השיבה לצפון. ט"ו

פרק ט"ו.

היה רעש רקע של יריות עזות. לא יכולנו להשתתף, לא ידענו מי נגד מי ואיפה. הידיעות בקשר צבא-משטרה, סתרו זו את זו כל דקה. נ.צ. מוטעות, אורך ורוחב הפוכים. המשטרה היתה מוכנה לגרש אותנו, אבל נגד הערבים ? לא התכוננו כלום. כשנשמע בום גדול, התחלתי לחשוש. הערפל אמנם הוקל במעט, אבל עדיין לא ראו כלום.

ושוב. הצבא החל להביא כוחות כוננות,  נותרו כ300 מחבלים באזור, וזה הרבה מאוד. החשש שלנו הוא שהם מתחזים לאנשים שלנו ונכנסו כבר. בעזרת חבלים – טיפוס גדרות פשוט מאוד.

הבום הגדול היה, ע"פ קשר המשטרה, התפוצצות מזל"ט. "התפוצץ מזל"ט 4x-984, ככל הנראה, חשש שהמתבצרים הפילו אותו, אבל יש מצב זה הערבים.

האוויר נהיה מגעיל מרגע לרגע, והפעלנו את מערכת האוורור, על הכי חזק. מי שלא במגדלים, הורינו להיכנס לבית הכנסת, שהיה ממוגן – מאז שירו עלי, ושם להתפלל. מי שלא היה בצוות של 75 הלוחמים ו25 לוחמי גיבוי/תומכי לחימה וכיו"ב, היה או בביהכנ"ס, או מבצע פעולות הברחה או הכנת אוכל לכולם. היו כאלה שהיו בצוות המדעי, מכיני חומרי נפת ועוד. אבל מי שפעילותו לא הייתה נחוצה או לא יכלה להתקיים – נשאר להתפלל. לזעוק לקב"ה.

כל 4 הג'יפים הסתובבו סביב הגדרות, במרחק מה זה מזה כדי למנוע חדירה פנימה – ע"י המחבלים.

כל העת,  האזנו למה שהולך מבחוץ, בין אם במצלמות, בין אם בעיניים, ובין אם בשמיעה לקשר של  המשטרה.

המחבלים היו מצוידים בקשר משלהם, והמודיעין ניסה למצוא אותו. החשש היה כי יש להם משהו מאיראן או מקום שכזה, שגם יש לו נוסחה לשינוי תדר כל כמה זמן, ולחשב נוסחה כזו מצריך מעקב ממוחשב – מה שעדיין אין.

יחס הכוחות היה גדול מאוד מאיתנו. בלי הגדר, מזמן כבר בדרכי הטבע לא הינו שורדים. לפחות בינתיים עם 'הרכש' החדש, יכולנו להגדיל עוד. המשטרה לא יכלה לעצור את זה, גם כי הצוות היה מיומן, וגם כי יש מחבלים לחסל, ויש בכוחם לחסל את כל הכוח, למרות שהיחס הוא 1:2, לטובת הצבא. החיילים לא היו מאומנים, אבל היה להם שכפ"צ (אחרי כל ההכפשות – איך שלא יהיה?) אישי.  מדים ל'משימה הלאומית' לא היו כמו בגרוש גוש קטיף, זה לא היה צפוי כ"כ.

האמת שנדהמתי מהיכולת הלוגיסטית של צה"ל. פתאום הכל מארגן, למרות הזמן המעט, ולמרות חוסר המודיעין, הם יודעים המון יחסית ללבנון; הם לא יורים על עצמם (הישג!) ועוד.

טוב, נו – פה זה נגד יהודים. אבל זה לא העסק.

אבל – למרות זאת הם עדיין לא שברו אותנו. הם גם לא ישברו, אם ירצה ה'.

וכך אני מקווה שהוא ירצה – אבל על זה אי אפשר לחתום. לפחות לא אני.