כל זאת יחוש הבחור הצעיר שחרב כל כך הרבה מעולמו? כיצד יתכן ששמחתו תושבת וריכוזו יופר בעבות פטירת הרב הזקן? אין זה אלא מפאת גודלו העצום של הרב. כה הרבה הספדים נאמרו ויאמרו נכתבו ויכתבו ואף על פי כן יש לי את הקשר המיוחד לי שהיה לי עם ראש ישיבתי במחיצתו זכיתי לגדול זה שש שנים. "וכל המתעצל בהספד חכם...". כפי שראיתי את ר' אברום המילה תמימות היא זו שאפיינה אותו. למילה תמימות שתי משמעויות. משמעות ראשונה היא של פשטות, נחמדות המתייחסת לכל הבאים עמה במגע ברוך ובנועם, במאור פנים, בחום ובאהבה וכמובן כמובן בהומור אצילי. זה היה מרן מרן מרן ראש הישיבה וגדול הדור. תמיד היה מאיר פנים (אלא אם כן ראה סיבה לכך, וגם זה צריך לימוד), תמיד היה נעים לשוחח עמו ותמיד תמיד היה חייכן. זכורני שכל פעם שניגשו אליו לשיחה יצאו מחוייכים למחצה. ראיתי אנשים עם פנים נפולות ולב כבד בגלל צרות שפקדו אותם נגשים לר' אברום להתייעץ עמו, ובצאתם מלפניו יצאו מחוייכים. ר' אברום הקפיד לסיים בהלצה בכדי לשמחם. גם בתור בחור צעיר בישיבה הרגשתי בנוח לגמרי לשת לגדול הדור ולהתייעץ עמו וללמוד ממנו בכל נושא שהיה נחוץ לי. כשהייתי בתקופה של שידוכים הוצאה לי בחורה שלא מצאה חן בעייני מבחינה חיצונית והתלבטתי מה עלי לעשות. איך הרגשתי בנוח להכנס אל גדול הדור לשאול אותו שאלה כזו? אך כך היה- הלכתי לביתו ודפקתי בדלת, זכורני שישב במרפסת וקרא אלי שאבוא למרפסת, ישבתי לפניו והצעתי בפניו את הספק המטריד אותי. הוא ישב עימי, לבן איתי את הבעיה והציע פתרונות. ללא החום והאכפתיות שהקרין על כל בחורי הישיבה ודאי שלא הייתי אוזר אומץ לדון לפניו בנושא שכזה. גם בנושאים כלל ישראליים היה פתוח לדון עמנו. זכורני שכאשר המפד"ל- איחוד לאומי נכנסו לממשלה עם שינוי התפרסם שמרן התנגד לזה. לאחר תפילת שחרית נגשו קבוצה של בחורים לשאול את הרב מדוע מתנגד לכך והרי יכולה להיות להם השפעה שלא תווצר ממשלה אנטי- דתית. ראש הישיבה חזר שוב על דעתו. ראיתי מרחק שישנה התגודדות סביב הרב והלכתי גם אני לשמוע במה דנים עם מרן. מששמעתי מה הנושא הנידון רציתי גם אני לשאול ושאלתי שוב ושוב את השאלה הנ"ל. ר' אברום חש שאינני מעוניין לקבל את דעתו אלא רק להקשות שוב ושוב והקפיד עלי. הוא פנה אלי ואמר "אינני מוכן שיהיו בחורים בישיבה שיהרהרו אחרי (הוא נקט את לשון הגמרא "כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה"). אחר כך פנה לעומדים מסביב ושאל אותם מה שמי כדי שיוכל לפנות למזכירות הישיבה להודיע להם שעלי לעזוב את הישיבה. