השיבה לצפון. י"ב

פרק י"ב

ארגוני הטרור בכפר הערבי ראו את מה שהולך. הם לא יכלו שלא לצחוק על היהודים הטיפשים שנלחמים בעצמם. אבל אם הם נלחמים בעצמם – אפשר לנצל את זה לקידום מטרותיהם. וככה, חולייה מובחרת של הערבים, נכנסה למחנה המשטרתי.

התלבטתי מאוד מה לעשות. ידעתי שיכול להיות שיש בזה לא תעמוד על דם רעך. השאלה היא אם השוטרים הם רעך. מצד שני, יכול להיות – שהאדם עצמו רוצה בכך (המשטרה לא הראתה סימנים של התנגדות; השוטרים מפחדים מעצמם שישפטו אותם על הריגה בטעות), אבל אז – גם בהתאבדות יש את העניין הזה!!

אבל נחסכה ממני ההתלבטות של השנייה. היריות של הערבים כבר הדהדו באוזני כולם. 4 שוטרים נפגעו קל. אמבולנסים התקדמו, עכשיו כבר לא יכולתי לזהות את החוליה שהתחפשה לשוטרים. עשרות נפגעי חרדה (אצלנו התרגלו שיש יריות בכדי לפגוע; אצל המשטרה התרגלו שיש יריות לא לפגוע. אבל שזה פוגע ואתה חושב שזה לא צריך לפגוע...)

אבל בזה זה לא נגמר. עוד צרור אחד. הפעם 4 חיילי מג"ב. המשטרה לרגע מפסיקה את הפעילות סביבנו. כל המגדלים דורכים את הנשק לירייה פרטנית. כוונות. איתורית. אני איבדתי את הקשר עין, אבל אמרתי את האזור.

אצלנו היה רגוע – אין פצועים ואין הרוגים – יש גדר על מי שלמטה (הטילים עדיין לא שגורו אלינו – והמנהרות - קצת קשה לחפור. רק עם חומרי נפץ ואת זה אפשר לשמוע, אם כי אין אפשרות לדעת מידע מדויק). לפי שמיעתנו – לא היה. כך שהסיכון היה רק כלפיהם.

עוד צרור. עוד שוטר אחד נפצע ברגליו, הם יורים מהסתתרות. מידע ראשוני שהעברתי, ממגדל סמוך זיהו תנועה חשודה. הם כיוונו את המצלמה לשם.

הם היו בחזות של שוטרים ממש. לא ידענו אם לירות או לא – כי אולי זה מארב. לא ידענו לצד מי להיות – הערבים או 'אחינו' מיס"מ.

הרוב היו רוסים וגויים אחרים. המפקדים היו יותר 'יהודים', ככה גם זה נשמע בקשר –ככל שאתה יורד ככה % היהודים יורד, ועולה % בני המיעוטים.

המפקד בשטח, דוד ניצן, ניהל הכל מהחמ"ל. היו לו עוזרים אישיים והרבה שטויות. צפיתי אליו מהמגדל. הוא היה עסוק. כשהקשבתי לקשר למה, פשוט מאוד:

במקום להתעסק בחוליה שחדרה, הוא תכנן למחר את הגרוש שלנו...

לא היתי בהלם. נוהלים רגילים בצה"ל והמשטרה.

נתתי הוראה שלא לפגוע באמבולנסים, למרות שיכול להיות שיש בפנים שוטרים. זה מה שהתקשורת צריכה עכשיו – להפליל אותנו לחלוטין. אנחנו מספיק מוכפשים.

החוליה, שעכשיו עפ"י הערכות שלנו מנתה 4 מחבלים, המשיכה לחבל. היא גנבה למשטרה דחפור ממוגן, והחלה הורסת את הגדרות של המשטרה. אנחנו – ידענו שזה מבחינת הערבים קו גבול נפרץ, וירינו על הדחפור. לאחר 3 צרורות על מטרה אחת, חדר המיגון. משם זו כבר לא הייתה בעיה להרחיב את החור. כיוון שידענו שיש ערבי, לא היה אכפת לנו.

ואז הייתה דממה. שריקה. טיסה. בווווווווווום!

טיל נפל על המארב.

הטיל הרג את המחבלים. אבל -  אז היה עוד טיל.

המלחמה גדלה. לנו לא היה מענה. התפללנו שזה לא יהיה עלינו. ירדתי לצוות המדעי. שם חיכתה לי הפתעה.

מוט מעוגל בקצה ואלכסוני. ועוד אחד. ועוד אחד. שלושה קטנים גם.

חלק מעוגל במעט.

תכירו: המסוק החדש. למי זה? לך. כל הצוות ענה.

לרגע היתי בשוק. ואז הם הובילו אותי לחדר הבא :הכיסאות, המערכות- איך שהם יראו אצלי וטיוטא של ספר הדרכה. בחדר הבא עמדו כמה מזל"טים. חשיבה יפה קדימה יש להם.

בחדר הבא כבר ראיתי כמה חידושים: דגם הדמיה, עם שליטה ברוח ולחץ אוויר לניסוי המזל"טים. מה שהם בנו זהה, אבל 'קצת' יותר גדול.

עליתי למעלה, לצוות הכימיה. שם הם הכינו חומר נפץ למזל"טים. גם זה טוב.

מלמעלה נפסק הקרב. הצבא בחן נזקים.

לפי הזווית – זה לא אנחנו. דווח בקשר המשטרתי.

אבל במבזקים:

המתבצרים: טיל נורה לעבר כוח המשטרה.

כאילו אנחנו אשמים... באותו ערב האתר הופל. טרור. זו השיטה.

חתמנו שהאתר רע, לא מדייק ולא מביא עובדות נכונות אודות הכיבוש הישראלי.

לא השארנו עדויות, ועפנו משם.