סיפור בהמשכים עמוד 5

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" הוא תחב את המפתח בחורו, והמנוע התעורר בשאגה. המגבים החלו לפעול, מנקים את השמשה ממים, הלוך ושוב. אדים הצטברו על פנים החלון וישראל ניקה אותו בשרוולו, מתגבר על הדחף הילדותי לכתוב "נקו אותי!" על השמשה. אחרי הכל, זה היה הרכב שלו. ערפילים כיסו את הדרך וישראל נהג בזהירות, משתדל שלא להביט בשעונו. הוא השתדל שלא לחשוב על כך שיעבור את כל היום במרחק קטן כל כך מעמית, כפי שהשתדל לא לחשוב עליה במשל כל החודשים שעברו. כשהגיע לבסוף לשערי בית החולים, נשם לרווחה. הוא נמלט מהגשם השוטף פנימה, מקלל בליבו את היום בו שכח את מטרייתו באוטובוס. הרופא האחראי קידם את פניו בזעף קל, משליך עליו את חלוקו. "תמיד היית חרוץ כל כך," רטן, "מה קרה לך בימים האחרונים? איזו בחורה סובבה לך את הראש?" ישראל הרכין את ראשו ונכנס אל המחלקה ההומה. היא שוב חלמה עליו, על ישראל. הפעם לא נגע בה, רק עמד בפתח החדר בפנים רציניים עד כדי גיחוך, והביט בה. היא ניסתה לחייך אליו אבל היתה עייפה, עייפה כל כך. היא לא יכלה אפילו למצמץ כדי לסמן לו שהיא רואה אותו, שהיא יודעת שהוא שם. הוא ניצב שם אולי חמש דקות, כך חלמה, ואז, כאילו קרא לו מישהו והעירו מחלום בו היה שקוע, ניתקו רגליו מהמפתן והוא יצא, מבלי להעיף בה מבט נוסף. היא התעוררה מיד, מודעת עד כאב לעובדה שחלומה היה ברור ומוחשי מכדי להיות חלום. הביטה אל הפתח הריק, ושבה והסבה ראשה אל הקיר. היא הפעילה את נגן המוסיקה שלה, אך קולו של ישראל צרם לאוזנה פתאום. עמית העבירה שירים ללא אבחנה, עד שאצבעה כאבה ואוזניה פעמו. לבסוף עזבה את הכפתור, מניחה לשיר שבו עצרה באקראי להתנגן. פסנתר החל לנגן, וקולה הצלול של הזמרת איימי לי נשמע. "How can you see into my eyes, like open door?" המילים חדרו אל אוזניה, מרככים את מצב רוחה העגום. בשעה שהזמרת עלתה לטונים שעמית יכלה רק לחלום עליהם, עלו במוחה זכרונות מן המריבות הקבועות שלה ושל ישראל. "שירים באנגלית מטמאים את הנפש," ישראל היה טוען, "במיוחד אם את לא מבינה מה הם אומרים." "אבל אני כן מבינה, גם אם לא כל מילה- אני יודעת מה הרעיון הכללי, וזה מה שחשוב, לא?" "ממש לא," ישראל היה מתלהט, "בדיוק המילים שאת לא מבינה הן המילים שאסור לך לשמוע, אבל הן נכנסות לתת-מודע, הן מזמזמות בתוך הראש ומשגעות אותך..." "אתה סתם מגזים," עמית היתה מצחקקת אל מול פניו הרציניים של ישראל. "את לא יודעת על מה את מדברת," ובכל זאת, מאז הוויכוח הראשון הקפידה לתרגם, מילה במילה, כל שיר ששמעה. עוד חדר לבן, עוד פנים חיוורים, עוד זוג עיניים עייפות עד אימה. ישראל חנק את זעקותיו עמוק בפנים, וקיווה בכל מאודו שלא ישתגע. זה היה נורא, לעבור מיטה מיטה, חדר חדר, ולדעת שעדיין אינך יכול להביא מזור לכאבם של הסובלים סביבך. במיוחד כשאתה אוהב אותם, אוהב בכל ליבך. הוא כמעט צנח ארצה מעוצמת כאביו היום בבוקר. הוריה של עמית עדיין לא הגיעו בשעה מוקדמת זו, וכל המחלקה היתה שרויה בתרדמת. האחיות של משמרת הלילה קידמו את פניו בברכת שלום וכוס קפה חם, וחייכו בהבנה כשמיהר אל חדרה של עמית. שוב היה מוכן לעמוד שם כל היום, ושוב נקרא אל הרופא האחראי עליו. למעשה, כך חשב, הרופא פיתח חיבה עזה לקראית שמו בכריזה של תחנת האחיות. כפי שהוא עצמו פיתח חיבה למחשבות על אלימות בכל הקשור לרופא המסוים הזה, הוסיף בליבו בהגינות. זה היה יומה החמישי שם, ועמית כבר נכנסה לשגרה. היא מתעוררת השכם בבוקר כשפניו של ישראל לנגד עיניה, אוכלת משהו בחוסר תשומת לב ואז קופצת לחדר המחשבים הסמוך עד שאימה מגיעה. אז הן מדברות קצת, האחות מזריקה לה תרופה והרופאים עוברים בביקורם האינסופי, דוחפים אצבעות לאוזניה ואורות לעיניה. ואז, עד שעות הערב, היא יושבת ומאזינה למוסיקה בנגן שלה, ללא לאות. הזרקת תרופה נוספת לפני לכתה לישון ואז אימה חוזרת הביתה למשך הלילה. ובלילה, עמית כותבת מכתב אחר מכתב לישראל, יודעת שלעולם לא יקבל אותם. נער שעבר התקף לב? זה יכול להיות? בתיאוריה כן, כמובן, אך ישראל מעולם לא ראה מקרה כזה. הנער הובל פנימה, מוקף במכונת ההנשמה ובסבך החוטים הרגיל. ישראל העיף בו מבט ומיהר להסב את ראשו, מזועזע. זה היה נער כבן שבע עשרה, שמן בצורה מחליאה ומעוררת פלצות. פיו היה פתוח מעט, וממנו נחשפו שיניים צהובות מעישון. "הילדים האלה מתעקשים להרוס לעצמם את החיים," שמע אחות אחת לוחשת לרעותה. הוא הסכים בכל ליבו. מבלי להקדיש ולו שמץ מחשבה למעשיה, עמית לחצה על המקש הירוק. לרגע שקלה לנתק אבל אז עלה קול מהפלאפון: "המספר שחייגת אינו זמין. אנא נסה שנית במועד מאוחר יותר. המספר שחייגת..." היא ניתקה את השיחה. התנשמה בכבדות, והשליכה את המכשיר אל הארונית לצד המיטה. טיפשה, נזפה בעצמה. טיפשה. למה את מתעקשת לנעוץ ציפורניים בעבר? טיפשה! היא החווירה ולפתע עלתה בה בחילה. עמית רכנה הצידה, הסיטה לאחור את מפל שערה והקיאה על הרצפה המבהיקה בלובנה. שיחה שלא נענתה. העולם הסתחרר סביבו. כדרישת האחראי עליו, השאיר את הפלאפון שלו ברכב ורק עכשיו, ארבע אחר הצהריים, גילה כי עמית חיפשה אותו. הוא נכנס לרכב והתיישב מאחורי ההגה. בכוונה רבה טרק את הדלק וחגר את עצמו בחגורת הבטיחות, אך אז נעצמו עיניו בייאוש והוא שלח את ידו אל המכשיר. אצבעותיו נעו כמו באטרף, והוא לחץ על 'שלח'. אני כאן. התשובה לא איחרה להגיע. אני יודעת. את רוצה שאבוא? הפעם לקח קצת זמן, כאילו נחבא היסוס מאחורי המילים. אני לא יודעת. ישראל לחץ על מקש כיבוי המכשיר, זרק אותו על המושב לצידו והתניע את הרכב. הוא נסע חזרה לביתו וגם כשהדליק שוב את הפלאפון התעלם מההודעה החדשה שקיבל: כן. "מה אתה רוצה?" גנחה עמית כלפי ישראל. "אני רוצה שתדעי מה את רוצה. את יודעת?" היא עצמה את עיניה. "אני רוצה אותך," לחשה, וכשהתעוררה היה חדרה ריק ועיניה מלאות. היא העיפה מבט בשעונה. השעה היתה ארבע לפנות בוקר, והמחלקה ישנה. היא קמה ממיטתה, מהדקת שמיכה אל כתפיה, וניגשה אל החלון. נוף אפרורי למראה נשקף מבעד לזכוכית החלבית, ועמית שלחה את ידה ופתחה את החלון. רוח קרה חדרה אל החדר ובידרה את שערותיה, ועמית התמסרה לתחושת המגע העדין ועצמה את עיניה. שיר שאהבה עלה במוחה: " רוח קרה חדרה אל החדר ואל העצמות כלום לא קרה, נלך עם העדר של כל הנשמות שממלמלות האהבה מתה" האהבה אכן מתה, חשבה בצער. גשם החל מטפטף, סיכות דוקרניות שנשאו עימן ריחות רחוקים של ים ועשן, מלטפות את פניה של עמית ומזכירות נשכחות. הרחובות החלו להתעורר לאיטם, בתחילה משאיות הזבל ואחר כך גם האוטובוסים, קולטים אל חיקם את המשכימים קום. עמית העבירה את מבטה על פני העיר, כשרכב מתקרב, אפור- כסוף, לכד את מבטה. אורותיו הדולקים העירו את עלטת הבוקר, והוא נכנס בשער בית החולים וחנה בחניה המלאה למחצה. הרכבים היו מגוונים- מכוניות חבוטות של הורי הילדים המאושפזים, מכוניות מהודרות של צוות הרופאים. דמות יצאה מתא הנהג, ועמית רכנה להביט בה. הדמות העיפה מבט בשעון ואז רכנה לאחור על הפגוש ופשפשה בבגדיה. היא שלפה סיגריה, הדליקה אותה ושאפה עמוקות. עמית צמצמה את עיניה כדי להבחין בפרטים: חולצה חומה ומכנסיים שחורים. קרחת עיטרה את הראש הגלוי, ועמית צחקה למראה העיגול המדויק בתוך השיער. רכב נוסף הופיע- הפעם אופנוע בגווני כתום, צעקני למראה אבל בעל מנוע שקט. גבר נוסף ירד ממנו, ולחץ את ידו של הגבר הראשון. שניהם נכנסו פנימה, ועמית שבה להביט בעיר המתעוררת. ציוצי ציפורים מילאו את אוזניה ועמית חשבה על ישראל. האהבה לא מתה, היא רק עברה דירה, נזכרה בשורה משיר אחר. לראשונה זה זמן רב, עמית חשה שלימה.

נמחק.

נמחק.

פרק 6:פגישה אחרונה: הבוקר למחרת גיל מצאה את עצמו על ספסל באיזה פרק. הוא לא זכר איך בדיוק הגיע לשם אבל, זה לא שינה לו הוא רץ לתחנה. הוא ידע שהוא מפספס לימודים של כיתה י"ב. 'למי אכפת עכשיו! ' חשב בפיזור נפש. כל מה שמעניין אותו כרגע זה למצוא את אליאן. הוא נכנס לתחנת המשטרה, השוטר המבוגר עם העיתון כבר נעמד, "האחראי כבר מגיע..." אמר בלבביות. האחראי יצאה מהחדר האחורי עם קפה וסימן לו ללכת אחריו. תרצה קפה? זה הולך להיות יום ארוך."אמר . שנהם נכנסו לחדר עם המון ציוד מחשבים וטכנולוגיה אך, לא מתחכם במיוחד...זה נראה כמו משנות ה90 אם לא לפני. " כן אני יודע...אין תקציב מה לעשות! " אמר האחראי ונאנח. הם התחילו לשבת עם מיקום התאריך השעה ומספר הרכב. חלפו שעות עד שמצאו את הרכב שחיפשו, כבר הגיע צהריים והאחראי רצה הפסקה קצרה. האמת שגם גיל. היו כמה פעמים שהם איבדו את הרכב כי המחשב התקלקל באמצע זה היה כל כך מרגיז. גיל והאחראי נכנסו למטבח להכין להם משהו לשתות כשהשוטר המבוגר גם הוא נכנס למטבח. " קרה משהו? " שאל האחראי. " כן, מישהי בשם הדר מחפשת אותך גיל..." אמר בחיוך וחזר לדלפק. גיל יצאה מן המטבח עבר את הדלפק והביט בהדר במבט שואל. "בוא רגע החוצה..." סימנה לו הדר שזה די דחוף. " מה קרה? "שאל גיל. " אמם...לפני שאתה מתעצבן אני צריכה לספר לך משהו עד הסוף ואז תתעצבן כמה שאתה רוצה בסדר? " שאלה הדר בחשש. " טוב. " אמר וחיכה שתדבר כבר. " אבא שלך סיפר לי שכאשר אליאן נעלמה הוא הרגיש אשמה כנראה..אז הוא קרה לדוד שלו שעובד בבית ספר לילדים כמו אליאן...אתה יודע בית ספר בכפר זיו בגולן... " אמרה הדר. " מה זאת אומרת... " התבלבל גיל. " זאת אומרת שהחוטף זה הדוד שלך!! ושאליאן נמצאת בכפר זיו בגולן!! " צעקה הדר. " כן אני יודע מה זה אומר אבל, זה לא הגיוני כי אבי והדוד שלי רבים. כבר 10 שנים הם לא מדברים! וחוץ מי זה הוא לא המנהל או משהו כזה... סך הכול מורה או משהו כזה..." אמר גיל מבולבל. " זה מה שאבך אמר לי..." אמרה הדר בתמימות. גיל התחיל לרוץ והדר אחריו צועקת: " לאן אתה הולך!! " " לכפר זיו! "צעק אחריה. היא נכנס תחנה מרכזית בירושלים משם קו ישר לחיפה משם הכי קרוב הוא נסע לצפת כשהגיע כבר היה לילה והוא לא רצה לתפוס טרמפים . הוא נכנס לחבר שלו איתי הוא ידע שישמח לראות אותו כי לא יצאה להם להיפגש מהחופש הגדול. " מה אתה עושה כאן? "שאל איתי בחיוך כשגיל עמד בפתח הבית. " סיפור ארוך..טוב לראות אותך!! " אמר גיל בחיוך גם. "בוא תכנס..." אמר איתי וענייו הכחולות והטובות נראו לרגע עצובות לגיל איך מהרה זה נעלם וגיל נכנס. גיל התיישב על כיסא במטבח בזמן שאיתי מכין לו כוס תה. " אתה יודע על מישהו שנוסע לכפר זיו? " שאל גיל "כן, אני נוסע לשם מוקדם בבורק יש שם לקוח של אבא שלי הוא בקש שאני אלך אתן לו הצעת מחיר ...ללקוחות קבועים. אבי נותן לי הוא רוצה שאני אתרגל לעסקים כבר מגיל קטן..." שיקר איתי ללא רצונו. " אתה לא מבין כמה אתה עוזר לי!! " אמר גיל וחייך. הוא הביט בעניו של איתי וראה בהם עייפות מסוימת שגיל לא יכול היה להסביר לעצמו: "איתי קרה משהו? " שאל גיל " לא...לא. " שיקר שוב איתי והרגיש אשמה נוראה. בבוקר מוקדם יצאו שנהם לכפר זיו רוב הנסע שנהם שתקו, בעצם גיל ישן ואיתי הרהר. שנהם ירדו בבית הספר גיל אמר: "תודה לך! אנחנו עוד נפגש בטוח..." "אני שמח שנפגשנו..." אמר איתי מכל הלב והכנות. וכשנפרדו אמר בלחישה "זאת כנראה תהיה הפגישה האחרונה..." וכך כל אחד נפרד לדרכו. גיל ניגש למזכירות של בית הספר ושאל: " יש לכם ילדה בשם אליאן לוי? " שאל גיל בנוקשות. רגע...אני אבדוק..." אמרה המזכירה ותקתקה על המחשב. " בת כמה היא? " שאלה תוך כדי תקתוק. "13", ' שתגמור כבר! ' חשב לעצמו בעצבנות. "כן, היא בשיעור עזרה ראשונה היא עוד מעט תתפנה..."אמרה המזכירה וענתה לטלפון שבדיוק צלצל. " שמעי! אני באתי מירושלים עד לכאן לא כדי שתגידי לי היא בשיעור עכשיו! " צעק גיל כמו שלא התעצבן בחיים. היא הייתה המומה מידי כדי להגיב אך הבינה וקראה ברמקול הקטן לאליאן לגשת למזכירות. לאחר כמה דקות אליאן נכנסה למזכירות - "אליאן!"קרא גיל. אליאן קפא ולאחר כמה רגעים הצליחה לומר: "מה אתה עושה כאן?"המומה. "בואי אני צריך לדבר איתך..." אמר ולא חכה לתשובה. " גיל..." ניסתה אליאן לומר . "אני יודע...באתי לספר לך שאני סולח לך...והאמת גם אני מצטער..." אמר גיל במהירות כאילו זה נושא לא חשוב. " האמת שאנחנו לא אחים! " אמר הבקלה מסוימת. " מה!! " צעקה אליאן. "אני לא ידעתי את זה עד אתמול..."אמר גיל כמצטדק. "אבל זה לא משנה!! זה לא מפריע לי, בואי אני יעזור לך לברוח מכאן אני מבטיח לך!!"גיל תפס את מפרק ידה הסתכל ימנה שמאלה והתחיל לרוץ. "הי גיל תפסיק! " צעקה אליאן ונעמדה . "אני לא רוצה את זה! טוב לי כאן גיל יש לי מורים מעולים מקום טוב לישון, והכי חשוב יש לי כאן חברים! " אמרה אליאן נחרצות. גיל התפעל אף פעם לא מצאה באליאן כזאת עמדה, ועוד עמדה על שלה. תמיד הייתה נתונה לדעתו ולפתע, תוך שבוע וקצת במקום ילדה שברירית שרצתה למות או לחיות כמו רוח רפאים, מצאה נערה עם דעה ושהיא עומדת בה. "חשבתי שנחטפת..." אמר גיל ברצינות לא לו. "כן, בהתחלה באמת נחטפתי לכאן וזה בהחלט מוזר עד היום אינני מבינה אבל, זה מקם טוב. " אמרה ולאחר כמה רגעים הוסיפה: " גיל היה לי כיף איתך והתקופה שהיינו ביחד הייתה. אז בוא נגיד שלום, תמיד נהיה ידידים טובים. אבל, אני לא מתכוונת לחזור."אמרה אליאן והושיטה את ידה כדי ללחוץ את ידו. גיל חיבק את אליאן ואז בכה כמו תינוק. ולאחר כמה רגעים צחק: "כשאת עזבת את זו שבכית...עכשיו זה אני.."אמר גיל אליאן הנהנה. "כנראה זאת הפגישה האחרונה."אמר גיל שדמעות בין ענייו הסתובב והלך.

פרק 4: מורה חדש ומבחן: אליאן קיבלה מדים של בית הספר: חולצה שחורה מכנסיים ומעל חצאית עד הברך בצבע שחור. הם ביקשו ששערה יהיה אסוף והיו לה נעלים סגורות. "אני לא כל כך אוהבת מדים..." אמרה אליאן בהיסוס. "זה בסדר שנה הבאה לא תצטרכי ללבוש אותם יותר." אמרה סיוון בחיוך. אליאן הלכה להתייצב בחדר המבחנים כמו שג'ק אמר לה אתמול, היא היססה מעט כיוון שהיא לא ידעה על מה היא הולכת להיבחן. לא הייתה לה בעיה למצוא את החדר ומייד נכנסה בדלת, שלט קטן תלוי היה שם ובו כתוב "חדר מבחנים" אליאן דפקה בדלת. "כן." ענה ג'ק. אליאן פתחה את הדלת בהיסוס והביטה בו בחשש. "היכנסי אנו כבר מתחילים." והביט בה במבטו הקר. עוד ילד היה שם וכנראה גם חיכה, "אתם מוכנים לקרב?" שאל ג'ק וחקר אותם בעיניו. "כן." ענו שניהם הם התחילו בקרב ואליאן נצחה את הילד. "טוב...טוב..." אמר ג'ק לעצמו ורשם כל מיני רשומים במחברת, ואז הוא פנה לאליאן "את חכמה..את לא תלמדי איתי..את תלמדי עם מורה אחר..חבר טוב שלי! אז אני מצפה שתתנהגי בהתאם..אין איחורים!! ואין חוצפה!! אני מצפה ממך למשמעת!" אמר ג'ק בחומרה. "אפשר את מערכת השעות?" שאלה אליאן בלחישה כמעט. ג'ק חייך בפעם הראשונה- "בטח" אמר ונתן לה נייר עם שעות ושיעורים "מתחילים ב 6??" נדהמה אליאן. ג'ק צחק והוביל את אליאן לכיתה והביא לה ספרים ומחברות- "בשעה ארבע אחר הצהריים תבואי למשרד שלי ותפגשי את המורה שלך הוא יבחן אותך שוב." אמר ג'ק "אל תאחרי!" הוסיף בחומרה כהרגלו. אליאן נכנסה לכיתה והסמיקה במבוכה. הייתה זאת כנראה המורה לביולוגיה כי תמונה של גוף האדם הייתה תלויה על הקיר. "שלום תלמידים זאת אליאן!" הכריזה המורה. בשעה ארבע בדיוק הייתה אליאן במשרד של ג'ק. "המורה מאחר.."אמרה אליאן בארבע וחצי. "כן.."אמר ג'ק ולא העיר על חוצפתה. ברבע לחמש המורה נכנס, "אתה מאחר.."אמר ג'ק בחומרה. "אה..אני מצטער.."אמר המורה וגירד בראשו במבוכה. "זאת התלמידה החדשה שאמרתי לך שהיא תתאים.."אמר ג'ק וסימן לאליאן להתקרב. אליאן ניסתה להתרשם מהמורה שעומד לפניה בזמן שהוא מדבר עם ג'ק, אך המורה לא נראה מרשים במיוחד. הוא היה רזה מידי ואפילו חיוור שערותיו השחורות קפצו לשם ולשם כאילו לא הסתרק שנה. עיניו החומות היו טובות ונבונות, קשה היה לפספס עיניים כאלו כמו כיסו על גופו הרזה..אבל אליאן ידעה משהו על החיים, שהחיצוניות תמיד מתעה. הייתה לה תחושה שהוא חזק במיוחד. "אליאן בואי אחרי."אמר לה המורה בחיוך והוביל אותה מחוץ למשרד. "אנחנו בבית הספר עובדים על אומניות לחימה בקבוצות של שלושה- בדרך כלל שני בנים ובת, כי אין מספיק בנות, לא מזמן חילקנו את הקבוצות כך שהצטרפת בדיוק בזמן כדי שאוכל לבחון את הקבוצה בו בזמן אותך.."אמר המורה בלי לשאול. הם הלכו לחלק האחורי של הבניין שבו הייתה רובע ענקית של דשה ועצים גבוהים במיוחד. "אתה מאחר!" אמרו שני ילדים הנוספים ביחד. "הי את אליאן החדשה! אנחנו באותה הקבוצה!" אמר כפיר בהתלהבות את מה שכבר היה ברור. המורה והילד הנוסף רק נאנחו- "את מכירה את כפיר?" שאל הילד. "פגשתי אותו אתמול..."אמרה אליאן לפני שהספיקה להמשיך התפרץ המורה ואמר: "אני רוצה לדעת אליכם אז ספרו לי את שמכם מה אתם הכי אוהבים לעשות ומה החלום שלכם." המורה התיישב על הסלע שהיה בקרבת מקום. אף אחד לא התחיל והייתה שתיקה של כמה דקות עד שכפיר התחיל לצעוק "אני ראשון! אני ראשון!" המורה נאנח שוב "תתחיל.."אמר בהינף יד. "שמי כפיר כחם אני אוהב לאכול והחלום שלי להיות מנהל הכפר כדי שככה כולם ידעו מי אני!"קם כפיר ממקומו מרוב התלהבות. "טוב...טוב..." חייך המורה "ספרי לנו את אליאן.."בקש המורה. שמי אליאן לוי..ומה שאני הכי אוהבת זה לצייר והחלום שלי..."אמרה אליאן במסתוריות. המורה חייך "ואתה?"פנה לילד. "שמי דביר מגן, ואני לא אוהב! והחלום שלי..זה לא בדיוק חלום אלא מטרה!"אמר שידו שלובות ופנו חזקות. הוא לא סיפר מה היא המטרה. "שמי יובל פרץ, ומה שאני הכי אוהב...והחלום שלי..."הוא אמר, המורה. המורה התחיל לחשוב: 'ידעתי שזה מה שדביר יענה וגם כפיר(הוא נאנח כאשר חשב על כפיר.) אליאן היא בחורה חכמה רק הראש שאין לה עתיד בראש..' "טוב..ניגש למבחן."אמר המורה יובל וקם ממקומו. גם התלמידים התרוממו. "אז המבחן הוא מבחן קבלה והוא הולך ככה: יש לכל אחד כדור שנמצא אצלי בכיס ואתם צריכים לקחת אותו ממני..אך אני לא מתכוון להביא לכם אותו! אתם צריכים לקחת אותו ממני ויש לכם זמן מוגדר. אם רמתם והמשכתם אחרי הזמן תקבלו עונש...אני הייתי ממליץ לכם לקחת את המבחן ברצינות תנסו להרוג אותי רק ככה תצליחו." הודיע. דביר ואליאן התחבאו על העץ ומתחת לסלע חוק ראשון במערב. כפיר מצידו כלל לא התחבא ואמר בגאווה מטופשת: "אני לא מתחבא כשאני נלחם..!"צעק והסתער על המורה יובל. המורה תפס את ידו של כפיר וסובב אותה בתנוחה לא נוחה מאחורי הגב. 'זאת ההזדמנות שלי!!'חשב דביר לעצמו ושלח שני סכינים קטנים לעברו של המורה. המורה נעלם. 'כמו שחשבתי..הוא חזק..'חשבה לעצמה 'למה אני עושה את זה!!' כך במשך שעתיים אף אחד מהם לא הצליח לקחת את הכדור מהכיס של המורה, אליאן לא ניסתה לקחת כפיר תקף אותי ללא הצלחה וגם דביר.(רק בדרכים יותר כחמות שלא העלו דבר...)לאחר שעתיים נגמר הזמן אך כפיר רימה והמשיך לתקוף את המורה. אליאן ודביר כבר היו במקומות שלהם, המורה התעצבן וקשר את כפיר לעץ והביט בכל אחד מבט מאיים: "אתם יודעים למה לא הצלחתם?" אמר כמעט בלחישה. שלושתם הביטו בו באימה- "כי לא שיתפתם פעולה!!" צעק לפתע. "רק אם עובדים כגוף אחד אפשר להצליח...כולכם חשבתם שאתם יודעים יותר טוב!!" נראה היה שהמורה מרחף לרגע ואז הביט במבט קשה. "כפיר בגלל שאתה רימיתה אתה לא מקבל ארוחת ערב ואתם שניכם נשארים כאן! מי שנותן לכפיר ארוכת ערב ייענש!!" צעק המורה והלך לו. אליאן ודביר התחילו לאכול שלפתע שמעו את הבטן של כפיר מקרקרת, אליאן הביטה בארוחה שלה- "אתה יכול לקחת משלי.."אמרה אליאן הדאגה. "אבל..אם המורה יראה.."חשש כפיר. "כן, תיקח גם משלי.."אמר דביר והגיש לו את הארוחה. "אבל..אני קשור אני לא יכול לאכול..אליאן תאכילי אותי?"חייך כפיר ועשה פרצוף מתחנן. "מה? לא!!" התעצבנה אליאן. דביר גלגל עיניים בעצבנות. "טוב אבל זה חד פעמי!!" אמרה בעצבנות. אליאן נתנה לו לאכול, שלפתע המורה נכנס בפתאומיות, "מה אמרתי לכם!!" צעק באימה. "אבל...אבל אתה אמרת!!" התחיל כפיר לומר "שאנחנו צריכים לשתף פעולה!" המשיך דביר. "כן! להרגיש כמו גוף אחד!!" צעקה אליאן את ההמשך. המורה נראה מרוצה הוא חייך, "כל הכבוד!! עברתם את המבחן..."צחק.

בס"ד הדס הלכה במדרחוב. היא הייתה חייבת לקנות לעצמה נעלים! פשוט חייבת! היא הסתכלה על הנעלים הישנות שלה וחייכה. 'אין דבר יותר כיף מלקנות לעצמך משהו חדש שמשמח אותך... במיוחד שיש כסף' היא גיחכה לעצמה. היא הסכימה עם כל הלב עם האמירה שבנות שירות וסטודנטים זה עם עני! במצב רוח טוב היא התבוננה בחלון ראווה שהציגו נעלים במחירים מופקעים. 'לא בשבילי!' החליטה. היא עברה לחנות הבאה שהציגה נעליים במחירים קצת יותר סבירים לפתע ראתה שמישהו מתבונן בה. היא נכנסה לחנות בגדים הראשונה שראתה "שלום, אפשר לעזור?" שאל בעל החנות "לא תודה" היא ענתה בלי להסתכל . היא חטפה חולצה שבכלל לא לטעמה ונכנסה לתא ההלבשה. "חשבת שתתחמקי?" קול ארסי הקפיץ אותה ממקומה. יד סתמה את פיה עוד פני שהיה לה זמן להגיב. . הדס ניסתה להיאבק. 'מי זה?' חשבה בחרדה. היא הרגישה דקירה בזרועה. היא הפנתה את ראשה במהירות ולחרדה ראתה אדם רעול מזריק לה חומר מרדים. לפתע חשה חבטה בראשה , היא קרסה לרצפה מעולפת. -"מצוין" -"שלם לו ונעיף אותה מכאן." -"אין בעיות , תודיע להם שהכול מתבצע לפי התוכנית" -"מתי נגיע לפיצה?" -"איזה פיצה?" -"הבטחת לי פיצה! זה מה שגם אמרנו למיכל אם הבית שלי" יוסי גיחך -"אם עוד לא קלטת, אנחנו לא נוסעים לפיצה!" -"אז לאן אנחנו נוסעים?" -"לא יכול לומר לך!" - " אני רוצה לחזור לכפר שלי!" דרש עידו -" ילד אם אתה לא תהיה בשקט , אני לא אחראי לתוצאות" עידו שתק. הוא רצה לברוח אבל הדלתות היו נעולות . יוסי קלט את תנועות ידיו. "לא תצליח לברוח, ילד!" הוא חייך בחיוך שחשף שניים צהובות מעישון. עידו רצה להקיא. באיזה שהוא שלב המכונית נעצרה ושני גברים נכנסו פנימה וקשרו את עיניו, רגליו וידיו של עידו. עידו צעק "שקט ילד או שתחזור בחתיכות לאחותך הטיפשה! " צרח יוסי ונתן לו בעיטה. עידו התקפל לשניים מרב כאב. הוא לבעוט בו ולהרביץ לו בחזרה אבל הוא הרגיש עייפות ולאות בכל אבריו. הוא הרגיש שמישהו נושא אותו וזורק אותו לבגאז' של מכונית את חבטת הנפילה הוא לא הרגיש. הוא נרדם! -"תרצה? מה את עושה פה?" - "את השאלה הזו אני צריכה לשאול אותך, למה את לא אצל המורה שלך לאנגלית?" -" באמת?" -"כן!" היא קראה בכעס -" אני ממש לא בראש עכשיו לאנגלית!" -"אז מה כן בראש שלך?" רותם הביטה בה בכעס היא הרגישה את הדם שלה זורם במהירות בעורקיה. 'היא באמת רוצה לדעת מה בראש שלי? אין בעיה!' "את באמת רוצה לדעת ?no problem !" " היא התיזה "אח שלי והדס המדריכה נחטפו באשמתי! קולטת? באשמתי! בגלל שאני נתונה לאיומים כבר חודש מצד ראשי המאפיה השכונתית שמכרו סמים לאבא שלי! אם אני עד 1:00 בלילה לא נותנת להם סכום כסף שאבא שלי חייב להם או משתפת איתם פעולה, הדס ואחי היחיד יפגעו,ימותו או לא יודעת מה! אז עכשיו את מבינה למה אין ראש לשיעור פרטי באנגלית???" היא סיימה את נאומה מתנשפת. תרצה הייתה המומה. "ל- למה לא דיברת עד עכשיו?" גמגמה. "ולמה שאני אספר?" שאלה רותם "למי? את חושבת שאני סומכת על המשטרה אחרי כל מה שהיה עם אבא שלי? ועליכם? אני בקושי פה חודשיים! אני בכלל לא יודעת למה סיפרתי לך!" "את נורמאלית?!" צ עקה עליה תרצה "מדובר פה בחיים של בני אדם!" "אני יודעת " אמרה בעייפות כבר לא היה לה כוח לחשוב ולהתווכח. " את באה איתי עכשיו ואנחנו מתקשרים לבן דוד שלי!" "למה לבן דוד שלך?" שאלה רותם בחשד. " הוא רב פקד במשטרת ירושלים" "מדובר על באר שבע! הם בטוח במקלט הנטוש בבאר שבע!" "מי זה הם?" " הדס ועידו" " מי אמר לך? לפושעים יש הרבה דירות שהם יכולים להסתיר בהם את הקורבנות שלהם!" תרצה צעדה במהירות במסדרונות של הפנימייה. רותם קמה מהרצפה והלכה מאחוריה שקועה במחשבות. היא כעסה על תרצה ששפטה אותה מהר מדי מצד שני היא הרגישה הקלה שאדם מבוגר לוקח את העניינים לידיים ושהוא צריך להחליט החלטות גורליות כ"כ. תרצה פתחה בתנופה את דלת משרדה והתנפלה על הטלפון. רותם נכנסה אחריה בשקט וצנחה על הכסא היחיד שהיה בחדר. היא עצמה את עיניה מנסה להרגיע את עצמה. היא הרגישה פקעת עצבים ועייפות. היא הייתה מבולבלת והיא לא ידעה מה לעשות, 'מין חוסר אונים שתוקף אותך' חשבה. "רותם! רותם! קומי!" העירה אות התרצה "מה? מה קרה?" "נרדמת לכמה דקות!" אמרה תרצה בתוכחה. רותם לא ענתה -"הוא יבוא עוד כמה דקות" -"בסדר" -"אכלת משהו היום?" -"לא ממש" -"אני כבר מביאה לך ארוחת ערב" -"אין צורך אני גם ככה לא יאכל!" -"אבל את חייבת-" -"חבל על המאמצים שלך! אני גם ככה לא רוצה לאכול." -"מי לא רוצה לאכול?" קראה דמות שעמדה בפתח הדלת. רב פקד שלמה אהרונוביץ' על כל משמניו נכנס לחדר הקטן בצעד בוטח. רותם בחנה אותו בעיניה 'ממש כמו בסרטים השוטר השמן והגנב הרזה...' חשבה בייאוש היא תהתה עד כמה הוא יכול להביא תועלת. לא הייתה לה ברירה , באמצעים עמדו לרשותה, זמנה דחוק... חייבים לנסות! - "אז אתה הבן דוד של תרצה?" - "אנוכי" - "מה היא סיפרה לך?" הוא אמר לה את כל מה שהוא שמע ממנה. "אבל אני חייב להוסיף גברתי הצעירה, את יותר מדי היית בטוחה בעצמך!" רותם תקעה בו מבט חמור. "למי אתה מספר את זה? לי? ומה אתכם? אתם מתנערים מאחריות!" "אני? אני כאן ברגע הראשון שהרימו אלי טלפון!" "חכמים בלילה! למה אתם מחכים שיתקשרו אליכם? למה מלכתחילה אתם לא מונעים את המציאות הזאת? למה צריך לחכות שיהיה פיצוץ כדי שתתעוררו?" ארז שתק. "טוב ,לא באנו להתווכח וחבל על הזמן של כולנו" אמר לבסוף "יש לי עוד מה לומר לך אבל לא עכשיו" רותם הביטה בו בבוז.לא היה לה יותר מדי כבוד לשוטרים. -"נשארו עוד 7 שעות" אמרה בעודה מסתכלת על השעון שבקיר. -"הזמן פועל לרעתנו" שלמה התקשר למשטרת ירושלים מהטלפון של תרצה ועדכן אותם. קשר אותי "עם באר שבע חייבים לידע אותם! שלח להם את תמונות של הילד והמדריכה שאני שולח לך עכשיו. תוודא שבהם באמת עושים משהו עם עצמם ושהם מחפשים אותם-" "ושיבדקו קודם כל במקלט הנטוש!" לחשה לו רותם " שמעתי אותך , אל תתערבי בבקשה!" אמר לה שלמה "אין בעיות! בתור אחת שגדלה שם אני יודעת-" "ילדה, את יצרת פה יותר נזקים מאשר הבאת תועלת!" רותם רצתה לחנוק את הצוואר השמן הזה ולמחוק את היהירות מעל פניו השמנים. "אין בעיות אדוני, אני פועלת לבד!" "לא תצליחי!" "אל תדאג רב פקד. אני כבר יודעת להסתדר ולהתנהל יותר מהר ממך זה בטוח!" אמרה לו בבוז ויצאה מהדלת בטריקה. היא הייתה מאוכזבת מהשוטר הזה. היא חצתה במהירות את המסדרונות ועלתה קומה לכיוון חדרה. היא שחזרה במוחה את הדו –שיח בחדר של תרצה -' את יותר מדי היית בטוחה בעצמך' -' ילדה, את יצרת פה יותר נזקים מאשר הבאת תועלת' הקול השחצני התגלגל בתוכה. היא רעדה מרב כעס.. 'למה ציפית? שוטרים!' אמר לה קול בתוכה. ומצד שני ייאוש התפשט בתוכה. היא נכנסה למבוי סתום, בלי שום עזרה, הכוונה והזמן ... הזמן בורח... 'את הורסת הכול! פשוט הורסת!' היא האשימה את עצמה. ' את טיפשה פשוט טיפשה' בתוכה כבר הסכימה לכל כינוי שהקול הטיח בה.'כן היא פשוט הרסה לעצמה הזדמנות להציל את הדס ועידו ואם יקרה להם משהו ... זה באחריותה בלבד!' חשבה בכאב. אח ,כמה שזה כואב , כמה הייתה רוצה להחזיר את הגלגל אחורה... ולו בשבילם. 'אבל אני הולכת לפי האגו שלי!' האשימה את עצמה "היי רותם, בואי לכאן!" לחש לה קול. רותם הסתכלה לעבר הקול. תדהמה התפשטה על פניה " מה אתה עושה כאן?"