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי וברחתי משם. פחדתי לגשת לביתו ולכן החלטתי לבקש מהרב יעקב שפירא, יבדל"א, שיכנס עימי אל מרן. לא יכולתי לאכול ארוחת בוקר או לעשות כל דבר אחר עד שמצאתי את הרב יעקב ונכנסתי למרן. כשנכנסתי מצאתי את ראש הישיבה יושב על כסאו כשסימני עייפות ותשישות ניכרים על פניו. משראה אותי אורו עיניו ואמר לי "טוב שבאת, לא יכולתי לנוח חששתי שפגעתי בך". עמדתי משתומם. והוא המשיך לפייס אותי ואף החל לבאר לי מהתחלה ועד סוף את דעתו בענין כניסת המפד"ל- איחוד לאומי. זה היה מעמד מדהים. מדהים באצילותו, מדהים ברגישותו, מדהים בהכלת ההפכים של הקפדה כשצריך ורכות כשצריך. אך בזה לא תם הסיפור. לאחר שיצאתי מביתו ופניתי לחזור לישיבה קרא לי מן המרפסת הרב יעקב שאביו רוצה שאחזור. לא ידעתי מה מרן רוצה? חששתי שירצה להוכיח אותי שלהבא אדע לא להתנהג כך. עליתי ברגלים כושלות חזרה לביתו והתייצבתי לפניו. ר' אברום פנה אלי והחל לשאול אותי לאיזה שעורים אני נכנס ומי הר"ם שלי ועוד ועוד שאלות אישיות. הבנתי שרצונו לוודא שפייס אותי ונתרצתי. רק לאחר שוודא זאת נפרד ממני לשלום. "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה... ומלבשתו ענווה ויראה". למרות היותו גדול הדור, גאון ופוסק, תל שכל פיות פונים אליו ומנהיג צבור גדול וחשוב- ראינו בו סבא אוהב. כשהיו כל המתפללים עוברים לפניו בליל שבת להתברך במאור פניו ובברכת שבת שלום היה מראה חיבה מיוחדת לילדים קטנים והיה לוחץ את ידם בחום מיוחד. כשבחור מהישיבה התארס מרן היה נוהג לרדת לחדר אוכל לרקוד ביחד עם כל הישיב לכבוד השמחה. לאחר הריקודים של כל הישיבה היה רוקד באופן פרטי עם הבחור. באותה שעה לא היה בעולם בחור מאושר ממנו בכל העולם. גם לחופות של תלמידי הישיבה השתדל מאד להגיע ולשמח. זכורני שבחתונת בחור יתום נשאר באופן יוצא דופן גם לאחר החופה ורקד עם בחורי הישיבה בכדי להוסיף שמחה על שמחה. לפני שנים אחדות בזמן שהתנהל מונדיאל, נגשתי אל מרן ראש הישיבה לשאול אותו שאלה. לאחר השאלה פנה הוא אלי ושאל אותי שאלה- האם אני מבין איך יתכן שמליוני אנשים צופים בכדור שמתגלגל מצד אל צד, ומריעים ומתרגשים אם קורה כך או כך. שאלתי אותו אם אולי הרב יוכל להסביר לי. חייך הרב ואמר לי "כנראה שבכל אדם מבוגר נשאר עדיין ילד קטן". דרכי הנועם היו אצל מרן לא רק משהו שנלווה לעבודת ה' אלא גם חלק מהותי ממנו. פעמים רבות כאשר היו תלמידים שואלים אותו על הלכות שונות האם ראוי להקפיד על דברים מסויימים היה גוער בהם "אתה עצבני?". עלינו לקיים את התורה בכל דקדוקיה והידוריה אך מתוך נחת ושמחה ולא מתוך לחץ ופחד שמא נחטא ונכשל. זכורני בשמחת תורה האחרון לחיי חיותו זכיתי להיות במחיצתו בישיבה. במהלך הריקודים שרו את השיר "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי". שרתי את השיר יחד עם כל קהל ההמונים אבל נקרה בתוכי השאלה איך זוכים להגשים משאלה אדירה זו. אמרתי לעצמי שאין יותר טוב מאשר לשאול את עצתו של מי שזכה לכך, מרן ראש הישיבה. נגשתי למרן והצעתי בפניו את שאלתי. בבת שחוק רחפה על פניו ואמר לי "בן כמה אתה, יש לך כבר שערות לבנות?". אמרתי לו בחיוך שעוד אין לי. ענה ואמר לי "אם כך אין צורך לדאוג, עליך לנצל כל יום ויום ולא להתעסק במה יהיה בעתיד- 'כל ימי חיי' ". זו תשובה טיפוסית לר' אברום. יש לעבוד את ה' בשמחה בנחת ולא להתעסק ולהלחץ ממה יהיה בעתיד. -המשך יבוא בעז"ה-

