יצירות של פיתה פיתה | יצירות ש-פיתה פיתה אהבה

צבעי מים

הכל מתחיל, כמו שתמיד מתחיל, בכפות רגליים. או ברחם של אמא. הכל מתחיל פשוט.
יש שם גוף, משהו לגעת בו.
הכל ממשיך ברגע שזוחלים או אולי בחיוך הראשון.
אז ככה: הרגליים הן ההתחלה. הולכים בהם, מרגישים את האדמה. הרגליים מתפספסות נורא מהר, העור נהיה קשה ברגע שהוא מרגיש.
אי אפשר ללכת עד אספלט רותח, זה חם מידי.
ההמשך הוא חלל הבטן. מה מרגישים: כאב, התרגשות, שמחה.
כאב - אפור בהיר

לפעמים החיים שולחים דש. בתוך כל החיים שהם לקום להתלבש לנסוע לאכול ללמוד לפחד.
אתה כל האוטובוס מחכה שהוא ייסע, מקווה שבחרת את הצד הטוב ביותר לנסיעה, שתנעם לך הדרך, ופתאום אתה רואה דררה. יש בזה מין חימום הלב.
היום התפללתי. אחרי שנצח לא עשיתי את זה.
כאילו, כן, התפללתי בשבועות, אפילו במניין
והתפללתי גם ביום ראשון, אבל שחרית, לא התפללתי כבר נצח.
מעל תחנת אוטובוס יש פרחים יבשים, גדלים

צבעי מים על דף

א.
אני רוצה:
לדעת מילים
הרבה
ואיך
עוטפים
את קירות הבית
בצרורות, במסמרים

ב.
מהי שמיכתו של אדם
אילו ידיים יעטפוני
מי ישיר לי שיר ערש
אם לא הרוח השורקת במרחק

עט פיילוט 0.4 וצבעי מים

מתישהו כל המילים החליטו שזה די לגיטימי מצידן פשוט להעלם. המילים גילו שכולם חושבים שהן קיימות תמיד, והרי מילים זה משהו שקיים תמיד, לא?
אז בבוקר יום שלישי, חודש חשוון, קצת לפני שהאנשים הנורמטיביים קמים, המילים החליטו לטוס להודו. הלא גם למילים יש זכות לטוס לטיול אחרי צבא. (כמובן שהמילים הצעירות יותר טסו לגאורגיה לטיול אחרי תיכון, והמילים הזקנות טסו לטיול מאורגן בסין)
בטיול הגדול להודו המילים

א.
תמונת רקע:
בניין תעשייתי בתלפיות
אין שמיים.
אין אדמה.
אין אנוש.
בכל הלבד הזה
אני רוצה לקטוף שמיים
לאכול בחתיכות קטנות
לארוחת-
בוקר.
ב.
היום שתלתי באדמה קצת שמיים
בשביל שהיא תוכל לנשום
קצת כחול, קצת ענן,
שהאדמה תדע להסתכל בשמיים ולראות
עננים של לפני גשם

צבעי מים על דף

עט פיילוט עם צבעי מים

שקד שפרח
חצב שנובל
ועץ ערום.
בלי שלכת

האוויר שהולך לאיבוד
הגלים מתנפצים על החוף
רצים הלאה
לאן שלא אלך
נכנסים לים, שוחים
מציירים את הקצף,
עוד גוונים
מנקים את המכחול

בוטל התמיד
אין הרגל שהוא קבע, יש לתהות על כל דבר, איך נועלים את הנעליים, איך אוהבים.
איך היה אתמול, מה היה שבוע שעבר.
זוכר איך שכבנו על הדשא, התבוננו על הכוכבים? זוכר איך תמיד בימי ראשון היינו גוררים רגליים בדרך לאוטובוס? זוכר איך היית נשכב על המיטה? זוכר איך התרגשנו ביחד מהשקיעה?
אין יותר תמיד. אין קבע, אין מילים להגיד. צריך להיזכר כל בוקר איך קמים, איך מרימים רגליים.
אין

צבעי מים ועט על נייר

עט על דף

צבעי מים על דף

(לשירה)
אי
אפשר
שלא לאהוב אותך
את גופך
השבור מידי
איך שאת
מחבקת אותי
את הצחוק שהוא
קסם
את היותך
אישה
(שהיא כעס אהבה קיום מקום כאב כאב כאב)
איך נבין אותך
מספיק סנטימטר בשביל להיות
אישה

היום יום חמישי שהוא סוף שבוע
ובו היו שרים האנשים ברחובות
יום חמישי יום חמישי, היום יום חמישי
ומלאים הכבישים
וליבם הומה:
הביתה
וגופם רוצה
לישון פרקדן
ברחובות עיר
והנפש
רוקדת ברחובות תל אביב

