יצירות של הרהור

הקללות החרישיות שמורות לנו. מי יתן ונלמד אותן מבין ספרים דבוקי־דפים ושלא יוכתמו בקולות דורשי הבידור (הן בחיי כל הקדושים) או יצעקו בידי בנות האולפנה ביום שלישי הקצר והטוב

בדיקה רפואית כשנגדל נהיה יפות יותר

'חן בוחרת שני ספרים. גם את יכולה.' דילוגים גבוהים

בואו נבנה פאניקה: ניקח חתול קטן ('תָלתוּל) פרוותי בעל עיניים וננפח סביבו כוס יין גבוהה )עצלתיים( בואו נשרטט פאניקה: גוף מכורבל בכוס יין גבוהה, ציצית האוזן מתרעדת ופרוות זנבו מסרקת עצמה באוויר (איפוק) בואו ונפגין פאניקה: ניקח כפית של תה בעלת בסיס רחב, מהודרת, עטויית עיטורים מפותלים -- ונכה בכוס (פאניקה. רואים?)

בכיוון הרוח / שיער סודק עור פנים / ושדה ראיה

באופן יוצא דופן, לאלה שמבינים. * הסתער על הפתח, משוך צווארנך עד לעייניך היה שקט, היה נעלם (אמרי "שלום", ילדה) מקד מבטך, משוך זוויות פיך עד לעייניך היה תם, היה נעלם (אמרי "טוב תודה", ילדה) * מאגרף ידיו בתוך השרוולים, מושך קצוות חולצתו עד לבירכיו ממלמל "שלוםטובתודה" בורח. (אמרי "שלום", ילדה) שתקי ילדה שתקי

(תודתי לג'ורג' ארוול הלאה, האח הגדול!) לא עוד קידות לא עוד התנצלויות שווא הלאה, גינוני טקס הלאה, אנושות מותי מות גיבורים התבוססי בבקשות אחרונות חסרות פשר לבשי גאווה וצלקות שעשוע הלאה, תרבות הלאה, היררכיה שמעו בנות ירושלים קול צחוקן עולה עד רגלי הכהנים מתאבך בעשן הקטורת (הלאה, אל תקופת האבן ושוב אל האש, לנצח.) "שלפו חרבות, רבותי קבלו את פני הגואל."

גולף בגלעין אבוקדו ע"י סכין פירות מעוקלת.

    נפקחות ונעצמות במכאניות מטורפת. מתגוננות. הן כבר מתורגלות ולא יסגירו דבר. ולי רק נותר לתהות איך בעקביות שכזאת הן מעפעפות כשהן מחוסרות מבע, עיניים מתות.  

אחרי חצות החתולה המנומרת מלקקת את מה שנשאר מזנבה אולי חושבת לה כמו אותם שפדחתם התנשרה והם סורקים שיערם אופקית, עד שנדמה למיתרי קוטו אולי תפסיק לתקוף גורים (כך חושב המאכיל) אך מה זה משנה בשעת לילה שכזו &mdash חסרת ריח, כשהפטפטן מילל בדאגה לעבר קולות לעיסה חרישיים וחסרי מקור ועוד בשעת לילה ומה זה משנה כשכרותת הזנב מהלכת בין הסוכות ונרתעת קלות מדלתות הבד ברוח כשהיא הולכת ובוחנת את פתחי הבתים שבנו לה, קוביות מאירות מדי, ואליהם הגורים מפחדים לגשת ומה זה משנה בשעת לילה שכזו היכן הגורים ובטח הכאב שיגע אותה (כך אמר המאכיל: אין לה זנב אז היא תוקפת גורים הבנת? ) שלהי סוכות תשע"ד

התמונה הראשונה מיום הגילוף, השניה כעשרה ימים לאחר מכן (הם מתכווצים ומשנים את צבעם). גולף בגלעין אבוקדו, ע"י סכין פירות מעוקלת.

אוטובוס יוצא – / לידית המזוודה / יש יד ועלמה

גולף בגלעין אבוקדו, ע״י סכין פירות מעוקלת.

ארוגים יובלי לובן צמתך שחורה בין שיפולי גב

מכלוב מתנדנד זוג עיניים זולגות גריז. פסלי זאבים. (ניסיון להייקו.)

