יצירות של פיתה פיתה

צבעי מים

הכל מתחיל, כמו שתמיד מתחיל, בכפות רגליים. או ברחם של אמא. הכל מתחיל פשוט. יש שם גוף, משהו לגעת בו. הכל ממשיך ברגע שזוחלים או אולי בחיוך הראשון. אז ככה: הרגליים הן ההתחלה. הולכים בהם, מרגישים את האדמה. הרגליים מתפספסות נורא מהר, העור נהיה קשה ברגע שהוא מרגיש. אי אפשר ללכת עד אספלט רותח, זה חם מידי. ההמשך הוא חלל הבטן. מה מרגישים: כאב, התרגשות, שמחה. כאב - אפור בהיר בהיר, שקוף אטום. מונח כמו יציקת בטון. או שאולי זה פחד? זה פחד הכאב בצבע תכלת, עולה למעלה, נתקע בגרון, יוצא דרך העיניים. ההתרגשות היא ורודה. וילון של סוכר על מקל שמחה - היא לא צבע, היא צחוק שמתחיל בבטן ונשפך לרחובות. בדידות מורגשת במותניים. הגוף רוצה חיבוק. פרק 2 או: איך תתנהג כשלבד תתכווץ על המיטה, תנשום לאט לאט, תעביר את הבדידות דרך הריאות הלוך ושוב כשטוב לך, תרחיב את הגוף, תפתח את הכתפיים בהתרגשות קופצים. בכתפיים מרגישים הכל, הן מתכווצות כשרע, נרפות כשטוב המילים יוצאות מהיד, נכתבות על כל השביל שבין האצבעות עד הפה או הפוך. נכתבות נכתבות ויוצאות לאוויר העולם, מתעופפות בו כפרפרים. נוחתות כגשם ראשון על אדמה יבשה הקווים מצטיירים על הגוף לאט, מגע של קסם. מילים

לפעמים החיים שולחים דש. בתוך כל החיים שהם לקום להתלבש לנסוע לאכול ללמוד לפחד. אתה כל האוטובוס מחכה שהוא ייסע, מקווה שבחרת את הצד הטוב ביותר לנסיעה, שתנעם לך הדרך, ופתאום אתה רואה דררה. יש בזה מין חימום הלב. היום התפללתי. אחרי שנצח לא עשיתי את זה. כאילו, כן, התפללתי בשבועות, אפילו במניין והתפללתי גם ביום ראשון, אבל שחרית, לא התפללתי כבר נצח. מעל תחנת אוטובוס יש פרחים יבשים, גדלים על חריץ תחנה. זה מזכיר לי את הפלא הזה, פרחים באביב מעל תחנת אוטובוס. באביב אפשר לראות מקומות מופלאים, שכל השנה הם סתם תחנת אוטובוס או עגלה נטושה, ובאביב הם כר לפריחת חרדלים. קיץ עכשיו. שום חרדל לא פורח, רק סופים של סבא פופו. כל מקום שכזה, הוא מזכרת לאביב. בסוף, להיות בתוך היופי פחות יפה מלהתבונן בו מבחוץ. אני נוסעת עכשיו בעמק החולה. מה שאני רואה זה שדה יבש, משאית של בראשית תפוחים מתופחים מפסגות גליל גולן, עמודי חשמל. אתמול נסעתי בגולן, ראיתי שם עמק חולה, כולו שדות ועניין. אבל יש משהו, בפשטות הדברים, לנסוע, בדרך הביתה, בין שדות ופשטות היום יום של עמק החולה. ואולי במדבר זה ההפך. סוד קסמו הוא הנסיעה הארוכה בין המון מדבר שהוא כלום. יום אחד נסעתי מהגולן עד אילת. באותו שבוע, גם את הדרך חזרה. נסיעה שהיא ארוכה, כמעט וחא נגמרת. אהבתי את הנסיעה הזאת, לדעת את כבישי הארץ, שהם פיסת אספלט בין כנרת למדבר שאין לו סוף.

