סיפור בהמשכים עמוד 6

המשך, יום שלישי, 16,10,06. ד' חשוון תשס"ח. (29 ימים לאחר מכן.) בת-אל הביטה מחלון הרכב אל עבר השדות, הכבישים והרחק באופק גם הבניינים. בצד הכביש היא ראתה למשך שנייה גופה של כלב מת, מסכן, חשבה לעצמה כשאדם מת שומעים על כך מיליונים שלמים, מתפללים ודואגים. רק מעצם היותם יהודים. ולכלב העלוב הזה אין אף אחד שיחשוב עליו. הם נסעו בכביש 6, על שם יצחק רבין. ופתאום עלה לה שיר ישן שפעם אהבה מאוד. "לאן, לאן, לאן" של שלמה ארצי. יש לו שם משפט- "מטח יריות של מטורף אחד על בראש הממשלה, יום לפני הטיסה היא הלכה לרב מרדכי אליהו. בצעד די נדיר הוא הסכים לקבל בת. ואז להפתעתה הוא הביא 2 גמרות, אחת לו ואחת לה. הוא שאל אם איכפת לה ללמוד איתו איזה 2 דפי גמרא. בתאל מעולם לא למדה גמרא לפני, והייתה המומה מההצעה מאחר וידעה שזה לא טוב לבת ללמוד גמרא, ובכל זאת הסכימה. הוא הסביר לה בהתחלה מה זה גמרא בכלל. פעם, הייתה תורה שבכתב, זהו הספר תורה. והייתה גם תורה שבעל-פה, תורה שעברה מאב לבן מאב לבן בעל-פה ואז הרב סיפר לה סיפור על תנאים והסיפור ממש נכנס לה ללב וגרם לה כמעט לחזור בה מהכול: פעם הלכו 2 תנאים (רבנים חשובים) ללמוד תורה בבל, משום ששם היה את עיקר התורה. ומאחר ומותר לצאת מהארץ לצורך לימוד תורה הם יצאו ללמוד. לאחר שהם חצו את הגבול הם ישבו לנוח ופתאום ראו את הרי הכרמל ונחלי הגולן בוהקים בשמש השוקעת. מיד התחילו לבכות אחד על השני. "איך חשבנו לצאת מהארץ המדהימה שלנו?" שאלו בכאב. מיד חזרו לארץ והמשיכו ללמוד בארץ. אחרי שהיא יצאה מהרב אליהו היא תהתה למה הוא היה חייב לזרות לה מלח על הפצעים? למה ללמוד את הדפים האלה על שבחה של ארץ ישראל בעוד שהיא הולכת לצאת ממנה? אין מנוס חשבה לעצמה. אני אשמה שאני עוזבת ולא הוא שמספר לי בשבח ארץ ישראל. אני המפגרת שלא חוזרת בי ונשארת במקום המדהים הזה. אלפי שנים אנשים חלמו על הארץ הנפלאה הזאת "ארץ זבת חלב ודבש" והיא עוזבת את הכול ויוצאת לנשום אוויר של חו"ל למשך 3 שנים. וזה הזכיר לה סיפור נוסף: פעם בא אליהם מרצה אחד לשיחה וסיפר המון סיפורים, בניהם על ילד קטן אחד מיוחד במינו. ילד חכם, ביישן, בעל מידות נהדרות. בהלוויה שלו עמד אליהו מעל קבר של ילד בן 10 וכינה אותו "המקובל האלוקי" והוא סיפר באמת למה הילד הזה נחשב כ"כ מיוחד. 3 שנים לפני מותו קיבלו הוריו הצעה לשליחות בחוץ לארץ, והוא, ילד בן 7, התחנן אליהם שיישארו בארץ ולא הסכים לצאת עד שהרב אליהו אישר לו מפורשות לצאת מהארץ. לאחר שנתיים של שליחות ופעם אחרת הילד רצה ללכת לשיעור בשכונה שהייתה מרוחקת מהבית חולים. אבא שלו לא הסכים בשום לפנים ואופן לצאת בחום כזה. אך הבן הפציר והפציר שלבסוף האבא אמר "תעשה כרצונך, אני לא אבוא איתך" והילד אכן הלך לבד לשכונה, במשך 3 שעות הוא הלך מרחק של חצי שעה לכל היותר. עדי ראיה אמרו שאת הרחוב האחרון הוא פשוט זחל על הרצפה עד שהגיע לשיעור. הפעם הנדירה שהילד צעק הייתה לאחר שהרופאים תמהו איך יש לו ריאות של בן 80 והילד עמד בכניסה לחדר עם עיניים מוצפות דמעות וזעק בכאב להורים שלו: "אתם שואלים איך יש לי ריאות כאלה??? הרי שנתיים שלמות נתתם לי לנשום אוויר של חוץ לארץ! בגלל זה יש לי ריאות כאלה!" כשבת-אל נזכרה בסיפור הזה היא התחילה לבכות. הנהג מונית הסתכל עליה במבט מרחם מהמראה והיא מהר ניגבה את הדמעות ושתקה. היא לא הסכימה להורים לבוא איתה. היא אמרה שהיא מעדיפה שלא יבואו איתה, היה לה קשה מדי להיפרד מהארץ ומהורים ביחד. לאחר מספר בדיקות ושהות מה הגיע הזמן לעלות למטוס, בת-אל עלתה ולא הפסיקה לבכות. אנשים שאלו אותה מה קרה אבל היא רק סובבה את הראש והמשיכה לבכות. ג'ון סידר לה כרטיס של מחלקה ראשונה והיא נזכרה שהיה רב אחד שפעם קיבל כרטיס מחלקה ראשונה והעדיף לנסוע בכיסא נוח פחות אך בצד האחורי של המטוס, לשהות יותר בארץ ישראל. היא מיהרה לאחורי המטוס וראתה זקנה חביבה סורגת. בת-אל פנתה אליה בחביבות "סליחה, יש מצב שאולי תרצי להחליף בת-אל התארגנה במקומה, הוציאה ספר תהילים והתחילה לקרוא. לאחר 3 לילות כמעט בלי שינה היא נרדמה תוך דקות ספורות. בעודה ישנה המטוס עזב את הארץ והתקדם לכיוון ארצות הברית. בת-אל הגיעה לארה"ב בשדה תעופה חיכו לה 2 גברים עם שלט גדול שעליו היה כתוב שמה בעברית. בת-אל התקדמה לקרתם." נעים מאוד, אני דון." אמר באנגלית הגבוהה מבניהם. "היי" ענתה בת-אל. "וזה מיקל" הציג הגבוהה. "שלום" ענתה בת-אל. "איך עברה הנסיעה?" שאל מיקל. "בסדר גמור" ענתה בת-אל. הם יצאו החוצה ובחוץ חיכה להם ג'יפ צבאי הם נכנסו והתחילו בנסיעה בת-אל ניסתה לראות דברים מבחוץ אך היה חשוך מדי והיא פשוט ישבה ועיכלה את

פרק ד ' אפי נכנס לביתו בלי לומר שלום, הוא ישר נגש לחדר שלו. "חייבים לארוז." אמר לעצמו. "אפי?" שמע את קול אמו מהמטבח, היא הכינה אוכל. "כן אימא." החזיר לה. "ארז טוען שהוא ראה צלפים משקיפים לנו על הבית, אתה ראית?" ארז השכן, עובד במוסד, או יותר נכון לשעבר, הוא לא ממש פעיל. הוא היה חברו של אפי במוסד כמה חודשים. וגם שהוא חברו הטוב מילדות, חובב בלשות. הוא הכניס חולצת טריקו למזוודה, "כן,אימא." ענה לה. "אפי, מה הפעם?" שאלה בלי שמץ של בהלה, היא רגילה לדברים האלו. הוא הכניס חולצה לבנה, הוא יצטרך לו. "אפי?" שאלה אמו שוב. "מה את רוצה?" שאל אותה בקוצר רוח. "מי הם?" רותי אלון לא אהבה את המשחקים האלו. "לא יודע, לא משנה אימא." הוא הכניס נשק שנשאר לו, כסף ועוד כמה דברים נחוצים. "אתה בא לאכול?" שאלה אותו. "כן." הוא סגר את הריצ'רץ והלך למטבח. הריח של העוף האפוי ובתוספת תפוח-אדמה, הזכיר לו שהוא רעב. "רגע אימא." אמר לה, הוא רץ לחדר, האקדח שגנב מהאיש ברחוב, הארי, נשאר אצלו, הוא החביא אותו. לפני שחזר למטבח, הציץ לרגע במראה, לחרדתו גילה שהכיפה שלו עדיין חבושה עליו מהבית-כנסת. הוא הכניס אותו לכיס, הוא בטוח שאימא שלו ראתה את הכיפה. אפי נכנס למטבח, אחיו הקטן, דני, ישב מימנו, שרית משמאלו ואמא שלו בראש. הוא התיישב, לקח את המזלג ותקע בתפוח אדמה, הוא קירב לפה, ובירך בלחש "ברוך אתה ה' בורא פרי אדמה."זה היה חם, אפי בלע אותו בשלמות ושאל, "איפה אבא?" אימא שלו נראתה נסערת, אבל הצליחה לשמור בתוכה את התפרצות. דני ושרית נעצו בו מבטים של אשמה. "מה קרה?" שאל בבהלה. רותי לא יכלה לשמור בתוכה את הכעס והתפרצה עליו, "הכול בגללך, אבא עכשיו בבית-חולים, הוא קיבל התקף לב כאשר שמע שהבן השני שלו, החל להתפלל." היא עמדה וצעקה בכול כוחה, "אל תנסה להתחמק ראיתי את הכיפה." אפי כאילו לא שמע את צעקותיה האחרונות, שאל אותה, "מה עם אבא?" "דוד איתו, אל תעיז ללכת אליו, כשהוא יראה אותך, הוא יקבל שבץ. אתה לא מכיר את הדבר 'כיבוד הורים', זה כתוב בתנ"ך איך אתה מעיז, ועוד שאנשים עם צלפים עומדים על בתינו ובתוך חצי דקה הם יכולים להפוך אותנו למתים." מעיניה של רותי זלגו דמעות. אפי לא הצליח לשאת את זה עוד, הוא הלך לחדר ונשכב על המטה, שום דמעה לא ירדה מעיניו הקשוחות. 'אימא שלי חושבת שאני עדין אפי הקטן.' לפתע זינק ממיטתו ולקח בידו את המזוודה, הוא רץ למטבח, "אנחנו זזים." אמר. "מה?" שאלו בני משפחתו כאחת. "עוד רגע הצלפים יחזרו ויהרגו את כולנו, חייבים לזוז." אף אחד לא מש ממקומו. "דני, אתה בא?" אחיו בן השמונה קם, וחיבק בחוזקה את אפי, "אתה מבטיח שלא תעזוב אותנו יותר, נכון?" אפי חיבק את אחיו, "בלי נדר." לחש. שרית קמה ממקומה, "אני הולכת לארוז." אמרה והלכה לחדרה. "לך גם אתה דני, תארוז. אימא מה איתך?" שאל אותה. רותי קמה ממקומה "למזלך, אני סומכת עליך הפעם." היא הלכה לכיוון החדר שלה, "לאן הולכים?" שאלה אותו, "מלון באזור." "שרתון פלאזמה?" "שיהיה." ענה לה אפי. *** אפי גלל את התפילין החדשות והכניס אותם לנרתיק. הוא לקח את הנרתיק בידיו ותחב אותם לבית השחי. הוא הזמין את המעלית אחרי כמה שניות הגיע אחת המעליות, הוא לחץ על קומה 20 , שתיים לפני האחרונה. 'המעלית המהירה הגיעה למחוז חפצה ואפי יצא ממנה בגלי שמחה' פיזם לעצמו אפי שיר שהלחין. הוא טחב את המפתח למנעול ונכנס, דני ישב בחדר שלו וצפה בטלוויזיה. "היי." אמר דני. אפי התיישב על מיטתו ופתח את הרדיו: טוט...טוט...טוווווט. "השעה שמונה והנה החדשות. היום בבוקר בשעה חמש, התפוצץ בית-מגורים ברחוב רולונסקי, המשפחה היא משפחת אלון, שאביה מאושפז בבית חולים הדסה עין-כרם. כוחות ההצלה שהגיעו למקום, מדווחים שלא מצאו בינתיים נפגעים. כוחות הכיבוי אש שהשתלטו על השריפה, מודעים שזה היה פצצה קטלנית ויתכן שזה היה ביסמות. מבית הממשלה לא נמסר הודעה בעניין, אפילו שבטוח שזה היה גורם חיצוני. הראשונים שהגיעו למקום, היו מאבטחי משרד הממשלה, שגרים רחוב סמוך לאירוע. אחד המאבטחים זיהה אדם בורח, והנה הוא כאן איתנו, הצלחנו להשיג אותו. רפי גולן תספר לנו את קורות האירוע." "אה... הגעתי למקום מהראשונים והא... ראיתי אדם חשוד מנסה לברוח. אני מייד יריתי בו, אבל האיש המשיך לברוח, אז רצתי אחריו, אבל פתאום הוא השתטח והוציא רובה והתחיל לירות עלי, מייד בלי היסוס יריתי בו ואז הוא מת, ראיתי עוד אחד בורח, אבל הוא היה רחוק מדי." "תוכל לומר לנו, אפי, מה מצאתם עליו?" "שום דבר שאני יכול לגלות, מה שכן שהוא ממוצא אנגלי." "תודה לך אפי, והנה התחזית:" אפי סגר את המכשיר, הוא ידע שזה יקרה, יש להם הצתה מאוחרת לאנגלים האלו, אבל עדין התהדהד במוחו המילים ששמע אמש. הוא יצא מהחדר והלך למעלית, הוא ירד מטה וצעד לחדר אוכל. הוא מצא ללא קושי את אמו ואחותו. הוא התיישב לידם, אפי התלבט האם לספר להם או לא. הוא החליט לגלות לאחותו בת השמונה עשרה. הוא הזמין טוסט, והלך כאילו ליטול ידיים, הוא נגש לאחד המלצרים, "אפשר דף?" שאל. המלצר הוציא מאחד הארונות דף קטן, בליווי מבט מוזר, "עט?" המלצר הוציא מדש חולצתו עט פרקר. אפי שרבט על הפתק: "שרית, נפגש בחדר. דחוף!!!" הוא התיישב על הכסא, אמו הביטה בו כאילו ראתהו לראשונה. "היי אימא, בוקר טוב." הוא העביר בזהירות את הפתק לאחותו. "בוקר טוב אפי, איפה הייתה?" שאלה אותו רותי, אימא שלו. שרית הביטה בו במבט שואל, אפי רימז לה בעיניים שתשתוק ותקרא. "בבית-הכנסת." הוא לא חשב מה הוא עונה, הוא תפס את עצמו קצת מאוחר. "הו יופי, יש לי שני ילדים דתיים בבית." אמרה בציניות. שרית קמה לפתע, אפי הבין שהיא הבינה את המסר. מלצר הגיע והוריד את הטוסט על הולחן, אפי הלך ליטול ידיים. הוא נגב את ידיו והתיישב מול אימא שלו. אחרי שבלע כזית, שאל את אמו "מה רצית" "תספר לי הכול." אפי מחוסר ברירה סיפר לה בקיצור את כל הסיפור, מאז המלחמה וסיפר לה על הארי שהתקיף אותו. "אז מה יש לך לעשות?" "אני הופך לחרדי..." "מה?" הכוס מיץ שבידה נפל על הרצפה ונשבר לרסיסים. "אני חייב, אני יגדל זקן, ילבש כובע וחליפה ולא יזהו אותי." " עם זה מה שאתה רוצה וחושב, תעשה כטוב בעיניך, אני הולכת הביתה, שחכתי שם משהו..." אפי לא הספיק לעצור בעדה, היא יצאה מהמלון... ולזה קובע- הקרע המשך יבוא אי"ה...

להתחיל מחדש - פרק נסיון "ברוכים הבאים לאולפנה ע"ש הרבנית רויטל ברדה" עמדתי מול השלט וחשבתי לעצמי: "מה? מה אני עושה פה?? אני לא שייכת לכאן!". הכל התחיל בתחילת החופש הגדול כשמשפחתי התחילה "להתחזק", זאת אומרת, התחילו לא רק להגיד קידוש בשבת ולהדליק נרות אלא גם לא להדליק את האור, הטלוויזיה וכו' ועוד הרבה דברים שרק מי שהיה מוגדר בעייני "דוס" עושה. יום אחד אמא שלי חזרה משיעור מפי רב אחד שהמליצו לה ללכת אליו וכשהיא חזרה היה לה מן ברק משונה בעיניים.. מאז היא הדביקה את כולנו באותו ברק, בערך. אני אומרת בערך, מכיוון שאני לא כל כך נדבקתי בו. למה אני צריכה את זה עכשיו באמצע הגיל הכי חשוב בחיים בערך?? למה נערה בת 14 צריכה פתאום לשנות את המנהגים שלה ובגלל שיגעון שעובר על ההורים לעזוב בהדרגה את החבר'ה שלה שלטענת ההורים "מקלקלת" אותה?. אחר כך הגיע הרגע הכי קשה- ההורים שלי החליטו שכיתה ט' זה גיל מצויין לעבור בית ספר ולהשתנות. בגלל ההחלטה הזאת אני כרגע מוצאת את עצמי פה, מול אולפנה זרה, שאני אמורה ללמוד בה ל-4 שנים הבאות. עמדתי מול השלט כמה דקות שוקלת איך להכנס ומה אני אעשה בפנים. שבוע שעבר אני ואמא נסענו לקנות בגדים "ראויים" לאולפנה: חולצות עם שרוול עד המרפק (ולא יותר מידי צמודות או פתוחות) , חצאיות עוקפות את הברך ועוד סתם בגדים רגילים. כשקניתי את הבגדים חשבתי לעצמי: "וואו, איזה דוסה אני!! יסתכלו עליי כאילו נחתתי מהירח..." ועכשיו, כשאני עומדת פה בשער האולפנה אני רואה שכל הבנות לבושות ככה, אני כבר מרגישה יותר בסדר עם ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- זה פרק נסיון, אני לא יודעת אם להמשיך.. נא להגיב הערות בונות!

בס"ד שבוע מלא מחשבות עבר עלי לא ידעתי איך בדיוק אני אמורה להגיב על דבר כזה תמיד באולפנא כשדיברו איתנו על הנושאים האלו זה היה נראה לי כ"כ רחוק, כ"כ לא קשור אלי ופתאום זה מגיע בבום אחד גדול ולא ברור. יום שני הגיע, התארגנתי לקראת הפגישה עם ידידיה לא זכרתי איך הוא נראה בדיוק הרבה זמן לא ראיתי אותו. הגעתי לתחנה בה קבענו, ידידיה חיכה שם כבר, הוא היה נראה שונה ממה שזכרתי אותו. פתאום הוא התגלה כבחור גבוהה עם מדי צבא, ציציות ארוכות וכיפה גדולה. בהתחלה לא הבנתי הרי קבענו בכוונה השבוע כדי שלא יצא מהישיבה אז איך הוא עם מדים? ידעתי שהוא אמור להיות עכשיו בצבא אבל תיארתי לעצמי שאם הוא לא אמר כלום כשדיברנו בטלפון - "שלום אמונה" הוא העיר אותי מתוך המחשבות שלי. "מה שלומך?". - "ברוך ה', מה שלומך?" עניתי בחיוך דיי נבוך ומופתע. - "שלמי טוב ברוך ה',אתה נראת קצת מופתעת קרה משהו?" הוא שאל בקול חששני. - "אהה... לא, שום דבר רק קצת הופתעתי למראה המדים לא הזכרת את זה בשיחה שבוע שעבר." - "נכון, באמת לא הזכרתי את זה פשוט לא כ"כ חשבתי על זה אני כבר 8 חודשים בצבא ונראה לי שכל מי שמכיר אותי איך שהוא יודע את זה. יכול להיות שבאמת הייתי צריך להגיד לך את זה מצטער." - "לא נורא, אז איפה אתה משרת?" - "אני משרת במודיעין. ואיפה את צריכה לעשות שרות?" - "וואוו.. במודיעין?! מגניב... אני אמורה לעשות באולפנא בנריה, להדריך כיתה ט'...". ˜Ÿ™ זה היה ערב מוזר,מצחיק בשעה 9 וחצי הגעתי לבית של סבתא אחרי שידידיה ליווה אותי הבית. סבתא ישר ראתה שקרה משהו היום הרי ביקרתי אותה כ"כ הרבה בזמן האחרון עד שהיא מצליחה לזהות עלי כל דבר קטן, סבתא התחילה לתחקר אותי , בהתחלה לא רציתי לספר לה, בכל זאת "אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מהעין" ובכלל מאוד התפאדחתי זה היה נראה לי כ"כ מוזר כל הסיטואציה, אבל אחרי כמה זמן של תחקורים נשברתי וסיפרתי לה על הערב שעבר עלי. סבתא כ"כ שמחה לשמוע את מה שסיפרתי לה על ידידיה, כאילו כל חלומה התגשם לנגד ענייה, היא שאלה כל מיני שאלות, בהתחלה עניתי לה דיי בקצרה אבל אחרי כמה זמן של שאלות כבר התחלתי לספר מעצמי. ˜Ÿ™ חודש וחצי עבר. הספקתי להפגש עם ידידיה עוד מספר פעמים, היה ברור לשננו שהקשר מתקדם לכיוון אחד. יום אחד אחרי אחת הפגישות שלי עם ידידיה ישבתי עם סבתא ודיברנו. תוך כדי שיחה שאלתי את סבתא שאלה שמאוד הטרידה אותי, "סבתא, למה את כ"כ התרגשת בפעם הראשונה שנפגשתי עם ידידיה?". סבתא נראתה מהורהרת לכמה רגעים ומיד החלה לדבר. "אמונה'לה, אני יודעת שזה ישמע לך מוזר אבל ממש רציתי שזה יקרה. מאותו יום שהוא היה פה בחופש שעבר." היה נראה סבתא מנסה להחביא ממני סוד והחלטתי לא לוותר לה. ובכלל לא הבנתי למה סבתא כ"כ רוצה את ידידיה. בסה"כ בחור נחמד גר ממש קרוב אליה, לא היה נראה שלסבתא יהיה קשר מיוחד איתו. "באמת? למה ?" לא היה נראה לי שסבתא יודעת עליו יותר מידי. אך מיד התברר לי שיש הרבה דברים שלא ידעתי על סבתא ועל ידידיה. סבתא סיפרה לי שמאז שנה שעברה ידידיה מגיע אליה כל פעם שהוא מגיע הביתה, עוד לפני שהוא מניח את התיק בבית. הוא מגיע לכמה דקות שואל מה שלומה, אם צריך לעזור במשהו וממשיך הביתה. אחרי שסבתא סיפרה את זה לא ידעתי איך להגיב. פתאום נוסף עוד צד לקשר החדש הזה עם ידידיה, צד שאני לא יודעת איך להגיב עליו. מצד אחד זה נחמד לגלות משהו שאני יוצאת איתו סבתא שלי חשובה לו אבל מצד שני למה הוא לא אמר לי כלום הרי אני צריכה לדעת את זה. הייתי שקועה בתוך המחשבות שלי עד שפתאום צלצול הפלאפון שלי. "אמונה, ערב טוב את אצל סבתא שלך? אם כן אני רוצה שנפגש יש לי משהו חשוב להגיד לך". המשך יבוא...

הם ישבו שם חמישתם על חוף הים בתל-אביב, נהנים מכל רגע. גדי הוא זה שפתח את השיחה, הוא למעשה היה הדברן שבחבורה, " י חברה, מה עושים היום?" שאל בקול עניני. אלי המפקד הבלתי מוכתר של החבורה, התנער מהרהוריו, " כלום". הוא המשיך להביט על היום, ושוב שקע במחשבותיו. עדי, בריון החבורה גירד במצחו " מה דעתכם ללכת מכות מול ערבים". שאל וקיפל את שרווליו. " עזוב אתה, לך אתה לבד". פסל אורן את רעיונו. " אז מה עושים? תכלס?" שאל גדי בקול רגזני. " זורקים אבנים לים ובודקים מי מצליח הכי הרבה שזה יקפוץ מעל המים". אמר דן השובב וזרק אבן חלקלקה לים, האבן קיפצה שלוש פעמים מעל הים ושקעה במצולותיה. השמש החלה לשקוע לתוך ימיה היפים של תל-אביב. הם נשכבו על החול הרך ושקעו בתרדמת קלה. לפתע נשמע קול מאחוריהם: " הנחתם תפילין היום?" אלי קפץ כאילו נשכו נחש, " מה?" הוא היה שקוע בחלום על איך הוא נהפך לראש השב"כ אך הקול העיר אותו. הם קמו מהחול והביטו על האיש מולם. " שמי יעקב בורנשטיין". אמר והושיט להם את ידו. הם הביטו בו שוב, הוא היה לבוש בכובע וחליפה ושקית תפילין בידו, חרדי מן המניין. עדי פתח את פיו " מה זה? " שאל. " זה? תפילין כמובן". אמר ופתח את השקית. " הו לא תודה". דחה אותו אורן. " למה לא? איך מניחים?" שאל אלי בקול עניני. יעקב התקרב אליו ופשט את שרוולו השמאלי. לפתע נרתע לאחור, על זרועו של אלי היה קעקוע גדול של נחש צפע. אלי כבש את מבוכתו, " תניח". אמר לו בקול פסקני. יעקב התקרב שוב והחל להניח עליו את התפילין של-יד,ובירך איתו יחד. אחר כך הניח עליו את התפילין של ראש ואמר איתו ביחד את הברכה. " הו שכחתי". אמר והוציא מכיסו כיפה לבנה " תלבש". אלי הניח את הכיפה בזהירות, כאילו היה חומר נפץ מתקתק. עדי ואורן התרחקו לעבר הים. " גם אני רוצה", אמר לפתע דן. יעקב הוריד מאלי את התפילין והניח אותם על דן, הוא הוציא כיפה אחרת ושם על ראשו. גם גדי רצה, ויעקב עבר שוב את התהליך. כשיעקב החזיר את התפילין לשקית, השמש כבר נעלמה. " מה איתכם?" שאל יעקב את עדי ואורן. " תעוף מפה", אמר עדי באיום והתקרב לעברם " ואתם, תחכו, כל תל-אביב תדע בקרוב, ואתם בסכנה". אמר באיום ופנה לעבר אופנועו, אורן הלך אחריו. יעקב ליטף את הקטיפה, " אין ברירה, אתם באים איתי. המשך יבוא אי"ה הנרי

בס"ד, בעזרתו יתברך נעשה ונצליח! פרק ו' "שרית ,קומי! כבר 7:30 את תאחרי לבית הספר", קראה אמא של שרית מחוץ לדלת. שרית התהפכה לצד השני . " שרית כבר 7:40 קומי כבר" דפקה אביבה על דלתה. 'לא רוצה', חשבה שרית מתוך שינה. "שרית! כבר 7:45" "אוף, תנו כבר לישון!" היא צעקה "לישון? עוד שנייה צהרים" אמרה אביבה והיא העיפה את השמיכה של שרית גל של קור הכה מיד בשרית. " השתגעת?!" היא זינקה ממיטה. " שיטה מעולה להעיר אותך כל בוקר, אני רואה שמצאתי את הדרך...בוקר טוב מותק!" אמרה אביבה ויצאה מהדלת. ************************************************************* עבר עליה יום שיגרתי לחלוטין כמו כל הימים ,ז"א היא מנסה להשלים את החומר שהחסירה אבל היא לא מבינה כלום לכן מרוב ייאוש היא סתם מקשקשת לעצמה במחברת. שיעור מתמטיקה שמעביר אותו חיים חיימוביץ' המורה למתמטיקה העתיק של התיכון שלה, שרית השתעממה מאד לכן היא שיחקה איקס עיגול עם עידית שישבה לידה. "שרית!" קרא המורה למתמטיקה בזעם. "מה?" הרימה שרית את ראשה מהמחברת שהייתה מקושטת בטבלאות של איקס עיגול ופרחים שאפילו היא התחילה לצבוע אותם. "שרית!" חזר שנית המורה למתמטיקה על שמה. תלמידים אחדים התחילו לצחקק. "שרית!" הוא חזר על שמה בשלישית 'מה הוא רוצה ממני? היא תהתה.' שלוש פעמים הוא חוזר על השם שלי כמו תקליט שבור , תחליף דיסק! עדיף שירי מימון'. היא צחקה בשקט מהבדיחה של עצמה. עכשיו המורה למתמטיקה יצא מכליו וזה היה מפחיד... "את לא מתביישת לצחוק לי בפנים!" כעת נמחק חיוכה של שרית לגמרי וחשש התגנב לליבה, 'מה הוא מתכנן לי עכשיו?' חששה. היא לא רצתה להסתבך איתו , לא כדאי לה, לא במצבה בכל אופן... הוא התקרב אליה ופניו היו קרובים כ"כ לפניה עד שהיא יכלה לראות את השומה שעל האף שלו כ"כ מקרוב ואפילו את השערות הבודדות שצמחו עליה... שרית הרחיקה את הכיסא שלה כדי לשמור מרחק ממנו. "את בריתוק עד סוף היום!" הוא הכריז בקול ונתזי רוק התעופפו לכל עבר, עידית שישבה לידה חטפה כמות נכבדת ועיוותה את פניה בגועל ,המורה למתמטיקה לא שם לב אבל שרית כן שמה לב והיא פרצה בצחוק משוחרר היא שיחררה בצחוק הזה את כל המתחים ,תסכולים והכעסים שעברו עליה בזמן האחרון ,הצחוק הזה סחף את כל הכיתה. היא תשלם על זה את המחיר, היא ידעה. "עופי מהכיתה עכשיו! לא רוצה לראות אותך עד סוף השנה, אני אדאג לכך באופן אישי שאת הבגרות לא תעשי, חצופה!" הוא אמר בזעם קר. השתרר שקט בכיתה. שרית בהתה בו במשך דקה , לפתע חזרה לעצמה,היא דחפה את המחברת והספר לתוך תיקה והתקדמה לכיוון הדלת כשהגיעה לדלת היא עצרה הסתובבה לכיוון המורה שנעץ בה עיניים כועסות ואמרה:"מילא שהייתי יודעת על מה אתה מעניש אותי, אני מודה שלא הייתי בסדר כשצחקתי ,אבל אין שום סיבה שתעניש אותי בצורה כ"כ חמורה" היא הסתובבה ,טרקה את הדלת ויצאה לכיוון שער בית הספר. שרית יצאה מהשער השומר הסתכל עליה במבט משועמם וחזר לפתור את הסודוקו שלו. שרית הלכה במהירות מנסה שלא לחשוב על מה שקרה, 'מאיפה הייתה לי את התעוזה להגיד לחיימוביץ' את מה שאמרתי ועוד לצחוק לו בפנים?' גם עכשיו היא לא יכלה שלא לחייך למראה התדהמה שניכרה בפניו של המורה הדגול למתמטיקה. היא החליטה ללכת לים ,לחזור עכשיו הביתה לא ממש התחשק לה... ************************************************************************** "אחי , תראה איזה נוף! ממש מה רבו מעשיך ה'!!! " צעק יאיר לדביר ואריאל. 'באמת נוף מדהים' חשב אריאל בעודו יורד במדרגות התלולות, הוא לא שם לב לאבן בינונית בגודלה שעמדה שם הוא נתקל באבן והתגלגל במדרגות. "אריאל "שאג דביר ודהר לעברו "אתה בסדר?" " הוא יהיה בסדר עם לא תצעק לו באוזן" העיר יאיר "אני בסדר ,רק הרגל כואבת מאד" מלמל אריאל דביר ויאיר החליפו מבטים מודאגים. "תקשיבו לי !אני אגיד לכם מה לעשות, תחפשו קרש אחרי שתמצאו תקשרו אותו לרגל שלי ונצטרך ללכת לתחנת מד"א קרובה." "אחלה מתנת יומולדת " העיר בציניות יאיר. אריאל חייך ושתק. יאיר ודביר מצאו קרש דביר חתך חולצה ישנה שהייתה לו בתיק וקשר אותה לרגלו של אריאל, שניהם הרימו אותו משני צדדיו הם התחילו לעלות במדרגות התלולות לכיוון התחלת המסלול לחפש תחנת מד"א קרובה. "אחי אתה חייב לרדת במשקל דחוף!" העיר יאיר אריאל חייך בשקט ואמר "יאיר, שלא נדבר עליך ,הבנאדם שבתחרות הפיצות הצליח לגמור מגש פיצה שלם בזמן שכולם נתקעו בפיצה השישית,שביעית" "אשכרה" אמר דביר. ככה ברוח טובה צעדה החבורה המוזרה לכיוון תחנת מד"א. הם לא ידעו את מי עתידים הם לפגוש שם....

כאבים. פרק ה' 'אז כל הדברים הרעים מתנקזים אלי??' חשבה חופית לעצמה בין חיטוי של הפנים לחיטוי של היד שנערך אחרי התפירה וההדבקה של התפרים 'למה? למה? או שזו אני התינוקת, שזקוקה לחישולים...' גיחכה לעצמה בלב, עודה מובלת לחדר שבו ישכנו אותה עד שתוכל להשתחרר מבית בחולים, אם לא תהיינה הסתבכויות, כמובן. "אמא!!" "חופית" "יופי שבאת. כואב לי נורא." היא אמרה, והתחילה לבכות. ככה, במסדרון. כבר לא הפריע לה המנהל שלידן, ולא אף אחד אחר. היא לא רוצה להציג גיבורה. לא רוצה. אמא שלה שתקה, היה לה קשה לראות את הבכורה שלה סובלת כל כך. כאילו אם תשתוק לא תרגיש כאב, מוחשי כמעט. "אמא... כואב לי! וכל הדמעות שנכנסות לחתכים. אני רוצה הביתה. נמאס לי! למה דווקא לי זה קרה?" "חופית..." שתיקה. כואבת. האחיות באו. מודיעות שיש מקום בשבילה בחדר מספר ארבע. היא נלקחת אליו, כשאמה מלווה אותה בשתיקה כואבת. הן הגיעו לחדר, וברגע שיצאו האחיות העזה האם לשאול "חופית, ממתי את נוגעת בכלבים, אההה... זרים? את הריי יודעת שזה מסוכן?" "אמא!" היה משהו מעט מתמרד בקולה, על זה אמא צריכה לחשוב? במיוחד כשהיא רואה את הילדה שלה דומעת למול עיניה? "מה? אני מצטערת. נפלט לי. כנראה שזה לא היה במקום. מצטערת." "בטוח שזה לא היה במקום." השיבה חופית. שוב באו אחיות. רשמו כמה דברים, והורידו את ההדבקה, שלחופית נדמתה לפלסטרים דקים ולבנים. היו לה תפרים בידיים, וכמה פלסטרים מעין אילו עיטרו לה את הפנים. האחות הביאה איתה את מחט האינפוזיה, שכן יהיו חייבים להחדיר לחופית את האנטיביוטיקה דרך הווריד. היא פחדה עד אימה מחיסונים וזריקות. אבל ידעה שאין לה ברירה. היא חייבת. דמעות עמדו בעיניה בשעה שהאחות החדירה לה את המחט והיא פלטה צעקה, האחות הסתכלה עליה, ולא הגיבה. היא ניסתה להחניק את הדמעות והסתכלה על אמא שלה. שניסתה לחייך אליה. הכל היה מלא בניסיונות. ניסיונות כושלים. ניסיון שווא לעצירת בכי, ניסיון שווא לחיוך. כלום לא הצליח. כאב לה. והיא רק רצתה לצרוח. היא וויתרה לדמעות והן זלגו להן בחופשיות מבעד לעיניה. היא עצמה אתן ובכתה. כל הפנים בערו לה. היא רצתה להיות רק עם עצמה. 'מה הרעש הזה? למה מדברים כאן בקול? מה השעה? רק שש!!' התנערה חופית והביטה בשעונה 'מה זה? משעמם להם? מי הם בכלל?' חשבה בעודה ישנה למחצה 'אהה, זה האחיות כאן. אוף! למה לא עושים את החלפת המשמרות בשעות הגיוניות יותר?' "חופית חד..." התחילה לשמוע את הדיווח אודותיה, ונרדמה לה בשקט שנית. התעוררה שוב בסביבות עשר בבוקר, בא למיטתה רופא שנראה לה דיי צעיר. להזריק לה את מנת האנטיביוטיקה. "מה שלומך?" "בסדר. כמה פעמים ביום תזריק לי את זה?" "שלוש פעמים ביום, למה?" שאל למראה פניה המתכרכמות, "את רוצה יותר? כמו שמזריקים הנרקומנים?" שאל אותה בחיוך, היא חייכה ושתקה "בוקר טוב. הלכתי שנייה וכבר התעוררת?" הגיעה אמה המודאגת, "זה רע שהתעוררתי?" "לא, ממש לא." חייכה אליה. הגיע העת לאכול, מנתה של חופית הגיעה במגש, רק שהיא לא יכלה לאכול לבד, שכן לא יכלה להחזיק בידיה כלום. גם לא את המזלג, גם את זרועותיה קשה לה להניע. אמא שלה האכילה אותה כמו ילדה קטנה. והיא הרגישה רע. רצתה לחזור ולישון, שכן לא היה לה דבר אחר לעשות. עצמה עיניים, ונרדמה. ישנה כשעתיים, ושוב חזרה למציאות העגומה הזו, של חוסר אונים, וחוסר יכולת להשתמש בידיה לשום מטרה, דבר שדיי עצבן אותה, דבר שמעצבן כל אחד בעצם.

בליל ה-19 במרץ 1860 (לטעותם) צמצם קמרון עננים נמוך שהגיע עד לגלי הים את חוג-הראיה לכמה מטרים בלבד. נחשולי המים נשאו ספינה קלה שנקראה "אימרֵק", השעה הייתה 11 בלילה ועל סיפון האוניה שהו כ-170 אנשים: ,155 מלחים ו15 מפקדים, הספינה היה חלק מהצי של ספינות הוד מלכותה הבריטית, הצי שמנה 25 ספינות שהאימרק היא הגדולה מביניהם, היה בהכנה למשימה קשה ומפרכת , ההיאבקות בשודדי הים. מחדר הקפטן נשמעו קולות של שני אנשים ,קפטן גיימס פוקס המהולל וסגנו קפטן ג'ון קירק, הם דנו בפשיטה שתיערך מחר על האי "גָמבֵייזֵר" בו היה בסיס של שודדי ים בהנהגת הפיראט אביזדור שָמֵרנַה, אחד הפיראטים האכזריים בתבל. דיונם נסב על שעת ההתקפה, פוקס הציע 5 בבוקר כשרק מתחילה הזריחה ואז יש סיכוי שהפיראטים עדיין לא יקומו משנת הלילה, לעומת זאת קירק היה נחוש בדעתו לערוך את ההתקפה ב12 בצהרים כשכך יהיה קל יותר לאנשים מהספינות לכוון את יריותיהם. "אני עומד על דעתי, קירק, ההתקפה תיערך ב5 ." "אבל אני מסביר לך פוקס שהפיראטים לא טיפשים, הם יודעים שאנחנו כאן, והם מוכנים למתקפה, עדיף לנו לתקוף כשיש לנו יתרון ממשי יותר מהפתעה" "הוכח שהם יודעים שאנו כאן " "לצורך מה אתה צריך הוכחה פוקס, השכחת כבר את ספינתו של ג'ררג האיום, הוא ראה אותנו בודאות, ובוודאי הודיע לכל הפיראטים באזור" "לו יהי כדברך, נתקוף בצהרים, העבר הודעה לכל הספינות" "בסדר, לילה טוב" ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------ משה היה הדוקטור הצעיר ביותר לפיזיקה בעולם,הוא היה בן 25 בלבד. הוא קם מהמטה, והלך לחדרו השני שם בנה את מעבדתו והחל לעבוד, עבודת הפוסט דוקטורט שלו הייתה על החזרה לעתיד בזמן, התיאוריה שלו שבעזרת תחמון קטן יהיה ניתן להעביר "אנשים" מהעבר להווה ע"י שימוש מסיבי בזיכרון מחשב ובפיזיקה מודרנית, התיאוריה לא הייתה מושלמת אבל הייתה בעלת פוטנציאל גבוה. בעודו יושב במעבדה וחושב על תיאוריתו הבזיקה בו מחשבה מרעישה כל מה שהוא צריך זה רק להוסיף עוד כמות מועטה של פולוניום 278 ואז המכונה תעבוד באופן מועט, לאחר שערך את כל החישובים גילה שבעזרת שני גרם של חומר כזה יוכל להביא אדם מהעבר למשך שבוע. משה הבין מייד שכדי להסיג חומר כזה הוא ייאלץ לדבר עם הצבא, הוא התקשר מייד לחבירו בפרוייקט 756 שהיה באפשרותו לדבר עם מפקדיו ע"מ לדבר עם ראש הכור הגרעיני בדימונה, החבר הבטיח לעשות כל שביכולתו כדי להביא את ראש הכור לדבר עם משה.