בס"ד, חופש גדול תשס"ז מורה נבוכים איתמר ליברמן בחורים רבים המסיימים י"ב נמצאים בדילמה קשה ומרכבת למדי באשר לבחירת מקום שיתאים בדיוק בשבילם. אולם לאור השפע של מקומות: ישיבות הסדר, גבוהות ומכינות, הבחורים מתקשים לקבוע את מקומם, ובינתיים, המורה נאלץ ללמד כתה של נבוכים. לוחות המודעות שהיו פרוסים לאורך המסדרונות היו עמוסים ודחוסים במגוון רחב של פליירים. חלקם בצבע וחלקם בשחור לבן, אבל כולם באותיות גדולות ומודגשות. אפשר היה להבחין בכמות המכובדת של הפליירים, כזו שהספיקה לקשט את כל המסדרונות והכתות מבלי מאמץ פיזי של אף אחד. על פלייר אחד נכתב: "אם אתה רוצה להתחזק באמונתך הדתית, מקומך איתנו". על פלייר אחר נכתב משהו דומה: "רוצה לשלב לימודים עם עשייה רוחנית ודתית?, אל תחשוב עוד פליירים רבים בסגנון דומה לאלו היו תלויים על הלוח ממתינים לעיניים מתעניינות. כמובן ששולבו בניסוח גם משפטי שכנוע כגון: "ישיבה גדולה 'גדולה עליך?", "מעוניין להתקדם בקצב שלך". "רוצה שנה משמעותית, עם אתגר ועשייה? וכהנה וכהנה דוגמאות שקצרה היריעה מלפרטן. בלט ברוב הפליירים אותו שימוש במילים ובסגנון שידליק ויאיר את לב הבחור שמסיים עוד מעט כיתה י"ב. בתום ספירה שקיימו התלמידים נמצא מספר רב של מקומות, ישיבות גבוהות, הסדר ומכינות. עם מקצוע או בלי מקצוע, לימוד מזרחנות ולימודי סיירות, במקום פסטורלי או בתוך העיר הגדולה, עם גרעין דתי או בלי גרעין, עם תואר ראשון או בלי, בקיצור כל מיני. בנוסף חלפו על פניי התלמידים במשך כל השנה נציגים מכל מיני ישיבות ומכינות וכל לימים נכנס המורה לכתה, ועיניו קלטו מראה של כתה עייפה מהלימודים, אבל בעיקר נבוכה, תמונה שנהפכה לשגרה בכתה. מה עושים? עלתה השאלה לאוויר מפיהם של התלמידים. האמת שבדיוק אז גם המורה נהיה נבוך ופרצופו נעשה רציני בתוספת קצת דאגה, כנראה שהבין שכמות ההצעות יצרו בלבול תהומי. הישועה לא איחרה לבוא כאשר רעיון מבריק עלה במוחם של המורה ושל התלמידים שעיקרו הוא שייערך סינון ומיון בעבור כל תלמיד במציאת המקום המתאים והמורה זכה עד לסוף השנה ללמד כתה חסרת דאגות וחששות, ובלי שום גילויי מבוכה. ואתם, מה אתכם? מה עם הכתה י"ב שלכם?, האם גם הכתה שלכם מתמודדת עם אותה דילמה קשה של בחירת מקום לימודים לאור השפע שמציע "השוק"? מצטער כי לא אוכל להציע לכם פיתרון מהיר ומבטיח, אבל נתתי פה דרך אחת פשוטה לפיתרון איך להתגבר על הבעיה. תנסו, מה יש להפסיד. תסמכו על המורה בעיניים עצומות, מקסימום אם תתאכזבו, אפשר תמיד לשנות מקום. איתמר ליברמן

כשאשמע את בכי השכול ואת קול אנקות החללים, כשאקרע מעלי את העול ותיראה חשכה בצללים, כשיגידו הוא מת, וגם הוא ודם שקיעה ייצרב בָּכחול, כשישמיע לִבי קול שבירה אז אדע- איבדתי הכל.

