יצירות של אדרת

דם, אש ותימרות עשן, גוף מחבק נשמה, מבין ענני להבות הכבשן כותבת יומן מלחמה. יומן רווי דם ודמעות, קרעים של נייר נחרכים, רגליי מתבקעות על סלעי הגבעות, גביעי הדמעות נשפכים. חרב חדה לוטפת צוואר, זוהי חרבך המאיימת, וכל עוד הגוף לא שייך לעבר - אני עדיין קיימת! ואמשיך להיות, על רגליי לעמוד, גם אם תחשוב כמובן שאת שנותיי אתחיל לאמוד - לא אניף מולך דגל לבן. עד אחבוש את פצעיי, ובשקט אישן, עד גופי שוב ילבש נחמה, ולמראשותיי ניחוחות הכבשן - פרי תלוש מיומן מלחמה.

רוצה להיבנות מחדש, אבל משהו אותי מרסק, רוצה לצעוק שכולם ישמעו, אך משהו אותי חונק. ולמרות שאתה לא לוחץ, ואמרת: "לך אחכֶּה"! אני כמו מרגישה שנחסמתי, והפחד אותי מכֶּה. ואולי זה יקח יום-יומיים, קצת קשה לי להפיק לקחים, אך לא ארשה לך לעולם לחכות לי לנצח נצחים. בפניך פתוחה הדלת, עלי היא עוד נעולה, כי אתה כבר נושעת מקדם, ואני עוד מצפה לגאולה...

ואולי זו אני שטעיתי, שמיהרתי מבלי להביט, ואולי זו אני שעשיתי, האשמתי מבלי להחליט. ואולי זו עוד רוח שטות שמרחה שוב חיוך על שפתיי, ואולי כל כולי זו טעות, בלי חשבון של כיצד ומתי. ואולי כולם חכמים, יודעים יותר טוב מכולם מה טוב לי, מה רע בחיים, עת צאתי כבואי לעולם. ואולי אם תתן הזדמנות ותפתח שערים בפניי, אז אלמד איך לחיות ולמות בלי חשבון של כיצד ומתי.

אם תחזור, זה רק בתנאי - שתחבוש את פצעיי שצרבו דמעותיי. אם תחזור, זה רק בתנאי – שתמחוק את חותמך החקוק בכף ידך. אם תחזור, זה רק בתנאי - שתכיר במציאות: אני כאן לא בטעות. אם תחזור, זה רק בתנאי - שתניח לנפשי להיות אדם חופשי. אך אם לא תחזור, זה רק בתנאי - שתבטיח קבל-עם שלא תחזור לעולם! מוקדש לאחד שהיה פעם ה-אחד והיום הוא סתם אחד...

קרעים אחרונים של חוסר ודאות, אינם, אתה עכשיו יודע. את הימים הנוראים (ולא רק של אלול), קול השופר פה מבקע. המדבר השומם מתחיל פתע לחיות, מהברק המשתקף בעיניך. וצחוק של ילד הבא מן המרחק, אותו אימצת אל לִבֶּךָ. עכשיו כשהשמש כבר לא מכוסה, וגרון חנוק שוב נושם, צלילי החירות שרים באזניך: אכן – עזרי מעם השם. מוקדש לך!

וילון מוסת, וקרן שמש משכיחה דמעה של אמש. וקולך לוחש לי חרש: "עוד נותרה טיפה של רגש". "מי אתה?" אני שואלת, מענה - לא מקבלת. זה רק דמיון ללא תועלת, כי המציאות עוד מבלבלת. שקיעה דקה, ושביל אפור מוביל אותי לאין חזור. וילון נסגר כבה האור, אתה לא כאן, האם תחזור?..

זו לא הדמעה, שמעיניי שוב זולגת, זו לא כף היד, שלגעת מסתייגת, זו לא הנשימה, שמגופי נעתקת, זו לא עוד תקוה, שממני מתרחקת. זה לא הייאוש, שעטף את חיי, זה לא המחנק, שטרף את חושיי, זה לא אור חמה, שסינוור את עיניי, זה לא חול הים, שסדק את ימיי. זה רק הלב, שפרץ גדרותיי, זו אני, שלא נעלתי דלתותיי, אז אם צריך להאשים, תפנה אליי! (כי בשביל מה אני כאן? תסביר אולי..?)

זהו זה! נכתב בבוקר שאחרי ה... הנר כבה, האש דועכת, נשמתי מזדקפת והולכת. שלום תמימות, שלום שלוה, האם אי פעם אדע, אחוש, ארגיש מהי אהבה? הנפש מתקפלת בתוך קופסה קטנה, הניחו לה! השליכוה המימה! היא כבר תמצא לה אי בודד, עם הרוחות היא תתיידד. כי זהו זה, הגיע הזמן להתקלף מהצביעות, מהאיפור, עד כאן! סוף סיפור.

הלוואי, והיה לי האומץ, לעמוד מולךָ כמו תמיד, ולפרוק את אשר בי חבוי. הלוואי, והיתה לי היכולת, להרים את רגליי הכושלות, ולברוח ממצוי לרצוי. ואולי - כי יש מישהו שלמעלה שומע, מנגב דמעותי הרותחות, שצובעות את פניי בדם. ומתי גם עלי יכתבו אגדה, של "חיים באושר ועושר", מעצם היום הזה, עד עולם...? (מתי?...) רותי יקרה, זה בשבילך...

בֵּין הַטִּפּוֹת צְעָדֶיךָ נִשְׁמָעִים, "הִכָּנֵס הַבַּיְתָה, יִהְיֶה לָנוּ נָעִים". בָּאָח הָאֵשׁ בּוֹעֶרֶת, מְחַמֶמֶת אֶת לִבְּךָ, בַּחוּץ סוּפָה סוֹעֶרֶת, כַּמָה טוֹב שֶׁיֵּשׁ אוֹתְךָ. הַיְלָדִים כְּבָר יְשֵׁנִים, שְׁעַת חֲצוֹת שְׁתִיקָה רַכָּה, אֶת גּוּפְךָ אָז אֲכַסֶּה לִשְׁנָתְךָ הַמְּתוּקָה. אוֹ אָז אֵצֵּא, אֶסְגֹּר הַדֶּלֶת, לֹא יוֹדַעַת אִם אָשׁוּב, אֶל הַלַּיְלָה נֶעֱלֶמֶת, "לַיְלָה טוֹב לְךָ, אָהוּב"...

שכחתי אותך, די! אתה כבר לא חלק מחיי! מחקתי מספר ושם מיותר, שלא יגיע איזה "אולי". שכחתי אותך מעכשיו! לא עוד הודעות או מכתב! רגש מיותר מאדם לא מוכר, כשעוד חלמנו: "לנצח נאהב". שכחתי לעולם ועד! ומי כליבי יהיה עד? אז למה הודעה אותי הפתיעה לפני שעה? למה? למה? הגד!! (והרי כבר שכחתי אותך....)