בס"ד 'מה עושים?'שאלה רותם את עצמה. אף פעם לא הייתה צריכה להתמודד עם החלטות כ"כ גורליות. היא פרשה שנית את הדף המקומט מול עיניה. 'רותם! כנראה שאזהרות לא עוזרות לך להחליט מה טוב בשבילך. אם עד 1:00 לא תביאי את הסכום המבוקש או שתחליטי לעבוד איתנו (וכך ימחק החוב של אביך),גורלם של עידו ושל המדריכה שלך יהיו בסכנה! נקודת המפגש תהיה במקום שבו איציק פגש אותך בפעם הראשונה. ראי הוזהרת!!! אנחנו.' גל של זעם שטף אותה. 'אני שונאת אתכם! אני שונאת אתכם! אני שונאת אתכם!'חשבה בכעס . היא הרגישה שאם חמי או אלברט היו מולה היא הייתה יכולה לקרוע אותם לשניים. 'אני לא נכנעת לסחטנות הזאת!' החליטה. רותם העיפה מבט בשעונה השעה הייתה 17:05 עוד כמעט תשע שעות למפגש. 'מה יהיה עם עידו והדס?' קול אחר לחש לה 'ומה יהיה איתם באמת? ' היא הרגישה כאילו מישהו פוצץ בלון בתוכה וכל אוויר בורח ממנו.היא הרגישה את החולשה והחוסר אונים מתפשט בגופה מאצבעות רגליה עד לראשה. היא עיסתה את רקותיה, ראשה התפוצץ מרב מחשבות שרצו. 'איך הם יודעים על הדס?' 'הם עקבו אחרי!' חלפה המחשבה הקשה.'אני פשוט במלכודת.אני לא יכולה לצאת מהפנימיה ברגע שאני אצא הם יתפסו אותי ולמי זה יועיל?' 'עידו... הדס... הם בידיים שלהם! הם בידיים של המנוולים האלו!' רותם רצה לטלפון הציבורי שבפנימייה. היא שלפה את הטלכרט מכיסה וחייגה במהירות את המספר טלפון של כפר הנוער של עידו. "כפר הנוער אביב, שלום!" ענה לה קולה של המזכירה. "שלום.אני חייבת לדבר דחוף עם אחי, עידו קדם!" דיברה רותם במהירות. -"בן כמה הוא?" -"שבע" -"אני אשלח מישהו לקרוא לו." -"תודה" -"תתקשרי בעוד כעשר דקות" רותם חיכתה בעצבנות ליד הטלפון . היא התחילה לכסוס את ציפורניה בעצבנות. היא נזכרה באמה שתמיד כעסה עליה כשהיא עשתה זאת. הדקות חלפו להן כמו צב ורותם הרגישה שהיא יכולה לשבור את הטלפון מרב מתח 'רק שלא יחטפו אותו! בבקשה! רק לא זה!' התפללה בתוכה. העשר דקות ההן חלפו להן במתח בסיומן רותם התנפלה על הטלפון וחייגה שנית לכפר נוער. -"כפר נוער א-" -"כן, כן אני יודעת. מה עם אחי?" -"את!" קראה מזכירה. -"כן אני. מה עם אחי?" -"הוא לא נמצא בחוגים ככה האם בית אמרה לי. אני-" -"תקשיבי לי טוב. " קטעה אותה רותם " תבדקו אצל השומר , אולי הוא יצא עם מישהו מהשער" "אנחנו נבדוק גם שם. אל תדאגי אבל אולי הוא-" "תבדקו קודם כל בשער. זה מאד חשוב לי אחזור אליך עוד חמש דקות" רותם הרגשה רע. היא נשענה על הקיר ולאט לאט צנחה לרצפה. 'הדס!' הכתה המחשבה בראשה. היא קמה במהירות וחייגה להדס. "שלום הגעתם ללקוח ברשת סלקום הלקוח..." "לא נכון" היא קראה. 'הדס אצל סבתא שלה, אז היא נסעה לשם' חלף קולה של ליטל בראשה. היא הייתה בטוחה שהם אילצו אותה להתקשר לליטל... חלפו החמש דקות. בשלישית התקשרה לכפר הנוער. "אחות של עידו?" ניחשה המזכירה "צדקת, השומר ראה אותו יוצא עם בחור מהשער, עידו אמר שבן דוד שלו לוקח אותו לפיצה ביחד..." "תודה על המידע הזה." "רגע-" "מה?" "למה זה חשוב לך?" "אני אגיד לך אח"כ , להת' " היא ניתקה את הטלפון וצנחה לרצפה "רותם?" שמעה קול מעליה. רותם הרימה את עיניה והופתעה למראה הדמות שהסתכלה עליה בעניין.

בס"ד פרק ו' רותם התחילה לפרוח בפנימייה. העולם היה נראה לה טוב יותר. היא שמחה לשמוע שגם עידו מתחיל להתאקלם בכפר נוער שלו, ככה הוא סיפר לה אתמול בטלפון וגם שפכטל מאושר והוא רץ הרבה במרחבי הדשא . רותם אפילו התחילה להשתתף בשיעורים והיא קיבלה כמה ציונים טובים, היא התחילה להתעודד. אבל כמו תמיד טוב לא יכול להישאר לאורך זמן. אולי כי זו יד הגורל, אולי כי ככה התנהלו הדברים והעולם כידוע לא מושלם. קודם נקרע המיתר בגיטרה, רותם חשדה שזו לילך אך זו העמידה פני תם. 'לעולם! אבל לעולם אל תסמוך על אנשים!!! ' חשבה בכעס כשהלכה לעיר לתקן את המיתר. היא החליטה לקצר את הדרך ופנתה לרחוב צדדי. היא הרגישה שמשהו עוקב אחריה היא הסתובבה מיד אך לא ראתה כלום. 'סתם דמיינתי' היא החליטה היא פנתה שוב לרחוב שממנו יש יציאה לרחוב יפו . היא הרגישה שמישהו חולף לידה . היא נעמדה במקום והחליטה לא להסתכל אחורה. אישה בשנות הארבעים עברה לידה. 'איזה מזל!' היא נאנחה בהקלה. 'אני סתם פרנואידית...' היא חידשה את הליכתה במרץ והגיעה לרחוב יפו.היא נכנסה לחנות "כלי זמר" מוכר מבוגר עם סבר פנים נעים קידם את פניה כשנכנסה לחנות. "שלום לך-" "רותם" השלימה את המשפט וחייכה. "מה מביא אותך אלי ,היום?" 'המיתר בגיטרה נקרע' "תראי לי" "הנה" היא הורידה בעדינות את הגיטרה מעל כתפה ,פתחה את הכיסוי ושלפה משם בזהירות את הגיטרה שלה כשמיתר קרוע נשרך אחריה, חסר חיים. המוכר המבוגר התבונן ארוכות בגיטרה. "זה נעשה בכוונה!" הוא קבע "הנה ,תראי, המיתר קרוע כאן בגסות זה יש שריטות על הגיטרה, כנראה מאולר או סכין." "אני יודעת! " היא קראה בכעס "זאת לילך!" התיזה השם בבוז. המוכר בדק את הגיטרה ביסודיות, מתעלם מהערתה האחרונה. לפתע נעצרו עיניו בסוף הגיטרה " יש כאן פתק!" קרא והוציא מבין סלילי המיתרים את הפתק הקטנטן הוא הושיט לה אותו. רותם פתחה אותו בחשש ועיניה קראו בזריזות את הכתוב: 'זאת אזהרה! בפעם הבאה זה יגמר לא טוב! ראי הוזהרת!!! ח.א. רותם קרעה את הפתק לחתיכות קטנות. בראשה התרוצצו אלף מחשבות בעת ובעונה אחת. 'איך הם הצליחו לחדור לחדרה?' ' איך הם ידעו איפה הוא?' 'מי עקב אחריה?' 'ומה פשר הרמז "בפעם הבאה זה יגמר לא טוב"? ' 'הם יפגעו בה? יהרגו אותה? יתעללו בה' הם מסוגלים לכל.. היא ידעה את זה... רותם הרגישה שראשה מסתחרר מרב מחשבות, היא נאחזה בדלפק כדי לא ליפול. "ממי הפתק?" שאל המוכר בסקרנות והושיט לה כוס מים וגרר אחריו כסא. "תודה." אמרה רותם בעייפות וצנחה על הכסא. " ממי הפתק?" שאל המוכר שנית. "סתם. לא משהו רציני, עוד פתק דבילי מהשותפה שלי בחדר." שיקרה לו המוכר הביט בעיניה בריכוז ורותם השפילה את עיניה. "טוב ילדה, אם את אומרת... רק עצה שלי היא : אם מישהו מאיים עלייך אל תהססי לפנות לאדם מבוגר שיסייע לך" רותם הרגישה מעט לא בנוח. אבל היא שתקה. "תדעי לך שמי שמסוגל לחבל בכלי יקר כ"כ , יהיה מסוגל לפגוע בך... בעתיד" "אין צורך להיכנס ללחץ מכל שטות" ביטלה רותם את דבריו. "זאת לא שטות. אבי היה ניצול שואה. הנאצים בתחילת דרכם שרפו ספרים! מבין הספרים היו הספרים של הנרייך היינה! המשורר לאומי של גרמניה, איזה שירים הוא כתב! אבל הוא היה היהודי. ואת יודעת מה הוא עוד כתב?" " שמי ששורף ספרים , סופו לשרוף גם בני אדם!" השלימה רותם את המשפט. " יפה! לפחות למדו אותך משהו בבית הספר" "אז עכשיו את מבינה..." "כן, אני מבינה." ענתה בשקט "תעשי מה שאת חושבת ילדה. אני את שלי אמרתי. אתם הנערים לא אוהבים לקבל עצות מהמבוגרים..." "אני אחשוב על דבריך" הבטיחה לו שתיקה השתררה בחנות. ' טוב... אז כמה זה יעלה לי?' היא שאלה במבוכה לאחר כמה רגעים של שקט. "20 שקלים" ענה המוכר "בבקשה" "תודה רבה לך, יום נעים" "גם לך, תודה על העצה" הוא חייך אליה בנעימות "שמרי על עצמך!" כל הדרך לפנימייה חשבה רותם על דבריו של המוכר. כשהגיעה לחדר לילך קידמה את פניה "אני נשבעת לך! זאת לא אני!" אמרה לה ישר כשפתחה את הדלת. "אני יודעת" רותם עקפה אותה ונשכבה על המיטה. "תרצה כעסה עלי" היא אמרה בטון קשה. "כן?" אמרה בחוסר עניין "הדס חיפשה אותך" "באמת?" רותם הסתובבה אליה "מה היא רצתה?" זיק של עניין נדלק בעיניה. "להביא לך מכתב, אני חושבת. היא הייתה נראית קצת לחוצה..." אמרה לילך והתיישבה על הכסא היחיד בחדר שלהן. "איפה הוא עכשיו?" רותם קמה מהמיטה סופית "מי?" "המכתב!" "אה, הוא כאן במגירה שלך." רותם התנפלה על המגירה ופתחה אותה. היא ראתה מעטפה לבנה פשוטה, תמימה למדי. האומנם? היא קרעה את המעטפה וקראה את הכתוב. פניה החווירו. "זה לא יכול להיות..." היא מלמלה "זה לא יכול להיות.." "מה לא יכול להיות?" שאלה אותה לילך בעניין. רותם לא זיכתה אותה בתשובה ויצאה מהחדר בריצה. היא רצה במסדרונות של הפנימייה, עברה את כיתות הלימוד. חלפה מעל פני החדר מורים והגיעה לדלת של חדר המדריכות ודפקה שם בחזקה. "הדס!" קראה בקול שתיקה "הדס!!!" קראה שנית הדלת נפתחה. "הד-" השם נתקע בגרונה " הדס לא כאן" אמרה לה ביובש ליטל המדריכה של כיתות י"א. "איפה היא?" "סבתא שלה בבית חולים,אז היא נסעה לשם." ליטל עמדה לסגור את הדלת. "חכי שנייה, מה הלחץ שלך?" קראה רותם ודחפה את רגלה בין המשקוף לדלת. "רותם, מה הסיפור שלך? הדס לא כאן וזהו!" "מתי היא תחזור?" "לא יודעת" קראה ליטל ברוגז. "תודה למדריכה העסוקה" אמרה בלגלוג "וסליחה שגזלתי מזמנך היקר" ליטל הביטה בה בכעס וטרקה את הדלת. רותם נשענה על הקיר, מעסה את רקותיה הכואבות , ראשה התפוצץ מרב מחשבות. היא הסתבכה חזק. בזאת לא היה לה ספק... היא עזבה את החדר מדריכות והסתובבה בחצר פנימייה. געגועים לאמא שלה תקפו אותה שנית, היא הרגישה שהיא זקוקה ליד המרגיעה של אמא שלה, לידיעה שהכל בסדר והכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. היא התיישבה ביאוש על הדשא,נשענה על הקיר וטמנה את פניה אל תוך ברכיה. בחור צעיר התבונן בה מהעבר השני של הגדר. הוא ידע בדיוק מה עובר עליה. הוא עמד נטוע במקומו כחוכך בדעתו מה לעשות. חיוך נפרש על שפתיו. הוא החליט! הוא זרק מבט אחרון ברותם המכווצת במקומה והלך.

בס"ד פרק ה' במקלט הנטוש בשכונה ד' התנהלה שיחה לילית סוערת ביותר. המקלט הואר באור קלוש היו שם שלושה צלליות כהות וצללים נמוכים של רהיטים שבורים, ריח צחנה נדף מהמקלט. כבר שנים לא ניקו אותו. אבל לאנשים שגרו בתוכו לא היה אכפת. לפתע נשמעה צעקה של כאב. "מה אתה דפוק?! לא הייתי מספיק ברור?" צרח הצל הנמוך על הצל הגבוה שהתקפל מכאב על הרצפה . כשחמי עצבני 'שומר נפשו ירחק' וזה מה שעשה הבחור המפוחד. הוא זחל על הרצפה המטונפת לכיוון הקיר. "זה מה שהיא אמרה." אמר לו הבחור בהכנעה "תדרוש את הכסף ממנו." "היא יודעת שאני לא יכול להגיע אליו." סינן חמי בכעס ושתה עוד קצת מהבקבוק בירה שנח על השולחן הסדוק. זה הדבר שיחיד שיכול להרשות לעצמו כדי להירגע כרגע. הוא התחיל ללכת במעגלים סביב השולחן כמו ציפור שמשחרת לטרף. "אתה יכול אם אתה רוצה." אמר אלברט ופיהק. הוא התיישב בכורסה הישנה. "נכון אבל אני לא רוצה" ענה חמי ותפס בחוזקה את הבקבוק . הבקבוק התחיל להשמיע קול סדיקה מאיים. חמי התבונן בו . "למה אתה רוצה אותה בכלל?" הוא שאל אלברט והניח את רגליו על השרפרף הקטן. "כי היא יפה" אמר חמי וחייך ברשעות. " אתה רוצה אותה לעצמך?" שאל אלברט בגבה מורמת. "אולי." ענה חמי בפנים חתומות "נוכל לכופף אותה אלינו ולהשתמש בה בתור סוכנת." חמי שתה עוד קצת מהבירה. "היא לא תסכים!" קבע אלברט "מי אמר לך?" השתנק חמי וירק את הבירה לרצפה. "ראית איך היא גמרה עליו." אמר רמז באצבעו על הבחור הפוחד שעמד עכשיו בפינת החדר. " הוא?" נשף חמי בבוז " כל נקבה יכולה לגמור אותו! תפסה אומץ,הילדה" ובתוך תוכו הרגיש מעט הערכה כלפיה. -"אם היא כ"כ חשובה לך, אז נתפוס אותה ונאיים עליה." -"היא בפנימייה הארורה שלה" -"לא כל הזמן. נעקוב אחריה" חמי היה מרוגז הוא לא אהב שדברים לא יתנהלו כפי שהוא רצה. -"נגיד לה שככה נמחק את החוב של אביה. את הסם הכי משובח הבאתי לו" -"אביה לא מזיז לה" ציין אלברט -" אתה שפוי? ברור שכן! זה אבא שלה!!!" צרח עליו חמי וניפץ את הבקבוק על הרצפה, הבירה נשפכה על הרצפה בקול תסיסה. -"לא אחרי שרצח את אמא שלה" ענה אלברט, הוא נהנה לראות את חמי יוצא מהכלים. -"כל ילד אוהב את ההורים שלו" אמר הבחור שעמד בצד. -"אתה שתוק!" צרח חמי "טוב, נעשה מה שאמרת, נתכנן מעקב ונתפוס אותה בשעת כושר" התרצה " לקרוא לג'קו ויוסי?" שאל אלברט . כרגיל חמי תמיד מקבל את רעיונותיו החכמים. "כן, אבל כשנתפוס אותה זה יהיה רק אתה ואני" "איך שאתה רוצה" ענה אלברט באדישות. "ככה אני אוהב אותך אלברט!" חמי חייך 'חמי הזה כמו בובת מריונטה' חשב אלברט בלגלוג והשיב לו חיוך. ' חכי ,חכי ילדה. עכשיו תלמדי מי זה חמי אם עוד לא הבנת' הוא צחק. הרבה זמן הוא לא היה כ"כ מרוצה מעצמו הוא התהלך כשיכור בחדר עד שהחליק על רצפה. הוא קילל בגסות. אלברט צחק עליו בהתנשאות והבחור שעמד בצד התפלל לצאת ממאורת העקרבים הזו כמה שיותר מהר...

בס"ד "אמונה, אני כבר הרבה חושב על זה שאני רוצה שאת תהיי האשת חיל שלי." ידידיה השפיל את מבטו. התחלתי לבכות, כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה. שתקתי גם ידידיה שתק. אחרי כמה דקות של שקט ידידיה הרים את ראשו ושאל "אמונה, את מסכימה. את רוצה?"הוא הסתכל עלי בפעם הראשונה מאז התחיל לדבר על הנושא. "ידידיה, בטח שאני מסכימה ורוצה. כבר הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה." הסתכלנו אחד על השני ושמחנו. "אז את רוצה שנלך עכשיו להורים שלי ונספר להם או שנלך קודם להורים שלך ואז נלך להורים שלי?" "לא, אני חושבת שקודם נחזור לבית של סבתא שלי ונספר לה ראשונה מגיע לה לא?" ידידיה צחק, צחקתי איתו. הוא הסכים איתי והתחלנו ללכת לכיוון הבית של סבתא שלי. "שלום סבתא, מה שלומך?" נכנסנו הביתה בקריאה גדולה. מיד סבתא יצאה מהחדר בו שהתה ושמחה לקראתנו. "ברוך ה' אמונה. מה שלומך? מה שלומך ידידיה?" ברוך ה' סבתא. לידידיה ולי יש משהו חשוב לספר לך.אבל לפני זה תשבי פה על הספא, אני הולכת להביא קצת שתיה ועוגיות כי גם ידידיה וגם אני לא שתינו היום כמעט כלום." "אין בעיה המדריכה. אני יושבת פה ומחכה. ידידיה עד שהיא תחזור מה שלומך? איך בצבא?מה חדש?" כל פעם שאני מדברת בטון של סמכותיות סבתא קוראת לי המדריכה. היא כאילו רוצה לרמוז לי שנכנסתי יותר מידי לתפקיד אבל עם הזמן זה כבר הפך למין בדיחה ביני לבי סבתא. בדיחה שאף אחד לא הבין. כחזרתי מצאתי את סבתא וידידיה באמצע שיחה ערה ומעניינת. סבתא שמה לב שחזרתי ומיד הפסיקה את השיחה. "טוב, ילדודס מה רציתם לספר לי?" "אז ככה סבתא של אמונה" ידידיה ניסה לפתוח במין טון רשמי שכזה אבל העניין לא כל כך הצליח לו תוך מספר שניות השמחה פרצה ממנו החוצה. "באנו להגיד לך שאמונה ואני הולכים להתחתן." "איזה יופי מזל טוב ילדים מקסימים שלי. מזל טוב אני כל כך שמחה בשבילכם" סבתא קפצה מאושר היא התחילה לבכות ולחבק אותי. "סבתא את הראשונה שיודעת מזה עוד לא הלכנו להורים שלנו אז אנחנו רוצים לבקש ממך לא לספר לאף אחד עדיין גם לא לאמא ואבא שלי טוב?" "אמונה, ככה את מכירה אותי. את יודעת שאם את מבקשת שאני לא אספר אז אני לא מספרת. אין בעיה אני אחכה לטלפון מאמא ואבא שיבשרו לי." "טוב סבתא בתיה, אמונה ואני קצת ממהרים כי אנחנו רוצים להספיק היום גם לספר להורים שלי וגם לספר להורים של אמונה. בעזרת ה' אנחנו נבוא לבקר בקרוב." יצאנו מהבית של סבתא בתיה והתחלנו ללכת לכיוון הבית של ידידיה. כל הדרך צחקנו פתאום ידידיה הרצין ואמר: "אמונה מעניין איך תיראי עם מטפחת על הראש..." הוא אמר ובהה באוויר כאילו ניסה לדמיין זאת. "תחכה ותראה. אני לא מתכוונת להראות לך עד אחרי החתונה. אלא אם כן תבוא איתי לקנות מטפחות מה שלא נראה לי שיקרה כי אתה כל היום בצבא." "אז אני אבקש חופשה בשביל זה" "כן? ומה תגיד למפקד שלך? הקשב המפקד אני צריך ללכת לראות איך הארוסה שלי תראה עם מטפחת אחרי החתונה אז אני צריך ללכת לקנות איתה מטפחות." ניסיתי לחכות אותו בצורת דיבור שלו למפקד. זה הצחיק את ידידיה צחקתי איתו, זה בהחלט היה מצחיק. "לא... אבל אני אגיד לו הקשב המפקד יש לי כמה סידורים לקראת החתונה אז אני צריך חופש". "טוב נחכה ונראה." הגענו לבית של ידידיה. ידידיה נכנס ראשון ואמר לי לחכות בסלון, ידידיה נכנס בינתיים לתוך הבית וקרא להורים לשלו. לידידיה היו עוד 6 אחים. חמישה מעליו נשואים ועוד אחות "קטנה" שלמדה בבהר"ן. עד שההורים של ידידיה נכנסו לסלון קיבלתי טלפון מדינה החניכה שלי. "אמונה אני חייבת אותך דחוף מתי את חוזרת לאולפנא?" דינה נשמעה רצינית ולחוצה. "מה קרה דינה?" "אני לא יכולה לספר לך בטלפון. מתי את מגיעה?" "אני מגיעה מחר בבוקר." "טוב ביי". הספקתי להגיב ודינה כבר ניתקה את הטלפון דבר שגרם לי להרהר ולשקוע במה קרה לה. הייתי כל כך שקועה בדינה עד שפתאום שמעתי את ידידיה . "אמונה הכל בסדר?" "כן בטח" התנערתי מהרהורי ונזכרתי למה בעצם אני פה באמצע הסלון של משפחת לוין. חייכתי במבוכה. ידידיה הציל את המצב. "אבא ואמא, את אמונה אתם מכירים נכון? היא הנכדה של בתיה השכנה שלנו. אז החלטנו אמונה ואני שאנחנו רוצים להתחתן." "מזל טוב איזה יופי, אנחנו ממש שמחים על ההחלטה הזאת שלכם." אמא של ידידיה קמה אלינו, חיבקה ונישקה אותי ותך כדי היא לחשה לי באוזן: "אני כל כך שמחה שידידיה בחר דווקא בך". הסתכלתי עליה במבט שואל. "לא עכשיו בהזדמנות תבואי לכאן לקצת יותר זמן ונדבר כמו שצריך רק שתדעי שאני וגם משה בעלי שמחים איתכם מאוד". שמחתי שההורים של ידידיה אוהבים אותי זה הקל עלי הרבה. בינתיים אבא של ידידיה הביא את ליקר השוקולד המשפחתי "אולי תיקחו את האוטו של אבא?" "אמונה, את רוצה שניקח אוטו?" "לא יודעת איך שבא לך אם יש לך כוח לנהוג אז סבבה אם לא אז זה לא עקרוני לשננו יש נסיעות חינם." "עזבי, ניקח אותו וזהו." יצאנו לדרך. בדרך סיפרתי לידידיה על השיחה המוזרה שלי עם דינה. ידידיה הכריח אותי להתקשר לדינה ולראות מה קרא לה. התקשרתי. "דינה, מה שלומך? מה קרה?" "אמונה, אני לא רוצה להיות היום בבית, וחשבתי לבוא לישון בדירה שלך אבל את לא נמצאת אז כנראה אני אצטרך לסבול בבית." "לא, את לא צריך לסבול בבית את הולכת עכשיו לדירה שלי עם פיג'מה וישנה שם אני אגיע מאוחר בלילה. בסביבות השעה שתיים– עשרה אחד בלילה." "לא רוצה אני מתביישת ללכת לדירה שלך לבד. אני לא רוצה שכל המדריכות של האולפנא ידעו את זה." "דינה, אין לך מה להתבייש. חוץ מזה שאף אחת לא נמצאת היום כולם בבית כי השבוע אני עובדת באולפנא יום שישי אז את יכולה להיות רגועה. אני מתקשרת עכשיו למוריה הרכזת שלי להגיד לה שאת באה אליה לקחת את המפתחות של הדירה." "תודה רבה אמונה". התקשרתי לרכזת שלי וסידרתי את העניין עם המפתחות וחזרתי להיות רק עם ידידיה שנהג וחייך לעצמו כל הדרך. "מה החיוך הזה על השפתיים שלך?" "אני שמח שהצלחתי לגרום לך להתקשר לחניכה הזאת כי אני בטוח שהסידור הזה שסידרת לך יהיה ממש הצלה בשבילה." "ידידיה אתה כזה מדהים. אבל עזוב את כל הבעיות של החניכות שלי יהיה לך עוד הרבה זמן להיות טרוד בבעיות שלהם." "נכון. אז אשת חיל שלי מתי את רוצה שנתחתן?" "אולי בסיוון" "טוב, אבל מה תהיי לבד חודש שלם?" "אני לא יהיה לבד יש לי את החניכות שלי וזה לא שאני עכשיו לא לבד בדירה. אני אסתדר ואתה תבוא לשבתות." המשכנו לדבר על עוד כמה נושאים ועניינים עד שהגענו לבית שלי. נכנסנו לבית שלי רננה ורעות קפצו עלי . הן הופתעו לראות אותי סתם ככה באמצע שבוע "מתוקות איפה אבא ואמא?" "אמא עם צבי בחנות ואבא בבית כנסת לומד עם אריאל ונריה הם עוד מעט יבואו." "ומי שומר עליכן?" "צור ורבקה. הם בחדרים שלהם כל אחד לומד למבחן שלו והם אמרו שאם נפריע להם הם ממש יכעסו עלינו אז ישבנו בחדר וראינו סרט של דודו במחשב." הסתכלתי על ידידיה וצחקתי. אצלנו בבית בניגוד לבית של ידידיה כולם היו קטנים ממני הקטנות דיברו בכזאת תמימות יפה. "אמונה מי זה ולמה הוא צוחק עלינו?" "מתוקות הוא לא צוחק עליכן. וזה ידידיה והוא...עוד מעט תדעו. בינתיים מי באה לעזור לי להביא לו משהו לשתות?" "אני, אני, אני..." השתיים קפצו ועשו בניהן תחרות מי תגיע ראשונה למטבח. הסתכלתי שוב על ידידיה ופשוט פרצנו בצחוק מתגלגל. "אני אלך לפקח עליהן במטבח אחרת לא יישאר לנו כוסות במטבח". רננה ורעות הספיקו להוציא שתי כוסות מיוחדות ואת שתי כוסות הפלסטיק שלהן. הוצאתי את קנקן המיץ וחזרנו לסלון. בינתיים אבא שלי חזר עם אריאל ונריה והם התחילו לדבר עם ידידיה. בדיוק שנכנסתי לסלון גם אמא שלי וצבי הגיעו. לחשתי לאמא שלי שאני וידידיה רוצים לדבר איתם לבד ואם אפשר שכולם יכנסו לחדרים. זה היה מדהים תוך חמש דקות הסלון היה ריק מכל האחים שלי חוץ "טוב. אמא ואבא את ידידיה אתם מכירים הוא שכן של סבתא." חזרתי על אותו סגנון של ידידיה. "ואנחנו רוצים להתחתן". אמא שלי הגיבה בדיוק כמו אמא של ידידיה שמחה חיבקה נישקה אבל אבא היה נראה כאילו משהו מפריע לו. "אבא מה הבעיה?" "אין שום בעיה אני מאוד מעריך את ידידיה הוא בחור מקסים ואני שמח שבחרת דווקא בו אבל אתם לא קטנים מידי?" "חיים באמת עזוב אותך הם ילדים גדולים ולאמונה יש בעזרת ה' כבר חצי עבודה לשנה הבאה." "כן, אבל היא עוד קטנה היא רק בת 18 וחצי." "חיים להזכירך גם אנחנו התחתנו בגיל כזה." במהלך כל הדו שיח הזה בין אמא שלי לאבא שלי ידידיה חשב על מה הוא יכול להגיד כדי שיעזור למצב. "חיים ולאה, אתם קצת צודקים אנחנו אולי קטנים אבל אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים ואנחנו שמחים עם זה. אנחנו מאוד מעריכים את השמחה שלכם בשמחתנו, ובעזרת ה' אנחנו נסתדר." אחרי המשפט הזה אבא קם לחץ לידידיה את היד וחיבק אותי. ידעתי שאבא עכשיו גם איתנו.

בס"ד "אמונה, מה שלומך?" "ברוך השם" ישבתי כולי דרוכה. אמונה , את יכולה להיות רגועה אנחנו מאוד מרוצים מכל העשיה שלך בחצי השנה שאת פה." הרב יהודה שם לב לזה שאני לא כל כך רגוע.חיכתי. אז אמונה, איך את מסכמת את החצי שנה עם החינכות שלך?" "ברוך השם, אני חושבת שהצלחתי להגיע לרוב הבנות." "יפה. את יודעת ששבוע הבא יש ישיבת מורים על הכיתה שלך. ורציתי לדעת אם יש דברים שאת רוצה להגיד לי לפני הישיבה הזאת על בנות מסויימות, דברים שאולי אנחנו לא יודעים". התלבטתי אם לספר להרב על רות. "את יודעת מה נעבור בת בת לפי הרשימה אם יהיה לך מה להגיד אז תגידי." "אין בעיה". "נחמה- אני חושבת שנחמה ממש התקדמה מתחילת שנה מבחינה לימודית אני לא בטוחה שכל כך רואים את זה אבל מבחינת היחס לה לבנות אלי ולכיתה כלל ואולי כדאי לציין את זה גם בפניה וגם לפני המורים. רננה-מקסימה אין מה להגיד עליה היא פשוט היתה מקסימה ונשארה ככה." ככה המשכנו בת בת עד שהגענו לאורית. "אורית- אורית היא סיפור שלם, דבר ראשון הם בבית 16 אחים, מבחינה לימודית היא מויינת, אבל לא הצלחתי להבין מה היא. היא עוזרת לכולם מאוד אוהבים אותה אבל היא מאוד מאוד שקטנה היא לא הולכת לבנות, לא מזמינה בנות, כלום. כשניסתי לדבר איתה על זה היא התחמקה. דיברתי על זה עם צילה המחנכת שלנו ולא הצלחנו לפתור את התעלומה. אומנם לפי מה שהיועצת אומרת היא השתפרה משנה שעברה היא יותר שמחה ומעורבת אבל עדיין לא מספיק." "אורית, כן אותו סיפור היה גם שנה שעברה, אל תרפי ממנה תנסי להכניס אותה עוד לענייני הכיתה." סיימנו לעבור על כל הבנות בכיתה. סיפרתי לרב את הסיפור של רות והוא ביקש שאם יהיו בעיות אני יעדכן אותו. ואז פתאום הרב זרק שאלה שלא ידעתי איך לבלוע אותה. "אמונה, אנחנו רוצים שתמשיכי איתנו שנה נוספת." "מה???" זה התגובה הראשונה שעלתה על לשוני. הייתי בהלם מוחלט. "אנחנו רוצים שתמשכי להדריך את הכיתה שלך גם שנה הבאה." "הרב, אני לא כל כך יודעת איך להגיב על ההצעה הזאת. אני צריכה לחשוב על זה ולהתעיץ עם ההורים שלי. מתי אני יכולה להחזיר תשובה?" "קחי את הזמן. תתייעצי בבית ותחזירי לי תשובה. אבל חוץ מזה רצינו להגיד לך גם בשם כל האולפנא והצוות כל הכבוד ולכל בעיה ושאלה את מוזמנת לבוא ולדבר עליה." "תודה רבה." יצאתי מהחדר מהורהרת כולי. עד שאפילו לא שמתי לב לרינתיה שרצה לקראתי כולה מרוגשת. "אמונה, אמונה את לא יודעת איזה כייף אחותי התארסה. כל הבוקר אני מחפשת אותך, לאן נעלמת?" "רינתיה, איזה כייף מזל טוב. עם מי היא התארסה?" "עם אריאל דהן, מפדואל." "איזה יופי מזל טוב לך." רינתיה השמיכה את מסע ההתלהבות שלה ואני פניתי לכיון הכיתה לדבר עם קצת עם הבנות. *~*~* "שלום בית." נכנסתי בקריאה הביתה אחרי שלושה שבועות שלא הייתי בבית. הדבר הראשון שזכיתי לו היה חיבוק ונשיקה מרעותי אחותי הקטנה. "התגעגעתי אליך". רעות אמרה את המשפט הזה בכל כך מתיקות. "אמונה, מה שלומך? כל כך התגעגענו אליך. אז עד מתי את בבית?" "עד יום ראשון בבוקר" "מה רק לחמישי, שישי, שבת את איתנו?" "אמא, נו את יודעת שככה זה תמיד אני מגיע ביום חמישי בערב ויוצאת ביום ראשון בבוקר". אמא כרגיל לא היתה מרוצה היא טוענת שעד שאני בבית שלפחות אני אצא ביום ראשון בצהרים שיספיקו לראות אותי קצת, והאמת היא קצת צודקת. בערב אמא שלי החליטה שאנחנו יוצאת למסעדה חלבית קצת לפנק אותי אחרי החודש האחרון שעבר עלי. "אמא, הרב יהודה הציע לי להישאר עוד שנה באולפנא." "יפה, את יודעת שזאת מחמאה מאוד גדולה. זה אומר שהם מרוצים ממך." "כן נכון אבל יש עוד עניין. הם עוד לא יודעים על ידידיה ואני לא בטוחה שזה יסתדר, כי אנחנו רוצים מתי שהו להתחתן בעז"ה". "אז אולי כדאי שתדברי על זה עם ידידיה. הרי בסופו של דבר זה גם קצת קשור ותלוי בו. ואם תחליטי שאת רוצה לקחת את ההצעה בחיוב אני חושבת שאת צריכה לספר לרב יהודה." בערב דיברתי עם ידידיה וקבענו להיפגש ביום חמישי הבא אצל סבתא שלי. *~*~* "ידידיה, כל כך הרבה זמן לא נפגשנו." "כן בהחלט הרבה זמן. אז מה שלום החניכה שלך שאמא שלה נהרגה?" "קשה. אבל יהיה טוב בעזרת השם. ידידיה אני צריכה לדבר איתך." "אני מקשיב" "אתה כזה מצחיק לפעמים. אבל ברצינות. הרב יהודה הציע לי להמשיך להדריך באולפנא עוד שנה." "וואוו אמונה כל הכבוד. ומה את מתכוונת לענות לו?" "על זה בדיוק אני רוצה לדבר איתך. דיברתי אם אמא שלי והיא אמרה שזה מחמאה גדולה, אבל היא אמרה לי לדבר איתך." "טוב, אמונה, צריכים לחשוב טוב על העניין הזה. הרי ברור לשנינו לאן הקשר הזה הולך. אני חושב שאם את רוצה לקבל את ההצעה אז את צריכה לספר לרב יהודה עלי ולהסביר לו שיש סיכוי דיי גדול שתתחתני במהלך השנה." "השאלה שלי היא מה אתה אומר. כי אם אני אדריך באולפנא שנה הבאה, ונתחתן באמצע השנה אני לא רוצה לעזוב באמצע. וזה אומר שנצטרך לגור ליד האולפנא." "אני חושב שלא תהיה לי עם זה בעיה. אני מבחינתי אין לי בעיה. אבל את צריכה להיות שלמה אם ההחלטות שלך. תראי אמונה, אני כבר הרבה זמן חושב על זה. אני עוד חמישה חודשים משתחרר שזה יוצא בערך בתמוז. וחשבתי שאולי הגיע הזמן שנתחיל לקדם את הקשר שלנו. וחשבתי ש..." ידידיה קצת התמהמה הרגשתי שהוא קצת מתרגש. נתתי לו את הזמן שלו.