צבעי מים על דף

א. אני רוצה: לדעת מילים הרבה ואיך עוטפים את קירות הבית בצרורות, במסמרים ב. מהי שמיכתו של אדם אילו ידיים יעטפוני מי ישיר לי שיר ערש אם לא הרוח השורקת במרחק

עט פיילוט 0.4 וצבעי מים

מתישהו כל המילים החליטו שזה די לגיטימי מצידן פשוט להעלם. המילים גילו שכולם חושבים שהן קיימות תמיד, והרי מילים זה משהו שקיים תמיד, לא? אז בבוקר יום שלישי, חודש חשוון, קצת לפני שהאנשים הנורמטיביים קמים, המילים החליטו לטוס להודו. הלא גם למילים יש זכות לטוס לטיול אחרי צבא. (כמובן שהמילים הצעירות יותר טסו לגאורגיה לטיול אחרי תיכון, והמילים הזקנות טסו לטיול מאורגן בסין) בטיול הגדול להודו המילים רכבו על פילים (בטבע! הן מילים! לא הייתה שם שום התעללות בבעלי חיים!) ועישנו כל מיני סמים מוזרים. המילים מהר מצאו את עצמן בתוך הבית חב"ד הקרוב (ותסלחו לי שאני לא מתמצאת בשביל לתת לכם שמות של מקומות מיותרים בעולם, את הכוונה כבר הבנתם). את מה שקרה למילים כבר הבנתם. טיול בעולם, מה כבר יכול לקרות? קצת פריקת עול, קצת תמונות יפות לעלות לפייסבוק. אבל מה שקרה לעולם, הוא המעניין יותר. ב 7:27, שזו השעה שבה רגיל אחי (בתעודת זהות שלה כתוב אחינעם) קמה, היא התעוררה ולא מצאה את המילים. את המברשת שיניים היא מצאה, אבל היא לא יכלה להגיד לעצמה שום דבר מול המראה. לא למלמל מלמולי בוקר, לפני הקפה. כל עוד זה נשאר רק בתחום דיבורי הבוקר זה בסדר, גם ככה אין יעילות בלדבר בבוקר. אבל כשהגיע לכיתה וכולן ישבו (או עמדו, שכבו וקפצו. אתם יודעים, דברים שקורים בכיתה) שותקות, זה כבר היה מוזר. לא מאוד מוזר. קצת מוזר. לא היה שום דיון שצריך להיכנס אליו, אין צורך להצחיק. יש רק להסתכל. בתחילה ניסתה המורה לכתוב על הלוח, אך מה היא יכלה לכתוב כשמילים אין לה. המנהלת שנכנסה בשביל לצעוק על כל הבנות שהגיעו בלי תלבושת, התיישבה בכיתה במבט עייף. אין לה מה להגיד, אין לה איך להגיד. וכשאין את המילים המפוצצות, המסכות מתקלפות. כולן רואות את העייפות. יש בציפי, המנהלת המפחידה, כמיהה שאף אחת לא ראתה אף פעם, עד היום. לאחר חצי שעה, אחי, שכבר נמאס לה לשבת, לחשוב ולהסתכל בידיים היפות של עדי, התרוממה והוציאה מהתיק את הטושים שלה. חבילה קטנה, 12 טושים. מספיק בשביל להתחיל לצייר. בהתחלה היא ציירה על הדף, עד שהוא נגמר לה. אז היא המשיכה לצייר על השולחן. בהתחלה רק מלמעלה, אחרי זה גם מתחת לשולחן, ביחד עם המסטיקים שהודבקו שם פעם. מהר גם הרצפה התחילה להתכסות בצבעים. הרצפה והקירות. הכל, הכל הפך לציורים. ב 11:43, כשאחי הרימה את המבט, היא ראתה שכל הכיתה הפכה לצבעונית, מבפנים, מבחוץ. היא חשבה שכל בנות הכיתה שלה הלכו כבר, אבל היא גילתה שכולן הצטרפו אליה. כמה רוך היה בעולם המצוייר הזה, כמה רוך יש בצבעים הניתזים בחלל העולם. כמה טוב