בעזרתו יתברך. לאחר הפסקה החל כ"ד אי'יר שנה שעברה, ארבעה ימים לפני 'יום ירושלים' (וכאן אמליץ לראות את הסרט 'התנערי' של מנורה חזני, העוסק גם ביום ירושלים. מעני'ין שזה דווקא עכשיו שירושלים ח"ו תהי'ה ללא נגישות ליהודים), החלטתי לחזור לכתוב את הסיפור הזה, שב"ה לאט-לאט מתקרב להיות אמיתי- התיישבות יהודית בחומש, שאינה תלוי'ה בלחצים (בין)-לאומיים כל שהם. בעבר פרק פורסם אחת ליום, לא יודע איך זה ילך עתה. תזכורת וקיצור: קבוצה של אנשים (כ-250, מתוכם 220 בני נוער) עולה לצפון השומרון עם עשר משאיות, במטרה להקים התישבות יהודית בכל מצב בין-לילה, הם מקימים גדרות, בתים, ותשתית בסיסית למגורים, עם עזרה ממכר שעובד בריגול בכפר הערבי הסמוך, דרך מנהרה תת-קרקעית הם מעבירים מזון, מלט וציוד להמשך הבני'ה וההתישבות בהר. בשביל לתרץ את הכמויות של המלט, המזון והציוד שהגיע לכפר, הם הקימו מרכול ענק, כאשר שם לא באמת ניתן לאמוד מה מגיע למכירה לערבי'י האזור, ומה מגיע אלינו. כמו"כ, נבנה ביה"ס ערבי על חשבון קרן צדקה של משפחות של בועז, מה שאפשר להעביר מלט וחומרי בני'ה. כשבבוקר מגיע ג'יפ צבאי, זה מאוחר מדי. היציקות כבר התחילו להתייבש, ותוך כמה שעות יצטרכו כבר אישור בימ"ש בשביל להרוס. מקורות התקציב הם מליונים השוכבים בבנקים בשוצרי'ה, בדומה לחשבונות של אנשי השלום, שככה מעבירים כספים לטרור הערבי. ישנה גם פרנסה מטכנולוגיות מלחמה, המשווקות בעולם תחת חברות-קש. הסיפור נכתב ממבטו של בעז, צעיר בן 16, שהוא שר הבטחון ובמידה מסוימת גם ראש הממשלה, ואחראי על הלחומה. הקשר שלו עם השטח הוא בעיקר בסיורים לאורך הגדר שהוא עושה. ב'ממשלה', שהינה דיקטטורה, אך דמוקרטי'ה למעשה - ישנם שישה חברים, אבא של בועז, הרב איתי – שאחראי על כל הפעילות התורנית, בועז – על הביטחון, יעל – אחראית על כל מה שקשור לבנות- אוכל וכו', שירה – מבינה בכימיה. ויהודה – חשב כלכלי, אחראי על הבנקים בשוויצריה וגאון לא קטן גם באדריכלות (בעיקר ממבט פיזקלי) ואלקטרוניקה. המדינה מתמודדת עם המון קשי'ים, בתחומי הבטחון, חברה, תקציב- והיחס לשלטון החולש על רוב השטח שבין הירדן לים התיכון, המתנקל להם בכל עת. גם נגדו ובעדו ישנם פתרונות שונים, שמה שעומד מאחוריהים הוא: פגע ברכוש בלי לפגוע באדם. כמו"כ ישנה מלחמת תודעה בינם ובין עמדת המדינה והשמאל הקיצוני בארץ. אחת מהדרכים היא סדרת טלויזיה, וכן הפעלת לחץ על עיתונאים - עיתונאי יותר הגון יקבל סקופּ יותר טוב וכו'. המדינה מצידה הוציאה צווי איסור פרסום, אך אתרים רבים, בעיקר קטנים, נאותו לפרסם ועטו על הידיעות. ממולם, ניצב מפכ"ל 'משטרת ישראל', דוד ניצן. דוד ניצן מכיר את הרב איתי, והתחרות בינו ובינם הינה תמידית, כאשר דוד ניצן לוקח אותה באופן אישי עקב סיפור קודם שהי'ה בין השני'ים. לפעמים ההתנכלויות מגיעות לכמעט רצח. באמצע תפילת השבת, מפלחות יריות את ביכנ"ס, במטרה לפגוע בבעז באמצע קבלת שבת. בעז נאלץ לרדת למחתרת לגמרי, ולא לעלות מעל פני הקרקע מחשש לחיו. המשטרה גם ארגנה מחנות צבאיים ענקיים שנועודו לגרש את העולים להר, ללא הועיל. יחידת קומנדו 'גנבה' משאיות שעסקו ביישור שטח והכנת גדרות למשטרה, ואפשרה סיפוח זוחל והגדלה מהירה יותר של הגדר, ואיתה החקלאות והתעשי'ה של המדינה החדשה. את הקמת הגדרות חיפו מכונות ירי מיוחדות, שיורות באופן לא קבוע, מה שמונע להתקרב. ככה בכל יום גדל השטח בכ-200 מ"ר. המשטרה, סבלה מהתקפות הטרור. לעומת זאת עם העולים, ארגוני הטרור כמעט ולא התעסקו - הם פשוט לא ניסו מחשש לתגובה מכרעת מדי בעתיד הקרוב או הרחוק, בהתאם להתחזקות העולים. באחד הסיורים של בעז מה קורה, מחכה לו הפתעה- התחילו לתכנן לו מסוק, שבעתיד תהי'ה אפשרות של שליטה אווירית על האזור, בנוסף לשליטה בשטח שכבר קיימת. בהמשך, מצטרף לצוות חגי, בן של הרב איתי ואח של יעל. שקדן לא קטן. המשטרה כמובן לא יושבת בשקט, ומנסה לעשות גרושים בשבת. כשנודע הדבר, כמה חכי"ם שלחו שאילתא לממשלה, והנ"ל נאלצה להתקפל. בעקבות החשש מחדירות, מחליטים להניח טילים מעל כל שלושים מטר גדר, כאשר כמה 'טילונים' הורסים דחפור, מבלי לפגוע בנהג. עקב היות הצבא והמשטרה באזור, והעיסוק בעניני אבטחה, הבני'ה היתה רחוקה מהיעד הרצוי. אז מה עושים? פשוט ביותר - בונים לערבים ע"ח האיחוד הארופאי וכובשים אח"כ. ככה, קודמו תוכניות להקמת שכונה ערבית מתקדמת, בנינים ראוי'ים עם תשתית טובה גם לנו. תוך שבועי'ים (!) אושרו כל התוכניות, והוחל בבני'ה של השכונה. ככה נוכל בעתיד הקרוב לאכלס עוד אנשים, שיעסקו בשלל תחומים ויגדילו את התוצר המקומי שלנו. מובן שלא י'הי'ו להם זכויות שוות, עקב החחש מפני החדרת סוכנים. עוד רעיון הזוי הי'ה להביא טילים מאיראן, לערבים כביכול. בפועל, מערכת אחת הגיעה לערבים ואחת לנו. כעבור כמה זמן, המשטרה הבינה שהיא צריכה להערך מולנו מחדש, והסירה את המצור. ככה יבאנו עשרות משאיות של מוצרים לתעשי'ה שלנו, ביודעין שזו הזדמנות נדירה. הזמנו חומרי גלם מכל הסוגים, מכונות, מחרטות, מלגזות וציוד רב מכל מיני סוגים. המשטרה, למרות שהיא התארגנה מחדש, רצתה להראות שהיא עושה משהו ושלחה עשרה ג'יפים שיסתובבו לידנו. הפתרון הפשוט הי'ה להרים אותם פנימה על יושביהם. את החיילים הוצאנו החוצה, ואת הג'יפים חקרנו, והשארנו לעצמנו אחד שנחזיר אחר-כך. כעבור כמה זמן, לבקשתנו החבר של הרב איתי השיג לנו מטולי RPG. לאחר חודש רגיעה, המפכ"ל הגיע לחתום הסכם רגיעה חוזר, עד להתארגנותם. הי'ה לנו עם כמה סעיפים בעיות, בינהם מי ישפוט במקרה הפרת ההסכם. הם כמובן אמרו - בימ"ש רגיל. ערכאות הגוי'ים. וגם - מי שנאמן עליהם, משמע שאנחנו לא יכולים לסמוך עליו. אנחנו לא הסכמנו, וככה ההסכם הלך לו. בתגובה, חיל האוויר והצנחנים (שזה שימוש מבצעי ראשון מזה עשרים ומשהו שנים), הביאו להק של שלושה מטוסים, ביום ערפלי. השלושה, אחד צילום, אחד צנחנים ואחד עם נשק. אנחנו יירטנו אותם דרך הטילים שבכפר הערבי, כדי שלא יאשימו אותנו. המטוסים הסתלקו מהאזור בגלל הטילים שלנו. המדינה הכחישה שהיא עשתה משהו כזה. אצלנו - כל מי שנחת אצלנו זה הי'ה סה"כ חי'יל. ברגע הראשון איימתי בנשק, עד שראיתי את הציציות. התלבטתי אם לקבלו או לא, והשארתי את זה בסימן שאלה. ומה אם הוא סוכן? לאחר ההתקפה הזו, הי'ה ברור מה עושים - מכריזים על ישות-שלטונית שונה. אין ברירה. בנוסף, הכנו תוכניות לבניית אלף יח"ד וכ 1,300 מקומות תעסוקה, מתוך כוונה לממן את עלותם ממכירת הדירות, ואישרנו אותם. יהודה הלך לבדוק מאיפה אפשר לגרד עוד כסף. בשביל זה הוא שם. לאחר ההכרזה, במהלכה נשאתי נאום ( פרק ל"א ), יצאתי לסיור וחטפתי פגיעה. אושפזתי. בביה"ח הגיעו שני חבר'ה, שמיפו הכל, ושדרגו את המיפוי העלוב שהי'ה לנו, כולל את הבסיס של צה"ל. החי'יל שצנח, לימד את החבר'ה לאחוז בנשקים, ושלל מיומניות שהוא למד בצה"ל. הם, בהתרעה קצרה ביותר גייסו 2,200 שוטרים, ע"מ להתקיף אותנו. ירדתי לחדר הבקרה. הראדר צפצף לו. מטוסי ח"א מתקרבים אלינו. חמישה במספר. הם נחתו בכביש הראשי החדש שבנינו, כי זה הי'ה הדבר הכי ישר והכי פחות מסוכן לנחות עליו. וככה הי'ו בידנו 5 טייסים. ואז הזניקו עוד 21, ככה עפ"י הראדר, וכולם לכיוננו. מחומשים. הערבים בסביבה קלטו אחרת, וקידמו כוחות. נהיתה 'התחממות' אזורית. כמעט מלחמה. למרבה הנס, עקב סחיפה במהלך הזמן, הסורים עלו על שדה מוקשים בגבול היכנשהו, ונתקעו שם. בניסים עצומים, לא נגרמו נזקים. וככה המדינה התקפלה שוב, בלית ברירה מה לעשות. נמנעה 'התחממות' אזורית, בגלל ההסבר שזה נגדנו. הערבים נרגעו. המדינה גם הסירה את הכוחות שצרו עלינו, מתוך הבנה שבשביל להתקיף אותנו צריך הרבה-הרבה יותר ממה שהביאו, בעיקר בצד הטכנולוגי. התירו גם מעבר סחורות מסוגים שונים, אבל לא חומרים כימיים. אז השגנו את החומרים הכימיים דרך המנהרה. המטוסים המריאו והוחזרו, לא לפני הנדסה לאחור שתעזור לנו בעתיד. אפילו התע"ש הגיעו אלינו לראות איזו טכנולוגיות ניתן לקנות מאיתנו. טוב, נו - אחרי שאנחנו יודעים איך הם בונים, אנחנו יכולים להתאים לזה. תודה לכל מי שטרח ועזר לי לתקן את הסיפור עד כה בתגובתיו. עכשיו אני שם לב להמוון דברים שהי'ו קצת אח"כ, ועוד י'הי'ו. תודה רבה מאוד. מה שיש פה הוא קיצור נמרץ. לכלל הפרקים: פרק א' | פרק ב' | פרק ג' | פרק ד' | פרק ה' | פרק ו' | פרק ז' | פרק ח' | פרק ט' | פרק י' | פרק י"א | פרק י"ב | פרק י"ג | פרק י"ד | פרק ט"ו | פרק ט"ז | פרק י"ז | פרק י"ח | פרק י"ט | פרק כ' | פרק כ"א | פרק כ"ב | פרק כ"ג | פרק כ"ד | פרק כ"ה | פרק כ"ו | פרק כ"ז | פרק כ"ח | פרק כ"ט | פרק ל' | פרק ל"א | פרק ל"ב | פרק ל"ג | פרק ל"ד |

ב"ה רשרוש של שקיות, ועוד אחד, ואח"כ שקט מוחלט דומם כזה, מהמפחידים של מוות. ואיך לא? כשרואים כול יום,כול דקה ושעה את- האדמה הזאת שנראת כמו בוץ אך בעצם עשויה כולא מדם, המבט האכזר הזה בעיני החילי אס אס מבט רצחני כזה מבשר רעות, הפחד המתלווה בכול יציאה מין הבית לכול מקום, הרעב הזה שמקרקר בבטן כבר יומיים ואפילו שלוש כי לא הכנסתה כלום לבטן. וכול זה למה? כי אתה יהודי. בגלל איזה אחד שם למעלה,שאפילו לא מראה את עצמו. שכשנולדת, הוא שייך אותך לעם המוזר הזה שכולם שונאים אותו וכולם מתים להשמיד אותו. למען האמת, באותם רגעים בפולין, גם אני הייתי מת להשמיד את המילה יהודי. לא רוצה להיות יהודי. זה סתם שם שעושה לי צרות.. מה הבעיה? אני מתנהג כמו גרמני, מתלבש כמו גרמני, אוכל כמו גרמני,יש לי חברים גרמנים,גר ליד גרמנים. אז למה אני כבר לא גרמני? בשביל מה כול הצרות האלו? בשביל מה להיות יהודי? אני לא מבין בשביל מה ההוא שם למעלה, שאפילו לא בטוח קיים ברא אותי? בשביל לסבול? כול בוקר אני קם תשוש ועוד יותר עייף מהיום הקודם לו. עם כאבי גב חזקים מאין כמותם וקרקורי בטן, מתלבש בסחבות האלה שמראות שאני יהודי כמובן,עוד פעם המילה הזאת יהודי. ולמרות הכול אני ממשיך את היום. כי אם אני לא אמשיך את היום, אגיע למצב שבו לא אמשיך גם את חיי. וכך מלוכלך מיוזע ,רעב ודואב אני הולך לעבודה מנסה לעמוד בקצב שלהם. לתפור כמה שיותר בגדים, לתקן כמה שיותר משקפים, לצחצח כמה שיותר נעלים. וכול זאת בידיעה, שהכול של אחים שלי היהודים. ואז, מגיע השוטר הגרמני הזה עם המבטח הרצחני ,המבט השונא יהודים כ"כ. ומסתכל, מעביר מבט על מה שעשינו ומתחיל לתת מכות ,לשלוח אנשים למשרפות ,להרוג ,לרצוח. וכמו תמיד אנשים בורחים לכול עבר וכמובן, אני בין אותם האנשים. ואז כשאני מתחבא, כשאני נמצא סוף כול סוף לבד מה שכ"כ חסר לי מתחילת המלחמה. אני שואל את עצמי את כול השאלות האלה, ואין לי תשובה עליהם. כן, עכשיו אני נזכר כמה בעיות באמונה היו לי אז. רק שאז חשבתי שזה לא בעיתי שאני לא מאמין בה', זה בעיתו שהוא מביא אותי למצב, שבו אני כמעט מת. ורואה שאין עזרה מאף אחד. אך כשהוא הגיע, כול חיי השתנו. ולבטח תשאלו, מי זה אותו "ההוא" ואספר לכם.

בס"ד. "שלום סבתא, הבאתי חברה" "היי אור, מה המצב?" בקצה המסדרון הופיע נער שזוף, שחור שיער עם כיפה גדולה ופנים עדינות הדומות כמו שתי טיפות מים לפניה של אחותו התאומה. "ממצב חננאל? תכיר, זאת עמית, המוסרניקית שלי" ומיד פנתה לעמית "אל תשאלי איזה מהומות הוא עשה כשהוא שמע שאנחנו לומדות גמרא... מזל שהעולם לא נחרב..." היא הוליכה את עמית במסדרון שבסופו היו שתי דלתות. "אנחנו נישן בחדר הזה. החדר השני הוא של סבתא שלי. רגע, חננאל-" צעקה לכיוון הסלון "אתה ישן פה היום?" כעבור מספר שניות חננאל כבר היה בפתח החדר, נשען על הדלת. "כן. הייתי אמור לישון בחדר הזה, אבל אני אשן בסלון. רוצות לאכול משהו?". "כן! מהצהריים לא אכלנו כלום!" התלוננה אור. "אוי, אני ממש מתחיל לרחם עלייך..." הפטיר חננאל בציניות כשהצחוק מאיים לבצבץ ממנה. "כדאי לך להתחיל לרחם על עצמך, אולפניסטיות רעבות זה לא דבר ידידותי לסביבה..." התערבה עמית בשיחה. חננאל הביט לעברה כאילו רק עכשיו נזכר שהיא נוכחת וכשמבטו נפגש בפניה הוא הוסט במהירות. באוויר שררה מבוכה. אור ניסתה להפר אותה ושאלה "חננאל, פתאום נזכרתי, איפה סבתא?" "חברה שלה נפלה היום במדרגות והיא נסעה לבית החולים כדי לעזור לה, היא אמרה שהיא לא יודעת אם היא תחזור היום. היא השאירה לנו אוכל." הניסיון של אור הצליח. השיחה שוב חזרה לנושא הקודם שבו דובר. עמית ואור פנו לעבר תיקיהן והתחילו לארגן את חפציהן, ואילו חננאל פנה למטבח כדי לחמם להן את האוכל. כאשר חננאל חזר לחדר כדי להודיע להן שהארוחה מוכנה הוא מצא אותן שקועות בלימוד סוער בגמרא. "אור? עמית? האוכל מוכן." הוא לא קיבל תשובה. "אור! טוב, אל תבואו. אני אוכל לבד." אמר כשהוא מעוצבן קלות אחרי שלא זכה להתייחסות מהשתיים. הוא התחיל לאכול. אך משום-מה הוא לא ממש שם לב מה הוא אוכל. אור ועמית נכנסו לחדר. מצב הרוח המדוכדך שלו חזר. הוא קם בהפגנתיות ופינה את הכלים לכיור. עמית הרגישה לא נעים. "אנחנו מצטערות. פשוט היינו שקועות בלימוד..." "תעזבי. זה לא חשוב" הוא יצא מהמטבח והלך לכיוון הסלון. לקח גמרא והתיישב ללמוד. *** אור השתעלה שוב ושוב פעם וכמעט נחנקה. עמית קמה וסידרה את הכריות מתחת לראשה של אור ושאלה אותה "את בטוחה שאת לא רוצה תה? אני בכל זאת חושבת שהצטננת מהדרך שעשינו ברגל..." אור נכנעה לה ואמרה לה חלושות: "הקומקום על השיש מצד ימין, והסוכר בארון למעלה במדף השני. כפית בטח תמצאי על השיש. אם לא, יש במגירה מצד שמאל..." "אני אסתדר אור. תירגעי. תשכבי בתנוחה שנוחה לך, אני כבר חוזרת." "...אם את לא מוצאת, פשוט תעירי את חננאל." "זה בסדר אור. באמת!" עמית הזדרזה לצאת מהחדר לפני שאור תענה לה. עמית השתדלה לפסוע בשקט, שלא להעיר את חננאל. לתדהמתה, כשהגיעה לסלון, בניסיון לקצר את הדרך למטבח, היא מצאה את חננאל יושב ולומד כאילו לא עברו כמה שעות מאז שעזבו אותו. היא הלכה עוד יותר בשקט והשתדלה לנוע כמה שפחות. 'כאילו מה שחסר לי עכשיו שהוא ישים לב שאני ערה ומסתובבת בבית שלא שלי' חשבה עמית, אך את רעש הקומקום לא יכלה להחליש. "עמית, מה קרה? איפה אור? אחותי המתוקה לא יכלה לעשות הכנסת אורחים ולהכין לך תה?" שאל חננאל כשראה שהיא שם לבדה. "אור חולה, כנראה הצטננה, הלכנו ברגל מהעיר העתיקה. היה עליה רק שָאל דק והיא לא הסכימה לקחת את הקפוצ'ון שלי. איפה הסוכר?" ניסתה עמית לענות עניינית בלבד. "כאן, עזבי, אני אכין. מה את רוצה לשתות?" שאל חננאל בהוציאו בזריזות עוד שתי כוסות, סוכר וקפה. "קפה, חזק, שתי כפיות סוכר. תודה" ענתה עמית קצרות. 'היא לא מהבנות שעושות דיאטה' חשב חננאל 'בניגוד לאור' עמית חייכה כאילו קלטה את מחשבותיו, "לאור שים חצי כפית". חננאל שם בשלושת הכוסות שתי כפיות סוכר וענה בלחש "אם לא תגלי לה היא לא תדע עד שתשתה… ואני סומך עלייך שלא תגידי לה" עמית צחקה. "לפחות כשהיא חולה שתפנק את עצמה" הצדיק את מעשהו. עמית לקחה את כוס התה לחדרה של אור ומצאה אותה ישנה. היא הניחה את הכוס על שרפרף ליד המיטה וחזרה למטבח. [ פרק א' ]

פרק י"ב ג'נוק הופתע מקצת, לשמוע את קולה של אמו, בארץ." אמא ? " הוא הסתובב לאט לאט, עיניו נעצרו בבחורה גבוהה, מופחדת, שעמדה מולו, בפתח הדלת." מי את ? " שאל אותה, היא מצאה חן בעיניו." ג'נוק, איפה הנימוסים שלימדתי אותך? " נזפה בו.ג'נוק בלע את רוקו, הוא שנא את הנזיפות של אמו." ועכשיו ג'ונקלה תוריד את הרובה, מאחיך." עיניה ירו גיצים." אמא, מה קרה לעיניים שלך? " מלמל תוך שהוא מוריד את הרובה." כמו שהיו קודם. ג'נוק."

פרק י"א שניהם הלכו בדממה, שהעיקה על אחד מהם. הוא קצת חשש, קצת. זה היה ג'ים, בנו של 005. והנסיך מנורפיוס. ג'ים לא כל כך האמין לו, אמא לימדה לא לדבר עם זרים, אבל מצד שני, הזקן נראה איש טוב. הנסיך שם לב לחששות שהעיקו על בן העשר, והוא רצה שהוא קצת ישמח, הוא רצה שהוא יבא איתו, לכוכב. " מה קרה ? " שאל את הילד, " מה מפחיד אותך? " פניו של הילד נראו לפתע מאד מופחדות. " ש.ש...ם." הצביע באצבעו הקטנה, על חבורת נערים רוחבית שהתקרבה לעברם, בצעדים מאיימים. " אל תדאג." הרגיע אותו. הם היו ששה, בריונים, הם הקיפו אותם, מכל צד עמד בריון עם שרוולים מקופלים. הזקן נראה שליו, עד שגרם לאחד מהם להתפקע. זה היה רחוב אפל ומסוכן, שם השתכנו מפיונרים צעירים, מסוכנים. " מה אתה עושה פה ? זקן." קרא אחד מהם. הוא ספג את העלבון, ואחז בידו של הילד, שלא הפסיק לרעוד. "הי !" קרא אחד שנראה הצעיר מכולם. " הוא דומה לדמבלדור, רק חסר לו משקפים." כולם צחקו מהבדיחה, לא בכל יום רואים תחפושת מוצלחת. הם חיכו שהזקן ישבר, אך הוא נשאר עם עיניו המימיות, שליו. הבחור שנראה המסוכן ביותר, כובע שחור עם כתובית שנראה כדם, שלף סכין מחגורתו. ג'ים נבהל, ותפס בחוזקה את גלימתו של הנסיך. " וזה הארי פוטר." צחק הצעיר, והצביע על ג'ים. הנסיך לחש לעצמו: " הגיע הזמן." הוא הרים את ידיו אל-על, אורות כחולים פרצו מידיו, לתדהמתם של הצעירים. אותו צעיר עם הסכין, זינק עליו, אך כאילו מגן שקוף הגן על השנים, והוא השתטח על הרצפה. הסכין עדין היה בין ידיו, הוא עשה את עצמו מת. זה היה קצת טיפשי הצד הזה, משום שחבריו החלו לפחד. הם ברחו כל עוד רוחם בם, חוץ מהבוגר ששכב על הרצפה דומם. ג'ים הרפה את אחיזתו, הוא האמין יותר בנסיך. לאחר עשר דקות של הליכה שקטה, התלונן ג'ים, " אני רעב." " מה אתה אוהב? " שאל הנסיך. " לחמנייה בנקניקיה. " ענה הילד. הזקן לא ידע מה זה, אך הוא הזמין את זה בכישוף. בידו נחה לחמנייה טרייה, עם נקניק בתוכה. ג'ים שמר על כשרות, אך היה מאד רעב, לבסוף שאל את הנסיך, " זה כשר? " הנסיך קרא את מחשבותיו והבין את רצונו, הוא זימן נקניקייה קשרה. אחרי שג'ים גמר לאכול והרגיש שבע, שאל את השאלה, שהנסיך ייחל לה מהתחלה. " אני יכול להיות כמוך? " שאל בתמימות, " ז'תומרת לעשות כשפים? " " כמובן " ענה מייד הנסיך. " עם תבוא איתי." ג'ים היסס, הוא לא ידע למה הוא מתכוון, "לאן?" שאל. הנסיך ברר את מילותיו לפני שענה, " לארמון שלי." זה לא היה שקר, מפני שהוא הנסיך. " יהיה לך מה שאתה רוצה." המשיך בפיתוי. " אוכל, כסף, בגדים, כשפים ועוד הרבה דברים." " זה בשיקגו? " שאל ג'ים. " מכאן." התחמק, והמשיך ללכת. לאחר רבע שעה הגיעו לשער גבוה, ששמרו עליו שני כלבים איימתנים, רוטוולירים. ג'ים פלט צרחה קלה, ותפס בשרוולו של הנסיך. " אל תדאג, הם שומרים על הבית שלי." אמר וצעד בבטחה בשער. הכלבים ריחחו אותו, ונעמדו דום. ג'ים לא העיז להביט לאחור, הוא רק קיווה שהנסיך צדק. הם המשיכו לעבר מעבר צר, שומם. הם הלכו בדממה, כל אותו זמן ג'ים אחז את ידו של הנסיך. אחרי חצי שעה הם הגיעו לתא טלפון-ציבורי מיושן, אדום, שנראה כאילו ריססו אותו בתת מקלע. הוא עמד להיכנס לתא, אך לפתע אור לבן בקע ממנה, ומתוכה יצאה אישה עטופה בשחורים. זה היה המקשר בין נורפיוס, לאמריקה-ארה"ב-שיקגו, המעבר היחיד. מי שיצא משם הייתה בגנלד, אמו של ג'נוק, המסוממת לשעבר. הנסיך נבהל, על המסוממים היה אסור לצאת מהכוכב, ועוד, הוא קלט במהירות, זה סבתו של הילד שאוחז את ידו. הוא שיחרר את הילד, עוד לפני שהנסיך הספיק לכשף אותה, ירתה עליו מעיניה, אור לבן ענק, שהעיף אותו על המלבנים האדומים שהתמוטטו, מפגיעתו של הנסיך. עוד לפני שהספיק לקום,ירתה עליו מרובה, סילון כחול, ירייה שמשתקת למשך 24 שעות. ג'ים, שכל העת, עמד בצד, והביט בתדהמה במלחמה שמתרחשת מולו, התעשת, ורץ אל הזקן, הוא בדק האם הוא חי, כן הוא חי, חשב. ' אבל מה קרה לו? " שאל את עצמו. " מי אתה? " שמע לפתע קול נשי, מאחוריו. הוא נבהל וקפץ לאחור, זה אותה אישה שירתה בחברו הזקן. לבו של ג'ים, נתן כבר את אמונתו בזקן, ועכשיו כל כעסו, התמקד על האישה עם האקדח ביד. " מה השם שלך ?, ילד." שאלה שוב. " תשתקי ! " צעק עליה בקול בוכים. " הרגת אותו, הוא כמעט הפך אותי לקוסם, הוא רצה להביא אותי לארמון שלו, ואת חסמת אותי." צעק עליה ללא חת. הוא הרגיש תסכול עמוק, עד שבא לו להרים אבן שעמד בצד, ולמרוח איתו את פרצופה של האישה. בגנלד ריחמה עליו, וגם כעסה, אבל לא עליו, כעסה היה על הנסיך, ששכנע את הילדון, לקחת אותו לאיפה שסבלה עשרות שנים. " תהרגי גם אותי." צעק אליה, והצביע על חזהו, " אישה אכזרית." סינן אליה. " תהיה בשקט, טיפש." נזפה בו. " דבר ראשון, לא הרגתי אותו, אלא הרדמתי אותו." ג'ים שמע רק באוזן אחת, הוא לא היה מרוכז, הוא בכה, הוא רצה לנקום, משהו התפרץ בתוכו, לזרוק עליה אבן. אך היא לא שמה אליו את ליבה והמשיכה, " דבר שני, אני באתי משם, מ' הארמון ' שלו, והוא רצה להשמיד אותך. גם אני, אותי לקחו לכוכב הזה, והם פשוט משתלטים עליך, ושולטים בך, ואתה לא יכול לעשות דברים מרצונך." גמרה את נאומה, ונשמה נשימה עמוקה, היא קיוותה שהילד יבין. ג'ים מצידו, הבין קצת, והתעודד, הוא לא בדיוק הבין את ההשתלטות, מפני שלא האמין שהזקן ישתלט עליו. לכן הוא הרים אבן בינונית, ותחב אותה בכיסו. אחרי שראתה שהילד נרגע, שאלה אותו : " כאן זה שיקגו, נכון ? " הוא הנהן, אפילו שלא היה בטוח, הרי הגיע לכאן במסוק. " אני צריכה טלפון, יש לך ?" שאלה, אך הבינה שלא נותנים לילד קטן, טלפון. " אני צריכה." הסבירה לו. " טוב, תראה לי את היציאה." אמרה, לאחר שהתייאשה לקבל כאן טלפון. " כ..כשאמרת טל..לפון, התכוונת לפלאפון.?" גימגם בשאלה. " איך שתרצה." ענתה לו. הוא הראה לה את הדרך, שהיתה שקטה כמו בהלוך. הם הגיעו לשער הסופי, איפה שהיה את שני הכלבים. ג'ים נבהל, עכשיו לא היה לו בטחון כמו שהיה עם הזקן, ועובדה, שהכלבים התרוממו לפתע, והתכוונו לעברם, בשיניים חשופות. ג'ים החל לסוג, אך בגנלד תפסה אותו בשרוולו. " אל תדאג." לחשה לו. אך הוא כן דאג, ועוד איך. ג'ים עמד מרחק פסיעות ממנה, היא עמדה בגו זקוף, מול הכלבים. הם עמדו במרחק זינוק מהם. היא שלפה את האקדח מנרתיקה, היא לא הספיקה לירות, ואחד מהכלבים, חטף את זה מידה. השני זינק עליה, היא התגלגלה, וכישפה כישוף מזמין על האקדח, האקדח הועף מפיו של הכלב, ונתפס בידה. הכלב השני קפץ עליה שוב, לא היה לה בריריה, היא קפצה עליו ככלב. הוא קירב את שיניו לגרונה, בשביל לשסף אותה. באותו רגע ירתה כדור מעיף, סילון לבן, הכלב הועף קילומטרים רבים. היא כיוונה את הרובה על הכלב שגהר על ג'ים. אך לחרדתה, לא היה שם כדורים מעיפים. הכלב נעץ בינתיים, את שיניו בבגדו של ג'ים. היא לא שמה לב על מה היא מכוונת, העיקר שיעוף מפה. היא מיהרה ללחוץ על ההדק, וסילון כחול לבן בקע ממנו הישר אל הכלב, לדאבונה הרב, ראתה, שזה גם קצת על הילד. ברובים המשוכללים שצוידו הסוכנים של נורפיוס, היה כמה סוגי יריות.הריגה- סילון ירוק, הרדמה-אדום, העפה- לבן, ומקפיא- כחול לבן. "זה הקפאה" נרגעה, הכלב עמד עם שיניים קפואות שכמעט סגרו על גרונו הקפוא של ג'ים. היא מיהרה לזירה הקפואה, ושלפה משם את הכלב והעיפה אותו לצד, הכלב התחלק על המדרכה המלאה אנשים, בשיקגו. עכשיו היא ניגשה בזהירות אל הילד ששכב מחוסר הכרה, קפוא. רגלו שהייתה מדוממת מהכלב, התרפאה מהקיפאון. היא לא ידעה איך להחזיר אותו, היא ניסתה כישוף חום ואהבה. הילד הקפוא החל להיות אדום, ואז מעטה הקרח שעטף אותו, התפוצץ. ג'ים לא קלט איפה הוא, עד שראה את האישה, שהרדימה את הזקן. היא עזרה לו לקום, ושניהם הלכו לאורך הרחוב המסוכן. כושים מגודלים עברו לצידם, חבורות של מפיונרים התעללו באנשים מסביבם, אך בהם לא נגעו, כולם שמעו את המקרה עם הזקן, והעדים זיהו את הילד, ג'ים. הם התקרבו לכיוון היציאה מהרחוב, אבל לפתע הגיח מאיזה סמטה, הבחור הגדול שהזקן התעלל בו. בידו הייתה סכין, ועיניו התרוצצו בלי הפרעה. הוא חסם להם את הדרך יציאה. חבורות של אנשים התקבצו למחזה המשעשע. בחור בריון, מול אישה בגיל העמידה וילד. " אתה צריך משהו ?" שאלה בתמימות. " איפה הזקן?, אם תגידי לי, אני ישחרר אותך לנפשך." בגנלד לא הייתה טובה כל כך במלחמות, לכן אמרה לו את מקום משכבו של הנסיך. הם לא אמינו לה, אך הצעיר הבריון האמין לה, וכולם צעדו לעבר תא הטלפון... הם מיהרו להסתלק, אחרי שש רחובות שעברו, נעצרו למלא את ריאותהם. הם התיישבו על ספסל, והתנשפו. לפתע בחורה צעירה, גבוהה, התיישבה לצידם, והוציאה את הפלאפון שלה. בגנלד לא שמה לב, עד שהבחורה חייגה לחברתה, והחלה לצעוק בקולי קולות. " מה?, את רצינית?, הוא באמת הסתכל אליך?, שיאוו! שקרנית." היא צעקה כאילו שחברתה התארסה. אבל סך הכול, בן אחד הסתכל על החברה שלה. בגנלד נבהלה, היא חשבה שהבחורה צועקת עליה, והביטה במבט חמור סבר על הבחורה. מבטה השתנה פלאים, אחרי שראתה מה הבחורה אוחזת בידה, זה מה שהיא צריכה, פלאפון. היא חטפה את זה מידה, "הלו?... הלו?..." נשמע מעבר לקו. בגנלד לחצה על END והשיחה נותקה, הבחורה ההמומה, הרימה לה סטירה. בגנלד הביטה בה במבט נזוף, הבחורה הרימה לה עוד אחד. " מספיק !!!! " צרחה , היא קמה ממקומה, והוציאה את האקדח שלה. היא ירתה עליה סילון אדום, מרדים, הבחורה נשכבה על הספסל, ונרדמה. היא חייגה בעצבנות את המספר שרשמו לה, וחיכתה. " הלו,כאן מזכירתו של ראש האף. בי. איי., מי מדבר?" ענה לה קול נשי. " ב...בגנלד." ענתה בגמגום. " מי?" שאלה המזכירה. " אמרו לי להתקשר לכאן." ענתה בגנלד. " רק רגע." קולות עברו ברגע, ואז נשמע צפצוף ארוך. " הלו. כאן ג'ון הראש." נשמע קול מתוח. " כ...כן" ענתה בגמגום. " אני יעביר לך עכשיו את מפת G.P.S. ואני יוביל אותך למשרדי." ג'ון שמח שהיא לבסוף הגיעה. " מה המספר של הפלאפון?" שאל. " לא יודעת, גנבתי את זה." ענתה. נשמע גיחוך מעבר לקו. " אני ימצא את המספר." ג'ון בדק מי התקשר, ותוך רגע מצא את המספר. " אני מעביר לך." הוא העביר לה את התוכנה, ומייד על הפלאפון של הבחורה/בגנלד הופיע הג'י. פי. אס. גם בנורפיוס היה את הכיון לווני, לכן החלה לפסוע עם ג'ים לכיון משרד האף.בי.איי., בשיקגו. זה היה רחוק 25ק"מ מהמקום שעמדו בו. ג'ים לא הבין מה האישה המטורללת רוצה ממנו, אך המשיך ללכת אתה. בסוף נמאס עליה ההליכה, ונעמדה על הכביש. מכונית כסופה, מדגם " מרצדס " עצרה בחריקה, איש עסקים עצבני יצא ממנה, וטרק את הדלת מאחוריו. " מה לכל הרוחות, את חושבת שאת עושה ?" צעק עליה והרים את אגרופו בזעם. " אני זקוקה לרכב." אמרה לו בקול פייסני. " אז תיקחי "טקסי", י'מטורללת." צעק עליה, ותקרב לעברה. " אבל המכונית שלך לא רעה." אמרה, והסתכלה על ה"מרצדס". " או באמת ? המכונית יפה, איך לא חשבתי על זה." אמר בקול של מתחשב. בגנלד חשבה שהוא הבין אותה, אך לפתע נשמעה הצעקה: " תעופי מהכביש לכל הרוחות, ' המכונית שלך לא רעה.' " העתיק את קולה. הוא תפס אותה בזרועה, והתכונן להעיף אותה, מכוניות צפרו בעוז. לפתע ג'ים נשך את האיש בגב ידו, שתפסה את בגנלד. האיש שיחרר את ידו בכאב. בגנלד הרימה לו אגרוף, מהפרקים שלמדה מג'נוק. ואז הוציאה את אקדחה וירתה בו הרדמה, והשליכה אותו על המדרכה. אנשים החלו לצאת מהמכוניות שלהם, לכיוונה. היא מיהרה למכונית, והתניעה אותו, אך היה מאוחר מדי, איש חסון תפס אותה, ועקר אותה מהמכונית. הם הוציאו את האקדח מכיסה, והחסון הכניס את זה לכיסו. תוך כמה דקות הגיע משטרה, ואמבולנס, מתוך הניידת של המשטרה פרצו שוטר ושוטרת, ואזקו את בגנלד באזיקים. השוטרת החרימה את האקדח מהאיש החסון, והם התניעו ונסעו משם. ג'ים החל לבכות, הוא נגש לספסל שישבו בו, ושם את ראשו בין ידיו, הוא בכה ובכה עד שנרדם... הניידת פרצה בסירנות, לרחוב של בית המשטרה. השוטרת הוציאה את בגנלד מהמכונית, והלכה איתה לכיוון הבניין של המשטרה. שוטר רב-דרג, עצר אותה ושאל על העצורה. " עשרות עדים ראו אותה יורה בחף מפשע." אמרה למפקד. " עזבי קחו אותו לאף. בי. איי. אין חוקר פנוי." אמר לה וחזר למבנה. היא ידעה שזה שקר, אבל ידעה את הסיבה, ראש האף.בי.איי. נמצא בשיקגו, והוא רוצה לעשות רושם. היא הכניסה אותה למכונית, והם נסעו כמה זמן עד שהגיעו לבנין רב קומות. הפעם בגנלד יצאה לבד, סוכנים מיהרו לצידה. השוטרת קראה לאיזה סוכן, וסיפרה לו את הסיפור, ואחרי זה הביאה לו את האקדח, הוא השתומם, מה זה האקדח הזה?. הוא לקח אותה לאולם של הבניין, רב הקומות. הוא לא הספיק להזמין את המעלית, ונשמעה פקודה. " עצור." הוא הביט בקצה עינו, כולם נעצו בו מבטים, קצת זועמים, זה היה ראש האף.בי.איי., וכולם ניסו לעשות עליו רושם. " תביא אותה." הוא בלע את רוקו בכבדות, הכול היה שקט. הוא מסר לה אותו, "מה הסיפור? " שאל אותו הראש. הסוכן סיפר לו מה ששמע מהשוטרת, והביא לו את האקדח. ג'ון המפקד בדק את האקדח, והנהן לעצמו בסיפוק. ג'ון גחן עליה." מה שמך?" שאל אותה בלחישה. " בגנלד." ענתה לו. ג'ון כמעט החל לרקוד בלט, אך עצר את עצמו מפני הכבוד. " התלווי איתי." אמר בקור, שהסתיר את התרגשות שלו. היא התלוותה אליו, עד המשרד הזמני שהעמידו לרשותו. הוא נכנס פנימה והתיישב, הוא הציע לה כסא, אחרי שהתיישבה, פתח לה את האזיקים, ומיד התחיל: " שני הבנים שלך בסכנה." אמר לה ג'ון. " מי זה השני? ולמה שניהם בסכנה?" שאלה בפסיביות מוחלטת. " טוב. השני זה דן, הפקוד שלי, 005,מהבכירים, ובנך ג'נוק, חטף אותו והפך אותו לבן ערובה." ג'ון כבר התכונן לספר לה את זה שעות. היא מוללה את שערה בעצבנות, היא לא הספיקה לדבר, והאינטרקום של ג'ון, פלט צפצופים, סימן שיש הודעה. ג'ון סימן לה לשתוק רגע, ולחץ על הכפתור, " המפקד. קיבלנו הודעה שבנו הצעיר של 005 נחטף, שואלים האם להודיעה את זה." " זה הנכד שלך." לחש לבגנלד. " תשלחי לכולם את הזהות, אולי חטפו אותו." הוא נגש לבגנלד. שלא הבינה מה הוא אמר לה," הבן של דן, בנך, נאבד." אמר לה כאילו מלמד עכשיו ילד אל"ף בי"ת. " הנכד שלי?..." היא לא הספיקה להבין, ומהמכשיר-קשר של גון, נשמעה הודעה לכל האף. בי. איי. " ילד בן עשר, בלונדיני, נמוך קומה, חולצת טריקו חומה, מכנסים חומות, כיפה לראשו." ג'ון לחץ על האינטרקום. " מספיק." קרא למזכירתו. המזכירה גמרה את התיאור המיותר, " הוא בנו של 005, יש עליו פרס של 1000$ למי שמוצא אותו." " ג'ון?" לחשה לו בגנלד, " נראה לי שראיתי את הילד שתיארת." " את מתכוונת את הנכד שלך? " שאל אותה באפטימיות. עכשיו היא הבינה מה הייתה מטרתו של הנסיך. "כן." היא סיפרה לו את כל הסיפור, איך נפגשה עם הנסיך ועצרה אותם שנייה קודם, ואחרי זה סיפרה על הכלבים, וכשהגיעה לקטה עם האנשים, פלטה קללות גסות, עד שג'ון נאלץ לעצור אותה בכוח לא לקלל את ארה"ב שכל הסוכנים ישמעו. הוא מיהר לומר לכל הסוכנים, את מקום מוצואו. " אז מה קורה ? אני צריכה לנסוע לשני הבנים שלי, ולהפריד בניהם?" שאלה באופטימיות מאוסה. * ג'ים התעורר לקול השוטרים שקראו לו בשמו, הוא נלקח לניידת לכיוון ראש מטה האף.בי.איי. * " כן, לא טעית." אמר לה, כשחיוך פסיבי נסוך על פניו. *** ג'נוק נראה מטורף, הוא התרוצץ בחדר כמי שנטרפה עליו דעתו. ה"טרף" שלו, כמעט ברח לו מהידיים. זה היה 005 , הוא הצליח כמעט לשכנע אותו לעזוב אותו לנפשו, והוא התהלך שולל אחריו. " אני יהרוג אותך." צעק בקול ניחר. הם היו צומדים זה לזה, כפותים, 005 וג'ורג' ווידר. " אותך." הוא הצביע על ג'ורג', " אני ישמור. אבל אתה, אותך אני יחסל." " מה תרוויח מזה? " שאל 005 בלי שום פחד. " סתום." זעק בעצבים שהתפקעו מזמן. " דיברת איתי לפני זה, עוד מילה אחת, ואתה מת." להמחשה הוא כיוון את הקלצ'ניקוב אל התיקרה, וירה צרורות, התקרה התמלאה חורים. לפתע נשמע קול שקורה ברמקול : " עוד ירייה אחת, ואנחנו פורצים פנימה." הזהירו אותו כבר לפחות עשרים פעמים. ואז 005 עשה משהו שעיצבן יותר מכל, הוא קם כשהוא כפות, והלך לשאוף אויר מהחלון, כאילו הוא נמצא בחופשה בהרי האלפים. " שכב." צרח ג'נוק. 005 התיישב בתנוחה מורטת עצבים. " אני מבין שאתה רוצה למתוח אותי, נכון ? " שאל ג'נוק, עיניו היו מטורפות. " אז הצלחת." הוא כיוון את הרובה אל 005 וליטף את ההדק... *** ריצ'ל הייתה המומה, בזה הרגע קיבלה פקודה ישירה מהמפקד הראשי, להתייצב בחניית המסוקים. הפקודה הייתה לא קלה, היא אמורה ללוות את אמו של 005 לתוך בניין בית-ערובה ששם הוא כפות, ולנסות לשחרר אותו. היא מיהרה להיפרד מהמשפחה הנרגשת, שקיבלה הודעה שבנם, ג'ים, נמצא. היא לבשה את מעילה, וניגשה למנחת מסוקים. היא הגיעה בדיוק מתי שהמסוק שהביא את ג'ים, נחת. היא נופפה לו לשלום, וניגשה למסוק אחר, ששם היה את ראש ה-F.B.I. ג'ון, ובגנלד- אמו של ג'נוק ו005, ועוד שומרי ראש אחדים. המסוק המריא אל-על לא רחוק, לבית כלא הראשי בוושינטונג. הם נחתו במנחת על הגג, ומיהרו לעבר המעקה, ממול היה את הבניין שבו היה כלוא 005. בגנלד הביטה אל חלון ששם, כיוונו הצלפים את הכוונת, מסוקים חגו מסביב, ניידות חיכו מתחת, והיא השקיפה הישר אל החלון. לפתע ראתה דמות, שהזכיר לה מישהו, מציץ בחלון, היא שאלה את המזכירה- ריצ'ל, מיהו. ריצ'ל התרגשה לראות את מעסיקה בחלון, וצעקה לכולם: " הנה הוא." כולם הביטו לאן שהורתה. אך מייד הוריד 005 את ראשו מהחלון. " זה בנך." ענתה לה לבסוף ריצ'ל, אחרי ששאר הסוכנים ניסו לפענח איך הצליח להביט מהחלון. ' הוא השתלט.''אין סיכוי', 'הוא היה יוצא', ' הוא הכריח אותו.' זה לא עניין אותה, היא רצתה להציל אותו. ריצ'ל ראתה את זה בעייניה, וסימנה לה לרדת איתה. הם ירדו מהגג, ולבסוף הגיעו לקומת קרקע. הבית- כלא היה בנוי בארבע מבנים, 1. משרדים- זה איפה שהם ירדו עכשיו.2. בית כלא למכובדים. 3. בית כלא מפואר, יחסית. 4. בית כלא עלוב ומסוכן, ושטוח. ג'נוק היה בבית כלא למכובדים, בקומה עליונה. הם ניגשו לכניסה, של בניין המכובדים. שוטרים עצרו אותם, אך לאחר שראו את ניק, הסגן, שרץ לעברם, ונפנף בידם לאשר להם להיכנס. הם נכנסו לאחר בדיקות קשות. הם עצרו קומה מתחת, לקומה עליונה. הם עלו במדרגות, והגיעו לקומה. משמאלם היה ריק, דלת סגורה. ומימינם עמדו עשרות סוכנים, שהתכוננו לפלוש בעת הצורך. ריצ'ל הגיעה איתה עד הפתח, " מכאן את נכנסת לבד." לחשה לה. " לא את באה איתי." קבעה בגנלד. ולפני שהספיקה להתנגד, דחפה אותה לתוך החדר, וסגרה אחריהם את הדלת. מה שראו היה מזעזע. שני אסירים מכובדים, היו מתים בצד הדרך, תקרה מחוררת, איש אחד כפות וחבול בפינת החדר, זה היה ג'ורג' ווידר. ובגבו אליהם, עמד ג'נוק עם רובה כנגד ראשו של 005. " ג'נוק. אל תעשה את זה." זעקה בגנלד. שנייה לפני שסחט את ההדק...

פרק ג', היריב לפרק ב' איוון שטוסון ישב לאור עששית במשרדו הצנוע, כסא פלסטיק ושולחן עץ פשוט. שם הוא ניהל את כל עסקיו, ולא מצנעה מרובה. בעולם התככים של הממלכה, לא יכולת לדעת האם המאוורר החשמלי שמכרו לך הוא מאוורר, או שהוא בעצם שלושה סכינים מסתובבים. ובכל זאת, מילה הייתה כאן מילה, וממילה למילה יכולת לדלג, עד שהתקרבת מספיק בשביל להתמודד על הבחירות. לפעמים איוון עצמו לא הבין איך התגלגל לבחירות, הוא, שהיה איש הלה"ב, (=לשכת העלמת בעיות), ידע יותר מכל אחד אחר על הבלון המנופח שאותו הממשלה לא הפסיקה לנפח מעולם. אולי היה זה הכבוד, אולי הייתה זאת הרגשת השליטה, ואולי הייתה זאת סתם הרפתקנות, אבל עכשיו, כל קלף שנפל לקלפי, גרם לאיוון להתקרב עוד צעד בדרך העקומה למשרד ראש הממשלה. "אין ברירה..." הוא מלמל, "נהיה חייבים להילחם...חייבים", איוון יצא מהמשרד ופסע בנמרצות במסדרון הצר שהוביל לחדרו לעבר הדלת השלישית משמאל, הדלת הייתה עשויה משכבות של ברזל ובטון, איוון הניח את ידו על לוחית הזיהוי. הדלת נפתחה ואיוון מצא את עצמו מול אדם רזה ומבוגר, שלבש חולצת טריקו אדומה מאווררת, ומכנסי ניילון קצרים, פניו הקמוטים העידו על תבונה רבה.היה זה ראש הלה"ב. "חיכיתי לך", הוא אמר. "ניחשתי" ענה איוון, והתיישב למולו. "כראש הלה"ב לשעבר, לעולם לא תוכל להתנהג כאילו אין איומים על חיינו, אתה מרגיש צורך להילחם, ועכשיו, זה קרוב מתמיד להיות בידך" איוון הניד בראשו, ולרגע תהה מה יעשה אדוארד אם יבחר, איך אדוארד שורד כבר חמש קדנציות, האם מעולם לא עמד בפני מצבים כאלו? האם אדוארד לא ימצא דרך לטאטא את הצרות מתחת לשולחן? איוון חזר לעצמו, והנהן, "מה מאזן הכוחות?" הוא שאל. איש הלה"ב הרצין, "המצב חמור, יש לברברים בערך 3000 לוחמים, לעומת זאת כל אנשי הלה"ב היודעים ללחום הם 700" "ומלאי התחמושת?" "הרמה של כלי הנשק שלהם היא כשלנו, תוך חודש נוכל לשפר את הרמה כך שיהיה לנו סיכוי עליהם, יש לנו תוכניות מוכנות, זה דורש הרבה כסף" "על מה נצטרך לוותר?" "על כל החוקים שלך, ועל כל המותרות השטותיות שאנו מספקים לאזרחים" איוון התרומם ורכן לעבר ראש הלה"ב, "אתה צוחק עלי?", הוא אמר בכאב. "לא", חייך בעצב ראה הלה"ב, "בנוסף, נצטרך לצרף אלינו פראים שיודעים להילחם, זה מוסיף לנו 550 לוחמים". "הם מסכימים להילחם?", שאל איוון. "הם רוצים תמורה, הם רוצים שנגלה את האמת" "לא!" "אין לך ברירה, כשתבטל את החוקים תצטרך גם ככה לעשות את זה" "תמצא תוכנית חלופית, מהר!" "כשאתה היית ראש הלה"ב, זו הייתה ההצעה המומלצת שלך לאדוארד, היא לא השתנתה, ומה אדוארד חושב אני לא יכול לומר לך, ואני מציע לך לא לנסות לדעת, זה לא ילך לך" איוון שטוסון הרהר, "צור קשר עם ראשי הפראים, בדוק האם הם יסכימו לעסקה שהעלית, חוץ מזה ולא פחות חשוב, תכנן לי איך להציג את אדוארד כפושע וכמעלים מידע מהציבור, בלי להכניס אותי לאותה הביצה, בהצלחה" "בסדר גמור", השיב ראש הלה"ב, "נתראה אחרי הזכייה, אם בכלל". איוון הנהן, הם לחצו ידיים ואיוון יצא מהחדר. זה הגרוע בתחרות: אתה מתכנן ומתכנן, ולבסוף, הגרוע יותר, מי שמולך, נבחר. וזה בדיוק מה שקרה.

