טעימות מארבעת המינים

הרב דביר טל , י"ח בתשרי תשע"ח

הרב דביר טל
הרב דביר טל
צילום מסך יוטיוב תורת החיים

א. טעמו וראו כי טוב...

ודאי שטעמי המצוה הם שמיימיים, ואנחנו לא מתיימרים לחשוב שתפסנו הכל. וכמו שהזהירו הראשונים. ובכל זאת "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו" (רמב"ם מעילה ח,ח). המדרש המפורסם (ויקרא רבה ל,יב), ששמענו כבר מהגננת היקרה, על חלוקת הטעם והריח בין המינים, יש בו מסר קדוש ונפלא, והרבה ריח טוב של אחדות ישראל, אבל את טעם המצווה הוא לכאורה אינו ממלא לגמרי, כי הרי אינספור צמחים יש בהם טעם או ריח וכו'.

ואמנם, חז"ל העירו שהמיוחד במינים הללו הוא שהם "גדלים על המים" (ירושלמי תענית א,א; בבלי שם ב:), כלומר, מבטאים את שפעת המים שהזרים הקב"ה בארצנו. דבר זה מתחבר להפליא עם עניינו העיקרי של החג שהוא האסיף של יבול הצומח, כמופיע בארבעה מתוך חמשת אזכוריו בתורה, הוא מלא בשמחה של תודה - מתוך הראייה האמונית שהכל חסד ה'. ואכן זה החג היחיד בו מנסכים מים לפני ה', וגם נידונים על המים - לקראת מחזור המים החדש של השנה שהתחילה.

ואכן, מדהים כמה ארבעת המינים מבטאים את ברכת המים: ענפי התמר ממחישים יותר מכל את שפעת המים שבמקומות היבשים, ומזכירה לרואה את המים שהגיעו גם לבקעה ונאות המדבר. ערבת הנחל – מבטאת את "ההיפך" - שפעת הנחלים והמעיינות, ומזכירה לרואה את המקום בו היא הנפוצה ביותר – נחלי הצפון, המרובים ביותר במים בארץ ישראל. וההדס – הוא הצומח ה"דחוס בעלים" ביותר (ראה פסיקתא דרב כהנא כז,ט), וכשמו "עץ עבות", ומראה בצורה מוחשית ביותר את הירקוּת העצומה של הצמחייה. הפרי שצריך הכי הרבה מים בחקלאות הארץ ישראלית הטבעית – הוא האתרוג, ודבר זה מתבטא בהלכה "האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק והולכין אחר לקיטתו" (רמב"ם מעשר שני א,ה), וטעם הדבר הוא בגלל שהוא זקוק למים בדומה לגינת הירק (ראה גמ' ר"ה יד). [הדברים מבוססים בחלקם על רעיונותיהם של הרב נתנאל עוזרי הי"ד ושל החוקר היקר נגה הראובני ז"ל].

אגידת ארבעת המינים נראית ממש כזר צמחים שאדם שמח בו לפני ה' "ולקחתם לכם פרי עץ הדר... ושמחתם לפני ה' שבעת ימים", (ואכן בקדמוניות היהודים מתואר "שנצטוינו לקחת זר"), והנענוע הוא מעין ריקוד של שמחה עם זר הצמחים לכל רוח "מוליך ומביא - למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו" (גמ' סוכה לז:). ואכן הביטוי לנענע מופיע בתנ"ך פעם אחת, לגבי ריקוד לפני ה' "ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים... ובתופים ובמנענעים". ניתן לראות כאן גם את עצם השמחה לפני ה' עם צמחים בידינו, ואף ראיתי מי שפירש שמנענעים אלו הם כפות תמרים, וכן מתואר בספר המקבים ששמחו ושרו עם כפות תמרים בידיהם. אין זה סותר כמובן את הטעם השני המובא בגמ' - לעצור רוחות וטללים רעים, שהרי "על ידי ריקוד נמתקים כל הדינים"...

ב. בין מים למים

ממש כשם שהמים הגשמיים (תרתי משמע...) הם מקור חיינו החומריים - כן אור ה' ודברו אלינו – שנמשלו למים - הם חיי הנפש והנשמה שלנו. וצמאוננו לה' נמשל אף הוא במקומות רבים לצמאון האדם למים שירוו את נפשו, כגון "הוי כל צמא לכו למים", "אותי עזבו מקור מים חיים" ועוד. קשר עמוק זה שבין המים הגשמיים למים המבטאים את רוח ה' ואהבתו - מפורש בשמחת בית השואבה הסובב את שאיבת המים ממעיין השילוח – שמלווה היה בהשראת שכינה עוצמתית "שמשם שואבים רוח הקודש", "ושאבתם מים בששון - ממעיני הישועה". לכן ארבעת המינים מבטאים גם את ההשתוקקות העמוקה לקרבת ה', ובפרט בהתחשב בתכונות הנוספות שנזכרו.