ב"ה רגעים של שמחה רגעים של ברכה רגעים של התעלות רגעים של התפעלות. גילה ורינה שמחה וחדווה כל בלבול קטן - נגמר בסליחה הכול טוב, ומתנהל על מי מנוחות כי אני יודע - שאין כזה דבר, שקוראים לו צרות! אני בן של מלך, איש תפנוקים - מה לי - ולעצב ומרורים ? [נכתב בעקבות ליל הסדר]

בס"ד. מוצאי יום ג'. אור לד'. י"ג לעומר. \כ"ז ניסן ה'תשס"ו. עִתַה/אסוציאציות גאולה חצות בשעון הזהב המוכסף. רוח קלילה מנגנת בכינור שמונה. שופר גדול מריע מקבץ נדחים, עִתַה! מקדש,משיח,טוב,אור,תורה,קדושה,פרה,טהרה,קרבנות,כהנים,שירה,זמרה,לויים,מעלות,קפאו תהומות,ניקנור,וכינור, שעבוד מלכויות,מלך ישראל חי וקיים,סנהדרין של שבעים, גזית, לחם פנים, כרובים, אהרן, ארון, משה, כיור+כנור,מים זכים מטהרים, מקוה ישראל ה', ואורה זו תורה של שמחה אמת ושלום, לכל העמים יהיה בית תפילה,כל הרבע'ס באיחוד אחד=אהבה,ועמ"י- כולם צדיקים! לכולם כבר חלק בעולם הבא, שירה וזמרה, ניגוני חצירות, עומק התורה וסודות פנימיות, ר' עקיבא יחד עם הפרד"ס ומשה רבינו בא עם השֶׂה, אברהם-חסיד,יצחק הגיבור, ויעקב המפואר באמת. מובן אז הכל, שואה, גלויות, רוע וחושך, ישיר. ירידות עליות, של רכת הרים, חילוניות, שאלות, כפרנים, גירוש, עקירה, תאוות, יצרים, גירושין-גירושים. ה' הוא המלך! חצוצרות מריעים, אין אז (שימוש לא נכון ב)סמים, לא סיגר, אלימות, אך טוב וחסד כל ימי חיי, שַׁבְתִי ושִׁבְתִי בבית ה' כל חיי! רק לעולמים, לא עוד מחסור, רִיק, שממון. חסל מלחמות ו-שבע עממין, אין שום קליפות, הכל מאוזן, כה בהיר, נהיר ומתוק, קר' תודה יישאר, והשאר יבטלו, פורים, כפור, קומי אורי, שיר, שיר דברי, ראו אפסי ארץ, ישועת שם ה', קושי? ח"ו. אין קללות, מיצרים, והיציאה נראית מפה כה קטנה ופשוטה, בריאה אצילות יצירה עשיה,+עשר ספירות, נצח הוד והדר, ושאר היסודות של יוסף הצדיק, שחיטת היצה"ר על ראשי ההרים משם, סוף סוף מציץ דודי מן החרכים של השמש שזרחה, צדיקים בוכים יחד עם רשעים, שערה ומחול,לויתן כה טעים! אין פינות ושוליים, מעגל אחד גדול, גם סוד המספרים ברור פה לכל, והאותיות-כמובן וודאי, עוד לא למדתי די,ואינו דומה חלק עוגה גדול (של מאה ואחד?) לחלקו הדַלוּחְ של ה"לא עבדו". כסוס,בעמידה, אם תהיה השינה, ונחת, שלום, עטרות ועצים, פרי עץ ועץ פרי כבר בינם אין הבדל, ילדים צדיקים ישחקו ברחובות ארץ ישראל, ישראל, שלימה, כולם נכנעים, ומודים לעם שבעזות דקדושה המליך את מלכי המלכים, וכל שתיקו יתורצו בקלות, פנחס קנאות, עזות! מידת האמת, נדיבות, רחמים, רצון, שמחה, עזרה, להורים, אנאלי! אנה? הנחה והסבר. לא ישא, לא תשא, דוי אל דוי, נדעה, שור