בס"ד פרק א' רותם הלכה ברחוב, בשכונה הכי לא סימפטית בכל באר שבע, שכונה ד' הידועה לשמצה . 'בשעה מאוחרת של הלילה זאת ממש התאבדות!' לחש לה קול בתוכה. 'מה יש לי כבר להפסיד?' חשבה. היא לא ידעה בעצמה לאן היא רוצה ללכת.' רק ללכת, לא לחשוב, לברוח!' רצתה 'לברוח ממה? מהעבר? אז למה את כאן?!' טען הקול בהגיון רב. רותם הרגישה שראשה מתפוצץ ממחשבות 'די!!! שתוק!' צעקה בתוכה על הקול המעצבן. אורות עמומים האירו את השכונה שזעקה עוני וחוסר טיפוח לעומת השכונות היפות והיוקרתיות שראתה כשהלכה לקניון העיר. מרחוק היא קלטה איזו חבורת רחוב שלא כדאי להתעסק איתה הם ישבו על החומה והעבירו בניהם סיגריות או אולי זה סמים? הם צחקו בקול רם. 'החבורה של חמי ואלברט!' היא זיהתה. הם היו לבושים ברישול, גופיות, מכנסי ג'ינס קרועים וקעקועים, הרבה קעקועים, עגילים קישטו את אוזניהם. היא ידעה שלכל אחד מבני החבורה היו 'הם שיכורים!' קבעה רותם. היא עקפה מכולת אשפה ירוקה שמזמן עלתה על גדותיה וריח הצחנה היה כ"כ חזק עד שהיא סתמה את אפה והלכה במהירות. היא הגיעה לרחוב ראשי של השכונה. 'כאן יותר טוב' חשבה. האור החזק שהאיר את הרחוב הרגיע אותה מעט ונסך בה איזו תחושת בטחון . מיכל לאיסוף בקבוקים היה שבור והבקבוקים התפזרולכל עבר אבל למי אכפת? חתול קפץ מתוך המכולה לכיוונה היא צרחה בבהלה , החתול שנבהל מצעקתה ילל בפחד וברח. רותם נעמדה ליד המכולה מנסה להרגיע את עצמה. השעה מאוחרת ואין לה לאן לחזור. היא סתם משוטטת באפס מעשה, לו רק ידעה מה לעשות? לאן לחזור? היא הרגישה בדידות נוראה. דמעות עלו תפילתה לא נענתה. הבחור החליט שהוא כן רוצה לבדוק את הכוך. הוא התקרב אליו . לבה של רותם דפק במהירות, היא הצליחה לזהות את העיניים האדומות, המתות, המזוגגות שמעידות על שימוש רב בסמים.זיק של שמחה פילח את עיניו כשזיהה אותה. 'הוא מצא אותי. אני גמורה!' היא חשבה בייאוש. הוא התקרב בביטחון לעבר מחבואה. עכשיו הוא מצא אותה! זיק נוסף של עניין נדלק בעיניו הוא הושיט את ידו כדי לתפוס אותה, לגעת בה, להרגיש אותה... 'לעולם לא אתן למסומם הזה לגעת בי!' היא החליטה בשנייה של אומץ . היא הריחה מקרוב את ריח הוודקה שנדף ממנו. היא צרחה כשהרגישה את מגע ידו על ידה . מגעו היה ככוויה על זרועה. "רד ממני! תסלק את היד המטונפת שלך ממני!" רותם צעקה בעיניים עצומות "רותם קומי! זה רק חלום רע!!!" קראה הדס המדריכה. "לך מכאן, נבלה!" צעקה רותם בעודה ישנה ובעטה בשמיכה בפראות. "רותם! תרגעי! זאת אני." קראה הדס היא פקחה את עיניה, מולה התחברו כתמים צבעוניים ויצרו פרצוף מודאג. "רותם, הכול בסדר?" שאלה הדס המדריכה "את רואה שלא" היא ענתה ומחתה את הדמעות שהרטיבו את פניה. הן היו הסיבה לכך שלא ראתה טוב את החדר. " רותם, בואי, יש ארוחת בוקר עוד מעט. את האחרונה שנשאר לי להעיר כבר כולן הלכו לחדר אוכל" " אני לא רוצה לאכול ולא לקום מהמיטה!" "גם לא בשביל הגיטרה?" שאלה הדס בחשש. "לא!" וכדי להדגיש את דבריה היא שוב התכסתה בשמיכה והפנתה את פניה לקיר. הדס לא ידעה מה לעשות. היא באה לעשות שנת שירות בפנימייה שאליה באו בנות מכל הארץ ממשפחות מצוקה. רותם הייתה אחת מחניכותיה, דווקא היא משכה את תשומת ליבה לבושה השחור הקודר ,האיפור הכהה בעיניה ושרשרת המגן דוד הכסופה שנחה קבוע על לוח לבה. בטעות כששאלה אותה למה היא עונדת את השרשרת היא קיבלה תשובה צוננת: "זה לא עניינך!" רותם הייתה נערה מוזרה, שתקנית, צינית ובעיקר עצובה. המבט בעיניה היה מת. היא הייתה מסתגרת בחדרה שעות ומנגנת בגיטרה עד שיום אחד היא החליטה להפסיק וזה קרה בבוקר הזה בשעת ההשכמה הקבועה. הדס פחדה מזה שאם היא לא תנגן בגיטרה היא עוד תזיק לעצמה. סמים, עינויים עצמים, אנורקסיה ודיכאון היו מילים שבשגרה בפנימייה לבנות. רותם בהתה בקיר שמולה לא רוצה לקום ,לא רוצה לחיות. הדס ניסתה לדבר על ליבה כמה פעמים אבל רותם לא ענתה לה. הדס ידעה לכולן היו משקעים, חוויות שלא רוצים לזכור רק לשכוח... 'לשכוח! אילו רק יכולתי לשכוח את החלום הזה' חשבה רותם ובכתה לתוך הכרית שלה כשהדס יצאה. כשנרגעה מעט ישבה על מיטתה מתבוננת בשמיים הכחולים והצלולים שנשקפו מבעד לחלון. ניגוד מוחלט למצב רוחה הקודר. 'איזה יופי ככה להתחיל את הבוקר!' חשבה. היא שמעה את צחוקן של הבנות מלמטה. 'מה מצחיק בכלל?' שאלה בכעס בתוכה. 'למה לצחוק? איזו סיבה יש לצחוק בעולם הנוראי הזה?' היא נאנחה. היא נזכרה בחלום והצטמררה מגע היד עוד נשאר בה...שכונה ד' בבאר שבע. 'למה חלמתי עליה? עד שהצלחתי להשתחרר מחלק מהסיוטים... מי רוצה בכלל לחזור לשכונה הזאת? רק רע יצא ממנה! אבל למי אכפת? למי אכפת בכלל שיש שם עוני, דלות, סמים, פשיעה אפילו המשטרה פוחדת להיכנס לשם!' חשבה בזעם. הדלת נפתחה הדס ותרצה אם הבית נכנסו עם ארוחת בוקר. רותם תקעה מבט נזעם בהדס. "למה קראת לה?" שאלה בכעס עצור. "רותם,מה יש לך ? הדס דואגת לך! אנחנו רוצים שתאכלי, שתרגישי טוב, הרופא אמר לך שחסרים לך ויטמינים." אמרה תרצה והיבטה בה במבט רך. המבט הזה לא נגע לליבה של רותם בכלל. "אני לא רוצה!" ענתה "למה? תראי מה טובה הכינה הבוקר. את אוהבת פשטידת ירקות, נכון?" "לא! אני לא רוצה לאכול!" היא צעקה עליהן " חוץ מזה אני אוכלת רק את הפשטידת ירקות של אמא שלי .אבל היא כבר לא בחיים מאז שהוא רצח אותה" תרצה והדס החליפו מבטים, עבר הרבה זמן מאז ההתקף האחרון שלה. רותם פרצה שוב בבכי וקברה את ראשה בתוך הכרית, הגעגועים לאמה היו חזקים, היא התגעגעה ליד המלטפת והאוהבת, למבט הרך בעיניים. ' למה עזבת אותי? למה? למה אני כאן ולא בבית איתך?' שאלה בתוכה .אבל השאלות נותרו ללא מענה. עיניה נעצמו והיא נרדמה בעוד הדמעות על לחייה . הפעם השינה הייתה נטולת חלומות.

הוא רץ מהר, לא מסתכל לאחור, נדמה היה לו שקוראים לו אבל הוא לא הסתובב, זה היה יותר מידי! הוא צריך לחשוב, להתאוורר, להירגע, המשיך לרוץ מתמכר לרוח המכה בו מלפנים... למה? למה הוא עשה לו את זה? מאז שהוא היה קטן זה היה המצב, הוא היה ילד ממוצע, לא מהמקובלים ולא מהדחויים, תמיד היו לו חברים ותמיד היה אותו... את יוני, מאז שהם היו קטנים יוני היה משפיל אותו, פעם הוא עוד היה תוהה אולי העלבתי אותו? אולי פגעתי בו ***** שחר התלבטה אם לעלות את חמשת הקומות בחזרה ולקחת סוודר, כשיצאה מהבית לא חשבה שיהיה קריר כ"כ, המחשבות התרוצצו במוחה במהירות והיא לא הצליחה לעקוב אחריהם, בחיים לא הייתה עצבנית כ"כ היא הייתה ילדה רגועה מטבעה ונראה היה שכל העצבים שאגרה בתוכה במשך חייה התפרצו עכשיו, אווירה הקר של ירושלים צמרר אותה, לא! היא לא תחזור עכשיו הביתה, אפילו בשביל לקחת סוודר! היא קפצה את אגרופיה, והחלה ללכת במורד הרחוב בועטת בחוזקה ***** הוא מולל בידו עלים שנשרו מעץ הלימון שעל גזעו נשען, המחשבות הכו בו הוא רצה לשבת רגע לנוח לא לחשוב על כלום אך ללא הצלחה, הסתכל בשעונו, השעה תשע ועשרים, עוד עשר דקות יש אוטובוס לירושלים, הרהר לעצמו, מבלי משים קם והלך לכיוון התחנה, עד לא מזמן היה נוסע בקו הזה כל יום שני, הוא מכיר את הנהג, זוכר את הנוסעים הקבועים, ואוהב את הנוף שנשקף מחלון האוטובוס בדרך, הוא הגיע לתחנה ביחד עם האוטובוס, עלה עליו מהורהר, ***** נמאס לי, חשבה שחר, נמאס שעוקבים אחרי, למה תמיד הם מסתכלים לי בכל הדברים, חוקרים אותי על כל צעד ושעל, אני רוצה לחיות את החיים שלי בעצמי, בלי לשמוע עצות מאמא על דברים שהיא בכלל לא אמורה לדעת, על דברים שלי! של עצמי! מה פתאום אמא אומרת לי שהיא לא ידעה שאני לא רוצה שתסתכל לי ביומן! אם הייתי רוצה הייתי מראה לה! למה היא בכלל מסתכלת לי במגירות? הופכת לי את הדפים, קוראת לי את המכתבים, אני מרגישה כמו חיה נרדפת!

"אתה משוחרר" הודיע חייל צעיר ונחמד ליחזקאל בבוקר. "למה?" שאל בפחד ושמחה משולבים. שמח על שיחרורו, אך ירא כי שוחרר כי אין בו צורך, כי נתפס אחיו. "לא יודע, החוקר אמר שאין לך מושג מהחיים. תנצל את זה- אתה האסיר הרביעי שמצליח להשתחרר ממנו בלי מעצר או מוות, ואתה היחיד שלקח לו פחות משבוע" אמר בחביבות. ולחש באוזנו "יהודי אני, אולם שוחררת באמת בטרם הספקתי לשחררך, לך!" לחש לו ופתח את אזיקיו. "תברח בטרם המשוגע יחליט אחרת" אמר בלחש וליווה אותו ליציאה. "להתראות" אמר לו יחזקאל בחיוך. הוא תפס טרמפ עם משאית שעברה באזור. הבית נראה לו יפה מתמיד, כה שליו ונעים. "אמא, חזרתי" הודיע. אמו נבהלה מעט לראותו. "מה קרה?" שאלה בחרדה גלויה. די היה לה בילד אחד מבוקש, אשר פניו ניבטות אליו מכל קיר וקיר. הוא סיפר לה בקצרה והתקלח, אחר יצא לחורש, למפקדה. "וואלה, ניקאל- חשבנו שמתת" שמח לקראתו דוד. "יש בשבילך חדשות- אבל לא מרשים לי לקרוא אותם, זה "רק למפקד" אמר בתלונה וליווה אותו פנימה. "ניקאל, יצאת בקלות" אמרו לו. הוא חייך חיוך קלוש, ומנשה שאל על הנושא שהעיק לו מכל- "מה קורה עם אביאל?" הוא התעלם ונכנס לחדר שלו, של המפקד. כלום לא השתנה מאז עזב את החדר, למעט דפים צפופים שהונחו על השולחן הישן. נדמה היה לו שחלפו יובלות מאז היה בו לאחרונה, וצייר את הסמל היטב, מחדש. הוא קרא את הדפים- תכנית פעולה של האצ"ל, לרציחת שלוש קצינים נפרסה לפניו. האיש האלמוני הוסיף למה חייבים לסכל את התוכנית, משהו על יחסיים בגבול עדין. "בשבילם, האצ"ל, ההגנה והלח"י הם כמעט אותו דבר. אותה קטגוריה- יהודים. זה יפגום ביחסים" הוא הבין היטב את הצורך למנוע פעולה זוט. הוא שיער כי מלבד לשלוש קצינים הם יהרגו מספר חיילים ויכולה לפרוץ מלחמה. הוא ערך רשימה של 11 אנשים, והוא כמובן יבוא. אין בררה, גם אם זו תיהיה מלחמת אחים, יהודי מול יהודי. אין בררה, הם חייבים להילחם. @@@ האוויר היה קריר, ירחמיאל ניסה להתעלם מההרגשה שיש באזור מישהו חוץ מהם. הוא הרגיש כאילו ניתן לחתוך את המתח עם סכין. הם פשוט עמדו שם, בקרחת יער קטנה דרוכים, והמתינו. הם הביטו בחילים החמושים שהתקדמו לקראתם. עד מהרה קשרו את כולם, ורק אחד מה'כלניות' נפצע קל. הם היו אמורים להסיע אותם למפקדה, לחקור ואז להרוג. ואז- קול דיבור נשמע, אולם לתדהמתם המילים היו בעברית. @@@ יחזקאל הביט על הפנים שניבטו אליו מהשביל. אנשי האצ"ל. הוא חש כי הם מקיפים אותם. ואז הוא פתח את פיו. "מי אתם" אמר הוא ואחד המקיפים אותם יחדיו. קולם היה זהה, וקול האלמוני היה מוכר. יחזקאל היה בטוח כי שמע אותו לא פעם אחת. גם ירחמיאל חש זאת. "מי אתם?" ענה לשאלת האיש. האיש דיבר איתו בו זמנית. הם לא הגיבו.מ ירחמיאל פנה אליהם. "הסתלקו מהשטח, ולא ניגע בכם" קרא. יחזקאל סירב. "הסתלקו אתם מהשטח, ולא ניגע בכם" אמר יחזקאל בקול יציב. הם היו 12 לוחמים מנוסים של ה'הגנה', מול שמונה אנשי אצ"ל, ובטח כי ינצחו. אולם כאב לו להילחם באחים, ביהודים. "חבל להילחם" אמר. "המצב לטובתנו. לכו". הוא הבין מהפרצוף של הצעיר שזה לא הולך ככה. האצ"ל לא יכנעו לו- הם בטוחים שינצחו. בטוחים. ואז, נשמעה יריה, בודדת, ששלח אחד הלוחמים מהאצ"ל לאוויר. יריה אחת- ואז אש. הם החלו לירות אחד על השני, משתדלים רק להפחיד, או לפצוע קל. ואז- דוד, שניצב מימינו של יחזקאל ירה כדור לעבר החושך, לא מודע לכך שניצב שם חיל מהאצ"ל. ואז הבחור מהאצ"ל, שדיבר בו זמנית עם יחזקאל, קלט את זה. היה מאוחר מלזעוק לבחור לברוך. בחלקיק השניה הוא קפץ לכדור, מקריב עצמו. מבעד לאורות הקרב הספיק להביט בפני העלם האלמוני שבאמצע קפיצה. וזעקה נמלטה מפיו, כאשר זיהה את אחיו ירחמיאל. "ירחמיאל" החל זועק. ירחמיאל הביט בפניו באמצע הצעקה, בפעם האחרונה, באלפית השניה- ונדום. הכדור יחזקאל רץ, לא היה אכפת לו מהיריות, מהכדורים ששרקו סביבו, מצעקות החברים, מרעש צעדים לא מזוהה. המרחק כמה צעדים נדמה היה לו כנצח. החיל שניצל בזכות ירחמיאל החזיק אותו, אולם נסוג מפניו. הוא החזיק באחיו השותת דם, והרגיש כי מישהו נוסף נושא את אחיו. ירחמיאל הביט בעיני הבחור הזר, ובעיני יחזקאל, ואז נדם. @@@ המצבה הטריה הבזיקה לעברם בשמש. האם הבוכיה עמדה בצד, מתיפחת. יחזקאל ואביאל הביטו זה בעיניו של זה. אביאל הוציא בהיסוס את הסמל האדום מדמו של אביאל, סמל האצ"ל שהוציא מכיסו, ואת הסמל של הלח"י, שצויר בסגנון זהה. יחזקאל הוציא מכיסו שלו את הסמל היפהפה של ה'הגנה' שצייר, והניח על קברו של ירחמיאל. סמלים בכתב זהה, אותו סיגנון, אותו דף בדיוק, אותו העיפרון. הוא הביט בפניו של אביאל, כשדמעה זולגת על פניו. יחזקאל העיף מבט אחרון בקברו של ירחמיאל ואז נשא מבטו לשמים הבהירים, רואה את השמש למעלה, חושב על אחיו המוטל בקבר. הוא הביט שוב בסמלים, שלושת הסמלים. שלושה סמלים, שלושה דעות, שלושה אחים...

הוא אסף את הניירות הכתובים בכתב יד מבולגן, ונאנח. אין בררה, הוא חייב לכתוב אותם מחדש בכתב ידו המסודר, הקטן והצפוף. השעה היתה שבע כשיצא מהביקתה והלך לביתו, אחרי ארבע שעות עבודה. הוא ראה את מנשה מדבר עם ירחמיאל כשעמד סמוך אל ביתו. מנשה יצא מרוגז מעט מחצר הבית. "מה קורה" שאל יחזקאל את מנשה. "אל תשאל, ניקא-ל, גם ירחמיאל וגם אביאל מסרבים" סיכם מנשה את השעות האחרונות. "מסרבים???" הידהד קול בראשו של יחזקאל "טוב, אה... נדבר אחר כך... להתראות" אמר למנשה ורץ הביתה. כעבור מספר שניות הגיע, וכמעט התנגש באביאל... @@@ אביאל נשם לרווחה. מנשה הפתיע אותו- להצטרף אל ה'הגנה'?! הוא בלח"י!, טוב, הם לא יודעים את זה...... הוא החל לרוץ, הגיע ל"תחנת אוטובוס" ועמד, נשען עליה. "הכל בגלל המנשה הזה" רטן בכעס "יכול להיות שאיחרתי את האוטובוס, בגללו ובגלל ה'הגנה' הזאת שלו.אה... אם כי ייתכן שזה האוטובוס זה שמאחר" העיר לעצמו. הוא קיווה להגיע שעה לפני הפעולה לתל-אביב, לאכול גלידה באזור, ולשבת מול חוף הים, לכתוב עוד שיר או קטע קצר... הוא חש את טלטלות הדרך. ה"אוטובוס" היה מלא עד כדי מחציתו, והוא תפס שתי כיסאות והתרווח. הוא העביר בראשו את התגלית החדשה. אמו התבלבלה והחזירה לירחמיאל את מכנסיו שלו, של אביאל. כשאביאל מצא את מכנסיו במדף של ירחמיאל מצא את סמל האצ":ל בכיסו. הוא החליט להתעלם, אבל נהנה לדמיין מה היה קורה לו אחייו היו בלח"י... אולי היו נוסעים עכשיו יחד לפעולה, מגינים אחד על השני. בראשו הצטיירה תמונת קרב של שלושתם, ואחריה סירטון מלחמה. הוא נרדם, וראשו התגלגל על כתפו... "ילד, הגענו" נשמע קול רך של אישה מבוגרת. אביאל שכב על הספסל והתעורר בבהלה "מה? כן?! אההה" פלט פיהוק ארוך והתמתח " תודה...אמ... את... את יודעת מה השעה?" שאל. "כן, כמובן. השעה היא שלוש דקות לשמונה" ליבו פסק מלפעום. הוא יוכל להגיע בזמן ואפילו יספיק לשבת על חוף הים. הוא הודה לה שוב ופנה ללכת. למזלו התחנה היתה באזור הפגישה, הרי הוא הים. אביאל התיישב על החול הרך, הנעים. הוא הוציא פינקס קטן, שדפיו מצהיבים, והחל כותב שיר. מילה רדפה מילה, צליל רדף צליל... הוא סיים את השיר ישר שנשמע קולות הליכה שקטים מאחוריו. הוא העריך כי הוא שני מטר אחריו, וידע איך לפעול. אביאל נעץ מבט מהורהר כביול אל הים, והכניס את הפנקס והעיפרון לכיסו בשקט. האלמוני התקרב, ואביאל הבחין מבעד לזוויות עיניו ב'דניאל', שאמור לצאת איתו ועם עוד שלושה אנשים למשימה. 'דניאל' התכופף ובא לתפוס אותו בעמידת אזיקים, אלא שאביאל היה מהיר ממנו. בקלילות תפס אותו כצבט והשכיבו על החוף. "אוף" התלונן 'דניאל' :"אתה כל פעם מצליח מחדש!" אמר. שתיקה השתררה. "מה זה מה שכתבת?" אביאל הסמיק, כמי שנתפס בקלקלתו. "זה, זה...לא משנה" חתם את העניין במהירות. "רפאל, אתה יודע שלא בטוח שנשאר חיים?! או שנהיה נודדים ומבוקשים?!" רפאל לא היסס. "אני יודע, ולוקח זאת על עצמי" אמר בחוזק. שתיקה. דממה. "רפאל, עוד דקה תשע!" אמר 'דניאל' בבהלה. "כן, נכון" אמר רפאל והתנער במהירות. עיניו עברו בדממה על עיניהם של הוריו, של האחים, שביקשו שלא ילך. וליבו נקפו על שהוא מסרב לבקשתם, בקשה של אהבה. הם צעדו במהירות לגילדריה, שהיתה שיייכת לאבא של מישהו 'שלהם'. הם ביקשו את המסטיק המסוכם- הכי גדול. ומשנקב המוכר במחיר של פרוטה, שילמו והחלו לועסים את המסטיק במרץ. שני בחורים הגיעו וקנו את המסטיק. אחד היה גבוה ושרירי, השני רזה וממוצע בגובהו. הם סקרו אחד את השני במבט מסוקרן. השעה היתה תשע, ולפתע, כמו אות, הוציאו ארבעתם והמוכר את סמל הלח"י המוכר. הם נשמו לרווחה והתארגנו ליציאה. המוכר הקיף את בנו במבט אוהב, ולחש לאשתו הבוכייה "הוא יביא את הגאולה, עוד תיראי"...

בס"ד הבריחה פרק ג' חנן יצא מהחדר וסגר את הדלת בעדינות אוף!!! מה רוצים ממני? חסר לי עכשיו ללכת למשימה! יאללה מספיק להתלונן נזף בעצמו, צריך להחליט אלך לשאול את הרב אלישע בעודו מהרהר, מצא עצמו בחצר ביתו של הרב חנן דפק בדלת. רעות, הבת של הרב פתחה לו את הדלת הוא זוכר, כשהיו ילדים היו משחקים במשך שעות .אבא שלו והרב היו חברים טובים. "הי רעות, אני יכול את אבא שלך" "חנן" קראה בהפתעה "השתחררת מהשב"כ?" "מה??" שאל בתדהמה "איך את יודעת?". גיוסו לשב"כ היה סוד "שמועות" צחקה "אבל תמיד עדיף לא להאמין להם" קרצה לו "בא, כנס, אקרא לאבא שלי " הוא נכנס, והתיישב על הספה "אבא, אבא" היא קראה ועלתה במדרגות היא דפקה בדלת של החדר שלו "מה זה? הוא לא בפנים?"היא פתחה וגילתה שהחדר ריק "הוא לא נמצא" ירדה במדרגות "מה אתה צריך לשאול אותו אני אמסור לו" "לא, אשאל אותו כשהוא יגע מתי בערך הוא יחזור?" "לא יודעת תכתוב לו מכתב ואת יכול גם לשאול אותי " קרצה לו "טוב, את כבר יודעת מהגיוס שלי" "נו, אני במתח" אמרה רעות בחיוך "אוקי, אז ככה :רוצים לשלוח אותי לאיזו שהיא משימה. טוב אני לא יכול להגיד פרטים ו.... אני לא כל כך כשיר למשימה הזאת" "מה המטרה של המשימה הזאת" חקרה רעות "טוב, אני לא יכול להגיד הכל" צחק חנן "ועוד לך..." לפתע הרב אלישע נכנס " אבא" קידמה אותו רעות "חנן רצה לשאול אותך איזושהי שאלה אתה יכול לקבל אותו" "חנן! איך ה'עבודה'?"שאל הרב "ברוך ה' הרב נוכל לדבר בחדר" "ככה? אתה לא רוצה שאני אשמע? אז אני אלך לי" אמרה בטון נעלב והלכה "חנה" קרא הרב "את יכולה להגיש משהו לאורח שלנו" "לא הרב ממש אין צורך אני כאן רק שתי דקות" "נו, אז שאל" "טוב, רוצים לשלוח אותי למשימה חשאית שמטרתה לסכל תוכנית שתפוצץ את כל המדינה" "גרעיני?"שאל הרב "כן" הנהן חנן בראשו הרב חפן ראשו בין שתי ידיו ליטף זקנו ולבסוף אמר: "כדאי שתלך, זאת הצלה בשביל כל עמ"י. בהצלחה" קם ולחץ לו את היד חנן קם והרב ליווה אותה החוצה

פרק א'- ציפורה השמנה שיינה התמתחה על המיטה, פוקחת עיניים עייפות לאחר לילה מסוייט. לתדהמתה הראה השעון שעל הקיר את השעה 12:20 אחר הצהריים. "אוף, אני כל כך רעבה. אין לי מושג מתי היא אוכלת. בטח אצטרך לחכות עד ארוחת צהריים" נאנחה. דמותה של ציפורה השמנה שהיתה אחת מ"אמהות" האומנה שלה, צפה ועלתה בזכרונה וגרמה לגבה להצטמרר. עם היתה מאחרת אפילו בשתי דקות, היתה ציפורה לוקחת את צלחת האוכל שלה ומשאירה אותה לחכות לארוחה הבאה. בעל כורחה * * * "לקום, ילדים. עוד חמש דקות ארוחת בוקר", קולה המצווח של ציפורה חדר את ערפילי השינה שלה. התמתחה בחוסר חשק אך ידעה שאם לא תקום עכשיו ותתלבש בזריזות, לא תאכל עד לארוחה הבאה. כזה היה מנהגה של ציפורה השמנה. ירדה ממיטתה והתלבשה במהירות. סרקה את שערה הארוך והגולש בצבע דבש ואספה אותו ל"קוקס" קופצני. העיפה מבט אחרון במראה ובדקה התשעים התיישבה במקומה הקבוע בשולחן. אצל ציפורה הכל מתוקתק וקבוע, זכרון למורשתה הייקית בה היא כל כך גאה, "ילדים צריכים חינוך, קפידה וסדר", טענה נחרצות, מנהלת ביד רמה את משפחתה. ישבו כולם ליד השולחן והתחילו לאכול כשנועה, בת גילה, הגיעה מתנשפת והתיישבה לצידה. ציפורה הביטה בה בחומרה ושאלה: "נועה, את יודעת שמי שמאחר לא אוכל, נכון? למה אחרת?" כעת קולה התרכך מעט כאילו מתחננת שנועה בת טיפוחה, תתן לה תירוץ טוב לרדת מהעץ הגבוה עליו טיפסה. "אהה.. נזכרתי ששכחתי לעשות שאלה אחת באנגלית ולא רציתי שהמורה תסמן לי ביומן". "והספקת?" שאלה ציפורה בטון גאה, אנגלית היה המקצוע החשוב ביותר לדעתה. "כן, ברור" ענתה נועה בטון גאה כשל אמה. עכשיו היה מובטח לה שארוחת הבוקר לא תגזל ממנה. והיא צדקה. ציפורה קיבלה ממנה הבטחה שהדבר לא ישנה שוב והיא הוסיפה לכולם שאכן זה מקרה חירום. שיינה לא יכלה להבליג יותר. ארוחת הבוקר נמהלה לפתע בטעם מר כשזכרון כל אותם הארוחות שנגזלו ממנה צף בזכרונה. היא הרחיקה בזעם ותיעוב את הצלחת ממנה, כוס החלב ממנו סלדה תמיד, נשפך על השולחן כשצעקה בכעס: "רק כשאני מאחרת אני לא אוכלת, נכון? אבל הילדים הצדיקים שלך תמיד מסכנים ולא אשמים באיחורם. את מתנכלת לי כי את שונאת אותי, כי אני לא באמת הבת שלך. אני לא סובלת אותך, ציפורה השמנה!" פרקה את כל תסכולה ולא הבחינה באותו היום היא לא הלכה לבית הספר. היא התרחקה מהבית ואז עלתה על האוטובוס הראשון וירדה בתחנה האחרונה שלו, הרחק הרחק משם. * * * "שיינהל'ה?", שוב נרעדה למשמע הקול הרך והמגע הענוג על כתפה. רצתה לברוח ולהתכדרר על מיטתה. יגון עמוק עטף  אותה ודמעה גדולה זלגה על לחייה. אך ברכה לא הותירה בידה הזדמנות. היא עטפה אותה בחום והצעידה אותה לשולחן מפזזת ומרקדת סביבה בקול עולץ. "הנה שיינהל'ה, נאכל יחדיו". "מה.. חיכית לי עד עכשיו...אה..לא אכלת?" גמגמה, חשה בושה. "אל תתאגי, מיידהל'ה שלי. שתיתי משהו חם. בדרך כלל אני לא אוכלת בבוקר למרות שהרופא ציווה עליי זאת בביקור האחרון. אבל כשיש לי חברה נכבדה כמוך, וודאי שאוכל. אבל מה אני מפטפטת, את בטח מממש רעבה". שיינה נלחמה שוב עם הדמעות שאיימו לפרוץ. לא היתה מורגלת בחום שכזה. התיישבה במקומה והתחילה לאכול, מכניסה את האוכל במהירות לפיה. פתאום שמה לב שכבר יומיים לא אכלה ארוחה הגונה. 'מי זו ברכה הזו? היא באמת לטובתי? מה האינטרס שלה? לכל מבוגר יש אינטרס, כבר ראיתי', חשבה בעודה בוחנת את צעדיה של ברכה. ראתה אותה נגשת לכיור, ממלאת נטילה במים ושופכת על ידיה שוב ושוב. ברכה מילמלה בקול כמה מילים, התיישבה על הכיסא, שוב ממלמלת משהו לפני שנגסה בלחם המרוח בגבינה 5%.  "אה, זה טקס של דתיים", מלמלה שיינה. "מה אמרת, שיינהל'ה" שאלה ברכה, שוב בקולה הרך. "ללא..כלום, סתם" שוב גמגמה,כועסת על הגמגום הלא רצוני הזה. "איך ישנת? היה חסר לך משהו?" שאלה ברכה בהתעניינות. שיינה הנהנה בראשה ולקחה מנה נוספת וגדושה של סלט ירקות. ברכה חייכה, בוחרת שלא לחלוק עם שיינה את קולות הבכי והאנחות קורעות הלב, להם היתה עדה בלילה. אותן קולות שבשלהן לא עצמה עין.  אז, לקולות הבכי החנוק, גמלה בליבה ההחלטה שהיא לא תעזוב את שיינה עד ליומה האחרון.

בס"ד לק"י פתיחה-אבא. בדיוק היום דיברתי עם אישתי עליו. על הבן שלי. שלנו. אנחנו שמים לב היטב למה שעובר עליו בתקופה האחרונה. איננו יודעים אם הוא מודע לכך. כיפה הולכת וקטֶנה. הליכות הולכות וגסות. דיבור משתלח, שלא לומר רחובי מעט. מה עובר עליו? למה הוא הולך לשם? הרי ארבעת אחיו שלפניו הלכו בתלם, וגם הוא היה תמיד כזה ילד טוב. עכשיו הוא משתנה. לא, זה לא קרה ביום אחד. אבל זה גם לא היה ברור מראש. איזה אבא היה אומר לבן שלו לא ללכת לבלות עם חברים? הוא נער, זה בריא לו. מדוע שנעלה בדעתנו את האפשרות של לומר לא לבקשה הכל כך פשוטה ומתקבלת של: "אמא, אני יכול לטייל עם חברים לכנרת?", "רק תזהר מהמדרגה שמטביעה את כולם", השבנו כפי שכל אחד אחר היה משיב. גם כשהוא ביקש ללכת לראות סרט אצל ערן הרשנו לו, מה קרה, שיבלה קצת לפני שהוא מתבגר. הרי עוד כמה שנים הוא היינו עיוורים. לא, לא היינו צריכים לאסור עליו את כל הטוב הזה, אבל היינו צריכים לפקוח עיניים. אבל בעצם, כפי ששאלה חנה אתמול, מה זה היה עוזר שהיינו פוקחים עיניים? וכי בננו היה מקבל תשובה שלילית לרצונו החפשי והטבעי לחיות? האם בכלל היינו אוסרים עליו? ברור שלא! אז למה לפקוח עיניים, בין כה וכה לא תהיה לכך כל השפעה בחיי המעשה. אולי היא צודקת. אני לא יודע. גם היא לא יודעת. רק רבונו של עולם יודע. צער גידול בנים. פרק א'-הבן. אוף, לא רציתי לריב איתם שוב. אבל מה אני אעשה?! הם פשוט מכריחים אותי לריב איתם. אני כבר ילד גדול, בן 16. איזה טוב ה' ששם פה את העץ הזה. איזה נחת. אבל מי צריך נחת כזה? אין לי בית, יש לי עץ. הייתי נותן המון כדי לחזור אל הבית. אבל בתנאי אחד, בלי ההורים האלה. טוב, על אמא אני מוכן להתפשר, אבל על אבא? אחרי מה שהוא עשה? "אמרתי לך לא ללכת!" "נכון", עניתי. "והלכת!" "טוב, לכן אתה צועק..." "אתה גורם לי לאבד את העשתונות" "שמתי לב", שלוותי לא פסקה... אחרי שתי דקות הייתי מחוץ לבית עם לחי אדומה וחמה, ועם לב עוד יותר... אל אבא כזה לא אחזור אף פעם, גם אם אמא תתחנן. אבל למה הוא כ"כ התעצבן? אז אני לא הילד הכי טוב בעולם, אז לא עשיתי את כל מה שהוא אמר לי, אבל גם לי יש חיים. מה איתי? איפה אני, הבן שלו בכל הסיפור הזה? הבן שלו? אני עוד מגדיר את עצמי כזה?! טוב עוד לא מצאו דרך לשנות את הגנים, אבל עם אבא כזה, מי צריך אויבים? כבר צהריים. חם לי, והצל די נגמר. מה אני אעשה? א אני צריך לעבוד. כל חיי רציתי לעשות את זה. להיות כמו כל שליחי הפיצה על האופנועים עם הרעש המעצבן... איזה עונג. אוף, אבל אין לי רישיון, וגם כסף אין לי, ואפילו בחלומות שלי אני לא מאמין שאבא יתן לי גרוש אחד לכזה דבר... "אתה עוד מבקש טובות? ובשביל מה? שתוכל להסיע את החברה שלך על האופנוע ולהרים גלגל". אני באמת כזה בן אדם? למה הוא חושד בי כל הזמן? אף פעם הוא לא נתן בי אמון, לא דחף אותי לאן שאני רציתי. רק לאן שהוא רצה. "אתה תהיה איש היי טק כמו אבא, נכון בן?" "אולי." "למה אולי? זו עבודה מכובדת ומפרנסת, מה עוד אפשר לרצות לעשות?" "אני לא בטוח שזה הסיגנון שלי." "כן, גם אני חשבתי כך בהתחלה, וגיליתי שטעיתי" אבל אנחנו שונים. הוא זה הוא. ואני זה אני. כנראה שאני באמת משועמם. הוא זה הוא ואני זה אני, בסוף אני עוד אפתח חברה להמצאת סטיקרים. לפחות הוא יהיה גאה בי... אז איפה הייתי? אה כן, מה עושים עכשיו. חם, וגם הבטן לא מוסיפה לי הרבה נחת... בינגו! חם לי, אני רעב, מה עושים? הגלידה של יצחק... איזה רעיון! ארררר, הכסף הזה... הכסף מענה את הכל, למה א"א לחיות בלעדיו. חיים חופשיים. בלי צורך לשלם כדי להשיג דברים? אבא! אפשר קצת כסף? תראה, בראת עולם שצריך בו כסף. בעולם הזה לאבא (לא לך, אלא לאבא הרשע שיש לי...) יש את הכסף, ולי אין אבא... לכל הפחות הייתי רוצה שלא יהיה. בין כך ובין כך, כסף אין לי. אז עשה טובה, חמש שקל לכדור גלידה זה לא כזה הרבה בהתחשב בזה שאתה מתקצב את ארה"ב... או את הטרור הערבי. מעניין באמת, מי צורך יותר תקציב? טוב, כנראה שארה"ב, הם עושים גלידות טובות. וגם להרוס זה יותר קל מלבנות. או שבעצם גם ארה"ב טוב, לא תמיד זה עובד מיד. עוצמים את העיניים... פותחים... ו... לא צריך טובות, אבקש ממישהו אחר. "תגיד אחי, יש מצב לחמש שקל." "מה קרה, אין לך כסף לאוטובוס?" "כן... אה לא בדיוק, חם לי, ואני רוצה גלידה, יש מצב לאיזה מתת?" "סחתיין על המתת. תפוֹס." "תודה אחי, מזל שיש אותך בעולם."

נמחק.