א. תמונת רקע: בניין תעשייתי בתלפיות אין שמיים. אין אדמה. אין אנוש. בכל הלבד הזה אני רוצה לקטוף שמיים לאכול בחתיכות קטנות לארוחת- בוקר. ב. היום שתלתי באדמה קצת שמיים בשביל שהיא תוכל לנשום קצת כחול, קצת ענן, שהאדמה תדע להסתכל בשמיים ולראות עננים של לפני גשם

צבעי מים על דף

עט פיילוט עם צבעי מים

שקד שפרח חצב שנובל ועץ ערום. בלי שלכת

האוויר שהולך לאיבוד הגלים מתנפצים על החוף רצים הלאה לאן שלא אלך נכנסים לים, שוחים מציירים את הקצף, עוד גוונים מנקים את המכחול

בוטל התמיד אין הרגל שהוא קבע, יש לתהות על כל דבר, איך נועלים את הנעליים, איך אוהבים. איך היה אתמול, מה היה שבוע שעבר. זוכר איך שכבנו על הדשא, התבוננו על הכוכבים? זוכר איך תמיד בימי ראשון היינו גוררים רגליים בדרך לאוטובוס? זוכר איך היית נשכב על המיטה? זוכר איך התרגשנו ביחד מהשקיעה? אין יותר תמיד. אין קבע, אין מילים להגיד. צריך להיזכר כל בוקר איך קמים, איך מרימים רגליים. אין משמעות לגרירת רגליים של יום ראשון, אין משמעות לשיעור מתמטיקה של יום שני. אין משמעות לזמן הזה. חיים רק מכוח האינרציה, חיים רק מכוח העבודה הדופקת בראש. לקום לעבוד לאכול. נצטרך ללמוד להרגיש, ביחד. איך הופכים חיבוק לביטחון. איך מרגישים, תגיד לי. לאכול להתפלל לאהוב אתה אומר לי. אין לי מה לאהוב, למי להתפלל. רק לאכול אני עוד יודעת. פסטה עם רוטב, להרגיע את הבטן המקרקרת. היום שלי צבוע באפרוריות חסרת צבע. בוטל התמיד, הכל נשבר ככה. אנחנו מהלכים משני צדדי השבר. אתמול והיום. אתמול החזקנו ידיים, היום אנחנו מחזיקים בעצמנו, שלא ניפול. אנשים בודדים. אין לנו תמיד שיחזיק אותנו. אין שעה שנכסוף אליה, סוף יום, ליפול על המיטה. יש אין סוף אין סוף. אין מנוח, אין רגע.

צבעי מים ועט על נייר

עט על דף

צבעי מים על דף

(לשירה) אי אפשר שלא לאהוב אותך את גופך השבור מידי איך שאת מחבקת אותי את הצחוק שהוא קסם את היותך אישה (שהיא כעס אהבה קיום מקום כאב כאב כאב) איך נבין אותך מספיק סנטימטר בשביל להיות אישה

היום יום חמישי שהוא סוף שבוע ובו היו שרים האנשים ברחובות יום חמישי יום חמישי, היום יום חמישי ומלאים הכבישים וליבם הומה: הביתה וגופם רוצה לישון פרקדן ברחובות עיר והנפש רוקדת ברחובות תל אביב