וזאב עם כבש יחדיו, שבעים האומות ופר האחד, שלושה עשר כוכביא, מידיא,שבטיא, מן סמבטיון, וצלוחיתא דמן. בדים,פרוכות, כפורת,כפרה, שוב- קדושה, אמונה, והרבה טהרה. אז אנאלי! נו, אנא א-להים! פתח לנו את שער הרחמים! לתפילתנו, חדש אדמה, גאלנו, פדנו, מהמהומה, עטרנו, אזרנו, חזקנו בעז, עזות דקדושה, מלאת ענווה, ולא פסולה, לא גאווה, התנשאת אש זרה, לא רצויה, ויגבה לבו בדרכי ה', הכנעה, המתקה, הבדלה, הקרה, חסל סידור פסח-דילוג, מצתי, פשוט פת במלח-הלא אות ברית, חירות מרצון שקר, כיפור כפורים, סוכה הימנותא, שלמה נדרים,שלוש פעמים ש"ס משנה וגמרא, וזוהי, זוהי רק ההתחלה, אור בית השואבה מספיק לברירה, חסידים מרקדים, מחלקים נבואה, קידוש החודש, וראש השנה, אחד ויחיד, ללא שום שינה, ר' זירא, אביי ורבא, אושפיזין, וחדרי חדריו, הרב כהנא, הרב קרליבך, והראי"ה, הרצי"ה וגם הנה- סבא סבתא, נ נח נחמ נחמן מאומן, עוד הרבי חי, יעקב לא מת, הרב ש"ך, הגר"א, קול התור, עם החפץ חיים, מתנגדים עם הבעש"ט, כרכרות וסוסים, שפע שוק זול זבת וחלב, עיני האריה הרעות ושועל, כולם לא ייצאו עוד מקודשי קדשים, אורות, חוזרים בתשובה, יהודים, סליחה מחילה, לבן משַׁנִי, שמע ה' תפילה ופתח שערים, ארובות השמים, טונות קדושה, גשמי ברכה, אז אנחנו נחכה פה אע"פ שמתמהמה, וננסה להחיש את בואו, את בא התקופה, את בא אור ה', את בא הנ"ל אמן ואמן.

המאמר התפרסם בעלון של תנועת אריאל 'טל-שמים' בס"ד להחזיר לרבנות את כוחה!דניאל אדרי אחיה סניף ראשל"צ בנים (הבהרה: מה שאני כותב הוא לא ח"ו בגדר קטרוג על עמ"י ח"ו אלא בגדר של ו'החי יתן אל לבו') יום שני 4 ימים לפני מצעד התועבה הרבנים הראשיים שליט"א יוצאים בקריאה ללכת להפגנות נגד המצעד, קריאה שסופגת מהלומות מפוליטיקאים רשעים ימ"ש, מהלומות בנוסח ''אל לרבנים הראשיים להתערב'' ו''צריך להעמיד אותם לדין!'' נעזוב כעת את העניין שהמצעד הוא דבר הנוגד את הדת ועל הרבנים הראשיים מצווה להתערב. השאלה האמיתית היא למה הרבנים הראשיים או יותר נכון הרבנות הראשית מפחדים לומר את דעתם המדינית\תורנית\פוליטית בציבור ועד שהם אומרים משהו ישר כל השמאלנים קופצים כנשוכי נחש ואומרים 'הדתיים האלה מדברים?! העמידום לדין!!!' בשביל להבין למה הגענו למצב כזה שהרבנים צריכים לתת דין וחשבון על דבריהם צריך להבין את החלוקה של הרבנות הראשית ואת ההסטורי'ה שלה למיטב ידיעתי הרבנות הראשית מתחלקת ל-3 מחלקות עיקריות (1)הרבנות הראשית לישראל (2)הרבנות הראשית העירונית (קשורה ל'מועצה הדתית) (3) הרבנות הראשית לצה"ל קצת היסטורי'ה (לפי הסדר):(1) הרבנות הראשית ל ארץ-ישראל או בשמה הראשון ''החכם