השעון המעורר צלצל שוב, קום כבר! הוא אומר, אני פותח את עיני כדי סדק מסתנוור מהשמש מנסה להציץ בשעון המעורר ולא מבין מה השעה, שולח את היד לזרוק את השעון הזה אל עבר הקיר רק שישתוק. מגשש עם היד על השידה מפיל את כל מה שנקרה בדרכי מגיע לשעון מטפס עליו עם היד ומנחית עליו את היד בלי לחשוב פעמיים מה יקרה לו,הזוועה הופסקה. עכשיו אני מתחיל לפקוח את עיני להתרגל קצת לשמש שחדרה לחדר, דיי לא שוב! וואיי כמה פעמים אני אחי, לרחוב בן יהודה 59 אם אפשר שיהיה זריז. אתה מאחר שוב הא? לא שוב אני אומר לעצמי. כמה רע יכול להיות בבוקר אחד? שוב אותו נהג, אני כבר לא יכול יותר. אתה רוצה להניח תפילין? הוא שואל, לא זה בסדר הנחתי את שלי בדיוק היום! בארון, אני עונה את התשובה הקבועה. תגיד לא נמאס לך לחיות בשקר הזה? ולך לא נמאס? אני שואל. אני נהנה! גם אני, אני עונה, רק שבתוך ליבי חיפשתי את ההנאה אבל ידעתי שזה הרבה יותר טוב ממה שהיה בוקר טוב לכולם! בוקר אור עיינת מחזירה. איפה ההוא? אני שואל בשקט. הוו אתה בבעיה גדולה חבוב הוא עצבני במשרד.8 וחצי והוא כבר עם כוס קפה שלישית דלת סגורה ומזגן דולק כנראה שמשהו ממש מעצבן אותו. ולשים לב שאיחרתי הוא שם? באמת נראה לך שהוא לא ישים לב לכזה דבר? לא יודע אולי. טוב על החיים ועל המוות, אם אני לא חוזר תדעי שאני אוהב אותך אמרתי בקריצה. הצמדתי את האוזן לדלת ושמעתי את מר חיים בראור צועק בקולי קולות בטח לתוך הפלאפון או משהו. דפקתי קלות חיכיתי רגע ונכנסתי, מצוין! בדיוק האדם שאני מחפש! עכשיו נכנסתי לתסבוכת עם עצמי, הוא רציני או ציני? מה עונים..? אני?! אתה בטוח שאתה לא מתבלבל? כן כן! אתה! מה כבר עשיתי? לא עשית כלום! שב ותירגע, טוב דוד אני אחזור אליך יותר מאוחר נראה מה עושים בקשר אליך. בוקר טוב לך אדון חיים! באמת בוקר טוב גם לך אבי, לא איחרת קצת היום? אממ כן אבל תשמע. טוב עזוב אותי עם התירוצים שלך לא היום. יש לי משימה בשבילך. זוכר את הפרויקט החדש שעלה שבוע שעבר? אתה מתכוון לגן חיות? כן לזה, נו מה איתו? אתה האדם המושלם לזה! אני? לא התחלתי לעבוד פה רק לפני חודשיים?! אין פה עוד איזה עשרה אנשים שעוד שניה עורפים לי את הראש כי אני הולך להיות הראש פרויקט שלהם? אל תדאג אדון,יש לך גיבוי שלי,טוב.. וואיי איזה חום אני כבר לא יכול לטפס את המדרגות האלו יותר, תשמע אל תשכח אתה בחרת את זה להתעורר כל בוקר ב שש וחצי לא אני אומר לי הפיצול. כן כן בחרתי שמבחרתי, הזיעה נוטפת ממצחי אל רצפת האבן. איזה יופי פה. "מה רבו מעשיך ה'" כמה אפשר כל בוקר להתפעל מזה? הא? פיצולי עוד שניה אני חוזר להיות מי שהייתי ואני קובר לך ת'חיים. או עכשיו יש שקט, מכניס את היד לכיס מחפש את המטבע הקטן נאבק בבד עד שהוא יוצא, משלשל את אם יש אפשרות להרגיש פעם כמו עובר קטן ששוחה לו בבטן אמו, זה רק במקווה. נכון המקום לא מרגיש סימפטי אבל זהו המקום! פושט את בגדיי יורד מדרגה מדרגה אל עבר המים הקפואים, כל מדרגה היא כאפה מצלצלת להתעוררות לעולם הזה, יורד מדרגה ומרגיש את הניתוק עוד מדרגה ועוד שניה אני כבר לא בעולם הזה. כל גופי במים יודע שברגע שאכניס את ראשי אני אעבור לעולם אחר משהו שקוראים עליו רק בסיפורים. איפה המגבת? כבר הספקתי לשכוח. מצאתי אותה תלויה ממול על קולב, התנגבתי ונכנסתי למקלחת, התלבשתי ויצאתי החוצה. טוב בהחלט מרגישים את השינוי. נכון פיצולי? הא? איפה נעלמת לי? אני איתך לא מדבר! לא אחרי שאתה מקפיא אותי כל בוקר. אוי איזה ילדה הפכת להיות, בגיבושים בצה"ל ידעת להגיד לי אל תוותר אל תהיה נמושה איזה ילדה אתה מה אתה בוכה, נכון? איפה נעלם המאצ'ו הגברי? הא? תשמע מזדקנים. איזה מזדקנים הדבר היחיד שהשתנה שוב פעם אתה והשמים שלך? דיי פיצולי אתה בסך הכל מפחד מהמראה החיצוני שלך. ויאלה עכשיו בוא יש לי איזו פגישה בגן חיות התנ"כי. סליחה? אתה יודע איפה המשרדים של הגן? את האמת שגם אני מחפש אותם. אני פה בערך כל יומיים ואין לי מושג איפה המשרדים האלו, מצחיק משהו ממש,רק זה חסר לי, עוד איזה דוס חפרן, סליחה אחי? אני שואל את אחד העובדים איפה המשרדים? אתה הולך ימינה עד הסוף מגיע ליד הכלוב של התנינים ואז פונה שמאלה ואתה תראה את זה מצד ימין. וואלה תודה אחי. המשכנו שנינו לצעוד בשקט בדרך שהורה לנו האיש. היה חם, הגרתי טיפות בזיעה בלי סוף, התלבטתי אם ללכת לחפש את השירותים לפני להראות כמו בנאדם אבל הנחתי שיש להם משהו באזור המשרדים. פתחתי את דלת ההזזה ומשב רוח קר הגיח מן החדר, סוף כל סוף עכשיו אפשר להתחיל לחיות. סליחה? איפה יש פה שירותים שאלתי את המזכירה. דלת שניה מימין היא ענתה בנועם. טוב, עכשיו תורי לדבר פה. את האמת שדיי פחדתי פעם ראשונה בראש פרויקט ,ועוד לבד! איך הוא נעלם לי הנחמני הזה? אז לבת שלו יש מסיבה בגן למי איכפת! סליחה? הזמינו אותי לפרויקט עיצוב החדש?חצי שאלתי חצי אמרתי. ודאי תחכה בהמשך המסדרון מימין יש כיסאות תשב הוא יקרא לך, תודה אמרתי. איזה כיסאות לא נוחים חשבתי לעצמי. אני מקווה שאני לא אשב פה עוד הרבה. לרגע התבלבלתי,הסתכלתי אחורה לראות אם אני לבד. כן זה קורה לי לפעמים, צריך להתרגל למראה החדש הזה, פאות כיפה זקן חולצה לבנה. כמה שונה זה. טוב יאלה תתאפס על עצמך. פעם ראשונה אחרי המהפך בוא נראה אם אתה עדיין טוב כמו שהיית. יוצא מהדלת ממלמל עוד כמה מילים מגיח שוב אל המזכירה.. שלום אני אומר בחיוך אני פה בקשר לפרויקט החדש, כן כן זה בהמשך מימין הוא כבר יראיין אתכם. אותנו? חשבתי בהליכה הקצרה עד לכיסא, אמרו לי צעדים, נעלי עקב אני מזהה אה! זאת המזכירה. פשש אולי יהיה שווה לנסות להתחיל איתה. היא מגיעה עמוסת קלסרים דופקת קלות על הדלת ונכנסת. שקט משתרר ,הדלת נפתחת שוב. אתם יכולים להיכנס. שנינו? שאלנו ביחד, כן שניכם. טוב. החלפנו מבטים בנינו כאליו לא יודעים מה אמרו לנו ונכנסנו אחד אחרי השני. שלום וברכה! לחצתי את ידה של מנכ"לית הגן, שלום ענה הדוס בחיוך אך לא הושיט את ידו. כן זכורים לי הימים האלה.. לא נוגע בבנות ראיתי שהמנכ"לית מקבלת אותו בהבנה, התיישבנו. טוב,אחר צהריים נעים לכולם. נדבר בקצרה על הפרויקט ואז כל אחד על החלק שלו תאריכי יעד מחירים אנשים וכו'. אנחנו משנים את גן החיות מזיזים כלובים עצים מדשאות הכל, חיצוני פנימי כל דבר שאפשר להזיז נזיז אותו. וכאן אתם נכנסים לתמונה ,כל אחד מכם יקבל חלק מהגן, או שמא תרצו לעבוד יחד. פה כבר איבדתי אותה לא מתאים לי בכלל לעבוד עם הדבר הזה שרק עכשיו השתנתי. לא יכול לחשוב על זה. באותו היום לא יודע למה הלכתי לבית כנסת, לבית כנסת של אבא שלי זה שאני עוד זוכר מתקופת הילדות, היום הוא כבר יותר אתר תיירות מבית כנסת נכנסתי פנימה לקחתי כיפה מארון הכיפות ונשאבתי, נשאבתי לעולם קסום, לאותה תקופה שהיינו רצים בין הספסלים רודפים אחרי הסוכריות שהתעופפו מכל עבר רצים אל הדוד הזקן שהיה מחלק לנו ממתקים רק שנהיה בשקט. אני זוכר את קול החזן מסתלסל בעדינות בקולו הערב נגעתי בספסל הרגשתי את העץ, כאילו

פרק א': התחלה: הכול התחיל ביום בהיר של תחילת הקיץ. יום אחרון ללימודים. כול תלמידות כיתה י' חיכו בקוצר רוח שיגמר השיעור האחרון אך, הוא כהרגלו לא מיהר לבוא. כל בת חשבה לעצמה מה היא תעשה בחופש הגדול, וכלל לא הקשיבו למורה שדברה על זהירות בחופש. כול אחת חשבה על הטיול ' המגניב ' שהיא תעשה אם חברותיה בצפון או בים. היו בנות שדווקא חשבו על עבודה זמנית, ואיזו עבודה מכניסה הכי הרבה. כי, יש כאלו עבודות שמכניסות יותר ויש פחות. אך, כמו כל דבר הצלצול בסוף בא, וכול הבנות רצו כמה שיותר מהר להגיע הביתה. " אל תשכחו להרים כסאות! המנקות הן לא שפחות שלכן! " צעקה המורה בקול חנוק. מעיין, ילדה צנומה, בהירת שער ועניים. הרימה את הכסא בשקט וחיכתה שהבנות יעברו. תמיד כשהביטו במעיין ענייה היו מאירות. מעיין תמיד הלכה זקוף ולא נראתה מסכנה, דבורה היה ברור ונעים. השתדלה מאוד לא להיכנס לדברי אחרים אפילו שהיו מרגיזים ביותר. בית הספר לא היה רחוק מביתה, היא הלכה ברגל לכיוון הבית, היא נכנסה. הוריה ישבו במטבח ודיברו בניהם: " הו... שלום אבא, אימא. " אמרה בהפתעה. היא לא הייתה רגילה שאביה מגיע כל כך מוקדם מהעבודה. "בואי שבי, אנו רוצים לספר לך משהו. " אמרה אימה וסימנה לה. היא התיישבה ליד אימא במבט שואל. " החלטנו, אימא ואני שאנו נוסעים לשליחות בארצות הברית להחזיר יהודים לארצם..." אמר אביה בלהט. " באמת! איזה יופי... אני התגעגע בטוח שנה הבאה אך, זה באמת חשוב להחזיר יהודים מן הגולה! כל הכבוד אבא... אימא... זה לא קל..." אמרה מעיין ברצינות. ההורים הביטו אחד בשני: "את באה איתנו... " אמרה אימא וחייכה. מעיין מצמצה והביטה בהם: "אבל... סליחה שאני מהרהרת בכם ככה..." התחילה מעיין לומר. " אנחנו צריכים אותך איתנו. קודם כל כדי לשמור על הקטנים יותר, שנית אי אפשר לעזוב אותך למשך שנה או יותר בארץ שאנחנו בחו"ל זה לא יעלה על הדעת! " קרא אימא בקול חמור. מעיין שתקה, היא לא רצתה ללכת לשם! לארץ זרה שהיא לא מכירה שם אף אחד! לאזור לא מוכר. ובכלל מה יש לה לעשות שם?! לאיזה בת ספר ישלחו אותה? לא עדיף להיות בבית ספר שיש לה שם כבר חברות?! להתחיל הכול מחדש?! כל זה עבר בראשה אך לא אמרה דבר וחצי דבר שסתר את מה שהוריה קבעו כבר. זה היה כל כך מתסכל. " אם ככה כדי שתדעי שאנחנו עוזבים באמצע החופש...בערך עוד חודש אם את רוצה להיפרד מהחברות יש לך זמן. חוץ מזה זה רק לשנה אחת זה לא שאנחנו עוברים לעולמים..." ניסה אביה לנחם. " כן, צודק..." אמרה מעיין. היא לא ידע מה לחשוב, רק הלכה לחדרה עם הטלפון להתקשר לרותם . אימה הביטה בבעלה בפרצוף קשה. " שרה, אל תקשי עליה עוד יותר... אני מבין אותה. הרי היא הולכת לעזוב כל דבר מוכר. ולא את לא יכולה להשוות את זה שגם את הולכת לעזוב את החברות שלך! היא רק בת 16 והיא הולכת לחזור שהיא תהיה כמעט בת 18 הכול ישתנה כשהיא תחזור ברור שהיא נסערת... " אמר אביה בקול רגוע. שרה גלגלה עניים. היא החליטה שהפעם תעזוב את זה ולא תגיד כלום. מעיין התקשרה לרותם, "רותם? " שאלה מעיין בקול רועד. " לא זה ליאור אח שלה. " אמר בקולו הבס. " אתה יכול להעביר לי את רותם בבקשה. " בקשה. " הלו? " אמרה רותם בשובבות. " רותם זאת מעיין. " אמרה עניינית. " קרה משהו. נכון? " " עוד חודש אני טסה לשליחות במשך שנה בארצות הברית! " קרא מעיין. וכששמעה את זה יוצאה מפיה שלה חשבה , ' בעצם זה לא כל כך נורא... הרי זה מעת ה'. אולי אני יעזור להורים שלי להציל יהודים... אולי. ' " מה? " קרא רותם. מעיין שתקה מצידה, " צריך לארגן איזה מסיבת פרדה!! עם כול החברות! " מעיין שמעה את רותם בוכה. " את חושבת? אני לא... " התחילה לומר. "בטח שצריך!! על מה את מדברת בכלל... אני אארגן את זה ואת... את רק צריכה לבוא!! מעצבנת אחת!! אני לא רוצה לשמוע שום תירוצים!! " כמעט רותם צעקה. מעיין לא רצתה לפגוע בה אז רק אמרה: "טוב... טוב! רק תדאגי שנועם תגיע היא גרה רחוק..." ביקשה מעיין. " אל תדאגי אני כבר יבקש מאחותי שתביא אותה... אנחנו לא נשכח אותה!! " קרא רותם ונתקה את השיחה. מעיין יצאה מהחדר והביטה בהוריה, "רק רציתי לומר לכם ש... אני אוהבת אתכם מאוד! " אביה חייך והביט בשרה: " נו... יקרתי אין לך מה לדאוג. את פשוט דואגת מידי. " " אני אימא ברור שאני אדאג אם לא אני אז מי? אתה! " צחקה שרה איתו. במשך החודש כולו למעיין כלל לא היה זמן לעצמה. כל היום הם ארזו את הבית לקרת עזיבה לשנה. היו דברים שהם לא יכלו לקחת אך, נראה היה למעיין שאימה הייתה מאוד שמחה אילו יכלה. כמו למשל: את המטבח כולו, כולל הארונות או את הבית עצמו, זה בהחלט היה יכול להועיל! כול הבית היה מלא בקרטונים. עוד ועוד קרטונים. הטלפון לא הפסיק לצלצל, מהעבודה של אבא, חברות של אמא, מורות וגננות של הקטנים ובעיקר חברות של מעיין. ככול שהזמן חלף הלחץ רק גבר, אם נראה שהיום לא יכול להיות לחוץ יותר בא היום הבאה והראה להם מה זה לחץ. מעיין צחקה יום אחד, ואמרה שאפשר ליצר פצצת אטום עם הלחץ שיש כאן. היא בהחלט לא הייתה רחוקה. והימים כמו חלפו עם הרוח, ערב לפני הטיסה הגיע. זאת אומרת ערב מסיבת הפרדה! זה היה עצוב מבחינתם של מעיין וחברותיה. " למה חייב להיות מסיבת פרדה? " שאלה את אביה. " הם רוצות להיפרד ממך! תני להם את הכבוד הזה... חוץ מי זה אני בטוח שרותם השקיע המון במסיבה הזאת! " אמר אביה וליטף את ראשה. " אני יודעת... " לחשה מעיין. ורצה למסיבה של רותם.

פרק 5: גילוי: אליאן נעדרה כבר יותר משבוע וגיל חיפש אותה בכל מקום אפשרי. "אני הולך לחפש את אליאן." אמר גיל ואינו שאל את אימו כמו שעשה במשך כל השבוע. גיל לא חשב לחפש את אליאן בכיכר ציון אך גם לא ידע כבר היכן למצוא אותה, לכן חיפש שם בכל זאת כיוון שזה המקום האחרון שחשב שתמצא. גיל הסתובב בין האנשים עם תצלום של אליאן ושאל אם מישהו ראה אותה, רובם סימנו לשלילה. גיל כבר חשב להתייאש מכיכר ציון שלפתע, בחורה עם עקבים גבוהים חצאית קצרצרה רצה אחריו וצעקה לו לחכות לה. "אני ראיתי את הילדה הזאת!!"אמרה מתנשפת מהריצה. "איפה!" אמר גיל מנענע את הבחורה וזיק של תקווה בעיניו. "לפני שבוע היא הצילה אותי אבל, יום אחרי זה היא נחטפה!"אמרה הבחורה כמעט בצעקה. המחשבה שאליאן נחטפה הטריפה את דעתו, "מי החוטף? את יודעת לאן היא לקח אותה? למה? מי?" אמר בבלבול אך אם זאת בפרצוף נוקשה. "אני לא יודעת לאן ואני לא מכירה את החוטף אבל, הצלחתי לרשום את מספר הרכב שלו..."אמרה הבחורה והוציאה מהתיק יד שלה העשוי עור שחור פתק קטן ובו היה כתוב את מספר הרכב. "שמע...אני צריכה ללכת אם תרצה אותי חומד מאחורי הפתק המספר ה 'פלאפון' שלי." אמרה ונעלמה מהאופק. גיל רץ לתחנת המשטרה שלפתע צלצל הנייד. "הלו?"קרא גם נתנשף מהרצה. "גיל בוא הביתה ." אמרה אמו בדאגה. "אני בדרך לתחנת המשטרה..אני אגיע יותר מאוחר."אמר גיל נחרצות. "תחנת המשטרה?!"תמהה אימו. "כן, אליאן נחטפה!"אמר גיל כמעט בזעקה. "הבנתי... תבוא הביתה זה חשוב!" קבע. "אבל אימא...!" התחיל גיל לומר. "זה דחוף!" קרא אימו. "את מבינה שיכול להיות שאליאן מתה עכשיו? חטפו אותה את מבינה מה זה אומר? אני אגיע מהר אחרי שאני יגיש תלונה במשטרה!"אמר גיל וניתק את הנייד. "אוי גיל..מה עשיתי!!" אמרה אמו והנייד נפל על הרצפה. היא כלל לא מהרה להרים אותו. גיל הלך להתלונן במשטרה על חטיפה של אליאן, בדרך התקשר להדר וסיפר לה את כל הסיפור וביקש שתלך לאימו להגיד לה שהוא כבר מגיע. הוא נכנס לתחנה שוטר ישב שם בדלפק וקרא עיתון. "סליחה?"אמר גיל. איש מבוגר נגלה מן העיתון מעט קרח עם כרס. "כן מה אפשר לעזור? שאל באדיבות. "אחותי נעלמה כבר שבוע חיפשתי אותה די הרבה זמן, בחורה אחת אמרה לי שהיא נחטפה" אמר גיל באימה. "אני מבין."אמר האיש ברצינות וקרא לאחראי. האחראי לקח פרטים: "אני מבין את הבעיה אבל, לא נוכל לעקוב אחרי הרכב בלי אישור של בית משפט." אמר האחראי ברצינות. "עד שנקבל אישור מבית המשפט היא עלולה למות אין דבר שיכול לעקוף?" שאל גיל במהירות. השוטר חשב רגע ואז אמר- "נוכל לעקוב אחרו במצלמות כביכול על עברת תנועה, אבל לא לכל מקום נכנסת המצלמה של העברות תנועה..." אמר השוטר מהורהר. "אני מוכן לקחת את הסיכון!"אמר גיל ותקווה בעיניו. בדיוק באותו הרגע הדר נכנסה מבטה היה נוקשה כאילו בלעה לימון. "אז מתי נוכל למצוא אותה?" קפץ גיל. "תבוא מחר על הבוקר, עכשיו זה לא ייתן כלום צריך לארגן כמה דברים לפני..." אמר השוטר ולא ציין מה בדיוק. "תודה לך!" אמר גיל בכנות ויצאה מהתחנה עם הדר. "הדר קרה משהו?" שאל גיל כשיצאו. "כן, אימא שלך רוצה לדבר איתך בדחיפות!" אמרה הדר בעיניים מזוגגות. מה כל כך דחוף?!" תמהה גיל, הוא לבין מה כל כך דחוף לה הרי אליאן נחטפה! הם נכנסו הביתה אימו ישבה ליד החלון ועישנה סגריה. גיל ידע שמשהו רע קרה. הדבר הראשון שגיל חשב זה שאולי אליאן מתה אך סילק את המחשבה הזאת מהראש. "טוב אני אשאר אתכם לבד." אמרה יצאה וכמעט טרקה את הדלת. "מה קרה אימא? מה כל כך דחוף?" שאל גיל בכעס אבל גם בסקרנות. "זה קשור לאליאן..." אמרה ופניה הרצינו עוד יותר וקמט בן עיניה בצבץ לו. גיל הביט מקרוב וראה שאימו חיוורת, עיניה אדומות מחוסר שנה ומבכי. "מה קרה?" נבהל גיל. "אליאן לא אחותך..." לחשה. "מה?"צעק גיל. "אליאן ל-א אחותך!!" צעקה הפעם. "אבל הבדיקה..." התחיל גיל לומר. "מזויפת! אני זייפתי אותה! כי ריחמתי על אליאן...אני כל כך מצטערת!"התפרצה בבכי שוב. והיא חשבה שכבר נגמרו לה הדמעות אבל, בכל בכי הדמעות זרמו יותר ויותר כמו מעיין מתגבר לא נגמר. "אני לא מאמין!" צעק "אני לא מאמין איך יכולת! לא אני פשוט לא מאמין! אני לא מכיר אותך...את אמורה להיות אימא שלי!!"צעק גיל וברח מהבית. "גיל!" צעקה "גיל תחזור הנה מיד!" צעקה ודמעות עדיין בעיניה. "אני כל כך רוצה להיות סתם בן אדם ולמה קורים לי דברים כאלו!" צעק גיל לאוויר. "אני לא מבין מה עשיתי ריבונו של עולם!!" צעק גיל לשמים. העוברים והשבים הביטו במבט מפוחד או מרחם, אך לגיל זה לא ממש היה אכפת.

אליאן הלכה בכיכר ציון בירושלים. בין מסוממים לשתויים וגם קבצנים מלוכלכים כשלפתע, שמעה צעקה איומה. היא רצה לבדוק מה קרה וראתה חמישה בחורים לבושים בשחור תוקפים בחורה. "הי!" צעקה, "תעזוב אותה!" הבחורים הביטו בה ורצו לכיוונה. הם היו גדולים בהרבה אבל, מגושמים. אליאן חייכה והתחילה לתת להם מכות, כולם ברחו. "איך עשית את זה?"שאלה הבחורה. "טוב, זה סיפור של בית יתומים, בעצם בית היתומים לא רצה שיחשבושהם מקפחים את הילדים את רשמו אותנו לחוגים אחרי הצהריים..אז נשמתי לציור וקאטה " צחקה, אליאן הביטה בבחורה איך היא נעלמה. למחרת אליאן עברה באותו המקום ברחוב הצר. לפתע, הרגישה מישהו תופס אותה. "הי תעזוב אותי..!" צעקה. היא נתנה לו מכה בפנים וירד לו דם מהאף. האיש הביט ועניו התרחבו הוא צחק צחוק פרוע. "יש לך יד טובה. " אמר. הוא סתם את פיה בסלוטייפ וקשר את ידיה ורגליה בחבל. אז לקח אותב למושב אחורי של מכונית. אליאן ניסתה להשתחרר מהחבלים ולפחות לדפוק על החלון בשביל להשיג תשומת לב אבל, היא לא הצליחה. לאחר כמה זמן האיש פתח לאליאן את הפה והמשיך לנסוע. "אל תדאגי, אני לא אפגע בך! " אמר בחביבות. "לאן אתה לוקח אותי!!" צעקה "למקום טוב..." אמר האיש בשלווה לא מוסברת.(יחסית לאחד שחוטף ילדה...) "כן..בגלל זה אתה קושר לי את הידיים והרגליים.." אמרה אליאן בטון רוגז וציני. האיש צחק ולא ענה. הוא הוציא לעצמו סיגריה ועישן. אליאן חשבה שהאיש לא ישים לך שהיא מחפשת משהו חד כדי לחתוך את החבל... בלי אזהרה מוקדמת האיש לחץ על הברקס, ואליאן עפה אחורה ואז קדימה, האיש רק צחק. " אני רואה! " אמר אליאן חשבה שעדיף לה לא לנסות לברוח, לאחר זמן מה הביטה מסביב, ושמה לב שהיא כבר לא בירושלים.הם היו בכביש באמצע יער ורק מרחוק נראה כפר קטן. האיש עישן עוד סגריה. "איפה אנחנו?" שאלה אך לא באמת ציפתה לתשובה. "בגולן" זכתה לתשובה קצרה. אליאן פערה עניים ' בגולן!' חשבה בהפתע. לאחר כמה זמן לא ארוך המכונית נעצרה מול שער גדול בצבע לבן. השער נפתח והמכונית נכנסה. אליאן ראתה בניין גדול שנראה כמו מוסד או בית ספר. אליאן הוצאה מן המכונית בהתחלה נסתה להתנגד: " אין טעם שתתנגדי! אני יוציא אותך בכוח ואני לא רוצה את זה!" קרא האיש. אליאן הביטה בו בעניים מזוגגות... ' לא שיש לי לאן ללכת... ' נזכרה בעגמומיות. אליאן ניסתה לברוח למרות שידעה שזה בלתי אפשרי. האיש תפס את מפרקת היד שלה, "את הולכת איתי עכשיו!" כעס. בניין בית הספר לא היה גדול במיוחד האמת שהבניין היה די ישן אך, מטופח. גינה גדולה של פרחים נצבת בכניסה ואליאן לא הספיקה לראות בדיוק, כי האיש רץ ואליאן הייתה צריכה להסיג אותו כי הוא תפס בידהה. בתוך בית הספר היו שלטים עליזים שאליאן לא הספיקה לקרוא מה כתוב בהם. האיש המשיך וסחב אותה לחדר המנהל. הוא הושיב אותה על כורסה. בחדר היו עוד איש ואישה שהביטו באיש ואז בה. "אתה יכול לסגור את הדלת.." אמרה האישה. "את שמך בבקשה." אמר האיש בקול קר. "אפשר להבין מה הולך כאן?? מה זה המקום הזה? " אמרה אליאן מבועתת. האיש כעכע בגרונו, "כנראה היא לא קיבלה תדרוך..." אמר בחוסר הבעה. "כאן זה בית ספר לאומניות לחימה." אמרה האישה בפשטות. "אני רונית סגנית המנהל וזה המורה ג'ק שאחראי לקבלת תלמידים." אמרה רונית וחייכה באדיבות. "אני סנאסי ג'ק." אמר ג'ק בפנים חתומות שלא מבעות דבר- ענייו שחורות ועורו בהיר: "כאן לומדים גם משמעת! " " וגם על צמחים, נלמד בשטח! ועל חברות ועוד..." אמרה רונית לאט ובחיוך. " חסרים לכם תלמידים?!" " לא, למה את שואלת? " שאלה רונית בתמיהה. " כי האיש שהביא אותי לכאן חטף אותי!" מרוב כעס אליאן הסמיקה. " או , אני מצטערת על זה... " אמרה רונית במבוכה מסיימת. " אפשר לתת לך שאלות כדי שתצטרפי? " התחננה רונית. " אני יכולה לתקופת ניסיון? 'מה אכפת לי..גם ככה אין לי לאן ללכת..זה לא שכיכר ציון יהיה יותר טוב.. ואם יהיה לי רע אולי זה יכפר לי על מה שעשתי..' חשבה אליאן בעגמומיות לעצמה. " כן, לפחות שבועיים " אמר המורה והביט לעבר החלון. " טוב, אני הולכת יש לי ישיבה, אתה יכול לטפל בזה ג'ק נכון? " שאלה רונית שאלה רטורית. ג'ק הנהן. " אז איך קורים לך ובת כמה את? " שאל בקרירות " אליאן לוי בת 13. " ענתה בקצרה. " כתובת? " "אין" ג'ק הביט בה מעבר לדף השאלון, אליאן הביטה ברצפה 'ואני רציתי למות...' חשבה לעצמה. לאחר כמה דקות ג'ק שלח את אליאן לפנימייה לשון לא לפני שאמר לה להתייצב בבוקר בחדר המבחנים, אליאן באמת הייתה כבר עייפה. היא נכנסה לחדר מרווח עם שולחן כתיבה גדול עם ספות וכיסאות, היה שם חלון גדול שנפרס לנוף אדיר ובחדר שלוש מיטות, אליאן בחרה את המיטה שליד החלון שלא היו בה חפצים כמו שני המיטות האחרות. לפתע נכנסה בלי התרעה מוקדמת ילדה בגילה, " הי! את הילדה החדשה!! הי לי קורים סיוון! " אמרה בהתלהבות. " הי לי קוראים אליאן... " אמרה במבוכה וגם הסמיקה מעט. סיוון הייתה הרבה יותר גבוהה מאליאן, עיניה היו חומות דבש ושערה בצבע חום בהיר. אחרי כמה דקות שסיוון חקרה את אליאן מאיפה היא ובת כמה היא, נכנסה לחדר עוד בת. " איזה חום!! " צעקה בייאוש מסוים. " הי!! את הילדה החדשה!! " התלהבה לפתע גם היא והדליק ניצוץ בענייה. " זאת אפרת..." אמרה סיוון כשהיא מציגה את הילדה. אילאן הבינה שכנראה היא המנהיגה. " הי..אני אליאן..." אמרה בנימוס. " היא מירושלים...והיא בת 13. " אמרה סיוון במקום אליאן. " גם אנחנו בנות 13..." אמרה אפרת תוך כדי נסיון להסיר את השער השחור שנדבק לה לפנים מרוב זעה. " טוב, מה העניין בואי נדליק את המזגן!! " צעקה אפרת והתחילה לחפש את השלט. " אל תיקחי אותה קשה..תמיד חם לה.." אמרה סיוון וקרצה לה. " זה לא השלט של המזגן?? " שאלה אליאן והצביעה על השולחן וחייכה מעט. אפרת חייכה והדלקה את המזגן, אפרת סגרה את העיניים בהנאה ונאנחה. " סוף סוף! " לפתע נשמעה דפיקה בדלת- " לפי הדפיקה בטח זה כפיר..." אמרה סיוון וגלגלה עיניים. סיוון פתחה את הדלת ואליאן הציצה מעל כתפיה כדי לראות מי זה, רק את שערו הבלונדיני הצליחה לתפוס, הוא בצבץ לו מעל כתפה של סיוון. כפיר פתח את הדלת בגסות מסויימת, "ערב טוב." אמר כפיר. "מה אתה רוצה עכשיו?" אמרה סיוון בעצבנות. "הי...ילדה חדשה!" התלהב כפיר "הי אני כפיר!" הצביע על עצמו בצורה מטופשת ומוגזמת. "אני אליאן." חייכה. "אז.." ניסה כפיר לומר "תפגשו בכיתה!" צעקה עלו אפרת והעיפה אותו מהחדר. "אני הייתי ממליצה לך בתור החדשה לא לתת לו כל כך.." אמרה אפרת מתנשפת מרוב עצבנות. אליאן צחקה אך הסתירה זאת, דווקא בענייה הוא מצא חן..

.

פרק 2: סודות גיל פתח את היומן והתחיל לקרא: "ליומני היקר: היום מלאו לי שלוש עשרה, לאף אחד לא אכפת. אולי אף אחד לא ממש יודע, אני רק מקווה שהיום אני לא אכבל מכות. נמאס לי מהמקום הזה! ונמאס לי שאני יתומה! ומי אמר שמשום שאני יתומה אף אחד כבר לא אוהב אותי ורוצה אותי? מי מחליט את הדברים האלו? ומה הקשר לגרב רקובה? אני לא נרדמת בלילות מרוב כאב... כל גופי שורף מבפנים!- ואני גם לא מבינה על למה ומה מגיע לי מכות? מה עשיתי? אני לא מבינה את החיים האלו! אם אבכה זה לא יעזור ואם... אני אולי קטנה אבל, כבר הספקתי להבין שהחיים לא הוגנים, שהחיים שחורים ואין להם שום תקנה!" גיל היה חייב לסגור את היומן- "גיל בוא הנה רגע!"צעק אביו המאמץ. "אני כבר מגיע" גיל היה המום מידי בשביל לזוז- 'הרביצו לה בבית היתומים? למה היא לא ספרה לי על זה?'חשב "גיל!"קרא אביו שוב. גיל יצאה מהחדר והביט בהוריו."אתה בסדר גיל? אתה נראה חוור."אמרה אמו המאמצת בדאגה. "אני בסדר, מה קרה?"שאל בקול מרוחק. "הדר מחכה לך."אמרה אימו המאמצת בקול מודאג "חיפשתי את אליאן בכל מקום לא מצאתי אותה."אמרה הדר בדאגה ודמעות בעיניה "זה בסדר,תחזרי הביתה, אני אדבר איתך בבוקר באור יום יהיה יותר קל לחפש אותה מאשר בלילה. היא בטח לא תתרחק."חייך גיל מרגיע את הדר הנסערת. "כן, אתה צודק. אני אדבר איתך בבוקר". אמרה הדר מהרהרת והלכה לביתה. גיל נכנס לחדרו ושוב ישב לקרא ביומן הוא ראה שכתב היד של אליאן השתנה הוא היה מהיר יותר וגם רעד יותר וכמה מקומת בכלל לא ראו את המילים. "ליומני היקר: למה יש אנשים רעים כל כך? הגיע לבת היתומים עוזר מנהל חדש. והוא...והוא! היה חייב לעשות את זה נכון! לאנוס את ליזי..החברה הכי טובה שלי.. אני ראיתי את זה במו עיניי!!! רציתי ללכת למשטרה- אבל הוא נעל אותי בחדר הזה! אני לא יכולה לעשות כלום...אפילו לקפוץ מהחלון אני לא יכולה הוא קטן מידי- אני כלואה כאן! הלואי ומישהו היה יכול להוציא אותי מכאן- אך בית היתומים מרוחק משכנים ובכלל מאנשים אחרים, אף אחד לא יכול לשמוע אותי צורחת! מה אני עושה! מה אני עושה..מה יקרה עם עוזר המנהל יאנוס אותי?" גיל לא יכול להמשיך- ככל שהמשיך זה נשמע יותר ויותר גרוע. "מי את אליאן!"לחש גיל. הוא היה חייב להמשיך לקרא. "יומני היקר: השתחררתי מהכלא- אבל, אל תחשב שהמצב נהיה יותר טוב עכשיו העוזר מנהל ניסה לאנוס אותי היה לי מזל והוא לא הצליח לעשות את מזימתו אך, אני מרגישה שמשהו נורא הולך לקרות לליזי! אני מקווה שזאת רק תחושה." לאחר שלושה ימים אליאן כתבה שוב. "יומני היקר: בשביל מה התפללתי כל כך הרבה זמן בסופו של דבר התחושה שלי התגשמה בצורה הגרוע ביותר ליזי חברתי הטובה! היא התאבדה!" גיל נפל מהכיסא. "אני לא יכולה יותר! אני בורחת מכאן!! זהו אני לא רוצה לגמור כמו ליזי. בטח יש מקום יותר טוב מזה! בטוח שיש בעולם מקומות טובים פשוט צריך למצוא אותם." גיל חייך מעט. "הצלחתי! הצלחתי, ברחתי מבית היתומים ומצאתי את אחי, בטח הוא ישמח שיש לו אחות נכון! אלי אמצא גם את הורי- אולי אחי ידע לאן הם נעלמו. סוף סוף היה לי מישהו שיגיד לי 'את חשובה לי' או אפילו טוב יותר 'אני אוהב אותך' או סתם יקשיב לי." גיל הרגיש אשם וכמעט זרק את היומן כשנזכר שהוא חייב לדעת לאן היא נעלמה. "יומני היקר: אחי- גיל חושב שאני מוזרה ומתבייש בי ולא רוצה שידעו שאנחנו אחים. האם הגלגל חוזר על עצמו? אני עד כדי כך גרוע? אולי ציפיתי ליותר מידי? מה חשבתי לעצמי!ההורים של גיל ממש שונאים אותי... מה עשיתי להם שהם כל כך שונאים אותי? אני באמת לא יודעת! אם הייתי יודעת לפחות הייתי מנסה לתקן את זה- אבל...את מה לתקן! את מה לעזאזל! אני אתקן אני מבטיחה!! אבל את מה!" 'אני חייב להמשיך!'תבע גיל מעצמו ובמאמץ המשיך. "ליומני היקר: אחרי שלושה חודשים כאן הכרתי מישהו נחמד שמו גבריאל, בילינו כבר די הרבה זמן והוא אמר לי שאני מוצאת חן בעניין. אני מחבבת אותו" גיל חייך- 'אולי היא אצלו.'חשב והמשיך. "יומני היקר: מה שחשבתי על גבריאל לא היה נכון- אני מרגישה כל כך מטומטמת! מה עשיתי הפעם? ראיתי אותם את גבריאל ולינוי ביחד, כשהוא דבר איתי הוא אמר: 'רק רציתי לגרום ללינוי לקנא אני לא באמת אוהב אותך' למה זה תמיד קורה לי!מה ההבדל בן החיים "החופשיים" לבית היתומים? הכול אותו דבר! אני שונאת את החיים האלה הם פשוט חסרי תקנה!" גיל הרגיש כאילו תקוע לו גוש בגרון והוא לא רוצה לרדת. גיל עצם את העניים- "אך גבריאל! אני יחטיף לו מכות! "צעק. הכעס פמפם בעורקו הוא כמעט שבר משהו. "יומני היקר: למרות שגיל מתעלם ממני לפעמים ומתבייש בי, הוא אוהב אותי. אני יודעת את זה כי, הוא אחי נכון. ולמרות הכול, הוא יישאר תמיד לצידי." גיל הסמיק- הוא לא באמת חשה כמה הקשר שלהם חשוב. "יומני היקר: עשיתי דבר רע! ממש רע!!- גיל שונאה אותי, גרמתי להדר חברה שלו לחשוב שאנחנו הינו ביחד, והוא כועס עלי ובצדק. הוא לא מוכן לדבר איתי. האמת עכשיו אני מצליחה להבין את ליזי, היא כל כך צדקה. למה אני לא חשבתי על זה?! זה פשוט כל כך פשוט להרוג את עצמך כל כך קל שזה מפחיד. מפחיד לחשוב שחייתי עד עכשיו ללא תקנה." גיל הצטמרר- 'אוי לא שלא תחשב על זה אפילו!' חשב בחרדה. הוא מצאה את הדף האחרון של היומן. "רציתי להרוג את עצמי אבל, אני לא מסוגלת לעשות את זה. אני פשוט פחדנית. שמעתי את גיל אומר שהוא שונאה אותי, אני מאמינה לו- זה גם מגיע לי. אם אני לא מסוגלת להרוג את עצמי עדיף לי לברוח מכאן. רציתי לאבק על החופש שלי אך, אני פוגעת באנשים במיוחד בגיל אז, עדיף שאני אשאר כלואה בחדר בבית היתומים ואמות מרעב." גיל סגר את היומן שלפתע נפל פתק קטן. "אליאן היקרה: אני לא הייתי אמיצה מספיק כדי להתמודד מול החיים. את האמת הרבה יותר אמיצה ממני! אני אוהבת אותך בכל ליבי! אל תשכחי אותי! ואת בקשתי האחרונה: כחי סיכון תאהבי ותתאהבי ותיראי גם את תקבלי אהבה בשפע, רק תאמיני! ליזי." גיל נשכב על המיטה ואמר לחלל החדר "אני חייב למצוא אותה!"