מכירים את זה שאתם אבודים? אבודים ברמה שאתם לא יודעים מה אתם מרגישים ואיך בכלל חיים. אתם מכירים, נכון? מהזמנים האלה, שאפשר לשתות תה רק כי חיבוק הידיים מסביב לכוס ממרכז אותנו, רק כי- או שאתם שוטפים כלים והסבון נוזל לזרוע ואין מי שיקפל לכם את החולצה אתם בטוח מכירים. את האיחזות הזאת בחיים, בכוח. רק לחיות כרגיל. מכירים את האיבוד שעוטף אתכם בהמון צבעים, ואתם פשוט מתיישבים באמצע, נהנים מהאיבוד הזה? אחרי שנסחפתם לדמיונות שלכם, תחזרו אליי. אני המוקד פה, לא באמת אכפת לי מחוויית האיבוד שלכם, אותה תכתבו לבד. זה טוב שאתם כועסים עליי קצת, זה טוב. סליחה, קצת נסחפתי. מכירים מדרגות? נו, רגילות כאלה, של בית. פשוט תדמיינו את המדרגות בבית שלכם, או בבצפר, בעבודה. פחות משנה עכשיו איזה מדרגות. רק- מדרגות. הורג אותי! שאני לא יודעת איך הוא עולה על המדרגות. כן, מכל הדברים בעולם זה משגע אותי. תה. תה זה עניין חשוב בחיים, שתדעו. כשהכי איבוד אנחנו מחזיקים את התה חזק. לפעמים אני שותה תה, ואני בכוונה עם משקפיים, לא עם העדשות. רק כדי שהאדים יכסו לי את הזגוגית. זגוגית. איזו מילה יפה זו, זגוגית. תחשבו, זגוגית. זגוגית זה כמו אלוהים. אני לא יודעת למה, אבל מילים יפות הן כמו אלוהים. איזו מילה יפה זו, לעזאזל. טוב, כבר הלכתי לאיבוד בכל המילים שאני אומרת לכם. אז תהיו שנייה בשקט. כן, גם אתה, עם המשקפיים והחולצה הירוקה. כן, גם את, שצוחקת עכשיו. שקט לגמרי-- ----- יופי. תעצמו עיניים תשאפו אוויר ותצעקו אני רק אקשיב. אולי אני אצליח לשמוע שקט, אולי אצליח לראות אנשים שהלכו עולים במדרגות. עכשיו אתם חושבים בטוח, מי הוא האיש הזה, שכל כך אכפת לי איך הוא עולה במדרגות. אז אני לא אספר לכם, כי אני לא יודעת גם לא רוצה לראות איש עולה במדרגות טוב, די. משוחררים. אתם לא מספיק באיבוד. יש תה בחוץ. תוציאו את אלוהים איתכם. אני רוצה להיות לבד לשמוע דפיקות לב על קירות לשמוע אתכם עולים במדרגות. תודה, ביי. ניפגש שבוע הבא, כן.

אפשר לחרוט על אבן, אתם מבינים? לחרוט הלוך ושוב הלוך ושוב כשהיינו קטנים, חרטנו על האקליפטוס בבית הספר איך חורטים על הגוף, תגידו. הגוף מתפרק לו לאיטו וכל יום מת הגוף תאים מתים בכל מקום בכל הרף-רוח מתפזר אדם כמו סבא פו-פו באביב בכל הרף רוח אנו שותקים ואיך נדע לחרוט על אבן איך נדע המילים נושרות ממני מספרות לי סיפורו של מקום עפות ממני. (לא תדעי לאהוב) תנסי: להדביק את עצמך בדבק פלסטי שקוף שלא תעופי ברוח

כתום היום איך שהזמן נעצר בחריקת בלמים. כתום. וזמנך, ניגר על אופן חלוני. לחשוב על תום על הילד שנגמר בי. תום