שָׂדוֹת לְבָנִים, מִתְנַעֲרִים מֵהַשֶּׁלֶג הַצַּח, וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם לִבָּהּ אֵלָיו נִלְקַח. הַכְּפוֹר כְּבָר הִפְשִׁיר, עָלִים יְרוּקִים רְטוּבִים, וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם הִתְאַחֵד זוּג אוֹהֲבִים. טֶרֶם שְׁקִיעָה, בְּשִׂמְלָה לְבָנָה אָז עוֹמֶדֶת, וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם טַבַּעַת עַל אֶצְבַּע עוֹנֶדֶת. לִבּוֹ וְלִבָּהּ נִקְשְׁרוּ, וְיָדְעוּ - לְתָמִיד זֶה נוֹעָד, מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם אֱלֵי נֶצָח, אֶל עָד...

וּבָעֶרֶב, כְּשֶׁהַצְּלָלִים נָגְעוּ בָּאֲדָמָה, הִרְגַּשְׁתִּי אָז לְפֶתַע אֶת דָּמָהּ שֶׁל הַשְּׁתִיקָה הַמְּעִיקָה. וּבַלַּיְלָה, עֵת הַחֹשֶׁךְ אָז הִרְדִּים אֶת הַיְּאוּשׁ, וְלִבְּךָ בְּתוֹךְ לִבִּי הָיָה כָּבוּשׁ, שׂוֹרֵף הַכֹּל, לֹא עוֹד יָכוֹל. וְרַק בַּבֹּקֶר, עֵת נִשְׁאָרוּ שְׂרִידִים שֶׁל שֶׁקֶט בְּעֵינַי, קַרְנֵי הָאוֹר אֲשֶׁר חָדְרוּ אֶל אִישׁוֹנַי, אָסְפוּ אוֹתִי אֶל אַדְמָתִי.

כְּבָר שָׁנִים שֶׁהִיא שׁוֹתֶקֶת, לֹא אוֹמֶרֶת דָּבָר, אֶת חַיֶּיהָ מְחַבֶּקֶת, מַחְבִּיאָה מִתַּחַת כָּר. לֹא רָצְתָה, אַךְ הוּא אָמַר לָהּ: "זֶה לְטוֹבָתֵךְ בִּלְבָד", וְכָל מַה שֶּׁנִשְׁאַר לָהּ מַזְכָּרוֹת קְטַּנוֹת בַּצַּד. לֹא רוֹאָה כְּבָר אֲנָשִׁים, לֹא תִּשְׁמַע הֶמְיַת רְחוֹב, רַק רִגְשׁוֹת אָשָׁם קָשִׁים מְבַלְבְּלִים בֵּין רָע לְטוֹב. כְּשֶׁהוּא יַחְזוֹר, הִיא כְּבָר יוֹדַעַת תֵּיעָלֵם לָהּ לְאִטָהּ, אֶת קוֹלוֹ הִיא שׁוּב שׁוֹמַעַת, אַךְ מִי יִשְׁמַע אֶת שְׁתִיקָתָהּ?

רַק עַכְשָׁיו, כְּשֶׁאֵינְךָ כָּאן, הַשֶּׁקֶט צוֹעֵק חָזָק יוֹתֵר, מִקּוֹלְךָ, כְּשֶׁהָיִיתָ כָּאן. רַק עַכְשָׁיו, כְּשֶׁאֵינְךָ כָּאן, הַחשֶׁךְ בַּחוּץ שָׁחוֹר יוֹתֵר, מֵהַמַּבָּט בְּעֵינֵיךָ, כְּשֶׁהָיִיתָ כָּאן. רַק עַכְשָׁיו, כְּשֶׁאֵינְךָ כָּאן, הַלֵּב רוֹעֵד, אַךְ לֹא מְפַחֵד, כְּמוֹ שֶׁרָעַד, כְּשֶׁהָיִיתָ כָּאן. רַק עַכְשָׁיו, כְּשֶׁאֵינְךָ כָּאן, שְׁעָרֵי הַבִּנְיָן פְּתוּחִים לְפָנַי, אֲנָשִׁים בָּרְחוֹב מְחַיְּכִים מוּל עֵינַי, הָרוּחַ קְלִילָה יוֹתֵר, פָּנָסִים מְאִירִים יוֹתֵר, וְלֹא כּוֹאֲבִים עַל עֵינַי, כְּמוֹ כְּשֶׁהָיִיתָ כָּאן. אָז, כְּשֶׁאֵינְךָ כָּאן, זֶה כְּדַאי? וּכְשֶׁהָיִיתָ כָּאן, לֹא הָיָה יוֹתֵר מִדַּי?...

לדעת - שמאחורי הדמעות, יש זוג עיניים שיודעות גם לחייך. להבחין - שגם ידיים שלובות, אגרופים קפוצים, יודעים לחבק, לאמץ. לשמוע - איך הלב הקר, היהיר משהו, יודע גם להינמס. (תלוי בטמפרטורת החדר...) לגלות - רגליים שידעו רק ריצה ומנוסה, נחות בשלוה על מיטה מוצעת. כשמעליהן - עיניים מחייכות, ידיים מחבקות, ולב שנמס. בתקווה שרק לא יתקרר שוב...

לגלות שהיום אני כבר לא כמו פעם, שהיום כבר אין בזה טעם, "המשיכי לנסות! לא להתייאש!" פעם, מילים כאלו גרמו ללחי להתייבש... לעלות במעלה ההר, שנראה כאילו לא נגמר, "המשיכי לעלות! שלא לפספס!" פעם, מילים כאלו גרמו ללב להינמס... ולראות - יש אהבה, חד צדדית?! לא שלמה?! ואני אז הייתי תמימה... רגשות שורפים כמו אש מן ההר, מותירים רק כוויות מלב מנוכר. גם הגשם לא יציל, אף אם אושיט אליו ידַי, הייתי קרובה אליך, קרובה מדי...

אם יש כאן שקט, מה זה אומר? שהלילה כבר כאן ולא אראך יותר? אם יש כאן שקט מה הוא מספר? גם יללת חתולים לא נשמעת יותר. אם יש קצת רגש מה הוא כולל? גם על חטא גם על פשע על הכל הוא חומל. אם ישנה אהבה האם עוד מלטפת? בזרועותיה הפתוחות אותי שוב אוספת. אם ישנם רחמים מה פיהם מספר? "נשארה עוד טיפה של תקוה עם אחר..." אך היכן הוא הרגש? אהבה, רחמים...? מה נותר מכל אלו הטובים, החמים... רק השקט נשאר פה דומם בלי מילים וצלך המתרחק ויללת חתולים...

מתיקות שובת לב בחזיוני המהבהב, עוד רגע קט ואתאהב, הזה חלום? קולך אסף את כאביי, הותיר אותם מאחוריי, ליטש ליבי ואת עורקיי כיהלום. ושמש יום שוב מלטפת, כבר לא בוכה, ולא שורפת, ואני שוב מתעטפת בחום לבךָ. והברק שבעיניי המנשים את ראותיי יחריש עולם בקריאותיי: אני שלךָ!