פרק ח' 005 ציפה במתח לדבריו של ג'ון. " שאלתי אותו: 'יש לך מכשיר לוויני, שמחבר בינך לבין כוכבך ? " . הוא הביט בי בעיני עגל :"כן." ענה, וחיכה לבאות. ' אני חייב לדבר עם אמא שלך ' אמרתי לו. הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח (אצלם זה יותר רחוק.) וגיחך. הבנתי שבלי לרמות זה לא יעבוד. לכן רימתי: ' אמא שלך בסכנה.' צעקתי. ' הם שלחו אותך לפה בשביל שהם יהרגו את אמא שלך, כשאתה לא נמצא.' הייתי בטוח שזה לא יעבוד. אך לתדהמתי הוא זרק לעברי מכשיר שחור, היכנסתי את זה לכיסי ואז שאלתי אותו: 'נראה לי ש..." אך הוא עצר אותי וחסם לי את הפה." לפתע הוציא ג'ון מכשיר שחור, והביא אותו ל 005 . שתי כפתורים ומסך שחור, זה מה שהספיק 005 לראות. " שמור על זה , ותביא לי תוצאות." אמר ג'ון וצעד לעבר סוכניו, שחיכו לו בקוצר רוח. הוא גם צעד איתם לעבר הבית חולים. *** המחלקה שהוקדשה לחולים המוזרים, היתה מלאה בסוכנים. ג'ון, המפקד, נגש לחולה הראשון, שהיה מ חדר הסנוקר. שמו היה צ'ילי, " צ'ילי" לחש ג'ון באוזנו. "צ'ילי." אך החולה כמובן, לא הגיב. לבסוף נכנס דימטרי,רופה מומחה ביותר, הוא נגש לשני מיטות, אחד של ג'ק והאחד של צ'ילי. הוא הורה להכניסם לחדר ניתוחים, ואז החל לעבוד. עיתונאים ושדרנים רבים נכנסו למחלקה,וכולם חיכו לסיום הבדיקה. 005 היה משועמם, הוא נבר בכיסו, עד שמצא את זה, את המכשיר. הוא לחץ על שני הכפתורים, אך שום דבר לא קרה. הוא ניסה לפתוח אותו, אך זה היה מודבק. לבסוף התייאש וקם ממקומו. רעיון מטורף נכנס למוחו, הוא נכנס למעלית ועלה לקומה העליונה, הגג. " זה לא יכול להשבר." חשב." ואפילו אם זה ישבר, אני יתקן את זה." 005 שיחרר את המכשיר, וזה צלל במהירות את כל השבעים קומות של הבית חולים. הוא שמע חבטה עמומה, וירד עם המעלית, לכניסה. הוא יצא החוצה וניגש לצד הבנין, זה היה שם, המכשיר, מפורק לשנים. הוא טיפס בקלילות, ולקח איתו את המכשיר." לפחות הוא נפתח." חשב, ונגש לבית חולים. הוא עבר במסדרון עד שהגיע לחדר שהיה כתוב עליו: " חדר בדיקות -אין כניסה לזרים." הוא הדף את הדלת, ונכנס. הוא הראה להם את תעודותיו, והם עמדו דום, ונתנו לו בכבוד, להכנס. הוא החל לפרק את המכשיר, הוא עבד ועבד... ולבסוף פירק את הכל, לאחר חצי שעה. הוא הכניס את המכשיר המפורק לשקית אטומה, ויצא מהחדר. הוא נכנס למעלית, ועלה למחלקה, כשנכנס, המחלקה נראתה כגן חיות. עיתונאים התרוצצו בין הסוכנים, שדרנים רצו בין סוכן לסוכן. ניק היה נראה ככוורת דבורים, עשרות שדרנים ועיתונאים התרוצצו מסביבו, המפקד הראשי עצמו, לא נראה בסביבה, שכן שנא את המושג כבוד. שלא כמו כן, שאר הסוכנים. הוא נגש לסוכנו 007 שגם היה מוקף. " מה חדש ? " שאל אותו. 007 מיהר לגמור " בתקווה שיהו בריאים." . " ובכן." כחכך 007 בגרונו. לאחר שסילקם " המפקד קורא לכולם, בבנין הF.B.I. של שיקגו, בשעה עשר." לחש באוזנו. והדגיש את ה- "כולם." " 007 " קרא 005. " קח את זה." אמר, ומסר לו את המכשיר המפורק, בשקית. " טפל בזה." אמר 005 ונעלם. *** החדר בעל העשרה כסאות, היה עמוס בשמונה אנשים, חוץ מהמפקד ו-007. ג'ון נכנס לפתע לחדר, והתיישב בראש השולחן. " כולם נמצאים ? "שאל. הוא חשב שזו שאלה רטורית, אך הוא הופתע כששמע את קולו של 005. " 007 חסר, המפקד." קרא. הוא הביט בעיניו, וקרא את מחשבותיו. " מה אמרת לו לעשות עם המכשיר ? " שאל, בכעס שניסה להסתיר. " הוא תכנאי יותר טוב ממני. " ענה 005 במילים קצרות. " טוב, עברת על מה שאמרתי לך. ובכן לא נוכל להמשיך בלעדיו." פגע בו. "לכן" המשיך " 009 את 007 " כמו תמיד במילים קצרות. 009 הוציא את המכשיר קשר שלו, וקרא : " כל הסוכנים למצוא את 007 " שאר הסוכנים לא הבינו מה זה המכשיר שדיברו עליו לפני זה, לכן שאלו את ג'ון על מה מדובר. הוא סיפר להם על המכשיר. ואז הטיל פצצה על כולם : " הבלונדיני הוא אח של אחד מהאנשים שכאן." ג'ון לא חשש לגלות את קלפיו לסגניו . 005 כעס, כעס מאד. 'למה גילה להם'. ? שאל את עצמו. כולם היו בתדהמה זמנית. הוא יצא מהחדר לעבר השרותים. ' למה? למה גילה לכולם ?' אם היה צועק עליו, היה מסגיר את עצמו. לכן שתק. הוא נכנס לשרותים של הגברים, הוא היה ריק. כשגמר לעשות, יצא ונטל את ידיו, הוא התכונן לנגבם. כאשר לפתע הרגיש קור מתכתי ברקתו. " תרים ידים." נשמע קול קר ואכזרי. הוא הרים את ידיו הרטובות. " אתה זה שהפרעת לי מלהרוג את השקרן, לא? " שאל. " ובכן אני מזהה את פניך, לכן אתה אמור להרג. " סינן בקול אכזרי. 005 הרים את עיניו לראי, זה היה איש חסון, אחיו. או איך שמכנים אותו הבלונדיני... המשך יבוא אי"ה --- כתבתי את זה כבר וזה נמחק לי, לכן זה קצת משונה --- שלכם הנרי

כוכב נורפיוס המלך ארטיקר פלוקר טימפוק השני, ישב בכסאו, שירש ממלכיו הקודמים בכוכב.שהיה בשווי שאי אפשר לאמדו. "בני, בני" קרא בקול יבש, הוא הרגיש צמא, הוא הביט על הפעמון הזהוב שהיה תלוי לצדו, וזו צלצלה מעצמה. "מימה" * קרא. ומיד נכנסה משרתת גבוה, עם חצאית צהובה מעופפת, ובידה החזיקה מגש כסף ועליו היה גביע זהוב * כמו מים. רק מקור אחר. משובץ ביהלומים מסוג נדיר, ובתוכו היה מים כחולים צלולים.היא קדה שלושה פעמים, והניחה את הכוס, על השולחן ההדור. היא הביטה בו לחלקיק שניה, אפילו שידעה שאסור,ממבטה ידעה שמלכה דואג. פניו של המלך החיוורות היו קמוטים מדאגה, זה היה נראה שהולך עוד מעט להתעלף. היא רצתה לשאול לשלומו, אך ידעה שאסור לה. היא צעדה לכיוון הפתח, כשקולו של המלך ארטיקר עצר אותה. " בני,בני" קרא שוב. המלך החל לבכות,"איפה אתה?". הפעם הבינה שרק היא בחדר, ואף אחד לא רואה, ולא שומע.והמלך בצרה?... " אדוני. האם קרה משהו?" חששה. "לכי תגידי למזכרתי בריצ'י, שתארגן ישיבת חרום." צווה בקולו התקיף, ותוך כדי , חזר לעצמו. והיא יצאה מהחדר בריצה, ואמרה את צוויו לבריצ'י המזכירה. * * * * * * * חדר הישיבות היה ברוח קרבית ביותר. כל אחד ניסה לדמין מדוע המלך קורא לכנס חרום. אך אף אחד לא הצליח לעלות על איזה רעיון , מפני שבדיוק כשכולם ישבו, נכנס המלך שלא כהרגלו מוקדם. הוא פתח מיד בדברים: "התכנסנו היום בקשר לבני." פתח. כולם ניסו להיזכר מה קרה עם הנסיך. אך שהוא פתר להם את החידה : " שלחתי אותו לשליחות לכדור הארץ, לרגל. " הזכיר. וכולם נזכרו... " ואתמול, כשבדקתי "בכורנופליוס*" את מצבו של בני, ראיתי שהוא נפצע." הפטיר ביובש. כורניפליוס- זה כמין מיטה שכאשר אחד מאנשי הכוכב שוכבים על זה, זה מביא אותו לכל כוכב ביקום. האיש נשאר על המיטה אך כאילו אותו איש נברא בכוכב שאליו שלחו אותו. וכשרוצה לחזור צריך להגיע למקום ממנו נכנס. ונוצר ממקום כניסתו כמין מוט באדמה ולאחר זמן שנען על המוט נכנס לכוכב שלו. דרך אחרת היא אפשר היה להכנס לכוכב נורפליוס, מחוזק האטומפסרה של הכוכב. {או איך שלא כותבים} "איך?" התענין גבר גמד עם משקפים עגולות ושער שחור כפחם. "עם הדבר הזה ..נו... אה... אקדח. רובה שלהם, ברגל." נזכר המלך, ובאומרו זאת, לחץ על כפתור נסתר בשולחן. לפתע השולחן נפער לשני חלקים, ובאמצע עלה מיטה שעליה שכב אדם זקן מחוסר הכרה, ורגלו מדממת. " למה אתם לא עוצרים את הדם ?" נבהלה אשה ירקרקה עם שיני ערפד ועינים אדומות. "כי אנחנו מנסים להוציא את היריה שפגעה בו,ואם הדם יפסק לא נוכל להכנס לעומק זה חוק הכור." והמשיך "נבדוק מי ירה בו, ובכך גם נאתר את בני האבוד וגם ננקום..." אמר המלך כשעיניו בוערות מחימה. ובאומרו זאת רימז לפורפסור קירח להתקרב. הפורפסור התקרב למלך, וקד קלות. הפורפסור הוציא איזמל חד, והחל לעבוד על רגלו של הנסיך. "צריך אור" מלמל. הוא לא העיז לבקש. אך לפתע אור חזק הציף את רגלו של הנסיך.הפורפסור מלמל תודה למלך. והמשיך בעבודתו. לאחר כמה שעות צעק: "יש". כולם רכנו לעברו, הפורפסור הוציא כדור חד למדי והראה אותו למלך. אף אחד לא הבין את שפת הכדור הארץ חוץ מהמתרגם. המתרגם הורץ פנימה וקרא את מה שהיה כתוב על הכדור באותיות זעירות ביותר: "ג'ורג' ווידר שיקגו-ברזיל" ואת מספרו. המלך נגע בכדור, והחל להקריא את מה שהיה כתוב במוחו בקשר לאקדח, והמתרגם תירגם: ג'ורג' ווידר קיבל את האקדח בשנת 1999, במקסיקו סיטי. מאדון ששמו פדרגדצ'ו בידל. פעם אחרונה שהשתמש: בשנת 2004 (אתמול) את ש"אר הפרטים לא אין צורך בהם." אמר המתרגם. המלך סימן לו לצאת. וחזר לסוכניו: "ג'נוקיסקי בליונהכמצף, אני ממנה אותך למצוא את בני ולנקום." ג'נוק בשם הקיצור, הנהן עם פרצופו האכזר והנוקשה שעל לחיו השתרך צלקת באורך שש ס"מ, ועמוק מאד. מספרים עליו כשהיה פעם בכדור הארץ, ירו בו בתת מקלע שלש כדורים ומזה נוצר הצלקת. אך ג'נוק אף פעם לא דיבר על זה. ג'נוק הוא גבר חסון וגבוהו 1.80 בדיוק. עם עינים שקועות תכולות.שער בלונדיני יפה, הוא היה מזוג נדיר, אמו נחטפה מגרמניה באמצע השואה, והתחתנה עם חיזר.ג'נוק היה הסוכן הטוב ביותר ולא ידע מאום שאמו היא מכדור הארץ. לו היה יודע... ג'נוק היה שונה מכולם מפני שלא היו לו שמץ של כח קסם.הוא והנסיך ועוד שנים היו היחידים שתואמו לאנשי כדור הארץ. , בחגורתו היה תדיר שלושה רובים : מרדים,הורג, ומקפיא. אך הפעם היו צריכים לצייד אותו בהתאם לכדור הארץ. הם ציידו אותו בקלצ'ניקוב שהשיגו פעם, פגיון,מכשיר לוויני שמקשר אותו מיידית עם כוכבו, אקדח זיג- זאואר זעיר שהשיגו בחרוף נפש. וכולו העיד שמוכן לחדור לכדור הארץ. הוא נשכב על ה"כורנפליוס".אך קול קטע אותו. " תמצא אותו."התחנן המלך. ג'נוק היה מוכן להתערב שראה דמעות בעיניו. הוא עצם את עיניו והתכונן להרגיש חופשי, המקשר הכניס את המוט למוחו,ולחץ על הכפתור...ג'נוק עבר לכדור הארץ... שדה תעופה -שיקגו. 1:00 אחרי חצות. כולם היו שם, כמתוכנן, הם נכנסו למכוניות, ופרצו בשירה. היעד הראשון היה : המסעדה " מסעדת הברברים.".לאחר כחצי שעה עצרו השירה ממול המסעדה שהיתה חסומה על ידי השוטרים שחקרו אותה. השוטרים עמדו שם בשורה והצדיעו. הצמדי אפסים (001-009) נכנסו. הם ראו "שטיפלו" היטב במסעדה. אך גם השוטרים הספיקו מעט לשפץ. הם יצאו משם, הם לא חידשו שום דבר מהמסעדה. השירת מכוניות המשיכו בנסיעתם. היעד הבא היה: חדר הסנוקר. גם שם החדר היה חסום על ידי שוטרים, שהצדיעו. וגם שם שפצו. אך גם כאן יצאו בידים ריקות. שמץ של יאוש חדר לתוכם, אך הם ניסו להסתירו. ושוב השירה המשיכה. ולנה בסוף במלון הסמוך ביותר לבית חולים. מחר בבוקר הם יגשו לבית חולים...אף אחד לא ידע איך ימשך הלילה... 005 היה רעב, הוא קם מימטתו, ופתח את הדלת עיפות טלטלה אותו . הוא נגש למטבחון של הקומה.ואכל כמה חתיכות עוגה. הוא פסע חזרה לחדר כשראה אדם בלונדיני חומק במסדרון.'כנראה סוכן.' חשב ונכנס לחדרו ונרדם. הוא קם במהירות ונטל את ידיו. השעה היתה שבע בבוקר, בעת שגמר 005 להניח תפילין. הוא יצא חרש מחדרו חבריו לחדר שזה כלל את 007 ועוד סוכן. ישנו שינה עריבה. כשיצא מהחדר, ראה במסדרון פעילות גדולה,"מה קרה?" נגש ל-006, "המפקד נעלם!!!!" סיפר לו בהיסטריה. חצי שעה אחרי זה כל ה-F.B.I. עמדו על הרגלים. וחיפשו את ג'ון ראש ה- F.B.I שנעלם. כל המלון נהפך לכוורת דבורים. 005 נזכר לפתע בבלונדיני שראה בלילה."אולי הוא חטף את המפקד?" ניקרה המחשבה את ראשו. הוא ירד כמו כולם לחפש את המפקד. אך הוא רצה לעשות קצת כושר. הוא נכנס למעלית וירד לקומה התחתונה ששם יש בריכה, חדר כושר, וחניה התחתונה. הוא נגש לחדר כושר כשלפתע שמע רחש מהחניה, הוא נכנס לחניה ושלף את אקדחו. היה שם חדר צדדי הוא פתח את הדלת בתנופה, ומצא שם את מפקדו קשור וחבול. הוא הוציא את אולרו וחתך את הכבלים בנתים הספיק לקרוא לסוכנים. " בלונדיני איים עלי, ושאל אותי איפה ג'ורג', עניתי לו כמובן. ואחר כך שאל אותי מה התוכניות שלנו למחר ועניתי לו. ואז איים עלי שלא אספר" גיחך "ואז יצא מהחדר." הסוכנים הגיעו בזה אחר זה לחדר." איך הוא הצליח לחטוף אותך?" שאל 009 שהיה מנוי על השמירה. "ובכן." המהם ג'ון כשקם על רגליו וצעד עם סוכניו לכיוון המעלית, "יצאתי לשחות בבריכה, והרגשתי מתחילה שעוקבים אחרי." המעלית בנתים הגיעה ורובם נכנסו לתוכה."וכשהגעתי למטה הוא המהם אותי וחיכה שהתעורר. וכשחזרתי לעצמי, הייתי קשור והוא נופף מולי באים אם אקדח ושאל אותי שאלות." סיפר. הם יצאו מהמעלית וג'ון ניגש להתקלח. משהו ב005 אמר לו להיכנס איתו לחדר הוא נכנס, הוא פתח את הדלת לחריץ קטן.ומה שראה סימר אותו למקומו. בלונדיני חסון שכנראה ארב לו, עמד עם אקדח שלוף לרקה של ג'ון וסינן:"למה גילת?." ג'ון הוצמד לקיר. הבלונדיני הרים את אקדחו והבריג את המשתיק קול, וכיוון את זה לראשו של ג'ון, הוא סחט את ההדק שניה לפני ש005 התפרץ לחדר. המשך יבוא אי"ה

פרק ג' מכשיר הקשר של המאבטח ג'ים, התעורר לחיים. "013, 013, שומע?"הקול נשמע בהול."כן" ענה המאבטח ששמח שסוף סוף זז משהו . "גש בדחיפות לחדר סנוקר מספר 13 עכשיו! יש שם מהומות רצניות." המאבטח רץ במהירות לאגף ג', קומה שלוש. הקזינו היה מחולק לשלושה חלקים: 1) הימורים- קלפים. 2) שש-בש שחמט דמקה וכ'ו. 3) וסנוקר. הוא רץ עד סוף המסדרון שלף את נשקו, ופרץ בתנופה לתוך החדר וצעק: "ידים למעלה!". אך אף אחד בחדר לא הרים את ידיו, כולם שכבו על הרצפה דוממים. בינתיים המשטרה הספיקה להגיע, ומה שנגלע לעיניהם הפתיעה אותם מאד, עד שלא זזו אלא עמדו בפתח והסתכלו. ומה שראו עיניהם היה כך: 9 אנשים שכבו על הרצפה שנשמתם עולה ויורדת בקצב איטי מאד, 'מחוסרי הכרה'.ניחשו. איש אחד מגודל שכב על הרצפה ללא רוח חיים... המון דולרים ירוקים עדין התעפפו באוויר, עד שנחתו על הרצפה העשויה מעץ, שנראו בה סדקים בצורות ברק... השולחן הסנוקר שעשוי מעץ ברזילאי יקר, היה שבור לשנים, ובפער של השולחן היו כדורים. וכדור אחד היה שבור לשנים ובתוכו היה סיגריה לבנה שנכבתה... יום למוחרת בית חולים סיוטאן-שיקגו החוקר 005 שנועד לחקור את הפרשיה העלומה, ישב ליד מיטתו של ג'ק. " תספר את הכל מהתחלה" צווה עליו 005. ג'ק סיפר לו איך הפסיד מול הלן, ואיך שהוא יצא להכין קפה, וכשרצה לפתוח את הדלת.., והאור מנע ממנו, ועד שהתקשר למשטרה. "לפני שיצאתה מהחדר מה ראית?"שאל אותו החוקר 005. "הממ.. הלן חיפש את צילי" נזכר ג'ק "ואז ניגש אליו זקן ורצה להשתתף ולשחק מולו,והלן כמובן סירב.ואז יצאתי להכין קפה"סיפר. "תאר לי אותו בבקשה! " פקד עליו 005. "שער לבן מבריק. עינים תכולות, בגדים סגולים, חלוק כזה... " הוא לא הצליח לזכור עוד. "ונראה לי שהיה לו זקן לבן.." ניסה את מזלו. 005 גמר לכתוב את הפרטים ורצה לשאול את ג'ק עוד שאלה: מה ראה כשפתח את הדלת. אלא שצפצוף צורם שבקע מכיסו מנע ממנו. הוא הוציא את הביפר מכיסו,הוא לא האמין למראה עיניו... ביפר היה כתוב שלש מילים בצופן: "סיגריה בבית פרטי" 005 הבין מזה: שעוד מקרה מאותו סוג ארע... אלא שהפעם "בבית פרטי"... המשך יבוא... אם ירצה השם. הנרי.

אורות כחול ואדום, ריצדו על כל הקירות של המסעדה "מסדעת הברברים". השוטרים הקיפו את המסעדה והתכוננו לפרוץ פנימה, המפקד ברוס עמד עם נשק שלוף, הוא היה אמור לתת את ההוראה לפרוץ פנימה.אך הוא התמהמה,מפני שהוא פחד.... חצי שעה קודם: הם אכלו ואכלו, לפתע נגש אליהם אדם חיוור רזה וצנום עם שיער לבן,הוא התקרב לעבר שניהם, בחורים צעירים שאכלו בקול, ודברו בפאלפונים שלהם בקולי קולות, וביקש מהם להיות בשקט, מאחר שהעיפו אותו משם בצעקות וקללות, הוא נגש אליהם שוב והפעם בקול רועם יותר, אחד מהם התעצבן וללא התביש והרים לו בעיטה הוגנת, ואז לפתע... כל המסעדה סונוורה באור לבן עז ושני הצעירים הותחו בקיר. וכל שאר המסעדה איבדו את הכרתם. חוץ מאיש אחד שהספיק להזמין את המשטרה לפני שגם איבד את הכרתו... -------------------------------------------------------------------------- ברוס שמע מהמוקדת את מה שהאיש הספיק לומר: "הוא דיבר כאילו הוא הולך להתעלף" מסרה לו המוקדנית שקיבלה את שיחתו של המתקשר מן המסעדה "יש קו...ס.ם במסע..דה כו..לם התעלפ.. ואז הוא התעלף" סיפרה לו . לפתע החליט לפרוץ... המשך יבוא....

פרק א', הבחירות ג'ון עמד בתור לעמדת בחירות, היום יתקיימו הבחירות הגורליות בין אדוארד בלומפביץ' לבין איוון שטוסון. ג'ון היה עייף ועצבני, העמידה בתור הארוך מתחה את סבלנותו, אך ככל אזרח הגון, הוא עמד וחכה, ממתין באורך רוח להצביע. על הבחירות הפעם לא ניתן היה לוותר, הפעם היה זה קרב מותח במיוחד. אדוארד בלומפביץ', שכיהן כבר שלוש שנים בתור ראש הממשלה, ומילא את תפקידו בנאמנות וביושר, הבטיח לבוחרים שהוא יהיה זה שיחליף בפעם הראשונה מאז תולדות המולדת, את צנרת המים החלודה והמיושנת, בחדשה, ולא רק שיחליף, אזרחיו יהיו הראשונים בעולם שייהנו משוקו בלתי מוגבל הנובע הישר מברזיהם. לאדוארד כבר היה חוק מרשים שחוקק בפעם הראשונה שנבחר, על מסטיק לכל-אחד כל-יום, היה זה נראה ממש עוול שלא להצביע עבורו. לעומתו איוון שטוסון, שיריביו לבחירות כינוהו בתואר "איוון האיום", האיץ בבוחרים לא לשעות למאוויהם החומריים-גשמיים. הוא יהיה זה שיזום את החלפת תוכניות הטלוויזיה לאיכותיות יותר, מעניינות יותר, חינוכיות יותר, מותחות יותר. איוון טען שאין דבר טיפשי יותר מאשר צפייה ב "טבמלוויזיה", כהגדרתו, על אנשים אלמונים המתקוטטים על כדור, במשחק הקדמון "כדורסל", שיצא כבר מזמן מהאופנה, מה עוד שהם עשו זאת ללא כל מטרה. מעתה המכרזים הממשלתיים על הטיפול בצורכי החברה, המסחר והחינוך, ייקבעו על ידי משחקי "כדורעל" מודרניים, והכדור יסמל את המשרה הנכספת. זוהי כמובן, רק דוגמא אחת מני רבות, לשינוי שיחולל איוון. ג'ון החליט, שהוא יבחר באדוארד, ההחלטה עלתה במוחו במפתיע, כאשר הוציא מהדואר את מעטפת המסטיק היומי. הפעם גם צירפו למעטפה, ברכת בחירה נבונה בבחירות , הייתה זאת מחווה נאה מצד הממשלה. כעת עמד ג'ון המיוזע עם הפתק, ממתין לתורו. כשסרק משעמום את סביבתו, הבחין בפרא שישב לו מול תור הבוחרים ובחן אותם, לפרא היה זקן שחור ובגדים כחולים-דהויים, בידו החזיק מקל. אף שלא ניתנה לפראים זכות התספורת והתגלחת, ניתנה להם זכות הבחירה, הפראים אף פעם לא מִמשו את זכות הבחירה שניתנה להם, ג'ון חשב שזה מוכיח שבצדק הוחלט על איסור התספורת. ג'ון ידע שאי-הצבעה העיד על הרבה יותר ממה שנראה: על חוסר אכפתיות למדינה ולאזרחים, הבדלות מכלל החברה, ותימהוניות, יותר מכל. אבל לא בגלל זה הם הוכרזו כפראים, פראים היו בדרך כלל אנשים שפגעו בסדר הציבורי והאזרחי, בשלוות החיים ברחבי הממלכה. הם היו אנשים שעצמם חשוב להם מספיק כדי שיהרסו לאחרים את החיים. ולכן ג'ון עיווה כעת את פרצופו כשהסתכל על הפרא. ואז הגיע תורו לבחור.

המשך, יום שני, 17,9,06. ה' תשרי תשס"ח. בבוקר באמצע השיעור הראשון ענבל האם בית הוציאה את בתאל מהשיעור. "רוצה ללכת למקום מסוים או שנלך למשרד?" שאלה ענבל בחביבות. "למשרד זה סבבה" ענתה בתאל. הם הגיעו והתיישבו אחת מול השנייה, בתאל באה להתחיל בשיחה אבל לפתע היא כבר לא רצתה לדבר עם ענבל. היא רצתה לעשות את זה לבד, כמו שהיא רגילה. גם בקרב ג'ודו זה תמיד היא מול היריב ואף אחד לא באמצע. בתאל פשוט אמרה במהירות שהיא מצטערת והיא בעצם מרגישה בסדר ושזה בכלל לא חשוב ויצאה מהר מהחדר. היא רצה ונעצרה רק בגינה האחורית של הבית ספר, מחייכת, מופתעת מהאומץ הפתאומי שנחת עליה. למה היית חייבת לעשות את זה? שאלה את עצמה. היית יכולה לשתף, לקבל עצות, והיה לך בטוח יותר קל בהמשך.. לעזאזל, הרסתי הכול, חשבה לעצמה. אבל משום מה החיוך המאושר הזה נתקע לה על הפנים. לא היה לה באמת איכפת ממה שהיא עשתה. בהמשך הבוקר אמא של בתאל התקשרה. היא סיפרה שהיא דיברה עם דוד יואל על השירות הצבאי הזה והוא בירר קצת. הוא הסביר שלרוב הפרטים שם יש סיווג סודי גבוהה יותר ממה שהוא מסוגל לראות, אז זה נראה לו מספיק חשוב בשביל לעשות את זה. בתאל סיפרה לאמה את הכול מחדש מאחר והיא רצתה לשמוע הכול מבתאל, לאחר מכן הם סיכמו להביא את ג'ון הביתה ולדבר איתו. בסוף השיחה אמא של בתאל הציעה שבתאל תבוא לשבוע הביתה וככה יהיה להם הרבה זמן במשך השבוע בתאל התפנקה בבית. החיים הטובים.. חשבה לעצמה. מנקה את הבית, צוחקת עם אמא, שומעת מוזיקה, ומתעוררת מתי שרק מתחשק לה. בשבוע שלאחר מכן הגיע ג'ון בטיסה מיוחדת לישראל, הוא ישב עם בתאל, ההורים והרב נוימן ביחד בסלון של משפחת גרינברג. הוא הסביר שוב על היחידה שהוא מקים, על החשיבות של בתאל ביחידה, ועל הצורך החשוב שההורים יתמכו. אמא של בתאל חששה מאוד מהסכנות הכרוכות בתפקיד אך ג'ון הרגיע אותה שלפני שבתאל אחרי 3 שעות השיחה נגמרה. הם ליוו את ג'ון ואת הרב נוימן החוצה וחזרו לשבת בסלון. "מה את אומרת?" שאלה אותה אמה ענת. "אני חושבת שאני צריה לעשות את זה." ענתה בתאל מהורהרת. "את מסוגלת לעשות את זה?" שאל אביה. "אני מסוגלת לעשות הכול." ענתה בתאל. "תחשבי על זה עוד קצת" אמר אביה. "אין בעיה" אמרה בתאל ועלתה לישון. בתאל קראה קריאת שמע ובסיומה הוסיפה עוד תפילה אישית- אבא, אתה יודע שאני אוהבת אותך, ושאני עושה הכול בשביל העם שלך ובכלל לא בשבילי! שמעת מה הרב הסביר, אני הולכת להיפגע מזה, הנפש שלי הולכת להיפגע, אבל אני מוכנה לפגוע בעצמי בלי סוף, בשבילך. כי אתה זה הכול. אני רק מבקשת טובה אחת קטנה, תן לי את הכוח להישאר בת. אני לא רוצה להיות לוחם, אני לא רוצה לחיות רצח ופגיעה באנשים. אני רוצה להיות אישה שמגדלת משפחה, בבקשה אבאל'ה שלי, תשאיר אותי עדינה. בתאל סיימה להתפלל ונרדמה במיטה, עם דמעות של אמונה. ההמשך יבוא.

בס"ד פרק ח' "תודה רבה על הטרמפ!" אמר יאיר "איזו סיעתא דשמייא!" אמר אריאל בהקלה טרמפ בגולן לשלושה זה לא דבר כ"כ מצוי, זאת יגידו כל מומחי הטרמפים למיניהם ובוודאי מומחים שכמותם שחיים מטרמפ לטרמפ. השלישיה נכנסה לתחנת מד"א. היו שם שני תורנים שפתרו תשבץ ואחד שנראה ברסלבר ולמד מתוך ספר קטן. 'עוף מוזר' חשב דביר כשהבחין בו. "שלום" הוא קרא בקול. "שלום גם לך!" ענה הברסלבר."רגע, אני לא מכיר אותך מאיפה שהוא?" הוא שאל כשפנה להסתכל בנכנסים. "אני מכיר אותך?!" תמה דביר. "איך קוראים לך?" שאל הברסלבר. "דביר כהנא" דביר ענה "דביר כהנא... דביר כהנא מוכר לי ... דביר כהנא! הוא קרא ונתן לעצמו מכה במצח, והקפיץ את שני התורנים שפתרו תשבץ. "איך שכחתי? תאי המוח שלי מתחלים להזדקן!" "רק רגע אחי הברסלב , לפני שאתה מתלהב, אתה מוכן לומר לי איך קוראים לך?" שאל דביר. "אני? ישראל שם טוב! " "שם טוב! בחיי שלא זיהיתי אותך!!! " קרא דביר בתדהמה. "אתם פשוט לא מכירים אותו!" שם טוב אמר לאריאל ויאיר שעמדו והקשיבו בבלבול לכל השיחה שהתנהלה בין דביר לברסלבר הקרוי שם טוב ולחברם הטוב והמוזר דביר. "ומה עשו ממך" שרק דביר בהתפעלות. "מה אתה עכשיו? איזו חסידות?" "אני? ברסלב! רואה את הניצוצות שר' נחמן מדבר עליהם! ליקוטי מוהר"ן כל העצות לחיים טובים, קחו..." הוא פנה להוציא כמה ספרים קטנים ועבים מתיקו. "לא תודה." ענה יאיר אוטומטית בהסתייגות. "ואל תשכחו לשם מה באנו." הוסיף אריאל בגניחה. "אוי, נכון, אתה צודק!" קרא שם טוב בצער "אז מה יש לנו פה?" "נקע ברגל" אמר אריאל "כבר נטפל בזה" אמר שם טוב, הטיפול לא לקח הרבה זמן, אריאל נשאר שם עוד שעה כדי לנוח. "אחי, אני חייב לשמור איתך על קשר. 10 שנים נעלמת לי מהחיים!" אמר דביר. -"נשמה, אתה לא יודע מה עבר עלי ב10 שנים האלו, לא להאמין איך אבא שלנו בשמיים מסדר הכל!" -"מאמין גם מאמין, נו ספר , מת לשמוע!" יאיר ודביר שדיברו בניהם עצרו והקשיבו. "טוב דביר, כמו שאתה יודע עד כיתה ו' הייתי עם כל החבר'ה בשכונה ניסים, איציק, רפי ..." "מה איתו באמת?" "גם הוא חזר בתשובה בישיבה של שחורים, לא תכיר אותו" -"אתה לא רציני" חייך דביר -"ועוד איך!" -"קיצור, אתה זוכר אותנו, סיגריות,בנות,שש-בש וקצת שיעורי תורה לילדים שאבא שלך ניסה להכניס לנו... האמת עד שלא באתם לשכונה לא הייתי באמת מכיר את היהדות באופן אמיתי, אתה יודע, קצת ככה ביסודי , נרות שבת של אמא. תפילה? לא נכנסנו לבית כנסת. רק הזקנים באים לשם ואתה ישר משתעמם... הכדורגל יותר מדבר אליך..." נאנח שם טוב. "אנחנו היינו הגרעין התורני הראשון ברמת גן. באנו מהיישוב שלנו נווה צוף ועברנו לעיר, היה לי ממש קשה המעבר הזה, זה אומר שצריך לעזוב את החברים הכי טובים שלי, השבט שלי בבנ"ע כו'. המזל שלי כשהגעתי לישיבה וגרתי בפנמיות כל השבוע, אבל כל שבת חזרתי הביתה או שנסעתי ליישוב . זוכר את השבת שחזרתי הביתה ופגשתי אותך בפעם הראשונה עם סיגריה מוקף ב"עדת מעריצים..." "שלא נדע" מלמל שם טוב. " ממש סקרנת אותי, אז התחלנו לדבר, עלי, עליך ובכלל על יהדות, כל החבר'ה שלו השתעממו וברחו ואנחנו נשארנו לדבר... ככה זה נמשך כל שבת דיברנו על אקטואליה, יהדות וקצת על עצמנו. " "הייתם אולי שנתיים ואז חזרתם לישוב. השיחות האלו חסרו לי מאד! " שם טוב אמר. "נכון, יחסית לא היינו הרבה, אמא לא הסתדרה כ"כ ברמת גן, היה לה ממש קשה והיא התגעגעה לשומרון. אבא דווקא התלהב וממש ראה במעבר הזה שליחות. הוא עשה הרבה בשכונה." "אני זוכר משפט חזק שאמרת לי באחת מהשיחות האחרונות שלנו, 'שם טוב, קח את עצמך בידיים ותעשה עם החיים שלך משהו. אף אחד לא יעשה את זה בשבילך!' המשפט הזה ליווה אותי הרבה זמן. חשבתי עליו הרבה והחלטתי שאני רוצה ללמוד בתיכון דתי בכיתה ט'. התקבלתי לשם וראיתי שהרמה הדתית לא רצינית בכלל! אבל הייתה שם הרבה עזרה בשביל תלמידים מתקשים כמוני. התחלתי ללמוד הכל מחדש: מתמט', אנגלית, ספרות, תנ"ך וכד'. הוצאתי תעודת בגרות טובה שיכולתי להתקבל איתה לעתודה בצבא. במקביל התלתי ללכת " הנשמה צועקת אלינו כל הזמן 'תקשיבו לקול הפנימי שלכם,תקשיבו אלי, עזבו אתכם מהבלי העולם הזה! הכל עובר, הכל חולף...' הנשמה היא נצחית, היא המפתח שלנו לעבודת ה'." אמר שם טוב " אני לא אגיד שזה היה קל העיסוק הזה באני הפנימי, זה סוחט ממך כוחות, היו ימים שהייתי יכול לטפס על הקירות כי לא יכולתי לעשות את הדברים שרציתי. ידעתי שזה יזיק לי ואני אתחרט על זה, אז חיפשתי אלטרנטיבות במוזיקה, בילויים. היום אני מוציא את האנרגיות שלי במסלולים בצפון, אני אוהב להתבודד ,אני מרגיש שדרך הטבע הקב"ה מדבר אלי, אני רואה את יופי הבריאה ואני רוצה לצעוק 'אבא אני אוהב אותך! תודה שגרמת לי להתפכח!' דביר, דביר התרגש .הוא תפס את שם טוב בכתפיים ונתן לו חיבוק גדול."אחי!" הוא קרא "אשרייך שזכית! יש לך נשמה גדולה... שום דבר בחיים לא קל, לא רק אתה אמרת את זה .תדע לך ישראל יקירי, אין דבר שלם יותר מלב שבור, תראה לאן הגעת ,אם לא בזכות זה?"

פרק ב ' 14, 15, 16, 17, 18, "קומה שמונה-עשרה, קומת משרדים." הכריז קול מתכתי. ג'ק פסע על השטיח האדום, משרדי הסי.איי.אי היו מכובדים במיוחד. "היי ג'ק." קרא חברו למשרד. ג'ק לא השיב לו, הוא המשיך לכיוון משרדו שהיה בסוף הקומה. הוא נכנס למשרד שלו, "ג'ק?" הוא עצר במקומו והסתובב אל מזכירתו, "כן ריקי." "נזכרת לחזור, רצית שאני יפגיש אותך עם המפקד, למה?" " את רוצה לדעת?" ג'ק נשען על המשקוף שמבדיל בין משרדו לפינה של מזכירתו. "כן" ענתה. "אני רוצה להת..." הוא בלע את רוקו בכבדות. "מה?" שאלה מבולבלת. "להתפטר." צעק, עשרות ראשים הציצו בחרדה מבין המשרדים. ריקי כיסתה את פיה בידה."למה?" שאלה. "בגלל מותו של חברך?" ג'ק העביר את ידו על בלוריתו. "ג'ק, אם אני כבר מדברת על חבר שלך, ההורים המודאגים שלו, מסרבים להאמין שבנם מת." "תגידי לי? אני כשראיתי את חברי הטוב רף לזירה, ודקה אחר כך אני רואה חמש טנקים מתקרבים וצ'ארלי לא עולה, אין לי שום צד לחשוש שחברי הוא בין החיים." ג'ק גמר את נאומו, הוא נשם עמוק ושאל, "ריקי, מה עם הבוס?" "אה כן," היא הייתה בהלם מהתפרצותו של המנהל שלה "מתי שתרצה הוא יקבל אותך. אה ג'ק." "כן." "אתה רציני?" "לגבי מה?" "לגבי שאתה רוצה להתפטר?!" ג'ק הביט במזכירתו, הוא עבד איתה כמה שנים טובות, היא הייתה האישה הכי נאמנה לו מכל העבודה המתוסבכת הזאת. "כן." ענה והלך לעבר המעליות. "ג'ק?" קראה ריקי, ג'ק הזמין את המעלית, היא צעקה לו מרחוק. "מה לגבי ההורים של צ'ארלי, מה לומר להם?" "שבנם מת." ענה שכבר רגלו דרכה על רצפת המתכת של המעלית. ריקי ראתה אותו נעלם במעלית, רק אז הרימה את הטלפון מהשפופרת... מדינת וירג'יניה הייתה הומה אדם, מכוניות צפרו בעוז, מוניות העלו בני אדם והורידו, אנשים צעקו בבליל שפות, רמזורים התחלפו, כלבים נבחו, חתולים יללו. אל תוך הרעש נחת ג'ק, הוא יצא מהמעלית שרק עכשיו סיימה לרדת שש-עשרה קומות. הוא יצא מהבניין ונגש לחניון. כאשר ראה נהגו שמפקדו יוצא, רץ למכונית הלינקולן של ג'ק ונכנס לתוכה. כשהתיישב, ג'ק נכנס למושב לצידו. "לאן?" שאל הנהג. "למטה הראשי." ענה ג'ק, וחגר את החגורה הבטיחותית. המכונית עצרה ממול המבנה המפואר הנגלי. ג'ק עבר בין שורות הפרחים ונכנס למבנה, לנגלי. ג'ק צעד על השטיח הפרסי היוקרתי והרגיש שהוא בתוך הארמון של מלכת אנגליה. סוכן עם חליפה שחורה,משקפים כהות, ואוזנייה משתלשלת מאוזנו. הוא בדק את גופו אם גלאי מתכתי. המכשיר צפצף כאשר הגיע לחגורה של ג'ק, הסוכן הרים עיניים שואלות כלפי ג'ק. "אקדח. יש לי תעודה." הוא הוציא את ארנקו ושלף משם את תעודת הזהות שלו. הסוכן עיין בצעודה והצדיע ביראת כבוד. "למה לא אמרת קודם?" שאל במבטא איטלקי. ג'ק לקח את התעודה מידיו והכניס לארנק. הסוכן ליווה אותו אל עבר מעלית מפוארת. המעלית עלתה קומה, חיילים פתחו להם שערים מזהב, הם יצאו מהמעלית. ג'ק צעד על השטיח האדום, נעליו נבלעו בתוכו. הוא הביט סביבו, תמונות מטובי האמנים נתלו על הקיר, יצירות של הנגנים הטובים ביותר, נשמעו ברקע, עגלות זהב התגלגלו על השטיח אל עבר סוכני הביון הראשיים. הסוכן ליווה אותו עד דלת מעץ ברזילאי חומה, "עד כאן אני מורשה, מכאן והילך אתה הולך לבד, תילך תמיד ישר, בהצלחה." אמר הסוכן וחזר על עקבותיו. ג'ק פתח בהיסוס את הדלת היקרה, שני סוכנים חסונים שהכירו אותו, הצדיעו לו ביראת כבוד. סוכן שחור פנים, נעמד מולו, "תוריד כאן את הנשק שלך." אמר בקול כבד. ג'ק הוציא את המחסנית, את האקדח השאיר אצלו, "זה יקר." הודיע לסוכן ההר אדם. הסוכן נתן לו לעבור בחוסר רצון. ג'ק נעמד מול דלת יפה מקודמה ונקש קלות על הדלת. "יבוא." נשמע מעם הפתח. ג'ק לחץ על הידית ונכנס למשרדו של ראש הסי.איי.אי. פורטר גוס ראש הסוכנות, עישן סיגר קובני יוקרתי. "אה ג'ק," הוא קם מהכורסא שעליו ישב, ולחץ בחמימות את ידו של ג'ק."אני פשוט באמצע, אתה יודע, אני מדבר עם ראשי הסוכנים שנמצאים במלחמה בעירק, אבל בשבילך אני עושה הכול. אולי תצאו לכמה דקות?" שני הסוכנים יצאו מהחדר בחרי אף. "במה העניין?" שאל ראש הסי.איי.אי. "המפקד יודע, אם כל העניין שחבר אחד שלי מת, והשני נפצע וחזר לארצו." פתח ג'ק. "כן, אני יודע, לצערי, אפי וצ'ארלי שני סוכנים מעולים." פלט הראש בצער. "כן, אז אני חושב שעלי להתפטר." 'ק הוריד את עיניו. "לא,ולא ולא. אין שום סיכוי, ג'ק." פניו השמנמנות של הראש נהיו אדמדמות. "אבל." "לא בלי שום אבל, אתה הסוכן הכי טוב שיש לי כאן, ואתה לא עוזב את העבודה הזאת, מובן?" הראש היה עצבני מאד. ג'ק פנה ליציאה. "חכה," צעק המפקד, "אם אתה לא רוצה את העבודה הזאת, יש לי משרה פנויה עבורך, שומר-ראש, מה דעתך? הא, מה דעתך?" "של מי, שומר ראש?" שאל ג'ק. "שמעתי שמזכירת המדינה, קונדוליסה רייס מחפשת עוד שומרי ראש, רוצה?" ג'ק הנהן תשובה לא מחייבת. "טוב, אני ידבר איתה, יש לך הרבה מסמכים על השולחן שלך, לך תעבוד עליהם." הוא התיישב על הכורסא, הכורסא השמיע קול של חוסר אונים, תחת כרסו של היושב עליה. ג'ק יצא מהמשרד בחוסר רצון, הוא נכנס למעלית המלווה הגיע קצת באיחור. כשעמד בחוץ, לא ידע מה הולך לקרות לו עוד כמה שניות... הוא נגש לרכב שלו שחנה בצד המדרכה. הוא נכנס לרכב, הנהג היה חיוור, הוא לא ידע למה. "סע." אמר ג'ק וחגר את החגורה. ג'ק הרגיש לפתע קור מתכתי נוגע בעורפו, "אל תסתובב אחורה, ואל תעשה שטויות. ג'ק אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק, הי אתה." צעק אל הנהג, "סע לאן שאומר לך." הנהג התניע את המכונית ונסע לאט בכביש ההומה. "קח אותנו לרובע האנגלי." הנהג רעד מפחד, הוא לא ידע אם יש כזה דבר, אך נסע בשתיקה לאיזה רחוב שהכיר. "ג'ק, יש לי שאלה לשאול אותך." אמר האיש עם האקדח. "קודם תזדהה." אמר ג'ק ללא שמץ של פחד. "אני השואל, אך לנימוס קוראים לי הנרי." "מה אתה רוצה ממני." שאל ג'ק. "אתה גרמת למותו של צ'ארלי, נכון?" "לא, הוא היה אמור לחזור." ג'ק תמיד חשב על התירוץ הזה. ניידת משטרה התקרבה לעברם, הנהג הספיק לקרוא להם, ללא שהנרי ישים לב. "כלב." צעק הנרי, הוא ירה... זגוגיות נופצו, הוא לא יודע אם הוא פגע בו, כי אין לו שום כאבים, הוא ראה דם. הוא ראה את הניידת עוצרת והשוטרים יוצאים ממנה עם אקדחים שלופים. ג'ק יצא מהרכב ושלף את אקדחו, הוא הספיק לראות את הנרי קופץ למים, הם חנו על גשר. ג'ק כיוון את אקדחו לראשו של הנרי, ולחץ על ההדק, הקליק נשמע אך שום כדור לא נפלט ממנו, הוא נזכר אין לו מחסנית, הוא שכח אותו במטה הסי.איי.אי., הוא ראה את הנרי בורח, "אבוד" פלט לעצמו. לזה קובע : הנקמה 1. המשך יבוא אי"ה...

