יצירות של טל אוריה

עלם צעיר. יפה שיער, טהור עיניים. עלם צעיר, עוד החיוך על השפתיים. נער שבגר, באחת ללוחם. ופתאום -- אבן. והוא שקט ודומם. ותפילות, ודמעות, כי יתייצב רפאל. אך אין בידינו להושיע, ולהביא למכאוביו גואל. ומהיום ועד אחרית, בכל שנה יעמוד ולנו יזכיר- בדמי שורטט לך גבולך ישראל!! ------- לע"נ הקדוש רונן בן ולדמיר לוברסקי

ואם תרצי ילדתי בוודאי תמצאי בין ימים מלאי אש ועשן בין גבים נכזבים בין בורות נשברים רסיסים של אמת געגוע יַשָן. עולמות עלומים עוד בלולים בעפר. חלומות, פעימות, של יופי וטוהר. רסיסי משמעות חלקיקי בהירות עוד דוחקים במעופם לעלות ולשקוע. ואם תרצי ואם תזכי במלאכת ליקוט איתנה להתמיד אז בדמעת אמת בכי את אישֵי התמיד, קרבנות כיסופים קרבים עלי מזבחי.

ומבין הדמים הרותחים לב כוסף ואין לו רוייה שמיים מעליי נפתחים ואזעק אל מול דמות קודש י-ה. ותיפול עליי הרוח ואבך ביגוני כנגן המנגן ועת כי יחדל בי הכח ואדע כי שמו עודו עליי מגונן. ועת כי יפחד בשרי ירעשו עצמיי וכל כליותיי ושעה אשר בה ייעצב לבבי אתקדש בקריאת שמו עליי. ובאין לי מנחם מכל אוהביי בהפוך יום חגי למספד אתעטף בקדושה, ושמך על שפתיי ובראש כל הרים קריאת "שמע" תהדהד. ובהעלות העולות גוף- בשר-עצמות-נשמות תחובר קריאתי עם קריאת הקדושים ובשרשרת דורות ארוכה מדמעות יעמדו הם מולך במנחת ביקושים. וממעל ומתחת תישמע התחינה למענך אלוקינו הושע -נא! ---------------------------------------------------- * נכתב בלב מדמם לזיכרון הקדושים הרב נחמיה לביא והרב אהרון בניטה הי"ד, אשר נרצחו בסימטאות ירושלים עיר הקודש בחג הסוכות התשע"ו

ומבין הדמים הרותחים לב כוסף ואין לו רוייה שמיים מעליי נפתחים ואזעק אל מול דמות קודש י-ה. ותיפול עליי הרוח ואבך ביגוני כנגן המנגן ועת כי יחדל בי הכח ואדע כי שמו עודו עליי מגונן. ועת כי יפחד בשרי ירעשו עצמיי וכל כליותיי ושעה אשר בה ייעצב לבבי אתקדש בקריאת שמו עליי. ובאין לי מנחם מכל אוהביי בהפוך יום חגי למספד אתעטף בקדושה, ושמך על שפתיי ובראש כל הרים קריאת "שמע" תהדהד. ובהעלות העולות גוף- בשר-עצמות-נשמות תחובר קריאתי עם קריאת הקדושים ובשרשרת דורות ארוכה מדמעות יעמדו הם מולך במנחת ביקושים. וממעל ומתחת תישמע התחינה למענך אלוקינו הושע -נא! ---------------------------- לזכר ארבעת הקדושים אשר עלו בסערה השמיימה בעצם חג הסוכות: איתם הנקין נעמה הנקין נחמיה לביא אהרון בניטה

לרצות רצון. לבכות רצון לבכי. לחלום על חלום מואר, פועם וחי שיינבט בי. לרצות לרצות אור, וגודל ויופי. לרצות להאמין בָאמונה, שתשוב ותיפעם בי. לשבת בחושך, בתהום הזו בה הפחד סוגר עליי, ולרצות למצוא את הכח לקום ולהילחם מחדש. לרצות לבחור בחיים, על אף כל הקושי. ולהצליח שוב לראות שהאַיִן הוא ערפילי, חסר ממשות. להצליח להסיט לצדדים את ענני הסערה שבאו עליי. ולפנות מקום לאור עליון לחדור שוב לחיי. לפנות מקום בתוכי - לאור, לתורה, לאמונה וביטחון. לאמון, לאהבה, לחמלה. להתחלות חדשות, לשבילים חדשים. שבילים שיובילו אותי בסופו של דבר אל האושר שלי.