צמאה לרגש, רעבה לאהבה, זה לא עוד "ליל אמש" שנבלע בלהבה. זה לילה בלי ירח וכוכבים בוכים, היית רק אורח בדמיונות פורחים. מה בסך הכל ביקשתי? את חום גופך לחוות, ולמה התעקשתי בתוכך להיכוות? אם רק הייתי מתקנת את שהרסתי בידיי, אזי הייתי מתרוקנת בנשימה אחת ודי.

ניצבת כעת על פרשת דרכים, לא צוחקים עכשיו, כבר לא בוכים. זה רק אתה ואני כאן מולך, ומי אני שאשפוט את טירופך? לא עוד בובה רוקדת לצלילי קולֶךָ, לא עוד נפש נעקדת במאכלתֶךָ לא עוד מחכה למוצא פיךָ עוד שניה, עוד דקה ושכחתיךָ. אך בטרם אשוב לי מחדש לחיות, במילה אחת הרשה לי לך להודות: תודה על שגאלת אותי מִבֵּין ידיך! עכשיו זו אני, אבל בלעדיך...

הולכת על חבל דק, שהולך ומתעבה, הולך ועולה ומטפס, על גופי, על ידיי, על כתפיי, עוד רגע והנה מגיע אל ייעדו - לנתק את גופי (עד תום) בעל כרחו. הולכת על קצה התהום, שהולכת ומעמיקה, פושרת, חמימה, לוהטת, כפות רגליי נכוות ממגעה, עוד רגע והנה מגיעות אל ייעדן - לשמוט את גופי (פתאום) בעל כרחו. הולכת אל האור הנוגה, שהולך ואוסף חבלים, תהומות, נשמות, נשמתי פורשת ידיה אל הלא נודע, עוד רגע והנה מגיעה אל ייעדה - מותירה את גופי (יתום) בעל כרחו.

יש רגעים, בין יודעים לא יודעים, צובעים גם אפור מחדש. יש רגעים, בין עומדים בין נעים, נוטעים רצונות של ממש. יש רגעים, בין רוצים בין נכנעים, דוחפים בעל כרחי אל האור. יש רגעים, בין עוורים בין רואים, לא נותנים לי לחזור לאחור. בזכותך הם באים, אותם רגעים. כי זה אתה שנושף בעורפי, ולוחש: "יש גם טוב, אף על פי..."

כמו הרוח המלטפת, התקוה אותי עוטפת, בזרועותיה שוב אוספת, מביטה בי כתמימה. ובחוץ קר, וירח מביט מעלי וזורח, הוא יהיה לי כאורח בפינתי החמימה. עצמותיי שוב חולצת, לא בוכה עוד (מתאמצת), השמחה בי שוב עולצת ואני כמו בחלום. כי ידך אותי הקימה, וקראה אלי: "קדימה"! בנפשי יודעת פנימה שוב בינינו יש שלום.

חִכִּיתִי, בָּכִיתִי, תּוֹךְ שְׁתִיקָה עֲמֻקָה, מוֹבִילָה לִתְהוֹם, אֶל תַּכְלִית עֲשֻׁקָה. מַדְבִּיקָה עוֹד שְׁבָרִים בְּדֶבֶק צְבִיעוּת, חִיוּכִים מְרִירִים נִשְׁזָרִים בִּלְאוּת. בְּחִיוּךְ מְדַמֵּם מַחְלִיטָה: לֹא עוֹד! דַּי! עַד מָתַי אֶתְכּוֹפֵף, אֶתְכַּחֵשׁ לְחָיַי. מְחַכָּה לַגַּפְרוּר שֶׁיַּדְלִיק נִשְׁמָתִי, וְיָאִיר לִי הַדֶּרֶךְ, הֲתָבוֹאָה אִתִּי?

הפנקס פתוח * מאת: אלעדי + אדרת והיד רושמת את אשר על לבי המר, דמעות, אהבות, אכזבות, נפילות, כל מה שבבטן נשאר. החלון פתוח והרוח נכנסת, מזכירה לי עבר לא רחוק, רגשות, נשימות, מחשבות, הזיות, והלב שנחבא לו עמוק. אל הים הפתוח הנפש חוזרת, רחוק, אל נבכי העבר, שאיפות, חלומות, מתנפצים אל גליו אל החול שאותן אז קבר. והיד עוד תרשום, לא תחדול לעולם לחרוט את נבכי נשמתה, אך לשוא היא תדרוש, כי אף צלם אנוש את כתביה לעולם לא יקרא.

פחד. ממי? ממה? לא מפסיקה לחשוב על כך. מהעבר? שחלף, שעבר, שלא יחזור עוד לעולם, גם לא בתחפושת (אני מקוה)... מההווה? זה שחולף כהרף עין, זה שנושא אותי על כפיו ואומר: "לכי, לכי, ומה שיהיה יהיה". מהעתיד? אולי, אבל הרי העתיד לא ידוע, אפשר רק לנחש אותו, לפעמים לקלוע למטרה, ולפעמים לפספס בגדול. אז אולי הפחד שלי נובע מהחשש לכישלון? שכמה שאתאמץ, שאשתדל, איכשל? ואיך אני אמורה לדעת אם אצליח? הרי העתיד לא ידוע... והתחושה הזאת, שרודפת אותי, שחונקת, שמשאירה אותי במקומי, קפואה... אם כך, הכי טוב להישאר בהווה. לתמיד! לנצח! כי ההווה נשאר איתי תמיד, ואומר: "לכי, לכי, ומה שיהיה יהיה..." יקירתי, הרבה ברכה והצלחה!!

אֲחוֹרָה בַּזְּמָן שׁוּב נוֹסַעַת, עֵת הָיִיתִי לְבָד, לֹא יוֹדַעַת, לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הָרֶגַע בּוֹ אִחַדְנוּ שְׁנַיִים לְאֶחָד, אֵיךְ רוֹצָה לִהְיוֹת שׁוּב לְבָד... נוֹשֶׁמֶת עֲמוֹק לְתוֹכִי, זִכְרוֹנוֹת חֲרוּטִים בְּמֹחִי, לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הַצְּלִיל, עוֹדוֹ מְהַדְהֵד בָּאֳזְנַיִים, מִתְרַחֵק, מִתְקָרֵב הוּא עֲדַיִין... וְטוֹעִים הָאוֹמְרִים: "אַהֲבָה מְנַצַּחַת", יֵשׁ עִתִּים שֶׁבָּהֵם לְבֵנִים מְפַצַּחַת, לֹא אֶשְׁכַּח אֵיךְ פִּצְּחָה אֶת כֻּלִּי, וְכָל חֵלֶק וָחֵלֶק שָׁמַרְתִּי בַּצַּד, לְמִקְרֶה שֶׁאֶרְצֶה לְהִתְאֲחוֹת וְלִהְיוֹת שׁוּב לְבָד...