מונולוג השמש עמדה במרכז השמים, והקרינה חום על הרי קבול האפגניסטנים. הקסדות הירוקות, הגינו על החיילים מפני עוצמתה של השמש. "עמדו דום" הפקודה נשמעה וכבר עשרים וחמישה זוגות רגלים נצמדו כאחת. "הצמד נשק" צעק המפקד אחמוד אבו-עלי, החיילים הצמידו את הקלצ'ניקובים שלהם לגופם, ותמכו בו, בידיהם. "דרוך נשק" צעק בקול ניחר, הרעש של הדירוך התהדהד בהרים הגדולים. "אללה אכבר" צעק המפקד והניף את רובהו אל-על, חייליו המטורפים עשו כמהו תוך שהם צועקים "אללה אכבר." "עמוד נוח" צעק אחמוד אבו-עלי, המפקד. החיילים פתחו את רגליהם כאחת, הרעש של המגפיים נפתחות, התהדהדו בין ההרים. " ימין,שמאל, ימין." צעק, החיילים החלו לרקוע ברגליהם בקצב אחיד. "קדימה צעד!" החיילים החלו לפסוע בקצב אחיד לכיוון הבקעה בחמשה שורות... את הכול ראה ג'ק, מהכוונת הטלסקופית של הרובה צלפים שלו.ידו העטויה בכפפה שחורה גיששה אל ההדק, אצבעו הייתה חשופה, ללא כיסוי, שיהיה לו יותר קל לירות.ג'ק היה מוסווה לרקע ההררי שמאחוריו.הוא שכב על הרצפה ועיין בכוונת, המטרה הייתה ברורה: לחסל את המפקד מחמוד אבו-עלי.ג'ק קלט אותו, צועד בראש מורם בתחילת הפלוגה, הוא כיוון את נקודת הכיוון אל לבו, וירה... הכדור נפלט מהקנה בשריקה ועפה לכיוון הפלוגה, במקום לפגוע במפקד, הכדור פגע באחד החיילים בשורה הראשונה.החיילים המופתעים, הביטו על חברם שהתקפל ומת. הם לא ידעו מהיכן הגיע הירייה.ג'ק רטן, הוא פישל, ג'ק ירה עוד כדור והפעם זה פגע בחייל מהשורה השנייה. כל הפלוגה נבהלה והחלו לירות אל כל עבר, ללא מושג מאיפה מגיעים היריות. מתוך חמש מאות כדורים שניים עברו מעל ראשו של ג'ק או פגעו לידו.אחמוד אבו-עלי, הוגן על ידי שני אפי כיוון את ה-R.P.G. (טיל כתף) שלו, לעברם. אפי היה מוסווה כחברו, ג'ק. הוא לחץ על הכפתור, הכדור האדמדם נפלט מהרובה וטס לכיוון החיילים. הטיל פגע באחד מהחיילים, לפחות חמשה חיילים הועפו מההדף. הפעם חלקם קלטו היכן הם, וירו לכיוונם. ג'ק הנהן לחברו משמאלו- צ'ארלי, האנגלי, הלה לקח את מקלע הרימונים שלו, מתקן איתו יורים ככדורים-רימונים, וירה שני רימונים לעבר החיילים. לפחות חמישה חיילים נוספים נהרגו או נפצעו. החיילים החלו לרדת לבקעה, במטרה לעלות על ההר ששם נמצאים הצלפים. ג'ק סימן לעוד שני צלפים, צ'אנג ותום, הסיני והאפרו-אמריקני, שניהם קמו ואם רובי 'קרבין' רצו לעבר הזירה. אפי התקרב לעבר ג'ק, "לירות שוב?" שאל. "לא, הם נכנסו לזירה." פלט ג'ק, הוא היה מלא בצבעי הסוואה."הי. צ'ארלי" אמר ג'ק לאנגלי "כנס לזירה, בזהירות." הוסיף בחשש, פשוט צ'ארלי היה חברו הטוב. צ'ארלי קם ממקומו ולקח את רובה ה-M-16 שלו, ורץ לכיוון הפלוגה. M-16 ג'ק הצמיד שוב את הכוונת לעינו, הוא חיפש את המפקד, הוא ראה חיילים בורחים, חיילים יורים, חיילים נלחמים, ולבסוף מצא שני חיילים מסייעים למפקדם לעלות, הוא סחט את ההדק במהירות, הוא לא הספיק לכוון הרבה. הכדור למזלו הטוב, פגע ברגלו של המפקד.החיילים נבהלו, והבריחו את מפקדם, ג'ק כבר לא ראה אותו.. הוא חיפש את חברו, צ'ארלי, במשקפת. לפתע כמה טנקים הגיעו מההר, שניים, שלושה, ארבעה, חמשה, חמשה טנקים התקרבו לעברם. הטנק הראשון עצר מנסיעתו, הוא כיוון את קנהו לעבר ג'ק ואפי באיטיות, וירה. הטיל נפלט מהתותח ופגע חמש מטר מהם, הם הצליחו להתחמק מהרסיסים. ג'ק לקח לידו את המכשיר-קשר, "זזים, נסוגים." צעק. הוא הרים את המזוודה והכניס את רובה הצלפים שלו והוציא רובה M-16 . אפי עשה כמהו הוא הכניס את הטיל-כתף שלו, והוציא רובה סער, M-16 והחל לירות לעבר הטנקים, הוא ניסה לעקב את הערבים, כדי שחבריו לפלוגה יצליחו לברוח. הוא ראה מזווית עינו את צ'אנג ותום מצליחים לברוח. הוא סגר את המזוודה וכיתף על כתפו, הוא ריסס לאוויר מספר כדורים, לפני שהחל בנסיגה. ג'ק נואש מלמצוא את חברו, הוא סגר את המזוודה והחל לזחול לכיוון ההר האחורי. "המפקד מה אם המזוודה של צ'ארלי?" שאל אפי. "קח אותו, אין מה לעשות, אסור לנו להישאר פה עוד רגע אחד." שום שריר לא זע בפניו הקשוחות של ג'ק, אפילו שכמעט בטוח שלחברו הטוב קרה הגרוע מכול. קולו של אפי, הסיט אותו ממחשבותיו הנוגות. "אתה בטוח?" ג'ק הביט בפני חברו הישראלי. "כן, בא נרוץ." ג'ק ואפי רצו בעקבות תום וצ'אנג. יריות של רובה, התקרבו, חיילים גם כן מתקיפים אותם. אפי וג'ק התחבאו מאחורי סלע גדול, והצמידו את רוביהם על הסלעים. הם חיפו על חבריהם, כדי שיביאו את הג'יפ. עכשיו ראו את הכול, חיילים רצו עם קלצ'ניקובים, שני ג'יפים שמעליהם עמדו חיילים עם מכונת ירי. הטנקים הגיעו מאחוריהם,נוסעים ומשאירים שובל של חול ואבק שיצרו עננים שהיתמרו אל-על. לא היה להם שמץ של סיכוי, אך ג'ק ואפי שני סוכני סי.איי.אי. מובחרים אף פעם לא נכנעים. החיילים הערבים לא שמו לב שמאחורי הסלע הגדול נמצאים שני הסוכנים, ג'ק ואפי ניצלו את זה וירו ממרחק של חמישים מטר, על חמשת החיילים הראשונים, ה-M-16 של ג'ק ואפי לא אכזבו והרגו את חמישתם. הג'יפים הסתובבו לעברם, החייל שמעל אחד הג'יפים לא הוריד את ידיו מהרובה, מאות כדורים פגעו בסלע, זה התחיל להיות יותר מסוכן.אפי הוציא רימון עשן וזרק לזירה, העשן הסתיר לנהג את הדרך והג'יפ פגע בסלע הקרוב. הג'יפ השני המשיך לעברם בקצב מחריד, ג'ק הוציא רימון-יד וזרקו לעבר הג'יפ, אפי וג'ק נשכבו על הרצפה וגוננו על ראשם. פיצוץ עז, אפי הרים את ראשו, רסיסים פגעו בו, הוא וג'ק רצו לעבר הג'יפ שחיכה להם בתחילת השביל שבין שני הרים . הטנקים ירו לעברם, אפי עצם את עיניו הכאב היה עז, נוזל חם שתף את פניו, דם, אין ספק. ג'ק טיפל בו במסירות, אפי איבד את ההכרה. ג'ק ישב בכיסא האחורי ליד אפי המעולף, בקדימה ישב מול ההגה,תום. ולידיו ישב צ'אנג עם רובה קרבין. ג'ק תחב את ראשו בין רגליו, הרגעים האחרונים החרידו אותו, הרימון פגע בג'יפ שהיה מרחק חמש מטר מהם, הרימון התפוצץ שנייה אחר כך כאשר נתפס בברזלי הקדימה של הג'יפ, טנק הדלק נדלק וכול הג'יפ התפוצץ ברעש שהוא לא ישכח , הוא התגלגל שנייה לפני זה מרחק מטר, לכן לא קרה לו כלום, אך אפי, כיוון שהסלע התפוצץ, אפי נפצע קל, כך העריך אפי. הם התרחקו כמה קילומטרים מהזירה. ג'ק לא רצה לחשוב עליו, אך המחשבות נדחקו פנימה וחדרו אליו. הוא ציווה על צ'ארלי להיכנס, הכול בגללו. נקיפות מצפון נוראות תקפו אותו. השמש החלה לשקוע, אדמימות פשטה על האזור ההררי. ג'ק חשב על משפחתו, הוא סך הכול בן עשרים וחמש, וכבר הוא מרגיש זקן כל כך, הוא ידע למה, הוא היה בכול העולם כמעט: ביפן,ישראל,עירק,אירן,רוסיה,אנגליה,סין,דרום אפריקה,סומליה,דרום קוראיה, צפון קוראיה,וייטנאם, וכמובן ארץ מולדתו ארה"ב. הוא חשב על אשתו, לונה, מסכנה, היא לבדה עם בנו הקטן ג'ו, בן שנתיים, ועכשיו היא בהריון, הוא יכול לחזור הביתה רק עוד חודש. געגועים עזים כבשו אותו, שלחו אותו לשליחות מאוד מסוכנת, לא הכי מסוכנת שהיה לו, אך עדין לאפגניסטן, לרצוח מפקד מהארגון הרצחני אל-קעידא . הוא הביט באפי חברו, סך הכול בן עשרים, הוא התקרב אליו וניגב את פרצופו, במים קרים. אפי פקח את עיניו, "אפי, תהיה חזק." אמר ונשכב על הכסא בחזרה. אפי היה כמעט בטוח שעינו של ג'ק רטובה. אפי נרדם בחזרה, הוא היה חלוש. הם הגיעו להר שנראה די משונה, הם חיכו דקה ואז יצא מבין אחד השיחים חייל אמריקאי ובדק אותם. כשראה שמדובר בג'ק הצדיע לפניו והורה באצבעו לאיזה כיוון בהר. התצפיתן קלט אותו, ומסר לצלפים שה מישהו מאיתם, ואז קרא במכשיר קשר שלו לשוער. השוער לחץ של הכפתור, וההר נחצה לפתע לשניים ונתן לג'יפ שלהם להיכנס. ברגע שהג'יפ עצר בחניה הקבועה שלו, שני פרמדיקים רצו אליהם אם אלונקה והשכיבו את אפי עליה, הם שמעו מצ'אנג שהספיק להודיע להם שאפי שנפצע. ג'ק צעד בראש נפול לעבר אוהלו, השומר שעמד על הפתח הצדיע לו ביראת כבוד. ג'ק פרק את המזוודה על המיטה, הוא הוציא את רובה הצלפים שלו והכניס לתוך הנרתיק המיוחד שלו, הוא סידר את שאר הנשקים במקומם. הוא נשכב על המיטה, וחשב על מה שהולך לקרות. אולי אפילו יכניסו אותו לכלא, הוא פשוט פישל במשימה ועוד איך... הוא ידע שעוד כמה דקות ייקרא אל המפקד הראשי, לכן הקדים את המאוחר ויצא מן האהל. הוא צעד בראש מורם לעבר האהל הגדול שעמד בקצה המחנה. שני שומרים מנעו ממנו להיכנס פנימה. הוא הראה להם את תעודתו והם פתחו לו את האפשרות להיכנס. הוא היה סגן המפקד הראשי, אך כיון שהיה צעיר וכיוון שהיה הולך למבצעים לא היה מוכר כל כך. הוא נכנס לאהל של הקולונל ג'יימס לרטר, המפקד הראשי של צבא ארה"ב באפגניסטן. הוא הצדיע כשנכנס, את המילים שאמר לא האמין שאמר, " המפקד אנחנו חוזרים לארה"ב." המשך יבוא אי"ה...

בס"ד פרק ז' שרית הגיעה לים, הוא קיבל את פניה בברכה, ים שקט ותכול כמו שהיא אהבה . בפעם הקודמת שהיא באה לפה היא הייתה מבולבלת... היא שחזרה את המחשבות שהתרוצצו במוחה אז. כבר זמן רב שהיא מחפשת שיעורים ביהדות והיא לא יודעת לאן לפנות, הדתיים היחידים שהכירה היו אריאל ובת דודה שלה מיצהר שכמעט לא היה לה קר איתה היא התביישה לפנות אליהם, היא הרגישה שהיא מבזבזת את זמנו של אריאל ועם בת דודה שלה אין לה כמעט קשר אז מה קרה שהיא תנחת עליה פתאום באמצע החיים? 'אריאל היה רוצה שתפני אליו במיוחד בנושא הזה.' אמר קול אחד בקרבה. 'נכון, בכל זאת אני מעדיפה לפנות למשהו אחר אילו ידעתי למי...' ואז זה הבריק במוחה , 'אלוקים כל יכול... אם הוא מסוגל לברוא עולם שלם אז לסדר לי שיעורים ביהדות הוא לא יכול?אבל איך פונים אליו במכתב? לקחת סידור ולהתנדנד? היא הרגישה שזה מטופש להתנדנד במקום... אנשים מסביבך הולכים ולא מבינים מה עובר עליך, סוג של פדיחה .' היא נזכרה איך עידו היה יורד על כל הדתיים שמתפללים... לכולם המצב היה נראה מגוחך. זה יצר סטיגמה על כל הדתיים, אבל לא נראה להם שזה הפריע להם להמשיך ולהתפלל...' שרית וחבריה גדלו על מושגים כמו: "באיש באמונתו יחיה" או "חיה ותן לחיות",כל עוד הדתיים לא כופים עליהם את המצוות והחוקים המשונים שלהם, אין להם בעיות שיתנדנדו עד שיכאב להם הראש... שרית הלכה לאורך החוף מהורהרת. היא התיישבה בפינה מרוחקת והצמידה את ברכיה לגופה והביטה בגלי הים התנפצו על החול הרך. 'ככה זה בחיים, אתה מנסה לשאוף ולגעת באושר וכשאתה מגיע לזה, כוח מיסטי מושך אותך בחזרה למטה' היא חשבה. 'זאת מחשבה פסימית!' אמר בתוכה קול אחר. 'עובדה שיש אנשים מאושרים!' 'אה, באמת? תכיר לי אותם!' היא אמרה לקול בציניות 'מי מאושר אלו שרוקדים בדיסקו עד השעות הקטנות של הלילה וחוזרים שתויים ועושים תאונות בדרך?'. היא נזכרה במסיבה אחרונה לפני שבוע בבית של ערן . ערן בא אליה אחרי שיעור היסטוריה ואמר לה: "שרית, את מוזמנת למסיבה שאני עושה ביום שישי בערב. ההורים שלי לא נמצאים בבית הם נוסעים לדודים שלי ,קיצור, השאירו לנו את הבית. את באה? כולם יהיו..." "אני צריכה לחשוב על זה. אני אחזיר לך תשובה מחר." היא ענתה. "אין בעיות" הוא אמר "אפשר לומר לך משהו?" "דבר" היא ענתה קצרות. "אני מרגיש שבזמן האחרון את ממש מתרחקת מאיתנו, מה קורה לך שרית? אפה השרית האנרגטית שהייתה פעם?" הלב שלה החסיר פעימה, היא הסתכלה לתוך עיניו. "תשמע ערן, אני יודעת שאני קצת סגורה בזמן האחרון, מה לעשות יש דברים שאני מעדיפה לשמור לעצמי, אני מצטערת שאני קצת בוטה אבל אני לא מעוניינת לפתוח את הנושא זה ." "זה בסדר, להתראות" הוא אמר ובתוך תוכה היא ידעה שהוא נפגע ממנה. היא הביטה אחריו בצער. "ערן " היא קראה אחריו. "סליחה, לא התכוונתי לפגוע..." הוא לא ענה והמשיך ללכת. "שרית הרגישה רע עם עצמה. גם ערן וגם יובל. כמה אפשר בשבוע כ"כ קצר?! עם המחשבות האלו היא נותרה. היה ברור לה שהחיים האלו נמאסו עליה, אחרי הפיגוע היא הרגישה שאיזה כוח שומר עליה, היא הבינה שהחיים הם לא מה שהיא חשבה. היא חרדה לחיים,אחרי שראתה את המוות מול העיניים. היא לא הבינה איך אפשר לזלזל בחיים. במסיבה בבית של ערן היא ראתה את אלינור מקיאה ומתלוננת שכואב לה הראש. ' לא פלא, אחרי שתי כוסות ענקיות של וודקה מי מסוגל להישאר שפוי?!' היא חשבה. היא לא הבינה מה היא מצאה בתרבות הזו שבה כולם מתמסטלים ,רוקדים, שותים ועדיין לא מאושרים, להפך עדיין מדוכאים. היא הייתה היחידה שהעדיפה לשתות קוקה- קולה ולא רתבול , ברנדי או וודקה. היא קלטה בזוית עיינה בשעה שהסתובבה בין החוגגים את סהר יושב על אחד הכיסאות ונראה רע. "מה קורה סהר?"היא שאלה "יהיה בסדר! " הוא ענה בקול מת. "ספר לי, אולי אני יכולה לעזור לך?"היא ביקשה "אלינור עזבה אותי!"הוא ענה באדישות מסוימת. "מי החבר שלה עכשיו?" "ערן, אחרי שהוא התייאש ממך ,הוא שם עליה עין והיא חשבה שהוא יותר טוב ממני... "הוא נאנח וניסה לקום .הוא כמעט נפל ,שרית תפסה אותו בזמן והושיבה אותו בחזרה על הכיסא. "סהר שתית הרבה!" היא קראה "אני יודע, חשבתי שהוודקה שתעזור לי לשכוח מהכל ,טעיתי! היום הבנתי סופית שאלינור לא תחזור אלי, ראיתי את שניהם רוקדים הערב." הוא נאנח ובהה בנקודות ברצפה שרית שתקה, היא הבינה שסהר רוצה לדבר ולהוציא,לדבר עכשיו לא היה ממש במקום. "תודה שרית, מזל שתפסת אותי אחרת הייתי נופל על הרצפה ועושה מעצמי צחוק..." הוא אמר. "זה בסדר,אתה רוצה לחזור הביתה?" היא שאלה. "כן" "טוב אני אבקש מדודו מכיתה י"ב שיקפיץ אותנו " עכשיו שרית ציירה בחול ציורים חסרי פשר. 'העולם הזה לא מתאים לי' היא החליטה בתוכה 'אני חייבת לנסות משהו אחר. 'יהדות?'היא שאלה את עצמה. ליבנתים זה העולם שיצא לה להיפגש ,העולם של הדתיים העולם של אריאל ומרים מגוש קטיף. "אלוקים ,אם אתה שומע אותי" היא מלמלה לעצמה "אני מבקשת שתפגיש אותי עם אדם דתי שיעזור לי להכיר אותך יותר ולראות מה זה באמת העולם הדתי,האם זה משהו אמיתי שגורם לאושר ,לסיפוק או סתם אוסף של אנשים מיושנים..." אחרי התפילה הקצרה שלה היא הרגשה טוב על הלב ושוב שלווה פנימית ממלאת אותה. היא לא ידעה עד כמה מהר תתמלא בקשתה... נ.ב. העירו לי שהסיפור שלי אולי קצת "כבד" ושכדאי לחדש בו כמה דמיות אז ככה: אני כותבת מחשבות של אנשים תובנות. זה באמת כבד, אבל תכל'ס הם אלו שמובילים ומקדמים אותנו הלאה, יש פרקים כבדים יותר ופרקים כבדים פחות, אני משתדלת שזה לא יצא כבד מדי. אני רוצה שהסיפור הזה יהיה סיפור עם מסרים ולא סתם סיפור שטחי שלא מלמד כלום. דבר שני- בעז"ה אני אכניס דמיות נוספות לבקשתם של מספר אנשים J יומטוב לכולכם!

סוף סוף בחרתי שם לסיפור כמו שאתם רואים. אז קבלו את פרק ה' חלק ב' עם השם החדש... פרק ה' שרית חזרה לביתה עם הקלה בלב וחיוך קל על הפנים. "שלום לכל מי שנמצא ולא נמצא בבית, חזרתי" קראה שרית כשפתחה את הדלת. "מי שבא ברוך הבא ומי שלא ב"ה" קרא יובל אחיה של שרית. "אה, זאת את, כדי לך לא להיות עכשיו בבית!" הוסיף כשראה את שרית. "למה?" היא שאלה. "כי שיר מסוגלת להרוג עכשיו פיל" הוא הסביר. " מה מרתיח אותה ,עכשיו?" היא הייתה רגילה לקריזות של אחותה... -"קומוקום!" הוא ענה בחיוך "נו, באמת יובל אל תעצבן אותי עכשיו. אם אתה ממשיך ככה, לא תראה מחר את אור השמש " התעצבנה עליו שרית. "הו, עוד סיבה לאחותי היקרה להזיל דמעות ולברוח לשום מקום." אמר לפתע יובל. "מה את חושבת לעצמך? שרק את חיה בבית הזה? כל הזמן אמא אומרת להיות בשקט לא להרגיז את שרית היא הייתה בפיגוע! שרית המסכנה! אסו ר לעצבן את לא מבינה שהחיים ממשיכים? כדי לך לחזור לעצמך ומהר כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילך!!! כל הזמן אני מנסה לקחת בקלות את הערות העוקצניות שלך ואת הקריזות שלך ושל שיר . נמאס לי כבר! איפה אחותי שפעם הייתי צוחק איתה ועושה יחד איתה שטיות?" שאל יובל בכעס וכאב. שרית הייתה המוממה ,מההתפרצות, בדחף הראשון שלה היא רצתה לברוח לים אבל היא עצרה את עצמה.' די, מספיק הייתי היום בחוץ!' היא חשבה.היא החליטה ללכת לחדרה. היא הלכה ,עקפה את יובל ונכנסה לחדרה. היא צנחה לתוך הפוף השעינה את הראשה עליו עצמה עיניים ונרדמה... היא חלמה שהיא נמצאת בתוך אולם גדול, ענק, בקצה האולם נמצא כיסא גדול ומשהו ישב עליו, היא רצתה להגיע אליו! היא ידעה, יש לו תשובה למשהו שהיא מחפשת כבר המון זמן. היא ניסתה להגיע אליו אבל בדרך נפלו כל מיני בלטות ,היא הרגישה שהיא שוקעת לתוך הריצפה ,לא! אסור לה לשקוע!! היא מיהרה לקפוץ לבלטה הבאה ,היא דילגה במהירות בין בלטה לבלטה,אסור לה לשהות שניה אחת מיותרת על בלטה כי אחרת היא תשקע... היא הייתה קרובה מאד לאדם הזה ו.... "שרית,קומי, תעברי למיטה" "מה? מה איפה אני?" היא התעוררה 'אני לא באו-' המחשבה הראשונה שקפצה לראשה "שרית זאת אמא, קומי תעברי למיטה,מותק!" האיצה בה אביבה. שרית קמה בכבדות הלכה לכיוון מיטתה וצנחה לתוכה, נרדמת. אביבה כיסתה אותה בשמיכה מביטה בה בעצב. "אנא ממך אלוקים, הילדה הזאת עברה מספיק תן לה שמחת חיים ,אושר ושקט נפשי" ביקשה בשקט מהקב"ה. היא נאנחה ויצאה מהחדר. בבוקר ששרית קמה היא ניסתה להיזכר במה היא חלמה אך לא הצליחה להיזכר...

פרק ד' 'שוב אני יוצאת לבד מהכיתה, אבל מה לעשות? אני מתה משעמום בשיעורים של המורה הזאת!! נראה את אמא יושבת אצלה חמש דקות. חמש דקות נראה אות אחר כך היא כועסת עלי שאני לא מקשיבה. אבל אני לא מסוגלת להקשיב לשיעור כל כך משעמם המון זמן ברציפות. היא לא טורחת אפילו לגוון מעט את השיעורים שלה. המורה המעצבנת הזו!!' התיישבה ליד הברזייה שבחצר, על הספסל שבו מבלות חברותיה לכיתה כמעט בכל הפסקה, ובהתה באוויר. 'אולי באמת המורות צריכות להתחשב בנו יותר? זאת לא חוכמה ללמד וללמד בלי לחשוב עלינו, על התלמידות. אני לא רוצה ללמוד כי זה חובה. אני רוצה ללמוד כי זה יהיה כיף! אבל... אני יודעת שזה סתם חלומות...' במוחה החל להזדמזם השיר 'חלומות של אתמול' של רוחמה רז. והיא הקשיבה לזמזום שלו, של המוח. פתאום היא ראתה, דיי מרחוק, עדת כלבים נובחים, התקרבה מעט, וראתה כלב, גדול אמנם מרובם, שהיו פינצ'רים, אך די קטן אומלל וחסר אונים, שהיה מעט מוכר לה. 'מאיפה אני מכירה אותו? נו! אני משוכנעת שאני מכירה אותו!! השאלה היא רק מאיפה... אולי אני אגש לעזור לו? מסכן. הוא כל כך בלחץ.' היא נגשה אל הכלב, וליטפה אותו, כשפתאום הרגישה משהו כואב על הפנים. היא ניסתה לברוח, אבל היד שלה הייתה תפוסה במשהו, היא אפילו לא הצליחה לראות במה. המשקפיים שלה נשברו, ואמנם המספר לא היה גבוה מאוד, אך היא לא הייתה רגלה להסתובב בלעדיהם. ניסתה לרוץ, והכלב אחריה כשלפתע מרחוק היא הבחינה בדמות של גבר מתקרב, לפי צורת ההליכה והלבוש היא שיערה שמדובר במנהל של האולפנא שלה. היא הסתכלה עליו במבט מתחנן. והוא, שאמנם "הרב... רק רציתי לעזור לא..." "חכי כאן. אני מזמין לך אמבולנס. רק שאין לכלב הזה כלבת או משהו..." הוסיף, כמו לעצמו. מרחוק נשמע קול של בחורה, "רקסי!! איפה אתה?? רקסי???" הבחורה הלכה והתקרבה, וכשראתה את הכלב השחור שמחה, התכופפה אליו לליטוף, ופתאום שמה לב לנערה המדממת והבוכייה שלידה, "מ... מ... מה קרה לך?" שאלה בבהלה את חופית, חופית הצביעה לכיוון הכלב של הבחורה, לכיוון רקסי, ואחר כך לכיוון פניה. "את רוצה לומר לי שרקסי עשה לך את זה? אני לא מאמינה לך." "אז תסתכלי על השיניים שלו. אולי עוד יש עליהן דם." נשמע קול גברי לידה. המנהל. היא נשמה לרווחה. לא היו לה כוחות מיותרים כדיי להתעמת עם הבחורה הזו. היא לא נראתה לה הבחורה הכי טובה שבעולם. "אני מזעיק משטרה, חופית. לפני שהגברת הכבודה הזו תברח לנו עם 'רקסי' שלה. אחרת איך נדע שהוא נקי? האא? ואיך נדע את מי לתבוע?" הוא חייך אליה, הוציא את הטלפון הנייד שלו מכיסו וחייג למשטרה. מסר לשוטר מה שמסר וחייך לעבר חופית. "אל תדאגי, ילדה, עוד מעט יבואו לקחת אותו." לחש לה, ולעבר הגברת אמר – "תשמעי, זה הכלב שלך, ואת יודעת את זה מעולה. ממש כמו שאני והילדה כאן יודעים את זה. רק מה? שאת פשוט גם מפחדת מאוד. הוא היה משוחרר, בניגוד לחוק, הוא הסתובב כאן עם מליון כלבים אחרים, ומי יודע במה הוא נדבק מהם? את פוחדת שהיא" הצביע לעבר חופית "תתבע אותך." מרחוק נשמעה צפירת אמבולנס. חופית הרגישה שמישהו מחזיק אותה, ומכניס לתוך האמבולנס. היא נרגעה. הרב שלה, המנהל, נשאר להתעמת עם האישה הזו. היא התחילה לרחף מעט. בצורה מסוכנת. על סף איבוד ההכרה. "היא מאבדת את ההכרה. תדברו איתה כל הזמן. שלא תאבד את ההכרה. זה מסוכן, היא מאבדת דיי הרבה דם. צריך לעשות לה חיטוי וחבישה" 'מה? אהה, אני כבר בבית החולים. מעניין מה עושים לי כאן. אני מפחדת. מאוד מפחדת. אני כל בוקר גם צריכה לקחת כדורים, האלה של הדלקת גרון, והם בבית. לא נורא. אני כבר לא מרגישה כלום בגרון. אז אולי זה בסדר. אוף! למה המחשבות שלי כל כך מבולגנות פתאום? זהו, אני מרגישה ערה לגמרי. אבל לא רואה כלום. מה עושים? אהה, אני עם עיניים עצומות. מה? ישנתי עם העדשות? אסור!! בעצם... כבר חודש אני בלי עדשות, כי נגמרו לי החודשיות. "הו, חופית, החלטת להתעורר?" חייכה אליה רופאה שנראתה לה צעירה, באופן יחסי, חופית חייכה חלושות, "תשמעי, חופית, צריך לעשות לך תפרים בפנים. לפחות איזה ארבעה תפרים לכל הפחות, מה את מחווירה כל כך? זה עם הרדמה מקומית, ואם תתעלפי שוב מהבהלה..." חייכה אליה הרופאה "אז נצטרך שוב לדחות את זה, ואת זה את בטוח לא רוצה. כדי שלא יזדהם בינתיים." "איפה ההורים שלי?" הצליחה לשאול, סוף סוף "בעבודה. עוד לא הצליחו לאתר אותם." "מה? כמה זמן אני כאן?" "כמה דקות. חצי שעה לכל היותר." "אהה. חשבתי שיותר. ולא הבנתי." "פתאום את מצליחה לדבר, האא?" חייכה שוב הרופאה "אבל את חייבת מייד חיטוי. אני כבר באה. ניקח אותך עם המיטה, את לא צריכה לקום." "טוב." שוב עוצמת עיניים. מעדיפה לא לראות יותר מידי מה קורה לה. זה לא התחביב העיקרי שלה, בית חולים. ממש ממש לא. "טוב, אז קחו אותה לחדר מספר 2, הוא פנוי עכשיו וד"ר דרוק תטפל בה." "מה? לאן לוקחים אותי עכשיו?" הצליחה לשאול דמות מטושטשת שעמדה לידה "למה שמכונה 'חדר ניתוח'" השיבה הדמות בקול של בן, אח, כפי הנראה "לעשות לך תפרים בפנים." הפנים של חופית התעוותו בכאב. "כבר כואב לך?" הוא צחק, "עוד לא עשו לך כלום. לא בפנים ולא בידיים" "נכון... ובכל זאת אני מפחדת. תפרים זה לא בשבילי." "בשביל מי זה כן?" היה לו קול מחייך. 'בטח כל הילדים שהוא מטפל בהם אוהבים אותו.' חשבה והשתתקה. "אני רואה שנגמרו לך כל השאלות. אז אני חושב שאני אסיע אותך לחדר, אני רואה שאף אחד לא בא לעשות את זה. זה לא כזה מפחיד." ניסה לנחם אותה, לקח אותה לחדר הניתוח, והלך. במקומו באה אחות מבוגרת יותר. 'יופי. כי אני רואה שהיא מתכננת גם לגעת בי. יותר טוב שזה בת ולא בן. אפילו שיהיו לי כאן בהמשך גם רופאים. נוח לי ככה שאני יודעת שעכשיו אני לא צריכה לגעת בשום בחור.' "הינה, אני עושה לך את זריקת ההרדמה, שלא תרגישי כלום במהלך התפירה" אמרה הרופאה החייכנית, והזריקה לה חומר הרדמה באיזו הפה, ששם נפער החתך הכי גדול. מזל שהייתה לה בתוך היד את היד של האחות, היא מעכה אותה בכוח. בלחץ. ובפחד. האחות חייכה אליה חיוך מרגיע. וככה נתפרו לה כל ארבעת החתכים העמוקים בפנים. עם יד של בחורה שנמחצת בתוך ידה, ועם רופאה חייכנית, שמסבירה לה כל שלב.

בס"ד. עמית הגיעה לתחנה המרכזית. היא ניגשה למודיעין וביררה מתי יגיע האוטובוס. הקול הצונן והרשמי של הפקיד הרגיע במקצת את סערת רוחה. היא התיישבה על ספסל והמתינה לאוטובוס. כשהגיע האוטובוס, היא הזדרזה לעלות ולהגיע לספסל האחרון באוטובוס. שם אף אחד לא יפריע לה, לא יסתכל עליה במבט מוזר, בוחן בסקרנות מה עובר עליה. שם היא תהיה לבדה. היא פתחה את התיק והוציאה ממנו מחברת. "חננאל שלי" עמית החלה לכתוב ונבהלה מהפתיחה שיצאה תחת ידה. "מה קורה לנו? איך זה שאתה, כזה צדיק, בחור שרק משתדל לעשות את רצון ה' (כך זה לפחות נראה...), מדבר איתי, בת שכל חייה לא דיברה עם בנים, לא התקרבה אליהם? ולא. זה לא שאני כזאת צדיקה. אני לא מגיעה לסוליה של השורש שלך. אבל זה משהו מאוד בסיסי אצלי. ודווקא עכשיו, בשלב הזה של החיים זה נשבר. זה לא מתאים לנו. לא חיצונית ובטח שלא פנימית. באמת! תחשוב רגע, היית רוצה שכל החברים שלך ידעו שחננאל, הדוס עם הכיפה הגדולה והפיאות, זה שהולך עם ציציות בחוץ, מדבר עם בחורה? ועוד באיזה שעות! בלילה! זה נראה לך מתאים? שייך? נכון, לא הולך לצאת מזה משהו רציני, לא קרה כלום, לא עשינו חטא או משהו כזה. רק דיברנו. אבל לא יודעת... זה לא מרגיש לי נכון..." עמית כתבה וכתבה. פורקת את אשר על ליבה. לא, היא לא התכוונה לשלוח לו את זה. היא כתבה בשביל עצמה. לסדר את הדברים בראש שלה. לחשוב קצת על החיים. ' די לחשוב עכשיו' עמית סגרה בהחלטיות את המחברת. הצלילים שהתנגנו בחלל האוטובוס התחילו לחדור לאוזניה. כמה התאמצה תמיד לא לשמוע את השירים האלה! תמיד שהזדמן לה בטעות להאזין לשירים כאלה, היא השתדלה להתרכז במשהו אחר. ללמוד, או לפעמים לעשות דווקא כזה. לקחת את ה mp3 ולשמוע שירים כשרים. אבל הפעם היא לא הייתה מסוגלת להתנתק מהשיר שהתנגן ברדיו. כמה שהיא ניסתה לא להקשיב, היא מצאה את עצמה שוב ושוב מאזינה לשיר. ומה שהכי כאב לה, שהיא מצאה את עצמה גם מזדהה עם המילים. "לא זה לא יהיה השיר שלנו, לא תדע שכתבתי בשבילך איך שבכיתי בגללך..." *** אור מילמלה משהו והושיטה לעברי את הפלאפון שלה. אני זוכר איך היא התעצבנה כשקיבלתי אותו- "זה שחננאל גדול ממני בשש דקות לא אומר שאתם יכולים לקנות רק לו דור שלישי" התלוננה. "אור מתוקה, את התעקשת לקבל פלאפון כבר בכתה ח', עכשיו אנחנו קונים לחננאל'. אחר כך החלפתי איתה. בשביל מה אני צריך מצלמה?! "חננאל, מה קרה לך? זאת הפעם השלישית שאני מבקשת ממך לצלם אותי עם הכותל ואתה לא שומע." התלוננה, ולאחר הפטירה כבדרך אגב "מאתמול אתה מתנהג ממש מוזר." "אור, אני בסדר, לא קרה אתמול כלום." עניתי בעצבנות קלה. "כן, בטח... לא נשארת כל הלילה לדבר עם המוסרניקית שלי... תבין אותי, אני מרגישה אחראית עליה. מאז שהיא בכתה ד' בערך היא לא דיברה עם בנים, היא בקושי מכירה אותך. חננאל, היא עדיין קטנה" ראו שהיא הכינה את הנאום קודם. התעצבנתי. "אור, אולי את ממרום גילך הנכבד לא שמה לב אבל עמית כבר גדולה! היא לא צריכה שתתערבי לה בחיים. מה רע לך שנשארנו כל הלילה לדבר? ייחוד זה לא היה, לא נגענו אחד בשני, לשנינו זה היה טוב! אז מה רע לך?" אבל ידעתי שאני משקר לעצמי. אור נעלבה, הפעם האחרונה שצעקתי עליה ככה הייתה לפני כמעט שלוש שנים, כשיצאתי לחסום כבישים. היא התרחקה בריצה.

בס"ד. עמית הגיעה לסלון. שתי כוסות הקפה כבר חיכו על השולחן. חננאל לא היה שם. היא התיישבה על הספה ושילבה רגל על רגל. לאחר מספר דקות חננאל הופיע בפתח כשבידו צלחת עם עוגה, "סבתא שלי הכינה" אמר בחיוך. הוא נכנס אל פנים הסלון, ניגש אל השידה הקטנה שעמדה שם, והדליק את האור במנורה הקטנה שהייתה מונחת עליה. שניהם הסמיקו במבוכה. לאחר כמה דקות חננאל שבר את השתיקה. "אז מאיפה את בארץ?" "מנווה דקלים" "אני מניח שאת יודעת איפה אני גר, לא?" שאל בחיוך קל. "ברור! מה נראה לך אני ואחותך עושות כל ערב אם לא מדברות?" "ואני עוד חשבתי שאתן לומדות גמרא! נשים, מה ציפיתי..." "אם לא הייתי שומרת נגיעה כבר היית מת! איפה אתה לומד?" "בני צבי" "למה לא קרוב לבית?" תהתה עמית. "הישיבות ליד הבית לא מתאימות לי. חוץ מזה, עם תאומה כזאת מה הפלא שאני מנסה לברוח מהבית?!" "זה בסדר, זה הדדי, זה גם התירוץ שלה למה היא הגיעה לאולפנא" "אשריכם, אשריכם, אשריכם ישראל..." הפלאפון צלצל. עמית החווירה. "מי זאת?" שאל חננאל. "זאת המדריכה שלי. שכחתי להגיד לה שאני לא מגיעה היום לאולפנא." "שלום" ענתה עמית בחשש. "שלום עמית! מותר לי לשאול איפה את בשעה כזאת של הלילה?" ענתה מוריה המדריכה. "פספסתי את האוטובוס לאולפנא וב"ה פגשתי את אור המוסרניקית שלי ואני איתה אצל סבתא שלה" "אוקיי. פעם הבאה אני מבקשת ממך להודיע לי." "טוב... תודה רבה. לילה טוב!". סיימה עמית את השיחה. עמית הסתכלה בפלאפון. "וואו. השעה אחת וחצי." אמרה לחננאל. חננאל חייך "טוב, אז מה עושים עכשיו? אני אישית כבר לא עייף." "גם אני לא עייפה, נמשיך לדבר?" *** בס"ד. אור לר"ח כסלו. 5:50 בבוקר. לא נשכח ולא נסלח! אור, אם התעוררת מחכה לך חביתה במטבח. חננאל ואני בתפילה. אוהבת, עמית. חננאל ועמית פסעו לאט ברחוב, ונכנסו לבית הכנסת. עמית לקחה סידור ופנתה לעבר עזרת הנשים. התפילה נתנה לה פסק זמן למחשבה על כל מה שקרה לה מאז שהגיעה לביתה של הסבתא. 'אבא' היא זעקה בלחישה 'תעזור לי! אני לא יודעת מה קורה לי...' הדמעות התחילו לזלוג מעיניה. היא הרגישה חופשיה לבכות ולהתחנן לקב"ה. לא הייתה אף אחת בעזרת הנשים. רק היא ואבא. חננאל החזיק את עצמו שלא להסתכל לעבר עזרת הנשים והשתדל להתרכז בתפילה. רק באמצע שמונה עשרה הוא הצליח להיכנס לאווירה. בשמע קולנו הוא פשוט הפסיק להתפלל מהסידור והתחיל לדבר עם ה' במילים משלו. הוא התחנן לעזרה, לטהרה, לקדושה. רק להרגיש אותו. קרוב. כמו פעם. כאילו לא קמו מחיצות ביניהם. כאילו הוא לא התכסה בקליפות. כאילו. עמית סיימה את תפילתה וראתה שחננאל עוד שקוע בתפילתו. היא ניגשה למדף הגמרות והתחילה ללמוד מסכת נדרים. קמטים הופיעו במצחהּ של עמית. זה מספר דקות שהיא מנסה למצוא פתרון לקושיה שעלתה לה ולא מצליחה. שקועה במחשבות היא לא שמה לב לצעדים שנשמעו במדרגות. "עמית? את בסדר?" הציץ חננאל בהיסוס קל אל תוך עזרת הנשים. משראה שהיא אינה עונה לו, הוא נכנס אל תוך עזרת הנשים והתקדם לעבר הסטדנר שעליו למדה עמית. "את צריכה עזרה?" שאל חננאל. עמית קפצה. "אני אשמח, בדיוק נתקעתי באמצע הסוגיה." *** כשאור חזרה שוב לחדר עמית כבר ארזה את חפציה. "עמית, מה הפסדתי הלילה?" הגישה לה אור את אוכל שארזה לה במטבח. "אור, את משוחררת אבל אני חייבת להגיע לאולפנא עד עשר, אני טסה" "עמית, אני יודעת שקרה משהו. גם חננאל לא היה רגוע ו-" "אור, אמרתי לך. לא קרה כלום! די כבר!" קטעה אותה עמית בחדות ויצאה בסערה מהבית. לפרק ב'

יובל פרק א'- יובל דינקלשטיין "יובל דינקלשטיין!", נשמעה הקריאה המיוחלת. יובל נגשה אל שולחן המורה בהתרגשות. 'זה רק מבחן!', אמרה לעצמה, 'מה את נלחצת?!'. "הנה", אמרה המורה בעודה מושיטה את המבחן ליובל, "היית מעולה!". יובל לקחה את המבחן בלחץ גובר והולך... בבת אחת הכל נדם. "כמה קבלת? כמה???", נשמעו הקריאות לעבר יובל. כל כתה ו'-2 ידעה שיובל היא הכי חכמה מכל השכבות. "קבלתי 105...", אמרה יובל חלושות. "105?!","כל הכבוד!", את גדולה!!!", 105? זה ענק!", "תמיד ידענו שתצליחי!"... כל הקריאות האלה לא היוו כל עידוד ליובל. "מה הפרצוף הזה?", שאלה אותה ספיר בורשטיין, חברתה הטובה ביותר, "אני יודעת שקרה משהו!". "הציון הגבוה ביותר הוא 110...", ענתה לה יובל. "נו, באמת!", קראה ספיר, קטנים והמון נפילות מצחיקות (לא בכוונה, כמובן...). ובכן, לאחר הקטע הזה, אני רוצה להציג את שתי הגיבורות שלנו... יובל דינקלשטיין- יובל היא 'החכמה של הכתה'. כולם יודעים את זה. בעצם, היא החכמה של הבי"ס... היא אוהבת לקרוא המון ספרים, במיוחד ספרי מדע בדיוני. היא חייבת, כמו שאתם כבר יודעים, לקבל את הציון הכי גבוה במבחנים. חברתה הכי טובה היא ספיר! ספיר בורשטיין- ספיר היא 'הליצנית של הכיתה'. כולם יודעים את זה. בעצם, היא הליצנית של הבי"ס... היא אוהבת לספר המון דברים, במיוחד בדיחות. היא חייבת, כמו שאתם כבר יודעים, להצחיק ולשמח את כ-ו-ל-ם. חברתה הכי טובה היא יובל! שתי הגיבורות בנויות מילדה אחת: אני! אני חכמה (אופס, אני קצת חכמה... טוב, אל תתפסו אותי במילה... חכמה.), אני אתאכזב אם אני לא אקבל את הציון הכי גבוה, אך למרות הכל, אני ממש מצחיקה! אני אוהבת להצחיק ואני אוהבת לקרוא ספרי מדע בדיוני, הארי פוטר וכ'ו... השמות של שתי הגיבורות מורכבים משמותיהן של חברותי: יובל וספיר! גם שמות המשפחה שלהן דומים: יובל דבח=יובל דינקלשטיין, ספיר בן-יהודה=ספיר בורשטיין! המשך יבוא, זה קצר כי זו הקדמה..

פרק ג' עכשיו, כשיישבה חופית מול המבחן המאיים, שהיה כתוב בדיו שחורה על הדף הלבן, חשבה שאולי טעתה בכך שהסכימה כל-כך בקלות לשמור על אור ועל רקס. היא נהנתה, מאוד אפילו, אבל כך היא לא למדה את מה שהייתה צריכה למבחן, ולא ידעה כמעט מילה מהחומר, ועל כן היא פשוט ישבה ובהתה בדף ובכל פעם כשראתה את המורה מתקרבת אליה טמנה את פניה עמוק עמוק בדף, והשימה עצמה ככותבת במרץ רב על מנת שהמורה לא תפתח עימה בדברים. כשנגמר זמן הבחינה "חופית, איך היה לך המבחן?" צצה לפתע מולה הילדה הכי אנרגטית בכיתה, שילת, "היה זוועה" "וואלה? דווקא היה דיי קל" חופית חייכה לעברה חיוך חיוור. היא רק רצתה את השקט שלה. "בדרך כלל את קצת חורשת לפני מבחן, וכבר יש לך בו אחלה של ציון, מה קרה הפעם?" "הפעם?... אה... הפעם לא ממש הספקתי ללמוד... עבדתי..." גמגמה חופית, נבוכה כולה, "עבדת? במה את עובדת?" "שמרתי על כלב ועל בת דודה שלי" "אהה" המבע של שילת היה קשה להגדרה, מוזר משהו, אבל חופית השתדלה לשכנע את עצמה שמדובר בזוטות ותו לא. "כלבים זה מותק של חיה" "אז מה? אז את עושה בייביסיטר לכלבים?" "את צוחקת עלי" קבעה חופית בקול יבש "לא. אני לא. פשוט... פשוט... פשוט הרעיון הזה נראה לי מוזר!!" "ואז מה? את צוחקת. ואני אומרת לך שאין עבודה נעימה מזו. אין מי שיבלבל בשכל. ירצה על הידיים, יבכה ויתפנק. הם רק צריכים טיול ואוכל, והכלבים מתנהגים כראוי. אז מספיק עם המבט המלגלג הזה בעיניים שלך!" היא סיימה במעין פקודה שהיא, ורק היא, ידה שזו הייתה בעצם בקשה. תחנון. למה תמיד היא צריכה לסבול את היחס הזה? 'אם זו הייתה אודליה, מלכה הכיתה, המנהיגה הבלתי מוכתרת שלהן,' כך חשבה לעצמה חופית במרירות, 'היחס לא היה "מי צוחק עלייך בכלל?" שאלה שילת, שבאמת לא הייתה בטוחה שהיא צוחקת, כן, זה היה נראה לה מוזר, אבל לא מצחיק "לא חשוב" "טוב..." "רגע. איך היה לך המבחן?" "בסדר גמור, אני חושבת שאקבל ציונים סבירים." 'חופית הזו! עד לפני שנייה היא כל-כך כעסה עליי. שתהיה בריאה.' "מעולה לך!" "ו... חופית, אם בכל זאת נפגעת אז סליחה. ונראה לי שדודה שלי מחפשת שמרטפ\ית לכלב שלה. אז אם את רוצה..." "תודה, שילת. תתני לה את הפלאפון שלי. אם תרצה-תתקשר." "יופי. היא תשמח נראה לי." "כלב או כלבה?" "כלבה, אני חושבת. משהו כמו... פינצ'ר ננסי מעורב ב... ב... בפאג סיני אולי? יש דבר כזה?" "יש. טוב. נראה כבר... אני מתה לראות תערובת כזו..." "אז סליחה" "סולחת" 'אוקיי. אז לא יצא לי ממה רק רע. בייביסיטר לכלב של דודה שלה יכולה להיות כיף. אני חולה על הכלבים הקטנים האלו. פינצ'ר ננסי... כל היום רק נובחים ונובחים ונובחים...' לפתע ראתה מרחוק את המנהל. וקפצה בבהלה. רק הוא חסר לה עכשיו. כשהיא אפילו בלי תלבושת. נכנסה לשירותים שנמצאים ממש לידה, והביטה החוצה כשנזכרה לפתע שעכשיו השיעור שלהם איתו. ואוי לא. אין לה כוח להמשיך ולהסתבך איתו. עיניה מלאו דמעות והיא הרגישה טיפשה. טיפשה טיפשה טיפשה! איך לא חשבה על זה שתיאלץ להתייצב מולו היום בשיעור למה? למה היא לא לבשה דווקא היום את התלבושת? היא מקפידה על כך כל יום... ודווקא היום היא 'אוף! אם הרב יאיר יגלה שבנוסף לכל פשעיי וחטאיי אני מבריזה לו גם מהשיעור – זה יהיה פשוט הסוף שלי באולפנא הזו. ואין לי כוח להתחיל לחפש אולפנא אחרת. בשביל שנתיים. מה גם שעליי עוד לגשת למספר בגרויות השנה. דיי! אז אולי אני אכנס לשיעור? אשתדל להסתיר את המקום שבו אמור להיות סמל האולפנא והוא איננו. כן.' כך החליטה חופית לבסוף. כשהרגישה שהיא מפחדת מכעסו של המנהל וממעוף מהיר לביתה. היא חפצה בכך. הסתפקה בו במשך "חופית?" "כן, הרב?" כניעה רבה הייתה בקולה. חופית הרגישה שהיא ניצבת על סף משבר גדול. אם הוא יעיף אותה מהשיעור הזה היא עוד עלולה להישבר לחלוטין. לחלוטין. "למה את בלי תלבושת?" שאל, 'מה, לכל הרוחות, אני עושה? עד שנדמה לי שאני משיג את הערכתה למוסד הזה, לאולפנא האהובה שלי, אני שוב ושוב הורס זאת במו ידיי' חלפה מחשבה במוחו לשבריר השנייה 'אך מצד שני,' שלף טענה ניצחת ממוחו, 'אני לא יכול לאפשר לכל בת להתנהג כאן כפי שהיא רוצה.' "כל התלבושות שלי בכביסה, הרב" ושוב כניעה, הרב יאיר החל לרחם על חופית, היה משהו שבור בקול, ורמז קל לדמעות בעיניה. "טוב, תכנסי ככה לכיתה, בתנאי שיהיה זה חד פעמי" שלח אליה חיוך לבבי, ונכנס לכיתתה. להעביר את השיחה השבועית שלו אצלן. 'הפעם עברתי את זה בשלום. אבל מה יהיה בעתיד? הוא בטח יכעס עליי מאוד. ואין לי כוח לכעס. כעס עושה רק רע. ורק רע יש לי עכשיו, ובשפע. כך שאני מוותרת על הכעס הזה שלו, אבל כשרואים אותי לפעמים מחוץ לאולפנא עם מכנסיים וחולצה שלא החלפתי מהבוקר עם הסמל כולם המומים. ואין לי כוח לשאלות. אני דלה בכוחות. אין לי כוחות לבזבז סתם ככה. רוצים שאבזבז עליהם? שיתנו לי סיבה! מה הם מבזבזים עלי חוץ מכעס, הטפות מוסר, ואני לא "איך היה היום באולפנא, חופית?" "איך כבר יכול להיות? רגיל" הפטירה חופית ביובש, "לא השתנית בהרבה מהבוקר..." צחקה אמה, "כן? שמחתי לשמוע" השיבה לה חופית, ושוב, באותו קול יבש וקריר, "ומה כן מצאת שהשתנה בי?" "את נהיית יותר מרירה מהבוקר, אני צודקת?" "נראה לי" "למה? כי חברה שלי הסתכלה עליי עקום, בגלל העיסוק המוזר שלי כל יום" "ומהו?" "טוב, לא כל יום" תקנה חופית את עצמה, "כמעט כל יום, והרבה פעמים בשבוע, היא גם השתאתה איך אפשר ליהנות מיזה." הוסיפה חופית, כמתעלמת משאלת אמה, "ומהו?" חזרה שוב האם על שאלתה "לעשות דוגסיטר" "אהה?" "נו, לשמור על כלבים" "אהה, הבנתי. היא אמרה לך משהו?" "לא. רק הסתכלה עליי כאילו שאני איזו משוגעת, ובסוף סיכמנו שהיא תיתן את המספר שלי לדודה שלה, שהיא בעלת כלב" היה מעט נצנוץ בעיניים שלה, כשאמרה זאת חופית. "ומי אמר לך שלזה היא התכוונה?" הקשתה האם "אני יודעת. הסתכלתי לה בעיניים שלה וזה הספיק לי בהחלט." "חופיתוש, את יודעת שהרבה פעמים את סתם חושבת ככה. היא לא הראשונה שחשבת עליה כך" "וגם לא האחרונה!" הוסיפה חופית במרירות. "את רואה? לדעתי טעית" "הלוואי" נאנחה חופית, ורצה לחדרה, לכבוש את דמעותיה בכרית. אף אחד לא אמור לדעת מתי היא בוכה. ואיפה. "טוב, אני מקווה שיעבור לך מצב הרוח הזה" גם אני" מלמלה חופית יותר לעבר עצמה, ונעלמה בחדרה.