טוב, השאלה בסוף הפרק היא אמיתית... ואני אשמח אם תוכלו לענות עליה... (גם כדי שיהיה לי איך להמשיך ת'סיפור וגם בשביל החיים...) ##### "אז מה? מאיפה אתם מכירים?" שאלה חרות אשתו של מתניה תוך כדי שהיא מתעסקת עם השניצל ומנסה בכוח להפריד את הפתיתים, מתניה היה עם אוכל בפה אז צור ענה: "אמממ... מתניה פגש אותי באוטובוס... אז אה... הוא הזמין אותי..." "וואלה?! כמנהגו בקודש..." חייכה חרות, צור הסתכל על מתניה באי הבנה, מתניה חייך "סתם... כבר היו כמה חברה שבאו אלינו כי פגשתי אותם באוטובוס..." "או בתחנה" הוסיפה חרות "או בטרמפים או סתם באיזושהי ##### שחר פקחה את עיניה, לשנייה היא לא הבינה היכן היא אך מייד נזכרה והרימה את ידה למשש את התחבושת... "שחר!" היא שמעה את אחותה, "התעוררת! את יכולה כבר לדבר? או שעדיין קשה לך?" שחר ניסתה להתרכז במה שאומרים לה אבל לא הצליחה משהו ניקר לה בראש, היא ניסתה להיזכר על מה חשבה כשהתעוררה, לפני שאחותה התחילה לדבר... "שחר, את שומעת אותי?" "שחרושקה, את מרגישה טוב? מתוקה שלי" "שחרל'ה, זאת סבתא דינה, את מקשיבה לי?" "שחשח! ##### "אבל... איך אתה מצליח להיות כזה איש טוב ושמח? גם אז היית ככה? איך התייחסת לזה? ז'תומרת, גם אני שמח והכול... כאילו לפעמים... אבל מאיפה יש לך ת'ביטחון הזה? אני לא יכול לדמיין אותך בדיכאון..." גמגם צור בשקט כשהתיישבו על הספות... "לא יכול לדמיין אותי בדיכאון, הא?!" אמר מתניה במבט נוסטלגי "וואי, וואי אם היית מכיר אותי אז... לאיזה דיכאון נפלתי... לאן הדיכאון הזה הוביל אותי... ואתה יודע מה הוציא אותי? אנשים

פרולוג ישבה על החול הלוהט ולא חשה כי ליבה שרף יותר. הוא צרב את כפות רגליה החשופות, אבל היא חשה את צריבת הדמעות שחנקו את גרונה. ידיה האוחזות במכתב מקומט, רעדו. עיניה ראו לא ראו אך לא היה לה צורך- ידעה את התוכן בעל פה. הוא היה חרוט בליבה השסוע, קורע אותו שוב ושוב. הביטה בים, בגלים. הם היו גבוהים אבל לא מאיימים. היא כמהה אליהם, דמיינה כיצד הם נוגעים בה, מלטפים אותה וגואלים אותה. מביאים אותה אל המנוחה... לא, היא לא מסוגלת. רוצה להרים ידיים. להתנתק מהעולם שהכאיב לה, שבגד בה אבל לא בדרך הזו. לא רצתה במוות איטי ומכאיב. היא כבר התכוננה... לידה היה המכתב שפצע את ליבה. היא חשבה שהוא זה שיביא את המזור לחייה האומללים וכשפתחה אותו התרסקו עימו כל תקוותיה וחלומותיה. רצתה כבר לסיים וזהו. לא לחוש יותר את הכאב. להרגיש כלום. אבל עכשיו פתאום לא מיהרה. עכשיו רצתה לשחזר את הכול, להיפרד מהכאב שהיה מנת חלקה וחברה לחיים. זוכרת את עצמה בגיל קטן. זיכרון מטושטש ולא ברור. בוכה בלילה מסויט ויד רכה מנסה להרגיע אותה- היד של אמא. במשך שנים כמהה לחוש את המגע הזה... אבל אמא לא היתה. אמא הלכה. החיים כבדו עליה והיא נטשה...אותה. בחרה לברוח ולהשאיר ילדה קטנה עם אבא שלא ידע להכיל את כאבו ואת כאב ביתו הקטנה. בגיל 6, שנה לאחר שננטשה, נשלחה לאומנה. מאז, עשר שנים אחרי, עברה משפחות רבות יותר מסך שנות חייה. עם אבא לא רצתה לשמור על קשר. חשה שבגד בה ונטש אותה ביום בו נטשה אותה אימה. דווקא כשהיתה זקוקה לו יותר מכל... חפנה גרגירי חול רותח בכף ידה. מייחלת לחוש בכאב הצריבה והשליכה אותו בזעם על שלא הצליחה לחוש בו. נזכרת בכל אותן פעמים שניסתה להכאיב לעצמה כדי לחוש קיימת- גם בהן נכשלה. השתעשעה בדמיון בו באים לבשר לאבא על מותה. כיצד הוא פורץ בזעקות שבר ו...מתקשר לספר לאמא שלה. אמא חשה בנקיפות מצפון ולא סולחת לעצמה עד יומה האחרון... 'כן, בטח...'- קימטה את המכתב שבידה לכדור קטן. המילים בו הבהירו לה מעל לכל ספק שאם היא תמות, לאמא לא יהיה אכפת. לאמא יש חיים אחרים ולה אין בהם חלק. אף פעם לא היה... למי יהיה אכפת אם כבר לא תהיה? למשפחות שזרקו אותה מבתיהן, מפחדות שתהרוס את חינוך ילדיהם? לכמה נערות שוליים שחברה אליהן וברגע האחרון, כשעוד אפשר היה, ניתקה מהן קשר וברחה? לא, זו לא היתה הדרך שלה. היא כאבה, התמרדה, אבל לא פשעה. עכשיו, כשהדף מונח בכף ידה ובידה השנייה שבר זכוכית חד, עצמה את עיניה. הרימה את ידה, ובתנועה חדה וזועמת חתכה את הווריד. כשחשה את האפלה הסובבת אותה, את קולות הגלים שסערו מתרחקים ומטשטשים, נתנה לשלווה להציף אותה ולהתפשט בתוכה. עכשיו כבר לא חשה בכאב. לא חשה כלום... * * * יד רכה נגעה בכתפה. מבולבלת, מצמצה את עיניה. איפה היא? של מי היד הזו? של אמא? זו חייבת להיות היד של אמא- זה אותו מגע רך וענוג. אבל המגע של אמא מזמן כבר לא ענוג. הזכרון שלו נמוג מזמן. פקחה את עיניה. דמות מבוגרת של אשה הביטה בה בחום: "סוף כל סוף פקחת את עינייך. כבר רציתי להזמין רופא" "איפה אני?" קולה היה צרוד. זכרון של זכוכית שבורה ומכתב מקומט צף ועלה והיא הביטה על זרועה. תחבושת לבנה כיסתה את מקום החתך. האישה עקבה אחר מבטה ואמרה: "הו, אל תדאגי. כנראה שנחתכת מעט משבר של זכוכית. אבל זה לא היה עמוק ואפילו תפרים כנראה שלא תצטרכי. בטח נבהלת מאוד אם התעלפת. לא נורא, עכשיו זה מאחורייך, שיינהל'ה". "לא קוראים לי שיינהל'ה", רק זה חסר לה, לפול על תמהונית חולת אלצהיימר. "או, אני יודעת, שיינה זה יפה ביידיש. ואת ילדה יפה. או, ולי קוראים ברכה. אני אלך להכין לך כוס תה, תנוחי,תנוחי שיינהל'ה. אחר כך יהיה לנו זמן לדבר. ברכה יצאה מהחדר. * * * מאז, היא קראה לעצמה שיינה. המשך יבוא...

'ההורים' חשב לעצמו צור באירוניה...אם מחשבים את מעיין, אשתו של אבא כאמא... אז באמת יש לי הורים ולא הורה...'הוא לא הבין את עצמו, בחיים הוא לא היה מסכים ללכת עם אדם זר הביתה שלו, הוא גם היה בחור ביישן הוא בחיים אפילו לא דיבר עם אנשים שהוא לא הכיר, 'מאז שאמא נפטרה נהייתי ילד סגור מאוד,' חשב צור... 'מופנם מאוד, רציני קצת... למרות שבתמונות רואים שלא תמיד הייתי ככה... יש תמונה אחת אני מדבר עם איזה זקנה ברכבת... ##### שחר מהרה להכניס את הקופסה של הסיגריות לכיסה... מעניין מה אבא היה אומר אם הוא היה יודע מה עבר עלי אחרי שהוא נפטר... נהייתי עבריינית צעירה והוא כ"כ דאג תמיד שזה לא יקרה... גם כשכל החבר'ה מהשכונה התחילו להידרדר... הוא תמיד כ"כ דאג לי, אבל לא העיק... הוא הסביר למה הוא דואג וכשהסברתי לו ת'צד שלי הוא לא דאג יותר ולא הציק לי לעשות מה שאני חושבת שטוב... אבא... איך אני מתגעגעת אליו... שתי הדמויות כבר היו ממש ##### "יש לך איזושהי השערה מי המישהו הזה?" שאל מתניה בחיוך, "לא התכוונתי להגיד את זה בקול..." הסמיק צור, "לא משנה אם התכוונת או לא, כבר אמרת..." חייך שוב מתניה, צור חייך גם הוא, 'אני מתחיל להבין למה אני הולך עם הבנאדם הזה, שאני לא מכיר, הביתה שלו...יש לו כזה קסם אישי כזה הוא כזה מאיר כזה, לא יודע איך להסביר אבל כשהוא מחייך אני לא יכול שלא לחייך גם כן... יש לו חיוך משמח כזה... אמיתי... אני לא מכיר הרבה בני

בס"ד פרק ד' ושוב שיגרה, אבל הפעם יותר טוב. הדס מחייכת אליה כרגיל,רותם חזרה לנגן,קצת ללמוד.אפשר לומר שהיא די התגברה על דיכאון שפקד אותה. אפילו לילך שותפתה לחדר הייתה יותר נסבלת. אם היית מסתכל היטב אפשר היה לראות איזה נצנוץ קטן של שמחה בעיניים. רותם החליטה שהיא רוצה ללכת לעיר לקנות לעצמה בגדים אחרים, קצת שונים וגם ללכת לימין משה לקבל שם השראה, להתמכר לנגינה החיה מול החומות ולשכוח מכל העולם. היא קיבלה את האישור של תרצה ויצאה מהפנימייה. כשהגיעה לרחוב יפו הרגישה שמשהו נועץ בה מבטים. התחושה הייתה לא נעימה, היא ניסתה לאתר את מיקומו של האדם, אבל היה לה קשה הרבה אנשים הסתובבו בין החניות וערכו קניות לקראת שבת. היא החליטה להתעלם מההרגשה המעיקה ולהמשיך לשוטט בין החניות. לפתע ראתה בחור צעיר שנועץ בה את מבטו מעברו השני של הכביש. היא המשיכה ללכת עוד קצת במורד הרחוב ההומה, והיא פנתה ונכנסה לרחוב צדדי כעבור שתי דקות הבחור פנה לשם גם. בום. הגיטרה נחתה על ראשו של הבחור והפילה אותו על הרצפה. הוא היה מבולבל וראשו כאב. מאד כאב... רותם החליטה לנצל את המצב לטובתה.היא הביטה בו במבט קשה וידה נצמדה לגרונו. "מה אתה רוצה?" "עזבי אותי, אישה טיפשה!" צעק. "מי שטיפש פה זה אתה ,בחור צעיר" גיחכה " תגיד כבר מה אתה רוצה! אין לי זמן אליך!" היא הוסיפה בקור "חמי ואלברט שלחו אותי אלייך" "מה קרה אין להם את הכבוד לבוא אלי?" שאלה בלגלוג כלפי חוץ ובתוך תוכה החל הפחד להזדחל אליה. " הוא רוצה את הכסף!" קשיחות. זאת הדרך לדבר עם פושעים כמו חמי ואלברט ושליחיהם. רק ככה יש להם טיפת כבוד אליך. רותם ידעה את זה, לכן היא נקטה בשיטה הזאת. אם היא תראה לו שהיא פוחדת יבוא קיצה עליה. את זה למדה בשכונה. "איזה כסף?" היתממה. "את יודעת!" "דבר ברור! ילד!" איימה עליו הצמידה את ידה לגרונו חזק יותר "את חונקת אותי" חרחר "לא נורא אף אחד לא מת מיד ממעט מחסור בחמצן, אומרים שהמוות יותר איטי" היא חייכה אליו חיוך לא נעים. "משוגעת!" הוא הביט בה באימה. "אז מה אתה אומר בחור צעיר? תנשום כמה נשימות עמוקות, זה יעזור לך לדבר" היא עקצה אותו בלשונה הוא פתח עיניו. פחד ותחנונים ניבטו מהן. "הכסף שאבא שלך חייב להם!" הוא ענה בקול ניחר. "אין לי אבא" "יש לך" "תמסור להם שאת הכסף ידרשו ממנו ולא ממני" אמרה ושחררה את ידה מגרונו "ותמסור להם גם את זה" הוסיפה ובעטה בו בבטנו . הוא התקפל לשתיים מרב כאב. " על זה שהרסו לנו את המשפחה" היא הלכה משם והבחור מתבונן בה מרחוק לא מעז לגשת אליה. רותם ידעה שהנקמה תבוא מהר. חמי לא אוהב שלא מצייתים לו. בטח הוא חשב שהיא תמהר לשלם לו את הכסף. היא פחדה. אבל היא החליטה שלא תראה לו את זה. היא לא לתת לחמי לסחוט אותה!!! 'כוח מול כוח. אין בעיות חמי ואלברט, תקבלו מלחמה אם תרצו...' חשבה. התעוזה שלה היום מצאה חן בעיניה. זאת המלחמה שלה בלבד מולם היא תלחם בכל אמצעי שיעמוד לרשותה. הזעם והנקמה פיעמו בעורקיה, היא נחושה להשיב מלחמה. כדי לה להיערך לסיבוב הבא. כוח. 'כוח מול כוח?' שאל קול הגיוני בתוכה 'ומה כוחך מולם? מלכי המאפיה השכונתית...' 'לא יודעת' ענתה לו נבוכה מעט. 'אולי כדאי תקראי למשטרה?' הציע. 'לא!' היא ענתה לו בהחלטיות. ' את עושה טעות!' הוא טען 'ראיתי את כוחה של המשטרה בשכונה! אפילו להיכנס לשכונה הם פוחדים .עולם הפשע חוגג ולהם לא אכפת. אז למה שהם יתערבו לטובתי כאשר הם מסתובבים חופשי בשכונה כמו מלכים?' טענה. 'הם גדולים עליך. לא תצליחי להתמודד מולם' טען בהגיון 'אולי כן?' שאלה אותו בהתגרות 'זאת המלחמה שלי וזאת ההזדמנות שלי להלחם בהם' 'את ט-י-פ-ש-ה-!!!' צעק עליה 'אולי ,אבל זאת ההזדמנות שלי לנקום בהם על הכול' 'את עושה טעות...' ביקש ממנה לחזור בו 'כבר שמענו אותך. שתוק!'

בס"ד רות, אוריה, נהורה והודיה ישבו על הדשא ודיברו, היתה זאת שעה חופשית אחרי שעתים של מתמטיקה.ישבתי איתן והתחלתי לדבר קלטתי שרות לא ממש מתעניינת בשיחה ונראה היה כיאלו היא בעולמות משלה. ניסיתי לערב את רות בשיחה אבל נראה היה שאין לה כל רצון לזה. השיעור החופשי נגמר, אוריה, נהורה והודיה התחילו לקום בזריזות לכיתה ניצלתי את ההזדמנות שהן התקדמו ועיכבתי את רות בקשתי ממנה לדבר איתה עכשיו על השיחה שלנו ערב קודם. רות רות סיימה לדבר, לא ידעתי מה ואיך להגיב. פשוט חיבקתי אותה. חיבוק כל כך חזק , חיבוק שניסה לתת מה שהמילים לא יכלו לתת. *~*~* בס"ד יום שני ראש חודש טבת. רות מקסימה שלי- קשה להתמודד עם ניסיונות שהקדוש ברוך הוא מעמיד לנו. אבל זהו עצם עניין הניסיון. רותילה שלי אנחנו נעבור אותו ביחד. את מוזמנת תמיד לדבר אמונה. אם הייתי יודעת מה פתקון קטן על השולחן יעשה לרות אולי הייתי עושה את זה קודם. רות ראתה בפתק הזה כנקודת המוצא, הבניה והעזרה היחידי שלה.שמחתי. לכל הסיפור הזה של רות היה צד נוסף, והוא "עוז". לרות היה מי שיעזור אבל לעוז לא. באחת הפגישות שלי עם ידידיה סיפרתי לו את הסיפור על רות ועוז. ידידיה לא הגיב היה נראה שהוא מהרהר כמה שניות ואחר כך הוא ביקש את הטלפון של עוז. ידידיה אמר שהוא רוצה לנסות לעזור בהתחלה קצת סירבתי לא רציתי שעוז ידע עלינו אבל ידידיה הבטיח שעוז לא ידע. זה כל כך תאם את האופי שלו לרצות לעזור לכל אחד אפילו שהוא בזמן ממש עמוס ושהוא *~*~* ידידיה קיבל חופש לשבוע. כל כך רציתי שנפגש ונהנה ביחד אחרי החודשים האחרונים ובמיוחד אחרי כל הסיפור עם רות. אבל לידידיה היו כמה תוכניות אחרות הוא רצה לחזור לישיבה ללמוד. "אמונה, אני חייב לחזור לישיבה ללמוד, כל כך קשה לי בלי הישיבה, בלי הלימוד תורה היום יומי. הצבא כל כך תובעני וקשה בלי חיזוק מידי פעם." בסוף החלטנו שארבעה ימים הוא ישב בישיבה וילמד ויום אחד נטייל ביחד ובשישי שבת הוא יהיה בבית ואני אגיע לסבתא שלי לשבת. כל כך חיכיתי ליום הזה כדאי באמת להירגע ולנוח מכל העשייה חסרת המעצורים באולפנא. אבל כנראה שהקב"ה לא חשב שאני צריכה את זה עכשיו. יום לפני שידידיה יצא לחופשה אימא של דינה, חניכה שלי נהרגה בתאונת דרכים. דינה, הייתה אחת הילדות השקטות של הכיתה, תלמידה חרוצה, משקיענית, חברותית. מותה של אמה פגע בה קשה. היא הייתה קשורה אליה. את כל השבוע של השבעה "ביליתי" בביתה של דינה. הבנות בכיתה היו מקסימות, הם ארגנו תורנויות של ניחום ולא נתנו לדינה להיות לבד בניגוד לרצונה. במהלך כל השבעה דינה כמעט ולא דברה. ניסיתי לגרום לה לדבר, לספר קצת אבל דינה לא שיתפה פעולה. היא ממש הייתה מעיין חתום. חיכיתי לרגע בו המעיין יתפרץ. בסוף השבעה חזרתי לאולפנא בתא שלי חיכו חמישה עשר מכתבים, רובם היו על בסיס של "אמונה, את יכולה להיכנס לכיתה י' לשיעור החמישי? אם כן אז תודיעי לי. תודה, רינה." אבל היו גם כמה חשובים. אחד מהם ממש הפתיע אותי. ניגשתי לפינה שקטה באולפנא והתחלתי לקרוא. זה היה מכתב מהרב-המנהל של האולפנא. אמונה- ברצוני לחזק את ידך בעבודת הקודש בה את עוסקת ונותנת את כל כולך. אשמח לשוחח איתך בהקדם כדי לעשות שיחת סיכום מחצית וחיזוק לקראת המשך השנה. עלי והצליחי הרב יהודה. פחדתי, אני לא אוהבת לדבר עם רבנים ואנשים חשובים ועוד יותר לא שיחות שבהם אומרים לי כמה אני עושה דברים טוב. ניסיתי לברר עם שאר המדריכות אם גם להם הרב יהודה קרא. מסתבר היה שכן אבל להם הוא רק סיכם את המחצית בלי כל מיני מילות עידוד וחיזוק.ובכלל כל המכתב שלהן היה שונה. ניגשתי לחדר של הרב כדי לדבר איתו בדיוק באותו רגע הוא נכנס לחדרו.

בסיעתא דשמיא! " אח, גבע! אתה מכאיב לי. מה זאת אשמתי שכואב לך? מה היד שלי אשמה? וחוץ מזה, אתה בן..." כבר התרגלתי לעני'ין שיערה איתי בבדיקות, רק היא עדי'ין לא התרגלה לתפיסות שלי ולזה שגם לבנים כואב... "יערה, על מי את צוחקת? אני מתאר לעצמי אותך צורחת מכאבים כששמים לך ת'גבס ביד..." "אבל אני בחורה. לי מותר.." "חח חברה, כמה רעש אתם מי'יצרים! עם כמות הרעש הזאת אפשר לשים אתכם במחלקת ילדים..." שילה הגיב לוויכוח שלנו באמצע הבדיקה. "אבל שילה, תקשיב, במחלקת ילדים יש מספיק רעש. וכנ"ל במחלקת יולדות ששם בכלל- כולן נשים. ובגריאטרי'ה יש את הרעש של המוניטורים" "יערה! זה לא יפה..." עצרתי אותה תוך שהיא, שילה ואני נשפכים מצחוק "שתוק אתה.. כאילו יפה לתפוס ביד של אחותך במטרה לשבור אותה.. לפחות הי'ית מחזיק ביד שאין בה סדק..." "אחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח!" "מצטער, בחורי, זה מה יש." אמר שילה כתגובה לצרחה שלי "כן, בחור. זה מה יש" חיקתה אותו יערה. "אויש, הנוער של היום..." אמר לה שילה כתגובה "כן, אני מסכימה איתך... ככה, אצלנו בצבא הי'ינו נלחמים נגד הבריטים, התורכים,הערבים. והם- מגרשים את אחים שלהם מהבתים שלהם.. אויש, הנוער של היום. אצלנו, המובחר הי'ה מי שהרג יותר בריטים והשיג יותר נשק. אצלהם, מי שהולך למובחר זה במטרה להכות יהודים ולגרש אותם. אויש, הנוער של היום. לֶמה נלחמנו?" ענתה לו בציניות מעורבת ברצינות עמוקה. "יערה, בלי פוליטיקה. כאן זה לא הכנסת..." "דוקטור, היא לא אמרה פוליטיקה, היא אמרה עובדות. פעם המטרה של החי'ילים הי'יתה לגרש בריטים, כיום המטרה היא לגרש יהודים. זה המצב." "כן, דוקטור! אל תסתבך עם משפחת אליהו! יש לנו תשובות לכל משפט, מילה, הגה או צליל שתוציא מהפה שלך בעני'יני פוליטיקה..." "עזבו אותי מפוליטיקה אני, למדתי את השבע שנים שלי כדי להיות רופא. לא פוליטיקאי. כרגע המקצוע שלי הוא לטפל בחולים ולא לעצביע בכנסת בעד ונגד ההתנתקות" "הגירוש, אני מבקש." "הגירוש, נו ניחא..." "תקשיב לי דוקטור שילה מה שאני אומרת לך, אם לא י'הי'ה אכפת לך מפוליטיקה לא י'היו לך חולים לטפל. אלא אם כן הם י'היו פגועים כתוצאה מגירוש זה או אחר..." "נראה. אולי נתעני'ין קצת יותר, תהי'ה לי עמדה." "כבר יש לך עמדה!" ענתה לו יערה בתקיפות "כן? נחמד לדעת... איזו?" השיב לה שילה בתמי'הה "אתה יהודי בארץ ישראל השי'יכת רק לי'הודים. והממשלה של ישראל נועדה לשמור על י'הודים וי'ישובים בארץ ישראל." "וגם," הוספתי "גבולות הארץ הן הגבולות מהתורה. השלטון בישראל הוא יהודי ולא גוי'י." "וווואו! איזה ציטוטים הבאתם פה... מאיפה הם?" "מאף אחד" ענתה לו יערה "זו הדרך חי'ים שלנו." "אכן. "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" עם כל המשמעויות של זה." "ואת זה מי אמר? תאומים חביבים? או שגם זה מבית משפחת אליהו?" "הרב מאיר ברלין-בר אילן. שעל שמו קרוי'ה אונברסיטת בר אילן. מכיר?" "בטח שמכיר! אשתי למדה שם עבודה סוציאלית..." "אז האיש מספיק חשוב בשבילך? יש לו 'גב'? אפשר לסמוך עליו שהוא אומר משפט נכון?" "אממ.." "תחשוב על זה." אמרנו ביחד אני ויערה ופרצנו בצחוק אדיר ומתמשך שסחף אחריואת דוקטור שילה. "טוב, בחורים צעירים, אני צריך להמשיך הלאה, היד שלך מתקדמת בקצב מטורף, ואת הקיבוע אני מוריד לך. תזהר לא לעשות תנועות חדות (אתה יודע, ימינה וכד'..) אחרת אני שם לך את זה לחודשי'ים!" "כן המפקד" "אהה, וגם, אתה צריך ללכת להחליף את הגבס שעל היד לגבס קל. אני אקרא לאוהד שי'יקח אותך..." "שילה! אני אקח אותו!" זה הי'ה כל כך צפוי שיערה תציע את זה. אבל מה אכפת לי? "חחח... יערה, לא הכל את יכולה לעשות...בכל זאת- בשביל זה יש כאן אחים ואחיות..." "נו, ומה נראה לך שאני אם לא אחותו?!" "חחח יערה... את מצחיקה אותי" "כן. גם אותי" הצטרפתי. "בי'י! תהנו! ואל תשכחו שהמבקרים שלכם כאן רק לחצי שעה!" "אלף, דוקטור- שעה. בית- לא "בי'י" אלא "להתראות" אנחנו בארץ ישראל וכאן מדברים עברית." "סבבה, להתראות!" "חחח, גבע, עשינו לו שטיפת מוח מטורפת!" "כן.. הצחקת אותי בקטע עם 'הנוער של היום'..." "אם זה הי'ה מצחיק..." "שלום חבר'ה! מה נשמע?" סובבתי את הראש וראיתי שיוני והלל נכנסו לחדר "ב"ה.. מה איתכם?" "סבבה.." ככה ישבנו ודיברנו שלושת רבעי שעה עד שהגיע זמן מנחה. "אולי אני גם אבוא? אני אתפלל פעם במני'ין, מה יקרה?" "את מוזמנת..." יוני הזמין אותה והבחנתי באיזה מבט שעבר ביניהם "י'יאלה, קחו את הבטטה הגדול לכיסא" "חחח, תיזהרו! יערה התחילה לחלק לכם פקודות, אתם לא מדמי'ינים איפה זה יגמר" "חפיף.." ענה לי הלל "י'יאלה, קום" קמתי מהמיטה והתי'ישבתי על הכיסא. "נוסעים!" פרצה יערה בצהלות של ילדה בת 4 אם לא פחות "יואו, איזה משוגעת אחותך!" אמר אלי'י הלל בתגובה לצהלות השמחה של יערה בדרך המשכנו לדבר על המצב בחומש, השטויות החדשות בכנסת ושטויות אחרות "שלום חבר'ה! אתם כאן לתפילה? איזה כיף! מני'ין גדול י'הי'ה לנו הפעם!" פנה אלינו בשמחה איזה אדם אחד שאחר כך התברר (על ידי יערה כמובן) שהוא הרב של הבית חולים... "כן, באנו לבקר אותו..." ענה לו יוני "אח! איזה צדיקים נערי ישראל. זכיתם בשתי מצוות! אחת- ביקור חולים. שתי'ים- אתם משמחים פה את כל החבר'ה כשהם רואים הרבה אנשים שבאים לכאן. איזה צדיקים אתם נערי'י, תבורכו מן השמי'ים!" "אה.. כן.." יוני והלל גמגמו כתגובה. "בא בחור" הרב פנה להלל "תהי'ה בבקשה החזן שלנו" "אממ.. בסדר.. תודה" "טוב, להתראות חבר'ה, אני אלך לעזרת נשים" "להית'! מסרי ד"ש לאבא" אמר לה יוני. ושוב, ראיתי את המבט ההוא בעיני'ים שלהם. "תמסור גם אתה" ענתה לו יערה ופנתה ללכת לעזרת נשים. כשנגמרה התפילה נפרדנו מיוני והלל וחזרנו לחדר. אחד ליד השני, אני מגלגל/נשען על הכיסא גלגלים- מתרגל הליכה. "גבע, אני מניחה שראית" יערה פנתה אלי'י בקול עמוק שכזה. "כן..." שנינו הבנו על מה אנחנו מדברים. תאומים או לא? "מה דעתך?" "מאיזו בחינה? הוא אחלה בנאדם..." "אז, להתחיל?" "אממ.. לא יודע.. אם את מרגישה שאת מוכנה אז ב"הצלחה לכם..." "כן... אבל.. לא יודעת- אני מפחדת..." "תראי, ברור שזה מפחיד. אבל בעזרת ה' זה יקרה מתישהו..." "אבל...אני? עכשיו? ככה פתאום? עם המצב של אמא, התאונה, כל המחשבות עכשיו בכנסת. פתאום אכנס ככה לעני'ין?" "לך זה לא כל כך סיפור. את יכולה להסתדר... תגידי תודה, יש אנשים שיותר מדבר אחד בראש- מכניס אותם לאטרף..." "אתה צודק אבל, לא יודעת... זה מפחיד, בכל זאת..." "רוצה שאני אדבר איתו?" "עם מי?" "עם אולמרט" עניתי לה בציניות להפיג את האווירה הכבדה "נו, די, למי התכוונת?" כשיערה רצינית- היא רצינית. "ליוני..." כשאמרתי 'יוני' ראיתי איזה סוג של ניצוץ בעיני'ים שלה. כמו בסיפורים. כנראה שזה רציני העני'ין שלהם... "אה.. אממ.. אתה תוכל?" "כן. בכיף." "זה יעזור לי מאוד! תודה גבע!" ואז היא באה ונתנה לי נשיקה של סבתות "יערה! אמרנו שלא. שלא י'הי'ה מראית עין." "נו, טוב.." "אני יושב, בסדר?" "כן, סבבה, אני אקח אותך... אבל יפה, אתה מתקדם בהליכה..." "לא קשה שצריך שלוש פעמים ביום ללכת עד הבית כנסת שממוקם בחור ובחזרה..." צחקנו ביחד. "יערה, צריך כבר לדבר עם כולם על אמא. זה סתם הכל מתעכב בגללנו..." ואז- ראיתי את רן. "רן! משלומך?" "אהה.. גבע, אני סבבה, הכל על הכיפאק! מה איתך?" "ברוך ה' אני בסדר גמור. ישתבח שמו!" "אז איך הולך? איפה טי'ילתם?" "הלכנו לבית כנסת..." "אהה.. שם אתם יוצאים?" ענה לי רן בטון מבין ואז הבנתי מה הוא חשב "אההה חחח, לא, רן, זאת אחותי התאומה, היא גם נפצעה בתאונה שלי" הוא פלט מין חיוך של 'לא נעים' "חחח, לא נורא.. כולם חושבים ככה.. מתרגלים" הרגיעה אותו מהר יערה "טוב, אני צריך ללכת... יש סרט שווה לנוער אם אתם רוצים... במשחקי'ה של הילדים. אמרו סרט פעולה חזק!! שווה לכם..." "אהה.. לא נראה לי, יש לנו בעיות עם סרטים כאלה... מצטער..." "טוב, בי'י!" "להתראות! ואנחנו עוד צריכים לדבר..." "אהה נכון! רוצה היום בערב?" "אין בעי'ה. אז בעזרת ה' בתשע בערב?" "אממ.. נראה לי... אצלי או אצלך?" "מה שאתה רוצה..." "אצלך, נראה לי... יש איתי בחדר עוד בחורצ'יק שנראה לי שזה יפריע לו..." "סבבה, חדר 420" "אוקי'י! בי'י!" "להתראות..." "אז זה הבחור שסיפרת עליו? נראה ממש נחמד..." אמרה לי יערה כשהתרחקנו "כן..." "וואי, תשמע! לא אמרתי לך! אבל נכון האשה הזאת, החרדי'ה מהגריאטרי'ה?" "כן, מה איתה?" "אז ראיתי אותה בבית כנסת. היא קראה תהילים ובכתה בצד... זה הי'ה כל כך מפחיד..." "אהה.. צריך כבר להתחיל עם מה שאמרנו..." "כן. י'יאלה, בוא נעשה את זה עכשיו- נתכננן, נדבר עם מי שצריך..." "אין בעי'ה, רק אחרי שאני אלמד את הדף היומי שלי..." "טוב, רבי, אני אתחיל לבדוק מה צריך..." הגענו למסדרון וראינו שהדלת של החדר שלנו פתוחה "רגע, החדר לא נעול. זכרתי שנעלתי אותו.." אמרתי לה "כנראה אחת האחיות נכנסה ושכחה לנעול. לא נורא, הכל לטובה..." הגענו לחדר וראינו בפנים את אוהד. "הי'י חבר'ה!" אמר לנו "חיכית לנו הרבה זמן? הלכנו למנחה ואז פגשנו מישהוא.." "אהה.. לא, עכשיו הגעתי..." "סבבה, מה רצית?" שאלתי "אני צריך לקחת אותך להחליף גבס" ענה אוהד "אהה, נכון, שילה אמר לי... יש מצב שזה י'הי'ה יותר מאוחר?" "כן. בטח. בדיוק בגלל זה באתי, רציתי לשאול אותך מתי נוח לך מחר..." "אהה.. נראלי בבוקר, אחרי התפילה. סביב שמונה וחצי- תשע..." "סבבה. אז אני אבדוק מתי יש לרופאים זמן ואדבר איתך.." "בסדר גמור,בעזרת ה'.." "בעזרת ה'.. בי'י!" אמר אוהד ופנה ללכת "רגע, אוהד, מזל טוב! מה שלום אשתך?" עצרה אותו יערה "מה?!" תמה אוהד כששמע את דברי'ה "היא ילדה, לא?" "לא שידוע לי... היא גם לא בהריון, יש לנו בן בן שנה וחצי וזה מספיק בינתי'ים.." "אהה.. אז למה אמרת לי שאתה הולך לבקר את אשתך במחלקת יולדות?" "אהה.. חח" הבין אוהד "היא מי'ילדת שם.." "איזה מגניב, שניכם יחד באותו בית חולים!" "כן... טוב, אני ממהר ללכת.. בי'י!" "להתראות!" "חחח.. איזה שרוטה את, יערה!" צחקתי עלי'ה "משהו כזה.." היא ענתה לי "טוב, אני אלמד עכשיו ואחר נתכנן ת'שיעורים..." "סבבה" -אשמח להא/ערות-

בס"ד פרק ט' "יובל? מה אתה עושה עכשיו?" שאלה שרית "אני? מתמטיקה!" הוא נאנח "אתה יודע מי המציא את המתמטיקה?" שאלה שרית בשובבות. "המורים!" הוא ענה בציניות. "לא, טיפשון, הערבים." " טיפשים!" "לא הם לא. זאת גאונות." היא ענתה לו. "למי שגאון ויש לו שכל כמוך " הוא קבע. " מתמטיקה זה לא לגאונים. גם אתה יכול! חוץ מזה יש מצב שחיימוביץ' לא מגיש אותי השנה לבגרות, כי התחצפתי אליו." היא אמרה "שרית, לפעמים נדמה לי שאני לא מכיר אותך. איך עשית את זה?" הוא שאל בחיוך. היא סיפרה לו את כל מה שקרה... " לך אני לא דואג. בטח בועז, המנהל שלכם יתערב לטובתך, הוא מכיר אותך. אבל לי יש מבחן עוד 4 ימים ואני לא מצליח שום תרגיל! המורה איים עלי שאם אני לא מצליח במבחן הזה הוא מוריד אותי מהקבצה א' להקבצה ב'" הוא קרא ביאוש. "למה לא דיברת?" שאלה שרית. "כי אולי בכל הבית הזה כל אחד שקוע בעצמו? " הוא ענה בכעס. שרית הרגישה צביטה בלב. 'ככה זנחת את אח שלך?' צעק עליה כל בתוכה. -"יובל בוא לפיצה! " -"אין סיכוי" -" נו ,יאללה קום" -" שרית, עזבי אותי! אין לי מצב רוח היום." -" בנאדם מה יעזור לך לשבת מול התרגיל ולהתעצבן עליו? בוא תאוורר, אני ינסה לעזור לך אחר כך." יובל התלבט "אין לך זמן לחשוב! אתה בא איתי עכשיו. לא אכפת לי! על אחריותי אתה מקבל 90+" "מבטיחה?" "חותמת" פיצה שולה , היא הפיצה השכונתית הכי טעימה שהם הכירו. יובל בחר ללכת לשם למרות ששרית רצתה לקחת אותו לבית קפה איכותי , יובל לא הרגיש בנוח, הוא ידע שהיא עובדת קשה על הכסף שלה לכן בחר דווקא בפיצה הפשוטה והטעימה. "שתי פיצות אחת עם זיתים והשנייה עם פטריות" שרית ביקשה. "תשתו משהו?" שאלה המלצרית "מה אתה רוצה?" היא שאלה את יובל -"קולה." הוא אמר. -"טוב , אז תוסיפי בבקשה שתי פחיות קולה" היא אמרה למלצרית. -"וואו , שרית את לארג'ית היום. מה קרה?" -"סתם רציתי זמן איכות עם אחי הקטן" -"אין עלייך, אחות." -"תודה" היא חייכה " יובל, מה הסיפור שלך והלימודים? מה קרה לך?" היא שאלה אותו כשהתיישבו בשולחן האחרון האהוב עליהם. "אני? לא יודע הביאו לנו מורים שדורשים מאיתנו הרבה. לא הלך לי בלימודים, ובכלל כל המעבר הזה לחטיבה הוא שונה ממה שחשבתי. כל מה שמעניין אותם זה שנוציא את המאה. " "חברים יש לך ?" שאלה " כן , צחי ואמיתי מהיסודי. אבל יש להם עכשיו חברה." יובל היה נבוך "הופה! גדלת , ילד." אמרה שרית בחיוך. " אל תרדי עלי" הוא ביקש "למה שאני ארד עליך?" " כי... אני לא בקטע של חברה. ויש כאלה שחושבים שזה ילדותי." " אני לא חושבת שזה ילדותי . אני בדעה שתעשה מה שנוח לך, מה שטוב לך, אם אתה חושב שחברה עכשיו זה לא מתאים לך ואתה בתקופת לחץ ואתה צריך לקלוט מה קורה סביבך ומי נגד מי, אתה לא צריך בת שתשב לך על הראש" " תודה שרית, זה ממש עזר לי . צחי כל הזמן לוחץ עלי לצאת עם נוי , בת אחת הכיתה" "תגיד לו מה שאמרתי לך עכשיו. אף פעם אל תיתן דין וחשבון לאף אחד על הרצונות שלך. יובל, אתה אדם עצמאי ואת ההחלטות שלך אתה מחליט," שרית דיברה בלהט " תזכור את זה ,יובל! לעולם אל תיתן לאף אדם להחליט בשבילך אחרת אתה תאבד את המהות שלך, את עצמך." "זה אחד המסקנות שהגעת אליהן , נכון?" " נכון" " את חושבת הרבה בזמן האחרון." " יש מציאויות שמכריחות אותך לחשוב." "על מה את חושבת הרבה?" הוא שאל בסקרנות " על החיים" יובל הבין שהיא לא מעוניינת לשתף אותו. הוא כיבד את זה. שרית העריכה אותו על זה. "יובל, התבגרת..." היא ציינה לאחר מחשבה "תודה אחותי הבוגרת" היא חייך והוציא לשון "לא הקשבת לי עד הסוף, עדיין אתה קצת ילד..." הוא צחק. " קטן זה הכי כיף בעולם" שרית חייכה "בוא, השברים מחכים לנו" היא אמרה " השברים יכולים להישבר ואנחנו עדיין נשאר שלמים" הוא אמר בחיוך ומשך אותה לכיוון היציאה, הביתה. _______________________________________________ אני קצת בלחץ של בגרויות אז תבינו אם אני לא כותבת הרבה זמן

המכונית קיפצה בדרך העקלקלה. יחזקאל ישב שם, עם אזיקים, בין שתי שוטרים משופמים. לעצמו כמעט ולא דאג- הרי הם חייבים לשחרר אותו תוך שבוע ימים, או יותר ( "אם לא ימות במהלך החקירה" הירהר באירוניה). לאביאל דאג. הפחד כירסם את ליבו כמו תולעת ומחשבות איומות עלו בראשו. הוא סילק אותם וצייר תמונת מצב. "אני אהיה בכלא, אסביאל מבוקש, וכנראה מתחבא באיזה מקום. ירחמיאל נשאר עם הוריו. הוא יודיע למישהו שהוא נעצר. אנשי ההגנה הם הגיעו לבניין קודר. "בית המעצר- בת ים" היה כתוב בשלט. הוא נדחף מהמכונית לבניין. תוך זמן קצר הגיע לתא קטן, מבודד. סורגים שחורים הקיפו אותו. הוא היה באמצע המזדרון, ונראה כמיועד להעמיד את העצירים במצב מבייש הדומה לקוף בכלוב, שכולם מביטים בו. הוא נדחף לתא השחור. האזיקים הוסרו ממנו וחייל נותר לעמוד ליד התא הנעול. "הם מתייחסים אלי כמו לרוצח" הירהר. הוא חשב על אימו, שלא צעירה, ובוודאי דואגת לו, ולאביאל. הוא נאנח ונשכב על הדרגש בצד. מחר יעבור חקירה, ועינויים מהחיות אדם האלו. הוא חייב להתכונן למחר. חייב. הוא שמע צעדים, המון צעדים. לפניו עמדו כמה חילים בריונים שסימנו לו בידיים לבוא איתם. שוב אזיקים על הידיים והרגליים, והוא בחוץ. מלווה במשמר קפדני. חדר החקירות היה קטן. בריטי משופם ישב שם, כולו נודף ערמומיות. "או, הנה אתה. פרחח צעיר שלי" אמר וחיכך ידיו זו בזו. החיילים יצאו והוא סימן לו להתיישב. "אני חייב להגיד לך שאיתי אין חוכמות. או שתזמר, או שתמות מעינויים" איים עליו. הוא התיישב ושאף אוויר סיגריה גדולה. "היכן אביאל" שאל. ניכר היה שלמד עיברית היטב. זה לא שימח אותו. "איני יודע" אמר. "היכן אביאל" הרעים שוב קולו. יחזקאל ענה את אותה תשובה, בשקט. החוקר השתולל מזעם. "אתה לא תצא מפה חי" איים עליו. יחזקאל הלך מותש. החקירה, העינויים והשעה- שתיים בלילה, הסבירו היטב את תשישותו. אילו ידע היכן אחיו- לא היה מספר. והוא הרי לא יודע! הוא נכנס לחדר וחיכה שיורידו לו את האזיקים. גופו היה כאוב ומלא סימנים כחולים, וזוהי רק ההתחלה. לפניהם הפגין אומץ, אולם ליבו זעק מכאב. "וזה" אמר החוקר המשוגע בסוף העינויים המכאיבים "זה החלק הכי פחות כואב" אמר ושן הזהב נצצה בפיו. החשש שלא יחזיק מעמד התגנב לליבו. חשד לא מופרך. @@@ ירחמיאל חיכה עד שמכונית המשטרה תעבור. אחר הרגיע את אמו ורץ למפקד במהירות מוכפלת מקצבו הרגיל. "עצרו את אחי, את יחזקאל..." הצליח להתנשף כשהגיע לראובן. ליבו פעם במהירות. "מה?" זינק ראובן מהספה, מפיל את כוס המים מברכיו המים נשפכו על הריצפה. ירחמיאל ייצב את נשימתו. "היום, עשו אצלנו חיפוש. לא מצאו כלום- אבל חושדים ביחזקאל במשהו, כנראה חושבים שהוא יודע משהו שיעניין אותם. הוא כנראה נלקח לבת-ים" הוסיף. "אל תדאג לי, גם לו ידע לא היה מספר דבר עלי" הוןסיף בבטחה. הוא הביט בפניו של ראובן, שהחוירו. "אני הייתי שם" אמר ראובן בשקט. "ויש שם חוקר אחד, משוגע. אני בטוח שהמצב רע. תקווה שהוא יחזור מהר, ושיחזור". השתררה שתיקה בחדר. שתיקה אותה הפר ראובן. "יש לי משימה בשבילך. רוצה, או שתעדיף שמישהו אחר יעשה זאת במקומך, הרי אחיך מבוקש והשני במעצר. אני אבין אם תסרב" אמר בלאט. הסקרנות ניצתה בו. "ומה היא?" שאל. "התנקשות" פלט ראובן במהירות והביט בעיני הצעיר. הם שידרו נחישות. "לקחתי" ענה. שוב השתררה דממה. ראובן הושיט לו דפים בהם כתובים הפרטים. "בעוד שלושה ימים. כתוב לך מי בא איתך ולאיפה" אמר והביט בפני העלם שהביטו בדפים בעיון. "תקרא את זה פה ואז תארגן הכל. אתה יכול לקחת נשק מהסליק, אך היזהר עליו. תיקח אנשים שהסיסמא שלהם היא סודיות, סודיות וסודיות. זה חייב להיות סודי". הוא קרא את הדפים במהירות. שלוש קצינים. מכובד בהחלט. לא שונאי ישראל מאד בולטים, אבל בהחלט מזיקים ליהודים. הוא ערך רשימה של בחורים- שבעה במספר שיתאימו. הם חייבים להילחם.