קְרוֹבָה אֵלֶיךָ, אוֹהֶבֶת, אַתָּה לֹא אָדִישׁ, פְּתוּחָה בְּפָנֶיךָ הַדֶּלֶת, אַתָּה זֹאת מַרְגִּישׁ. אָךְ בְּיוֹם אָבִיב חָמִים, עֵת שָׁכְכוּ הָרְעָמִים, נֶעֶלְמוּ כְּלֹא הָיוּ מֵעוֹלָם, לָקְחוּ אֶת לִבְּךָ אִתָּם. קָיִץ תַּם, וּסְתָיו - שָׁלֶכֶת, בִּלְעָדֶיךָ שׁוּב הוֹלֶכֶת, אוֹהֶבֶת - הָיְתָה זוֹ תְּמִימוּת, יַלְדּוּת שֶׁהָפְכָה לְבַגְרוּת. שׁוּב רְחוֹקָה מִמְּךָ - עוֹזֶבֶת, אַתָּה כֹּה אָדִישׁ, סוֹגֶרֶת אַחֲרַי אֶת הַדֶּלֶת, אַתָּה לֹא מַרְגִּישׁ...

אַתָּה חוֹדֵר אֶלַי *נכתב ביום גשום אחד טִפָּה טִפָּה, כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם הַדּוֹפֵק, הַמְבַקֵּשׁ לְהִכָּנֵס, אַךְ אָנִי אֶסְגֹּר חַלּוֹנִי, לֹא אֵתֶּן, לֹא אַרְשֶׁה, לֹא לַגֶּשֶׁם, לֹא לְךָ... אַתָּה עוֹטֵף אוֹתִי טִפָּה טִפָּה, כְּמוֹ מְעִיל צֶמֶר חָם, הַמְבַקֵּשׁ לְכַסּוֹת, לְחַפּוֹת עַל עָבָר, אַךְ אָנִי אִסְתַּפֵּק בִּצְעִיפִי הַדָּק, הַמְטַשְׁטֵשׁ עֲקֵבוֹת פֵּירוּרִים, שְׁאֵרִיוֹת, קָר יוֹתֵר עִם מְעִילְךָ... אַתָּה עוֹזֵב אוֹתִי טִפָּה טִפָּה, כְּמוֹ דִּמְעָה הַעוֹמֶדֶת בְּעֵינַי, תְּלוּיָה בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אַךְ אָנִי, בְּטֶרֶם תִּנְשׁוֹר, אֶמְחֶה אוֹתָה בְּיָדִי. לֹא אֵתֶּן, לֹא אַרְשֶׁה לָהּ, לְסַפֵּק רְצוֹנְךָ... ותודה לאלעדי

מַה גָּרַם לְלִבִּי לִרְעֹד? זוֹ לֹא עוֹד רוּחַ סְתַוִית, שֶׁהִרְעִידָה עָלִים, עֵת שָׁלֶכֶת, שֶׁקָּרְאָה לִי לָקוּם וְלָלֶכֶת. מַה הֵרִים אֶת נַפְשִׁי לִחְיוֹת? זוֹ לֹא עוֹד פְּעִימָה, שֶׁאֶת הַלֵּב מְחַיָּה, עֵת דּוֹפֶקֶת, וּבְעֵת שֶׁבּוֹכָה גַּם צוֹחֶקֶת. וּמַה הָפַךְ אֶת שְׂפָתַי שׂוֹחֲקוֹת? זֶה לֹא עוֹד צְחוֹק שֶׁל יֶלֶד, שֶׁחָזַר אֶל אִמּוֹ, עֵת קָרְאָה לוֹ, וּפִיו הַצּוֹחֵק - כְּמַרְאָה לוֹ. וּבְכָל זֹאת - מַה גָּרַם, מַה הֵרִים, מַה הָפַךְ, זוֹ סְלִיחַתְךָ אָבִי, כִּי חַיַּי אֵלֶיךָ שָׁבוּ, וְסָלַחְתָּ לַעֲווֹנִי כִּי רַב הוּא...

הִיא - פָּנֶיהָ כְּמוֹ הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, פַּעַם אֲדֻּמִים, אַחַר כָּךְ כְּחֻלִים, וְעַכְשָׁיו... זֶה שָׁחוֹר. הִיא - שְׂפָתֶיהָ כְּמוֹ בֻּבַּת תֵּיאָטְרוֹן, פַּעַם צוֹחֲקוֹת, אַחַר כָּךְ בּוֹכוֹת, וְעַכְשָׁיו... שְׂעָרוֹת עַל שָׁטִיחַ. וְהִיא - רַק בּוֹ תְּלוּיָה, כְּמוֹ בֻּבָּה עַל חוּט, תְּלוּיָה עַל וָו לְקִשּׁוּט. וְהוּא - רַק הוּא מַרְקִיד הַבֻּבָּה, וְהוּא הַשּׁוֹלֵט עַל גּוּפָהּ, עַל לִבָּהּ. עַל קֶשֶׁת פָּנֶיהָ, עַל צְחוֹקָהּ, דִּמְעוֹתֶיהָ, אֶת כַּעֲסוֹ - בְּפָנֶיהָ לְהַטִּיחַ, וְעַכְשָׁיו... שְׂעָרוֹת עַל שָׁטִיחַ.

כַּנְפֵי הַשַּׁחַף, צִלָּן מֻטָּל עַל עֵינַי, מַזְכִּירִים לִי אֶת הַיָּמִים בָּהֶם עוֹד הֶאֱמַנְתִּי בְּחַיַּי. גֶּשֶׁם רִאשׁוֹן הִגִּיעַ, מַכֶּה שׁוֹרָשִׁים בְּתוֹכִי, אַחֲכֶּה לַיּוֹם בּוֹ תּוֹפִיעַ וְתָשִׁיב לִי אֶת חִיוּכִי. הַשְׁקֵנִי מַיִם חַיִּים, בְּיָמִים שֶׁל צָמָא, שֶׁל שָׁרָב, גְּרוֹנִי כְּבָר יָבַשׁ מִמִּלִּים, הִגַּעְתִּי עַד לְכָאן כְּדֵי לְבַקֵּשׁ: תֹּאהַב. מֵרָחוֹק נִשְׁמָעִים צְעָדִים, לִבִּי שׁוּב הוֹלֵם בְּחָזְקָה, בְּשָׂרִי נַעֲשָׂה חִדֻּדִים: "הָאִם יָד חֲזָקָה אוֹ רַכָּה?" וְהִנֵה אַתָּה כָּאן, כְּמוֹ תָּמִיד, מְנַסֶּה שׁוּב לַחֲדֹר לְחַיַּי, חִיוּכָךָ הַכּוֹבֵשׁ שׁוּב הִצְלִיחַ לְהָמִיס, לְהָתִיךְ כְּאֵבָי. אָז הֵבֵאתָ לִי מַיִם חַיִּים, לְטַשְׁטֵשׁ כָּל סִימָן שֶׁל כְּאֵב, וּגְרוֹנִי נוֹתָר לְלֹא מִלִּים, הִגַּעְתָּ עַד לְכָאן כְּדֵי לוֹמַר: אוֹהֵב.