"נו, אז ג'ינג'ים מסריחים בגשם?" הוא שאל קינטר, יושב ברכיים על הידיים, עם מבט שובב בזוית העין. "די, נו מה?" היא שאלה, סוחטת את שיערה הארוך וזורקת עליו את המגבת. הוא תופס את המגבת ושם בכביסה, כאילו לא מבחין שזה היה קנטור. "לגלוש בגשם?" השאלה הקבועה, והתשובה גם. אנחנו לא עד כדי כך משוגעים לדבר, ממספיק שג'ינג'יים מסריחים בגשם? רק יוצאים לחוף, כאילו שלא יצאנו עדיין גשם, כאילו שלא התרטבנו לגמרי כבר. עוד לא יצאנו ביחד. החוויה הקבועה, כי למה יורד גשם אם לא בשביל זה? הכול קבוע וידוע, חלק מהיופי שלנו, ג'ינג'ים אנחנו. ג'ינג'ים שאוהבים גשם. "תגיד, כולנו חיות של חורף?" שאלה ידועה מידי. אבל ככה זה חוזר על עצמו, כל שנה, יש לזה יופי מיוחד. הקשבה מיוחדת, צחוק מיוחד, ניצוץ ייחודי. חוזרים הביתה, להתייבש. מסתכלים במראה, סופרים נמשים. מתגעגעים לים, כאילו שלא היינו בו לפני שנייה. ואם יש זמן פנוי, כמו כל שנה פשוט לוקחים את הגלשנים ומתקנים אותם קצת. רק אוהבים. שקיעה. יוצאים החוצה, הים סוער. גלים. הפעם כבר לא נרטבים, רק צופים. משוגעים לדבר. "תגיד, למה?" והפעם זה כבר לא לפי התכנון. מדליקים את השירים. קצת וווליום. המוזיקה מנסה לענות. אין מנוס. חייבים לענות. אבל הפה יבש. אין מילים. כי מי שלא גולש לא קיים, לוקחים את הגיטרה, השיער אחורה ועוד אקורד בגיטרה. שרים מנגנים. חלק מהחיים של הים. אחרי שהולכים חוזרים, אל החוף והפסיעות בחוף. קריאות השחפים. ~ יושבים שלושתם, מביטים בגלים, מחכים למילה שלו, מחכים למתי שזה יבוא, שהשתיקה תיגמר, ואז הם נכנסים לגלוש. בינתיים משתזפים קצת. סליחה, מתנמשים. ג'ינג'ים ואין מה לעשות חוץ מלהתמכר. ופתאום מתחילים לדבר, התגעגענו. בגלים שלוחשים שלום. גם הם התגעגעו. כי קשה שלא. הימים היפים של אתמול, ממשיכי היום בכל הקצב. לוקחים את החול, את הצדפים. חיות של ים. ים. ואז פשוט גולשים. נכנסים באיטיות, מתמכרים. מתמכרים לקצב, לגלים. הכול סוחף אותך למקום שלא הכרת. חוזרים, צופים בשקיעה, בשחפים, בגלים, בים. השיער, הנמשים. מוציאים גיטרה ובשקט קטן מתחילים. בשקט קטן, ישן. מין שקט כזה, רועש במין גלים עדינים. רוצה לחזור לכאן. ומי שלא מקשיב לא יודע כשזה קורה. חיבוק. ג'ינג'ים. גולשים לבד, בשקט הממכר של הים. חוזרים לגלים. השקט, המבט. יוצאי לטיול חופים. הקנטור הקבוע-שקט. הגלים והקצף. חיות של מים. עד הסוף. ג'ינג'ים, נמשים, גלים. כי מי שלא שם לא קיים.