הקדמה: שלושה אחים, שלוש דעות, שלוש מחתרות. הדמויות המרכזיות הם שלוש- אביאל- בכינוי רפאל- 17-לח"י יחזקאל- בכינוי ניקא-ל-19- הגנה ירחמיאל- בכינוי ישראל- בן 16 -אצ"ל הערה: הכותבת היא בת דודתי החמודה, שאין לה מחשב בבית... היא תשמח אם תנחשו בת כמה היא, ואני אגלה לכם בשמה בסוף... ולסיפור... הוא יצא מהבית חרש, הביט לכל הכיוונים, העיף מבט מתגעגע בדלת הבית ורץ כפוף אל האפלה. הוא הגיע לחורשה הקטנה שבקצה הקיבוץ, ודפק שלוש דפיקות, שתיים ושוב שלוש. יחזקאל שמע רחש בבקתה ולחש: "מדינת היהודים". הדלת נפתחה בחריקה ועלם אדמוני פלט "יחזקא-ל?". יחזקאל נאנח. "אתה צריך לבקש ממני להזדהות, ואל לך מלהשתמש בשמי האמיתי! קוראים לי ניקא-ל. ברור? יש מלשינים בכל מקום. חיביים להיזהר, דוד, וגם אני יודע שאתה פלוני אלמוני במקורך, אה... וכן, זה אני, ניקא-ל" אמר בלחש, יאוש ומעט כעס על חוסר הזהירות של חברו. הנה- רק אתמול תפסה הבולשת הבריטית את יוסף כהן, פעיל בגרעין ה'הגנה', ומבוקש מספר 7 אצלם, לפי הבדיקה האחרונה, כי חברו קרא לו בשמו האמיתי בפעולה, ואף כי שוחחו חרש, שמע זאת אחד מה'כלניות' ומסר למפקדיו. יוסף בבית המעצר בעתלית, ובקרוב יועבר כנראה ליפו. כל המחשבות הללו חלפו במוחו. הוא התעשת- "אולי כדאי להכנס?" העיר לחברו שהיה שקוע גם בהירהורים כבדים. הם נכנסו לבקתה, חדר מפקד קטן היה שם וכמוהו כמה בחורים שהיו עסוקים בדברים עמוקים. יחזקאל התקרב מספיק כדי לשמוע אותם: "צריך לגייס עוד כמה חבר'ה אלינו" אמר נער נמוך שכינויו אפרים למנשה, האחראי על הגיוס,"עוד מעט האצ"ל יהיו יותר גדולים ממנו בקיבוץ" רטן 'יעקב'. "אתם מגזימים" העיר יחזקאל בקולו המעמיק, היציב. כולם הסתובבו והביטו בו, אחר נשמו לרווחה. "הבהלת אותנו" התלונן יעקב. יחזקאל חייך והסתובב. הוא נעצר, ועמד דקות ארוכות בתנועת הליכה. "למעשה, יש לי מישהו שאפשר לגייס" אמר למנשה, האחראי על הגיוס. "מי" מנשה התעורר לחיים, יחזקאל רכן אליו ולחש באוזנו "אחי הבכור, אביאל, ואחי הגדול- ירחמיאל" "משפחה של אלים" גיחך מנשה. יחזקאל שתק. "אז מה אתה אומר, ניקא-ל" קרא לו בשמו המחתרתי "בני כמה הם?" "תשע עשרה ושש עשרה, והם בכושר טוב לפחות כמוני." לא היה זה דבר של מה בכך להיות בכושר טוב כמו של יחזקאל, ומנשה ידע את זה. "זה נראה טוב, אני יודע את שמך ושם משפחתך. אתה לא תיהיה בבית מחר בארבע, ואני אקרא לירחמיאל ראשון. בעוד שלושה ימים נדבר עם אביאל". מנשה היה מבוגר מכולם- בחור בן 28, שעלה לבדו מהגולה, והקיבוץ היה משפחתו. מכיוון שידע את השמות של כל אחד ואחד במחתרת שבקיבוץ, את שם משפחתו, גילו ומגוריו, "ירד למחתרת" והתחבא בביקתה, שהיוותה את ביתו. הדלת הנוספת, של המפקד המקומי, נפתחה. "ניקאל, קראתי אותך לדבר בעל ערך גבוה ביותר, ואתה מאחר לבוא לחדרי" יחזקאל הסמיק, ונכנס אחריו, ממלמל מילות התנצלות. הוא נעמד והצדיע, אך המפקד הצביע לו על הכסא ופתח את פיו. "אני עוזב את הקיבוץ" ירה המפקד, יאיר בכינויו, את ההודעה בלי הקדמה. יחזקאל לא הצליח לכבוש את תדהמתו. "למה? לאיפה? מה יהיה? מי יהיה? מה תהיה שם?" המטיר מטר שאלות על המפקד. "אחד-אחד" צחק יאיר. "א'- אני הולך לעזור בגוש הפלמ"ח, וב'- אתה תחליף אותי!, אה, אם תרצה כמובן..." הוסיף בנימוס. יחזקאל חש משותק. הוא, מכולם, הוא?! איך? למה?. הוא לה הביע את מחשבותיו בקול, אולם יאיר חש את היסוסיו- "למה?! כי אתה הכי אמיץ, הוא הלך לחלון והביט אל יאיר, דקות ארוכות, עד שזה התמזג עם קו האופק, עם השמים שנצבעו בצבעי אש, מביט אל השמש הנושקת לאדמה...

בס"ד יומיים אחר כך "טוב, אז מה החלטנו?"שאל חן כשהוא מערבב את כוס הנס. "שולחים את חנן ,לא?"שאל גיא כשהוא מרים את ראשו מהספר המונח על ברכיו. "הבעיה שהוא דתי, זה יגביל אותו" התערב לפתע רונן. "זאת לא הבעיה המרכזית" "אז אם לוקחים ת'עינין ברצינות, צריך קודם כל לגבש תוכנית" אמר שרון המציאותי בחבורה. "קודם צריך לדבר איתו" "אוקי אני מתקשר" אמר רונן וחייג מה זה ? זאת הפעם השלישית שאני מתקשר ולא עונים!"התעצבן רונן והפליא מכותיו במכשיר האומלל. אולי תתקשר לפלאפון שלו? כאילו!" אמר גיא . אין לי ת'מספר שלו" "קח! ותתקשר מהר" אמר חן, ומסר לו את המספר. "הלו" נשמע הקול של חנן עייף וצרוד. "הלו חנן ? זה רונן". "הי רונן מה קורה" אוף מה הוא רוצה מהחיים שלי, חשב. "פ'סדר, חנן, אני רוצה להיפגש איתך " לא ידע איך לנסח את זה אחרת. "אוקי, אבל מתי?" "עכשיו! בא מהר אל המשרד" "אני לא יכול עכשיו" "מה זה לא יכול" התעצבן רונן "אני צריך אותך עכשיו!" "תקשיב רונן, סבתא שלי בבית חולים, היא במצב קשה ,אני לא ישן כבר כמה לילות." "אוי אני מצטער, אבל אני צריך אותך דחוף!!!" "אוקי אני אשתדל להגיע כמה שיותר מוקדם" "טוב ביי רפואה שלמה" "ביי" רונן ניתק ושקע במחשבות. "נו, הוא בא" שאל חן "לא , הוא לא יכול כעת" "מה?אני יושב פה ומחכה לו והוא לא יכול, חוצפן!!" "סבתא שלו בבית חולים, והוא יושב לידה" "אז מתי הוא יבא?" שאל חן "בהקדם" אירן "ציפורה, את מוכנה?" "כן, רגע אני רק צריכה להכניס לתיק עוד משהוא,תשמור על יעקובי רגע." משה הרים את יעקוב על זרועותיו וחבקו "ממך אני לא אפרד לעולם"לחש לאוזנו. הקטן גרגר משהו בתגובה ומשה חבקו שוב. "משה" "כן" "יוצאים?" "כן יוצאים, קדימה" "דיברת עם המבריחים?" הנמיכה ציפורה את טון דיבורה "כן" אמר משה כשהוא משחק עם הקטן. "אז מתי הם מגיעים?" "הם לא מגיעים אנחנו צריכים להגיע אליהם" התעצבן משה "אוף כמה את משגעת!" אחרי כמה דקות של שתיקה שאלה שוב "איפה נפגשים?" "מאחורי הצריף הישן שבקצה השכונה ,קדימה תיפרדי מהבית" ישראל "הוא אמר שהוא מגיע עכשיו ,לא ?" שאל חן "כן, ככה הוא אמר" ענה רונן "אני חושש שהוא לא יסכים" אמר גיא "נחיה ונראה" אמר שרון לפתע נשמעה נקישה מהוססת, ולחדר נכנס בחור צעיר ורזה בהיר פנים שכיפה סרוגה מונחת על שערו הבלונדיני, וסיכה מחזיקה את הכיפה פן תיפול לו מערמת השיער הוא התיישב על אחד מהכיסאות הפנויים המפוזרים בחדר. "חנן, תקשיב" נאנח חן אני מקווה שזה לא יהיה קשה לשכנע אותו "שמעת על האיום הגרעיני?" "כן,ו..?" שאל חנן "וחשבנו…שאולי..נשלח אותך לשם" "אותי?" התעגלו עיניו "אני עדין צעיר אני צריך ללמוד ו.." "תקשיב" קטע אותו "אתה יודע את ההשלכות לגבי זה" "כן.. אבל…אולי תשלחו את רונן או את גיא, למה דווקא אותי?" " רק אתה יכול לעשות את זה, עם המוח שלך" "טוב" אמר חנן וקם מכיסאו "אני אחשוב על זה ומחר בעז"ה אתן לך תשובה" "טוב להתראות" המשך יבוא

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" עיניה רפרפו ואז נפקחו, ופיה פלט אנחה חלושה. היא לא ידעה כיצד נראה הגהנום, אך אפילו בחלומותיה השחורים ביותר לא דמיינה את עצמה קשורה אל אינפוזיה, ומסכת חמצן על פניה. וגן עדן זה בוודאי לא יכול להיות. המסקנה היתה ברורה כמו אורות הפלורוסנט הדולקים מעל ראשה: היא בחיים. פניה הזדעפו לרגע, ואז שבו והתבהרו כשנזכרה בפנים שנראו בתת הכרתה שניות לפני שהתעוררה. פניו של ישראל, על עיניו החומות כהות וחיוכו השקט, צפו ועלו בשנית. היא חלמה שהוא רוכן מעליה, מלטף את פניה בעדינות. היא חלמה, כמובן. לא רק שלא ראתה אותו זה חצי שנה, אלא שישראל לא היה נוגע בה גם לו היתה גוססת. מחשבותיה נקטעו בפתאומיות כשהוריה נכנסו אל החדר, עטים עליה בחיבוקים. שלושתם שתקו. הם ידעו היטב מה גרם לכך שהיו שם, כפי שהיה גם בפעם הקודמת. לפני ארבע שנים, כשהיתה בכיתה ח', אובחנה אצלה מחלת לב. זה קרה בשעה שרצה, יחד עם כל כיתתה, במסגרת שיעור ספורט. השמש קפחה ועמית הזיעה בטירוף, כשלפתע צנחה ארצה כאבן וחדלה לנשום. היא נלקחה במהירות לבית חולים, ושם, לאחר בדיקות רבות, נאסר עליה להשתתף בשיעורי ספורט או בטיולים, ואפילו לבית הספר נאסר עליה ללכת ברגל. עמית מילאה אחר ההוראות הקפדניות בצייתנות. מספיק היה בזיכרון שלושת החודשים ששהתה בבית החולים בפעם הראשונה כדי למנוע פעם שניה. עד עכשיו. אמה של עמית החלה לשלוף קופסאות מן התיק הגדול שנשאה, מלאות בכל טוב מבישוליה, ועמית חייכה בעייפות. ב"ביקורה" הקודם סבלה בגלל האוכל שקיבלה בבית החולים, ואימה למדה מן העבר. היא החוותה בשפתיה "תודה," ושקעה בשינה עמוקה ונטולת חלומות. ישראל נהג בכביש העמוס בפיזור נפש, שקוע כולו במחשבות על עמית. מדהים עד כמה חלושה היא נראתה כך, במיטה הגדולה והלבנה, מוקפת שלל מכשירים חשמליים ואינפוזיות. היא רזתה מאז הפעם האחרונה שראה אותה, ושערה התארך. היא נראתה... עדינה יותר, אך בו זמנית גם נחושה יותר, כאילו עברה טראומה שחישלה אותה. לא קשה לנחש באיזו טראומה מדובר, כמובן. למעשה, זה כאב כל כך עד שחש שליבו מתפקע לרסיסים שצונחים על לוח השעונים. הוא הודיע לה על החלטתו והיא שתקה, המומה. הוא ניסה לנחם- זה לא כל כך רחוק, והם יוכלו להתראות לעיתים קרובות, אך יֶדע הפרידה ריחף מעליהם כמו נשר מעל גוויה. שניהם ידעו שהצעד הזה נועד אך ורק להרחיקם זה מזו, ושניהם ידעו שאחרי הכל, זו אשמתם שכך צריך להיות. ובכל זאת, בחזהו של ישראל עוד פיעמה התקווה שאיזשהו מסר ימצא את דרכו אליו. הודעה, פתק, ד"ש. אך דבר לא הגיע, וישראל נסע אל לימודי הרפואה בידיעה שלראשונה זה היא ביקשה מהוריה שישאירו אותה לבד בלילה, יודעת עד כמה הם זקוקים לשינה ועד כמה אימה זקוקה לאפשרות לבכות מבלי להיראות. בהתחלה רטנו, אך לבסוף השתתקו שניהם כאחד. אביה התנצל על כך שהוא עוזב אותה שם, ונסע חזרה למשרדו. עמית הדליקה את נגן המוסיקה שלה, מתעלמת מאימה, מניחה לה למעשה לנשום מעט, להזיל דמעה ולשקוע בספר שהביאה עימה. היא דפדפה בין האומנים השונים, מריצה אלבומים רבים מספור. מתוך כמעט שלוש מאות שירים, היה רק אחד שרצתה לשמוע. צלילי גיטרה מתוקים השתחררו אל תוך החדר, הוא התמכר אליהם בכל מאודו. שניות אחר כך החל הזמר לשיר, וקולו, צרוד מעט, מילא את החדר. "מה אעשה אם תלכי לי? אם תברחי לי?" ביקש הזמר לדעת, וישראל משך בכתפיו. הלוואי שידע. "שמור לי עליה... אתה שומע? אין לי כלום בלעדיה..." הגיטרה פרטה כמה אקורדים אחרונים והשתתקה, מניחה לדממה להדהד. עמית הריצה את השיר לאחור והאזינה לו שוב, ושוב. קולו של ישראל, מלוּוה בנגינתה, ניחם אותה באופן משונה. היא התמכרה לַמוסיקה. צלילים אחרונים הדהדו באוויר, וישראל ניגש וכיבה את הקומפקטייפ. הוא שלח מבט מיואש אל הגיטרה שנחה לצד המיטה, שעונה אל הקיר, ונאנח. כשניגן, זה היה... מכני. לא רגשי. כששר, אז הרגיש מלך העולם. וגם זה, רק כשעמית לצידו, מנגנת לו, עם החיוך המפוזר שלה והמבט שרואה פנימה, אל תוך עצמה. המנגינה העצובה, המתוקה, עשתה לה חשק להתקשר אל ישראל. חצי שנה שלא האזינה לשיר הזה, שלא שמעה את הקול הצרוד, ועכשיו השתוקקה לדבר איתו. היא התגעגעה לשיחות הארוכות, לצחוקים אל תוך הלילה, לשחנ"שים, לבדיחות הפרטיות, לבכי. בכי חנוק מצידו כשאיבד את כלבתו היפהפיה, כשהשתנק אל תוך פומית הטלפון ללא מעצורים. עמית שתקה, מקשיבה למילים השבורות היוצאות מפיו בשצף קצף, וכשהניח את השפופרת ללא מילות פרידה היא חצתה את הרחוב אל ביתו וישבה בחדרו, לצד מיטתו, עד שעלה השחר. פניו היו טמונות בכרית כל אותו הלילה, כאילו לא מודע אליה, וזו היתה הפעם הראשונה בה ייחלה בליבה להיות בן. היא נאלצה לשבת על כפות ידיה כדי שלא תושיט אותן לחבק אותו, וייסורים זו היתה הפעם הראשונה- והאחרונה- שראתה אותו בוכה, למרות שלא פעם ראתה אותו שבור. מרוצץ. היא, לעומתו, בכתה פעמים רבות אל מול עיניו. כשלא התקבלה לתזמורת בכיתה י', כשסבא שלה נפטר בכיתה י"א. כשנכשלה במבחן, ואז היה מצחיק ומעודד אותה. למעשה, חשבה עמית בליבה, היתה רק פעם אחת בשלוש שנות היכרותם, בה לא היה לצידה כשנזקקה לו.

"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַםִ בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׁדֶה אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" צפצוף המוניטור חדר את השלווה המדומה בה היה שרוי החדר הקטן, המרוהט בפשטות. הד הצפצופים חזר מן הקירות, משתרבב אל האוזניים כנגד כל חסימה אפשרית. הבחור שעמד בפתח, מתנשף, נעצר על המפתן, מביט בחשש- מה אל תוך אי השקט הזה, בלב המחלקה ההומה משהו. הוא הציץ אל המיטה הרחבה ואל הגוף הרפוי השוכב בתוכה, ומיהר להפנות את מבטו אל החדר עצמו, כאילו כך ימחק את התמונה שנצרבה בעפעפיו. הקירות הלבנים עמדו חשופים, כמו הארונית הנמוכה הנקייה מכל סימן זיהוי. הוא נשם נשימה עמוקה ונכנס אל החדר, סוגר אחריו את הדלת בשקט. הוא גרר את רגליו אל המיטה, וכשהגיע אליה תפס בתומכות מצידה, משתדל שלא ליפול ארצה. פרקי אצבעותיו הלבינו כשלפת את הברזל הקר, ואוזניו צלצלו כאילו צלל למעמקי הים. עיניו רפרפו על הדמות השרועה מולו, מתמלאות לפתע דמעות. מלבד חיוורון הפנים- והיה זה דבר רגיל, אם כי עכשיו חרג מתחום הנורמליות- לא נראה שום סימן חיצוני למה שזה עתה קרה. מסיכת חמצן כיסתה על הפנים הדוממים, ושקיות אינפוזיה טפטפו תרופות אל הוורידים הכחולים, המשורטטים ביד אמן. עיניו החומות, הצמאות, בלעו במבטן את הפנים שזמן כה רב השתוקק לראות. התחשק לו לצרוח כשהביט כך אל הנערה הדוממת, הנערה שאהב כל כך. הוא הושיט את ידו אל פניה, ואז נעצר לרגע. חצי ירח בשמים כהים וענף של רוזמרין עלו במוחו, והוא היסס. לבסוף הניח את ידו על מצחה הקריר, ונאנח. לרגע נדמה היה לו שקמט חרש במצחה, והוא דימה לראות את עפעפיה מרפרפים. הוא התרחק לאחור והביט בה, אך היא המשיכה לשכב, כאילו ישנה. הבחור התיישב על כיסא פלסטיק לבן, קרוב ככל האפשר אל המיטה הלבנה. הוא הניח את ידיו לצד ידה עטוית צינורות הפלסטיק השקופים, ושמט את ראשו על חזהו. הוא יכל לשבת כך שעות, אבל שמו נקרא במערכת הכריזה והוא קם על רגליו באנחה. הוא החליק את חלוקו הלבן והעביר יד על עיניו, כמוחק מראות קשים. לא המראה של הנערה השכובה במיטה, חסרת אונים, הוא זה שזעזע אותו כאלה ראה רבים מספור. לא, העובדה שהיתה זו עמית, הנערה שאהב בכל ליבו, היתה הדבר שגרם לליבו לפעום בצורה לא סדירה זו. הוא יצא את החדר, מקדם בברכה את נזיפותיו של הרופא האחראי עליו על כך שהוא רק מתלמד, ולאן נעלם לכל כך הרבה זמן? הוא הנהן והרכין את ראשו, כמתחרט. למעשה, לא רצה שהזוג שזה- עתה עבר לידו, חרד וממהר, יזהה אותו כזה שהיה כל עולמה של ביתם היחידה. זה היה טיפשי, כמובן, בהתחשב בעובדה שלא ראו אותו זה חצי שנה, והוא השתנה מאז לחלוטין. הוא נאנח, ומיהר בעקבות הרופא המתרחק. טעימה קטנה מהחיים שלי. מקווה שתהנו.

בתוך אולם גדול ומתכתי ישבו להם שני יצורים מוזרים. הם נראו כמו מן רובוטים מעולם אחר. הם נראו כך כי זה מה שהם היו. הרובוט השמאלי נראה די שמנמן ונמוך, הוא לעס המבורגר גדול מברזל ושתה קולה מנחושת מותכת. השמאלי נראה רזה מאוד וגבוה. הוא לא אכל כלום אך הרשה לעצמו להתכבד בכוס קטנה של ברגים. "אז", אמר לפתע הרובוט השמן. "איך מתקדם הניסוי?". "על מה אתה מדבר?", אמר חברו. "אהה, אתה מתכוון ל... נו, איך קוראים לו... *************** רוג'ר ג'ונס התקרב אט-אט אל החפץ. הוא שמע רעשים- אימו יצאה מן הבית. הכל היה מלא בעשן ולכן היא לא הצליחה למוצאו. רוג'ר קפץ בבהלה. החפץ זז! הוא עלה למעלה באוויר עד שהגיע לגובהו של רוג'ר. החפץ נראה כמו מן קובית מתכת ענקית. לפתע החפץ הצמיח ידיים, רגליים וראש. בבטנו היה מותבע רמקול קטן. הרמקול השמיע קולות מוזרים... "זורומינקול, צלימרדיק. טומליך וכינמום.". פתאום ידו הימנית של החפץ המוזר נשלחה לעבר בטנו והתקינה ********* אי שם, במרחבי החלל, יצאה לה לדרך חללית קטנה ואדומה. היא שטה לה אל עבר מטרה אחת, חדה וברורה. כדור הארץ. ********** רוג'ר הסתכל על הרובוט. היו לו שתי עיניים מתכתיות, שלמרות זאת הביעו רוך. היו לו גם שתי ידיים גדולות אך עדינות, וכך גם רגליו. למרות היותו מברזל הוא נראה מאוד שברירי ונחמד. רוג'ר היסס לרגע, ואז אמר: "מי אתה? כלומר- מה אתה???". "אמרתי לך", אמר רו הרובוט בקול מתכתי אך סבלני. "אני רובוט". "לא", אמר לו רוג'ר. "אני מתכוון- מאיפה? מה, אתה חייזר? שיבוט או משהו?". "אני רק רובוט", ענה לו רו. "רובוט קטן מכוכב נוגה". המשך יבוא... תולעת מושבעת... נ.ב: סליחה על הרווח הממושך בין הפרק הראשון לזה. סורייייייייי

חושך. קר,קר מאוד. רותם הידקה את הסוודר השחור לגופה. איציק פזל לכיוונה. "רוצה את הפליז שלי?" "לא, תודה." "אני מתעקש!" "אתה נורא אבירי" היא חייכה חצי חיוך איציק חייך גם. "בן כמה אתה?" שאלה לפתע. -"אני בן 28 ואת?" "15" "כמעט כפול ממך!" "עוד כמה זמן נגיע?" "עוד 5 דקות" "אני במתח! אני רוצה שזה כבר יעבור!" "גם אני. אבל יהיה בסדר" "איך אתה יודע?" "יש לי הרגשה" "מהפה שלך לאוזן של אלוקים" * * * אור קטן ומהבהב הבליח את האפלה. למי שנואש אולי האור הזה היה מסמל תקווה אבל האור הזה סימל את ההפך! העשן שהתפזר והריח הנורא היו מבריחים כל אדם מיואש או מפילים אותו לזרועות היאוש. -"קר וחשוך!" רטן חמי בעצבנות והלך בעצבנות הלוך וחזור -"אז מה!" אמר אלברט ולא הביט לכיוונו -"יש סוודר?" -"יש אחד במכונית של ג'קו" -"מי שומר על הבחורה והילד?" -"יוסי ובנדיטו" חמי היה מתוח.הוא בעט בפחית קולה שהבריחה להקה של חתולי רחוב ביללות בהלה. "שתקו!" סינן בעצבנות "כאילו שזה יעזור" ציין אלברט בחייכו הציני, המפורסם. חמי התעלם ממנו ."מה השעה?" שאל לפתע -"00:55" -"זזנו?" -"זזנו!" * * * שלוש צלליות נראו ברחוב הן הלכו אחת לקראת השניה באיטיות. הן נעצרו במרחק לא רב אחת מהשניה והתקרבו לאט לאט מבלי שקשר העין בניהן יתנתק. " שלום רותם, גדלת!" "בשביל זה הבאת אותי עד לפה? רק כדי לומר לי שגדלתי?!" "אל תדאגי, לא רק בשביל זה" הודיע אלברט "אה, באמת?" זקפה רותם את גבותיה והסתכלה על אלברט בשנאה "באמת" הוא החזיר לה מבט דומה "את הכסף!" קטע חמי את מלחמת העיניים. "כבר אמרתי לך שתדרוש אותו מאבא שלי!" סיננה בכעס " את עושה ממני צחוק?" "אולי" היא חייכהחיוך מלא "לא באתי עד לפה כדי לשמוע את זה. אולי לא הייתי ברור מספיק. או שאת מביאה את הכסף או שאת עובדת אצלנו או שאת מעדיפה לחזור לפנימיה שלך בחתיכות." "כן? אבל אני בחרתי באפשרות אחרת" הכל קרה במהירות מפתיעה הבעיטה המדויקת של רותם שקיפלה את חמי לשניים. איציק שקפץ מבין השיחים על אלברט והם התחילו להכות אחד את השני. רותם שנלחמה בג'קו ויוסי וחבר של איציק נלחם באחד מחברי המאפיה. קול נפץ הידהד ברחוב... יוסי נורה. "אני אראה לך מה זה!" שאג חמי "רותם, בואי עכשיו!" איציק תפס את ידה ושניהם רצו לתוך הסימטה הראשונה שנקרתה בדרכם. "מה יהיה עם יוסי?" שאלה את איציק תוך כדי ריצה "לא יודע" "חמי ישלוף M16! זה מסוכן מדי! תזמינו משטרה!" "היא כבר שם. כל הרחוב מוצף בשוטרים סמויים את לא ראית אותם." הם הגיעו לרחוב יפו מתנשפים. "מה יהיה עם הדס ועידו?" שאלה את השאלה הראשונה שקפצה לראשה. "לא יודע.הלכו לחלץ אותם, אולי כשנגיע לתחנת משטרה יהיו יותר פרטים" * * * "רותם!" "אני לא מאמינה! אתם בחיים!" היא רצה במהירות וחיבקה את שניהם, הדס ועידו , האנשים היקרים ביותר לה. "היי! את חונקת אותי!"קרא עידו רותם עזבה אותו מחייכת. ספרו לי הכל. מה קרה לכם ואיך הצלחתם להשתחרר?" שניהם ספרו לה איך הם נחטפו ומה היה "בכלא" שלהם:" ואז את לא תאמיני, הדס הצליחה למצוא דרך להשתחרר מהחולצה המצחינה של חמי .את יודעת שהוא לא מתקלח?" רותם והדס חייכו. עידו, עם כל ההתרגשות ,המתח עדיין הוא ישים לב לפרטים כ"כ קטנים. "בכל אופן" הדס התערבה " יכלנו לפחות לדבר. מצאנו חתיכה של מתכת חדה שאיתה יכלנו לחתוך את החבלים שקשרו אותנו. מזל שלא היו לנו אזיקים אמיתיים! " "תודה לאל!" אמרה רותם בשקט. "אחרי שהיינו משוחררים הצלחנו להרים את החלון בזמן שה"שומר" הלך לעצמו להכין קפה. הרמנו את החלון וירדנו דרך המרזב. מזל שהיינו בקומה ראשונה! הם מאוד זילזלו בנו והם שילמו את המחיר על זה!" "איפה כלאו אתכם?" שאלה רותם הדס ועידו החליפו מבטים בניהם. "בבית" אמר עידו לבסוף. רותם היתה בהלם 'בבית! הם שמו אותם בבית! היא רתחה בתוכה. ממש "הרצחת וגם ירשת!" חשבה אירוניה הדס ועידו שמו לב למתרחש בתוך רותם. "רותם אל תדאגי אנחנו עוד נחזור הביתה..." "אנחנו לא! אין לנו מה לחפש שם יותר! נמכור אותו וזהו!" "רוצה לשמוע את הסוף?" שאל עידו "ברור!" רצנו מהר דרך החצרות של הבניינים לתחנת אוטובוס הקרובה. למזלנו היה לנו אוטובוס מיד ולא חיכינו בתחנה. ירדנו בתחנה שהכי קרובה לתחנת משטרה,את הדרך שבין התחנת אוטובוס לתחנת משטרה רצנו כמובן סיפרנו להם מה קרה. גילנו שלפני שהגענו כבר שאלו עלינו, מסרנו עדות והביאו אותנו לירושלים בסביבות 23:30 לכאן, מסרנו עוד פעם עדות ואמרו לנו שגם את צריכה להגיע לכאן." רותם עצמה את עיניה.דמעות זלגו על פניה. "אני מצטערת ומבקשת מכם סליחה שהכנסתי אתכם לכל הבלאגן הזה. אני יודעת שלא הייתי בסדר וסיכנתי אתכם סתם והכל היה יכול להיגמר אחרת" הדס נגשה לרותם "רותם הכל בסדר עכשיו. זה נגמר." "רותם אל תבכי!" אבל המשפט הזה גרם לרותם לבכות יותר ולחבק חזק את עידו. "עידו תבטיח לי שלא תעזוב אותי יותר!" "אני מבטיח!" הם הביטו אחד בשני וחייכו. הדס שעמדה בצד מחתה דמעה בצד מבלי שיראו אותה. הדלת נפתחה בחבטה "באתי להתנצל ולבקש סליחה!" רותם עידו והדס הסתובבו לעבר הקול.שלמה אהרונוביץ' עמד בפתחה בוש ונכלם. רותם בהתה בו "אני יודע שלא הייתי בסדר וזילזלתי בך.אני מצטער". "הסליחה האמיתית תהיה רק אחרי שתתייחסו ברצינות לכל מה שקורה מתחת לאף שלכם" "רותם אל תהיי קשה כ"כ! אחרי הכל גם את לא היית בסדר" אמרה הדס רותם הביטה בה. עיניה של הדס הפצירו בה להתרכך "צודקת!" אמרה רותם לבסוף היא הביטה בשוטר וחייכה . 'אחרי הכל אף אחד לא מושלם ולכל אחד יש מה ללמוד כל הזמן... החיים עוד לפניה. מעניין מה הם יצפנו בחובם.'הירהרה אין ספק המקרה הזה לימד אותה שלעולם לא תסמוך על חשיבתה ויכולתיה בלבד!' רותם התבוננה בשמים זרועי הכוכבים.הבוקר יעלה עוד כמה שעות ואיתו יום חדש,עתיד חדש, טוב יותר. -סוף-

שלום, קוראים לי רוג'ר ג'ונס ואני רוצה לספר לכם על ההרפתקה שלי... זה היה בוקר סתווי במיוחד. עלים צהובים כתומים עפו בקלילות ברוח... השמיים התכולים ונטולי העננים השתקפו בשלוליות שהותיר אחריו הגשם. השמש חיממה את העצים העירומים והטילה את אורה על שדירת סי-שיין.טל נצנץ על גבעולי הדשא הירוק וספסל קטן התייבש בשמש. הדממה הייתה מכושפת כמעט. הקול היחיד שנשמע היה ציוץ הציפורים במעופן. לפתע הוטל צל על הדשא ועיטוש רם הפר את הדממה. נער בן 12 בערך חצה את הכביש הרטוב, דילג מעל שלולית כך מתחילה ההרפתקה שלי. הסיפור המיוחד שלי... לפני שאתחיל בסיפורי, אני רוצה לספר לכם, הקוראים, משהו קטן. כן, כן... אני יודע שאתם רוצים לדלג על כל ההקדמות המשעממות ולהגיע ישר אל הסיפור. גם אני הייתי עושה זאת אם הייתי אתם, ולכן אני אשתדל לעשות זאת, כמו שאומרים, קצר ולעניין. לפני ההרפתקה הזו, הייתי ילד רגיל בן 12. בעצם הייתי ילד רגיל וחנון בן 12. אתם יודעים. היורם של הכיתה. הילד הנמוך והחלש שכולם צוחקים עליו ולאף אחד לא אכפת... כן, זה הייתי אני. שום דבר לא זז. השלווה הייתה כל-כך מושלמת... כל כך רגוע ושליו... "רוג'ר!!!", נשמעה צעקה מרחוק. "רווווווג'''''ר!". נער נוסף הפר את שלוותה של שדירת סי-שיין. הוא היה בן גילו של הנער הקודם, אלא שהוא היה הרבה יותר... איך אני אגיד את זה... אגרסיבי אולי?... בכל מקרה, הנער רץ באמצע הכביש, רמס את הדשא, קפץ אל תוך שלולית גדולה והחליק לעצירה ליד הספסל שעליו ישב רוג'ר. "נו, נו, נו...", אמר הנער בלעג גלוי. "את מי רוג'ר חזר הבייתה עם אף מדמם וחבלות בכל גופו. הוא הניח את תקו ויצא מהר החוצה. הוא לא רצה שאימו תראה אותו. הוא הלך אל החצר וישב או יותר נכון הסתתר (מאף אחד) מאחורי עץ גדול. לפתע נשמעה שריקה חזקה, כמו זו שיוצאת כשמשגרים תותח. השריקה התחזקה והתחזקה על שנשמע מן 'בוווווווום' גדול, רעש חזק של עצם כבד פוגע באדמה... ואז הכל נעצר. עשן הסתלסל מחצרו של רוג'ר, ממש כמה מטרים ליד רוג'ר עצמו. רוג'ר המבוהל והנפעם המשך יבוא... תולעת מושבעת...