נזכֶּרֶת בשתיקות של אמצע הלילה, כשרק פעימות הלב נשמעות הרחק, עיניים נישאות גבוה למעלה, הזמן לא עובר, גם אם שעון מתקתק. נזכרת בטריקות של אמצע הלילה, נעלת את הדלת, נעלת את הלב, עיניים יבשות מביטות מלמעלה, יודעות שזה היה צפוי להיות כואב. ועד שלא יהיה פה שקט, לא אמצא מנוחה, רואה אותך, שותקת, מאבדת אותך. קול נשמע בתוך הלב, אך זה לא קולך, שותתת דם מתוך כאב, מבקשת סליחה.

בס"ד במלאת 3 שנים לגירוש שלוש שנים לקחים - אין, מקלטים - כן. שלום - סליחה, לא שמעתי, מה הוא אמר? מלחמה - זה כנראה כי נפל פה עוד פצמ"ר... גבול - איפה הוא עובר? מתח - משהו שרק הולך וגובר... דרום - מילה שנשמעת הרבה לאחרונה, גלעד - קורא לאימא, אך היא לא עונה... כתום - עם שלם (בשביל הסכם שלום, גם זה לא משתלם.) יהודי לא מגרש יהודי - סיסמה, ומאז... עם שלם דמו הוקז.... שלוש שנים! החולות עדיין עשנים... והעומדים בראשנו, עדיין ישנים. ותודה ליעקב רובין

כשהכל כה מבולבל ולא רגוע אנשים לא מבחינים בין מוכר ללא ידוע מנסים למצוא מקלט בסערה את האור בקצה המנהרה ולפעמים הם מתכנסים כמו בתוך קונכיות לא יודעים אם הם רוצים להמשיך בכלל לחיות אך הם יודעים שאם השמש מאירה שוב על ביתם זה סימן שהמסע עוד לא תם. אנשים רוצים להיות, כל אחד לבד עכשיו אך הם יודעים שהם יהיו חזקים יותר יחדיו הם רוצים להמשיך לחיות ולקוות לכבות באהבתם את כל הלהבות. ואז הם שוב מתכנסים כמו בתוך קונכיות לא יודעים אם הם רוצים להמשיך בכלל לחיות אך הירח המלא, את דרכם הוא מאיר ואת תקוותם שוב מעיר. אז מה יהיה פה איתנו, אותך אשאל תמיד הרי זה לא תלוי כלל בנו, אתה הוא המחליט אני מודה לך על כל יום שאני שורדת ושעִם הכל, בכל זאת מתמודדת אז מה יהיה פה איתנו, אותך אשאל תמיד הרי זה לא תלוי כלל בנו, אתה הוא המחליט לא, אני לא פוחדת זה רק הקור שבגללו אני רועדת...

ירוק בעיניים - שלוה, ציפורים מדברות אהבה, שופע מלא ודומע, את נפשי בתוכו שוב גומע. רסיסים של עפר נדחקים בין קולות של עלים צוחקים, אדמה בדממה מבקשת לא ליפול בצלך שוב ברשת. עננים של שלוה יפזרוךָ ורוחות הצפון יקחוךָ, עת אשוב כמו אז לשמיים, בשלוה, עם ירוק בעיניים.