הזמן מבעבע ונוגד מביט בשעון החול של הים. הגלים שעוצרים בלי רגע לדעת מה הזמן לך אומר? רגעים עדינות ויופי נוגע המילים שבודקות את המילים ותפילה עדינות של חושים ורגש. לא קלה היא הדרך לשם. זמנים עדינים ושם פרפרים. ניצחון בצבעת תכלת

​​​​​​ עט על 0.4

צבעי מים על נייר

על קירות ירושלים חרטתי את כפות רגליי ולא שקטתי התרתי את עצמי: קשר על קשר חבילה על חבילה לא היה מנוח רק דמעתי מקור בין קירות תחיה בתוך ירושלים

מי יכיר את כאב כף רגלך היחפה מי ידע להרגיש איך את שותקת תגידי

(י)סודותי הם דמעות הן נקוו בשעת לילה שהתחבאה. כולי נטועה בשביליי הנארגים בין שתיקותיי תקוותי היא - להיות נטועה בין יסודות עולם יסודות נקוו מדמעותיי הרים וגבעות שותקים את הודך (שעת לילה שעת לילה שעת לילה שעת לילה שהיא 19:34) הקול רועד: י- סוד -ות שתיקתי היא הוד ותפארת שתיקתי היא יסוד

אנשים אוהבים בקול, בהלמות צעדים הם שורקים אהבה- בתכלת וכתום רק אני-לא אני הולכת לבד יחפה על מדרכה וטוב לי לבד, טוב. כולם אוהבים מבטים מצועפים מישהו לחבק בלילה ורק לי לבד וטוב באמת רק-

הטיפות שזולגות החיוך שמפציע המבט המואר הנמשים שמחייכים והשיער שהועף אחורה. מושיטה את היד ריקודי מיטריות מצלמת הברק מקפצים בשלוליות, ריח של גשם

היא צוחקת, חיה והכל בסדר. מצוין. היום מתחילים את כיתה ב'. השנה אני הולכת ללמוד כל יום. אני כבר לא צריכה ללכת לשיקום. סיימתי. רק אתמול עברתי דירה, אני מתגעגעת לשכונה. אבל עדיין יש קשר, זה ישוב אחד, ויש גם קולנועית ואוטו. בהצלחה לי בכיתה ב'! הדבר היחיד שמפריע זה שכולם מסתכלים. זה לא היום הראשון שאני כאן, כבר התרגלתם, אז למה אתם מביאים סתם צומי? אני יסתדר גם בלי העזרה והמבטים שלכם. ~ החיים מחולקים לשתיים. ללפני ואחרי. לפני לא ריחמו עליי, עכשו כן. למה? אני חיה כמו שצריך, ואיתי הכל בסדר, לא צריך לרחם. החיים נחלקים לשתיים, ללפני התאונה ואחריה. בגללה עברנו דירה. מדרגות, למה צריך בכלל? ~ מתי התחלנו להיתחבר? כשנסענו ביחד לטיול. והיה ערב, ומאוחר, וצריך לחכות להסעה. אז התחלנו לדבר. וזהו. אנחנו שכנות מאז שהיא נולדה. כיתה ב', תחשבו לבד. יש לנו יום הולדת בהפרש של 5 ימים. וכבר הרבה אנשים יודעים שאנחנו ביחד. ~ היא עוברת, וכולם מסתכלים. אנשים, אני בנאדם. זה שאני לא הולכת כמו כולם זה לא אומר שצריך לדבר עליי מאחורי הגב ולהתייחס אליי בצורה שונה. גם לי יש רגשות, ואני גם יכולה להשתתף בשיעור ספורט, ולרוץ ולשחק "מי מפחד מהדב הגדול", אני חיה בדיוק כמו כולם, זה בסדר. ~ אתם מכירים פעם מישהו שהתגלגל את כל שד' נרקיס? אני כן, בשביל זה יש כיסא ספורט. לא?! אפשר לעשות הכל, הדבר היחיד שמפריע זה האנשים. שלא מסוגלים להבין שמי ששונה מהם בצורה הוא גם אדם. ~ פעם התנהגו לכושים כאילו הם לא בני אדם בגלל הצבע שלהם, עכשו מתנהגים ככה לאלה שלא הולכים על 2, אלה שהולכים על 4. אז אני אופטימית. ובטוחה שהכל בסוף יהיה בסדר. ~ את, אני. חיבוק.