פרק ב' 'וואו... איזו יום ארוך' חשבה לעצמה חופית, בתוך שיעור מתמטיקה, שרק חסם לה את החשיבה יותר ויותר 'לא מוכן להיגמר! אני רוצה כבר לעוף הביתה. למי יש כוח ללמוד כל היום? אני גם ככה בקושי מקשיבה בשיעורים, אז לא קצת מיותר לי?' היא ידעה שכל זה מחשבות בעלמא בלבד, מאחר ואומנם היא לא לומדת כל השנה, אך כשהיא לפני כל מבחן או בגרות היא הייתה יושבת מספר שעות בחדרה לחוצה משהו וספר הלימוד בידה, ראשה ורובה שקועים בו, והיא משננת את תוכנו בדביקות, אבל היא לא הרגישה שום סיפוק בציונים שהיא קיבלה אחר-כך, שנעו בין השישים לשמונים, ציונים סבירים בהחלט בשבילה – שלא עבדה עליהם הרבה בכלל. היא הרגישה שהיא צריכה משהו שיספק אותה. משהו שיאהב אותה "את רוצה חיה? תביאי דג. משהו שלא יפריע לי, ואת תהיי אחראית על הטיפול בו." כך אמרה לה שולה, אמה, בכל פעם שהעזה להעלות על דל שפתיה את הרצון לכלב. היא הבינה. שום חיה בבית הזה. אבל כל כלב שהיה עובד ברחוב היה זוכה לליטוף חם, כל בעלי הכלבים בשכונתה כבר הכירוה, סמכו עליה שאם לא יוכלו להוציא את כלבם מסיבה כלשהי לטיולו היומי – תמיד חופית קיימת, לוקחת, מטפלת, מאכילה, משקה ומחזירה הביתה כלב מרוצה ועליז, גם היא "היי" "היי! תגידי, את יכולה לשמור לי על הכלב היום? אני ממש חייבת לצאת, וזה יהיה על חשבון השעות של הטיול עם הכלב, את מבינה אותי?" "כן... אבל אני היום בלי מצב רוח, את בטוחה שאת רוצה אותי? את לא יכולה לחפש לך משהי עליזה יותר בשבילו? הוא אוהב מרץ, רקס, יהיה לי קשה היום..." "תבואי. הוא כבר יכניס לך מצב רוח טוב יותר... תאמיני לי!" "מאמינה, מאמינה" חייכה חופית, "אז באיזו שעה?" "בין ארבע וחצי לחמש, זה טוב לך?" "כן. כך אני אוכל ללמוד למבחן כשאני אתן לו להתרוצץ בחצר. אז אני אבוא בארבע וחצי?" "אוקיי. ארבע וחצי, תשתדלי לדייק" שלחה חיוך, והלכה. 'לא רע' חייכה חופית לעצמה בסיפוק 'גם הכלב שאני כל-כך אוהבת, וגם רינה משלמת לי טוב. ואולי אני אפילו אספיק ללמוד קצת למבחן. נראה כבר. לא שחשבתי ללמוד היום... אבל אני רואה שכבר עלה לי המצב רוח... תמיד אמרתי לאמא שמה שיעלה לי את מצב הרוח גבוה גבוה זה כלב. או אולי אפילו חתול. אבל היא לא מוכנה בשום פנים ואופן... חבל. היא רוצה שאני אשמח, ולא מבינה שזה מה שעושה אותי למאושרת.' "חופית, את עסוקה היום?" "כן. למה?" "חבל. חשבתי שתוכלי לקחת היום את הבת שלי לגינה" דודה שלה, שנמנעת מלבקש טובות, זקוקה לה כנראה מאוד, אם היא מבקשת ממנה עזרה "אני לוקחת את הכלב של השכנים לטיול של חצי שעה עד שעה וחצי. את רוצה שאני כבר אקח גם את הבת שלך איתי? אני הולכת איתו לגינה" "אהה... את יודעת שיש לי קצת רתיעה מכלבים. באיזה גודל הוא?" "פינצ'ר" "אהה, הפיצים האלה?" "בדיוק" "אחלה, אז תבואי אליי תיקחי אותה בארבע ותישארי איתה עד שש?" "אהה... כן. אני אשאר אז גם עם הכלב עד שש. מארבע וחצי. הוא אוהב טיולים ארוכים. כמה שיותר ארוכים..." חופית צחקה צחוק קליל "טוב, אז מזה תודה לך" "זה כלום, באמת שזה כלום בשבילי" "אז שוב תודה, להתראות." חופית חייכה. הרגישה מבוקשת סוף סוף, ולא רק על ידיי כלבים. "שלום, באתי לקחת את אורוש" "אופית!" צהלה אור בת השלוש, שעדיין לא הוגה נכון את כל האותיות "באתי לקחת אותך, תהיי אצלי בבית קצת זמן, ואז נלך ונביא כלב, רוצה?" "תן! תן! תלב דדול דדול!" ("כן! כן! כלב גדול גדול!") אמה של אור צחקה "כמה שאני נרתעת מכלבים הילדה הזאת רוצה כלב" "למה את כל כך נרתעת, באמת?" "פעם נבח עלי, ומאוד נבהלתי, בהריון שלה, של אור, ומאז אני מתרחקת מכלבים." "פעם..." גיחכה חופית, "טוב, אז אני גונבת אותה אליי לחצי שעה, ואז לגינה, לעוד שעה וחצי." "יאללה, תודה! בייביי!" "ביי" 'היום הרגשתי סיפוק. היה לי טוב, שני יצורים שנהניתי מחברתם, והם נהנו מחברתי. היה לי כיף איתם, אמנם לא למדתי כמעט למבחן, אבל אני מרגישה הרבה יותר טוב מהימים שאני כן לומדת בהם למבחנים...' היה זה אחד הימים הבודדים שעבר עליה בשלווה שכזו, ימים כאילו היו לה פעם בכמה חודשים, אם בכלל.

פרק ט היא הביטה מולה, חוששת האם להכנס. דלת הפלדה, הייתה נעולה. עשרות פעמים התלבטה האם להכנס, היום החליטה החלטה. היא הביטה על המנעול, לפתע המנעול החל לעלות עשן, ואז התפוצץ, בקול רעש קולני. השלט, "חדר עינוים", היה שבור לשנים על הרצפה. היא נכנסה לחדר, 'אני חייבת לגלות!' צעקה על עצמה, כשחששה להיכנס. היא פסעה בדממה, בין המדפים הגדושים ב- צבתות, אולרים, ברגים, ועוד כמה. לאחר חצי שעה של חיפושים, מצאה את מבוקשה. מקל שמתפתל לשנים, זה היה מכשיר עינוים איום. היו מכניסים אותו לשני העיניים, והם פשוט חדרו את העיניים, ואז היו מעבירים כל מיני גלי חום, חשמל, וקר. וזה היה גם מדורג. היא הביטה שוב על המכשיר, ומתלבטת האם כדאי או לא. כוחה היה בעיניים, היא יכלה לכופף כפיות, לפרוץ מנעולים, ועוד הרבה דברים... אבל חיסרון אחד היה לה, והיא ידעה אותו, החיסרון היה, שהיא לא שלטה על עצמה. תמיד הרגישה שהעיניים לא שלה. והיום כשנודע לה, שבנה נעלם, החליטה סוף סוף, לשים קץ לסבלותיה. היא הכניסה את המכשיר לעיניה, ולחצה על המחשמל, ושדרגה את החוזק העצום ביותר. אחרי עשר דקות של עינוי, הבינה הכול... *** חדר התקשורת היה מלא. שדרנים התרוצצו בין המפקדים הבכירים,הוא לא אוהב פרסומות. אליו הגיעו שלושה, הוא הוציא את נשקו באיום. כולם ידעו, שאיתו לא שווה להתעסק. שנים הלכו, אך אחד נשאר, מתעקש. הוא לא היסס וירה ברגלו, כדור קרח. העקשן השתטח על הרצפה, וברח מהחדר. הוא נגש להתקהלות גדולה, שהצטנפה על הנמוך בהדרגה, משאר המתראיינים . "ובכן, ספר לנו הכול, מהתחלה." צפצף איש נמוך קומה, מחדשות "נורפיוס טיימס ". המקשר, הגבוה, פתח את פיו בפעם השביעית, לספר את סיפורו. " הכול התחיל, כאשר ישבתי ליד המכשיר, משועמם. ואז לפתע שמעתי צפצופים. ניגשתי לראות מי המתקשר, כשאני שם את האוזניות. 'הלו.' שמעתי קול. היה כתוב שזה מארץ. בינתיים ניסתי לדלות ממוחי, מי בארץ. הנסיך וג'נוק, הם אמורים להיות בארץ. נזכרתי. ,' ג'נוק?, הנסיך?, מי זה?' שאלתי. הוא נבהל וענה: 'ל...א... ז..ה, אפס אפס שבע, נעים להכיר, כוכבים.' ענה לי, בהתחלה בגמגום, ואחרי זה, בבטחה. נבהלתי שהם יודעים את זהותנו. מיד קראתי למפקדי, אך הוא כבר ניתק. מייד קראנו לראש המחלקה." " תודה." קטע אותו הנמוך. האיש הכהה, בעל המשקפים כהות, מעיל שחור, נעלים שחורות, שיער שחור,בקיצור, מיסטר שחור. יצא מהחדר בחפוזות, וניגש ליציאה. אף אחד עדין לא הודיע למלך. חשב. הוא ניגש לחדר שקוף. שלא כל אחד, יכול להיכנס. הוא הכניס את היד, לחור מסתורי, לאחר חצי דקה של דגדוגים, נעלם. הוא הופיע ישר בחדרו של המלך. "חדשות אדוני." יישר את עניבתו. " אני יודע." קטע אותו. "מכשירו של ג'נוק, נחטף." "נכון" אישר הכהה." אך יש עוד חדשות, אמו, של ג'נוק, ברחה." החדשה הזאת, הפתיע אותו בהחלט. "תמצאו אותה." ציווה בהסטריה, "למה היא ברחה?" שאל לבסוף. " היא גילתה שבנה נעלם" דיווח הכהה, שר החוץ. "בכל זאת, תמצאו אותה." פקד המלך. הוא הסתובב ויצא. גם הוא הבין, שחייבים למצוא אותה... *** הוא נכנס לחדר, כרוח סערה. "יש!" צהל. " זה עובד." בישר את הבשורה. הם נתנו לו לנוח, לפני שגולל לפניהם את הסיפור. " עכשיו, מצאנו כמה דברים." אמר ג'ון, המפקד. "האחד, קוראים לזקן, "הנסיך"." כולם הסכימו איתו. "שתים, רק שניהם בארצינו. ולא עוד" הסיק המפקד. "המפקד. בקשר לאחיו של ג'נוק, זה 005 ?" שאל ניק. "למה אתה חושב?" בהילות נשמעה בקולו. "כי הוא נעלם..." אמר. *** האורות האדומות כבו. לפתע קלטה הכל. הזכרונות הציפו אותה כמים. הכל עבר לפניה כסרט נע. אך לפתע, עצרה את עצמה מזיכרנותיה. אין זמן לזכרונות, זה היה סיסמתה הראשונה. היא שלפה מכיסה, את המקשר שלה. פרסומות כרגיל. בשמים, נשקים, רכבים, ומה לא. הרבה זמן לא פתחה את הודעתיה. היא לחצה על "אישי". והיה שם שלוש הודעות. אחד מבעלה, שהיה כתוב שם: ' אני עף לאיזה כוכב.' . שיעוף לאן שירצה. הרהרה בעבנות. היא כעסה עליו מאד, לאחר שנודע לה, מה הוא גרם. ההודעה השניה היה של בנה, ג'נוק. היה כתוב שם: ' אמא, אני נוסע לארץ, להציל את הנסיך.' גם עליו שמרה טינה. היא מחקה את ההודעות, היא הביטה על השלישי, היה כתוב שם, שנשלח בשעה 21:37 . היא הביטה בשעונה, ההודעה היתה טרייה, השעה היתה 21:50 . היא פתחה את השלישי... *** " ג'נוק, אני אחיך." קרא 005 בקול מתחנן. " כן, כן, שמעתי כבר את הבדיחה הזאת." אמר בקור. לפתע רעיון נצנץ במוחו, הוא מילא את ידיו בסבון. כשדיבר. " ג'נוק, אמא שלך, אני רוצה לדבר אתה." הסיח את דעתו. " גם את הבדיחה העלובה הזאת, שמעתי." גיחך בבוז. 005 הרים את ידו בתנופה, המלאה בסבון, וסטר על עיניו של ג'נוק. ג'נוק שמט את אקדחו, ושיפשף את עיניו. 005 מיהר להרים את האקדח. ג'נוק שטף את עיניו במים, זה צרב. 005, הצמיד את האקדח לעורפו של ג'נוק. "מה אתה אומר עכשיו?" שאל. "אני עדין לא מאמין." ענה. "כדאי שתתחיל." איים. לפתע עורו החיוור של ג'נוק, התכלחל. נוזל כחול שקוף, נזל מעורפו, על אקדחו של 005. לועו של האקדח נסתם. ג'נוק שלף ממעילו את הקלצ'ניקוב... המשך יבא...

המשך, ערב ראש השנה הגיע. היה זה באמצע ההכנות לקראת החג. השהות בחג הייתה רשות אך היא רצתה להישאר באולפנה, עם כל החברות. היא קיבלה אישור לחזור ביום שלישי לביתה בכדי לעזור לאימה להכין את הבית לקראת החג הקרב וסמוך לחג היא תחזור לאולפנה. היא ניקתה את חלונות ביתה עם הצינור מאחורי הבית בעודה מאזינה לשירו של יעקוב שוואקי, 'רחם'. ההרגשה שלה הייתה כאילו שהיא מרחפת בשמיים. היא תמיד אהבה את ההכנות האלה שלפני החגים. לפתע היא שמעה את אימה "אין בעד מה" הוא פיזר בחיוך. "שנה מעולה לכולם. אה, וגם, שכחתי שהשי הצנוע מהאולפנה במכונית. את מוכנה לרדת איתי בכדי לקחת אותו?" הוא שאל. "כן, כן, בטח". היא ענתה לו במהירות. ויצאה איתו לכביש. "מה שלומך?" הוא שאל בחביבות. "הכול מעולה" היא ענתה עדיין מעט נבוכה. "אני מבין שאת לא איתנו בראש השנה". הוא התכוון, כמובן, עם האולפנה. "לא... זאת אומרת - אני דווקא כן. קיבלתי שחרור לעזור קצת בבית. אני אחזור לאולפנה בערך בשעה 2." היא הסבירה. "אה, יפה אז נראה אותך כבר..." הוא אמר ותוך כדי כך הוא נתן לה את השי (צנצנת דבש מקושטת). "אה, ורגע, האמת היא שאני עובר כאן בישוב שלכם לפני שאני מגיע לאולפנה. אז אם את רוצה תוכלי לבוא ב5 ואני אוכל להסיע אותך. למען האמת אני גם צריך לדבר איתך על משהו." הוא הוסיף. "אה, סבבה. על מה?" היא שאלה, מעט מובכת. "אני כבר אדבר איתך ואז את תביני לבד". הוא אמר ונכנס לרכב בחיוך רחב. "טוב..." היא אמרה בהיסוס. "אז להתראות". "להתראות". הוא ענה. 'זה היה מוזר... מעניין מה הוא כבר יכול לרצות ממני'. היא חשבה לעצמה וחזרה לנקות את החלונות. בשעה 2 וחצי היא כבר הייתה מוכנה לחג עם כל הדברים מאורגנים בתיק שלה. ב3 בדיוק הרב הגיע לאסוף אותה. היא נפרדה מאימה איחלה שנה טובה, הכניסה את התיק לתא המטען והתיישבה מאחור. "אה, הרב תודה... לא היית צריך לטרוח. היא מיהרה להגיד. אה לא זה שטויות הוא ענה בביטול. על מה רצית לדבר איתי? אני פשוט סתם סקרנית..." היא אמרה וצחקקה. "אז ככה," פתח הרב, "השבוע פנה אליך אדם בשם ג'ון ג'יסון." בתאל הייתה מופתעת לחלוטין. "מה הקשר עכשיו? איך הוא הגיע אליך? מה הוא כבר רוצה ממני" היא שאלה בבלבול. "תני לי רגע, ואני אסביר לך" אמר לה הרב בחיוך. "השבוע פנה אלי ח"כ זבולון אורלב, כן, כן." הוסיף למראה פניה המופתעות של בתאל "הוא הסביר לי כמה שאת נחוצה שם. הוא טוען שזה לא רק שאת תעזרי במלחמה בטרור. ברגע שתסכימי יועבר לישראל סיוע שישראל זקוקה לו כאוויר לנשימה". "רק בגלל חיילת אחת?" היא שאלה בפקפוק. "כן. עושה רושם שיש להם שם תוכניות מסודרות בשבילך. הם ממש צריכים אותך". הוא הסביר. "אבל הרב, אתה יודע על כמה הלכות אני אצטרך לעבור שם?" היא שאלה בכעס. "פיקוח נפש דוחה אותן. לפי מה שהבנתי מדובר בהצלה של המון אנשים." המשיך להסביר. "אז מה אתה בעצם מבקש ממני? לעזוב את הבית, את המשפחה, את האולפנה, את החברות, את הארץ את כל מה שיש לי בחיים? ועוד בשביל מה? בשביל להיכנס לצבא ארה"ב? אני ממש לא מתכוונת לעשות את זה!" הדמעות כבר עמדו לה בקצה העיניים. היא לא חשבה שזה כ"כ רציני. "אני יודע כמה שזה נשמע קשה! אבל תחשבי על התועלת. במקום לשבת עוד שנתיים בבזבוז של לימודים, תוכלי לעשות משהו מועיל ולתרום למדינה כמו שאף אחת מהאולפנה לא תתרום!" "עם כל הכבוד לתרומה שלי למדינה, וכמה שזה חשוב לי. יש את עצמי. מה איתי? אתה מדבר כאילו שאין כאן בכלל בתאל." "כמובן, כמובן," חייך לעברה הרב חיוך מרגיע "אני יודע שיש כאן בתאל! אני פשוט חושב שתוכלי עוד להגיע רחוק." "או אולי למות מאיזה כדור של אפגניסטני" היא אמרה במרירות ודמעותיה כבר החלו זולגות. "מה את מצפה ממני להגיד לך? שזה לא חשוב? שזה לא מועיל? שזה לא יציל מאות נפשות? רבים בהיסטוריה הקריבו את עצמם למען הכלל. את לא צריכה להקריב את כולך. פשוט מאוד להיכנס לצבא, להתאמן להילחם ובעוד 3,4 שנים לחזור ארצה ולהקים משפחה. אומנם תלבשי מכנסים ואף תגעי בבנים במצבים מסוימים אך זה לא צריך לשבור לך את כל האמונה. את יכולה להמשיך להיות אותה בתאל מאמינה חזקה בדיוק כמו כאן. שנינו יודעים טוב שאת הבחורה הכי "זה שטויות, יש עוד המון שמאמינות וצדיקות הרבה יותר ממני." "אבל אף אחד מהן לא הצליחה לעשות מה שאת הצלחת? נכון? אני מדבר כמובן על רויטל. הכנסת בה אמונה אדירה שהגיע למקום שלשכל האנושי, לפחות לשכל שלי לא חולם להגיע לשם." חייך "זה לא בגללי בכלל... זה בגלל רויטל. היא בעצמה החזקה היא זאת שעמדה בניסיון שלה בצורה מעוררת השתאות." "ומי שהסביר לה איך היא צריכה לעמוד בזה זה את. בלעדיך היא לא הייתה חושבת כמו שהיא חושבת." "בלעדי עצמה." "תקשיבי. זה פשוט. את יכולה לתרום ולעזור למדינה בצורה נפלאה. את בחורה חזקה. את יכולה לעשות את זה!" "אני לא! ואני גם לא רוצה..." הדמעות הפכו לנהר עוצמתי ששטף את כל כולה. "למה אתה עושה לי את זה? אני רק רוצה לחיות את החיים השקטים שלי. הלוואי ולא הייתי מגיעה לדבר הזה שנקרא ג'ודו בכלל!" "אבל הגעת. עכשיו השאלה מה את עושה עם זה ואיך את מתקדמת. תחשבי על זה טוב. אני אוכל לעזור לך לקבל את זה בצורה יותר טובה שתשמור עליך כעל יהודיה דתית. תוכלי ללכת לסמינריונים לפני שיחזקו את רוחך וכוחך." ניסה הרב להשפיע עליה בעדינות "אני פשוט לא יכולה" היא מלמלה מתוך הדמעות. "תחשבי על זה" הוא אמר ואחר הפעיל את הרדיודיסק. "יש לי שיר בשבילך" כך אמר. והשמיע לה את "עלה קטן שלי" של הזמר החסידי אברהם פריד. "אני הוא עץ מאוד זקן ושבע ימים ראיתי כבר רוחות עזות ורעמים אתה עלה קטן מתנועע בטוח בעצמו, הכל יודע קח איתך צידה לדרך, את ניסיוני אל תזלזל, אולי זה כל מה שיש לי כי יש ימים יפים הכל פורח ויש שעות קשות הכל בורח" היא חשבה על המילים, כל אימת שהייתה שומעת את השיר הזה היא הייתה שמה את ליבה לכך שימים יפים, ושעות קשות. מה יקרה עכשיו? תהיינה שנים קשות. היא תצליח להתרגל לזה אי פעם? ומה עם אמא שלה? איך היא תקבל את זה בכלל? היא ידעה שאימה לא תעשה דבר נגד רצונה. לכן הם קודם פנו אליה. אם הם היו פונים אל אימה היא לעולם לא הייתה מסכימה בלי שבתאל תרצה. "תחזיק חזק עלה קטן שלי כי לא תמיד הכל בחוץ בהיר ורוח סער וסופה קרה תזכור ותתחזק אני איתך! תחזיק חזק עלה קטן שלי." עכשיו הכול בהיר, למה להפסיק את זה? למה לתת לרוח סער להיכנס? אפשר פשוט להמשיך לחיות על מי מנוחות ולשכוח מהכול. לסיים את הלימודים, לעשות שירות לאומי, להתחתן, ללמוד משהו, ללדת ילדים... לגדל אותם... למה לה להרוס את כל היופי הזה שמתוכנן לעצמה? כאשר הייתה בצרפת היה לה קשה להרגיש שה' איתה. היה לה קשה להיות מחוברת אליו, האם גם בארה"ב הוא לא יהיה איתה? "ולא תמיד הכל נכון הכל מובן חיים זה לא שיעור חשבון זה גם מבחן עכשיו עלה קטן הכל רגוע אך מרחוק אולי ענן מגיע קח איתך צידה לדרך את ברכתי חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד וכשהשמש אל הים שוקעת אל תדאג מחר היא שוב זורחת!" האם הגיעה שאת המבחן? כל הרוגע נעלם? ולמה היא לא מצליחה לראות את חצי הכוס המלאה? למה הכל נראה לה לפתע כה שחור ורע? ואיך השמש יכולה לזרוח בחו"ל? הכול היה נראה לה רע. היא לא חשבה שזה יהיה כל כך רציני. היא חשבה שזה סתם הצעה של איזה מפקד שראה אותה בטלוויזיה וחשב שהיא תוכל לעזור לו. היא לא הבינה שזה כבר הרבה יותר עמוק. איך היא תוכל להיפרד מהכל? הם הגיעו לאולפנה היא מיהרה לקחת את התיק וללכת משם בצעדים גדולים, כמעט ריצה. היא נשכבה על מיטתה. בכתה ובכתה. זה נמשך אולי שעה, אולי יותר. היא לא האמינה שהיא מסוגלת לבכות כל כך הרבה. בליבה ידעה שהיא עומדת לעזוב את כולם, היא הרגישה שזו תהיה התרומה הטובה ביותר שלה לעם ישראל, כך שאין לה ברירה אלא לעשות את זה. במשך כל החג היא כמעט ולא אמרה מילה. כל הבנות הרגישו שהיא באיזה שהוא משבר ואף אחת לא הבינה על מה ולמה. המורה שלה, איילת, ניסתה לדבר איתה ולהבין מה קורה איתה, למה היא נראית כך, אך היא השיבה תשובות סתמיות ולא ניסתה להסתיר את חוסר הרצון שלה לשוחח איתה. היא ישבה בבית הכנסת בפינה והתפללה לה', מדי פעם הדמעות זלגו מעצמן. כל הבנות שנשארו לעשות חג באולפנא ישבו יחדיו על יד שולחן החג ושרו שירים שמחים, היא הייתה היחידה שלא התחברה לכל השמחה הזאת. בימים אחרים היא הייתה דמות מרכזית שהכי מחוברת לזה. חברתה יעל ניסתה להבין מה קורה איתה, אך ללא הצלחה יתרה. ביום שני בערב בתאל הייתה רגועה לגמרי אך כנראה שמשהו קרה איתה ביומים האלה וכמה שיעל חיפשה מה היא לא מצאה. בבוקר, לפני תקיעות השופר, ראש האולפנה, הרב נוימן, התפלל לפני ה' בקול רם. הוא בכה וביקש מה' למחול לנו, אפילו חוטאים, אפילו רחוקים, אפילו רשעים, אבל בנים! ואז הוא דיבר על השבויים, גלעד, אהוד ואלדד... שכבר יותר משנה נמצאים בידי חיות טרף, ובבכי עוצמתי ומרגש הוא זעק "הם בנים שלך!!! שלך!!! הרבה יותר משל ההורים שלהם! איך אתה מסוגל להשאיר אותם שם??? כל הציבור כאן נותן את כל הזכויות שלו בשבילם! רק תחזיר אותם כבר הביתה!!! " ואז הרעיון הבזיק במוחה. וככל שהיא חשבה עליו הוא נראה לה גאוני יותר ויותר... וכאילו קול השופר המצמרר חיזק לה את הרעיון. היא כל כך התרגשה מהרעיון שהמחשבה על כך שנשארו לה עוד 3 ימים של חג פשוט העציבה אותה! ההמשך יבוא.

פרק ה' 005 יצא מרכבו,וטרק את הדלת,הוא נכנס לחדר המעליות של החניון, לאחר שהשומר הצדיע לו. הוא הזמין את המעלית, וזו לא התבוששה לבוא. הוא נכנס למעלית ולחץ על הקומה השניה, של הפנטגון. הדלת נפתחה אוטומטית והוא פסע לעבר משרדו.הוא התקרב לעבר משרדו, שהיה אחרי משרדו של הבוס שלו. "רק שלא יקרא לי" קווה 005, אך תקוותיו היו לשוא,"דן,גש למשרדי" נשמע ציווי מהמשרד המפואר. דן או בשמו הקודי שלו 005, נכנס למשרדו של סגן ראש ה-F.B.I. ניק בלוג'י. שרק הוא קורא לו בשמו האמיתי. "שב" צווה עליו ניק, דן התישב בכבדות."מה חדש?" שאל מייד. 005 גירד במצחו למצוא תשובה הולמת לבוס שלו. "מפי העד ג'ורג' ווינדר, נמסר שהקוסם התקיף אותו יומים לפנ...".ניק לא נתן לו לסיים. "תביא אותו לפה. " פקד ניק,"איפה הוא?" שאל ניק לאחר מחשבה קלה. "בביתו נח" ענה 005. "הגנן הוותיק מת, וג'ורג' עצמו חי ." "לא נראה לך קצת מוזר?" שאל לפתע ניק." אמרת שג'ורג' התקיף אותו, והוא נשאר חי?". 005 רצה לענות לו, אך ניק עצר אותו." תביא אותו לפה, ועכשיו." פקד ניק. 005 יצא ממשרדו של מפקדו והלך לכיוון משרדו. "הטרדן הזה" מלמל.לאחר שישב על כסאו הוא הרים את הטלפון וחייג למזכירתו:" תדאגי שג'ורג' ווידר יבוא לפנטגון לחקירה." המזכירה רצתה להוריד את הטלפון אך 005 צווה עליה עוד משהו :" תביא לי את כל העבר שלו, למשרדי. בבקשה." הוסיף, וניתק. * * * ג'ורג' לגם את ספל הקפה שלו, ושם אותו בכיור. " רק שלא יגלו את פני " קווה.ופנה לכורסתו להתרווח. אך לפתע נשמעו דפיקות בדלת. ג'ורג' חרד ' מי זה הפעם?' שאל את עצמו, וניגש לפתוח את הדלת. בפתח עמדו שני אנשים קשוחים."F.B.I "הראו לו את תעודתיהם. אתה מתבקש לבא אתנו." אמר הסוכן הגבוה מבניהם. הוא לקח את מעילו מהמתלה, ופסע בעקבות שניהם, בחצרו הפרטי שהפך לזירת קרב. עשרות בלשים הסתובבו בחצרו מאז המקרה. וחיפשו בדל מידע ממה שקרה. הוא נכנס למכוניתם של השנים, והם יצאו מביתו בדהרה. עד מהרה הגיעו לשער הכפר, ומשם כבר ג'ורג' הספיק להרדם. הוא התעורר כשכבר הגיעו לשדה תעופה, ומשם לקחו טיסה ישירה לפנטגון... 005 יישר את עניבתו, עוד מעט יהיה חקירה עם ג'ורג', וראש ה.-F.B.I. ישתתף בה, וסגנו, ועוד כמה חשובים...התרגש קמעה. 'והוא בעצמו יחקור אותו,' חשב ברוב חשיבות.' את העד הבריא והשלם.' לפתע צלצול טלפון חתך את חוט מחשבתו. על הקו היה סגנו 007, שגם אמור להשתתף בחקירה. " המפקד. אולי נביא גם את ג'ק, ההוא מהסנוקר, זוכר?" שאל 007 "כן" ענה 005."כן?" שאל סגנו.והתכונן לנתק. " לחקירה?" שאל 005. שקלט המ רוצה סגנו. "כן, עדיף" ענה 005. וניתק. ציצול חד הגיע מהטלפון שלו," הוא הגיע " נשמע קולה של מזכירתו.באינטרקום. 005 יצא ממשרדו, והזמין את המעלית. בינתים סירק קלות את בלוריתו, והחליק את חליפתו. זמזום עדין בישר לו על בואה של המעלית. הוא נכנס לתוכה, ולחץ על קומה מינוס חמש. חמש קומות מתחת לאדמה, יצא 005 מהמעלית ונגש לחדר החקירות המפואר ביותר. שני שומרים בפתח הצדיעו לו, הוא נגש לכסאו של החוקר והתישב,אחריו נכנס ג'ון מאלין ראש ה-F.B.I.,וישב בכסאו. הכל היה מוכן לחקירה: ג'ורג' ווידר ישב מולו, ושני סוכנים שומרים עליו, מפקדו ניק ישב בצד השמאלי של החדר מוכן לבאות. לפתע נכנס לחדר 007 סגנו, מלווה איתו את ג'ק העד בחדר הסנוקר. ראש ה-F.B.I. לא ידע כלום מהמתרחש בשיקגו עם הקוסם. "ובכן." פתח 005 לאחר שכולם התישבו."התכנסו היום לחקור שני אנשים, שהיו עדים לדברים שקרו בשבוע האחרון בשיקגו. " מה קרה ?" שאל לפתע ג'ון הראש. " שלושה מקרים בשיקגו אדוני: אחד: בתוך מסעדה שלזה אין עדים. שנים מתו, שמונה פצועים. שתים:" הורה באצבעו כשהרים אותה." בתוך חדר סנוקר,ויש עד אחד" הורה לעבר ג'ק החלוש מהטראומה שעבר עליו." שמונה פצועים, ואחד מת. שלוש: " הרים את אצבעו השלישי. " בתוך ביתו של האיש שנמצא איתנו כרגע" הצביע לעבר ג'ורג' שישב מולו. "הגנן שלו מת.והוא עצמו נותר חי. כפי שאתם רואים. זה פלא גדול, כי כל אחד שהתחיל עם הזקן מת. והוא לפי מה שהעיד. התקיף את הזקן ואין עליו שריטה אחת." ג'ון עצר אותו משטף דיבורו, ושאל את ג'ורג':" איך התקפת אותו?" . ג'ורג' נע בכסאו בלא נוחות,הוא ניסה להרוויח זמן. 005 הסתכל על ג'ורג' וראה את מבוכתו.'איך לא חשבתי על זה?' האשים את עצמו. לפתע הפלאפון שבכיסו צילצל, ניק הביט בו בזעם. 005 נבוך הוציא את הפאלפון מכיסו, אך הצלצול פסק.זה היה הודעת .S.M.S שהיה כתוב שם כך: "השגנו את פרטיו של ג'ורג' ווידר. לפרטים המשך לקרוא..." 005 המשיך לקרוא מעט. "ג'ורג' ווידר הינו סוחר סמים מומלח.יש לו חברים פושעים מהעולם התחתון..." "005" עצר אותו ג'ון מקריאתו. "מה קיבלת?" שאל. שהבין שזה משהו חשוב. 005 החוויר, הוא שכח שהוא באמצע חקירה, " קיב..בלתי מידע על הנחקר." "מה?" שאל הבוס. " ג'ורג' ווידר הינו סוחר סמים." 005 הטיל את הפצצה למרכז החדר. דממה נותרה בחדר. עד ששבר אותה ג'ון: "עכשיו תספר הכל. בלי שקרים." הטיח בג'ורג'. ג'ורג' בלע את רוקו בכבדות, והחל לספר:"אני מקבל סמים ישר מסאו פאלו בברזיל, לשיקגו.ומוכר אותם במשרדי." ניק הסגן, רשם בפנקסו כמה קשקוקים." תגש לענין בבקשה." צווה עליו 005. " למה?" התפרץ לפתע ניק." הוא סוחר סמים, מגיע לו עונש חמור על כך." 005 עמד בשלו, כאילו לא הפסיקו אותו."המשך" ציווה."בקשר לסמים נתחשב אחר כך." ג'ורג' נשם לרווחה, בינתים. והמשיך לספר: מאז ביקורו של הזקן במשרדו בשיקגו,ואחר כך עבר לסיפור עם החניה. ובכוונה עקף על הסיפור עם חברו ביל, וכך סיפר בשקר:"יומים אחר כך, ישבתי בביתי לבד. ולפתע התפרץ לביתי הקוסם." פושעים לא מלשינים על חבריהם.חשב. והמשיך: "מהרתי לחדר השינה שלי, והוצאתי משם אקדח זעיר." את זה לא היה טעם להסתיר מהחוקרים." הפתעתי אותו ויריתי ברגלו." כל היושבים בחדר נדרכו."ולפתע הוא נעלם, ואחר כך מצאתי את הגנן הזקן שלי מת." סיפר את סיפורו בעצב קל. " אחרי שירית ברגלו, מה קרה?" שאל ניק. את שאלת כולם. " הוא התקפל " סיפר. " נפצע?" שאל 005 בתקווה. "כן, ראיתי שיורד דם מרגלו." ג'ורג' נשען אחורה בכסאו מוכן לשאלה הבאה. " לקחתם את הדם לבדיקה?" שאל ג'ון את 007. "איפה?" שאל 007 את ג'ורג'. והוציא את מכשיר הקשר שלו מחגורתו. "בסלו...ן"לפתע נתחוור לו שאם יעשו חיפושים בביתו יגלו את עקבותיו של חברו, ביל. אך זה היה מאוחר מדי. 007 כבר הספיק להתקשר לבלשים שבולשים בביתו, לחפש בסלון. " יש לנו ארבעה מתים, זה חמור ביותר." נגש לפתע ג'ון לנושא אחר. "כן,חמור ביותר" הסכים איתו סגנו. "המפקד. זה בטיפול." מלמל 005. 006 העלה לפתע רעיון:"אולי נלך לבקר את החולים?" 006 היה גם סגנו של ניק, סגן ראש ה-F.B.I. שהיה בערך יריבו של 005. " רעיון יפה." העיר ג'ון.הוא רצה לצאת לטיול קצר מהפנטגון. " ואולי נצא לחקור את הבית, זה לא רחוק." הציע 007 שגמר לדבר עם הבלשים. "רעיון" החמיא לו הראש.והחל לתת פקודות כהרגלו :"004 אתה מנוי על עונשו של ג'ורג' ווידר, בקשר לסמים." .005 אתה תארגן את כליך לחקירה בבית. 006 אתה מנוי על סידור טיסה וכ'ו." ציווה."כן המפקד." הצדיע. ויצא לכיוון משרדו. "007 אתה תארגן את הסוכנים בבית של ג'ורג'." הצביע בידו לכיוון ג'ורג'."008 אתה תארגן, שפורפסור דימטרי, ראש המחלקה לבדיקת דם יגיע. ותביא עוד כמה פורפסורים. ואתה 009."הצביע לעבר האיש שעמד בפתח." תכין למקרה חרום יחידת סוכנים מובחרים." אחרי שגמר להטיל לכל סוכניו הבכירים תפקידים. פנה לכולם: " אני רוצה לראות את כולכם בשיקגו בשעה אחד אפס אפס אחרי חצות.מובן?" שאל. "כן המפקד." ענו כולם במקהלה,ויצאו לעשות את המוטל עליהם. המשך יבוא אי"ה רשימת הבכירים ב-F.B.I. 001- הראש -ג'ון מאלין. 002-הסגן-ניק בלוג'י. 003-הסוכן המובחר ביותר- דאבי קלר.-יהודי. 004-ראש מחלקת תפיסת פושעים כגון:סמים, הברחות וכ'ו.-קארי בלינדון. 005-מיודענו. החוקר הטוב ביותר ממונה על מקרים מוזרים.-דן סיגל.-יהודי. 006-בעל הרושם גדול ביותר.ממונה על טקסים.-לינקולן בג'לין. 007-סגנו של 005,מפקד חוקרים-ג'ראלג בונדי. 008-ראש אגף האנשים ממונה על כל הסוכנים המיוחדים.-מיטשל גרין. 009- מפקד הסוכנים המובחרים.-מוריס בוטרפליי.

פרק ב' הם פרצו למסעדה, עשרות שוטרים, וברוס המפקד בראשם. מה שנגלה לעיניהם גרם להם כמעט לנסוג לאחור, הנברשת הגדולה שהייתה "שם דבר" במסעדה היתה מנופצת לרסיסים, זכוכיות היו מפוזרות לכל עבר, הבשר נראה היה כנתלה על הקיר, צלחות וכוסות כלא היו, והאנשים שהסתתרו מאחורי שברי הכסאות והשולחנות גרמו לשוטרים להרגשה של חוסר יכולת, היה נראה כאילו טיל לכוון שדרות התבלבל..,אך בית הקברות המדומה שהתגלה שם גרם לליבם של השוטרים להכנע, ולסרוק את השטח. האיש שהיה שכוב בחציו על השטח שזוהה כ"בר" גרם לברוס לנחש שמדובר באדם שהתקשר והזעיק עזרה.שני צעירים אחרים בעלי מראה פרוע היו שרועים על הרצפה ללא רוח חיים קרובים לקיר שבתוכו נפערו שני חורים ... אך זכר לא היה לאדם עם השיער הלבן שתואר... הדבר היחיד שהחייה את המסעדה הברברית נראה היה כלהבת אש שבערה מתוך סיגריה מסתורית שכובתה לאחר כמה שניות..... ---------------------------------------------------------------- חדר סנוקר מס' 13 -קזינו מאן-שיקגו הכדור הלבן פגע בכדור 8- השחור הוא נכנס הישר לחור. ג'ק נמוך קומה עם משקפי שמש שחורות קילל בלחש את הלן. הלן הרים שוב את המקל והכה את הכדור הכדור טס לכיוון הדור הצהוב לבן מס' 9 הכדור נכנס הישר לחור. הלן ניצח את ג'ק, וג'ק נתן לו את 500 $ שהימרו על מי שינצח. עכשיו הלן היה אמור לשחק מול צ'ילי, אך לפתע ניגש איליו זקן חיוור וצנום וביקש לשחק מולו... הלן לא הסתכל אליו, וחיפש את צ'ילי. הזקן ביקש שוב לשחק. אך שוב הלן כאילו לא שמע אותו. הזקן לקח מקל סנוקר והחל לסדר את הכדורים. הלן התעצבן ודחף אותו לאחור.לקול צחוקם של האחרים. הזקן היסתכל על הלן בעינים המימיות שלו ברחמים. כל הצופים מהצד נהנו מהמתרחש והחילו לצחוק על הזקן. כולם נהנו חוץ מאחד,זה היה הלן שלא אהב את כל הסיפור, הוא דחף שוב את הזקן אך הפעם הצליח להפילו. אך לפתע הזקן נעלם וחזר מאחוריו ונגע קלות על כתפו של הבריון הלן. הלן הסתובב בפחד וראה שהזקן היתל בו, הוא הרים את ידו שוב, להכותו. אך לפני שהספיק: אור לבן עז הציף את כל החדר וכל עשרת הצופים כולל הלן הוטחו בקיר. חוץ מג'ק שהלך לשתות קפה בחוץ, ונכנס שניה אחר כך עם כוס קפה חם בידו,הוא פתח את הדלת בעוד שהאור עדין היה בעיצומו, הוא סגר מייד את הדלת ורץ לטלפון ציבורי שעמד במסדרון. הוא התקשר מייד למשטרה,והספיק להתלונן לפני שכאבי ראש עזים הציפו אותו, ואז הוא התעלף.... המשך יבא אי"ה שבת שלום!