החיכוכים הרגעיים עם בני אדם מרגישים כמו נגיסה קטנה מחטא מתוק. וההנאה- כמו בחטא- קטנה מלספק, אך מינונה מושלם. לרוע המזל, האיזון עדין והאנושיות בוערת והסוף לכל יבוא תמיד. ובשביל הקלישאה הספרותית- השאלה כמובן היא, האם יבוא בהקדם. זאת הייתה מעיין דרך התמודדות שפיתחתי לעצמי אל מול חוסר העניין בחיי האישים. יותר נכון, בחיים שמעולם לא יצרתי לעצמי. ואחרי החיכוכים האלה, תמיד נותרה שאלה באוויר- האם רק אני אדם עצוב שכזה, שצריך לארוב לפיסות חיים כדי למלא את נפשו האפלה, או יצר כזה יש גם באלה שחייהם גדולים הרבה מעליהם, שאינם מצליחים להכיל את עצמם.. הפכתי לציידת מוכשרת. מוכשרת באופן יוצא דופן, למען האמת. וככל שהמיומנות גברה, כך גם אותות האזהרה אותתו בקצב היסטרי יותר ויותר. והייתי בטוחה שאני יכולה לשנות סדרי בראשית. ושאם כולם חיים בדרך אחת אני יכולה לשרוד לבד בדרך אחרת. טעיתי. וכמובן, גיליתי זאת מאוחר מידי. ואני כמו חור שחור, בלי יותר מידי מחשבה, באגואיסטיות מוחלטת, המשכתי לשאוב אלי נשמות. עם הזמן לומדים להגיד את המשפט המתאים, בזמן המדויק. לחתוך את חייהם בנקודה המושלמת, בחדות המושלמת. ואתה כבר שם בפנים, הרבה יותר מהר מבעבר, בהרבה יותר טבעיות מבעבר. בהרבה יותר יומרנות. לא תיארתי לעצמי כמה כוח זה מקנה לי, כמה עוצמה. ידעתי שכוח בידיים שלי יכול להרוס הרבה, אבל זה כמובן, המידע הנכון בזמן הלא נכון. והמשכתי לצוד, באוטובוסים, בספריה העירונית, בקטעי עיתונים, בהרצאות. לכל המקום שנכנסתי חיפשתי את הקרבן הבא, השיחה שתזין את הנפש הרעבה שלי. את אותו חור שחור חסר אופי. ומשמיד אופי. *** ביום שישי אחד ישבתי על יד המחשב ותמרנתי בין כמה שיחות בו זמנית. מישהו דיבר איתי על נשמות אבודות ותהה על היום שבו נהיה זקנים בלים והאם פילוסופיה עדיין תטריד אותנו. והאם יגיע הרגע בו לא ישאר דבר מלבד זיכרונות. המשפט שלו הבהב על המסך. הכל היטשטש (כמובן. קלישאות קלישאות.) ודם ואפר ותמורות עשן. וחורים שחורים וגלקסיות אבודות. ואני רק גוף וזיכרונות ואני רק גוף וזיכרונות ואני רק גוף וזיכרונות ואני רק גוף וזיכרונות הרמתי סכין ואני רק גוף

יש הנשלחת בכמיהה חוזרת צורבת ומלאת כוויות, כאב של שקר שניזונו ממנו זמן רב, רב מידי. כף רגל חשופה ועדינה, מכירה לראשונה בכוויות השמש על הרגבים כף רגל שלא מרפה מהשקר, שלא תרפה לעולם. חץ חותך את האוויר, האיזון הקריר מופר החוט נקרע יקרסו הרגלים ויפול על בירכיו.

~ חתולה פצועה מלקקת את דמה מגב אצבעי ~

ביום של שמש מהבהבות אל מותן זוג גחליליות

לשרה, על הכנסת הואלס לעולם שלי. ובכלל. שיחררו לו רצועה אין סופית, אז הוא רץ. הרי מה כבר יכול היה לעשות? ככה. בשלושה רבעים. כמו משוגע שמכבד את עצמו. חת-שתיים שלוש, חת-שתיים שלוש סכיזופרן, לא? עם רצועה אין סופית. אמרו שזה מסוכן, בימים ההם. ועוד עם דלת שקופה ומראת סטודיו. וגם סכיזופרן. אמרנו? הוא שכח מזמן איך רוקדים ואלס, מי רוקד ואלס בימים שכאלה? אף אחד. יפה. הוא רץ. שיחררו לו רצועה הרי. הוא נראה מעט צולע. אולי זה בגלל שתמיד מפלים נכים. גם הנכה ההיא, מהמרפסת, בתוך תוכה משוגעת. לא? כמובן. אולי זה סתם כי אנשים מפחדים מרקדני ואלס. או שזה בכלל בגלל שלושת הרבעים. הרי, שיחררו לי רצועה אין סופית. אולי.

גם זה גולף בגלעין אבודקו. החלק הלבן הוא שעווה, שטופטפה אל שקע שיצרתי שם.. החוטים עוברים דרך חור, יוצאים אל תוך השקע. הקצוות הודבקו עם השעווה. גולף בסכין פירות מעוקלת. שוייף מעט עם נייר זכוכית מספר 2. למען הפרופורציה- אורך התליון (לא כולל החוטים) הוא 2.4 סנטימטר.

ויתהפכו משוררים בקברם ואבקם יפזז בעוז ידעו כי דבריהם נחרבו על ידי גדולים והגיגיהם היו עוול הבלים יסובו, דעות יחרטו כדברי אלוקים להקעת האינטימיות, לטבח בחדוות היצירה לעינים ממוסכות לחיי המוות