בס"ד במשרד של תרצה התנהל ויכוח סוער ביותר "אתה נורמלי? תראה למה גרמת!" האשימה אותו. "תגידי לי, מי חינך את הילדה הזאת?" שלמה קם מכסאו בכעס "מה זה משנה. הנוקדה היא שאתה גרמת עכשיו נזק יותר ממה שהיא שעשתה עד עכשיו!" "תרצה-" "שלמה, אתה תתנצל בפניה עכשיו!" "על מה את מדברת? להתנצל?! עוד מעט הם ישחטו אותם!" "לא יעשו להם כלום, העניין מטופל" "אני לא מתנצל על כלום! בטח לא לפני ילדה בת 15..." תרצה הביטה בו בבוז ופתחה את הדלת. "האגו שלך יותר חשוב מחיים של בני אדם. אתה אדם עלוב ומסכן שלמה. אני מרחמת עליך!" וטרקה את הדלת. * * * "איציק!" "רותם, בואי לכאן שלא יראו אותנו" לחש לה במהירות. היא הלכה אליו. 'מה הוא עושה פה?' תהתה. 'זאת מלכודת! את צריכה להיות דרוכה!' עיניה בלשו סביב לחפש תנועה חשודה. היא הלכה אליו לאט. המסדרון היה ריק רק הפרצופים המחיוכים של תמונות המחזור ניבטו אליה מבעד למסגרות. "מה נראה לך שאתה עושה כאן? אתה לא אמור להיות... איתם?"שאלה אותו בחדות. "תראי" אמר לה והוציא מכיסו תעודה של שוטר מתעלם מקולה העויין. "אתה?" שאלה ומרב תדהמה היא הגביהה את קולה. "תשתקי! שומעים אותנו" הזהיר אותה. "אז למה באת לכאן?" דרשה לדעת " כי אני יודע שאת זקוקה לעזרה". רותם פתחה זוג עיניים מופתעות לזה היא לא ציפתה. "ואיך אתה יודע את זה?" שאלה כעבור כמה שניות. "צפיתי בך!" הוא אמר לה בפשטות רותם כיווצה את גבותיה בכעס ואיציק מיהר להסביר:" יום אחד ישבת בחצר הפנימיה והיית נראית מיואשת לגמרי... מן ילדה אבודה. ביררתי עליך קצת ועל המשפחה שלך ונודע לי מה קרה. לכן אני רוצה לעזור לך" הוא הישיר מבט לתוך עיניה "מבינה?!" ובמצבך לא הייתי בורר אנשים! "חוץ מזה" קרץ לה " אני אוהב בנות פאיטריות" רותם חייכה וחשבה על דבריו. הכל קרה כ"כ מהר. היא עצמה את עיניה, ראשה כאב מהמאורעות האחרונים.' תחילה תרצה, אח"כ השוטר השמן,שלמה ועכשיו איציק שוטר סמוי. עוד מעט יבוא חמי עם זר פרחים... רותם בחנה את האפשריות שעומדות לפניה. השעה 1:00 מתקרבת, השוטר לא מוכן לעזור לה כ"כ... היא די לבד... מצד שני לתת אמון באדם שעד לפני 10 דקות חשבת אותו לאויב שלך... אבל המצב לא פשוט...' היא העבירה את משקלה מרגל לרגל, מתלבטת... "אם כך" היא ענתה לו כעבור כמה דקות "לא נותר לי אלא לקבל את עזרתך" איציק חייך חיוך גדול. "טוב, אז מה אתה רוצה ממני?" שאלה אותו עניינית "רוצה ממך, מה?" הוא לא הבין "תמורה כלשהי?!" תמהה "תמורה?!" הוא חזר אחריה בהשתוממות "כן..." היא ענתה לו, נבוכה מעט. איציק פרץ בצחוק. רותם חייכה ליו, נבוכה מעט. "רותם! מחובתי לעזור לך! גם בתור בן אדם וגם במיוחד כשוטר" "אם אתה אומר..." משכה את כתפיה והסיטה את תלתליה אל גבה. "נכנסת חזק מדי לעולם הפשע" הוא חייך. "אולי..." היא מלמלה. "טוב אז קדימה לעבודה!" * * * * קולות גניחה נשמעו מהחדר האפל והחשוך.אם אדם היה נכנס אליו הוא לא היה מאמין שלפני חצי שנה הבית הזה היה בית רגיל לכל דבר. שתי דמיות שעונות על הקיר נראו מבעד לצללים. "עידו?" לחשה הדס. "ממממ" ענה לה קול. "תנסה להוריד את זה כמוני, עם השינים ותסובב ימינה ושמאלה את הצוואר." עידו נאבק עם החולצה המלכולכת שכיסתה את חצי פניו כעבור כמה דקות הצליח גם הוא. "איזה סירחון, מזמן לא ניקו פה..." הוא ציין והשתעל. ,איפה אנחנו?" שאלה אותו הדס. "בבית שלי, בחדר של רותם, אני חושב" "בית שלכם?" חזרה אחריו בהשתוממות. "הוא ננטש מאז שאבא הרג את אמא" סיפר לה עידו. היא הרגישה את הכאב בקולו. היא שתקה ומוחה קודח מחשבות איך להיחלץ מכאן. "איך נצא מפה כשאנחנו קשורים?" עידו העלה את השאלה שהטרידה אותם מאז נכנסו לכלא הזה... הם התבוננו סביבם, החדר היה אפלולי, מעט אור חדר מהחריצים של הדלת המיטה היתה ללא מזרון התמונה היתה תלויה בצורה עקומה על הקיר וריח חזק של טחב מילא את חלל החדר. "אמאל'ה!" " תהיי בשקט הם עוד ישמעו אותנו!" לחש עידו בכעס. "תמיד היה לי פחד מעכבישים מאז שגילתי אחד בנעל ספורט שלי במחנה, בדיחה עלובה של אחד הבנים!" אמרה וזרקה את העכביש לצד השני של החדר. "רותם לא היתה נותנת לאחד כזה להיות אצלה בחדר!" קבע הם שמעו קולות מבעד לדלת. הדס ועידו קפאו במקומם ועצרו את נשימתם. -" היא תבוא!" -"מי אמר לך?" -" סמוך עלי!" -"כבר ראינו מה יצא מזה..." -" יש לך דבר יותר טוב להציע?" - "אתה לא מוכן להקשיב!" -" נראה את חכמתך" "תשמע לי, תבוא עם תגבורת!" -"למה?" -" חשבת על האפשרות שהיא תערב משטרה?" חמי פלט נחרת בוז "היא שונאת משטרה!" -"ואיך אתה יודע?" שאל אלברט בחצי התעניינות. -שמעתי אותה מתבטאת כמה פעמים נגדם" אלברט זקף את שתי גבותיו "מתי?" דרש לדעת "אני לא עד כדי כך טיפש, אלברט! יש לי מרגלים" "אתה קרבי עליה,מה?" הוא לא ענה "תגיד לי מה אתה רוצה ממנה?" "תפסיק לשאול שאלות, אני מקבל את העצה שלך. לך תעביר את הילד והבחורה למקלט!" -"לא למקלט!" -"למה?" -"כי זה המקום הראשון שהם יחפשו בו." -"אז נשאיר אותם פה!" -"פה?" -"הם לא יעלו על המקום הזה אף פעם..." -"השעה כבר 21:00 צריך לזוז..." "תקרא לג'קו ויוסי שישמרו עליהם ותקרא ל"קומנדו" שיבוא אנחנו נצטרך אותו... "חמי בחיים שלי לא ראיתי אותך כ"כ רציני!" "תתרגל! כי זה באמת רציני" "זזנו?" "זזנו" טריקת דלת נשמעה . הדס ועידו הסתכלו אחד על השני בפחד.. 'מה נעשה עכשיו?'

הקדמה- הגשמים ירדו בעז. הרוחות נשבו ודומה היה שאיש אינו נמצא בשעה זו, דומה. אי שם נשמע שאון סוסים המתקרבים בדהרה, בחשכה הסמיכה.לרגע העיר קול הסוסים את התושבים הנמים ומיד חזר השקט לכנו. הכרכה המשיכה במורד המפותל ונעצרה ליד בית עשוי לבנים ורודות ולבנות שסורגי ברזל הגנו על פרטיות תושביו.רוברט אנקולי נם בעותה עת את שנתו כשקול דפיקות העירו. 'מוזר' הרהר ' מי יכל לדפוק בשעה מאוחרת זו...' בריטון קל הסיר את שמכתו "ובכן...אספר לך את סיפורי..אתה וודאי שמעת על משפחת אן שפיוק,אצילה ביותר בכל משפחות האצולה. אבי סבי של אבי סבי היה יעצו הפרטי של המלך אדוארד הראשון. כך נמשכה השולשת עד אלי. ובכן, ידוע לך שהמלך הנרי השני כבוד מלכנו הנערץ על סף גסיסה?! זאת אמרת שעוד מעט יצטרכו להחליף את השלטון ...המלך.אבי,סבסטיאן הוא יעצו של המלך הנרי השני. לכן לא התפלא אבי כשביקש ממנו המלך שבני,סקרב, ימלוך תחתיו.אתה יודע מה זה אומר? "ובכן,במשך שבוע ימים היינו עסוקים בארמון . מילנו טפסים פרפוטקסים ולטרופסקים " .לוברט לא הבין "פרטו...מה?" פרדו אן שפיוק חייך מתחת לשפמו עבה "פרפוטקסים ולטרופסקים! זה כל מיני צווים מלכותיים...אינך צריך לדעת זאת...". לוברט ספג את הלבונו בדממה "ובכן, אמי,האצילה והכבירה,מריה דרזיווזלה אן שפיוק קראה לי לחדרה.תהיתי מאוד מה רוצה אמי בשעה זו,הייתי כול כך עסוק אך החלטתי לגשת. "שלום,בני מחמדי " פתחה אמי במתק שפתיים. "אני בטוחה שאתה נרגש מאוד.אכן גם אני. משפחת אן שפיוק הידועה עומדת להיות משפחת המלוכה החדשה! אחח..אלו ימים...וסקרב מחמדי,נכדי הקט אך הנוקשה! דם כשפים זורם בעורקו..." חשש מה התגנב לליבי.מה הכוונה דם מכושף? תהיתי 'הרי המכשפות למינהם נכחדו מהעולם'. חיכתי בקוצר רוח להמשך דבריה."בני. חייבת אני לגלות לך משהוא...לולא בוא השעה לא הייתי מגלה לך לעולם.בני,כפי שאתה יודע,אביך סבסטיאן אן שפיוק היה בן יחיד להורים ווינדי וואי". ההמשך יבוא- מחברת: אמי אלסן.

.

פרק1: אליאן נעלמת: "גיל, מה קרה לך?" שאלה הדר כאשר עמדו שניהם על גדת הנהר. "אליאן! הלוואי והייתה פשוט נעלמת!!" צעק גיל בכעס. הדר נדהמה: "למה אתה אומר את זה?! היא אחותך הקטנה!" "איך את יודעת את זה? היא סיפרה לך? אני לא מאמין! " התעצבן. 'שוב היא עושה לי את זה!' חשב. "היא התקשרה אלי וביקשה שאני אסלח לה, אז היא סיפרה לי שאתם אחים. למה לא סיפרת לי קודם!" תמהה. "כי היא מוזרה! אני מתבייש בה... ואני לא מסוגל יותר!! אני לא רוצה לראות אותה!" צעק גיל בכל כוחו. אליאן שמעה את המשפט האחרון, היא עמדה מאחורהם כול הזמן הזה. היא התחילה לבכות ונפלה על האדמה הקשה. "אתה צודק! הלוואי והייתי מתה!" צעקה. עיניה הירוקות נצצו מבכי ושערה השחור נפל על פניה. הדר הסתובבה: "אליאן!" היא צעקה, אך זה היה מאוחר מידי. היא כבר לא הייתה שם. "גיל! אתה...מי אתה?" נבהלה הדר. גיל מצידו היה בהלם. "תלך אחריה!" כעסה עליו. גיל קפץ ממקומו כמו רובוט חסר הבעה, והתחיל לרוץ אחרי אליאן. הוא הצליח לעקוף אותה ועצר אותה. "אליאן..." התחיל לומר. "די!" צעקה אליאן. גיל הביט בה בשקט והמתין שתגיד דבר מה, אך הייתה שתיקה מעיקה ואליאן הביטה בעיניו המחוסרות הבעה. רק לאחר כמה רגעים אליאן דברה: "זה בסדר גיל, אני מבינה אותך לחלוטין, אל תנסה להחזיר אותי בגלל ייסורי מצפון, שלא יהיו לך! אני תמיד מסתדרת בסופו של דבר- גם לבד. אני אסתדר, רק תדע בבקשה ש... לא התכוונתי! באמת שלא... ועכשיו תן לי ללכת, ומי יודע אולי כשאמות תבוא ללוויה שלי- ואם לא תבוא אבין אותך. זה מגיע לי, פגעתי בך." בכתה אליאן. היא המשיכה ללכת ואז נעצרה. "אני יודעת שזה לא יעזור, אבל זאת מתנה שרציתי לתת לך ליום ההולדת שלך אתמול. אני יודעת שלא תסלח לי בגלל מתנה כל כך עלובה. כבר הכנתי אותה, אז בבקשה תקבל אותה! לא בגלל שהכנתי אותה במשך שבו!, לא בגלל שלא ישנתי בגללה... אלא בגלל שאתה אדם טוב לב כל כך תסכים לקבל דבר כזה עלוב!" התחננה אליאן והגישה לו קופסה קטנה ומוארכת עטופה בעטיפה מוכספת וקשורה בסרט אדום. גופה וידיה רעדו כשהגישה לו את המתנה, היא נראתה חיוורת והזיעה. עיניו הגדולות והשחורות של גיל הביטו בקופסה הקטנה ואז באליאן- אך היא לא הייתה שם. "אליאן! אליאן!" צעק גיל. כל גופו הרחב רעד כשהוא נזכר בכל הזיכרונות שהיו לו ולאליאן. מה עשיתי? אני כל כך מטומטם!" צעק. "אליאן! גיל! איפה אתם?" צעקה הדר כאשר היא רצה לכיוונו, נושמת בכבדות ומתנשפת. "אני כאן!" אמר גיל. "איפה אליאן?" שאלה הדר, עדיין מתאוששת מהריצה. גיל התחיל לבכות, "היא נעלמה". "מה זה?" שאלה כשהיא מצביעה על קופסת המתנה. "זאת מתנת יום הולדת שהיא הביאה לי לפני שנעלמה." אמר. "תפתח אותה...אולי יש בה רמז." הציעה הדר. גיל הסיר את העטיפה ואז פתח את הקופסה. היה שם פתק ובו כתוב: "לאחי הגדול גיל יום הולדת שמח. מקווה שתאהב את המתנה שהכנתי לך. שיהיו לך חיים מאושרים J כל טוב. אחותך הקטנה אליאן." "זה מוזר, אף פעם לא אמרתי לה את התאריך של יום ההולדת שלי, איך היא זכרה?" הודה גיל בפני הדר. "יש עוד משהו בקופסה," אמרה הדר והוציאה שרשרת שחורה ותליון בצורת עיגול קטן ובצבע תואם. שמו של גיל היה רשום עליו בצבע אדם זועק. את התליון היה ניתן לפתיחה, ובפנים היתה תמונה קטנה של גיל. "איך היא הכניסה תמונה כל כך קטנה?" שאלה הדר, את עצמה יותר מאשר את גיל. "זה כל כך יפה," הוסיפה. "לא ידעתי ש... מה עשיתי הדר? פגעתי בה, זה בטוח!" אמר גיל בכאב שצרב את ליבו. "צריכים למצוא אותה!" אמרה הדר. 'חייבים... זו כל כך לא אשמתה... וגם אני פגעתי בה,' חשבה. "בטח היא הלכה לדירה שלה..."הרהר גיל. הם רצו שניהם לדירה של אליאן בכל המהירות שאפשרו להם רגליהם, ונכנסו לדירה- הדלת לא הייתה נעולה והם פרצו פנימה. הבית היה קטן אך נקי ומסודר- "אף פעם לא הייתי בדירה שלה," הודה גיל. המטבח נראה נוח למרות שהיה קטן במיוחד. הסלון גם לא היה גדול. קיר אחד שם היה צבוע בכתום, והספות נראו נוחות ויפות בצבע ורוד בהיר שלא היה נשי מידי והתאים לצבע הקיר. בצד היה ארון קטן ומאורך עם חפצי נוי קטנים, ושולחן קטן מעץ. "יש לה דירה יפה." התפעל גיל. "אליאן את כאן?" שאל ונכנס לחדר השינה. גיל נדהם וכמעט רצה לצרוח: "הדר בואי מהר!" קרא. הדר רצה לחדר השינה ונדהמה גם היא: כל החדר היה מלא בציורים של כל מיני אנשים מוכרים ולא מוכרים, של חיות וחפצים, פשוט מלא בציורים, עד כדי כך שהקירות העמוסים גרמו מעט לחץ. חוץ מהציורים היו מיטה קטנה נפתחת, שולחן כתיבה לבן וארונית מלאה בספרים. ספרי לימוד, ספרי קריאה ועוד. "הי, אני מכירה את הבחור הזה, זה גבריאל מכיתה י"א 5" אמרה הדר בהתפעלות והשתוממות. "כולם מכירים אותו... הי אני מכיר את הבחורה הזאת... זאת לינוי מכיתה י' 3, לא ידעתי שאליאן מציירת כל כך יפה... היא פשוט כשרון!!" אמר גיל במין ריחוף. "היא ציירה אותך פשוט מדהים!! אתה נראה כאן פשוט זורח, כמעט אל אנושי!!!" נפעמה הדר. "גם את בציור- את לפחות מלכה אם לא יותר, בציור את כל כך מאושרת! היא ידעה לצייר את החיוך המקסים שלך." השיב גיל. " תוכלי לעשות לי טובה קטנה? שימי לי את השרשרת של אליאן." ביקש. גיל התחיל לחפש על השולחן משהו אך היה שם רק חומר לימודי של ילדה בת 13 והרבה הרבה מתמטיקה. "מה אתה מחפש?"שאלה הדר. "רמז לאן אליאן יכלה להיעלם. לא יודע מה בדיוק, זה יכול להיות כל דבר: פתק, ציור, משהו שמדבר על מקום מסוים... כל דבר!" גישש גיל בין ספרי מתמטיקה לאנגלית. 'אולי ספר? יש כאן ספריה קטנה- אולי יש שם איזה רמז?' חשבה הדר והתחילה לחפש. "אני..." התחיל לומר גיל כשלפתע נפל על הרצפה. "מה קרה?"הסתובבה הדר. "נתקלתי במשהו... מעצבן." אמר והביט מטה. ליד רגלו היתה מה שנראתה כמחברת פשוטה אלמלא נכתב על הכריכה 'יומן אישי' ו 'שייך לאליאן בלבד'. "אני יודע שכתוב אישי- אבל, אולי זה הרמז שלנו?" שאל לפתע. "השתגעת? זה פרטי, אסור לך לקרוא את זה!" התרגזה עליו הדר. "נכון, אבל זה למטרה טובה, אליאן נעלמה ואנחנו לא יודעים לאן!" תירץ גיל, לעצמו יותר מאשר להדר. "יכול להיות שהיא סתם מסתובבת איפה שהוא בעיר," אמרה הדר. "לא, כמו שאני מכיר אותה היא לא מסתובבת סתם ככה." אמר גיל ברצינות. "תעשה מה שאתה רוצה! אני לא קוראת ביומן של מישהו. זה לא מכובד וזה לא יפה!" התריסה הדר ויצאה מהחדר. גיל יצא אחריה והלך לביתו מהורהר ומבולבל. "איפה היית? כבר מאוחר!" כעסה אמו המאמצת של גיל. "אליאן נעלמה." אמר גיל בכובד ראש. "טוב, היא לא מוצאת חן בעיניי, גיל, אני לא מבינה מאיפה היא טוענת שאתם אחים, מופקרת!" כעסה מעט ואז השתדלה להראות מודאגת. "אימא, גם אם היא לא מוצאת חן בעינייך עשינו בדיקת דנ"א ואת ראית שהיא צודקת. ואם לא אכפת לך אני הולך לחדר, יש לי שעורי בית להגיש למחר." אמר בכעס עצור, ואז רץ במהירות לחדרו וטרק את הדלת. גיל גמר את שיעורי הבית אבל לא רצה לחזור לסלון ולדבר עם הוריו על אליאן. הוא הביט בילקוטו וראה את היומן של אליאן מבצבץ לו. הוא הוציא את היומן, מתלבט. הקול של הדר הדהד בראשו- "זה לא מכובד להסתכל ביומן!" 'אבל מצד שני זה לטובתה, צריכים למצוא אותה' חשב. "אתה משוגע!" שוב שמע את הדר. 'איך אדע איפה היא?' שאל את עצמו. לבסוף החליט- 'אני אפתח את היומן ואחזיר את אליאן הביתה!'

אחותי הקטנה כתבה את תחילת הפרק... תודו שהיא מוכשרת! שחר ניסתה במאמץ לפקוח את עיניה, היא לא הצליחה היא ראתה רק שחור, כשסוף סוף הצליחה לא ראתה כלום תחבושת גדולה כיסתה את עיניה היא חשבה שהיא מדמיינת היא סגרה ופתחה את עיניה אבל לא... התחבושת נשארה שום דבר לא זז איזה פחד, היא לא הספיקה לעשות כלום ליפני ששמעה קול לא ברור היא נבהלה מה קורא כאן איפה היא לכל הרוחות והשדים? למה היא עדיין מרגישה רעד וטשטוש? הנערים האלו מה הם עשו? הם נגעו בה? לא ניראה לה אולי היא ##### צור הסתכל על האמבולנס המתרחק, 'אני מכיר אותה בטוח' חשב לעצמו ושיחזר שוב במוחו את הרגעים האחרונים... הנערה שהתעלפה לפתע, ונראתה כאילו היא עומדת למות, ואז מתניה שרץ פתאום ואשתו שהגיעה משום מקום, והאמבולנס שבא במהירות, והפרמדיקים... ובתוך כל זה כל הזמן הייתה לו הרגשה מוזרה... הוא מכיר אותה, את הנערה הזאת, הוא בטוח מכיר... הפנים שלה נראות לו כ"כ מוכרות... אבל הוא לא הצליח להיזכר מאיפה הוא מכיר... מתניה ##### "שחר התעוררה! שחר התעוררה! ראיתי אותה מרימה את האצבע! שחר זה אני! ארז! תעשי טובה תזיזי שוב ת'אצבע..." ארז! הבינה שחר באכזבה עמוקה מהולה בשמחה... ארז אח של אבא! התגעגעתי אליו... אבל אבא... טוב נו, זה היה ברור שזה לא אבא מה חשבתי לעצמי? שהוא קם לתחייה?... הייתה לי פטה מורגנה, חשבה שחר בגיחוך ציני... והזיזה את האצבע שוב פעם, וארז! כמה זמן לא ראיתי אותו! בעצם מאז שאבא נפטר... כמעט ישר אחרי שאבא נפטר ארז מה אני עושה עסק מיומן מסריח? מה שהיה, היה! אני צריכה למחוק את העבר שלי... העיניים של שחר נעצמו והיא נרדמה...

בס"ד "הרב יהודה, אפשר להיכנס לדבר איתך? יש לי תשובה והודעה". "בטח אמונה, "כל כך מהר תשובה? אני לפחות מקווה שהיא טובה." נכנסנו לחדר שלו. "כן, אז מה בפיך?" "טוב, אז חשבתי על הנושא ההצעה הרבה וגם התייעצתי עם אנשים שקרובים לי, אבל לפני שאני אומרת את תשובתי יש לי הודעה קטנה להודיע לך כבוד הרב. אני המתחתנת בעזרת ה'. החתונה תתקיים ככל הנראה באזור סיוון. הוורט והאירוסים יהיו בעזרת ה' ביום שלישי אבל בעקרון ההורים יודעים ותומכים בנו." נשמתי לרווחה. " אמונה, להגיד מזל טוב זה עדיין מוקדם אבל אני ממש שמח בשבילך. כמה זמן אתם כבר בקשר? ואני מבין ממך שאת מסרבת לנו?" "אנחנו בקשר כבר מתחילת השנה. כאן באה התשובה שלי. אני מבחינתי אין לי בעיה להמשיך כאן שנה שניה או בשכר השאלה אם אתם רוצים שאני אמשיך גם אחרי שאני אתחתן בעזרת ה'?" "כבר חצי שנה?! איך הצלחת להסתיר את זה ממנו? אנחנו מבחינתנו נשמח אם תישארי איתנו גם במצב כזה אבל אז זה מחייב אתכם לגור פה בנריה." צחקתי ל"הסתיר" באמת לא ידעתי איך הצלחתי לעשות זאת. "כן אנחנו מודעים לזה ואין לנו בעיה לגור פה. אבל הרב אם אפשר לא להודיע לאף אחד לגבי האירוסים שלי עד אחרי שאני אודיע לכולם. זה עדיין לא לפרסום." הפעמון צלצל והודיע על בוא ההפסקה "בסדר גמור. לגבי אם אנחנו רוצים אותך בשכר או כבת שרות אני כבר ידבר איתך עכשיו אני רואה שאת לחוצה ללכת לחניכות שלך אז לכי ונדבר כבר ביום חמישי. דרך אגב, שלישי-רביעי את משוחררת." "תודה הרב יהודה". יצאתי מהחדר של הרב יהודה ורצתי לחניכות שלי. בדרך התלבטתי אם לספר להם שסגרתי שנה שניה או לא, החלטתי שעוד לא נספר קודם לידידיה ואחר כך להם. "אמונה, מה שלומך? למה לא ראינו אותך היום? ולמה את כל היום מסתודדת עם הרב יהודה עלינו?" זאת הייתה שירתיה. הילדה שמשום מה ידעה על כל דבר קטן שעשיתי חוץ מעל ידידיה בדרך נס הצלחתי להסתיר אתו ממנה. "שירתיה מקסימה אני לא מסתודדת עם הרב יהודה עליכן פשוט לי ולרב יהודה היו כמה דברים שהינו צריכים לטפל בהם וזאת הסיבה שרק עכשיו הגעתי אליכן ושאני מדבר עם הרב יהודה. חוץ מזה מה שלומך שירתיה? המון זמן לא דיברתי איתך?" "נכון וזה ממש מעליב". שירתיה בנוסף לכל הייתה ילדה צינית ובעל חוש הומור ממש גבוה ילדה שממש כייף היה להיות לידה. פתאום ידידיה התקשר. זה היה מוזר ידידיה ידע את הזמנים בהם אני עם חניכות שלי ובדרך כלל לא התקשר בהם. זזתי הצידה דיברתי איתו שירתיה עקבה אחרי ידעתי שזה סוף המסתוריות של ידידיה. "אמונה מה המצב?" "ברוך ה', אבל למה עכשיו? משהו דחוף?" "כן, אחרת הייתי מחכה עוד חצי שעה. ב-11:45 אני אצלך עם האוטו ושבת את אצלנו. נדבר ביי". ידידיה דיבר מהר וניתק. לא נתן לי אפשרות להגיב אפילו. האמת שמשחתי ככה בכל זאת שירתיה לא ידעה כלום. בשעה 11:40 כבר הייתי מאורגנת עם התיק לשבת בכניסה לאולפנא, ידידיה הגיע עם האוטו. "כן מה הפינוק הזה? לא שאני מתנגדת אחרי שלא ישנתי כל הלילה...אבל בכל זאת." "אנחנו הולכים לקנות לך טבעת." ידידיה קבע עובדה וצחק. "ולגבי שבת אז מחכה לך הפתעה רצינית". "ידידיה, מה אתה מתכנן לי? אני לא אוהבת הפתעות וחוץ מזה לא הודעתי להורים שלי שאני לא באה שבת הביתה הם יחנקו אותי, הם בטח רוצים שבשבת לפני הוורט אני אהיה בבית" "תירגעי ילדה מה הלחץ? דיברתי עם ההורים שלך והם הסכימו שתהיי אצלי שבת. הם רק ביקשו שאני אשמור עליך מכל משמר. " הוא צחק עלי. נסענו לירושלים לבחור טבעת זה היה מסע מפרך אני קשה בקטעים האלו ידידיה לא הצליח להבין מה אני כל כך מסתבכת כולה טבעת בסוף ידידיה כבר היה על קוצים, לפני שנכנסנו לחנות האחרונה ידידיה הודיע לי שאם אני לא מוצאת טבעת פה אנחנו חוזרים הביתה שלו לאפרת. באמת בחנות הזאת מצאתי את הטבעת שלי ובאורך "אפשר לדעת מה אתה מתכנן לי כבר?" "לא, מה קרה לסבלנות שלך אמונה? עוד חצי שעה אנחנו באפרת אז תדעי הכל בעז"ה" לא רציתי לשגע את ידידיה יותר מידי, דיברנו על כל מיני ארגונים טכניים לגבי החתונה. כשהתקרבנו לבית של ידידיה הבחנתי פתאום במכונית של ההורים שלי, לא הבנתי מה הם עושים פה הרי קבענו שוורט יהיה ביום שלישי אז מה הם עושים בבית של ידידיה בשעה 2:30 בצהרים של יום שישי של שעון חורף באפרת כשאנחנו גרים בהר ברכה. ירדתי מהאוטו ובגינה של הבית נכנסנו הביתה. איך שנכנסנו אמא של ידידיה קמה אלינו ובטון חגיגי אמרה: "מזל טוב ילדים יקרים. מבחינתנו אתם יכולים להתחתן הסכמנו בנינו על כל התנאים וסידורי הכספים" ומיד באה לחבק אותנו גם אמא של קמה לחבק אותי והאבות שלנו בינתיים לחצו ידיים וחייכו. הסתכלתי על ידידיה הוא היה מופתע כמוני מההורים שלנו הרי סיכמנו איתם שהוורט יהיה רק ביום שלישי ולשבת ידידיה תכנן שהם יבואו לסתם הכרות נימוסים. חנה אמא של ידידיה יצאה לרגע מהחדר יחד עם אוריה אחות של ידידיה וחזרו אליו עם שקית של תכשיטים הם הוציאו את התכשיטים והביאו לי ידידיה היה נראה בעננים כולו מאושר. התכשיטים שהורים של ידידיה קנו היו מדהימים ופתאום גם ההורים שלי הוציאו שקית קטנה והביאו אותה לידידיה. השעה הייתה כבר שלוש ורבע אריה אבא של ידידיה היה הראשון שהתעשת בכל בועת השמחה הזאת "חברים יקרים אני לא רוצה להרוס את השמחה אבל עוד שעה וחצי בערך "אמונה, אם כבר כל העניין הפורמאלי נעשה אז אולי כדאי שנוותר על כל האירוע ביום שלישי ונלך לנו קצת לטייל, לדבר, לנוח?" "אני בעד מה גם שיש לי חופש שלישי-רביעי. ידידיה אני בכלל רוצה לבקש ממך שלא נעשה מסיבת אירוסים. אני חושבת שזה קצת מיותר." "בטח אני גם חושב שזה קצת מיותר.ואת הדבר תורה שהכנתי לאירוסים אני אגיד הערב בסעודה". ידידיה ואני היינו נרגשים סוף סוף החלום שלנו מתגשם. נפרדנו כל אחד לדרכו כדאי להתארגן לשבת שניה לפני שהתחלתי ללכת ידידיה הביא לי את הטבעת שקנינו היום ביחד. בדרך הביתה קיוויתי שההפתעות להיום נגמרו אך כנראה שהורי לא ממש חשבו ככה. נכנסתי הביתה על הדלת של הבית של סבתא היה שלט גדול "עוד ישמע בהרי יהודה. אמונה וידידיה מזל טוב אוהבים המשפחה". כולם כבר היו מוכנים לשבת כמעט נכנסתי לחדר שבו אני בדרך כלל ישנה. רבקה סירקה את רננה, ורעות שחקה עם צבי פתאום רבקה קמה מהמיטה והוציאה מהארון קולב עם בגדים חדשים מהממים. היא אמרה לי לבדוק אותם. נכנסתי למקלחת הבגדים היו פשוט בבית כנסת הגבאי הודיע על האירוסים של ידידיה ושלי. החברות שלי מאפרת כל כך התרגשו וגם קצת כעסו עלי שלא סיפרתי להן כלום. אבל אחרי הכל הן שמחו בשמחתי. זאת הייתה השבת הכי מקסימה בחיי. מוצאי שבת המשפחה שלי חזרה הביתה אני החלטתי להישאר באפרת כי הרבה יותר קל לי לנסוע מאפרת לנריה מאשר מהר ברכה לנריה. "נו אמונה איך היו ההפתעות?" ידידיה היה מאושר גאה כל כך במעשיו ובאמת היה לו על מה להתגאות. הייתי כל כך גאה בו. "ידידיה, כל כך שמחת אותי בשבת. אני גם מאושרת שזהו עכשיו אנחנו באמת מאורסים ועכשיו אפשר להתחיל את כל ההכנות רשמית." "את רוצה שנתחיל לחפש אולמות ובשלישי רביעי נלך לבדוק אותם?" "לא יודעת ידידיה עכשיו אני רוצה לנוח קצת הייתה שבת כל כך מקסימה עכשיו אני בטוחה שזה זה. כל כך נהנתי, אחותך התייחסה אלי כל כך הרבה כבוד והערכה ואמא שלך איך היא שמחה זה ממש ריגש אותי. אבל אתה יודע אולי כדאי באמת שנעשה את זה עכשיו אחרת אתה תחזור לצבא וני אצטרך לעשות את כל הדברים האלו לבד וזאת הרי החתונה של שנינו."

מתניה הסתכל סביבו ותר אחר מקום ישיבה פנוי, האוטובוס היה מלא באנשים, הוא הבחין בקצה של האוטובוס במושב שבו ישב בחור אחד, לבד, הוא התיישב וציין לעצמו באכזבה שהבחור ישן, מתניה אהב לדבר עם אנשים,... כ"כ הרבה אנשים יש בעולם לכל אחד סיפור חיים שונה ומעניין, אז למה לא לדבר עם אנשים? לעזור להם, להכיר עוד סיפורים, להיפגש עם עוד עולמות קצת שונים... לעזור לאנשים להגיע לדרך התורה, לדרך האמיתית והנכונה. ככה נהג ##### "אח, זה כואב" שחר סיננה לעצמה בשקט, איזה נפילה, סתם ככה באמצע הרחוב בירושלים, הרגל ממש כאבה לה, היא התיישבה על גדר אבנים נמוכה בצד המדרכה, חבילת סיגריות שהייתה לידה בצד השני של הגדר מתחת לשיח משכה את תשומת לבה, החבילה הייתה כמעט מלאה, וגם מצית הייתה בתוכה, שחר הסתכלה מסביב לראות אם זה שייך למישהו אף אחד לא נראה בסביבה, כבר שנתיים שהיא לא נוגעת בסיגריות, אבל עכשיו ממש בא לה, החבילה הייתה קצת מוזרה, ##### צור קצת הופתע מהשאלה, איש לא התעניין בו בד"כ, הוא לא היה רגיל שאנשים פונים אליו בשאלות סתם כך.. "צור" הוא ענה לבסוף "צור מרום, אתה מכיר?" הבחור משך בכתפיו וענה "לא.רק חשבתי.. אתה דומה מאוד למישהו שאני מכיר. קוראים לו ארז כץ, לי קוראים מתניה שטרית, אני גר בירושלים. אתה גם גר בירושלים?" "לא", ענה צור, "אני גר באחד המושבים בצפון". מוזר, חשב מתניה בליבו, הוא לא נראה בן מושב, הוא נראה ילד תפנוקים. "אתה ##### היא הייתה מסוחררת, נעמדה על שתי רגליה וצנחה מיד חזרה אחורה על גדר האבנים הנמוכה, התיישבה והסתכלה סביבה בתימהון, היא הייתה מטושטשת. איפה אני? מה אני עושה פה? ומה זה הסחרחורת הזאת? הרגע הרגשתי כ"כ טוב עם עצמי, היה לי כיף, לא שמתי על אף אחד, לא היה אכפת לי מכלום... אז מה קרה פתאום שאני כ"כ מיואשת? ועוד כזה ייאוש עמוק? מה עובר עלי? מבטה נפל על קופסת הסיגריות שהייתה לידה על הרצפה וכל הסיגריות מפוזרות מסביבה,

בס"ד פרק ג' רותם והדס עלו על האוטובוס חזרה לירושלים, אל הפנימייה. הן התיישבו אחת ליד השנייה , האוטובוס היה יחסית ריק. חושך. כוכבים החלו פה ושם לנצנץ בשמים השוחרים. רותם והדס יחד אבל כל אחת לחוד שקועה במחשבותיה. הדס חשבה על הביקור ומה זה עשה לרותם היא החלה לראות שינוי . רותם חשבה על עידו ועל חמי ואלברט שבטח לא יעזבו אותה עד שישיגו את מבוקשם . האוטובוס נסע, טס על הכביש , דוהר אל הלא נודע או שכן? "הדס?" "כן?" "תודה" "אין על מה." "באמת אכפת לך ממני." היא הסתכלה עליה, אבל הפעם במבט שונה יותר רך. "לכולם אכפת ממך." הביטה בה הדס בחום. שתיקה. "אני רוצה לספר לך מה קרה למשפחה שלי." אמרה רותם לפתע. "אני מקשיבה לך" הדס שמחה על ההזדמנות. " אני אפילו לא יודעת למה אני רוצה לשתף אותך ..." "את לא חייבת לדבר" "אני חושבת שזה חשוב ואולי יעזור לי בעתיד" "אני איתך" לחצה הדס את ידה בעידוד. הלחיצה הזאת נסכה ברותם ביטחון והיא התחילה לספר. "פעם היינו משפחה מושלמת. הכול היה בסדר עד שפיטרו אותו מהעבודה. הוא התחיל עם השתייה והסמים בשכונה שלנו זה ניתן להשגה בקלות אצל חמי ואלברט , ראשי המאפיה השכונתית , מוכרי סמים מתועבים! הם הרסו הרבה משפחות אנחנו אחת מעשרות משפחות שנפגעו מהם. אמא והאיש שקרוי אבא שלי רבו בלי סוף. היא איימה עליו שהיא תעזוב אותו והוא רק צחק לה בפנים. יום אחד רצח אותה כשהיה שתוי. הוא כעס עליה שהיא לקחה לו את הכסף, הוא רצה עוד קצת מהסם כדי להירגע והיא לא הסכימה לתת לו. "צריך שיהיה כסף בבית לאוכל! אתה מבין? אתה גומר את כל הכסף על הסמים והשתייה המזוהמת שלך !מאיפה יהיה לנו כסף לשלם למכולת? תענה לי!" היא צעקה עליו. הוא צעק עליה בחזרה ואמר לה שהיא לא מבינה כלום ומי נותן לאישה להחזיק כסף? ושהיא זאת מבזבזת את הכסף על דברים לא חשובים . "את מבינה?" אמרה רותם בכאב "אבא אף פעם לא היה מרים את הקול שלו על אמא! ובטח שלא היה מרים עליה יד. אבל באותו יום הוא הכה אותה,רותם הצטמררה כשנזכרה בזיכרון הזה אמא שוכבת על הרצפה. ידה מגוננות על ראשה והוא, אבא שלה שאהב אותה כ"כ, מכה אותה ללא רחם. היא צרחה מרב כאבים ולו נמאס לשמוע את הצעקות . רותם עמדה אז נטועה על מקומה מרב הלם בלי יכולת לגונן על אמה שאהבה כ"כ. "הוא הוציא אקדח, שהיה שמור למקרים מיוחדים, להרתעה. וירה בה שתי יריות שהרגו אותה במקום" המשיכה "הוא בכלל לא היה מודע למעשיו רק חמת הזעם בערה בו וסנוורה את ההיגיון. כשקלט מה עשה הוא צעק עלי שאני אתקשר לאמבולנס שיבוא וייקח את אמא ל "סורוקה" אבל היה כבר מאוחר הכדורים פגעו לה בראש וזה גמר אותה במקום ..." רותם שתקה , שקועה במחשבות על אותו לילה נורא. ידה החמה של הדס חיפשה את ידה של רותם. המגע היה נעים לה הפעם, הוא שידר חום,אהבה והזדהות. "עכשיו המשפחה התפרקה לגמרי." חתמה רותם את סיפורה. היא לא בכתה ,היא כבר למדה להפנים רגשות. הדס שתקה וחיבקה אותה, הפעם רותם גם החזירה לה חיבוק.