פרק ב', הפרא לפרק א' מייק סגר בעצבנות את הטלוויזיה, אילו זה היה תלוי בו, היה זורק אותה לכל הרוחות, אבל בגלל "חוק הרווחה והמותרות", הוא היה חייב, לעזאזל, לשים את המכשיר בתור ביתו, בסלון. הפעם היה זה תשדיר בחירות מיוחד, תשדיר ממלכתי, שהסביר מפורטות למה מי שלא מצביע הוא אויב המולדת, הורס תשתיות, אגואיסטי לחלוטין. "שטויות", הפטיר מייק, קם בניחוחות מספת הבד הירוקה והדהויה, והתקדם לכיוון מראה עם מסגרת עץ עתיקה שניצבה ליד הדלת, מייק ישר בעדינות את זקנו השחור, וחייך כשהסתכל על השתקפותו, הוא תיאר לעצמו שהוא יהיה היחיד שילך עם בגדים תכולים ורקומים ברחוב,זוהי צורה שלא-יאה לאדם הגון ללכת בה. אבל זה לא ממש היה אכפת לו, אדם הנושא עמו זקן, אין זה משנה אם ילבש חליפת עסקים מכובסת ומכופתרת, או ילך בתחתונים וגופיה, כזה או כזה יישאר פרא -- מושא למבטים תמוהים, ולהטיית אף. מנודה. ולכן מייק הלך כמו שהתחשק לו, נהנה מהצדדים הטובים בהיותו פרא. היום, ביום הבחירות לממשלה היה חופש מעבודה, ודווקא בגלל זה היה היום למייק עבודה, הוא לקח צרור דפים שהודפסו במכונת הדפסה פיראטית, פתח את הדלת וירד במדרגות. מייק התיישב באנחה על הרצפה מול עמדת בחירות, היום לא האירה לו ההצלחה, ומייק תמה על עצמו כיצד חשב בכלל שהצליח לחלק היום איזשהו דף, אחרי חודש של שטיפות מוח אינטנסיביות בכל אמצעי, אי אפשר היה למצוא כמעט אדם שחשב שהבחירות הם לא הדבר החשוב ביותר עלי אדמות. הוא הביט בבוז על האנשים שעמדו בתור, לדידו הם היו חסרי אישיות, פודלים קטנים של מגדל אלמוני שהשתגע, והאכיל את כלביו בסמי אושר. איך בני אדם מסוגלים לחשוב שמה שמשנה להם את החיים הוא שוקו בברזים, מסטיק יומי, חולצה מכופתרת, עיתון מדבר או זקן על הסנטר. וכל זה כשעומדת סכנת השתלטות של הברברים על המולדת, החלושה מתמיד, חסרת ההגנה. כשהמדינה בסכנה של התמוטטות כלכלית משימוש לא נכון בתקציבים. כשהממלכה מנוהלת על ידי אוסף האנשים הטיפשים והמתוחכמים בממלכה. מייק קם ממקומו וניער את בגדיו. בדרך לביתו, הוא לא התעכב לא שום חנות, חוץ מהסופר שבו קנה אוכל, ואגם זה היה בגלל שזאת הייתה כמעט החנות היחידה בדרך שהותר לבעלי זקנים להיכנס לתוכה. מייק גם ידע שאם יתפסו אותו עם תעמולה נגד השלטון ביד, הוא יזכה בהוספת עשר שנים לאיסור התספורת, ולשנה מאסר. מייק קפץ את המדרגות בדילוגים של שניים, כשהגיע לדלת הברזל של ביתו בקומה השלישית, הוא רק הניח את ידו על לוח הזיהוי ונכנס, פתיחת הבית על ידי טביעת האצבעות היה אחד החוקים היותר יעילים שנחקקו אי פעם, אבל הוא חוקק לפני שבעים שנה, כשעוד היה איזשהו טעם בחוקים. " שלום, ליבי", הוא בירך בלבביות את אישתו, שצפתה בסיכום ביניים של תוצאות הבחירות, היה לה שיער שטני גולש, עיניים שחורות וחודרות, מבנה פנים מחודד, והיא לבשה שמלה בצבע טורקיז, פריט לא אופנתי במיוחד, אך לא יוצא דופן. "הלכת לבחור?" הוא שאל כשהתיישב לצידה. "כן, באדוארד", היא ענתה. "במקומך, הייתי בוחר באיוון, לפחות היה אז נדמה לי שאני עושה איזה משהו למען האידיאלים, למען תוכניות טלוויזיה טובות יותר", הוא גיחך. " אני מעדיפה שוקו בברזים" "אני מתערב איתך שאף אחד לא חשב על הבעיות בצנרת כתוצאה מהזרמת שוקו" "זה בכלל לא משנה לי, העיקר לא במה בחרת, אלא שבחרת, הבחירה עצמה היא חסרת משמעות" "אז את מצטרפת לפראים?", בחן אותה מייק. "אולי כשיגדל לי זקן", היא ציחקקה. "אז אני מברך אותך שיגדל לך זקן" "ואז מה אני אעשה? אני אעסוק בניפוץ חלומות? תראה , האנשים בממלכה כל כך שלווים, למה צריך שידעו על כל מה שקורה מסביב? , אני מודאגת באמת ממה שקורה בחוץ, מהמלחמה , אבל יש אלפי אנשים שלא יודעים שם דבר, למה סתם להרוס להם את החיים בדאגות?, לא מספיק הרסת לעצמך? אתה משחק במשחקי המחתרת שלך, וממש לא אכפת לך מה אתה עושה מסביב" "את יודעת מה אכלת היום בצהריים? זה היה עוף, שפעם עופף וחי, זה לא מזון סינטטי, גם את זה חסכו ממך לדעת, את העוף הזה האכילו, והאכילו, עד שהוא היה מספיק שמן כדי שיוכל להשביע אדם כמוך, זה מה שעושים לנו כבר כמה עשורים, מלעיטים אותנו באשליות, אנחנו לא יודעים שום דבר על האמת, ובסוף, כשהברברים ישתלטו על הממלכה, או שכולנו נהיה עניים, אז תצטערי שאף פעם לא היו לך דאגות, אבל אז יהיה מאוחר מדי" "נניח שאתה צודק בעניין העוף, אבל ממש לא איכפת לי במה מרמים אותי, טוב לי, וכמו שהממלכה עמדה מאות שנים כך היא תמשיך לעמוד" "רוב האנשים, אחרי שידעו שמצבנו באמת נואש, יודו לי על זה שהצלתי אותם, הם לא יודעים את האמת וחיים בשקר, הם פשוט לא יודעים את האמת. אילו ידעו, הם היו אוהבים אותי יותר מכל שר בממשלה שמשבחים אותו השכם והערב בטלוויזיה" "תהנה לך, אבל תדע שגם מה שאתה אומר עכשיו אלו דמיונות פרטיים שלך" "אני עומד בדעתי" ליבי חייכה אליו, ומייק חייך חזרה ונשען לאחור בספה. "אם את שואלת אותי", הוא סיים, "רק לפראים ולנשותיהם יש חיים בממלכה הזאת" "יכול להיות שאתה צודק" היא ענתה. ויחד הם צפו בתוצאות הבחירות.

לה"ו! פקחתי את עיני כשמולי מאיר אורו החזק של הפלורוסנט, עצמתי אותן לשני'ה ושוב פתחתי כך מספר פעמים עד שעינני התרגלו לאור החזק. ניסיתי להזכר מה קרה את הרא שלא יכלתי להזיז כך שראיתי מולי רק תקרה ופולרסנט. ניסיתי להוציא קול או להזיז את היד-לא הצלחתי. פתאום אני רואה גוש שערות מסתכל עליי'- נבהלתי לרגע, ניסיתי לזוז אך לא הצלחתי.. פתאום אני שומע קריאות 'הוא התעורר!! התעורר!!' אני שומע את קולה של יערה מרוחק משהו תוך כדי הבדיקות העצמיות שלי הגיע אליי' אדם והציג את עצמו "בוקר טוב לך גבע, אני דוקטור שילה, אתה נפצעת בהתהפכות ג'יפ כשירדת מחומש עם יערה אחותך ששוכבת לצדך.." ניסיתי שוב להפנות את מבטי ליערה ושוב- נתקעתי במקבע.. "אויש, אל תנסה להזיז את הצוואר שלך מקובע כי הוא התעקם בתאונה, בדקנו וזה לא שבר. אתה רוצה לדעת מה קרה לך?" שאל הדוקטור. ושוב, ניסיתי להוציא קול כלשהו והפעם הצלחתי להוציא הברה חלושה שאמרה כן.. עיי'פות נופלת עליי', אני עוצם את עיניי' ונרדם. מצטערת שזה קצר- זה מה שיצא.. אי"ה ובעזרתו המשך יבוא..

פרק ה' רותי אלון לחצה על הדוושה בעדינות, כאילו היתה זו כוס זכוכית. היא החלה לצאת מהחניון באיטיות, דפיקות על החלון הקפיצו אותה. זה היה אפי, הוא סימן לה לפתוח את החלון. רותי פתחה בעצבים את החלון, "מה עכשיו?" שאלה בכעס. "אימא, אין לך לאן ללכת." אמר אפי והוריד את עיניו. "אפי, אולי תסביר יותר?" שאלה בקוצר רוח. "הבית התפוצץ." אמר בהשלמה. רותי נראתה כלפי חוץ רגועה, אך בתוך תוכה הייתה נסערת. היא יצאה מהמכונית ונכנסה למלון. אפי מיהר אחריה, אחר כך יחנה את המכונית. "אימא, חכי." רותי אלון לא הסבה אליו תשומת לב. רותי הגיעה למעליות, המעלית חיכתה שם, היא נכנסה. אפי לא הצליח לתפוס אותה. הוא חיכה למעלית הבאה, שלא איחרה לבוא. הוא נכנס אליה ולחץ על קומה 21. "היי." קרא לפתע מישהו מאחוריו, רק עכשיו שם לב שיש עוד מישהו איתו במעלית. אדם חסון עם חליפה אפורה, משקפי שמש, שיער שחור ועניבה אדומה, לחץ על כפתור מסוים והמעלית נעצרה. אפי נלחץ, האיש הרגיע אותו, "קוראים לי ג'יימס לורד, סוכן סי.איי.אי. הוא הראה לו תעודה. אפי הנהן לחיוב, הוא בוטח באיש, "מה העניין?" שאל אפי. "אפי, עשית מעשה לא חכם במיוחד, אתה שיתקת סוכן מאלקעידה." "מה? אני הכיתי אנגלי, לא ערבי." התפלא אפי. "הוא עבד בשירותם, בכול אופן, אפי תזהר." אמר ולחץ על הכפתור, המעלית המשיכה מעלה. המעלית נעצרה במקומה, הסוכן יצא מהמעלית ראשון ופנה ימינה, אפי פנה שמאלה, הוא ראה לאיזה חדר נכנס ג'יימס. אפי צעד על השטיח המפואר, הוא ראה שממול הדלת של החדר שלו, ישב איש שהסתיר את פניו בעיתון "ידיעות אחרונות" וקרא אותו הפוך. אפי חשב שיש לו בעיה רצינית. אפי נכנס לחדר על ידי המפתח שנח בכיסו והלך למזוודה שלו, הוא הוציא אקדח משתיק קול, ויצא בחזרה למסדרון, הוא נגע עם האקדח בעיתון, "מי אתה?" שאל. האיש הוריד את העיתון ופניו של ארז חברו של אפי נגלו. "אפי." צהל עליו. "איך אתה יודע שאני כאן?" שאל אפי מופתע וקצת עצבני. "ג'יימס סיפר לי, לא משנה, אפי,מאז שעזבת, עשית לנו רק רע, פשוט שרפת גשרים מאחוריך, בלי לכבות אותם." אפי הביט מאחוריו. "אל תחפש גשרים, אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר, מאז שניתקת קשרים מאיתנו." אפי ידע, אבל לא היה לו כוח לחשוב הרבה. " אם אתה צריך עזרה, אתה יודע אל מי לפנות." ארז רשם על פתק את מספר הסולארי שלו. אפי נכנס בחזרה לחדר, הוא ראה את שרית ממתינה לו בקוצר רוח על מפתן הדלת. "שרית אנחנו בצרה, הסי.איי.אי. שומרים עלינו ואני לא יודע, אני מרגיש שאנחנו בתוך טבעת חנק." "מה?" אפי נזכר שהיא עדיין לא יודעת כלום, "הא, הבית התפוצץ." אמר כבדרך אגב. "מה?" "מה שאת שומעת, וגם אני הולך לגאולה, פשוט מהיום אני חרדי." אמר ויצא מהחדר. אפי עיקמה את פייה, לא מבינה האם הוא התכוון ברצינות, אפי אהב למתוח אותה... * * * פאתי העיר קבול, אפגניסטן. בתוך אולם הרצאות, עמדו עשרות אזרחים ערבים ושמעו למוצא פיו של שיח חשוב, שגם נקרא כמפקד פלוגת 'שונאי ציון'. עשרים חיילים רעולי פנים. " מוות לציונים!!! מוות לאמריקאים!!!" הריע המפקד בידו, העם המוסת הריע אחריו. "אללה אכבר!!!" צרח בכול גורנו. האזרחים ידעו שאם לא יצעקו, הכדור יכנס במהרה רבה למוחם. המפקד הרגיע את האזרחים, עדין היה רעש, הוא ירה צרורות על התקרה, טייח נפל על ראשם, הם נשתתקו באחת. "בשם מוחמד, כולכם נשבעים היום בשמו להרוג את הציונים. ולכן, כולכם הולכים להיות חיילים בשביל הג'יהאד." העם הריע אחריו. "אתם אזרחים, שבקרוב תהיו חיילים פשוטים לאל-קעידה, מתבקשים..." קול של אחד האזרחים קטע אותו. המפקד הורה בידו לעבר מישהו, הצילום פסק באחת, "איך אתה מעיז, חיילים פשוטים אנחנו עושים פיגוע..." קולו התחלף ממטר יריות שהגיע מרובו של המפקד, כל גופו של האזרח נהפך לכתם אחיד של דם. "ביקשנו לא לדבר, לא?" דממה מצמררת הוכתה באולם. אשתו של האזרח שגילתה [בהצתה מאוחרת] שבעלה מת, החלה לזעוק ולקלל את המפקד. "הוציאו אותה מהאולם." הורה לשניים מחייליו, החיילים החסונים תפסו בזרועותיהם השריריות את האישה והוציאו אותה בכוח מהאולם, הם ירו בה בדרך כדור או שניים. "בא נמשיך," הורה לצלם, "היום, כולכם הולכים ללשכת הגיוס והולכים לעשות פיגועים לציונים ולאמריקה." כשהניף סגנו דגל בוער של ישראל, נכנסו לאולם בהישמע האות, [הצלם בדרך סיים לצלם,] נכנסו עשרות רב-טוראים וגררו את האזרחים, כולל נשים, להתגייס בעל-כורחם. "המפקד יש לך טלפון." פנה אליו סגנו שכיבה כבר את הדגל הבוער. המפקד לקח לידיו את המכשיר, על הקו היה מפקדו, אחמוד אבו-עלי. "עבודה טובה צ'לאח, גש עכשיו למטה האימונים, אנחנו מתכננים פיגוע גדול, אנחנו צריכים אולי כמה מחיילך." הקו נותק. צ'לאח המפקד, החזיר את המכשיר לסגנו, "זזים." הוא פנה ליציאה מהאולם. הסגן הורה לחיילים והם באו אחריו ליציאה. הם הגיעו לרחוב, אנשים הסתתרו מפניהם, הם נעמדו בשורה ארוכה אחת. המפקד נעמד מולם, "שתיים." צעק המפקד, החיילים נעמדו בשני שורות מסודרות להפליא. "שלוש" החיילים בשש שורות, שלוש אנשים. "ארבע" כשאמר זאת הוא וסגנו גם נכנסו לתמונה ובחמש שורות עמדו ארבע אנשים, הסגן נעמד מאחורה והמפקד מקדימה. לפתע קיבל המפקד עוד טלפון, הוא נעצר והאזין לשיחתו, הוא החוויר לפתע כמו קיר ונראה כרוח-רפאים, "תודה" מלמל אל הטלפון והחזיר אותו לכיס. הסגן התקרב אל מפקדו, "מה קרה?"שאל. "כלום, עזוב." שני שורות מאחורה הנהנו שני חיילים אחד לשני. חייל אחד התקרב לשורה הראשונה והשני נעמד בשורה האחרונה. החיילים רטנו, אבל הם לא הסתכלו עליהם בכלל. החייל הראשון, שהיה קרוב למפקד לפת לפתע את גרונו והצמיד את האקדח שלו למוחו של המפקד, "לא לזוז." פקד. החיילים נעמדו דום, הם היו בהלם, הסגן ניסה לפקוד הוראה, אבל החייל מאחורה דקר אותו בסכינו, החייל כיוון את הרובה שלו, שהיה תלוי עליו, אל עבר החיילים וירה צרורות עליהם, הם מתו לפניו כמו זבובים, הרובה ירה 300 כדורים בדקה, והחיילים ל יכלו להתגונן מהכדורים שנפלטו לדב שלהם. החייל השני התקרב למפקד, "עבודה טובה, צ'אנג."אמר השני. צ'אנג הוריד את מסיכת הגרב מפניו, עיניו המלוכסנות נמתחו. "תום, שנינו יודעים שאתה עשית את זה." תום גם כן הוריד את המסכה מפניו, ופרצוף שחור נגלה. המפקד כחכך בגרונו, לרמז להם שהוא גם נמצא באזור. "כמעט שחכנו." אמר צ'אנג, הוא הוציא סכין חדה מהחגורה שלו והצמיד אותו ללחיו של המפקד. "דבר." הורה לו,"אתה מכיר את צ'ארלי?" שאל תום. המפקד חתם את פיו, אז צ'אנג חרט על בשרו של המפקד ודם ניגר על פיו. "בסדר, כן." צעק המפקד הוא ירק מפיו דם, צ'אנג עצר את החריטה. "הוא חי?" של תום במתח. המפקד לא ענה, צ'אנג חרט על לחיו השני במהירות, שריטה בצורת ירח צוירה. המפקד צרח, זה היה כאבים נוראים, "כן,כן!!!" הוא צעק, צ'אנג הוציא תחבושת וחיטה את השריטות. "שאלה אחרונה," אמר תום, "איפה הוא?" המפקד החל לצעוק בקולי קולות לעזרה, צ'אנג הצמיד את הסכין אליו, "שתוק." ציווה עליו. ירייה קטעה את הרעש, תום נפל לידו מדמם, צ'אנג הוציא את האקדח שלו במהירות, לא היה על מי לירות, מי שיירה בו היה חייל שנפצע ובשארית כוחותיו סחט את ההדק ובכך סחט גם את טיפת חייו. תום שם לב, שהמפקד מת, הוא בטעות דקר אותו בלב שלו, הוא כנראה נבהל מהירייה. הוא נגש לתום, "אתה בסדר?" שאל בבהלה. "קח אותי לפינה." הורה לו תום, הכדור פגע בכתפו. צ'אנג סחב אותו על כתפו והוריד אותו בפינה דחוקה. "איך אני מוציא אותך מכאן?" דיבר צ'אנג לעצמו. "ילדים." מלמל תום. צ'אנג קלט את המסר, הוא יצא מהפינה וחבש בחזרה את המסכה. אנשים ברחו מפניו, הוא נגש לחבורת ילדים, "מי רוצה דולרים?" שאל והוציא שטר של דולר אחד. עשרות ידיים ניסו לקחת את האוצר הגנוז מצ'אנג. "תביאו לי מיטה." הורה הלם, תוך חצי דקה, ניצבו לפניו שני ילדים עם מיטה בידיהם. הוא הוציא עוד שטר וחילק לשניים, "עכשיו, מי שעוזר לי לסחוב את חבר שלי לג'יפ, כל אחד מקבל דולר." עיניהם של הילדים אורו, הם מיהרו אחריו. הוא הניח את המיטה למרגלותיו של תום, הוא השכיב אותו על המיטה, תום היה עם פנים מגולות. הזאטוטים סחבו את המיטה על כתפיהם, והלכו בעקבות צ'אנג. ההורים פחדו לעצור בידיהם, הם ראו שהוא חייל מפלוגת 'שונאי ציון'. הם הגיעו לסוף הכפר, הג'יפ של צ'אנג המתין לו שם, "הדרוס, תניחו." אמר להם צ'אנג. הילדים הניחו את המיטה על הג'יפ, צ'אנג חילק לעשר ילדים את הדולרים, שבשביל זה, הביא אותם. צ'אנג התיישב על הג'יפ והתניע, נער בן שלוש עשרה התקרב אליו, "איך אנחנו יודעים שאתה לא אמריקאי?" בידיו של הנער ניצב רובה קלצ'ניקוב. צ'אנג אחז ברובה של הנער, "לא כל דבר אתה צריך לדעת." הוא תלש מידיו את הרובה ונסע מהכפר בדהרה. חצי שעה אחר כך, התעוררה הכפר לחיים אודות מות פלוגת 'שונאי ציון'. אבל צ'אנג ותום היו רחוקים משם חצי שעה נסיעה אל עבר המחנה שלהם, צ'אנג השיג מסקנה אחת: צ'ארלי חי. ואולי עוד מסקנה אבל די מוקדמת, צ'ארלי בוגד... ולזה קובע הבגידה 1 המשך יבוא אי"ה...

פרק ג' אפי יצא מהבית-כנסת, הוא הרגיש סיפוק עצום, התפילה הראשונה שלו עברה בשלום. בדרך כלל בשעות האלו, כשהרוח הלילית הייתה מקררת את פניו, היה מוציא סיגריה מרלבורו אדום ומעשן להנאתו. אבל רוחניות געשה בקרבו אחרי התפילה והוא לא ניסה לגשש אחר הסיגריות. יד כבדה הונחה לפתע על כתפו, "אפי." הוא הסתובב במהירות והזיז את ידו של המניח. המניח היה יעקב לנדסמן, אברך ניסה כל ימי ילדותו להחזיר אותו בתשובה ללא שמץ הצלחה. פשוט יעקב הצליח להחזיר את אחיו דוד, בתשובה. "תרגיע," צחק יעקב, "אפי, ידעתי שתחזור בסוף למקורות, אני זוכר, כשהיית קטן בן שמונה בערך, נכנס פעם לבית-כנסת, הזה, כאן." הצביע יעקב על הבית הכנסת שממנו יעקב התפלל, "וראית את כולם מוצאים סידורים, גם אתה נגשת לארון והוצאת סידור, אז אני נגשתי אליך ואמרתי לך שאתה חייב גם כן סידור, אתה לבשת את הכיפה בשמחה, ואז כמעט התיישבת על הספסל ופתאום אבא שלך נכנס לבית כנסת בסערה, הוציא אותך בכוח, את השאר אתה בטח זוכר, חיוך מריר עלה על פניו של אפי, הוא לא שכח ולא ישכח את המכות שהפליא בו אביו, מאז הוא לא התקרב לרדיוס של הבית כנסת. "מה שלום ההורים?" שאל יעקב. "מצוין. אה... ברוך השם." אפי למד לומר את זה בערכים. חיוך רחב עלה על פניו השמנמנות של יעקב, "טוב, תמסור להם ד"ש בסדר?" אפי הנהן לחיוב, פניו של אפי היו קודרות. "מדוע פניך אינם כתמול שלשום? " שאל יעקב. "הרב, זה עניין אישי." אמר אפי. "אפי, אני יכול עזור לך במשהו?" יעקב ידע שמשהו רובץ עליו. "טוב, כשהייתי במלחמה האחרונה, בפקיסטן, חברי האנגלי מת." אפי הוריד את ראשו. "איך?" שאל יעקב. "חברי ג'ק, המפקד. פקד עליו ללכת לזירה ומאז לא ראינו אותו." אמר אפי "ומניין לך שהוא מת?" שאל יעקב בתמימות. "הרב, אם היית במקומי, גם אתה היית בטוח בכך, דקה אחרי שהוא נשלח, ראינו טנקים מתקרבים ואפילו הם ירו עלינו, ואיך הוא יישאר חי אם עזבנו בלעדיו והפקרנו אותו לשוחרי טרף." "אפי, אתה יודע שיש סוגיה של עגונות, אתה יודע מה זה?" שאל יעקב. "לא?" ענה אפי. "בא אני אספר לך, סתם ככה זה העבודה שלי, יש בעלים שפשוט עוזבים את נשותיהם בארץ לטובת החופש, יש כאלו שנוסעים לנפל, יש להודו בקיצור, לכל מקום שאפשר רחוק מהבית. ויש איסור מהתורה של 'אשת-איש' שלאישה יש איסור להינשא לעוד בעל, חוץ עם הבעל נותן לה גט או שהוא בטוח מת. אני הולך לפעמים להודו כדי להתחנן לבעל להוציא גט לאשתו, כדי שיתאפשר לה להתחתן עם עוד בעל. ואיך אפשר לוודאות שהוא מת? אפילו הדי.איי.אן הרבנים לא התירו להשתמש איתו לוודאות שהבעל מת. אז איך אפשר להתירה עם נודע שהוא מת? עם ראו שני עדים איך שהוא מת, רק אז יכולה האישה להתחתן עם עוד בעל. ואתם לא ראיתם את חברכם האנגלי מת, רק ראיתם כמה טנקים באים." "הרב, אבל לפי ההיגיון, הרב יודע את הפיגועים שהערבים עושים, הרב חושב שהם ישאירו אותו חי?" "אפי, העולם כולו מלא בשקרים אפלים." 'שקרים אפלים' המילים הדהודו במוחו. יעקב פנה ללכת כשאפי שאל אותו, "יעקב, אולי תלמד אותי קצת דברים?" "רעיון, רעיון." אמר והלך לכיוון ביתו. אפי חייך בחצי לחי, סך הכול להיות 'דוס' זה לא כל כך גרוע. אפי ראה את האופנוע שלו מרחוק, הוא החנה את האופנוע שלו בסמטה חשוכה, הוא לא סמך על פרחחי קריית משה. הוא הגיע לסמטה, לפתע מתכת קרה הוצמדה לרקתו, "אפי, אל תעיז לזוז." נשמעה הפקודה באנגלית. אפי לא נלחץ, הוא למד שנים בסוכנות והתאמן על קור רוח. "אה, אז נהיית דתי?" אמר האיש. "תשמע, אני לא יודע מה אתה רוצה ממני, ואני לא יודע איך אתה מכיר את השם שלי." אפי קימץ את אגרופיו. "אפי, שנינו יודעים היטב על מה אנחנו מדברים, מכיר אחד בשם צ'ארלי?" אפי בלע את רוקו, רק לא זה. "אני מבין שכן, אפי. אז יש לי שאלה אליך, צ'ארלי מת או לא." על לשונו של אפי עמדה המילה 'כן' אך המילים של הרב עדין נשארו במוחו, 'כל העולם מלא בשקרים אפלים'. שני היצרים של אפי נלחמו. "אתה עונה?" קול של דריכה נשמע, האיש דרך את הנשק. "לא." ענה אפי בשלמות. "מה?" זעם האיש. אפי הרגיש שהגיע הזמן המתאים, האיש הוריד את אקדחו, מילותיו של אפי הפתיעו אותו. אפי תפס את ידו של האיש והצמיד אותו לקיר, הוא סיבב את ידו והאקדח נפל הישר לכף ידו של אפי. "עכשיו תקשיב טוב, מה זה משנה, מי אתה?" שאל אפי, ביד אחת סיבב את ידו של האיש וביד השנייה כיוון את האקדח לקודקודו של האיש. "אפי, לא אכפת לי שתירה בי, כשישמעו חברי שאני מת, אם רובה הצלפים שלהם ירו בכל משפחת אלון הנמצאים ברחוב רולנסקי חמש." אפי הזיע, "שקרן." אמר אפי פיו היה מלא קצף. "הם יהרגו קודם את אמא'לה ואז את אבא'לה ואז את שרה'לה החמודה..." מכה בעורף שיתקה את דבריו, האיש נפל מחוסר הכרה לרגליו של אפי. "מה עשיתי." הוא התיישב על ברכיו, רעש נשמע מאחוריו, הוא כיוון את האקדח במהירות לאחוריו. חתולה שחורה נמלטה לפח, "חתולים." פלט בזלזול הוא היה גר עם חתולים. אפי גישש בכיסו של האיש, הוא מצא את המכשיר-קשר על החגורה, הוא הוציא אותו בזהירות, כפתור אזעקה הוצמד על המכשיר, כנראה הוא לא הספיק. אפי ידע שהזמן הולך ואוזל, אין ברירה. הוא לחץ על כפתור הדיבור, המכשיר התעורר לחיים. "הלו?" פלט בלחש. "מי זה?" נשמע מעם המכשיר. אפי נלחץ הוא גישש במכנסיו של האיש, הוא הוציא במהירות את הארנק, הוא שלף את תעודת הזהות, ועיין בשם, יש סיכוי שהתעודה מזויפת, אבל אין זמן, על החיים ועל המוות. "ג'ון קארי." "החלטת להשתמש בשם המזויף שלך, הא הארי?" הארי, זה השם. "כן, שמע, תרדו מהם, ממשפחת אלון." "הארי הקול שלך נהיה יותר צרצרי, מה קרה?" שאל האיש הדובר איתו. "לא משנה, שמעת?" שאל אפי. "לרדת? שאלת אותו?" שאל האיש מהמכשיר. "כן." "מה הוא ענה?" אפי נלחץ, "שלא." ענה בזהירות. "טוב הארי, כולנו יודעים את האמת." צחוק ליווה את קולו. אפי שמט את המכשיר בבהלה, הם לא מנסים לנקום, ההודעה נכנסה למוחו. 'שקרים אפלים' 'כולנו יודעים את האמת' הקולות התערבבו בראשו. הוא רכן על המכשיר, הוא היה שבור מבפנים, אין זמן, כנראה הם קלטו. הוא רץ לרחוב הוא ראה מונית מתקרבת, הוא נפנף בידו במרץ ורץ לעברה. המונית עצרה בחריקה. "הו לא מצטער." הוא נזכר שיש לו אופנוע. "'הדוסים' האלו, משוגעים." אמר הנהג בהחלטיות. אחרי דקה הוא ראה אופנוע חדיש יוצא מהסמטא וטס במעלה הרחוב. עכשיו הבין שאולי האיש צדק. הקור חדר את עצמותיו של אפי, הוא נסע במהירות מופרזת לעבר ביתו. הוא נכנס לשכונת רחביה ברעש, שיכל להעיר דוב פנדה משנתו. אפי הגיע במהירות לרחוב שלו, הוא הספיק לראות מכונית שחורה מתרחקת. השאלה היא האם האנשים הולכים בגללו, או שמא הם עשו את משימתם... ולזה קובע השינוי 2 המשך יבוא אי"ה...

פרק א' אפרים נכנס לבית-כנסת "נר-לציון", ונישק את המזוזה, אחר כך החזיק בכיפתו להיוודע האם היא שם. הוא נגש לבער ארון הספרים, הוא הרגיש איך שעשרות עיניים נעוצות בו, 'תפסיקו להסתכל עלי, סך הכול חזרתי בתשובה.' הוא הוריד את ראשו והוציא סידור "תפלת כל-פה" ונגש לספסל האחרון. הוא הרגיש שהעיניים לא עוזבות אותו. הספסל היה ריק, הוא נכנס ולפני שהתיישב פזל על הבית-כנסת. שני זקנים עם פה פתוח, הביטו בו כלא מאמינים. עשרות ילדים נעצו בו מבטים כגון: 'אפרים הפרחח, מה הוא עושה כאן?' למה הוא פה? אולי הוא מחבל'. אפרים הסיט את ראשו מהם והתיישב. בערכים לא הודיעו לו שכך יהיה, הם הציגו לו חיים די וורודים. אפרים פתח את הסידור בתפילת ערבית, כמו שלימדו אותו. הוא ליטף את צלקתו המכוערת שעיטרה את סנטרו, הוא אף פעם לא ישכח... פעם לא ידע מה זה יהדות בכלל, שלא לדבר על תפילה, אך בערכים לימדו אותו איך להיות בנאדם. קול רם הפסיק את חוט מחשבותיו, "והוא רחום..." תפילת ערבים החלה, אפרים התרומם ממושבו. "והרבה להשיב אפו, ולא יעיר כל חמתו, ה' הושיע המלך יעננו ביום קוראינו." החזן השתחווה וקרא: "ברכו את ה' המבורך." אפרים נשם עמוק, השתחווה ואז קרא בקול רם: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד." הקול הרם היסב הרבה תשומת לב לעבר הבחור החילוני לשעבר... חודשיים לפני... "השותפות" החלה המורה לחשבון את שיעורה, "בעזרת מושג היחס אפשר לפתור בעיות הקשורות לחלוקת רווחים בין שותפים, כפי שראינו בפרק הקודם." "מעניין אותי קדחת" אמר אפרים בשקט, שיעורי החשבון החלו לשעמם אותו,"אולם," המשיכה המורה "במקרים רבים תלויה השותפות בכמה תנאים..." הפלאפון של אפרים רטט. אפרים הביט מסביבו אף אחד לא שם לב, כולל המורה. הוא פחד להוציא את המכשיר, כיון שהוא ראה פעם את המורה תופסת לאיזה מישהי את הפלאפון שלה וזרקה הישר לפח, ללא שום גינונים מיותרים. וגם הוא לא מעוניין שהפח יאמץ את הדור שלישי שלו, לכן חיכה מעט. הרטט הסתיים, אפרים הוציא את הפלאפון בזהירות, כאילו שזה איזה פצצה מתקתקת. זה היה הודעה, "אפרים" נכתב בראש ההודעה, "שמעתי שהתעניינת בזמן האחרון, (מאז הפציעה) בשורשים שלך, (יהדות) נפגש בכיכר שבת בשעה 10:00 בלילה, עשינו עסק? קובי." אפי סגר את המכשיר, הוא ראה שכול הכיתה מסתכל עליו, פניה של המורה היו נזעמות ביותר. הוא קלט שאין מקומו כאן כרגע, "סליחה, אני חייב לשירותים" קם ויצא מהכיתה, קולה של המורה הידד אחריו "ההברזות האלו עוד יפסיקו, חייל קומנדו טיפש." הוא ידע שזה נובע מקנאה, פשוט בנה של המורה ניסה להתקבל, אך לא הצליח. כיכר השבת, 9:53 PM קובי ישב על הספסל ועישן סיגריה בנימה של קוצר-רוח. 'מתי הוא מגיע,אפי הזה, אולי הוא טעה ואפי בכלל לא רוצה להיות דתי? השעה 10:00' הביט יעקב בשעונו, 'והוא עדין לא הגיע' יעקב התיישב שוב על הספסל, 'הערכים האלו, אמרו לי שאם אני מצליח לסחוב עוד מישהו, אני מקבל חמש מאות שקל, ומה אכפת לי לקבל? אני בעצמי רוצה לחזור בתשובה, השאלה אפי, מה איתו? הוא עבר מלחמות קשות ובאחרונה נפצע וחזר לארצו,' "יאלא, אני הולך." אמר לעצמו וקם מהספסל. הוא לא הספיק לצעוד פסיעה ורעש האופנוע עשה סוס ואז בקצה הרחוב עשה פרסה חדה, והתקרב לקובי. האופנוע חרק מול קובי, האחורה של האופנוע התרומם.הצעיר ירד מהאופנוע ונעל את אותו. הוא הוריד את הקסדה, פניו הקשוחות של אפי, נתגלו. "אה, אז בסוף החלטת לבוא" אמר קובי בצינות. "אכן,כן." ענה לו בסתמיות. אפי הניח את הקסדה על האופנוע וצעד עם קובי לספסל הקרוב. "במה העניין?" שאל אפי מייד. "קודם קח אוויר אחרי שעשית סוסים, והפרעת לשלווה של כל תושבי ירושלים.ואז..." "תודה, במה העניין" שאל אפי בקוצר רוח. "טוב, העניין הוא, סמינר ערכים, מכיר?" "לא" הגיב אפי. "זה סמינר שמחזיר בתשובה." "מה, להיות דוס?" שאל אפי. "למה אתה כזה בוטה?" "כי כך אני נולדתי" אמר אפי. "אז למה שמעתי שאתה רוצה להיות דתי?" שאל קובי. "טוב נו... אתה צודק" נכנע אפי. "מצוין, איפה היינו, הא! כן, הם מחזירים בתשובה" "ואז?" שאל אפי. "מה לא מובן?" שאל קובי. "אתה רוצה שאני יהיה דוס?" שאל אפי כלא מאמין. "אפי, גם אני לא ממש רוצה להיות דוס, אבל התגברתי והחלטתי שאני הולך לערכים, אבל חיפשתי שיהיה איתי עוד מישהו, והיחיד שמצאתי זה אתה." יעקב הוריד את ראשו. "אז אנחנו באותו סירה?" אפי שם את ידו על ידו של יעקב, "אני מסכים." יעקב הרים את ראשו באיטיות, "אתה בטוח?" "לא, אני בטוח" חייך אפי, צלקותיו התרחבו כשחייך וזה כאב לו. יעקב קם מהספסל, "מחר או היום?" "מה?" שאל אפי. "הולכים לערכים." אפי חשב דקה ואז ענה, "בא, אני ירכיב אותך." שניהם עלו על האופנוע, "אז תגיד אפי, שמעתי שהיום עדו פעם הברזת." "נכון, וזה בגלל ההודעה שלך." אמר אפי מבעד לקסדה שלבש. יעקב החזיק במוטות של האופנוע. אפי סיבב את המצמד ונסע מהאזור. "אפי, אולי תספר לי קצת על המלחמות שעברת." ביקש קובי. אפי נשם עמוק והחל לספר: " בגיל שבע-עשרה, נכנסתי בטעות לפיגוע ירי בנתניה, עמדתי במרחק-מה מהמחבל וזינקתי עליו, שלפתי מידיו את הרובה שלו, והצמדתי אותו לרצפה. המאבטח של הקניון שבו התרחש הפיגוע, תפס אותו ושם לו אזיקים, אני לא זוכר הכול, בקיצור לפני שהספקתי לעזוב, נגש אלי איש עם חליפה שחורה ועם משקפים כהות. הוא שאל אותי לשמי, בקיצור, הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבוד במוסד. משום שכול חיי, זה היה חלומי, הסכמתי. אפילו שהייתי בן שבע-עשרה, קיבלו אותי אחרי אימונים מפרכים. ואז יום אחד, קורא לי ראש המוסד ומודיע לי שאני הולך לארה"ב. הסכמתי מחוסר ברירה, ולמחרת עליתי על מטוס שהביא אותי לארה"ב. שנה שלמה עבדתי בארה"ב, שכחתי מכול משפחתי, שלא לדבר על חברים. העבודה הייתה משעממת. עד ששנה אחר כך היה את קריסת בניני התאומים, אז לא השתעממתי. אך בשנת 2002 השתעממתי שוב, יום אחד, בא אל דירתי אשר בניו-יורק ושואל אותי אם אני רוצה להצטרף ל-C.I.A (סוכנות הביון המרכזית) אני לא ידעתי מה לענות, לכן הביא לי כרטיס ביקור. למחרת לא התאפקתי ואמרתי שאני רוצה, הוא אמר לי לבא לנגלי, המטה הראשי של הסי.איי.אי. במדינת וירג'יניה. למחרת נפגשתי עם ראש הסי.איי.אי. מר ג'ורג' טנט, והוא קיבל אותי. הגענו?" שאל לפתע אפי. יעקב ננער הסיפור של אפי היה מרתק. הוא הכיר את הבניין. "איך ידעת?"שאל יעקב. "אולי שכחת, אבל אמרת לי שזה ברכסים." אמר אפי, שניהם ירדו מהאופנוע ונכנסו לבניין. איך שאפי נכנס, (מכנסי ג'ינס, משקפי שמש, חולצת טריקו עם כתוביות,קוצים,נעלי ספורט וללא כיפה) הוא לא חלם שעוד חודשיים ייצא אחרת לגמרי. הם נגשו למשרד, אך שמעו שיש חדר ליד הרצאה, הם נכנסו לחדר וישבו בדממה. אפי התחיל לאהוד את ההרצאה חוצבת הלהבות. ולזה קובע השינוי. המשך יבוא אי"ה...

זה הולך להיות פרקים קצרים במהירות מסחררת. גדי הביט בעצב אחר אופנועו המתרחק של עדי, " פעם היינו חברים, פעם." אמר בעצב. הוא חשב בנוגות על משפחתו, אפילו שיהפוך לדתי, משפחתו גרה בתל –אביב איזה בושות הם יעברו. יד כבדה נחה על כתפו, הוא סיבב את ראשו באיטיות, אלי הביט בו בעיניים שאומרים הכול, 'אותו דבר אני יעבור'. הם יצאו מהחוף בראש מורכן, הם הורידו את כיפותיהם והכניסו לכיס. לפתע באמצע הילוכם, עצר דן והסתובב, " חברה, מה קרה לכם? אתם עוזבים את אורן ועדי כך? אני נשאר פה". אמר בהחלטיות והלך לכיוון הקטנוע שלו. על לשונו של גדי חיכתה מילה להתפרץ: ' חכה לי, אני בא'. אבל הוא ראה את התעקשותו של אלי חברו, נשאר איתו ביחד והכניס את ידיו לכיסים. " אתם רוצים להישאר פה עד הזריחה?" שאל לפתע יעקב וקטע אותם מהרוריהם. הם נכנסו איתו לרכב המסחרי שלו, הם הורידו את ראשם וחשבו. יעקב התניע את הרכב ופצח בנסיעה לכיוון ירושלים. מעינו של אלי סררה דמעה מורדנית... אני חייב לכם הסבר: חמשת החברים (לשעבר) בני שבע עשרה, גרים בתל-אביב. מילדות הם חברים בלב ובנפש, הוריו של אלי היו דתיים אך הם חזרו בשאלה ועברו לתל אביב. לאלי היה את הראש הכי מפותח, לכן הוכתר לראש החבורה, כשהגיע לגיל שש-עשרה החל ללמוד קצת על יהדות, הוא רצה להיות דתי, אך חבריו מנעו ממנו. גדי הגיע מבית חילוני רגיל, רק אביו של סבו שמר פעם מצוות. הוא היה חברו הטוב ביותר של אלי, כיון שהם גרו באותו בנין. הוא הלך אחרי חברו באש ובמים. עדי היה מפרחחי דרום תל-אביב, הוא התחבר עם החבורה אחרון, כשהיו כולם בגיל שש-עשרה. דן, בחור נורמאלי, שלא ידע הכול על יהדות, אך ידע הרבה בסיסים על יהדות. אורן הבוגר, בן שמונה-עשרה, שנה מעל כולם, הוא לא ממש אהב דתיים. הם היו חברים רובם מגיל חמש עשרה. כשהגיעו לשנה הנוכחית, עברו כל אחד לבית-ספר אחר, אלי וגדי הלכו לאותו אחד, אך השאר הלכו לבית-ספר אחרים. הקשר כמעט נותק, הם נפגשו רק בחופשות. בחופש הגדול הלכו לים והשתזפו להנאתם. את ההמשך קראתם בפרקים האחרונים. המשך יבא אי"ה הנרי

הקדמה לפני שאני מתחילה את הסיפור, אני רוצה לומר כמה דברים שאם לא הייתי אומרת אותם עכשיו הייתי צריכה לכתוב שורות על גבי שורות כדי שתבינו אותם כראוי: * מיטל היא גיבורת הסיפור * היא חכמה * (לא יותר מדי) * היא יודעת להיות מצחיקה לפעמים * זה כולל העלת מורל * היא מציירת נהדר * יש לה חברה טובה-טובה שקוראים לה מורן * מורן היא ילדה שלא תמיד לומדת למבחנים * היא גם ילדה שלאט-לאט לומדת להכיר יפה את הכתב של חברתה לשולחן * (זה קורה בדרך כלל בעת מבחן...) * כל מה שאני אומרת עכשיו עדיין לוקח שורות על גבי שורות, כך שנעזוב את זה... אזהרה!!! כל מי שלא אוהב סיפורים רגילים (על החיים, כגון: בית ספר, חברות, משפחה...) אז שלא ימשיך לקרוא את הפרקים הבאים! סכנה! שיעמום רצח!!! תודה, ההנהלה נ.ב: אל תגידו שלא הזהרנו אתכם! אני חושבת שהבהרתי את עצמי... טוב, ח'ברה, מצטערת על הפרק הקצר, אז זו רק הקדמה... (אשמח לקבל תגובות... ) H.P

שלום שלום, לכל החברים הוותיקים. לא נכנסתי לפה שנים... (נו,טוב לא נסחף יותר מדי...) בקיצור החלטתי להמשיך את הסיפור בהמשכים שסיימתי לא מזמן... (אגב אבדה לי הסיסמא אז אני פה בכינוי אחר...) מחר בעז"ה בלי נדר יתפרסם הפרק הראשון (פרק ה' חלק ב'). לתזכורת מה היה עד עכשיו: אחרי הפיגוע במסעדת לויצ'י בת"א, הפיגוע שבו נפצעה שרית ברגליה וענבל נפצעה אנושות ענבל ולאחר יומיים החזירה את נשמתה לבורא, היה קשה לשרית לחזור לשיגרה ,היא לא למדה ,ניתקה את קשרים שלה עם חבריה וחברותיה ובנוסף היא הייתה צריכה לעבור חווית שיקום, ללמוד ללכת מחדש... רק עם אריאל התורן ממד"א היא שמרה על קשר, אריאל עודד אותה כל הזמן ודירבן אותה לחזור לשיגרה, שרית סירבה, החוויה הקשה הותירה בה סימנים וצלקות נפשיות. אחרי ששרית ביקרה את הוריה של ענבל והיתה בים, המקום הכי אהוב עליה , היא לקחה טרמפ מגוש קטיף עם מתנחלת מעצמונה התפתחה בינהן שיחה שעניינה את שרית ונתנה לה כיווני חשיבה נוספים על החיים ,על ארץ ישראל ובעיקר על התמודדות. שרית ישבה וחשבה עם עצמה מה קורה איתה הלאה היא החליטה שהיא ממשיכה הלאה, ומתעניינת יותר ביהדות. היא החליטה לחזור לשגירה הרגילה של הבית ספר והחברים. היא מבינה שאי אפשר להיות תקועים כל הזמן אריאל שלנו נמצא בטיול בצפון עם החברים שלו יאיר ודביר שהחליטו להפתיע אותו לכבוד יום הולדת שלו. עד כאן מה שהיה.... המשך יומקסים לכולם!