בַּיוֹם בּוֹ חָזַרְתָ, כְּחוֹל הַשָמַיִים הִתְחַדֵד. הַצִיפוֹרִים צִיְיצוּ פִתְאוֹם אַחֵרֶת, וְהֶהַרִים הַנִישַאִים עָנוּ לָהֶם בְּהֵד. בַּיוֹם בּוֹ חָזַרְתָ דְשָאִים שוּב הוֹרִיקוּ, ולְחַיֵינוּ, הַחִיוְורוֹת מִכֶּאֵב ומִיגוֹן, שֵנִית בְּאוֹדֵם אַרְגַמָן הֵסְמִיקוּ. אַך- בַּיוֹם בּוֹ חָזַרְתָ הֶעֵמִיקוּ קִמְטֵי הַשְכוֹל. בַּיוֹם בּוֹ חָזַרְתָ זָעוּ וְנָעוּ טְמונִים בַּחוֹל. בַּיוֹם בּוֹ חָזַרְתָ זָעַקוּ דַמִים מִן אָדַמָה רְווּיָה, בּיוֹם בּוֹ חָזַרְתָ נֶעֵטַפְנוּ שֵנִית בִּשְתִיקַת דוּמִיָיה. ----------------------------------------------------- * השיר נכתב לציון חזרתו מן השבי של גלעד שליט

הרגשתי מושפלת. הרגשתי את גופי מוטל אפרקדן על הריצפה, והם רומסים אותי באכזריות.   חשתי שנחילים של דם נספגים בעפר שתחתיי, אף שלמעשה שום איבר בגופי לא נפגע.   והם המשיכו לבעט בי, מגפיהם הכבדים שוברים את טיפת הכבוד העצמי שעוד נותר בי.   זעקתי. צרחתי. התחננתי שיפסיקו. אך קולי לא נשמע.   ומתוך הטישטוש והכאב, שנייה לפני העילפון עוד הבחנתי איך שוב הם מכוונים אלי   את חיצי מיליהם.  

שפכתי שיחי לפניך א-ל בורא עולם. שפכתי שיחי לפניך מלך נעלם. כעבד לפני רבו כן באימה אתייצב למולך, ואבקש מאשר מלוא תבל מלואו- ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך. ואילו פי מלא שירה כים ואם יימלא ליבי תודה כמלוא המון העם. ואם במילותיי שיר לך ערכתי הינהו,קבל נא מנחתי א-לי אשר אהבתי.

ים. למה בכל פעם שמוזכרת המילה הזו עולה לי רק תמונה אחת לראש? והיופי שלו,הריח שלו,מגע גרגירי החול בכף ידי, והרוח המלטפת לעת שקיעה, הכל מציף אותי כאילו רק אתמול קרה? למה בכל פעם שמדברים איתי על טבע אני חוזרת דווקא לשם? למה בכל פעם שמזכירים שקט,רוגע,שלווה פנימית,אני מוצאת עצמי מהרהרת בו? למה בכל פעם שמדברים על תפילת אמת,אני שבה לתפילה האחרונה מולו, כשהשמיים נצבעו באדום ארגמני,וחשתי כי בדם ליבי נצבעו? למה גם היום,שנים אחרי,עוד עולה לי גוש בגרון,עוד שורפות העיניים? למה עדיין,בכל פעם מחדש,הבטן עוד מתכווצת לי בגעגוע? ולמה, ריבונו של עולם,הכאב לא פוחת במאום,לא שוכך?

אבא, אני רוצה לעמוד מולך, לבכות מתוך כאב לדמוע, לזעוק לשאוג מתוך הלב לדבר אליך- כמו בת אל אבא אוהב. להבין באמת, להצליח להפנים, שאתה הוא אבינו, ואנו לך בנים. להצליח באמת לתת את הכל, ומבין הדמעות לצמוח, לגדול מתוך הכאב לבנות עוד קומה, להיוולד מחדש,ברה ותמימה.