בס"ד פרק ב' רותם שתקה. לא שהיו ימים שהיא לא שתקה אבל הפעם זה היה צורם במיוחד. היא הפסיקה לנגן בגיטרה שלה , היא מיעטה לאכול, עצב מילא אותה והגעגועים לאמה היו כבדים מנשוא. ימים שלמים היא הייתה חושבת עליה מנסה לצייר את דיוקנה מול עיניה, את עיניה הטובות והחיוך השמח שהיה משוח על פניה. לפעמים עוד הייתה נזכרת בחלום ומצטמררת מהמגע של המסומם. הדס המדריכה פחדה שזה "השקט שלפני הסערה". "רותם?" פנתה אליה הדס בארוחת צהרים היא לא ענתה , היא רק בהתה בצלחת שמולה מבלי לנגוע באוכל. "רותם?" היא קראה לה בשנית ,נוגעת בכתפה. רותם זינקה ממקומה ולטשה עיניים בהדס. "את נגעת בי?" היא שאלה אותה בכעס מהול בבהלה. "כן , אני קראתי לך פעמיים ולא ענית לי. את לא מרוכזת בזמן האחרון."נלחצה הדס. היא דאגה מאוד. 'מה עובר על הבחורה?'. רותם לא ענתה לה והוסיפה לבהות בצלחת. "רציתי לשאול אותך אם את רוצה להצטרף אלי לקניות בעיר?" שאלה אותה הדס בהיסוס. "אני לא יודעת" התחמקה רותם מתשובה. " בואי" הפצירה בה "מזמן לא יצאת מהפנימייה...את יודעת מה? יש לי רעיון! רוצה לבקר את עידו אחיך הקטן?" עיניה של רותם אורו והיא חייכה אחרי הרבה זמן שלא האיר חיוך את פניה , השינוי היה כמעט מבהיל אבל יחד עם זאת משמח, הדס חשה סיפוק למשמע התשובה: "כן, אני רוצה" רותם הייתה מוכנה ב 18:00 ,השעה שקבעו היא והדס. היא אפילו הביאה את הגיטרה. הדס שמחה למראה הגיטרה. 'זה סימן טוב' חשבה... "כמה זמן את מנגנת?" " שלוש שנים" " מתרגשת?" " אני שמחה" "אני שמחה שאת שמחה" רותם חייכה חיוך קטן "תודה" הוסיפה לאחר כמה דקות שהלכו בדממה. " בשבילך הכול" הן הלכו ברגל ברחובות הירושלמים עד לתחנה המרכזית. הן חלפו על פני חניות רבות, רותם נזכרה שהיא וחברותיה מבאר שבע היו אוהבות לחצות את כל העיר כדי לחפש בגדים, ללכת לקולנוע, לקניונים. עכשיו הזיכרון הזה נראה לה כעוד זיכרון רחוק. הן הגיעו לתחנה המרכזית ומשם לקחו אוטובוס עד לכפר הנוער שבו נמצא עידו . 'עידו שלי,' חשבה רותם בצער בנסיעה 'ילד קטן שלי. למה? למה הוא צריך לסבול? במה חטא? איפה הצדק בעולם הנורא הזה???' זעקה בתוכה בזעם וכאב. הנופים המרהיבים לא דיברו אליה , למעשה היא לא שמה לב אליהם. הדס ניסתה לדבר איתה ,אבל רותם לא שיתפה פעולה. הדס חשבה שרותם תפתח אבל היא "אגוז קשה" 'אחרי שפותחים אותו מגלים בפנים פרי טעים ומתוק' עודדה את עצמה.' היא עוד תפתח צריך לזמן לעשות את שלו'. הן ירדו בתחנה ונכנסו לתוך הכפר נוער. הכפר היה מלא דשא ופרחים וילדים שיחקו במגרש כדורגל. הן נכנסו למשרדים ורותם שאלה על עידו. "איזה עידו? דברי ברור ילדה!" אמרה המזכירה בקוצר רוח. " עידו קדם" "בן כמה הוא?" "שבע" היא תקתקה את השם במהירות על המחשב " כן עידו קדם, בניין 1 חדר 5. תקשיבי, כשאת יוצאת קחי ימינה ואח"כ שמאלה לכי ישר בשביל הראשי, הבניין הראשון שאת רואה שם הוא גר עם בני גילו. תשאלי שם ." הכפר היה קטן וכולם מכירים את כולם, הן פגשו בדרך לבניין את האם בית החייכנית שהסבירה להן בחפץ לב שעידו צריך לחזור מחוג לג'ודו ושהיא כבר קוראת לו. הדס ורותם נכנסו לחדר של עידו חדר עליז למראה בניגוד מוחלט לחדרה שבפנימייה. היו בו פוסטרים של שחקני כדורגל וכדורסל מוערצים, הקירות נצבעו בכתום. החדר שידר חיות ושמחה. 'שמחה?' חשבה רותם. "שונה נכון?" קראה הדס את מחשבותיה. "כן" "את יכולה לשנות את המראה של החדר שלך. אם רק תרצי" "אני לא רוצה. אין לי בשביל מה וחוץ מזה צריך לבקש את הרשות של תרצה" "זאת לא בעיה" רותם לא ענתה. הדלת נפתחה בתנופה, עידו עמד פתח עם בגדי הג'ודו וחיפש בעיניו את רותם , כשראה אותה הוא קפץ עליה . הם התחבקו זמן רב ובקושי יכלו להיפרד זה מעל זו. הדס מחתה דמעה בשקט, המראה הזה ריגש אותה וליבה התמלא שמחה לראות את רותם מאושרת להתאחד עם אחיה. "למה לא באת לבקר אותי הרבה זמן?" שאל עידו את רותם "לא יכולתי, תאמין לי שלא יכולתי" מלמלה תוך כדי החיבוק "את לא תעזבי אותי כמו שאמא עזבה אותנו?" שאל אותה כשנפרדו כדי להביט זה בזו. " עידו, אמא לא עזבה אותנו" "היא כן " "למה אתה חושב ככה?" " כי אני כאן ואני שונא את המקום הזה! הילדים פה ילדים רעים הם מציקים לי ומרביצים לי" רותם נאנחה. "לא כולם כאלה" "נכון לא כולם, מאור ,חבר שלי וביחד אנחנו מרביצים למי שמרביץ לנו!" אמר בגאווה לא מוסתרת. "למדת להחזיר, ילד" היא ציינה משועשעת. "עוד מהשכונה. אח של חמי היה מרביץ לי ,את יודעת שהוא בא לפה?" "מי?" "חמי ואלברט החבר שלו" "מה הם רצו ממך?" שאלה אותו בחדות "הם שאלו עלייך" "מה הם שאלו אותך?" "איפה את נמצאת עכשיו?" "אמרת להם?" עידו שתק "עידו תענה לי בבקשה" טלטלה רותם את כתפו. "כן" רותם נאנחה "לא נורא הם היו מגלים אותי בכל מקרה" הם גם הביאו לפה את שפכטל" "שפכטל?" קראה רותם בשמחה ונזכרה בכלב האהוב עליה. "כן הוא פה בחוץ" שמח עידו להשכיח מרותם את הכעס "בואי נצא אליו" שפכטל בדומה לעידו ישר קפץ על רותם וליקק ישר את פניה ואת אוזניה כמו שהוא תמיד אהב. "די , שפכטל מספיק!" צחקה רותם. שפכטל כשכש בזנבו בשמחה גלויה. " עידו, רוצה שאני אנגן לך ? הבאתי את הגיטרה." שאלה אותו "כן, תנגני לי את השיר שאמא הייתה שרה לך שהיית ילדה קטנה." "שיר לשירה? למה לא שיר שאתה אוהב?" שאלה אותו בתמיהה "כי אני מתגעגע לאמא " אמר בשקט. רותם חיבקה את עידו חזק "אני אוהבת אותך" לחשה לו באוזנו. "גם אני אוהב אותך" החזיר לה עידו חיבוק. "עכשיו תנגני לי" ביקש והתיישב על הדשא הרך. שמש עמדה לשקוע והכל היה יפה כ"כ... "שפכטל אתה מסכים?" הוא נבח שתי נביחות ורותם פרשה אותן ככן היא חייכה והסירה את הכיסוי מהגיטרה. גיטרה שקיבלה מהוריה במתנה לפני שנה לפני שהכל קרה... "שיר לשירה" היא אמרה והחלה לנגן. צלילים מתוקים עטפו אותה והיא עצמה עיניים, מתמכרת לשיר, לצלילים, לזיכרונות המתוקים שעטפו אותה, הבית בשיכון ד', הבית הפשוט והחמים הנה אמא לוקחת אותה בידיה מגוננות ושרה לה את השיר הזה לפני השינה. רותם החלה לשיר בקול צלול רווי געגועים "דברי עכשיו ילדה אני שומעת, כל העולם מקשיב למלמולך. דברי, מלאך שלי, אני יודעת . שלא תמיד יקשיבו לקולך. דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים, כל עוד חלב נוטף מחיוכך. חבקי עכשיו את כל פחדי בשתי ידייך, חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך. כבר במבט כחול את מגלה, כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה. תהיי קטנה הלילה לא יגע בך. סיכת פרפר קשורה בשערך. תהיי קטנה מאומה לא יגע בך אני אהיה גדולה גם בשבילך. דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים, כל עוד חלב נוטף מחיוכך. חבקי עכשיו את כל פחדי בשתי ידייך, חבקי דובים גדולים מתוך שנתך. עולם חדש וטוב אני אתן לך. כבר במבט כחול את מגלה, כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה. עולם חדש וטוב אני אתן לך. כבר במבט כחול את מגלה, כמה חשוב לראות פתאום חצי ירח קורץ צהוב צהוב מתוך האפלה." רותם עוד עצמה את עיניה כל חלומותיה וזיכרונותיה נתונים בשיר הזה. "וואו, את מנגנת יפה" התפעלה הדס והחזירה אותה למציאות, למציאות הקשה שאין בית לחזור אליו ואין אמא שתמשיך לשיר שירים יפים מלאים תקווה .היא ועידו נמצאים כל אחד במקום אחר, מנותקים מהבית, מהשורשים. "רותם צריך ללכת." הים אמרה "כבר?" שאלה רותם בצער "כן" אמרה הדס והשתתפה בצערה. רותם חיבקה בפעם האחרונה את עידו וזה החזיר לה חיבוק גדול. "תודה" הוא אמר ועיניו נצצו באור הירח.

בס"ד פרק י' שרית הייתה בהלם כשהיא שמעה את זה. "מה חושב לעצמו? התרח הזקן והסנילי הזה!" היא קראה בכעס מהול הלם. "שרית, את מוכנה להירגע? " קראה אמה בייאוש. "לא! אני לא אירגע! את לא מבינה שהוא גורם פה להתאבדות?" היא השיבה לה. -"שרית, לפני שנתיים לא ידעת מזה גוש קטיף, מה פתאום נהיית אכפתית כ"כ?" "מאז שההורים של ענבל-" היא נעצרה לרגע, הזיכרון של חברתה הטובה עוד היכה בה . תמיד שהוזכר שמה ליבה החסיר פעימה. "מאז שההורים שלה החליטו לגור שם, יצא לי להיפגש שמה עם כמה אנשים שגרמו לי לראות את כל המציאות בצורה אחרת" -"היי, אמא , אני יוצאת הערב" שיר יצאה מהחדר שלה מאופרת ולבושה במיטב בגדי האופנה. 'היא ממש דוגמנית' חשבה שרית 'מעניין בשביל מי הפעם...' חיוך ציני עלה על פניה. "מתי את יוצאת? עם מי את הולכת? את יודעת שאני לא מאושרת מזה שאת חוזרת בשעות מאוחרות." אמרה אביבה. " אמא, למה את תמיד דואגת כ"כ ?אני יוצאת עם אמיר-" "מי זה אמיר?" שאלה שרית התעניינות. "החבר החדש שלי, אחות קטנה" אמרה שיר והביטה בה בהתנשאות. "חבר חדש? " אמרה שרית במתק שפתיים."תגידי, כמה זמן החזקת עם הקודם? את ממש מחליפה אותם כמו גרביים. פלא שמשהו רוצה אותך בכלל" הטיחה בה שרית. "תשתקי!" צעקה עליה שיר "מי בכלל יסתכל עלייך?! פריקית!" התיזה שיר לעברה. "בנות להירגע, אין לי כוח למריבות שלכן עכשיו" ניסתה אביבה לסיים את הויכוח. "היא מעצבנת וילדה מוזרה! מי ירצה אותך בכלל?" אמרה שיר בכעס. " אין צורך לדאוג" ענתה לה שרית בשלווה "אני לא בקטעים של חבר כמוך. את יודעת, בשביל הדאווינים על ניר, מה קרה? כאב לך שהוא זרק אותך? איך זה להרגיש עכשיו בצד השני?" עקצה אותה שרית. "הלכתי!" קראה שיר ויצאה מהבית. "למה אמרת את זה?" "צריך שפעם אחת משהו יאמר את האמת בפנים שלה, גועלית שכמותה!"אמרה שרית ונכנסה לחדרה. "טוב, חברי'ה! צריך לקחת את האוטו שלנו מתחילת המסלול, צריך לחזור." אמר דביר. "אוף! חבל שככה נגמר היום!" קרא יאיר. "לא נורא, בסה"כ דביר נהנה... אה ,דביר?" עכשיו הבחין אריאל בהעלמו. "דביר???" הוא קרא. "לאיפה הוא נעלם עכשיו?" שאל יאיר "דבייייייררררר" הוא צרח "מה אתה צועק? אמא לא לימדה אותך שלא צועקים?" אמר דביר והתקדם לעברם עם שקית. -"לא, מסתבר שפספסתי את השיעור הזה" -"לאן נעלמת?" שאל אריאל -" קניתי לנו גלידות! לא רציתם שיגמר ככה היום כשהרגל של יקרינו מסרבת ללכת." -"תודה תודה" אריאל אמר טוב להודות לה'.... התנגן לו צלצול של פלאפון "של מי זה?" שאל יאיר הם הסתכלו אחד על השני "שלי!!!" ענו שלשתם והתחילו בחיפוש קודח בתיקיהם "זה שלי!" קרא אריאל בניצחון הוא הביט בהפתעה על הצג ... למספר הזה הוא לא ציפה.

בס"ד רק הקדמה קצרה שיפצתי את פרק 3 מומלץ לקרוא אותו קודם. פרק 4: משהו חשוב?! מה כבר יכול להיות כ"כ חשוב לידידיה להגיד לי? וחוץ מזה הוא רק עכשיו חזר הביתה ל"רגילה", מה כ"כ דחוף לו? החזרתי לו הודעה "רב טוב גם לך, כן אני במקרה פה. עוד שעה בתחנה זה טוב?" השעה הזאת היתה השעה הכי מעצבנת וארוכה שיכול להיות. בדיוק כשבאתי לצאת אל ידידיה הפלאפון שלי צלצל. עניתי והתחלתי ללכת. "אמונה , מה שלומך? זאת רות וינגרזר" זאת היתה חניכה שלי. ילדה חמודה עם כ"כ הרבה בעיות בחודש וחצי שהדרכתי אותה כבר הצלחתי לעלות על קצת מהבעיות שלה וגם הם עוד לא הכל. "כן, רות מתוקה שלי,ברוך ה' מה שלומך? קרה משהו?" היה נשמע כאילו היא מנסה להחביא את בכיה. "אמונה, יש לך שעה לשמוע על כל הצרות של החניכה המעצבנת שלך?" "בטח, אבל מקסימה שלי מה קרה?" "זה שוב הוא." פה היא כבר לא הצליחה להחזיק את דמעותיה ופרצה בבכי. נשמתי עמוק וידעתי שהשיחה הזאת לא תגמר בזמן הקרוב. הגעתי אל התחנה, ידידיה כבר היה שם עם הגמרא הקבועה שלו. רמזתי לו שאני צריכה את העט הקבוע שנח לו אחר כבוד בכיסו וחתיחת דף. הוא הבין והביא לי. "ידידיה- זאת חניכה שלי היא פתאום התקשרה אני לא יודעת כמה זמן זה יקח א שתלך ואני אבוא אליך הביתה כשאני אסיים או שאתה רוצה לחכות? אני פשוט לא יכולה לנתק לה"... "תבואי אלי הביתה רק שזה לא יהיה יותר מידי מאוחר." אחת הבעיות של רות היתה עוז, אולי אחת הבעיות היותר קשות שלה.עוז היה שכן שלה. הם גדלו יחד, שיחקו יחד וכל דבר מאז שנולדו היה יחד. השנה נפרדו דרכיהם היא הלכה לאולפנא בנריה והוא הלך לישיבה בכפר חסידים. הניתוק של השניים היה קשה. הם אהבו אחד את השני והיו רגילים להיות ביחד. לרות היה קשה להתרגל לעובדה שהם כ"כ רחוקים. בהתלחה ניסיתי לגרום לה להבין למה הקשר הזה לא טוב להם אבל לאט לאט הבנתי שכרגע מה שהיא צריכה זה עזרה באיך להתמודד עם הגעגועים אליו. אחרי 40 דקות של שיחה סיכמתי איתה שמחר אחרי הלימודים היא באה אלי לדירה להמשיך לדבר. ידידיה חיכה בחדר שלו כולו מרוכז בגמרא, אך ראו עליו שיש משהו שמפריע לו. דפקתי על הדלת למרות שהיא היתה פתוחה לרווחה. בבוות אחת עיניו קמו מדפי הגמרא. "שלום לך..." "שלום גם לך, אני ממש מצטערת איך שבאתי לצאת היא התקשרה וזת חניכה שלא יכלתי לנתק שלא יכלתי לנתק לה יש לה כ"כ הרבה בעיות לא עלינו." "בסדר, בסדר... את רוצה לשבת או שנצא החוצה" התישבתי על הכסא שהיה ליד הספרייה שלו. דרוכה ומוכנה למוצא פיו. "כן ידידיה מה היה כ"כ דחוף?" "טוב, אני מקווה שסבתא שלך לא סיפרה לך על זה, אבל יש משהו שאני חושב שאת צריכה לדעת. "סבתא שלך היא אחד האנשים שאני יותר מעריך ומכבד, כל פעם שאני מגיע הביתה אני נכנס אליה לראות אם היא צריכה עזרה או משהו וסתם כדי לשאול מה שלומה. עד שהתחלנו לצאת היו לביקורים האלו עוד מטרה והיא לדעת מה שלומך. אחרי שהתחלנו לצאת סבתא שלך דאגה כל פעם לדרוש לשלומי וממש לדאוג לי ובנוסף סיפרה לי מה את חושבת עלי שמחתי על זה שסבתא שלך מספרת לי אבל עכשיו ככל שאני מכיר אותך יותר אני מבין עד כמה זה לא הוגן לעשות המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש זה עד כמה הוא צדיק. שמחתי שהוא אמר את הדברים האלו, אבל לא ידעתי איך להגיב... "ידידיה, בדיוק היום סבתא שלי סיפרה לי על הביקורים האלו שלך ולא ידעתי איך להגיב. קצת כעסתי שלא סיפרת לי אבל עכשיו אני סולחת בלב שלם ואני אפילו שמחה. אתה יודע, סבתא שלי כ"כ אוהבת אותך."

יריה, עוד כמה אחריה, ודממה. הם ברחו כל עוד רוחם בם. כולם היו כבר ידועים בפעילות האצ"ל. ובמקרה נזדמן למוקד ההתנקשות עיתונאי עם מצלמה. הוא ימצא את שמם, והם יהפכו ל"וונטד", מבוקשים. הם רצו ליער אפל ונבלעו בו. הכל, רק שלא יתפסו... @@@ קול שריקה העיר אותו. הוא פקח עינים, וחשב כי חלם. הוא ניגש רק לפתוח את החלון וחזר לישון, אולם... שריקה, ועוד אחת, ואבן נזרקה לחדרו. "ירחמיאל, צא למקום המפגש, מיד!" היה משורבטות מספר מילים על האבן. הוא הביט מהחלון לרחוב, אך לא ראה מאום מלבד האפלה הגדולה. "מי יעיר אותו בשתיים" שאל את עצמו. "בטח זה משהו חשוב!" החליט. הוא התלבש וקפץ מהחלון עם סדין מטה. להפתעתו לא מצא איש למטה. הוא רץ לבית של 'עזרא' וקרא "לוחמי חרות ישראל". הדלת נפתחה. חבריו עמדו שם, מאושרים. "היום יצא עיתון, ובו נכתב כי הסמל הבריטי מיקאלין ממשטרת יפו נרצח אתמול בתל אביב על ידי מחתרת יהודית קיצונית. יש תמונות, קולות ותמונות של המבוקשים. לפי הנמסר לכתב, הלח"י אחראי לזה" אמר 'ראובן', המפקד של הלח"י בקיבוץ. "הלח"י פעלו היטב, אולם רק כמעט- יש כאן את שמות המתנקשים- חמישה במספר, ותמונות. "המבוקשים הם...?" שאל אחד הבחורים, 'ראובן' שתק ונעץ בירחמיאל מבט חודר. "בוא איתי" אמר לו. "השאר משוחררים לפנות לעיסוקיהם". ירחמיאל נתקף פיק ברכיים ונכנס לחדר. ליבו לא ניבא לו טוב. ראובן החל לדבר. "בעודי קורא את העיתון ראיתי שם מוכר, והנה, מה ראיתי? אביאל, אחיך, מבוקש!" זרק את הפצצה והמשיך לצלוף בשבט לשונו בנער החיוור. "מעולם לא אמרת זאת! התעלמת! אני שוקל אם לא כבר עכשיו להעיף אותך מהתנועה!" אמר אל ירחמיאל המגמגם את ההודעה בכעס. "ל...לא י... ידעתי..." גימגם חלושות ירחמיאל. הבשורה נפלה אליו כרעם ביום בהיר. אחיו? לח"י? מה ראובן התרכך. "רציתי לבחון את תגובתך. אני מבין כי לא ידעת זאת וסולח לך. אתה משוחרר." ירחמיאל נשם ופנה ללכת. "רגע" אמר ראובן. "את הסמל!" אמר ראובן והצביע על הכיס, בו שכן סמל האצ"ל (ציור שצייר ירחמיאל, המוכשר בציור, כמו שאר אחיו, באופן מושלם). "למה?" שאל ירחמיאל בחרדה גלויה. "ומה חשבת?" צחק ראובן צחוק מר "נראה לך שלא יעשו אצלכם חיפוש? הם יחטטו גם יחטטו בכל מקום" אמר. ירחמיאל הוציא את הסמל ונתן למפקדו, @@@ "פתחו, משטרה" נשמע קול חזק מבעד לדלת החלשה. הדלת נפתחה בחוזקה ונחבטה בקיר. "איחן הביעאל" אמר חייל אחד בעברית משובשת. "אביאל... אני חושבת שבחדרו, למה, מה קרה?" שאלה האם הדאוגה את החייל בחרדה. "מאר" צעק עליה החייל באותה עיברית משובשת. היא נחפזה לרוץ לחדר של בנה ומעדה. ירחמיאל התמתח וקפץ ממקומו. יחזקאל עמד שם, לבוש. "חכה פה" פקד על אחיו. "יש לי עניין לסדר" אמר ורץ לכיוןון החיילים. החייל החל שואל אותו בעברית מגומגמת " איחן עב..." וקולו נקטע. המפקד הרים את ידו. "יו ספייק אינגליש? [אתה מדבר אנגלית]" שאל. אביאל השיב לחיוב. הקצין התיישב על הספה הקטנה והתרווח. "סו, יו נו או יס היא?" [אז, אתה יודע מי הוא?] שאל והצביע על עיתון שהיה בידו. מהתמונה ניבטו אליו פניו של אביאל. החיילים הביטו במפקד, שפקד עליהם להתחיל חיפוש. יחזקאל בא ללכת. "לאן אתה חושהב שעתה אולך?" שאל החייל שידע עברית. "אנכנו נסים אותך לכלא, אתה ין [ב] מעצר! תחפשו עליו" תירגם ליחזקאל ההמום את דברי המפקד בחיוך זדוני....

בס"ד על גלגלים פרק 6. נפרדתי מרן ואבא בא אלי'י- "י'יאלה גבע, נזוז?" "כן, נראה לי.." ניסיתי להזיז את הכסא עם יד ימין אבל לא הצלחתי- הרבה זמן לא הפעלתי אותה וגם קשה לגלגל כיסא שלם עם יד אחת. אבא עצר אותי ממאמצי'י "עזוב, גבע, אני אקח אותך" הי'ה לי ממש לא נעים הקטע הזה שאבא שלי לוקח אותי, תמיד הי'יתי משתדל לקום כשאבא נכנס לחדר, לא להפריע לו כשהוא מדבר, לא לכעוס עליו ועוד כל מיני כאלה. ועכשיו, אני צריך להתרגל שהוא משרת אותי, הי'ה לי ממש מוזר וקיוותי שיערה תבוא לקחת אותי כמה שיותר מהר כי גם לה העני'ין הזה חשוב. בינתי'ים אבא המשיך להוביל אותי במסדרונות בית החולים. "אז איך הסתדרת בתפילה?" "הי'ה בסדר, אמנם הי'ה קצת מוזר להתפלל אחרי הרבה זמן שלא התפללתי אבל סבבה, ב"ה.." "אני מבין אותך, פעם, כשיצאתי לפעולה בצבא הג'יפ שהי'יתי בו התהפך ואיבדתי את ההכרה לחודשי'ים שלמים, איך שההורים שלי דאגו.. אחר כך כשהתעוררתי הי'ה לי כל-כך קשה לחזור לשגרת חי'ים שהמשיכה למרות שאני שכבתי חודשי'ים שלמים מחוסר הכרה. קרו כל כך הרבה דברים בעולם בשישים הימים האלה.. ואצלי לא הי'ה אינטרנט כמו אצלך שאתה קורא כמה כתבות ויודע מה קרה בעולם גם לפני מליון שנה.. אני הי'יתי צריך לקרוא עיתונים, לשאול "אההה.." אמרתי כשאני צוחק לעצמי ומסמן עוד וי ליד הסיפור הזה.. הפעם השלושים אולי שאבא סיפר אותו.. "בו!" שכמובן עמדה מאחוריו יערה.. "אויש אבא, אתה לא יודע לנהוג, תביא לי את הילד הזה אני אקח אותו לטיולון.." "חחח.. בשמחה יערה, רק בזהירות" "הי'י יערה, את בכלל לא יכולה לנהוג לבד את עדי'ין צריכה מלווה.." צחקתי עלי'ה כשהיא לקחה אותי.. "שתוק אתה.. אם לא היו לך כל הדברים האלה הי'תי מעיפה לך מכות.." "יערה.." אבא אמר בטון מזהיר "גם כששניכם אחרי תאונת דרכים משותפת אתם לא יכולים לשתוק קצת?" שנינו צחקנו ביחד והשתרר שקט קצר. "יערה, את יודעת מה אבא סיפר לי עכשיו?" "תן לי לנחש.. משהו מהצבא אולי?" אבא צחק לעצמו ואמר "אתם צוחקים אהה? נראה אתכם לא מספרים לילדים, הנכדים והנינים שלכם בע"ה על השטויות שלכם מתקופת נערותכם.." "תתפלא.. אז, גבע, מה הוא סיפר הפעם? על זה שהוא נהג בחושך בלי להדליק פנסים 50 ק"מ ולא מצא את המקום כשאחר כך התברר שהוא עשה סיבובים במקום?" "חחח לא.. הוא סיפר לי על זה שהוא איבד ת'הכרה לחודשי'ים וכולם דאגו ולא הי'ה אינטרנט ובלה בלה בלה.." "גבע, נראה אותך מסתדר בלי אינטרנט שבוע.." אבא העיר "טוב, אני צריך ללכת לעבודה. יערה, תשמרי עליו שלא יעשה שטויות" עצרתי אותו באמצע "שאני לא אעשה שטויות?! אבא, שכחת מי זאת יערה?" "זה הי'ה בצחוק גבע.. קיצר- אני אולי אבוא מאוחר יותר. והלל אמר שיכול להיות שהוא יגיע.." "סבבה, תודה אבא. אתה לא חי'יב לבוא, אנחנו נהנים מכל רגע.. נכון גבע?" "ברור.. בכל הרגעים שהי'יתי בהם ער במקום הזה.." "טוב, אני הולך.. להתראות ותשמרו על עצמכם!" אבא נתן חיבוק לכל אחד והלך. "טוב גבע, יוצאים לסיבוב בבית חולים הזה נראה לי אחלה מקום.." "רגע, אבל אסור לך לקחת אותי יותר מעשרים דקות- לא?" "אלף, מאיפה אתה יודע את זה? בית, אוהד חושב שאתה עדי'ין עם אבא ולאבא מותר שעה.." "אלף, אבא אמר לי בדרך לבית כנסת. בית, מי זה אוהד?" "אלף, סתם.. אוהד, נו, האח הצמוד שלך, זה שקילח אותך.." "אהה נכון.. סבבה.. אולי נלך למחלקת ילדים?" "אמממ.. אני דווקא חשבתי על הגריאטרי'ה.. תמיד כולם הולכים לילדים ושוכחים את הזקנים.." "וואלה, צודקת. איזה צדיקה גידלתי.." "עאלק גידלת.. להזכירך אני גדולה ממך ב17 דקות תמימות.." "מה את חשה? אמא אומרת שבכל ההתפתחות אני הי'יתי ראשון.. עמדתי קודם, הלכתי, התהפכתי.." "ואיך זה עזר לך בחי'ים ילדון קטון?" פתאום יערה חזרה קצת אחורה ונכנסה למסדרון שהי'ה שם על השלט הי'ה כתוב: 'מחלקת יולדות'. "יערה, דיברנו על הגריאטרי'ה. אני לא הולך ליולדות. יש שם בעיות צניעות." "תקשיב רבי קטן" היא אמרה כשהיא מציצה למקום אליו התכוונו ללכת מלכתחילה "אם אתה רוצה להגיע לגריאטרי'ה בלי שאוהד יראה אותך אז נצטרך להכנס למקומות אפלים הקרוי'ים בפי העם מחלקת יולדות.." "אהה טוב.. אבל מה הוא עושה פה? הוא לא אמור להיות באזור שלנו?" "כן, אבל אשתו ילדה אז הוא בא לבקר אותה.." "כן? וואי, מזל טוסט.. מה היא ילדה? בן או בת?" "האמת, אני לא יודעת.. הוא רק אמר שהוא הולך לבקר את אשתו במחלקת יולדות.." "אהה.. דווקא מתאים לך לשאול סקרנית קטנה.." "נראה לי שאפשר לצאת, הוא נעלם.."היא אמרה והחזירה אותי למסדרון הארוך "אולי רוח רפאים אכלה אותו?" צחקתי עלי'ה, מי אומר 'נעלם'? "מצחיק אתה ילדון" היא החזירה בציניות. המשכנו במסענו, היא להסיע ואני לשבת לי בשלווה(ובהנאה בלתי מוסתרת) ולנוח.. "הנוסעים מתבקשים לחגור חגורת בטיחות אנחנו תכף מגיעים למחוז היעד" היא אמרה בקול של קברניט מטוס כשראינו מולנו את השלט האומר שהגענו למחוז חפצנו. 'מחלקת גריאטרי'ה'. "יפה, יערה, שיחקת אותה.. עשינו את זה מהר.." "כן, טי'ילתי מעט בבית חולים כשחיפשתי דם בני אדם למאכל.." "אהה, אז את גרמת למוות של ההוא ממחלקת דיאליזה?" המשכתי במשחק שלה בהנאה לא מוסתרת.. "יאפ! טוב, בחור צעיר, אנו נזדקק לעצור משיחתנו המשותפת וללכת לבקר את דור מקימי המדינה החביבה שלנו.." "חח.. זה מזכיר לי ת'וויכוח הקבוע בערב שבת." "אשכרה, צודק. י'יאלה, זזנו" ונכנסו לחדר עם שלוש קשישות שאחת ישבה על כיסא-כורסא ליד המיטה שלה וסרגה משהו בלתי מוגדר, השני'ה שכבה והסתכלה בטלויזי'ה והשלישת ישנה. השלישית הי'יתה כל כך קטנה שבהתחלה בכלל לא שמנו לב שהיא שם. רק כשדיברנו קצת בקול אז זאת שסרגה אמרה להנמיך את הקול כי השלישית ישנה. כשנכנסנו, שתי הראשונות הרימו את ראשיהן אלינו. יערה פתחה "שלום, מה שלומכן? הכל בסדר?" זאת שסרגה אמרה משהו בלתי ברור והשני'ה אמרה "בסדר" במבטא רוסי כבד. דיברנו איתן קצת על המצב בארץ, היחס לקשישים, הנכדים שלא באים לבקר והאחיות הנחמדות בבית חולים. פתאום נשמע צלצול פלאפון מאזור המיטה של זאת שישנה. התלבטנו מה לעשות, אם לענות ולומר שהיא ישנה או לחכות שהיא תתעורר, עד שהחלטנו היא כבר התעוררה וענתה לטלפון. כשקמה ראינו שהיא חרדתית, החלטתי שאחר כך אני אבקש מיערה שתראה ותדאג שהיא מסתדרת כאן מבחינה דתית. לאחר שהסתי'ימה השיחה ולאחר הבטחה שנבוא לבקר שוב בעתיד יצאנו במהירות לעבר החדר שלנו כי יערה טענה שעוד מעט כבר עוברת שעה וחצי מאז שאבא הוציא אותי ובטח אוהד כבר עלה עלינו.. "יערה, תגידי, יש מצב שאת דואגת לאשה החרדית הזאת שהיא מסתדרת מבחינה דתית וכאלה?" "כן.. אין בעי'ה, גם אני חשבתי על זה. ראית איך שהן נמשכות לדת? אפילו הרוסי'ה הזאת.." "צודקת. אולי אפשר לארגן להן איזה שיעור קבוע לכל הקשישות ואולי גם היולדות של איזו מישהיא.." "חכם אתה, אחי הקטון, אני אנסה להזכר במישהיא נחמדה וטובה שהי'יתה אצלנו באולפנא.." "סבבה. איך את בכלל קיבלת שחרור מלימודים כדי לעלות לחומש?" "כי הי'יתה לנו שבת חופשית. איך נראה לך הי'יתי בבית? שכל." אמרה וצחקה. כמה זמן לא שמעתי את הצחוק המדהים שלה. "וחוצמזה" היא המשיכה "אם אבא לא הי'ה מסכים לי, הי'יתי משתמשת בשכנוע שלי כמו זה שעזר לנו להיות ביחד באותו חדר.." "אהה.. באמת תהיתי לעצמי איך עשו את זה. איך שזה מתאים לך.." "חחח.. אם אני רוצה משהו, למה שלא אקבל אותו?" "שאלה טובה." החזרתי לה בציניות "למה את לא מדברת עם מר אולמרט? כבר מזמן הי'יתה לנו את ארץ ישראל השלימה בלי ערבי אחד אפילו אם את הי'ית מדברת." צחקתי עלי'ה והיא איתי. פתאום חשבתי על מה שאמרתי עכשיו וצץ לי רעיון- "רגע, יערה, אולי את תעבירי את השיעור הזה לנשים? אם קיבלו אותך לשרות לאומי ב'ראש יהודי' אז מה הבעי'ה שלך? תשיגי מהם דפים(דבר שלא קשה לך כל כך לעשות) ותתחילי להעביר שיעורים" "יודע מה? אני אחשוב על זה. אבל בתנאי שאתה תעביר לבנים. לא חסר לך ידע והוכחות בעני'ינים כאלו.." "הי'י חבר'ה! אפשר לדעת מה אתם עושים כאן? חיפשתי אתכם בכל מקום! יש לכם אורחים" שמענו את קולו של אוהד מאחורינו. יערה עצרה ואוהד נעמד לפנינו. "שלא תעיזו לעשות את זה עוד פעם, משוגעים. מה עבר עליכם?" אוהד לקח אותי וכל הדרך הוא הטיף לנו עד שעצר לרגע משטף הדיבור וההטפות ויערה ואני הסברנו לו מה עשינו. כשהוא הבין מה עשינו הוא עצר- נדהם. "אתם רציני'ים? באמת הלכתם לגריאטרי'ה?!" ומאז הוא שתק כל הדרך. באמצע יערה התקרבה אלי'י ולחשה ש"כנראה הוא חטף שוק רציני", גיחכנו ביחד. "רגע, איזה אורחים באו?" יערה הפרה את השתיקה בינינו לאוהד "החבר הזה של גבע שבא כל הזמן ועוד מישהוא שאין לי מושג מי הוא.." "אהה.. מעני'ין מי זה.." כשהגענו לחדר חיכה לנו הלל עם עוד בחור שהפרצוף שלו הי'ה מוכר לי אבל לא הצלחתי לזהות אותו. "יוני!" יערה פרצה בצהלות שמחה כשראתה את הבחור. עדיי'ן לא הצלחתי לזהות מי זה היוני הזה שהפנים שלו מוכרות לי. הלל התקרב אלי'י ואמר "גבע, ת'ה זוכר את יוני?" "אממ.. האמת שלא ממש אבל הפרצוף שלו מוכר לי" "כן, תמיד הצטי'ינת בזכירת פנים.." יערה העירה "זה יוני, הוא החובש מחומש והוא הציל את חי'ינו בתאונה ההיא" פתאום הסתדרו לי הפרטים והבנתי מי זה יוני. "אהה נכון! יוני, מה שלומך? ממש ממש ממש ממש תודה לך!" "שלום חבר'ה" דוקטור שילה נכנס "אני מבקש שתיפרדו לשלום כי נגמרו שעות הביקור ואני צריך לטפל במיודענו הישנוני הלא הוא מר גבע.." "דוקטור! אני צריכה לדבר איתך רגע בחוץ!" ויערה והדוקטור יצאו ביחד החוצה. בינתי'ים אוהד העביר אותי בעזרת הלל למיטה בחזרה. נשמעו הדי דיבורים ואז הדוקטור נכנס ואמר ש"לאחר דין ודברים" (עאלק, בסכ"ה שיכנוע קטן של יערה) "המבקרים יצאו רק למשך הביקור ולאחריו תותר להם מחצית השעה" "שעה." תיקנה אותו יערה. "ניחא, שעה." הוא הגיב מיואש לאחר שיכנוע תקיף(כנראה) של יערה. נפרדנו מהלל ויוני שאמרו שזה בסדר מצידם והם ילכו למחלקת ילדים לבקר קצת.. "תוכלו גם לגריאטרי'ה" המליצה להם יערה. "טוב, מצטער על ההפרעה" אמר דוקטור שילה וסגר את הוילון מסביבי. -סליחה על הרווחים הענקיי'ם.. זה החוסר זמן ובעה"י המשך יבוא מתישו.. -מצפה להא/ערות שלכם..

בס"ד פרק א השנה שנת 1997 רוחות הזעם השתוללו בחוץ ,הסכנה לצאת מהבתים היתה נוראה ,הפחד גדול אנשים היסתובבו בחוץ שהעינים מתרוצצות בפחד ומסתכלות מסביב ואט אט עזבו כמעט כל המשפחות היהודיות ועלו לישראל אבל עדין נשארו כמה משפחות שהיה להם רכוש רב או שהיו זקנים אמא את לא מבינה אתם צריכים לברוח מפה ומהר!" אמר משה שהוא כולו לחוץ "לא, אנחנו זקנים מידי כדי לברוח מפה"אמרה סבטלנה וגרדה ליכלוך מספת העור ונזכרה בימים הטובים שהיו פעם שהיו חיים יחד עם הערבים היו משחקים יחד ומבלים ועכשיו כל השכנים שהיו פעם ידידים נהפכו לאויבים "אז אולי תצטרפו אלנו" "אבל אנחנו זקנים אנחנו לא יכולים להיטלטל במסעות מעין אלו" "טוב אז כמו שקבענו מחר המבריחים מוציאים אותנו מפה אותי ואת ציפורה וגם יעקובי בא איתנו דוד ימשיך ללמוד בישיבה תדאגו לו אתם" "לילה טוב תישן טוב" "לילה טוב" ישראל חדרו של חן גיל -ראש השב"כ "אני חושב שפשוט צריך לשלוח לשם סוכן ולסכל להם את התוכנית" אמר שרון לב בכיר בשב"כ שעבר הרבה סיכונים על בשרו "לא" ביטל חן גיל "זה מסוכן מידי" "אז מה אפשר לעשות לשבת בחיבוק ידיים ולתת להם לפוצץ לנו את המדינה "אמר גיא-די חדש בשב"כ רק 10 שנים טוב, בא נבדוק גיא תסתכל במחשב ותבדוק אם יש עוד שיחות שהצלחנו לקלוט " אמר רונן דהן "יש כאן שתי שיחות מוקלטות הנה ס'תכל "אמר גיא והצביע על המחשב לחץ על פלי ונשמע הקול הדובר ערבית במבטא חזק שאי אפשר להבין רק התוכנה המתרגמת תירגמה להם בכתב שקט הישתרר בחדר, חן שקע במחשבות וכל אחד התכנס בתוך עצמו " אוקי"אמרלפתע חן גיל " תקשיבו ,נשלח את חנן " "מה ? אתה נורמאלי?"מה אמא שלו תעשה לך" "הוא עדין ילד " כולם צעקו חן שתק והיסתכל על כולם "שקט" אמר כולם הישתתקו "זה מה שאפשר לעשות אין מנוס" וכך סגר את האסיפה חנן הוא הבחור הצעיר ביותר בשב"כ הוא בן 23 הוא התגיס בגיל 21 ילד מוכשר ביותר גאון מהלך הוא הצליח בשנתיים שהוא בשב"כ לסכל תוכניות רבות לפרוץ במחשב כל מיני שיחות