באשי'' הוקמה במתכונתה הראשונית לפני כ300 שנה ע"י השלטון העות'ומני ששלט בא"י מוסד החכם באשי או הראשון לציון הוקם כדי שיהיה אדם שייצג את היהודים הספרדים (כמעט ולא היו אשכנזים באותה תקופה, ואת המעט שהיו הכלילו אותם בתוך העדה הספרדית) החכם באשי הראשון שמונה ע"י העדה הספרדית לתפקיד הוא רבי משה גלאנטי זצוק"ל, מאז עד ללפני 85 שנה (בערך) היה רק רב ספרדי ולפני 85 שנה (בערך) הקים מרן הרב קוק את הרבנות הראשית האשכנזית ואוחדה משרת החכם באשי עם הרבנות הראשית . (מפה התחילה הירידה של הרבנות: ) הכל היה טוב ויפה עד שהוקמה מדינת ישראל (לתקפ"ץ) מאותו הרגע הרבנות הראשית נדחקה הצידה ותפקידה היה רק להראות לעולם שזו מדינה יהודית ''עובדה יש לנו רבנים'' שבפועל פסיקותיהם של הרבנים התקבלו באהדה כל עוד הם תאמו את הלך הרוח הפוליטי וכל רב שהעז לפסוק נגד המדינה ישר הוקע והוצא אל מחוץ לתחום, לצערינו גם על ידי הציבור הד"ל. לדוג': כשמרן הרב הגר"ע יוסף שליט"א קיבל פרס ישראל (שכחתי על מה, אני חושב שזה היה ''ספרות תורנית'') מרה"מ גולדה מאיר היא הגישה את ידה ללחיצה ומרן לא לחץ את ידה, כל הארץ רעשה כל החילונים קראו ''לקחת מהרב עובדיה את פרס ישראל'' (בסוף לא לקחו) אבל מקרים כאלו גרמו לרבנים לשתוק ולא להגיב על דברים שמאוד מעצבנים אותם, לדוג' הגירוש:היתה הכנסת ס"ת בגוש קטיף שבועות אחדים לפני הגירוש והרב מצגר שליט"א השתתף הוא צוטט באחד העיתונים שאמר "צריך לתמוך במתיישבי חבל עזה כל עוד הם גרים פה ע"פ חוק" וגם שברור שהרב מצגר תומך בישובים ובהתנחלויות )הוא השתתף בתפילות נגד הגירוש) למה הוא היה צריך לפחד ולא לומר את דעתו? מכיוון שהרב יודע שרב שאומר את דעתו האישית וההלכתית נגד הממשלה ישר יזרק החוצה! ועובדה היא שהרבנים הראשיים שהתנגדו לגירוש בכל אמצעי תשקורת כולם רבנים ראשיים לשעבר : הרב שפירא, הרב אליהו, מרן הרב עובדיה, הרב לאו הרב אליהו בקשי דורון כולם הביעו את התנגדותם לגירוש מעל כל אמצעי תשקורת(תקשורת) כי הם כבר לא חוששים שהמדינה תוציא אותם אל מחוץ לסטטוס קוו הציבורי כאשר הם אינם מחזיקים במשרה ציבורית (ברור שכל הרבנים שציינתי היו מתנגדים גם אם הם היו מחזיקים במשרה ציבורית אך ברור שההתנגדות היתה ממוזערת במקצת) הרבנות הראשית חוששת מפוליטיקאים!!! ומכיוון שכך, ב15 שנים האחרונות, הרבנות מאבדת את הרלוונטיות שלה ,כי הציבור מבין שדברי הרבנים הראשיים לא מחזיקים מים לא בגלל שהרבנים לא גדולים,הם גדולים! אבל מכיוון שהם מתחייבים להתכופף לרצון השלטון החולני הרבנות לא שווה כלום וזה מוביל לזה שהרבנות אינה קדושה גם בעיני המוסדות הממלכתיים(במלעיל