ושוב על פרשת דרכים כשנהרות של אש בתוכי מתלקחים עיניים מרימה אליך, מורה הנבוכים תן בי כֹח, אבא, להתמיד במסע החיים. נחילים של דמע מאיימים להטביעני רגשות מעורפלים כגלים בי גועשים אנא, אבי, מתהומות משכני, תן בי כֹח להעפיל לפסגות הרים כי הדרך העולה בית אל דרכי שלי היא מתפתלת, מתמשכת, מתעתעת בי רגע היא עולה, ורגע היא יורדת, והנני נבוכה, באמצעה עומדת. רוצה להלחם בחושך האופף בחרבות של אור למולו לנופף בתוך-תוכי, בעולמי הפנימי למצוא את השביל שאבד לי, שיובילני אל עצמי.

לאן שלא הלכתי וגם כשהתרחקתי לווה אותי קולך. כשבדרכים רבות נדדתי כשמעדתי ונפלתי - נשאתי הבטחה : איתי אתה בנפשי שנפשך. כי אם אסק שמיים שם אתה ואם ארד שאול -- - הינך אם אגביה עוף, אף אם ארחיק נדוד עודני לו לרעיה והוא לי - דוד ----------------------------------- * השיר התבשל כ4-5 שנים בשורות בודדות, עלה על הכתב בחג הסוכות ה'תשע"ז.

ואני עוד בטרם היותי גוף אדם אהבת נצח אז אהבתיך. ובעת רדתי לעולם מעומעם, בין אלפי אבידות ביקשתיך, חיפשתיך. הן כמקדם אחד היינו, ונועם אור קודש עלינו חפף, ואני נשבעתי מעת שהופרדנו, כי היות לאחד שוב הינני נכסף. וטרם ארחיב צעדי, אאיר לך פניי ואכסה פנייך, אעצור בתפילה לאשר עימדי, בעומדי למולך ועיניי בעינייך. ועת אקדשך ואבחר בך, כאז, ינגה שוב עלינו זיו האור שניגנז.

ואני עוד בטרם היותי גוף אדם הבטחתי- אהבת עולם אוהבך. כי אחד אז היינו , והותרת בי הטעם בין עשרות אבידות לחפשך, לבקשך. וכעת למולך- טרם ארחיב צעדי פניי אגלה, ואכסה פנייך, אעצור בתפילה לצועד עימדי- לו נשכיל מחדש להיות לאחד ויהא בנייננו בניין עדי עד.

אתה יודע?! הרבה השתנה מאז נפגשנו. הרבה גדל בי. בוודאי גם בךֳ. וביני לבינך, במרחב שחלקנו, נפתחו ניצנים של שמחָה. אתה יודע? מזדמן למדתי לסלוח לנו. להחליק על קמטי שיכחָה. וביני לביני, במרחב שפיתחתי, לאפשר לעצמי שוב סליחָה. אתה יודע, אני עובדת שנית פה עלינו על עצמי ועצמי ו-עצמךֳ. וביני לבינו, בשמיים שלנו, מתנהלת שנה כבר שיחָה. ואולי אתה יודע, גם אתה מהרהר שוב עלינו ומחכך גם אתה בראשךֳ ובינך לבינו, ואל מול כשלוננו אולי עכשיו כבר תימצא עצמךֳ.

מכסא כבוד נשמה נחצבה ומעפרא דארעא דמות אדם נתעצבה. וכך נגזר עלינו במלחמה תמידית לחיות - מחד - המשיכה לשמייא, לשכינה, לשרפים ולחַיוֹת, ומאידך - הירידה למטה. לתהום, לשאול תחתיות. גוף הבשר מתעייף, מתבלה ומתכלה. נשמת אלוה לא פוסקת ממעופה התמידי, ובין לבין - האדם הולך ומתעלה.