פרק א'- מיטל ונועה, זינלי ונליזי... "היי!", אמרה ילדה בעלת שיער בלונדיני ועיניים כחולות (למה כולם חושבים שזה שילוב יפה?...) אל ילדה בעלת עיניים ירוקות ושיער שחור (גם זה טוב...). "היי!", ענתה לה זו. "איך קוראים לך?". "נועה", ענתה הילדה בעלת העיניים הירוקות. "לי קוראים מיטל", אמרה הילדה בעלת השיער הבלונדיני המהמם. "בת כמה את?", שאלה מיטל את נועה, שכנראה המעיטה בדיבורים. "אני בת 5 ", ענתה. "רוצה... רוצה....", גמגמה מיטל. "רוצה מה?", שאלה אותה נועה. "רוצה להיות חברה שלי?...", שאלה אותה מיטל במבוכה ובחשש. "ברור שכן!", אמרה נועה בהקלה- היא חשבה שלעולם לא יהיה לה האומץ לשאול מישהי אם היא רוצה להיות חברתה, הרי: אם לילדה הזאת יש כבר חברה, אם היא לא תרצה להיות חברה שלי, אם יתברר שהיא לא ילדה טובה... אך הנה, באה הילדה הזו, ומציעה לה את ההצעה הזו. איזו הקלה. נראה שגם למיטל היו את החששות האלו, מכיוון שהיא נאנחה בהקלה ואמרה: "יופי! בא לך לבוא אלי?"... ********************************************************************************************************************************* "כן, נכון...", אמרה ילדה בעלת עיניים ירוקות לחברתה, "אלה היו זמנים טובים...". "אוף!", 'התעצבנה' מיטל, "למה את כזאתי רצינית?, אני לא אומרת שזה אסור, אבל...". "כן, כן...", הסכימה נועה על שום-דבר, "צודקת!". שתי הבנות שמעו צלצול צורם. "תמיד שנאתי את הצילצול הזה", אמרה מיטל לנועה. "כן...", הנהנה נועה, "כל-כך צורמני...". "י'אללה, את באה לשחק מחניים למטה?". "לא...". "למה?", שאלה מיטל באכזבה. "יש מבחן!". "מבחן? במה?". נראה היה שמיטל ללא ידעה שום-דבר-על-שום-מבחן... "מבחן ביהדות!, על כל המחברת!". "מה???", צרחה מיטל בהיסטריה, "מתי???". "עוד שבועיים וחצי", ענתה נועה בהשתוממות. "אההה.........", נרגעה מיטל ונאנחה בהקלה, "חשבתי שזה מחר או משהו כזה...". "למה חשבת כך?" שאלה אותה נועה. "כי בגלל זה לא יכולת לשחק מחניים!", כעסה מיטל. כנראה השאלה של נועה עוררה דרקון רדום... "אמ...", מלמלה נועה, "את יכולה להישאר וללמוד איתי...". "בחיים לא!", אמרה מיטל, "אני לומדת למבחנים יומיים לפני שהם מתקיימים!". "יומיים?!?", אמרה לעצמה נועה, מזועזעת, בשעה שמיטל גררה אותה במדרגות עד למגרש... ******************************************************************************************************************************* "היי', זינלי!", נשמעה קריאה. "מה?", השיב זינלי. "בוא אליי'!". יצור מוזר, ועוד יצור מוזר, נפגשו. האמת, שיצור מוזר, הלך לפגוש יצור מוזר... ובכן, היצור ששמו זינלי היה כולו סגלגל, הוא לבש מדים אדומים שעליהם היה כתוב: "זינלי - מחלקה ב' - עובד מספר 32". היצור השני היה כולו תכלכל, הוא לבש מדים ירקרקים שעליהם היה כתוב: "נליזי - מחלקה א' - מנהל מחלקה". "תשמע, זינלי...", פתח נליזי בכובד ראש, "אתה עובד מצטיין...". 'אה, כן? אז למה לא נתת לי את פרס העובד המצטיין?', המשך יבוא... בפרק הבא * נגלה מהי משימתו של זינלי... * נלמד מה כל עובד ועובד לובש ומהו צבע עורו (חשוב למשימה, כך נליזי אמר...)... * נצא למרחבי החלל... * מיטל ונועה מגלות משהו חשוד... חייזרית

הקדמה בסיפור זה אני אספר על חטיפתם של בני אדם מכדור הארץ אל החלל. נשמע דמיוני, אך מרתק. אני מציגה את גיבורות הסיפור: מיטל- ילדה מאוד מצחיקה. כל פעם שלנועה, חברתה, יורד מצב הרוח, היא דואגת להעלות אותו חזרה אל ממעל לממוצע... חברתה הטובה ביותר היא נועה! נועה- ילדה מאוד חכמה. כל פעם שיש מבחן היא ישר לומדת ומתכוננת ותמיד (בואו לא נגזים... כמעט תמיד...) מקבלת מאיות... חברתה הטובה ביותר היא מיטל! החייזרים מחפשים סוג מסויים של אנשים למטרותיהם. הם שולחים משלחת של חוצנים אל כדור הארץ בתקווה שישובו במהרה... הסיפור מתחיל מזיכרון של השתיים (מיטל ונועה) , אך במהרה חוזר אל ההווה. לאחר מכן קופצים אל החלל ו... למה להסביר באריכות??? י'אללה, לקרוא! אוף! אין לי מה לכתוב כי אז זה ייחשב כאילו זה פרק א' כי אני מגלה מלא... תשמעו, אני ממש מצטערת על הפרק הקצר, אבל זה כך כי זו רק הקדמה... חייזרית

לה"ו! התעוררתי כשאני שומע את יערה- "גבע, תתעורר, גבע". וואי. כמה זמן שלא שמעתי/ראיתי את יערה.. אני מרגיש כאילו עברו שנים.. אני מנסה שוב לבדוק מה זז ומה לא. הכל אותו דבר- באסה. החלטתי לנסות לדבר ולהתרגל לקיבוע של הצוואר ולדבר- "יערה, יערה- את כאן?" הצלחתי.. וואי, זה הרבה יותר חופשי עכשיו, יותר קל לי.. "כן! גבע! איזכיף! התעוררת.. משלומך?" יש, היא לא הלכה.. "הכל טוב- נראלי.. מה איתך? משו חדש?" פתאום אני קולט אותה מעליי' וחיוך ע-נ-ק מתפשט לי על הפנים "יערה!! איזכיף! מה את עושה? למה את לא במיטה?" "חח.. מצחיק אתה! שילה-הדוקטור- הלך אז קמתי.." "תגידי, מה את משוגעת? תחזרי למיטה! זה לא בריא! זה אפילו לא מצחיק!" אויש, זה כל כך יערה לעעשות שטויות כאלה.. "סתם, סתם, תירגע! בסוף אינלי שבר בכתף אלא רק סדק אז יש לי יותר שחרורים והקלות.. " אנחת רווחה יצאה ממני.. "ממש מצחיק.." "תירגע! יא- תינוק! טוב, אני הולכת להביא לי סנדוויץ'- אתה גם רוצה?" "כן.. בטח.. רק אל תשכחי לרסק את זה קודם.." "איכס, יא- דוחה! שילה אמר שעוד יום בערך יורידו גם לך ת'קיבוע.." "אה.. דרך- אגב, לכמה ימים נרדמתי הפעם?" "חח ל30 שעות.." העיקר שזה מצחיק אותה.. "אהה ואבא אמר לי להגיד לך שהוא יבוא ב8:00 להתפלל אתך אז אל תירדם שוב.." "כן המפקד!" אני מצדיע עם היד הלא שבורה והיא צוחקת ותוך כדי שהיא יוצאת אני שומע אותה אומרת שדוקטור שילה יבוא עוד עשר דקות כדי לראות מה עם השבר ביד, אוי לא, זה יכאב.. "שלום למיסטר ישנוני.." הוא הגיע.. "היי'.." אני אומר בזמן שהוא סוגר את הווילון מסביב למיטה "מה יש לנו היום?" הוא אומר ומסתכל בדפים שלו.. "טוב, נראה מה עם השבר ביד ומה עם הקיבוע ואח"כ נקרא לאח שיי'קח אותך למקלחת- אתה ממש מסריח..." "תודה.." אני מקווה שאני מתקלח לבד. אם לא- שנים שלא קילחו אותי.. אני חושב שמאז השבר ברגל בכיתה ו'.. זה הי'ה סיוט.. דוקטור שילה התחיל לבדוק ואני התחלתי לצרוח.. ואז נכנסה יערה ושאלה מבעד לוילון אם הכל טוב וכתשובה צעקתי עוד צעקה.. "תירגע, זה כולה שבר, יש אנשים עם מקרים יותר גרועים, כשמיסטר שילה יסכים לי אני אקח אותך לטיול במחלקה" "כשמיסטר גבע יפסיק לצרוח אנחנו נחשוב על העניי'ן" חח.. הוא יודע לענות הדוקטור הזה.. "אתה רוצה שיערה תיכנס?" שילה שאל פתאום.. וואי, נראה לי שהוא הבין שיש ביננו קשר מיוחד.. "אממ.. אני אשמח.. אם אפשר.." "יערה, רוצה להכנס?" כתגובה היא נכנסת ונותנת לי נשיקה על הלחי.. "איכס! גבע! אתה מסריח! אני הולכת לחפש מישהו שיקלח אותך- אתה רוצה שאני אקיא?" "זה בסדר.. הדוקטור בכבודו ובעצמו דאג למישהו כזה" שמעתי כתגובה, קול שאני לא מזהה ואפילו לא מוכר לי.. "היי' גבע, אני אוהד, אני אח כאן ואני אקח אותך למקלחת קטנה.." "אהה.. תודה.." "טוב, אני סיי'מתי כאן. מחר אני מוריד לך את הקיבוע של הצוואר ועוד שבוע אני שוב בודק את היד" אמר שילה תוך שהוא פותח את הוילון "אוהד, אתה צריך עזרה להרים אותו לכיסא גלגלים?" המשיך ושאל הדוקטור. "אני יכול ללכת לבד, אין לי שום דבר ברגל.." התפלאתי למה צריך כיסא.. "כן, אינלך שום דבר ברגל אבל אחרי מספר לא קטן של ימים על המיטה ותזונה מרוסקת הגוף שלך לא מספיק חזק כדי ללכת.. אולי תוך כדי תנסה ללכת קצת אבל רק שאוהד יגיד לך" ענה לי שילה ושניהם ביחד הושיבו אותי בכיסא. הרגשתי קצת כמו אמא, זה הי'ה נורא, הי'ה כ"כ קשה לחשוב על זה שאמא סובלת בכסא הזה כבר למעלה משנתיי'ם!! "אוהד, אני יכולה ללוות אתכם? בבקשה! אני רוצה להסיע אותו.." זה הי'ה כ"כ ברור שהיא תשאל את זה.. "לא ניראה לי שתהי'ה בעי'ה.. בכיף אבל רק אם הנער מסכים.." "ברור שהוא מסכים! נכון גבע?!" הנהנתי בראשי תוך שאני מנסה לצחוק בתוך הקיבוע. חזרנו. הי'ה ממש מוזר להתקלח אחרי כמה ימים ובמיוחד כשאני לא עושה את זה לבד. הי'ה דווקא ממש נחמד בדרך.. ניסיתי קצת ללכת אבל אז כאבו לי הרגליי'ם מרוב מאמץ.. אז אוהד אמר שיכול להיות שאחרי המקלחת יהי'ה לי יותר קל כי הגוף יתחמם. אז ניסיתי והלכתי קצת עד שכאב לי שוב.. באמצע איזה רופא אחד קרא לאוהד בדחיפות, בדיוק אז יערה הגיעה לראות מה קורה איתי אז הוא הסכים לה לקחת אותי לסיבוב במחלקה לרבע שעה בתנאי שלא נעשה שטויות. אז הסתובבנו קצת יותר מדי -20 דקות- ואז אוהד קלט אותנו ואמר לנו לחזור לחדר.. פתאום אני שומע את יערה צועקת "אבא!!" היא עצרה את הכסא במעצורים ורצה אליו, אבא רץ אלינו, נתן לה נשיקה וחיבוק. בינתיי'ם אני ניסיתי לעמוד על הרגליי'ם לכבודו של אבא אבל הוא דחף אותי לשבת בחזרה תוך שהוא מחבק ומנשק אותי. אבא סחב אותי לחדר אחרי שהצעקות שלי ושל יערה שלא הוא יעשה את זה לא עזרו.. כשהגענו לחדר יערה הלכה לחברות החדשות שלה ואבא הביא לי את הסידור שלי ביד והסיע אותי לביה"כ להתפלל לראשונה מאז התאונה במניי'ן. ואז נזכרתי בשאלה חשובה במצבי "אבא, קשה לי לעמוד, מתי אני אעמוד בתפילה? בברכת האבות ומודים- כשצריך להשתחוות- או רק בקדושה?" אבא ידע שזה ממש חשוב לי לעמוד במיוחד אני, שמשתדל לעמוד כל חזרת הש"ץ בימים כתיקונם. "אממ, האמת שאני לא יודע. חכה, אני אתקשר לרב זבולון" ענה אבא והוציא את הפלאפון להתקשר. הרב זבולון זה רב היי'שוב שלנו. תוך כדי הנסיעה ובזמן שאבא דיבר הסתכלתי לצדדים לבחון קצת איפה אני. אני זוכר שפעם, חמש פעמים בשנה היי'נו יוצאים מהישיבה לשמח, להכשיר(בפסח), לדבר, לשמוע ולעשות כל מה שיבקשו. ופתאום להיות מהצד האחר הי'ה לי מוזר.. אבא סיי'ם את שיחת הטטלפון ופנה אליי' "טוב, תקשיב גבע, הוא אמר שאם תוכל תנסה לעמוד מתי שנוח לך ובעקרון אתה לא חיי'ב לעמוד. הוא מציע שאם תוכל תעמוד בשלושת הברכות הראשונות ובשלושת האחרונות ובקדושה כמו שאמרת." "טוב, תודה רבה.." הגענו לבית הכנסת. ואז אני נזכר שבכלל לא אמרתי 'הגומל' עדיי'ן, "אבא, מה עם הגומל? אני ויערה צריכים להגיד!" "כן,אתה צודק, היום יום שני, תגיד בקריאת התורה ויערה כבר אמרה בשבת.. אני רגע הולך דבר עם הגבאי בנושא" "אהה.. תודה אבא!" נגמרה התפילה, אמרתי 'הגומל', הצלחתי לעמוד לפי הצעת הרב ואפילו קצת יותר מזה- ברוך ה'. מצאתי כאן איזה בחור אחד, חילוני, רן, ממש נחמד שבא כמוני לומר 'הגומל' כי כמה חב"דניקים כאן בבית-חולים הציעו לו.. היו לו כמה שאלות אמוניות וכמה סטיגמות של חילונים על דתיי'ם שממש לא נכונות.. החלטתנו שאני אסביר לו קצת על הדת.. "תקשיב, רן, אני בכיף אסביר לך, רוצה שנשב כאן? או אולי בחדר כלשהוא?" "היום החבר'ה מהכיתה שלי באים אליי' אז אולי אח"כ אם אני לא אתעיי'ף.. אבל ממש תודה!" "טוב סבבה, יש לך את המספר שלי, אם אתה צריך משהו- תתקשר בכיף!" "סבבה, יומטוב!" "גמלך, אחי!" מצטערת שלקח הרבה זמן.. לימודים וכו'.. אי"ה ובעזרתו המשך יבוא..

בס"ד. חמשושיות יקרות! ההיכרות עם המוסרניקיות תתקיים ביום שני, ז' בתשרי בבית המדרש. בואו בשמחה! השביעית ("לא תהיה כזאת שנית...") על יד השלט עמדה נערה נאה וחייכנית ששיחקה בצמתה השחורה שהגיעה עד מותניה. לאחר מספר דקות של המתנה פנתה אליה בת. "את אור?" שאלה בחשש. "כן. ואת עמית?" השיבה בחיוך. "בטח. אז את תהיי המוסרניקית שלי בשנתיים הקרובות?" "כנראה. למה, לא טוב לך איתי?!" שאלה כשבת צחוק על פניה. "ת'אמת?! סתם. אל תיקחי אותי ברצינות... מה נלמד?" "מה בא לך? אני חשבתי על גמרא..." "בטח. רק גמרא." ענתה עמית וציניות נשמעה בקולה. "אני דווקא רצינית. את עוד תראי שזה נורא מעניין." חייכה אור למראה החמשושית הג'ינג'ית ההמומה שעמדה מולה. "מה רע? מי אמר שגמרא זה רק לבנים?" "מאיפה את רוצה להתחיל?" שאלה עמית בניסיון להיות עניינית. "נראה לי מהדף היומי, אבל נצטרך ללמוד כל יום ולא דווקא בשעות של המוסר." "אז נלמד בערבים. באיזה שעה נוח לך?" שאלה עמית. "תשע וחצי נראה לי יתאים." "יופי. מעולה." סגרה עמית. "אכפת לך שנדבר בחוץ?" ביקשה אור. "אני פשוט מקפידה שלא לדבר בבית המדרש". שתי הנערות יצאו מפתח בית המדרש והחלו לפסוע לעבר הפנימייה. הן הלכו על הדשא והתיישבו על הנדנדה. השמש החלה לשקוע ורוח קלילה נשבה על גבן, פורעת את שיערן. השמיים חשכו אט-אט, מחליפים את האווירה בעולם לרצינית יותר, עמוקה יותר. הבנות החלו להתפלל, מתנענעות בדבקות. שלושה צעדים לאחור, כריעה שמאלה-ימינה ולאחריה חזרה עמית להתיישב על הנדנדה. עמית הסתכלה על המוסרניקית שלה במבט רווי הערכה. דמותה של אור המתפללת תחת אור הפנס בלטה בחשכה השוררת סביב. היא הביטה בה מלמטה למעלה. רגליה הנעולות בטבע נאות מכוסות בגרביים לבנות, חצאית קומות שחורה נחה באצילות על גופה, ומעליה חולצה שחורה מתחת לטוניקה בצבע תכלת. היא נראתה אצילית, אך בו זמנית פשוטה. בת מלך. עמית נאנחה. 'מה שצניעות עושה לאדם... הלוואי וגם אני אזכה לצאת ככה אחרי האולפנא...' עמית התנערה מהרהוריה כאשר שמה לב שאור סיימה את תפילתה והתיישבה על הנדנדה. "אני רואה שאין לך ממש מצב רוח ללמוד. את רוצה שנדבר?" שאלה אור ברכות. "איך שבא לך..." הפטירה עמית. אור הבינה שהיא כבר איבדה אותה להיום והחליטה להרפות. "טוב, לא משנה. אז שיהיה לך לילה טוב! שמחתי להכיר!" *** הפלאפון צפצף. התקבלה הודעה חדשה. אור הוציאה את הפלאפון מכיסה וקראה את ההודעה. "מתוקה, לא אוכל להגיע הערב לשיעור הקבוע. אני בירושלם. אוהבת עמית." אור מיהרה להחזיר לעמית הודעה. "עמיתוש, גם אני בירושלם! איפה את? רוצה שניפגש?" עמית התקדמה לכיוון כיכר ציון, מסתכלת כל הזמן לצדדים. היא זיהתה את אור נשענת על פנס רחוב והתקדמה לעברה במהירות. עמית הסתכלה שוב ושוב לצדדים ואז שאלה את אור "תגידי, כיכר ציון זה לא המקום עם המסוממים?". אור צחקה. "ואם כן, אז?" "אז אנחנו עפות מפה ברגע זה!" אמרה עמית והצטרפה לצחוקה של אור. "טוב, אז איפה אוכלים?" המשיכה עמית לאחר שנרגעו מצחוקן. "נראה לי נקנה שווארמה וניקח אוטובוס לכותל. יש היום סיבוב שערים." "באמת? למה נראה לך הגעתי היום לירושלים? לשופינג?" שאלה עמית ופרצה שוב בצחוק. שתי הבנות המתינו לאוטובוס בתחנה. המולת האנשים מסביבן. פתאום נשמע קול האוטובוס המתקרב. אור הוציאה כרטיסיה ואמרה לנהג "שני ניקובים בבקשה". הן התיישבו אחת ליד השניה ושתקו. 'אין עיר כמו ירושלים' חשבה עמית 'כמה אני אוהבת לבוא לפה, שקדושת הכותל עוטפת אותי ואת ההרים סביבי, אני מרגישה שכל חטאיי נמחלו לי. מעין יום כיפור קטן. קהל האנשים שמקיף אותי הגיע גם הוא כמוני כדי להתפלל ליד שריד בית מקדשנו בתקווה שבקרוב נעמוד מצדו השני. כל כך הרבה קדושה טמונה במקום'. אור נגעה בעמית בעדינות ואמרה לה בלחש "הגענו. יורדים." אחרי תפילת מנחה קצרה בכותל ניגשו שתיהן לקבוצת הצעירים והתחילו להתקדם עימם בשירה וריקודים. "יש לך איפה לישון?" שאלה אור בדאגה. היה קשה לעבור מהאווירה הקדושה והמרוממת שהייתה שם לזרם החיים היומיומי. לדאגות הקטנות. "האמת? לא ממש. הייתי בטוחה שאני אספיק את האוטובוס לאולפנא." "יופי, בואי איתי לסבתא שלי. יש לה חדר שינה פנוי ואמרתי לה שהיום אבוא לישון בו." בקור הירושלמי העז, ההתעניינות האמיתית של אור חיממה לעמית את הלב. הן החלו ללכת לביתה של הסבתא.

הקדמה- אני מתנצלת על ההמתנה הארוכה, מעכשיו אני ישתדל בל"נ לפרסם את שאר הפרקים בתדירות גבוהה יותר. במשך הזמן שקדם ללוויה הצליחה איילין להחזיק מעמד ושידרה גבורה ואיפוק. אולם בעת הלוויה עצמה התמוטטה כל חומת הגנתה והיא פרצה בבכי חסר מעצורים. ידידה ותיקה של אימה המנוחה ניגשה אליה והניחה יד מנחמת על כתפה. איילין מחתה את עיניה במטפחת המשי הרקומה שאחזה בידה, אולם לא הצליחה להחניק את פרץ הבכי העז שאיים להתפרץ מתוכה שוב. הידידה דאגה שמא תחטוף התמוטטות עצבים בעקבות כך, אולם לא ידעה כיצד לנחמה. כאשר שבה איילין לביתה פרצה שוב בבכי בלתי נשלט ומיהרה לעלות אל חדרה, כשהיא מתעלמת מן המנחמים הרבים אשר מילאו את חדר המבוא של הטירה. כל חפצה היה לנוח מתלאותיו של היום הקשה אשר עבר עליה. בית היתומים סן- פטר איילין ננערה מהרהוריה. היא נזכרה בבקשתה של סמנתה ומיהרה להגיע אל אולם המשחקים. כאשר נכנסה מחאה כף וחניכותיה הסתובבו לעבר מקור הקול ונעמדו בשורה ישרה. "ובכן-דיברה איילין בטון נמרץ ותקיף- כעת היא שעת ארוחת הערב" חניכותיה הסתדרו בשורה עורפית ויצאו מן אולם המשחקים. לבסוף הגיעו אל אולם ענק מואר באור יקרות , מלא מפה לפה באומנות לבושות שחורים ובחניכות בגילאים שונים. איילין תהתה היכן תמצא מקום פנוי, אולם אחת מחניכותיה משכה בידה קלות," האומנת, הנה השולחן שלנו" והצביעה על השולחן הסמוך לדלת. לאחר שהתיישבו מסביב לשולחן הסגלגל, נעמדה אם הבית סמנתה והכריזה בטון חגיגי משהו: "אנו מקבלות בברכה את האומנת החדשה שלנו- העלמה איילין הריסון!" מחיאות כפיים חלושות ליוו את הכרזתה. איילין קיבלה בתודה את איחוליהן החרישיים של האומנות אשר ישבו בסמוך אליה. אחת האומנות בעלת עינים כחולות יוקדות אשר נראתה לאיילין מוכרת משום מה, קרבה לעברה ולחשה באוזנה כממתיקת סוד: "הנני מעריכה מאוד את תעוזתך הרבה, קיבלת את הקבוצה הקשה ביותר בכל בית היתומים! שמי אליזבט ובכל אופן, הנני שמחה להכירך." -אף אני שמחה להכירך" חייכה איילין אל אליזבט ולחצה את ידה המושטת. אחר נפנתה לסקור את המזון אשר היה מונח על השולחן. במרכז ניצבה קערה עם פרוסות לחם כפרי ולצידה קערה נוספת אשר הכילה תבשיל איטריות ובקר. בנוסף לכך נצבה בפינת השולחן קערה עם מרק ירקות סמיך ולידה טס נחושת עם פרוסות של פשטידת ירקות וקנקן מים ניצב בסמוך. איילין מזגה לצלחתה מעט מן התבשיל ואז הבחינה כי אחת מחניכותיה, בעלת שער אדמוני ועינים אפורות שזיק קונדסי ריצד בהן תדיר , כלל אינה נוגעת במזון אשר לפניה. איילין סברה שמן הסתם היא חסרת תיאבון ועל כן ביכרה שלא להעיר לה על כך. בתום ארוחת הערב ריכזה סביבה איילין את חניכותיה וחפצה לגשת עימן אל אולם המשחקים, על כן האיצה בהן להזדרז. כאשר ישבו לבסוף באולם כל החניכות תלו בה מבטים מצפים. איילין נעשתה נינוחה מעט. בקול רך וקטיפתי אשר תרם נופך מיוחד לאוירה הנעימה אשר שררה בחדר , החלה מספרת סיפור אגדה קסום לחניכותיה המרותקות... כאשר סיימה את סיפורה לבסוף, הבחינה איילין כי מרבית מן הילדות שקועות בשנת ישרים. היא נעמדה בהחלטיות : "ובכן, מי מכן מוכנה להראות לי את הדרך אל אולם השינה שלכן?" ילדה גבוהת קומה ניגשה אליה: "אני מוכנה האומנת..." איילין הילדות צעדו דקות מספר עד אשר הגיעו אל אולם השינה. החניכות ניגשו אל אומנתן: "האומנת, עיזרי לנו בבקשה להתארגן לשינה..." למרות שאיילין הופתעה מבקשה זו, היא עזרה בחפץ לב לחניכותיה הקטנות. אחרי כן, כאשר שכבו כולן במיטותיהן, עברה איילין ממיטה למיטה והייטיבה את השמיכות. אחר איחלה לכולן " ליל מנוחה" ועזבה את האולם כשהיא מקפידה לסגור את הדלתות ללא רחש. איילין צעדה אל עבר גרם המדרגות , ירדה במדרגות התלולות ורצתה לפנות אל משרדה של ננסי, אלא שאז חשה בטפיחה על שכמה. היא הסתובבה לאחור וגילתה מולה את ננסי כשחיוך קונדסי על פניה: " הנך סובלת מנדודי שינה?" - ממש לא. שמא נוכל להכנס אל משרדך? "בודאי" כאשר ישבו האחת מול רעותה, החלה איילין מדברת: " הנני מוכרחה לציין שחניכותי עושות רושם חביב למדי, אולם אחת מהן עוררה במקצת את דאגתי, כוונתי לילדונת ההיא בעלת השיער האדמוני. בשעת ארוחת הערב היא כלל לא טעמה מן האוכל. האם יש לכך סיבה כלשהיא?" ננסי נאנחה, " זהו סיפור עצוב... למעשה, ילדה זו היא השובבה ביותר מכל ילדות הקבוצה, האומנת הקודמת כלל לא הצליחה להתמודד עימה..." איילין תמהה מעט- "ילדה זו נראית לי ככל שאר הילדות, מדוע הנך סוברת כך?" ננסי השיבה- " עדיין אינך מכירה אותה היטב, מהר מאוד תיווכחי לראות כי צדקתי בדברי..."

פרק י' עינייה של בגנלד, רפרפו אל ההודעה, אך לפתע קפאו. היה כתוב בהודעה השלישית: ' גברת. אמו של ג'נוק. כוכב נורפיוס.' זה היה הכותרת. היא המשיכה לקרוא. ' את מתבקשת לבוא אלינו, במהירות האפשרית. אם לא, בנך, ג'נוק, ימות. יש לך שני בנים אצלנו. ג'ון.ראש ה-F.B.I.הסוכנות החשאית הפרדלית. בארה"ב. נ.ב.כשאת מגיעה, תתקשרי למספר זה 28614507 .זה מגיע אלינו. תשמרי קשר. היא לא האמינה למראה עיניה, ' יש לה שני בנים, בארץ ?.'היא חשבה במוחה האם להתקשר, או לא. ' ג'נוק נחטף. והוא בארה"ב ? ' היא זכרה את הארץ הזאת. היא קראה פעם על הארץ בעיתון. זה המדינה השלישית הגדולה ב"ארץ". והיא מדינה מאד חזקה וכ'ו. היא לחצה על המלבן הירוק. " כתיבת הודעה ". היא הקלידה את שמה של חברתה, ג'לסיתה. ג'לסיתה ישבה בסלון ביתה, כאשר הביפר שלה, ציפצף. "בגנלד." ראתה על הצג. היא פתחה את ההודעה: " ג'ל, לאיזה מדינה הנסיך נסע.? תעני מהר !!! " ג'ליסתה מיהרה לענות: " ארה"ב " ג'לסיתה מייד קיבלה הודעה נוספת. " וגם הבן שלי?" שאלה. בהתכתבות מתמשכת. "כן. מה קרה ? " שאלה. " אני הולכת לאסוף אותו. ביי." והמכשיר הראה, שכיבתה את המכשיר. ג'ליסתה הייתה המומה, ' מה עבר עליה ?' שאלה את עצמה. היא הדליקה את החדשות, ביינתים נגשה למטבח, להכין קפה. ' תמיד ידעה, שחברתה עברה טיפול שכחה.' המים התחממו, היא מזגה מים לכוס, בלי שידיה נגעו בשום דבר, כוחה היה גם כן בעיניים. ' זה נראה כאילו הבריאה.' חששה. "בגלנדונשה בדבדוה דבורה הכלמכינה הינדה." קרא לפתע השדרן בחדשות. ג'לסיתה קפצה ממקומה. זה היה שמה, המלא של בגנלד. " נעלמה היום מביתה." המשיך השדרן." אחרי ששמעה את החדשות על בנה, ג'נוק." ג'ליסתה, כבר ידעה שמשהו התבשל, לפני שהשדרן הודיע. " כל השומע עליה, נא להודיע לשר החוץ." השדרן הראה את מספרו של השר. ואז הראו את התמונה של בגלנד. עייניה האדומות סינוורו, הם היו מאד יוצאים דופן. ג'ליסתה החליטה, לא להסגיר את חברתה... היא הוציאה משהו, שנראה כמו מפה אלקטרונית. זה היה דבר חדיש מאד. היא פתחה את המכשיר, ולחצה על ה"חפש מקום." היא הקלידה, "חדר מקשרים" היה שבע מקומות. היא לחצה על הראשון, אור כחול הציף אותה מהמכשיר, חצי לעבר ראשה, וחצי לעבר רגליה. בדיוק לפני שהסוכן קניבולי נכנס לחדר. היא נחתה בחדר המקשרים, שלפני רגע נגמרה הנאום השבעה עשר של המקשר. היא הבינה שהגיעה למקום הלא נכון. היא מהרה ללחוץ על השני. אך גם זה הביא אותה לחדר מקשרים. ואז קלטה, היא מהרה להקליד, " חדר מקשר" רק מקום אחד היה רשום. היא לחצה עליו. היא הגיעה מחוץ לחדר, מפני שהחדר היה חסום מחדירות בסיגנון זה. היא עברה במסדרון, כששמעה את שמה, נאמר בחדשות. היא נבהלה, ומיהרה להיכנס לחדר צדדי. היה שם איש אחד, שדיבר בפלאפון שלו. הוא הביט עליה, ואז הסיט את עיניו והמשיך לדבר. הוא היה בחור חסון וגבוה, עם שיער שחור כפחם. היא נשמה לרווחה, ' הוא לא הכיר אותי' חשבה. ואז קלטה מדוע, אחרי שהסתכלה דרך הדלת על החדשות. היא כיבתה את עיניה. וכולם שמו אותה בזיכרון, כאחת עם עיניים אדומות, מסנוורות. ולא חשבו שזאת היא. היא ידעה כמה פרקים בלחימה, זאת לאחר שבנה, הטוב שבסוכנים, לימד אותה. ג'נוק היה הסוכן, שכולם פחדו ממנו, והרוב בגלל כוחו, ששלט בידיו. הוא לימד אותה הכל, בגלל שיום אחד, פרצו לביתה. והיא היתה לבדה בבית. הם גנבו הרבה, והכו אותה. אחרי כמה ימים, אכן תפסו אותם. אך ג'נוק התעקש, שתלמד להלחם. היא התקרבה בצעדים מתונים, לכיוון הסוכן שדיבר בפלאפון. היא חשבה איך לחסל אותו, היא מצאה את מבוקשה, מקל עבה במיוחד, על השידה. היא תפסה את המקל בידה, והטיחה אותו בכוח על ראשו של האומלל. שהשתטח ארצה. היא מיהרה להוציא את אקדחו המיוחד של הסוכן, מנרתיקו, . ואז לפתע הביטה על הפאלפון שבידו. זה היה פאלפון שאפשר לדבר עם השני, ולראות אותו. היא הביטה בפחד, על האיש שבפאלפון. זה היה חברו של הסוכן, שמיהר לקרוא לשומרים באזור. " אוי לא." צעקה. ומיהרה לצאת. זמנה היה קצוב.היא מיהרה לצאת. והתעכבה זמן מה, לטפל בבגדיו, היא ריקנה אותו. היא ניגשה למסדרון של "חדר המקשר".והתחבאה בפינה. היא ראתה סוכנים רצים לחדר, שלפני רגע הייתה שם. זה היה גם פעולת הסחה, וגם קבלת נשק, השיתוק. היא ניגשה לשני השומרים, ועמדה ביניהם. היא לבשה את מדיו של הסוכן המשותק, לכן לא זיהו אותה. היא שלפה את אקדחו, וכיוונה על דוּ ראשנים. היא לחצה על ההדק, ושני ראשי הסוכנים, נהפכו לקרח. זה היה אקדח קרח. היא הדפה במהירות את הדלת, היה שם מיטה כמו זה של רופא שיניים. המיטות ששכבו אנשים, הייתה נעולה. בתוך החדר, קפץ משהו מולה. היא זיהתה את סוגו, זה היה בחור מהסוג של המבריחים.סוודר עם דרקון אדום. כנראה רצה לברוח, והיא הפתיע אותו. האקדח שבידה, הועף מבעיטתו, של המבריחן. עכשיו היא הייתה פנים מול פנים, מול מבריחן. הוא הוציא סכין, היא הייתה מרוכזת, מנסה לזכור את מה שלימד אותה בנה. הוא ניסה לדקור אותה בחזה, אך ידו נתפסה, ונתעקמה, וסכינו נשר מאצבעותיו. היא תפסה את הסכין, והרימה אגרוף ישר לפרצופו. הוא קם במהירות, והרים לה אגרוף חזרה. היא קמה, והרימה לו בעיטה סונקרת ישר לבטנו. הוא התפתל מכאבים. ואז הרימה לו מכה בעורף, וזה גם, איבד את הכרתו. היא מצאה אקדח של ארץ, והכניסה אותו לכיסה. היא הרימה את האקדח המיוחד, והכניסה את זה לחגורתה. היא נשכבה על המיטה. והדליקה את המכשיר, שמביא למקמות, הפרטי שלו. היא לחצה בית. ואז מיהרה ללחוץ על הכפתור האדום. מפה של הכוכבים נפתח לעינייה. היא לחצה על "ארץ".-אמריקה. " לאן?" שאל המכשיר. קולות של סוכנים עלה מהפתח. היא מיהרה ללחוץ על הכפתור הכחול, במפה, שהיה כתוב מי נמצא שם, ואיפה. היא בדקה איפה הנסיך. שיקגו, היא בדקה איפה בנה, גם כן שיקגו. היא הקלידה שיקגו. זה אושר, מוכן לשיגור. היא לחצה על המקשר. ואז נעלמה, המיטה לביתה, והיא לשיקגו... *** " תרים ידים." אמר בקול של מנצח. 005 הרים את ידיו, הוא פחד מהנשק שג'נוק החזיק. זה היה הקלצ'ניקוב. נשק שאסור על פי החוק. זה יכול לירות משהו כמו, שלוש מאות כדורים בדקה ! " אתה הולך להרוג אותי, לא ? " שאל 005. "או, לא." ענה. " לא. אני לא יהרוג אותך." 005 שמח על הגילוי, זיק של תקווה ניצת בלבו. אך פניו נפלו, כשראה את עיניו, מציצים אליו באכזריות. " חבל לחסל, אם אפשר להוציא ממך תועלת." אמר בקול אכזרי. 005 הביט אליו, מפחד ממשפטיו הבאים. " אתה חשוב מספיק כדי להיות בן-ערובה. לא? " אמר, וצחק באכזריות. 005 הופל ארצה, ופיו נחסם במטלית יבשה. ג'נוק הוציא זוג אזיקים, וכְּפַת את ידיו. " אל תעשה בעיות. " אמר ג'נוק. " בשבילך." הוסיף. לפתע ג'נוק הוציא מכיסו, משהו שנראה כמו חלוק שקוף. הוא היה בגודל של אוהל. הוא הלביש את זה על שניהם. 005 הביט על רגליו, אך הם לא נראו. זה היה מעלים. הם יצאו מהפתח, וכמעט התנגשו בסוכן שנכנס לשרותים. ' בשביל מה הוא צריך אותי ? ' שאל את עצמו עשרות פעמים. הם יצאו מהפתח, וג'נוק הוביל אותו כמה רחובות. הם נתקלו באישה שמנה, שלאחר שנתקעו בה, חשבה שזה האיש שלצידה, והיא הרימה לו אגרוף לפרצוף. הם הגיעו לחניון קטן, בסימטה חשוכה אחת. מחסום כבד נפתח לכבודו. היה שם מכונית מדגם " יגואר", 005 נזכר, זה היה של ג'ורג' ווידר. הוא הוריד מעליהם את האהל הנעלם, והוסיר מעליו את מחסום הפה. " מה אתה עושה ? " שאל 005 בפחד. " אני צריך למצוא את בן המלך שלנו, ואת ג'ורג' ווידר, מכיר? " שאל בחשדנות. 005 לא אהב לענות תשובות ישירות. "למה?" שאל. " הוא ירה ברגלו." ג'נוק עבר עליו כמו רנטגן. מנסה לראות את תגובתו. " נכון." אישר לבסוף 005. " ואני צריך אותך, בשביל להוציא את ג'ורג' ווידר." אמר. והכניס את 005 לרכב שלו. הוא התניע ונסע. 005 הספיק לחטוף תנומה. לפני שהתעורר לקולו של ג'נוק. "הגענו" בישר. הוא הלביש על שניהם שוב את החלוק. והגיע לשער, זה היה שדה תעופה. אחרי שהם עברו, ( ללא בדיקות ) הוא ישב במטוס. אך הפעם לא הצליח להרדם. הם ישבו על המדרגות. האהל היה כמין חלוק. הוא היה מעלים, וגם יכלו לעבור בדיקות וכ'ו. בלי שיתגלו אך היה אפשר להרגיש אותם.- חיסרון ראשון. לכן ישבו על המדרגות. הם נחתו בוושינטונג D.C. עיר הבירה של ארה"ב. גם כאן הם עברו בלי בעיות. ג'נוק הלך לקנות ל 005 אוכל. 005 ישב על ספסל בפארק ציבורי. הוא היה רעב, לכן ג'נוק הלך למכולת ליד. שוטר שמן, שאכל בייגל, התקרב לעברו. אכן 005 היה נראה מוזר, כפות לספסל. הוא ניגש ל 005 ושאל בפה מלא, " מה?" הצביע על האזיקים. 005 פחד להגיד לו, לכן הוציא את ארנקו, ביד אחת, והוציא שטר של מאה דולר. אך ידו של השוטר נקפאה, כשלקח את השטר. בארנקו של 005 היה כתוב: 005 - ראש מחלקת מחקרי מיקרים, ב- F.B.I. הוא לא הספיק, לשאול, והוא השטתח ארצה. ג'נוק עמד מאחוריו, עם לחמניה עם נקניקיה. וידו הייתה אדומה, מהמכה שהחטיף. "דיברתם משהו ? " שאל בחשדנות. כשהוא פותח את לחמנייתו, הוא אף פעם לא אכל כזה דבר. " לא." שיקר 005. " תאכל, תאכל." אמר לו ג'נוק. כשהוא מחווה על הלחמנייה. לא היה ל005 תאבון. אך הוא אכל, מחוסר ברירה. כשגמרו, ג'נוק עמד ועצר טרמפ. מכונית "אהודי" שחורה, עצרה בשבילו. הוא נגש לנהג, ושלף אותו מהמכונית, כשהוא משתק אותו במכה. הוא החווה ל005, להכנס. הוא לחץ על הדוושה בשיא החוזק, וזה טס לו, כאילו המכונית היתה שלו. הוא עצר ליד בנין משרדים גדול, שהיה ליד בנין דו קומתי, ענק. הם לבשו שוב את האהל, והצליחו לעבור את המחסומים. זה היה הבית-כלא הגדול בוושינטונג. הכל היה טוב וחלק, עד שהגיעו לשער עצמו. הם הגיעו ליד שער מתכת ענק, שדרכו מאות אסירים קיוו לעבור. עוד חיסרון היה באהל, יכלו להריח אותו. 005 היה די חכם, הוא ידע שבבית כלא יש כלבים, ששומרים. לכן שמר בכיסו חתיכת נקניקיה. ברגע שהתקרבו לשער, זינק עליהם כלב "רועה גרמני." מאולף. ג'נוק היה מהיר תגובה, הוא הוריד מעליו את החלוק, והרים אגרוף ישר לאפו של הכלב. הכלב השתטח על הרצפה, אך לא וויתר. הוא נשך את ג'נוק ברגלו, ג'נוק הוציא את הקלצ'ניקוב, וירה בכלב, הכלב המסכן מת. השומרים ההמומים הרימו את ידיהם. הכל קרה תוך שניות. עשרות שומרים הקיפו אותו, ברובים. ואז השתמש בדבר שקוראים לו:" בן ערובה" במקרה זה היה 005. הוא תפס את 005 בצווארו. ואיים עליו אם רובהו כמטורף. כולם הכירו את ראש המחלקה. ותוך שניות, כל ה-F.B.I וה- C.I.A ועוד סוכנות חשאיות, ידעו על המקרה. הדבר היחיד שג'נוק דרש זה היה את ג'ורג' ווידר. מיד הביאו אותו אליו, אך הוא רצה גם את הנסיך... *** אף אחד לא ידע מה לעשות, חוץ מכמה אנשים שישבו בשיקגו. אלו היו 001-009 חוץ מ005 כמובן. הראשון שהגה את הרעיון, היה 007. הוא הצליח לקרוא במכשיר "אמא", באישית. והם החליטו לאיים על אמו. שהייתה גם אמו של 005. והם מיהרו לשלוח הודעה... *** אשתו כשקיבלה את ההודעה שבעלה בן ערובה, כמעט התעלפה. כל המשפחה, שזה כלל : אשתו, שני בניו, בתו , אחיו- דוד, גיסתו, שני אחיונותיו, אחיינו, ובן דודו. הגיעו למשרדו בפנטגון. ריצ'ל ( רחל ) המזכירה, קיבלה אותם ברחמים. היא התקבלה לעבודתה כמזכירה, לפני שנתיים. היא הספיקה להכיר את משפחתו היטב, ולקחה לליבה את כאבם. ריצ'ל היתה בת עשרים ואחת, בת לאמא יהודיה. אביה הנוצרי, נפטר בילדותה, כשהייתה בת שש. כמעט שלא הכירה אותו. בגיל שבע עשרה, החלה ללמוד קצת על יהודתה, ולבסוף נהייתה דתייה. בגיל תשע עשרה. היא רצתה לנסוע, ללמוד בישראל. אך לבסוף שיכנע אותה הכסף. והחלה לעבוד אצל 005 כמזכירה, נאמנה. היא ישבה איתם על הספה, והם חיכו במתח להתפתחויות. ריצ'ל נזכרה לפתע, כשדיברה פעם אחרונה עם 005. הוא סיפר לה, שיכול להיות שיש לו אח, ששמו ג'נוק... *** הבן הבכור של 005, יעקב, ישב על הספה, הוא היה בן ארבע עשרה, הוא הגיע מהישיבה. הוא הוציא גמרא קטנה, והחל להתפלפל. אחותו, ג'ינה, בת האחת עשרה, שעוד חודש, חוגגת את בת המצווה שלה. הוציאה "אייפוד", והתעמקה בעולם השירים. הקטן, ג'ים, בן העשר, היה משועמם. הוא החל לטייל ברחבי הפנטגון. לאחר שזנפו בו שלושה פעמים, נעלב, והלך לחניית המסוקים. לפתע שמע טייס, שדיבר שהוא נוסע לשיקגו, להביא את המפקד. ג'ים אף פעם לא היה בשיקגו, לכן החליט להצטרף לטיסה. הוא התחבא מאחורה, רק הטייס היה במסוק. הוא נשכב מתחת לכסא, מרוב עייפות נרדם. הוא התעורר, לאחר שהרגיש שהם נחתו. הטייס יצא מהמסוק, ג'ים חיכה דקה, ויצא. צי של מסוקים נגלה לעיניו, ועל הכל היה מוטבע בצהוב: F.B.I הוא התלהב מזה, אבל לפתע עוד מסוק נחת. ומרוב הרוח כמעט נפל. זה היה בניין מאד גבוה. הוא עקב אחרי הטייס, הוא נכנס איתו למעלית. הטייס לא הבין, מה עושה פה ילד? אך חשב שזה בן של אחד המפקדים. כשג'ים יצא מהבנין, היה כבר חושך. הוא רצה לחזור הביתה, אל אמא. הוא החל להסתובב ברחובות שיקגו, שהם מאד מסוכנות. לבסוף התעייף, ונרדם ליד יער גדול. *** הגלים התנפצו על האבנים בקול. היער השומם היה מפחיד את כולם. מקהלת עורבים, פרצו "בשירה". עורב אחד הגיע, ונחת על משהו מדמם, ליד הים. הוא הקריב את מקורו, לעבר הדם. לפתע הבזק לבן פגע בו, והעיף אותו למרחקים. שערו הלבן התנופף ברוח, הוא לא יכל לעמוד. כבר כמה ימים שהוא שוכב כאן בלי לעשות כלום. אוכל חיות ועופות, פירות -בר, הוא רצה כבר להגיע לביתו. הוא נח מספיק, חשב. הוא הורה בעצבעו על החור שברגלו, וזה החל להתרפא. הוא הצליח לקום על רגליו, ולהטלטל על מקלו. ' אני חייב לנקום.' השביע את עצמו. לפתע, כשיצא מהיער, שמע נחירות. הוא נגש לבדוק מי נוחר, ומצא ילד כבן עשר, שוכב על המדרכה, יושן לו שינת ישרים. ' נקמה.' זה מה שראה שיוכל להנפיק מהילד, ' נקמה .' הוא העיר את הילד, ושאל לשמו. הילד המופחד, נרגע כשראה את פניו הרכות של הזקן. " ג'י..ם." ענה בגמגום. " מה השם של המשפחה שלך? ושל אבא שלך ?" שאל, כצלפוחית דבש. הילד הורגל לא לדבר עם זרים, אך הזקן נראה איש טוב. חשב. " סיג..ל, ד..ן סי..גל." ענה גם כן בגמגום. " במה הוא עובד ? " שאל. הפעם ג'ים קצת חשד. כשראה שהילד מסרב,אמר לו, " רוצה לראות משהו ?" הילד הנהן. הזקן הרים את עצבעו,ואור לבן השתחל ממנו. " מגניב." התפעל ג'ים. " אתה יכול לפגוע במישהו ?" שאל ג'ים, הוא אהב אקשן. הזקן, הורה את עצבעו הקמוטה, לעבר חתולה רחוב, והיא החלה לרקוד בלט באוויר. " כמו, הארי פוטר" התלהב. הזקן כמובן, לא ידע מי זה. "עוד משהו? " שאל. והצביע על נמלה שעלתה על גלימתו. הנמלה גדלה למימדים של אריה. היא מיהרה לתקוף את ג'ים, אך הזקן גימד אותה שוב. הוא חיזק את אמונתו של ג'ים בו. " במה אבא שלך עובד ? " שאל כבדרך אגב. "ב- אף ביי איי. " ענה. עיניו של הזקן, אורו ברשעות. ואז הביט בעיניו של הילד, וקרא את מחשבותיו. הוא הבין שהוא בנו של 005. שבגללו פחד לצאת ממחבואו... המשך יבא... אי"ה

בס"ד סורי שלקח לי כל כך הרבה זמן. תהנו. כוכב היקום – פרק י"ב עוד פעם חוזר... "טרינס! בוא מהר! מצאתי את דריונה!" "אה??" "דריונה! כוכב שנמצא קרוב למערכת הדרונונדים! אני מכיר את המערכת הזאת-" "אתה יודע איך להגיע הביתה? באמת תעזור לי?" טרינס התלהב והתקרב לגולושקום. "הבטחתי לך עזרה. אני אקיים אותה." שניהם המשיכו לצפות הכוכב המתקרב. "טוב. אני אנסה לסדר במחשב הספינה מפה הביתה. עלינו להתחיל לפנות 120 מעלות...ואז לפנות בכיוון ישר לכיוון אנסניה..." גולושקום עמד רגע, מאמץ את ראשו להזכר.. "רגע. אבל מה יהיה איתי?" שאל קול קטן מפינת החדר. "מה יהיה איתך? את תרדי איפה שאת רוצה לרדת, לא? באת איתנו כי רצית למצוא טרמפ." אמר טרינס. ארו הביטה בו במבט מוזר. היא רק שתקה. "טרינס. אינך מבין. אין לה לאן ללכת." אמר גולושקום. הוא פנה אל ארו: "תוכלי להשאר איתנו אם תרצי, אבל אולי כדאי שתלכי עם טרינס- " "מה זה? לא אמרתי-" "הוא גם מחפש את בני מינו." גולושקום התעלם ממחאתו. "תודה. לא." אמרה ארו. היא הלכה לה. טרינס הביט אחריה. מה אני אמור עכשיו לדאוג לה? בקושי אני מצליח לדאוג לעצמי! חשב לעצמו. הוא קלט את גולושקום מסתכל עליו. "מה?!" הוא שאל בעצבנות. גולושקום הסיט את מבטו ממנו ולא ענה. הוא חזר להתמקד בעבודתו. הייתה שתיקה כמה רגעים. טרינס בחן דברים סביבו בחדר הניווט. זהו זה! הכי טוב זה החללית הקומפקטית הזאת. צריך שגולושקום ילמד אותי מה לעשות עם קריאת הרדאר...הוא הבחין במשהו במסך הרדאר והזדקף. "גולושקום, מה זה? עוד כוכב?" "מה? כן..רגע..." גולושקום היה שקוע בחישוב של משהו. הוא סיים להקליד משהו ופנה להסתכל ברדאר. "מה זה באמת? רגע- זה לא כוכב וגם לא כוכב לכת...אה! חללית!" "מה זה? חללית? עוקבים אחרינו?" טרינס נדרך. שניהם קירבו את פניהם למסך. גולושקום פנה להגאים והיטה את החללית בסיבוב. החללית השניה עשתה בדיוק כמוה. "גולושקום תן לי! אני אטפל בתימרונים ונתחמק מהם!" טרינס קפץ, התיישב מול ההגאים ותפס אותם בידיו. "טוב מקסימום מהירות!" ענה גולושקום. הוא הרים את המוט הגדול למקסימום מהירות. טרינס החל לסובב ותמרן את החללית שמאלה . "לא זה לא עוזר! צריך להתחמק מהם! להערים עליהם! תפוס את ההגאים ואני אשים הילוך על! ברגע שאשים את ההילוך את תפנה חזק ימינה! ושב מהר וחגור את עצמך!!" אמר גולושקום. "טוב מהר!" צעק טרינס שהמשיך לנסות להמריץ את החללית. הוא חגר את עצמו היטב לכיסא וכך עשה גם גולושקום. גולושקום לחץ על כפתור אדום גדול בלוח הכפתורים. בווווווווווווווווווווווםםםם! היה הדף חזק נורא ושניהם נהדפו על כיסאותיהם (טוב שהיו קשורים). החללית המשיכה מעוצמת ההדף קדימה- גם כשהסתיימה הטיסה המהירה. טרינס וגולושקום בדקו את הסביבה וראו לשמחתם שהחללית הזרה נעלמה. "טרינס! שים מהירות גבוהה ונעוף מפה." טרינס שם מהירות גבוההו הם החלו לנווט בין הכוכבים. "לא! טרינס החללית עשתה הילוך על אחרינו!" אמר גולושקום. טרינס הביט במסך, ראה את החללית שוב מאחוריהם, וקילל. גולושקום קם ממקומו. "אני הולך לחבר משהו. כבר חוזר." הוא טס מהחדר והשאיר את טרינס לבד. פתאום הם שמעו רעש יריות . "יורים עלינו! טרינס עשה סיבוב!" נשמע קולו של גולושקום במקשרים. (מכשירים שאיפשרו להם לשמוע כל מה שקורה בחללית.) "לא! זה בסדר! אני יורה עליהם!" נשמע קול קטן במיקרופון. "ארו? את יורה?" שאל טרינס. "אל תדאגו. אני משתמשת ברובים של החללית!" נשמעה התשובה. הם הביטו במסכים המצלמים את כל חדרי החללית ומה שקורה בהם והבחינו בארו יושבת בחדר הלחימה, ליד לוח גדול שהדגים את מה שנראה לחללית. רובה הועמד מול הלוח וארו אחזה במתגים המכוונים את הרובה ומפעילים אותו. "מה? תזהרי לא לפגוע שחללית שלנו!" "איך בדיוק אפגע בה אם אני יורה ממנה?" נשמעה התשובה הכועסת. "עזוב אותה. תן לה לעשות את עבודתה." אמר לו גולושקום. היריות פנו לעבר חללית האויב, ובנס היא התחמקה מההפתעה הלא רצויה. ארו המשיכה לירות בפראות, אך החללית המשיכה להתחמק במהירות רבה מידי. "די! את סתם מבזבזת תחמושת!" צעק טרינס. "אל תירי סתם! תכווני את כל היריות!" צעק עליה טרינס. "אבל ככה בלתי אפשרי לפגוע! אני יודעת מה אני עושה!" צעקה ארו בחזרה. היא המשיכה לירות צרורות. "תעשי נעילת פגיעה." אמר לה גולושקום. "מה? מה זה?" "תלחצי על הכפתור הירוק שמשמאלך- לחיצה ממושכת עד שאת רואה את חללית האוייב מסומנת בירוק בוהק- זה אומר שהרובה ננעל עליה- ורק אז תירי." ענה גולושקום. ,בסדר." צייתה ארו. היא אכן החלה לירות יריות יותר מדוייקות, אך משהו מוזר קרה: היריות פגעו בחללית אך לא הזיקו לה. "מה זה, זה לא פוגע! " צעקה ארו בתסכול. "אוי גולושקום מה זה?" שאל טרינס והצביע על המסך מולם. מולם, מול החללית, עמד גוש ענק של סלע בחלל. "מהר תטה!" טרינס היטה את החללית ובנס הצליח להתחמק מגוש הסלע. "יש עוד! כמעט נתקלת בהוא. שים לב מה אתה צריך לעשות ולא למה שארו עושה!" קבע גולושקום. בחריקת שיניים טרינס פנה להמשיך להתחמק. "גולושקום! מה אתה עושה שם? אני צריך את עזרתך-" "כבר חוזר!" ענה גולושקום. "אבל-" פתאום נשמע פיצוץ וטרינס קפץ לאחור כשראה שהפיצוץ נמצא מולו. "הי מה?-" הגוש שהיה רק לפני רגע מולו התפוצץ. "טוב מאוד. זאת ארו." אמר גולושקום. "מה? מה היא עושה?" כעס טרינס. "תרגע! היא מצילה את החיים שלך!" ענה לו גולושקום. ארו הפנתה את כוח היריות למשהו חשוב יותר- פיצוץ הסלעים שעמדו בדרך. "חיסלתי ששה כבר!" נשמע קולה עליז. "יופי!" התעצבן טרינס. מה היא מנסה להוכיח? חשב לעצמו. הוא יצא טיפש מכל העסק. הוא עצמו כמעט ריסק את החללית על סלע ענקי אחד שבא לו בהפתעה. "תמשיכו כך! אתם עושים עבודה מצויינת! אני עובד שניה על החיבורים... עוד כמה רגעים.." "מה אתה עושה? אכפת לך לומר?" צרח טרינס כשגוש עף ממש מולו וטרינס ביצע הטיה והתחמק ממנו. "הם לא יורדים לנו מהזנב!" צעקה ארו. " ואני לא מצליחה לפגוע-" "אני כבר מסיים!" ענה גולושקום. ארו ירתה צרור מלא ופוצצה שורה מוזרה של סלעים שחסמה את הדרך. "תזהר!" היא צעקה, לטרינס, אבל זה היה מאוחר מידי- חלקיק של סלע עף ליד החללית, פגע בה והעיף את כנפה. טרינס נלחץ והיטה את החללית חזק- בום בום – החללית עברה טלטלה עזה. שני סלעים קטנים נתקלו בזנב החללית ומחצו אותו. "סיימתי! טרינס- תלחץ על הכפתור האדום שוב!" אמר גולושקום. טרינס מיהר וחבט בכפתור. בוווווווווווווווווווווווווווווווווווום.