ובמלרע) כגון בית המשפח(משפט), הכנסת ,הצבא ועוד כהנה ועובדה היא שבית המשפח מוציא חוקים שמטרתם היחידה היא לפגוע בבתי הדין הרבניים ובעיקר בבית הדין הגדול. אך חשוב לזכור שלא רק ההנהגה החולנית(חילונית) אשמה, גם על הציבור הציוני דתי נופלת האשמה במשך שנים העדפנו את בתי המשפח על פני בתי הדין היהודיים, לרוב שהיו שני בעלי דין אחד חילוני ואחד דתי הדתי עשה הצגה שבה הוא שאל את החילוני "אתה רוצה ללכת לבית הדין הרבני,, בעצם- בטוח שאתה לא רוצה אז בא נלך לבית המשפט" יותר מזה גם ששני בעלי הדין דתיים העדיפו ללכת לבית המשפח מאשר לבית הדין (לכן אל לנו להתפלא כאשר נערה כמו שכתבתי בהתחלה כל מטרת הכתבה היא כדי ש ''החי יתן אל לבו'' אז איך מחזירים לרבנות הראשית לא"י את כוחה? 1) קודם כל צריך לשחרר את הרבנות מכבלי המאסר הפוליטיים והמדיניים ז"א שכל רב יוכל להתבטא לפי דיעותיו ללא קשר למעמדו הממלכתי(מלרע) 2) צריך ללכת רק לבתי דין דתיים בין אם זה דיני קידושין, דיני ממונות, דיני נפשות (הידעתם שלפי ההלכה מותר לבתי הדין הדתיים להלקות את העוברים על פסקיהם אפילו בזמן הזה, ובגלל החוק הקלוקל של הממשלה ידי בתי הדין כאסורות!) 3) לעודד את הרבנים הראשיים להוציא ספרים שבהם פסיקותיהם(בפעם הראשונה שראיתי ספר של רב ראשי מכהן הפתעתי כ"כ שאפילו לא פתחתי את הספר) 4) שרבנים יוכלו להתבטא כנגד דברים אשר הורסים את צביונה היהודי של המדינה (כגון: גירוש יהודים, חילולי שבת, מצעדי פריצות, מעצרים מנהליים) 5) אשמח לשמוע עוד הצעות בצלב"א ולבמצ"ש!!!

השעה 6 בערב והינה שאלון ראשון, אז יאללה כולם עכשיו לישון , זה קל ,זה כ"כ מרדים בשביל זה חיכיתי עד 6?? פשוט מדהים!! שאלון שני תחילת בגרות קיבלתי כבר טיפה עיוות הראש החל להסתחרר, חשבתי שזה שאלון אחר.. ואז הגיעה המכה , חבילת דפים הוכנסה לכיתה, "כן זהו שאלון שלישי אמרה המזכירה, תעשו זאת אם תרצו , בטוב וברע". על הבעת הפנים של כולם ראיתי בהלה , והרוח עוד החרידה כשהדלת נטרקה. ואז בשאלון הזה החל כל הסיפור, זה היה ניראה עסק כ"כ מכור!! אחד כל השאלונים היה לבדרן, והשני חייל עם מדים כל שנייה תיקן את המזגן, ועוד בחורה בהיריון בשיא הקור התלוננה על החום: "פתחו חלון , חם פה פתחו חלון". בחורה נוספת לשירותים כל רגע יצאה ועם העקבים הנוראים שלה כמעט שברה את הריצפה, ובחור מאחורי מתחנן להעתיק, משגע מחרפן מבלי להפסיק, המבחן הפך לשערוריה, החלו תלמידים לספר בדיחות , והמשגיחות צוחקות ובין לבין גם צועקות..ואני בנתיים עם כמה חברה הוצאתי מהכיס חופן נוסחאות.. יש להגיד כל זה היה , לא רק מבחן אלא ממש חוייה .. ניראה מה יהיה במבחן הבא....