בין לבין, בין השחור לסרוג, בין הקטיפה לריקמה, בין המקורזל לפרוע , לשקט, לרועש.   בין לבין הוא שוב ימצא את עצמו יושב שם, מחכה. מחכה לצלילים, מחכה למנגינות , מחכה לאנשים שיעברו דרכו.   ושמא ציפייה יש בה, באותה הישיבה, בלב המחכה, שמא דריכות של קודש נשקפת בעיניו? או אולי, בינות לנימי העין, אהבה אין קץ נשקפת?   בין לבין.   בין לבין הוא יימצא את עצמו שוב יושב שם.ממתין. ממתין ליהודי הזקן , בעל המבטא המזרחי , המסלסל בקולו בנעימה. פונה לבבושקה הישישה המבטאת בהגייה רוסית את אשר על ליבה. ועיניו,כמו נפשו עצמה,משוטטות,מחפשות.   בין לבין.   בינות לעצים, לסלעים ולאבנים. בין המחשבות , הרגשות , ושאר המדביקות, בין כל המסיכות בהם הקפנו את עצמנו הוא עוד רואה אותם. הנוער , כל אותם אשר "נוער שוליים" יכונו. הוא רואה את מבטם -משוטט , מחפש , כאילו ביקשו לפרוץ להן דרך חדשה.   בין לבין.   בין השחור של הליטאי ללבן של הברסלבר , בין החיוך של התינוק לקמט הישיש. בין לבין הוא יושב וממתין , מגלף בעץ את פגמי הזמן. ועיניו- נחילי אהבה ואמונה.   הוא יושב , מחכה שנשוב לעצמנו , נוריד המסיכות , נסתכל בעיניים , נחדור אל הנפש פנימה , ונבין.   בין לבין.   "אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת."      

  הַבֵּט יַלְדִּי, אֵיךְ שׁוּב הוֹרִיקוּ פָּנֵינוּ, וְשֵׁנִית נְגַשֵּׁשׁ אַחַר מִילָה מַתְאִימָה. רְאֵה יַלְדִּי, שׁוּב הֻקַּז לָאָרֶץ דָּמֵנוּ, שׁוּב נִפְתָּחִים לְקוֹלְטוֹ תְּהוֹמוֹת אֲדָמָה.   הַסְכֵּת יַלְדִּי, וְשֵׁנִית תִּשְׁמַע, זְעָקוֹת הַפְּצוּעִים הֲלוּמֵי הָאֵימָה. וּפְתַח נַפְשְׁךָ יַלְדִּי, וְעַל לוּחַ לִבְּךָ, רְשֹׁם אַךְ אֵת זֹאת, רְשֹׁם־ "נְקָמָה!"       "אסורה היא הנקמה כשאין לה מטרה,אבל אם מתרוממים על ידה להגנה עצמית- הרי היא זכותו הבסיסית של האדם באשר הוא אדם לנקום את נקמתו" (הר' סולובייצ'יק-'קול דודי דופק')