בס"ד *זהו סיפורי הראשון. אם למישהו יש רעיון לכותרת, אשמח לשמוע. מאז ומתמיד הייתי ביישנית ושקטה, אחת כזאת שאוהבת להסתכל איך כל ילדי השכנים האחרים משחקים להם בכדור, תופסת, מחבואים, להביט מן הצד ולחייך למראה הילד ה"נתפס", או ה"שבוי". אבל אני לא הייתי ביניהם, לא יודעת למה, האם זו היתה באמת הביישנות? או פחד ממשהו מסוים? או אולי... אולי זה היה בגלל יהודה?! הוא היה אהוב השכונה, בשנה הבאה הוא מתגייס, בן בכור למשפחה ברוכה. מאז שאני זוכרת את עצמי, הוא היה שם. מאז ימי הגן, דרך בית הספר היסודי, ועד הכניסה שלו לישיבה, ושלי לאולפנה. עלם חמודות, זה שאוהב את כולם וכולם אוהבים אותו, ואני מביניהם... הבת של השכנים, זו שחולמת, כבר כיום על בית. אולי בגלל שאני הבת הקטנה, בת הזקונים, זו שיש לה כבר אחיינים בני 8... *** - "אסתר! את מוכנה לחזור על דבריי?" נזכרתי בקולה של המורה שהעיר אותי מחלומי בהקיץ... הייתי נבוכה מאוד, התביישתי, כי כמובן שלא שמעתי את דבריה, כל מחשבותיי היו מופנות לעבר החורשה הגדולה, מעברו השני של הכביש. - "מחר על הבוקר, את מכינה חיבור בנושא השבת אבידה", קראה המורה, ואני נאנחתי. כיום אני כבר נערה בוגרת, וגם היום, בתום הלימודים, הלכתי לשם. החורשה הזאת, היא החברה הכי טובה שלי, רק היא יודעת את סודותיי, את רחשי ליבי, רק היא שומעת, מבינה, גם אם היא שותקת, גם אם היא לא עונה, אני שומעת אותה. מבין העצים, היו גם עצי פרי מניבים וריחניים, היה אפשר למזג את כולם לקוקטייל חגיגי. אבל אני - אני נמשכתי דוקא לעץ אחד, לעץ הרימונים הזקן, רימוניו כבר נושרים מהעץ, ואני רוכנת ואוספת אותם. כמו מלכים הם נראים, עם ה"כתר" הזה על ראשם, ואני שוב מדמיינת: יהודה המלך, אסתר המלכה... וביחד יש להם ממלכה שלמה! אבל הכל, הכל דמיון... דמיון ללא תכלית, של נערה בת 16. *** ידיי היו שחורות מהפרי, גרעין ועוד גרעין, סופרת אותם, סופרת את הימים, כי יהודה כבר לא כאן. חייל מן השורה! אחת לשלושה שבועות הוא מגיח לביקור, שואל מה נשמע, מחייך את חיוכו האצילי, זה שיש רק לאבירים מהאגדות. אויש, חולמנית שכמוני... - "אתי"? הקול הקפיץ אותי, הסתובבתי ולא האמנתי, זה היה הוא! יפה כתמיד, אצילי כתמיד, גם כפות ידיו היו שחורות, אך לא מהפרי. - "יהודה", ניסיתי לשמור על קול צלול ולא רועד, "מה שלומך"? - "מה את עושה כאן בשעה כזאת? השמש תכף שוקעת", הוא אמר. אחר כך התקרב מעט ושאל: "מה זה"? כשהוא מצביע על כפות ידיי השחורות. - "זה"? שאלתי, "זה חלום ילדות". -"ועל מה את חולמת"? הוא שאל, דוקא ברצינות הפעם. שתקתי. ומה אגיד לו? שאני חולמת על מלכים עם כתרים בראשם? לא העזתי. "יאלה בואי, תכף מחשיך, אני אקפיץ אותך הביתה" אמר. הסכמתי, צעדתי אחריו, נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע בשקט, בדממה, השקט שלפני הסערה... "הלו"? יהודה ענה לנייד שלו, הוא החוויר, "אני כבר מגיע!" הוא קרא, תוך כדי שהוא מגביר מהירות. קצת נבהלתי, המהירות הלכה וגברה, הלכה ו... *** הדבר הראשון שאני זוכרת כשהתעוררתי בבית החולים, היו פניה של האחות שחייכו אלי. "איך את מרגישה?" הזזתי אט אט את ראשי ימינה, שמאלה, ולפתע תקפה אותי הרגשה נוראה: "אני לא זוכרת דבר! איך הגעתי לכאן? מה קרה?" לא היה לי מושג. אמא נכנסה לחדר. "אתי שלי", קראה בהתרגשות וחיבקה אותי. מצחי היה עדיין חבוש, ושתי רגליי מגובסות. "נס, פשוט נס"! היא קראה. דמעה חמה נשרה מלחיי. -"אמא, מה קרה?" שאלתי בקול לא לי. אמא כמעט פרצה בבכי. "המכונית, התאונה, יהודה..." -"יהודה"? קפצתי, וכאב אחז בראשי, התחלתי להיזכר באשר אירע, אך לא לגמרי. "מה איתו? איך הוא קשור למצב שלי?" -"יהודה נהג במכונית" אמרה אמא, "הוא אמנם לא נפצע קשה בגופו, אבל...", וכאן אמא כבר לא יכלה לעצור את עצמה. –"אבל מה"?? שאלתי בדאגה. –"הוא קיבל מכה חזקה בראשו, ואיבד את הזיכרון"... חולשה עצומה אחזה בי, כמעט והתעלפתי. יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע, אט אט ב"ה החלמתי, התחבושת הוסרה וגם הגבס, התחלתי לצעוד צעדים ראשונים, עד שהגיע היום ושבתי הביתה. גם יהודה שב הביתה, אך זכרונו עדיין נשאר שם, במכונית המרוסקת, על הכביש. *** הקיץ תם, הסתיו החל להראות את אותותיו, שלכת. נתבקשתי לכתוב מאמר על הסתיו, ומי יכולה להיות לי לעזר, אם לא אותה חורשה, אם לא אותו עץ זקן, אם לא אותם פירות, כתרים, חלומות... יצאתי לשם וליבי הולם בחוזקה, זכרון רע יש לי משם, מהכביש. אבל הלכתי אליה, אל ידידת נפשי, זאת ששומעת, ששותקת, שיודעת הכל. עץ הרימון כבר חיכה לי, ענפיו שבורים קמעה, ופירותיו אציליים כל כך, אציליים כמו יהודה שלי. לבי החסיר פעימה, זאת הפעם הראשונה שבה בעצם חשבתי על כך, על צמד המילים הזה: "יהודה שלי". החלטתי לעשות מעשה. נקישות על הדלת. –"שלום אתי יקירה, מה שלומך?" אמו של יהודה. –"אני בסדר", אמרתי בקול חנוק. "מה שלום יהודה"? –"לאט לאט", אמרה האם בקול חלש, "הוא עדיין לא זוכר דבר"... –"הבאתי לו משהו" אמרתי בשקט. פניה של אימו אורו, -"באמת"? שאלה, -"ומה זה"? שתקתי, אח"כ לחשתי: "חלום, חלום של מלכות"... נכנסתי לחדרו. הוא ישב שם, רכון על ספרו, כמו אז גם עתה. "שלום", אמרתי בשקט, הוא הרים את פניו, הביט בי מספר רגעים. "שלום, ומי את"? כמעט נחנקתי מהדמעות שהציפו את גרוני, הוא היה נראה יפה מאי-פעם, ממש כמו מלך... פתחתי את השקית שלקחתי איתי והוצאתי אותם, אחד אחרי השני, אדומים, יפים, מלכותיים. מכיס הסרפן שלי הוצאתי אולר קטן, חתכתי אחד מהם לשניים, והתחלתי ללקט, גרעין אחרי גרעין. אט אט החלו ידיי להשחיר, הפרי הזה אכן לא פשוט, ויהודה – עוקב אחר מעשיי, אחרי הפירות, אחרי הגרעינים, אחרי הידיים השחורות, היה נראה כאילו הוא לא כאן בכלל, כאילו הצבע הזה סחף אותו לאיזה מקום לא נודע, לאיזו חורשה, לאיזה כביש... כאב חד אחז בראשו, הוא לפת אותו בחוזקה וצעקת אימים פרצה מפיו, הוא צנח על השטיח הכחול בחדרו. אימו מיהרה להיכנס. –"מה קרה"?? שאלה בבהלה. פרצתי בבכי מר, לא ידעתי שאלה תהיינה ההשלכות, כמעט ורציתי לחתוך את עורי באולר. "הוא בסדר", אמר הרופא שהוזעק לביתם, -"משהו עבר במוחו עכשיו, הוא צריך לנוח". -"אתי, את יכולה ללכת", אמרה לי אימו בשקט, אבל אני החלטתי שאני לא זזה משם, עד שהוא מתעורר. חלפה שעה, ועוד אחת, ידיי עדיין היו שחורות, אפילו לא קמתי לרחוץ אותן, עיניי הביטו בו באהבה, בגעגועים, ברגשות אשם כבדים, כאשר פתאום... עפעפיו החלו לזוע מעט, אט אט נפקחו עיניו, עיניו הטובות, האהובות. הוא היטה את ראשו אלי: "אתי", הוא לחש, דמעות רותחות זלגו מעיניי. –"סליחה יהודה, סליחה" בכיתי, וכסיתי את עיניי בכפות ידיי השחורות. רק לאחר כמה רגעים נזכרתי, ודאי פניי שחורות גם כן, אבל לא היה איכפת לי, הסרתי את ידיי מעליהן והוא הביט בי, ולפתע: "הרימון", אמר בשקט, "הידיים השחורות שלך, שם... בחורשה...". ואז קרה דבר שלא ציפיתי מעולם להיות עדה לו. הבחור הזה, זה שתמיד מחייך, זה שתמיד נמצא שם בשביל כולם, פשוט פרץ בבכי, ואני איתו ביחד. "סליחה אתי, אני מבקש סליחה"... והוא בוכה, ואני בוכה. *** עוד שנה חלפה, עוד קיץ תם. כולם קראו לזה "נס רפואי", לא הבינו, לא יכלו להסביר את פשר העניין, איך זה קרה שהכל חזר למקומו. וגם אני חזרתי למקומי, לחורשה שלי, לעץ שלי, שכבר לא נשאר ממנו הרבה, כמה רימונים היו מפוזרים סביבו על האדמה, ואני רוכנת לעברם, ואוספת אותם. כמו מלכים הם נראים, עם ה"כתר" הזה על ראשם. ואני – כבר לא צריכה לחלום יותר על מלכים, על כתרים... נזכרתי בחיבור ההוא, שהייתי צריכה לכתוב אז, בבית הספר על "השבת אבידה", עכשיו זה כבר בכלל לא קשה, יהודה יוכל להעיד...