פרק ז' 005 זינק על האקדח, הוא תפס אותו בשני ידיו והעיפו מהמרפסת הפתוחה. במהלך זה פתח 005 את גופו למכה, הבריון הבלונדיני הרים אגרוף הישר לפרצופו של 005. הבלונדיני קפץ מהמרפסת ישר לגינה שלא הייתה רחוקה. 005 השתטח על הרצפה , דם החל לרדת מאפו השבור. הסוכנים ששמעו רעש הגיעו לחדר בזה אחר זה. הם החלו לטפל באפו, והשכיבו אותו על המיטה בחדרו, הוא היה מעורפל חושים. העינים האכזריות של הבלונדיני כשהכה אותו, העבירו בו צמרמורת, שהצליחו להזכיר לו ימי ילדותו... מרתף- ברלין- גרמניה-תש"דצרחות נשמעו במרתף של ביתו."זה התינוק." ניחש.הוא לקח מהמטלה את רובהו, וירד למרתף.האמא נבהלה בראותה את הנאצי בפתח, ומהרה להשתיק את התינוק." הוא עיצבן אותי." ירק לפניהם."או שאתם מביאים לי אותו, או שאני יורה בארבעתכם." הצביע אל האבא ואמא ואל הילד בן השלוש עשרה, ובן התשעה ימים. "לא" זעק האב. הוא כיון אליו את רובהו, וירה ברגלו. האם נבהלה עד מוות. וגוננה על תינוקה שאך לפני שמונה ימים את כל זה סיפר לו אחיו, שגדול ממנו בשלושה עשר שנים. וסיפר לו גם על ההמשך... "שנינו היינו לבד במרתף מופחדים. וחיכנו לבאות, לפתע נשמע קולו של אבא ברקע:' בני היקרים, לכו לדוד שמואל משם הוא ידאג לכם ' אבא גנח.תפשתי אותך בזרועתי, וברחתי איתך דרך המערה שבמרתף. המערה נכרתה לפני שנים רבות, והיתה מובילה מהבית, ליער מחוץ לעיר ברלין. אביך כשהחל השלטון של ימ"ש הגה רעיון, היה לו ידיד גרמני טהור, הוא ביקש מהנאצי את ההמשך ידע דן לבד : הם שלחו אותו ואת דוד, אחיו, לבית ספר יהודי בעיר. כבר בגיל צעיר גילו את כשרנותיו של דן, כחוקר. בגיל שתים עשרה. וכך היה : יום אחד יהודה, חברו הטוב ביותר, הביא לכתה גביע מכסף, יקר מאד. כולם התלהבו, ונתקהלו סביבו. כך היה בהפסקה הראשונה, בהפסקה השניה,ההתלהבות פחתה, וכולם ירדו למטה לשחק. כשחזרו כולם מוזעים לכתה, נשמעה זעקה מפיו של יהודה: " הגביע נעלם." כולם החלו לחפש בכל הבית ספר, את הגביע הנעלם. אך הם לא מצאו אותו. ולאחר יום. הסיפור נשכח מלב כולם, חוץ מיהודה, כמובן... ודן, חברו הטוב. יהודה בקש מדן בתחנונים, שימצא את הגביע. וסיפר לו בלחש: שהגביע של סביו, וקיבל אותו בירושה. דן החל לעקוב אחרי סימני אצבעות, בתיקו של יהודה. ואז החל לקחת מכמה ילדים, תביעות אצבעות. ולסוף גילה את הילד הגנב. אך לא רצה להלשין, אז הוא הלך לילד, וביקש ממנו יפה את הגביע. הילד הגווין צבעים, והסכים להחזיר בתנאי ,שדן ישבע לו : שלא יגלה ליהודה מי גנב. דן הסכים מחוסר ברירה, והחזיר ליהודה את הגביע. וקיים את הבטחתו... לאחר היסודי, עבר לישיבה תיכונית. לאחר שלשה שנים, הלך לנסות את מזלו כשוטר. לאחר שראו השוטרים את כשרנו. החליטו למסורו ל F.B.I. ושם החל במקצעו, עשרות שנים. עד שהפך לאחד מהסוכנים הבכירים ביותר. ושמו הקודי היה 005. * * * 005 קם ממטתו בכבדות. ראשו היה מסוחרר, האגרוף שחטף היה כואב. האכזריות של הגרמני, הזכירו לו את המכות שחטף מהצעיר בגרמניה. אבל משהו בעיניו התכולות שלו, הזכירו לו את אמו, שראה בתמונה בביתו. אך הוא היה מוזר , להיות איש נורמלי. המחשבות רבצו על ראשו ללא הרף, הוא סילק את כולם מראשו, ויצא מהחדר. הוא הציץ בשעון שהיה תלוי על הקיר. השעה היתה חמש אחרי הצוהרים . הוא ישן שמונה שעות. הכל התנהל כשורה, הסוכנים התכוננו לרדת לבית חולים. היה כפול סוכנים, משום המקרה עם הבלונדיני. לפתע נגש סוכן אל 005 ונגע קלות בכתפו. " המפקד קורא לך." והלך לדרכו. 005 מיהר לחדרו של ג'ון, ודפק בדלת. סוכן חסון במיוחד פתח לו את הדלת. "כן?" שאל בקור, את 005. "המפקד קרא לי." ענה מתעלם מגאוותו הפגועה. לאחר כמה דקות שנדמו לנצח, נתן לו הסוכן להכנס. 005 נכנס לחדר והביט סביבו, בלשים מקצועים חקרו את החדר למצוא עקבות. הוא נגש לפתח חדרו של ג'ון, שחיכה לו בקוצר רוח. " שב ! " פקד עליו בחביבות, כשהוא מצביע אל הכורסה מולו. "תודה שהצלת אותי." פתח ג'ון עוד לפני ש 005 הספיק להתיישב. " עכשיו אני מרגיש בטוח יותר, גם בגללך, וגם בגלל הסוכנים המובחרים שבאו." ג'ון נראה מרוגש כולו. " בא נלך לבית חולים." קם ג'ון ממקומו, ויצא. הוא סימן ל 005 לבוא אחריו, לאחר שיצאו מהחדר , המשיך ג'ון ללכת. 005 עקב אחריו עד שהגיעו לפינה חשוכה. באותו זמן הגיעו הסוכנים אחריהם, וג'ון סילקם בידו. לאחר שהסדיר את נשמותיו, שאל את 005 : "מה השם של אמך? " 005 לא חזה לכזאת שאלה. " דבורה הינדה." ענה. " למה? " שאל. "לא סיפרתי לך מה עוד קרה כשהבלונדיני הכניס אותי לחדר." פתח ג'ון. וחכה לשאלתו הברורה של 005. "מה? " השאלה כמצופה הגיעה. " הוא אמר לי, שבא מכוכב ששמו היה נור...לי..וס, או מורפ...יוס, משהו כזה." ניסה להזכר. " ואז אמר לי שמטרתו למצוא את הזקן, ולנקום בג'ורג' ווידר." 005 הופתע 'איך הם יודעים?'. " ואז שאלתי אותו מה שמו. הוא ענה לי ששמו ג'נוק. ואחר כך שאלתי אותו האם כל אנשי הכוכב נראים כמהו. והוא ענה לי :' לא, אמי גם כן נראית כך, ואבי נראה כמו שאר אנשי הכוכב.' 'מה שם אמך? ' שאלתי אותו. והוא ענה לי: ' אמי היא משוגעת. בכל אופן קוראים לה בגלנדונשה בדבדוה דבורה הכלמכינה הינדה.' ואז סימן לי לשתוק, והבנתי ששאלתי מספיק שאלות. והשם הזה הזכיר לי משהו, אני מתכוון לשלישי ואחרון." גמר ג'ון את שטף דיבורו. " אתה בטוח?" לא האמין 005 "דבורה הינדה?" " כן." גם ג'ון התפלא. ואז אזרתי אומץ ושאלתי אותו שאלה אחרונה...." אמר ג'ון, כממתיק סוד. המשך יבוא אי"ה

פרק ד' ביתו של ג'ורג' ווידר היה בולט בכפר ברסון הקטן, מפני גודלו של הבית המפואר לעומת הבתים האחרים, הדלים. הכפר ברסון היה כפר שקט, מרחק נסיעה של חצי שעה נסיעה מהעיר הגדולה שיקגו. הכפר עצמו היה דומה לכל כפר טיפוסי אחר. חוץ מהבית ההענק שבלט בגודלו. הבית היה רחוק מכל שאר בתי הכפר, ובלי הזמנה אף אחד לא היה מעיז להכנס לשעריו. ג'ורג' ווידר היה מנהל חווה טיפוסית בכפר. אך זה לא היה מקור כספו האמיתי... ג'ורג' ווידר קיבל את כספו מעבודה שלילית. ג'ורג' ווידר היה סוחר סמים,הוא היה מקבל סמים מברזיל ומוכר אותם בכל רחבי ארה"ב. ג'ורג' היה עובד חצי יום בחווה, וחצי היום השני היה נוסע לעיר שיקגו, ושם באיזה רחוב אפל היה עושה את עיסוקיו... * * * בסוף יום אחד,חצי שעה לפני שהיה אמור לעזוב את משרדו, נכנס אדם זקן אחד עם שער לבן וחלוק ארוך. ומחמת החושך לא יכל לראות את פניו של הזקן היטב.הזקן לא היה נראה כשאר האנשים שהיו נכנסים אליו בכל יום. אנשים שהיו רוצים לקנות סמים היו בדרך כלל צעירים עם צלקות גדולות ואנשים מגודלי שער אך הוא לא נראה אחד שרוצה לקנות. הזקן ניגש אל ג'ורג' ושאלו:"מה זה פה?" עיניו התכולות של הזקן ושלו נצטלבו "מה זה ענינך" ענה לו ג'ורג' בבוז. "שאלתי".חיוך נמצרך על פיו של הזקן כשדיבר "מפני שבחוץ זה נראה בית מתמוטט ומבפנים..."הזקן הסתכל על המשרד ושרק בפליאה "זה נראה ארמון...אז מה זה?"שאל, והסתכל שוב בעיניו של ג'ורג' "פלילי?" שאל הזקן. ג'ורג' הביט בשעונו כאילו אף אחד לא איתו במשרד.השעה היתה 12:55. ב-1:00 היה אמור לגמור את עיסוקיו ''אני יצא חמש דקות קודם'' חשב, וקם מכסאו. הוא הלך לכיוון היציאה ולקח איתו את התיק המשרדי שלו, ויצא מהמשרד בלי להביט על הזקן "המנקה יסתדר איתו" מלמל. אך הזקן יצא אחריו. הוא החל לפסוע בסימטאות הצרות של שיקגו. הזקן המשיך לעקב אחריו,ג'ורג' פסע במהירות עד שנכנס לחניון התת קרקעי של האזור. הוא רץ לכיוון ה"יגויאר"שלו הוא לחץ על השלט רחוק,ונכנס למכונית, הוא התניע ונסע לכיוון היציאה מהחניה. הוא היה אמור להכניס את הכרטיס והשער יפתח. הוא הרהר:'מי זה הזקן הזה'. הוא הוציא מכיסו את הכרטיס ופתח את החלון. הוא ניסה להכניס כהרגלו את הכרטיס אךזה נתקע במישהו לתדהמתו זה היה הזקן הוא חסם את החריץ. הזקן חטף מידיו את הכרטיס והכניס את זה לכיסו. ג'ורג' פתח את הדלת בכעס,אך חזר מייד לרכב,על חגורתו של הזקן היה פגיון קטן. הזקן חשב שניצח.אך להפתעתו ג'ורג' נסע אחורה עד סוף החניון,וסחט את הדוושה לתומה, הוא נסע במהירות מטורפת לכיוון השער. הזקן קפף הצידב בבהלה. "היגואר" התנגשה בשער ושברה אותו. הוא דהר במהירות לכיוון ביתו. פעם ראשונה שמישהו חמק ממנו מבין הידים.אני ינקום חשב בליבו הזקן... * * * ביתו של ג'ורג' ווינדר ג'ורג' הכין לעצמו קפה. כל הילדים שלו ואשתו נסעו לחופשה בשוויץ. עברו כבר יומים מאז הסיפור עם הזקן,וזה עדין לא נמחק מלבו. דפיקות תלשו אותו ממחשבתו הוא ניגש לפתוח. בפתח עמד חבירו ביל. ביל היה חבר שלו לעבודתו בסמים.הוא ניגש להכין לו קפה ושניהם נגשו לשבת ולשתות. אך לפתע... הדלת נעקרה מציריה, אור לבן הציף את הפתח.בפתח עמד הזקן... ג'ורג' וביל זינקו ממקומותיהם, ביל שלף את נשקו וירה לכיוון הפתח, הכדור פגע במשקוף. ג'ורג' רץ לחדרו ופתח את המגירה והוציא את האקדח מהמגירה ורץ לסלון. הזקן לפתע נעלם מהפתח והופיע ליד ביל, ביל נבהל ושמט את נשקו הזקן הצביע על הנשק וזו כאילו נורתה נפגעה בצד השני של הקיר.לפתע נשמעה יריה... ביל היה המום, הזקן התקפל מכאבים,ג'ורג' ירה בו ברגלו.ביל ניסה לתפוסו אך לפתע הזקן נעלם... הוא הופיע בבית הגנן הזקן הרוסי בוריס... בוריס היה גנן ותיק במשפחתם עשרות שנים. והוא היה מאד נאמן בביתם של הווידרים. הזקן הרוסי ראה הבזק אור לבן ואז שמע קול יריות והוא פחד " מה הולך שם?" שאל את עצמו. "האדון בסדר?" הוא ניסה לצאת מביתו אך קול מוזר נשמע מאחוריו הוא נבהל והסתובב במהירות,מולו ניצב זקן, עם שער לבן ודרך האור הקלוש שבביתו, ראה את פניו של הזקן המוזר שקפץ לביקור בביתו באישון ליל כעס.. הזקן התקרב אליו בצליעה, 'ירו בו ברגלו' שיער. "במה עובד האדון שלך?" שאל לפתע הזקן. בוריס ידע על מקור עבודתו של אדונו אך לא חשב להגידו לזקן הצולע. "במה?" שאל בקול מאיים. בוריס קלט שהוא בצרה, ומרוב בהלה תלש את המעדר שהיה תלוי על הקיר. והרימו אל על הוא ניסה להכות את הזקן,אך לפתע המעדר הורם בכוח פלאים ונמנע לרצוץ את ראשו של הזקן. לפתע רעיון גאוני נכנס למוחו של בוריס, הוא תלש את המגרפה מהקיר וניפץ את הנורה הקלושה של הבקתה חושך ירד על הבית של הגנן, בוריס הוריד בתנופה את המעדר והכה את כתפו של הזקן. לפתע אור לבן עז ביותר הציף את כל בקתתו של הגנן. האור יצא גם כן מהסדקים והחורים של הבקתה לכל הסביבה... ביל וג'ורג' קלטו שהקוסם הלך להתנקש בגנן המסכן, לאחר שראו אור חזק כזה שלא ראו מעולם,בוקע מבקתתו. הם פרצו לתוך ביתו של הזקן הרוסי, אם פנסים רבי עוצמה שלקחו מביתו של ג'ורג'. שום קוסם לא נראה בסביבה, מה שנגלע לעניהם דרך פנסיהם הפחיד אותם מאד: הגנן המסכן שכב על הרצפה ללא רוח חיים.מעדר היה שבור לשנים , הרס רב נראה בבקתה העלובה. "נשאיר את זה לחוקרים" מלמל ג'ורג' בפחד,"חוקרים?!, רק זה חסר לנו" כמעט צעק ביל. "אל תדאג" ענה לו ג'ורג' "הם לא מכירים אותי" גיחך. אך לפני שעזבו לקרוא למשטרה, הספיקו לראות סיגריה לבנה בוערת...ודועכת לאחר זמן... המשך יבא אי"ה

בס"ד פרק א'-טומי בלו... _____________________________________________________________________________________________ זה היה לילה חשוך וגשום... הגשם ניתך ארצה בשאון רב, הרוחות געשו והשמידו כל מה שעמד בדרכן, פשוט סיוט... מה שהפליא אותי מאוד, הייתה העובדה שהבניין הרועוע שבקצה הרחוב לא הועף מיד, ולא רק שהוא לא הועף, ולא רק שהוא לא זז אפילו במילימטר, אלא, שהרוח לא חדרה אליו! הגשם לא נכנס דרך החורים הרעועים בגג! מוזר... מוזר מאוד. מתוך הבית נשמעו קולות פטפטת של שתי נשים... "אני כל-כך מודה לך, הרוחות פשוט החריבו את ביתי! אם לא היית מכניסה אותי, הייתי עפה עד אמריקה, ובחזרה!", אמרה אישה נמוכה ורזה, אל ההפך הגמור ממנה: אישה גבוהה ושמנמנה. "באמת?!", אמרה ביובש האישה הגבוהה, "מה קרה, לוסי?". האישה, ששמה הוא לוסי, כנראה, השיבה: "הרוח פרצה את התריסים, והעיפה את כל הכלים והרהיטים הקלים! היא העיפה את המפיות, הצלחות מהפלסטיק, המפה, הכסאות, ה-". "טוב, טוב, שמענו", אמרה האישה השניה "טוק, טוק, טוק!", נשמעו דפיקות על דלת העץ הבלויה. "מי שם?", צעקה האישה השנייה, שהיא בעצם "ליידי שורט". "ליידי שורט!", גערה בה לוסי, "הרסת לי את האוזן!". "טוק, טוק, טוק!", שוב נשמעו דפיקות. "אוף", מלמלה לעצמה ליידי שורט, "מי זה דופק בשעה כזאת?!". "טוק,טוק,טוק!". "אני באה, אני באה!", שאגה ליידי שורט. היאי פתחה את הדלת... ____________________________________________________________________________________________ דמות כהה נראתה עולה בגרם המדרגות הרעוע, המוביל אל דלת ישנה ורעועה, שנצבת בפתחו של בית קומות רעוע עוד יותר... הדמות התעסקה במשהו, הניחה אותו על מפתן הדלת, ודפקה עליה. "טוק,טוק,טוק!". "מי שם?", נשמעה צעקה מן הבית. הדמות נסוגה לאחור, אך לא הלכה. "טוק, טוק, טוק!". לא נשמע שום רחש מן הבית. "טוק, טוק, טוק!". "אני באה, אני באה!", נשמעה שאגה. הדלת נפתחה, והדמות ברחה. ____________________________________________________________________________________________ ליידי שורט הביטה אל הרחוב הקר והמוצף. לא היה שם איש. "אין פה אף אחד, לוסי!", צעקה אל חברתה, וסגרה את הדלת. או יותר נכון ניסתה לסגור את הדלת... "לוסי, יש פה משהו!". "מה זה?", שאלה לוסי. "לא יודעת...", אמרה והרימה את החפץ שהפריע לסגירת הדלת, "היי, זו עריסה!", פלטה. "באמת?", התרגשה לוסי, "אולי זה תינוק!". "מה גורם לך לחשוב כך?", התעצבנה עליה ליידי שורט. "טוב, מכיוון שזה בית יתומים, ואת המנהלת שלו, וזה הפתק היה רטוב כולו. לא בגלל הגשם, אלא בגלל דמעות... הכתב נראה כאילו נכתב ביד רועדת... בס"ד לכבוד ליידי שורט מנהלת בית היתומים הריני מפקידה בידייך המסורות את בני אני מקווה שהוא יגדל ויהיה בן ראוי לאביו ולאימו תמסרו לו שאני אוהבת אותו... אמא

בס"ד פרק א'-טומי בלו... _____________________________________________________________________________________________ זה היה לילה חשוך וגשום... הגשם ניתך ארצה בשאון רב, הרוחות געשו והשמידו כל מה שעמד בדרכן, פשוט סיוט... מה שהפליא אותי מאוד, הייתה העובדה שהבניין הרועוע שבקצה הרחוב לא הועף מיד, ולא רק שהוא לא הועף, ולא רק שהוא לא זז אפילו במילימטר, אלא, שהרוח לא חדרה אליו! הגשם לא נכנס דרך החורים הרעועים בגג! מוזר... מוזר מאוד. מתוך הבית נשמעו קולות פטפטת של שתי נשים... "אני כל-כך מודה לך, הרוחות פשוט החריבו את ביתי! אם לא היית מכניסה אותי, הייתי עפה עד אמריקה, ובחזרה!", אמרה אישה נמוכה ורזה, אל ההפך הגמור ממנה: אישה גבוהה ושמנמנה. "באמת?!", אמרה ביובש האישה הגבוהה, "מה קרה, לוסי?". האישה, ששמה הוא לוסי, כנראה, השיבה: "הרוח פרצה את התריסים, והעיפה את כל הכלים והרהיטים הקלים! היא העיפה את המפיות, הצלחות מהפלסטיק, המפה, הכסאות, ה-". "טוב, טוב, שמענו", אמרה האישה השניה "טוק, טוק, טוק!", נשמעו דפיקות על דלת העץ הבלויה. "מי שם?", צעקה האישה השנייה, שהיא בעצם "ליידי שורט". "ליידי שורט!", גערה בה לוסי, "הרסת לי את האוזן!". "טוק, טוק, טוק!", שוב נשמעו דפיקות. "אוף", מלמלה לעצמה ליידי שורט, "מי זה דופק בשעה כזאת?!". "טוק,טוק,טוק!". "אני באה, אני באה!", שאגה ליידי שורט. היאי פתחה את הדלת... ____________________________________________________________________________________________ דמות כהה נראתה עולה בגרם המדרגות הרעוע, המוביל אל דלת ישנה ורעועה, שנצבת בפתחו של בית קומות רעוע עוד יותר... הדמות התעסקה במשהו, הניחה אותו על מפתן הדלת, ודפקה עליה. "טוק,טוק,טוק!". "מי שם?", נשמעה צעקה מן הבית. הדמות נסוגה לאחור, אך לא הלכה. "טוק, טוק, טוק!". לא נשמע שום רחש מן הבית. "טוק, טוק, טוק!". "אני באה, אני באה!", נשמעה שאגה. הדלת נפתחה, והדמות ברחה. ____________________________________________________________________________________________ ליידי שורט הביטה אל הרחוב הקר והמוצף. לא היה שם איש. "אין פה אף אחד, לוסי!", צעקה אל חברתה, וסגרה את הדלת. או יותר נכון ניסתה לסגור את הדלת... "לוסי, יש פה משהו!". "מה זה?", שאלה לוסי. "לא יודעת...", אמרה והרימה את החפץ שהפריע לסגירת הדלת, "היי, זו עריסה!", פלטה. "באמת?", התרגשה לוסי, "אולי זה תינוק!". "מה גורם לך לחשוב כך?", התעצבנה עליה ליידי שורט. "טוב, מכיוון שזה בית יתומים, ואת המנהלת שלו, וזה בס"ד לכבוד ליידי שורט מנהלת בית היתומים הריני מפקידה בידייך המסורות את בני, ששמו טום בלו... ד"ש לטומי... אמו האוהבת!

טרינס מיצמץ ופקח את עיניו. קרוב לפניו היו זוג עיניים סגולות גדולות שהביטו בו בשקט. טרינס התעורר מיד והרים את ראשו מיד, אך העיניים נעלמו. הוא הביט סביבו ומצא את עצמו עדיין קשור לכיסא שלו, בתוך תא הטייס. היה בלאגן שלם בחדר- המון דברים נפלו מארונות ונשברו על הרצפה, אבל הוא היה בריא ושלם. וכך גם גולושקום. הוא היה שרוע על כיסאו, קשור אליו גם כן ונראה היה שהוא איבד את ההכרה. הוא נזכר בעיניים הסגולות. הוא שפשף את עיניו. "בטח דמיינתי את זה." אמר לעצמו. "גולושקום," הוא לחש. הוא הרגיש משום מה צורך ללחוש. "גולושקום, תתעורר!" גולושקום פקח את עיניו הקטנות והתרומם. "טרינס אתה בסדר?" הוא שאל. "אני בסדר. יש! הצלחנו להתחמק מהם!" טרינס פתח את חגורותיו. "יכול להיות שהתרסקנו." אמר גולושקום וגם הוא החל לפתוח את חגורותיו. "אני לא חש את החללית טסה." "אבל איפה התרסקנו?" טרינס ירד מכיסאו והסתכל בחלונות של הספינה. כל מה שראה שם היה מרחבים אינסופיים של לבן, ערפילים לבנים בוהקים, והשמיים היו סגלגלים ויפים. "גולושקום, יש לך מושג איפה אנחנו?" "מקום יפה." אמר גולושקום. "מה זה?" "המקום הזה מאוד יפה." "מה זה יפה?" טרינס לא הבין. "הפאוורים לא לימדו אותך מה זה יפה? יפה זה משהו שמוצא חן בעיניך." "מה זה מוצא חן בעיני?" "אינך יודע מה זה דברים טובים. שכחתי שלפאוורים אין מושגים טובים ויפים. לא נורא. אתה תלמד. מוזר, אין לכוכב הזה לא שמש ולא כוכבים. כל מה שמאיר אותו זה השמיים. אני לא רואה שום צמחים. כנראה אין כאן חיים." "מחשב, אפשר לנשום פה?"שאל טרינס את מחשב הספינה. "חיובי. רמת חמצן 55% -" "לא צריך פירוט!" קטע טרינס את דברי המחשב. "מעניין למה לא התרסקנו." "באמת מעניין. צריך לבדוק אם נשבר משהו בכל זאת." אמר גולושקום. "אני אצא ואסתובב במקום. אתה תתקן." הציע טרינס. "טוב. שמור על עצמך." טרינס יצא מפתח החללית וירד ממנה. ברגע שדרכו רגליו על האדמה הבין למה לא התרסקו. האדמה הייתה ערפילים כבדים, מוצקים. הם היו רכים ונעימים כשטרינס נגע בהם בידו. הוא עשה צעד וחש שהוא קופץ עליהם ברכות. הוא החל להתרחק מהספינה. הוא הבחין שמולו הערפילים גבוהים יותר, כמו עצים גבוהים ביער. הוא נכנס לתוך הערפל הסמיך. הוא רק ראה עוד ועוד ערפל סמיך. טרינס החליט שזה הזמן לחזור לחללית שלו, לפני שילך לאיבוד במקום הזה. אפשר ללכת לאיבוד בקלות בנוף החד גווני הזה. והוא לא ראה כאן עד עכשיו נפש חיה. אבל אז קלטה אוזנו רישרוש מאחוריו. טרינס הסתובב, אבל לא ראה שום דבר מלבד עננים על עננים. פתאום משהו שקוף חלף על פניו במהירות. הדבר המשיך הלאה וטרינס התחיל לרוץ אחריו במהירות. הוא התחיל להבין שזה משהו כמו יצור חי, כי הדבר ברח ממנו. הוא עקב אחר היצור עד שהדבר נכנס לתוך גוש ערפילים גדול במיוחד. טרינס נכנס אחריו.הוא עבר את הערפילים הסמיכים ולפתע מצא את עצמו בקצהו של מעגל גדול, שחומותיו היו ערפילים לבנבנים. שם הוא סוף סוף ראה את היצור. זה דמה לציפור, אך הוא היה לבן שקוף. הוא הזכיר יותר צל ולא משהו חי. הוא היה שקוף, אך היו חבויים בו גוונים רבים של צבעים עדינים- ורוד, כחול, צהוב. היו לו זנבות ארוכים, אך לא כנפיים. הוא התעופף כמו סרט שעף ברוח, אפילו שעמד במקומו. זנבו היה שובל ארוך שנע והחליף צבעים. אך זה לא היה הכל. מבין העננים הופיעה פתאום דמות קטנה וצנומה. היא הייתה בעלת שיער שחור ארוך, גלי ועבה. עורה היה לבן לגמרי, והעיניים היו גדולות וסגולות. על המצח שלה היה תכשיט בעל צורה מוזרה. הדמות לבשה כותונת לבנה גדולה. משהו היה בה מוזר. הדמות הזו דמתה לו! הדמות התקרבה אל היצור המוזר. שתי רגליים, שתי ידיים, ראש עם אף פה ועיניים! מרוב התרגשות הוא שינה את תנוחתו. באותו רגע היא הזדקפה. אוזניה שמעו רחש. היא הביטה סביבה בחשש. איך זה יתכן שהיא שמעה אותי? רק הזזתי את היד! חשב טרינס. אך הדמות לא המתינה עוד רגע. בבת אחת היא הסתובבה וברחה לצד השני. "חכי!" צעק אחריה טרינס והחל לרוץ בעקבותיה. היא הגבירה את מהירותה, וגרמה לטרינס להאיץ את מרדפו. טרינס בקושי הצליח לעמוד בקצב שלה. היא הייתה מהירה. היא הספיקה להעלם מאחורי עמוד ענן ענק כשטרינס שמע יבבה. הוא נעצר.היבבה התמשכה, ואחריה באו עוד יבבות. היבבות היו עצובות, כאילו משהו נורא קרה. טרינס עבר את העמוד הגדול שהיא נעלמה מאחוריו ועצר במקומו, נדהם. הוא נכנס לקרחת עננים מעגלית. שם הם היו. מעגלים מעגלים של יצורים ערפילים מרחפים, שנראו כמו היצור שראה מקודם. הם כולם התעופפו במעגלים, אשר היו מסודרים למופתי אחד מעל השני. זה היה יפיפה, וטרינס עצר כדי להתפעל בשקט. "אלו מלאכי שובל."נשמע קול מאחוריו. טרינס הסתובב, והדמות הייתה שם. "מלאכי שובל?" טרינס הביט בה ופתאום נרתע. זו הייתה אותה דמות, אך פניה היו מוזרים – העיניים היו שקועות, קטנות ורחוקות אחת מהשנייה. העור היה לבן שקוף. לאף הייתה צורה של עיגול בולט שבמרכזו היו שני חורים גדולים. הפה היה גדול ורחב... עכשיו הדמות כבר לא כל כך דמתה לו.... טרינס הסב את מבטו. הדבר הזה נראה רע ולא נעים. "מי אתה?"הוא שאל אחרי כמה דקות של שתיקה. "אני בת." היא הביטה בו כאילו נפל מהשמיים. (מה שנכון נכון) "את מה?" הוא לא הבין את ההבעה על פניה. "בת!" "מה זה?" "מה זאת אומרת מה זה?" "מה זה בת?" "בת זה בת! אתה לא יודע מה זה בת?" "מה זה בת?" "אמממ... בת זה...." "אתה בעצמך לא יודע מה זה בת!" טרינס כבר התרגז. "אני פשוט לא יודעת איך להגדיר את זה!"גם היא התעצבנה. "רגע, אני מבין את השפה הזאת שלך!" "אבל תפנה אלי כמו בת! כמו אשה!" "מה?" "אוף! נו מה!" "חכה רגע, אני רק רוצה לשאול על הכוכב הזה-" "לא! עדיף שתסתלק מכאן! ותיקח את הדבר הנורא הזה שלך!" "מה?" טרינס התחיל להרגיש שהוא מסתחרר. הוא הבין שהיא מתכוונת לחללית משהו ביצור הזה הזכיר לו משהו... "רגע, בת זה כמו...אאאא....אאאא..אמ...." "אמא! אמא שלך!" "אמא?" פתאום הוא שמע צלילים באוזניו. המילה נשמעה מוכרת כל כך.... איך זה שאני מכיר.... "מה אתה בדיוק? אתה נראה כמונו, אני מבינה את השפה שלך.... אני לא מבינה..." טרינס הסתכל בה. "איך קוראים לך?" הדבר הזה התנהג מוזר. "ארו. קיצור של ארומנינדה. ארומנינדה לבית לאונרס." "שם מסובך." "סליחה? אתה מסובך!" "מה זה?" אף פעם לא דיברו איתו ככה. "והשם שלך?" "השם שלי?" שאל טרינס כדי להרוויח זמן. "כן השם שלך! תענה!" "אני לא יכול לומר." "מה?! אני כבר הצגתי את עצמי! עכשיו תורך!" "איך אני יכול לדעת שאפשר לסמוך עליך?" "מה?!" היא נראתה כמו רגנו כשמתחשק לו לחנוק את טרינס. "זה לא הוגן! אני כבר אמרתי לך את השם שלי! ואין פה אף אחד שיפגע בך חוץ מ-אופס!" היא סתמה את פיה. היא נראתה כאילו אסור היה לה להגיד זאת. "חוץ ממי?ממך?"שאל טרינס באי הבנה. " אני הולכת לקרוא להורים שלי עכשיו אם לא תעוף מכאן!" "שקרנית! באמת אין פה אף אחד." "איך אתה יכול לדעת? טוב,"היא אמרה ונשמה עמוק. "די. נראה לי שאנחנו סתם מתנהגים כמו אחי ואחותי..."פתאום היא נראתה עצובה מאוד. היא התחילה לרעוד משום מה והעבירה את ידיה על עיניה. "את מזכירה לי מישהו. זה מוזר. את השפה שלך אף פעם לא שמעתי, ועכשיו אני מבין אותה... איך זה יתכן?" פתאום הוא ראה שהיא מתיישבת וטומנת את ראשה בידיה. "מה קרה?" הוא אף פעם לא ראה מישהו מתנהג ככה. "שששום דבר."היא קמה והכתה במצחה. היא מחתה משהו מפניה. "אתה כל כך מוזר. אתה נורא דומה לנו... איך הגעת לכאן? אף אחד לא הגיע לכוכב הזה המון זמן..." "לא, פשוט עשינו הילוך על ענקי.. מה זאת אומרת אף אחד לא הגיע לכאן? אני חייב גם לדעת, את בן אדם כמוני?" "בן אדם? לא. אני אולשנית." היא אמרה בגאווה. "מה זה אולשנית?" "לא חשוב. אוי, אני לא יכולה לדבר איתך. זה לא אמור להיות ככה!" היא נעלמה. "מה?" זה היה כל כך פתאומי וטרינס מצמץ והביט סביבו. היא פשוט נעלמה ברגע. "יכול להיות שחלמתי שפגשתי את הדבר הזה?..." טרינס דיבר לעצמו בקול. הוא הסתכל סביבו, מנסה להחליט איך בדיוק ימצא את הדרך חזרה לחללית שלו. הוא הלך לאיבוד. יופי! פתאום, כאילו בתגובה למחשבותיו, ניצת פס רחב וכחול וחצה את העננים הצפופים. נדהם, טרינס התקרב לפס. הוא היה ארוך, ויצא משדה הראיה שלו. טרינס הניח רגל על הפס. הפס נזהר לרגע. הוא התחיל ללכת על הפס. רגע! זה יכול להיות מלכודת! חשב. אבל איזו דרך אחרת יש לי? גם ככה אלך לאיבוד כאן. טוב, נלך ליד הפס, במרחק בטוח. טרינס התרחק מהפס מרחק ניכר, עד שהעננים הסתירו לו אותו. הוא התקרב לפס מספיק עד שראה אותו והתחיל ללכת לאורכו, אך ממרחק בטוח. הדרך דווקא לא הייתה ארוכה. לאחר זמן מה של הליכה הוא כבר הגיע למישור בו חנתה החללית. והיא אכן עמדה שם, ללא פגע. "מדוע לקח לך כל כך הרבה זמן?"שאל אותו גולושקום ברגע שמצא אותו טרינס בחדר המנועים, מתעסק בחוטים וכבלים שונים. "אממ, ראיתי דברים מוזרים כאן." "כל כוכב הוא מוזר." "כן, אבל כאן יש לי מן הרגשה מוזרה," גולושקום עצר כדי להביט בו. "איזו הרגשה? מה ראית?" "אני חושב שקודם כל נסתלק מכאן. הדיירים של הכוכב הזה לא נחמדים." "בזמן שלא היית כאן אני בדקתי את הדברים ויש בעיות. הזכוכית שעוטפת את תא גבישי הרתיוס ושומרת על האנרגיה התנפצה-". "גולושקום," טרינס קטע אותו. "אנחנו חייבים לברוח מכאן." גולושקום רק הביט בו. הם התארגנו ליציאה. הכל היה תקין בחללית, אך היא כבר לא הייתה יפה ונוצצת כמו שהייתה פעם. עבר עליה הרבה. הם המריאו ועזבו את הכוכב היפיפה. איכשהו, טרינס חש קשור מעט לכוכב הזה. הוא היה בלתי רגיל, מוזר, וזה מה שגרם לו לחוש מעט שונה ממה שחש פעם. מעניין מהו היצור שפגשתי שם. חשב לעצמו. היו לו רגליים וידיים כמו לטרינס, אם כי מראה פניו לא דמה לו כל כך.... הם כבר עזבו את האטמוספרה של הכוכב והשאירו אותו מאחור. טרינס וגולושקום ישבו בחדר הטייס ודנו לאן בדיוק לפנות – גולושקום היה חייב לבדוק מסלולים שיובילו אותם לגלקסיה של בני גזעו – וחיפשו, יחד עם מחשב החללית, מפות בין כוכביות שמגיעות לאזור של גולושקום. מסתבר שלפאוורים יש מידע רב על גלקסיות ביקום, ולבסוף הם מצאו משהו- מפה שתוביל אותם לאזור שגולושקום הכיר, משם יוכל לקחת אותם לגלקסיית אאודרונום, לגלקסיה שלו. "טרינס, עדיין לא ענית לי בקשר למה שראית בכוכב שעזבנו עכשיו." "גיליתי כמה יצורים מוזרים... יצור שקוראים לו-" קולו נקטע כששמעו קול אחר, מוכר לטרינס, מפתח החדר. "מלאך שובל." זה היה היצור שטרינס פגש! טרינס קפץ מכיסאו. היצור עמד שם בפתח, משלב ידיים. "אני אחסוך לו גם את ההסבר עלי. אותי הוא פגש שם." המשיך היצור. "מה אתה עושה כאן?! איך עלית לחללית שלנו?!" שאל טרינס בתדהמה. "החללית הזאת לא שלכם. היא של היצורים המגעילים האלה, הפאוורים." הדמות אמרה. "אני לא מאמין!" אמר טרינס בכעס. "התגנבת לחללית שלנו ואתה עוד מעז להתחצף!" "את, את מעיזה להתחצף! כבר אמרתי שאני בת!" "את נקבה." אמר גולושקום. "כן! הנה מישהו שמבין משהו!" "סלחי לי, אבל מה את?" שאל גולושקום. "הדבר הזה אולשני!" אמר טרינס. הוא כבר לא ידע כיצד לתקשר עם הדבר הזה. "אבל אין עוד אולשנים, נכון?" "אני רוצה לדעת מה אתם עושים כאן." ענתה דמות. היא הייתה כל כך מוזרה. היה לטרינס הרגשה שמשהו בה הוא לא טבעי... "איך קוראים לך?" שאל טרינס. "אני ארומנינדה. אתה יכול לקרוא לי ארו." היא אמרה לגולושקום. "גולושקום. אז את הגעת מהכוכב שעזבנו עכשיו?" שאל גולושקום. "כן. יש לכם חללית מעניינת. טכנולוגיה מיושנת קצת, אבל לא נורא..." "מיושנת? זו הטכנולוגיה הכי מתקדמת של הפאוורים! איך את יודעת מה הטכנולוגיה-" טרינס התחיל להתעצבן אבל ארו לא נתנה לו להמשיך. "אני יודעת כיוון שאתם מטיסים אותה עדיין על חומר. הא? אצלנו לא צריך חומר כדי להטיס את החלליות." "אני באמת לא מכיר את הגזע שלך."אמר גולושקום. "אבל את דומה לטרינס." היצור צחק: "מה פתאום! אנחנו הרבה יותר יפים!" "לא הייתי מתגאה ביופי שלכם..." מר טרינס ובחן את העיניים הקטנות שלה והאף הפחוס. ארו פשוט נעצה בו מבט. המבט הזה בא לומר משהו, וגרם לטרינס לחוש מוזר יותר מאי פעם. "אני עשיתי את הפס הכחול שהציל אותך, טרינס. כדאי שתכבד את זה." "יש לכם טכנולוגיה באמת מתקדמת." אמר טרינס. "לא. זה לא טכנולוגיה. עשיתי את זה בידיים." "זאת אומרת שיש לך יכולות קוסמיות? לא פלא שהצלחת להתגנב לחללית." אמר גולושקום. "כן." היא אמרה בגאווה רבה מידי לטעמו של טרינס. "אני יכולה גם לתקן את המנועים שלכם." "מה?" שאל טרינס. "תוכלי לתקן את הזכוכית העוטפת את גבישי הרתיוס?" שאל גולושקום בעניין. "רוצים לראות?" היא הלכה לכיוון חדר המנועים. איך לעזאזל היא יודעת שזה שם?! חשב טרינס. הם הלכו אחריה. היא נכנסה למפלס התחתון של החללית, לתוך חדר המנועים. שם ראה טרינס, בדיוק כפי שגולושקום סיפר לו, את הגבישים. הזכוכית שעטפה אותם, בצורת ביצה שוכבת שברזל מחזיק אותה, אכן הייתה סדוקה, ומידי פעם יכל טרינס לראות אור מבזיק מתוך הסדקים. ארו נגשה לזכוכית. היא שמה את ידה על הזכוכית ועצמה עיניים. היה לרגע שקט. פתאום אור כחול בקע מידה של ארו שהתפשט על הסדק, אך פתאום הוא כבה. "אופס." היא אמרה והביטה בהם. "לא הצליח לך?" שאל טרינס. "לא, פשוט לא כיוונתי את המחשבה נכון...מצטערת-" "ההתנצלות לא מתקבלת! את יכולה להרוס את הזכוכית ככה! תעזבי את זה." "אל תדאג. היא תתקן את זה." אמר גולושקום בנחת. "היא לא! היא מתעסקת באנרגיות! האנרגיה של הגבישים נוגדת את האנרגיה שלה. עדיף שלא תנסה לתקן את זה." "יופי!" היא אמרה בכעס. היא הושיטה את ידה במהירות ואור פשט מידיה לזכוכית. "מה את עושה!" קפץ טרינס, אך לנגד עיניו הסדקים בזכוכית החלו להתקטן. הם התאחו ונעלמו כמו לא היו. "טוב מאוד." אמר גולושקום. "אף פעם לא עשית דבר כזה, הא?" אמר טרינס. "ואם לא, אז מה?"היא אמרה בהתרסה. "עובדה שהצלחתי. היית רוצה שלך יהיו הכוחות האלו. אתה סתם מקנא!" טרינס התעצבן והסתובב ללכת. "את סתם תינוקת!" הוא אמר. ארו וגולושקום נשארו מאחור. "אל תתרגשי ממנו." אמר גולושקום. "הוא בהלם שסוף סוף הוא פוגש מישהו שנראה כמוהו." ארו חייכה. "אין לי שום בעיה איתו. שיריב עם עצמו." "אני מציע שנבחר כבר כיוון טיסה ונצא לדרך." אמר גולושקום.