לילה. שוב החושך והשקט משמשים מצע לדימעותיי. שוב השינה נודדת ממני והלאה,והשעות עוברות עלי בנים לא נים. מתי בפעם האחרונה ישנתי לילה שלם?,אני לא מצליחה להיזכר,אבל בוודאות,זה קרה לפני שנות דור.. מה גרם לי הפעם להתעורר? מסך של ערפל כאילו נסגר בראשי,מונע ממני למצוא תשובה. ואני רק יודעת שאני פשוט מוכרחה למצוא אותה. קול נעלם לוחש לי שהחלום שממנו התעוררתי זה עתה בדפיקות לב מואצות הוא הוא המפתח לפיתרון. כמו בכל הלילות האחרונים,שוב נושאו אותי מחשבותיי הביתה. בית.מילה בעלת 3 אותיות, שקיבלה כ"כ הרבה משמעות בחודשים האחרונים. עדיין מנסה לעכל את העובדה שאני חסרת בית,הומלסית. שהמיטה הקרה עליה אני שוכבת איננה מיטתי,והקירות הסוגרים עלי אינם קירותיי,שהבית שבו עוברים עליי ימי ולילותיי איננו ביתי. ופתאום אני נזכרת-והלא עליו חלמתי! ואיך יכולתי לשכוח?! והנה,צף החלום ועול למולי,והוא ברור וחד לפני כאילו הוקרן על מסך. בחלומי,הייתי שוב פוסעת יחפה על החול הרך,הזהוב. בביטחה פסעתי,כיודעת את דרכי.והנה ניצבתי על שביל הגישה לביתנו. תחושת בהילות ליוותה אותי בהליכתי.יודעת הייתי שרגעי ספורים,ובפחד הפניתי מבטי למעלה הרחוב,חוששת שבכל רגע עלול להגיח למולי הדחפור ולהפוך את הבית האהוב שלי לעיי חרבות. היישוב כולו נטוש,אין נפש חיה מלבדי,ושברי בתים מפוזרים ברחובותיו. יודעת הייתי שאני מאחרוני התושבים,ועוד מספר רגעים ויתרוקן היישוב לחלוטין מיושביו. בזהירות,שלא להיפצע ברגלי היחפות מהשברים הרבים שמילאו את הרחוב,אני פוסעת קדימה, נושמת עמוק,ופותחת את הדלת לביתי שלי.ולמרות שיודעת הייתי כיצד אמצאנו, שיתקני הכאב. הבית,ביתי שלי,הבית בו גדלתי מיום לידתי,הבית בו לא נדמו לרגע קולות הצחוק,עמד כעת דומם,שקט,בודד. הקירות נראו לי כה ריקים,עצובים,כאילו כורעים תחת משא סיבלם. הכיורים,האסלות, ואריחי הקרמיקה נופצו כולם,ושבריהם התנוצצו למולי בשמש הבוקר שחדרה מבעד לחלונות הפרוצים. נראה שלא עמד לו לגופי חוסנו,ובבכי בלתי נשלט התקפלתי אל הרצפה. ופתאום,אינני יודעת כיצד,מצאתי עצמי בבית חטואל. ואף שמעולם בעבר לא ביקרתי בו, זיהיתיו מיד. בניגוד לביתי שלי,פה עמד הכל שלם.והשלימות, והבניין העומד על תילו,כאילו זעקו ביתר שאת את חסרון החיים שפרחו בתוכו,ואינם. סחרחורת אחזתני,ואט אט חשתי כיצד אני נישאת ומתרחקת.מבית חטואל,מביתי שלי,מבתי היישוב כולו. מצאתי עצמי על שפת הים,משקיפה מרחוק על נופי ילדותי. ופתאום,ניעורה בי התחושה שמוכרחה אני עכשיו לרוץ,לחזור אל הבתים,הגינות,הדשאים. והתחושה הזו שניעורה בי לפתע,חזקה היא ממני,והיא נושאת רגליי ומריצה אותי קדימה. אך מה רב תיסכולי כאשר אני מגלה כי רגליי אינן מקרבות אותי ליישוב שלי.להיפך,בעיניים קמות אני צופה כיצד הולך לו היישוב שלי ומתרחק מעיניי.ואני מנסה לחתור קדימה,לשלוח ידי ולאחוז בו,אך כוחות חזקים ממני ממשיכים להרחיקו מפניי,ואט אט השחור עוטף הכל ,ואני מתעוררת,שטופת זיעה,במיטתי שלי. ובעצם..שלי אמרתי?! והלא שום דבר בחדר שסביבי אינו שלי!הכל זר ומוזר לי,הכל קר ומנוכר. אף פרט מהחיים בהם אני צועדת כעת לא באמת שייך לחיים שלי.לחיים שהיו לי פעם,בטרם היות הכל... אני מגניבה מבט לשעון,3:00,ואינני נרדמת,ושוב רצות בראשי התמונות.. ---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- *הקטע מבוסס בגדול על חלום אמיתי שחלמתי.. חלום חזק מאוד של געגוע.. * יהיו אולי שיגידו שזה מתאים יותר להיות סיפור בהמשכים..עלה לי רעיון כזה,ואשמח לתגובותיכם!

יקרה שלי! שאלת אותי מה שלומי,ואני שלחתי לך חיוך קורן, אבל בלב רציתי לבכות. שאלת אותי איך עוברים הימים,ובקול שקט חלקתי חוויות, אבל בלב רציתי לזעוק לך את הזוועות. זרקת לי מחמאה,ובתגובה צחקו לי העיניים, אבל בלילה,רחוק ממך,הן שרפו,הורידו דליים של מים. אמרת לי בכל הזדמנות שיש לי לב ענק,לב זהב, וכל כך רציתי לצרוח לך,כמה שהוא קטן,כמה שלא נותר בו עוד מקום להכיל,-הוא כולו שותת דם. הענקת לי חיבוק,והידיים שלי עטפו אותך בחיבוק חזרה, אבל בלילה,אותן הידיים,ננעצו בכאב בבשר החשוף,מנסות להחניק זעקה.   ואת לא תיארת לעצמך,יקרה,לא דמיינת. לא העלית בדעתך שאני בסך הכל שחקנית מוכשרת בהפקה של החיים. וכשהחלטתי בסוף להיעלם,להתחבא מאחורי המסך השחור של חיי, לא הבנת מה קורה,למה אני בעצמי מתכנסת,למה הפסקתי לחייך. -האם כעת תביני,יקרה שלי,שפשוט נגמר לי הכח להמשיך לשחק?!          