זו אני, שנותנת לרגש לצאת, בלי לדעת את סוד האמת, רק רציתי שיהיה לנו טוב, בְּרַכּוּת לאהוב. זה אתה, שקושר את הרגש בכוח, לא נותן לו פתח לברוח, לא הֵרְשֵׁתָ לכרוך אותי בלבך, בהשלמה, באהבתך. זו אני, שלומדת כעת על עצמי, לא, אינני זקוקה לחבר דמיוני, שיספק את שאתה לא איפשרת, את שאסרת. זה אתה, ששומר את הסכר סגור, לא חומק, לא עובר את גדרות האיסור, ונצמד למציאות לא ברורה, חבויה וסגורה. (עד מתי אתן לנפשי עוד לדמוע? הרגש החי עלול עוד לגווע. עכשיו אני קמה, לא נופלת! לא בוכה! ויודעת - זה ליבי שמחכה רק לך!) ותודה לסהר האיתן

אולי יום אחד אהיה מאושרת, עת יביט בעיניי, ויאמר לי לבוא, תרה אחר אות תקוה מאשרת, מחפשת רק שביב אהבה בלבבו. לא ביקשתי ירח, כוכב או חמה, אף לא ארמונות בחולות של זהב, את ליבו רק ביקשתי, לי יהיה נחמה, למקרה שארגיש, שאעיז ואוהַב. אולי יום אחד, עת אביט לאחור, אפרד מעַבַר יסורים ודמעות, שוב יגש לעברי, לא יתן לי לזכור: "סבלת די, ילדה. חייכי לבאות". ונשאר הוא איתי, לא ישאירני לבד, יטשטש שאריות מלבי הדואב, מייחלת לעת, שאולי יום אחד לי יושיט את ידו, ויאמר לי: אוהֵב. * מוקדש בהוקרה לאחד, יחיד ומיוחד!

יד חבויה אותי דוחפת, אני רודפת, אני נרדפת, את חום ידךָ מעלי הודפת, מעדיפה לקפוא מקור. את עיניי שוב משפשפת, גוף ונפש מצרפת, בראי העולם אז משתקפת, אין פנים, אין אחור. "עד מתי את מצטנפת? את נשארת? - מטורפת.." שער ראשי את מלטפת, פיךְ יהיה לי מנחם. לא עוד שמש ששורפת, ממיסה, מנטפת, רק שלווה אותי עוטפת, הא-ל בכל זאת מרחם.

שָׁם אֲנִי עוֹמֶדֶת, עוֹד רֶגַע מוֹעֶדֶת, אֶת עַצְמִי מְאַבֶּדֶת רַק לְיוֹם אֶחָד וְדַי. לֹא רוֹצָה לְחַכּוֹת לְיָדַיִם רַכּוֹת, שֶׁאוֹסְפוֹת, מְחַבְּקוֹת הַיּוֹם, מָחָר, אוּלַי. אִם רַק מִישֶׁהוּ יַחֲזוֹר, אֹמֶץ יֶאֱזוֹר, אוּלַי זֶה יַעֲזוֹר וְלוּ קִמְעָה. לְחַדֵּשׁ בִּי כֹּחוֹת, יוֹם אֶחָד לְפָחוֹת, וְשׁוּב אוֹתִי לִמְחוֹת - כְּדִמְעָה.

מוקדש לך בהוקרה... וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הַכֹּל עוֹד יִסְתַּדֵר, הֶעָתִיד מוּל הֶעָבָר לֹא יִהְיֶה יוֹתֵר קוֹדֵר. וּבְסוֹפוֹ שֶׁל עִנְיָן עֵת תַּבִּיט אָחוֹר, לֹא תִּרְאֵהוּ יוֹתֵר, צָבַע עַצְמוֹ שָׁחוֹר. וְהַכְּאֵב אֲשֶׁר כָּאַבְתָּ לֹא יַאֲרֹב עַל דַּלְתְּךָ, לָקַּחַת אֶת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ בְּכָל לְבָבְךָ, בְּכָל נַפְשְׁךָ. וְהַשָּׂדֶה אֲשֶׁר זָרַעְתָּ בְּיָגוֹן וּבִדְמָעוֹת, בּוֹ יְקֻיַּם אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ: "עוֹד אֶרְאֶה בּוֹ יְשׁוּעוֹת".

לוֹקַחַת נְשִׁימָה עֲמוּקָה וְקוֹפֶצֶת. "זוֹ מַקְפֵּצָה אֶל הַגֵּהֵינוֹם!!" אַךְ אֲנִי - חֵרֶשֶׁת. מַזָּל שֶׁהִצְמַחְתִּי כְּנַפָיִם, אוֹתָן פּוֹרֶשֶׂת כָּעֵת, כְּדֵי לֹא לְהֵיחָבֵט, לֹא לְהִיפָּצָע מִקַּרְקַע הָאֱמֶת. אַךְ כְּנָפָי - שְׁבוּרוֹת הֵן, מִמַּסַּע אֲרוֹךְ שָׁנִים, מִיָּגוֹן, מִשְּׁתִיקוֹת אֲרֻכּוֹת, מֵהֵסְתֵּר פָּנִים. וְכָעֵת, מִתְחָרֶטֶת, וּמָכָּה עַל חֵטְא, וְשׁוֹתֶקֶת... כִּי אָהַבְתִּי בֶּאֱמֶת. אוֹתְךָ אָהַבְתִּי בֶּאֱמֶת!!...

(מוקדש לילדה הכי יפה בגן) יַלְדָּה יָפָה, שְׂפָתַיִךְ פֶּרָח רַעֲנָן, צַמוֹתַיִךְ עַל גָּבֵּךְ קְלוּעוֹת, כְּמוֹ מְנַסּוֹת, לָשֵׂאת חֶלֶק מִיָגוֹנֵךְ. יַלְדָּה קְטַנָּה, צְחוֹקֵךְ הוּא הָאֹשֶׁר בְּחַיָּי, יָדַיִךְ מוּשָׁטוֹת לְרִקוּד סוֹחֵף, וְאַתְּ יוֹדַּעַת, אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֶךְ. יַלְדָּה שֶׁלִּי, חַיָּיִךְ בְּחַיָּי כְּבָר לֹא תְּלוּיִים, כְּנָפַיִךְ נִפְרְשׂוּ כְּבָר מֵעָלָי, וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי פֹּה, נוֹצֶרֶת בִּי לָעַד אֶת חִיוּכֵךְ. נִשְׁאַרְתִּי פֹּה, וְאַתְּ אֵינֵךְ...