מכירים את זה שאתם אבודים? אבודים ברמה שאתם לא יודעים מה אתם מרגישים ואיך בכלל חיים.
אתם מכירים, נכון?
מהזמנים האלה, שאפשר לשתות תה רק כי חיבוק הידיים מסביב לכוס ממרכז אותנו, רק כי-
או שאתם שוטפים כלים והסבון נוזל לזרוע ואין מי שיקפל לכם את החולצה
אתם בטוח מכירים. את האיחזות הזאת בחיים, בכוח.
רק לחיות כרגיל.
מכירים את האיבוד שעוטף אתכם בהמון צבעים, ואתם פשוט מתיישבים באמצע,

אפשר לחרוט על אבן,
אתם מבינים?
לחרוט הלוך ושוב הלוך ושוב
כשהיינו קטנים, חרטנו על האקליפטוס בבית הספר
איך חורטים על הגוף,
תגידו.
הגוף מתפרק לו לאיטו
וכל יום מת הגוף
תאים מתים בכל מקום
בכל הרף-רוח
מתפזר אדם
כמו סבא פו-פו באביב
בכל הרף רוח אנו שותקים
ואיך נדע לחרוט על אבן
איך נדע
המילים נושרות ממני
מספרות לי סיפורו של מקום
עפות ממני.
(לא
תדעי
לאהוב)
תנסי:
להדביק

כתום היום
איך שהזמן נעצר
בחריקת בלמים.
כתום.
וזמנך,
ניגר על אופן חלוני.
לחשוב על תום
על הילד שנגמר בי.
תום

"נו, אז ג'ינג'ים מסריחים בגשם?" הוא שאל קינטר, יושב ברכיים על הידיים, עם מבט שובב בזוית העין. "די, נו מה?" היא שאלה, סוחטת את שיערה הארוך וזורקת עליו את המגבת. הוא תופס את המגבת ושם בכביסה, כאילו לא מבחין שזה היה קנטור.
"לגלוש בגשם?" השאלה הקבועה, והתשובה גם. אנחנו לא עד כדי כך משוגעים לדבר, ממספיק שג'ינג'יים מסריחים בגשם? רק יוצאים לחוף, כאילו שלא יצאנו עדיין גשם, כאילו שלא התרטבנו לגמרי כבר.

הזמן מבעבע ונוגד
מביט בשעון החול של הים.
הגלים שעוצרים
בלי רגע לדעת
מה הזמן לך אומר?
רגעים
עדינות
ויופי נוגע
המילים שבודקות את המילים
ותפילה
עדינות של חושים
ורגש.
לא קלה היא הדרך לשם.
זמנים עדינים
ושם פרפרים.
ניצחון בצבעת תכלת

​​​​​​
עט על 0.4

צבעי מים על נייר

על קירות ירושלים חרטתי את
כפות רגליי
ולא שקטתי
התרתי את עצמי:
קשר על קשר
חבילה על חבילה

לא היה מנוח
רק דמעתי מקור
בין קירות תחיה
בתוך ירושלים

מי יכיר
את כאב כף רגלך
היחפה
מי
ידע
להרגיש
איך את שותקת
תגידי

(י)סודותי הם דמעות
הן נקוו בשעת לילה
שהתחבאה.

כולי נטועה
בשביליי הנארגים בין
שתיקותיי
תקוותי היא -

להיות נטועה
בין יסודות עולם

יסודות נקוו מדמעותיי
הרים וגבעות
שותקים את הודך

(שעת לילה שעת לילה שעת לילה
שעת לילה שהיא 19:34)

הקול רועד:
י-
סוד
-ות

שתיקתי

היא הוד ותפארת

אנשים אוהבים
בקול, בהלמות צעדים
הם שורקים אהבה-
בתכלת וכתום
רק אני-לא
אני הולכת לבד
יחפה על מדרכה
וטוב לי לבד, טוב.
כולם אוהבים
מבטים מצועפים
מישהו לחבק בלילה
ורק לי לבד וטוב
באמת
רק-

הטיפות שזולגות
החיוך שמפציע
המבט המואר
הנמשים שמחייכים
והשיער שהועף אחורה.
מושיטה את היד
ריקודי מיטריות
מצלמת הברק
מקפצים בשלוליות, ריח של גשם

היא צוחקת, חיה והכל בסדר. מצוין.

היום מתחילים את כיתה ב'. השנה אני הולכת ללמוד כל יום. אני כבר לא צריכה ללכת לשיקום. סיימתי.
רק אתמול עברתי דירה, אני מתגעגעת לשכונה.
אבל עדיין יש קשר, זה ישוב אחד, ויש גם קולנועית ואוטו. בהצלחה לי בכיתה ב'!
הדבר היחיד שמפריע זה שכולם מסתכלים. זה לא היום הראשון שאני כאן, כבר התרגלתם, אז למה אתם מביאים סתם צומי? אני יסתדר גם בלי העזרה והמבטים שלכם.