-בוערת- באש אהבתי, אש געגועי -כואבת- את משאי, את ייסורי ובליבי אישי יוקדת- לך אלי תשוקתי איזה צמא עצום נפער בי בעומק נשמתי. דלת שנפתחת, חבל משתלשל מושכני למעלה. ובין שתי קצוות- -מהורהרת- -מתלבטת- תורה לבני אדם ניתנה ולא למלאכי עליון, אך איך ניתן פה לשומרה- אל מול כל השאון?! מוצפת קולות, מוקפת צלילים, בין למעלה ללמטה כוחות מנוגדים. רגע נוסקת, רגע שוקעת, יש ואישי בי כאילו גוועת. אולם תמיד היא בקרבי מלחשת, לנצח לא יידם קולה. ולוואי ותהא היא השלהבת למעלה מאליה עולה

ואת ילדתי שכאבת ודמעת הסכיתי כעת ושמעי. הנה בא אורך , הנה בא וזרח , הביטי ביתי וראי. שאי מבטך למחר ודעי- עוד אושר גדול מחכה לך. ואם רק תבטחי ילדתי בכוחך תגלי כי חיים חדשים נובטים בך. ואם העיניים תעצמי נא ביתי ועמוק לתוכך תסתכלי תראי איך על כל דמעה שזלגה צהלה של שמחה תגלי. כי מתוך הכאב , הדמעות והדם עוד חיים חדשים יוולדו. והלב, שרק טעם כאב הוא טעם הנה חדריו בשמחה יתמלאו. וקמטי היגון לשמחה יתהפכו ואור ממעל על חייך יחפוף. אם רק ילדתי תאמיני בזאת עוד תזכי לעלוץ עד אין קץ, עד אין- סוף.

א. ויהי בחצי הלילה וחושך שורר על עולם ומלואו. והנה מן החושך אלומת אור בוקעת וקול קורא: צאו לקבל פני בניי, כי קרבו לבוא. ב. ורעש אדיר בפמלייא של מעלה, אבות ואמהות נרעשו בחצי הלילה. ושרפים וחיות, ואופנים כולם עומדים כאובים אל מול בורא עולם. ג. ורחל מבכה ונחמה לה אֲיִן לאה אחותה שופכה דמעות כמים. רועים נאמנים החרישו נבוכים ושרפים וחיות ומלאכים בוכים. ד. והנה בשמיים פתאום להבות והנה הן עולות שמונה נשמות וכבר מתייצבות הן מול כסא הכבוד. ושנית יוצא הקול והוא מלא הדר והוד: "אל לכם בניי לחפש הסיבה, גזירה היא מלפניי ואין להשיבה"

אהובה שלי! כולם כבר הלכו. נשארנו רק שנינו. ואני רוצה להגיד לך כמה מילים, אבל הגרון חנוק מדמעות. רוצה לבקש ממך סליחה שלא ראיתי את הדמעות השקופות שמיהרת למחות בחיוך. אולי הייתי עסוקה מידי בדמעותיי שלי. רוצה לבקש ממך סליחה שלא הייתי שם לשמוע את הזעקות האילמות שלך, שנבלעו בדינדוני פעמון צחוקך. רוצה לבקש ממך סליחה שלא הייתי שם, בשבילך, כשהיית צריכה אותי יותר מכל. שלא הייתי שם לתת חיבוק, מגע אוהב, מילה טובה.   אבל פשוט לא ידעתי,את מבינה?!   ואולי לא רציתי לדעת. אולי היה לי נח להתחפר בקונכייה שבניתי לעצמי, שקועה עד צוואר בכאבי האישי שלי, עד שלא נותר בי מקום לראות את כאבך את.   ואיך סבלת. ואיך דמעת. ואיך העברת לילות שלמים של נדודים,של חוסר אונים. ואני לא ראיתי. ולא חשתי. ולא דמיינתי. ולא הייתי שם להושיט לך יד.   ופתאום עכשיו, כשאני עומדת איתך אל מול קיברו של היקר לך מכל, נופלות לפתע כל חומות האטימות בהם הקפתי את עצמי. ופתאום, אני כ"כ מתביישת.   התצליחי לסלוח?!    