הפרק הקודם בקישור: /Mosaic/Read/2842 בסד טבת תשס'ז א . בין שתי מלחמות הרב מדן משווה בין המלחמה בבני עמון שבה נפל אוריה החיתי (פרקים יא-יב),לבין מלחמה שהתנהלה באותו מקום, שנה אחת קודם לכן (פרק י). השוואה זו מדגישה את קלונו של יואב במלחמה הנוכחית. נראה כי הוא מתנהג בדיוק ההיפך מדרכו הנשגבת בשנה הקודמת : אחוות הלוחמים המופלאה לעומת הפקרת חבר לנשק, נאמנות ל"עמנו וערי אלוקינו" לעומת נאמנות עיוורת למלך, והקריאה בשם ה' במלחמה הראשונה,לעומת ההתעלמות המופגנת ממנו והדיון רק בשאלה "על שם מי תיקרא העיר הכבושה" במלחמה השניה. ב . על סירוב פקודה ההלכה קובעת את הכלל "אין שליח לדבר עבירה" (קידושין מג,עא).ולכן אין יואב בן צרויה פטור מאחריות למותו של אוריה. ובענין הטענה: "יש לבצע פקודה" קובעת ההלכה כך (סנהדרין מט,עב) : " "כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצוונו יומת"(יהושע,א,יח) - יכול אפילו לדברי תורה,תלמוד לומר "רק חזק ואמץ". המילה "רק" (כמו המילה "אך") באה למעט מן הדין, וכוונתה כאן שאסור לציית למלך כאשר הוא מצווה לעבור על דברי תורה. ועל כך נמתחה על יואב ביקורת בדברי שלמה המלך מאוחר יותר :(מלכים א,ב,לב) : "אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו"- שהיו דורשין אכין ורקין ,והוא לא דרש. " הרב מדן משווה בין נוסח הפקודה ששלח דוד ליואב (יא,טו),ההודעה ששלח יואב בידי השליח לדוד(יא,כ-כא),והדברים שאמר לבסוף השליח(יא,כג-כד). מתוך ההשואה הוא לומד כי יואב מתנער מן האחריות למות אוריה ומאיים על דוד כי אם יטיל עליו אחריות לכשלון ההתקפה, הוא יפרסם את מזימתו. ג . וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה הרב מדן חוזר ומזכיר לנו שיואב היה שר צבאו של דוד המלך ועסק כל ימיו בישועת ישראל. אף את תורתו של דוד המלך אפשר לזקוף לזכותו של יואב שאיפשר לו לא לעסוק בעניני הצבא (ר' אבא בר כהנא,שם). ולכן,לצד הבהרת אחריותו למות אוריה, אנו חייבים לדון אותו לכף זכות . יתכן שיואב הניח שאוריה חייב מיתה עפ"י דין, יתכן שיואב פחד מדוד המלך שהיה בשיא כוחו באותה עת, ויתכן אף שיואב חס על כבודו של מלכו האהוב שהיה גם אחי-אמו ולכן לא רצה שמעשה בת-שבע יתפרסם. למרות זאת,מצאו חז"ל (בגמרא שהובאה בסעיף ב) רמזים לכך שחטא הריגת אוריה נוסף ליואב על חטא הריגת אבנר ועמשא. אותו חטא שבגללו ציוה דוד את שלמה בנו להרוג את יואב. לעומת זאת, על הריגת אבשלום לא נענש יואב. המשותף לשלושת האנשים שעליהם נענש יואב (לעומת אבשלום) הוא העורמה שבה נקט כאשר הרגם, ועל עורמה זו נענש בכך שאף אצל המזבח לא ניצל מהמיתה שהתחייב בה. כמו שנאמר " וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה - מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות,כא,יד) המשך בקישור : /Mosaic/Read/3220