סְלִיחָה עַל שֶׁפָּגַעְתִּי, בֶּטַח לֹא יָדַעְתִּי, וְאוּלַי לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת בַּקָשׁוֹת לִבְּךָ. סְלִיחָה עַל חֹסֶר כֹּחַ, שֶׁלֹּא אִפְשֵׁר לִבְרֹחַ, וְלֹא נָתַן מָנוֹחַ בָּאוֹר, בַּחֲשֵׁכָה. סְלִיחָה עַל מוֹת הָרֶגֶשׁ, שֶׁבֵּין פִּנּוֹת הַנֶּפֶשׁ, חָמַק לוֹ חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ מִבֵּין כַּפּוֹת יַדָי. כִּמְעָט וּכְבָר נוֹאֶשֶׁת, אַךְ בְּכָל זֹאת מְבַקֶּשֶׁת: סְלִיחָה עַל שֶׁסָּלַחְתִּי לְךָ, יוֹתֵר מִדַּי...

חָלוֹן נִפְתַּח, עִם רוּח צַח, וְרֹאשׁ מוּנָח עַל כָּתֵף. קֶרֶן אוֹר, לֹא עוֹד שָׁחוֹר, לֹא עָנָן אָפֹר מְרָחֵף. פְּרִיחָה שְׁקֵטָה, שָׂדֶה כָּפְתָּה, וּכְמוֹ הָיְתָה לְמָזוֹר. מָזוֹר לִכְאֵבָי, בְּיָמַי, לֵילוֹתַי, עֵת הוֹתַרְתִּי פְּצָעַי מֵאָחוֹר. מַחְשָׁבוֹת, תְּהִיוֹת, שֶׁל לִהְיוֹת, לֹא לִהְיוֹת, מְטַלְטְלוֹת אַשְׁלָיוֹת שֶׁלִּי הִבְטַחְתָּ. רַק בָּטוּחַ, לֹא אוּלַי, נְקִיּוֹת יִהְיוּ יָדַי, אוֹ רָק אָז אֶדַּע וַדַּאי, אֵלַי חָזַרְתָּ.

פרחתי לכבודך, הצמחתי גם עלי כותרת, וריח משכר הנידף מרוח מבדרת. הנחת עלי כנפיך, צבעוני ומהודר, פתחת בפניי שעריך ולנגוע - רק לי היה מותר. לא רציתי אז לשמוע קול זמזום דבורה זרה, רק מעייניך לגמוע, ידיד אמת בעת צרה. להשקות אותי נתתי, כדי לחיות רק בשבילך, גשם, שמש, לא איכפת לי גם לנבול למענך. אך הבוקר התעוררתי, ואתה לא כאן חבר, אז ראיתי את כנפיך על עלי פרח אחר. האם שמחת? לא אדע זאת, אך אם תרצה לחזור אלי, לא בטוח שאפרח עוד, שאפתח שוב את עליי...

זכרונות מן הארון, מתרוצצים מול העיניים, הזמן כופף גבם, הקפיא ליבם... שעות חולפות, כמו שנים, שקיעות בין ערביים, הגשם שטף דמעתם, עד גופם בהן תם... שאריות של מחשבות, כמו צועקות, מחרישות אזניים, הזמן הקריב דמן, מחקן מן העולם... לו רק היה אפשר לחזור אל קו האור, אשר שקע, ובינתיים הכאב לא יעלם, גם אם אתה חרש אילם... רק אתה עוד נשארת והנך כאן, אורז תרמיל של יסורים על גבך, והתרמיל מלא בעיניים עצומות, אותן קושרות עד חנק רק עור ועצמות... (ואם תצטרך צידה לדרך, קח אותי עמך, עד תישבר, תכרע על ברך, עד יבוא יומך...) ותודה לסהר האיתן...

אֵין לִי הַכֹּחַ לְאֹתָּם הַשְּׁקָרִים, לַתֵּירוּצִים הַכָּל-כָּךְ מוּכָּרִים. אֵין לִי הַכֹּחַ לְיָמִים שֶׁלֹּא נִגְמָרִים, לִהְיוֹת לְבָד בְּלֵילוֹת חָמִים וְקָרִים. רַק רוֹצָה שֶׁקֶט, מְנוּחָה, אֲנִי נֶחְנֶקֶת רַק מִמַּבָּטְךָ. לְמִשְׁמַע קוֹלְךָ עוֹבֵר בִּי רַעַד, הָאִם זוֹ הַתַּכְלִית? הָאִם זֶה הַיָּעָד? אֱלוֹקַי, תֵּן לִי כֹּחַ נַפְשִׁי יוֹתֵר מִגַּשְׁמִי, שֶׁאוּכַל לַעֲמֹד עַל רַגְלָי בְּעַצְמִי. תֵּן לִי כֹּחַ לִשְׁתֹּק כְּשֶׁנִּשְׁמָעִים הַקּוֹלוֹת, בְּתִקְווֹת חֲדָשׁוֹת לַעֲלוֹת. לִפְרֹשׂ שׁוּב כְּנַפָיִים וְלִדְאוֹת, אֶת הַכֹּל מִלְּמַעְלָה לִרְאוֹת, וְלַדַּעַת, לֹא עוֹד כְּאֵבִים, לֹא עוֹד סִימָנִים דוֹאֲבִים. לִהְיוֹת לְמַעְלָה, וְלִשְׁתֹּק...

(היצירה הראשונה שלי בלל"ת) ריח של אוקטובר עולה ברחובות, צובע את הבתים בטיפות רטובות, חושב שהוא איזה גבר כובש לבבות, כל שנה, כל עונה. ילדה קטנה מוכרת פרחים, מסביבה אנשים מפזרים חיוכים, בעיניה הם נראים כמו מלאכים, גם בזמן מעונן. והים, הים לא שוכח, הים עולה ובורח, הוא קיוה שגם עכשיו יבואו אליו, כי הים, את גליו הוא שולח, שקט או סוער הוא לאור הירח, הוא כנראה שכח שזה מכבר אוקטובר עבר. ילד נוסע על אופניו, עדיין לא יודע לאן מועדות פניו, הרוח לוחשת אל גלגליו, גם עכשיו, גם בסתיו. בובה מקושטת בחלון ראוה, פנסי הרחובות מחממים את לבבה, היא לא ידעה ולא תדע מה זאת אהבה, אך ישנה עוד תקוה. והים, הים לא שוכח, הים עולה ובורח, הוא קיוה שגם עכשיו יבואו אליו, כי הים, את גליו הוא שולח, שקט או סוער הוא לאור הירח, הוא כנראה שכח שזה מכבר אוקטובר עבר. והלב שלי, רק מקור הוא רועד, הלב שלי מזמן הפסיק לפחד, כי קולך שנשמע בי, עוד מהדהד, זמן שלכת, ואני שוב הולכת...