וְאַתְּ הֲיִי לִי לְפֶה , יַלְדָּתִי, בְּעֵת אֲשֶׁר יֵאָלֵם קוֹלִי מִדִּמְעָה. וְגוּפֵךְ הַקָּטֹן-יִשָּׂא זַעֲקָתִי עֵת יַרְוֶה בְּדָמֵךְ רִגְבֵי אֲדָמָה. וְעֵינַיִךְ, אֲשֶׁר לֹא הֶאֱרִיכוּ לִרְאוֹת, הִנֵּה בָּם נִשְׁקַף כְּאֵבִי. ופעיותייך, הָרַכּוֹת,הַקְּטוּעוֹת, הִנֵּה בָּם תִּבְכִּי אַתְּ בִּכְיִי. וְקוֹלֵךְ שֶׁנָּדַם, שֶׁנִּגְדַּע, לְעוֹלָם יְהֵא הוּא קוֹלִי. וּבִכְיֵךְ, יַלְדָּתִי, שֶׁגָּוַע, לְעוֹלָם יְהֵא אוֹת אֶבְלִי. וְעֵת עָלִית לַמָּרוֹם, יַלְדָּתִי, ותעל עִמָּךְ שַׁוְעָתִי. וְכַאֲשֶׁר מוּל אֵל עֶלְיוֹן הִתְיַצַּבְתְּ, וְאֶתְיַצֵּב שָׁם אִתָּךְ גַּם אֲנִי. וְהִנֵּה יַלְדָּתִי, אֶלְחַשׁ לָךְ עַכְשָׁו, כִּי תִּגְּשִׁי נָא אֵלָיו לְלֹא פָּחַד. וּלְמִשְׁמָע קוֹלֵךְ אֲזַי שׁוּב אֶכְאַב, וְשֵׁנִית יֹאחֲזֵנִי הָרַעַד. וְאִמְרִי לְפָנָיו- הֵן הַכֹּל נָתַתִּי וְלִכְבוֹדְךָ אֱלֹקַי, הִקְרַבְתִּי חַיַּי. הִנֵּה, אֲבִי, עַל מִזְבַּחֲךָ נעקדתי, וְאַתָּה אֱלֹקַי-עַד מָתַי?! עַד מָתַי?! ------------------------------------------------------------------------------------------------- * השיר נכתב בעקבות הפיגוע באיתמר,ערש"ק פר' ויקרא

ארבע שושנים אדומות על שיש צחור, לבן. וכאב,ועצבות שכזאת לא תוכל לשרטט יד אומן. ארבע לבנים איתנות חסרות כעת בחומתנו. ארבעה שעלו קורבנות על מזבח אדמתנו. והאיל איננו, ומלאך ממרום לא עצר החרב שמענו ותחרד נפשנו- ארבעה קורבנות לעת ערב. ואנו-רק עינינו נרים אל רחמן אולי ישוב יחיינו. אולי יחוס עם עני,עם אלמן ואזי שנית יגאלנו. ---------------------------------------------------------------------------------------------- *נכתב עם היוודע דבר הירצחם של ארבעת הקדושים בפיגוע על יד בית חגי

הלכתי, חפשתי אותך בין משעולים, בין גאיות איכה אבדה לי דרכך היכן הם התקוות?! אנה אלך, אנה אפנה, כשהחושך עלי סוגר? אליך נכספתי, אליך כמהתי כמו הלך נכסף אל הבאר. ועל פי תהום, אליך נזעקתי אליך, יוצר החיים תן לי הכח אליך לגשת, תן לי ממעייני חיים זכים.

שם, על מרבד הזהב, השארתי עקבות בחול. שם, בין שמיים למים, השארתי סימונים על החוף. קברתי זיכרונות עטופי דמעה שרטטתי נתיבים של אהבה ואמונה. שם, על החול, השארתי הכל. עתה אבדה לי דרכי.