לכן, מתיישב מאוד על הלב לומר, שמנהג חבטת הערבה הוא הרחבה של ההלכה למשה מסיני להשעין את הערבות על המזבח – שמשמעות שניהם היא המחשה המבטאת את נפש האדם בפרט והבריאה בכלל, שכולה נשענת על השי"ת, הצמאה ותלויה כל כך בשפעת מימיו, הגשמיים והרוחניים. והמנהג לחבוט ערבה מקורו ב"מנהג נביאים" - הצמאים ביותר לדבר ה', שכל אחד ואחד ישפיל את הערבה ארצה לפני ה', ולא רק כמצוה כללית של זקיפה על גבי המזבח. ולכן גם הרוויה העצומה שישפיע ה' מרוחו לליבנו משולה לשפע המים - "כי אצוק מים על צמא ונוזלים על יבשה, (כך) אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך, וצמחו בבין חציר כערבים (=ערבות) על יבלי מים".

הערה חשובה: בהמשך אעלה מספר הערות והארות בתחום ההלכה, וכמובן שאיני מתיימר לחדש ולהורות הלכה למעשה, אלא להניח הדברים לפני שולחן תלמידי חכמים, "והאר עינינו בתורתך".

ג. חבטה רכה

לפי ההסבר האמור למנהג חיבוט ערבה, הוקשה לי שאם כן מתאים היה להשליך את הערבה בעדינות, אבל מדוע לחבוט ולהכות? אך אחר העיון, יתכן מאוד שאכן המושג חבטה בלשון חז"ל אינו תואם לגמרי את המושג המודרני, משום שהוא כולל גם השלכה והשפלה, ולאו דווקא הכאה של ממש: ראשית, מצאנו לשון חבטה כזו בדברי חז"ל – כגון "מתחבט לפני רגליו", "נתחבט ונתחנן לפני המקום", לגבי השפלת מחיצות - 'חבוט רמי', "בשחבטן" – פירושו לרוב הפוסקים: השפילן, ועוד. ורש"י כתב (סוכה ט:) "חבטה שבגמרא - לשון השפלה".

שנית, חז"ל קוראים לעצם זקיפת הערבות והטייתם על המזבח "חיבוט ערבה" (תוספתא ג,א).

שלישית, גם בנידון מנהג חיבוט ערבה עצמו משמע בתשובת רב צמח גאון (שערי תשובה שמ) שהחביטה היא נפילה שכתב שהיא כנגד השטן ש"יהא נפיל בארעא". וכן שמעתי שזקנים בתימן היו משפילים ומגיעים בארץ ולא מכים בה. וכן בספר אוסרי לגפן (ר"ה עמ' קפח), כתב שע"פ הסוד חביטה אינה הכאה כמו שטועים לחשוב, ושיש לחבוט בעדינות. וכעין זה כתבו בנידוננו רש"י בגמ' (מג,ב ד"ה והביאום) ועוד, שהחבטה היא נענוע וטלטול ולא מכה.

ד. נושא מורכב

מה הזן הכי מקורי? אולי אחד מהזנים הנפוצים הוא מורכב?. הבעייה העיקרית שחששו לה הרבה הפוסקים הוא שאתרוג מורכב הוא בעצם לא ממש אתרוג אלא מעורבב עם מין אחר. אך מצאתי שכמה אחרונים סברו שאין דבר כזה "מורכב", משום שנראה היה להם מסברא ע"פ בדיקת המציאות, שהכנה (עץ הבסיס שעליו מרכיבים את האתרוג), אינה משפיעה כלל על הרוכב (שו"ת בית אפרים נו; אחיו בעל שערי תשובה תרמט,ז; מנחת אלעזר ממונקטש ג,עז). להפתעתי גילה לי יהודי יקר מאוד, שחקר את הדברים במשך שנים רבות, ר' אליעזר גולדשמיט ממכון וייצמן – שאחרונים אלו צדקו לגמרי מבחינה מדעית. הכנה נותנת רק יציבות לרוכב, ומעניקה לו מים ומינרלים בצורה מיטבית מהאדמה, אך לא משפיעה על מהות הפרי. וכן העיד ר"י פליקס (עצים בתנ"ך ובחז"ל, עמ' 160). כך שלכאורה אין חשש של מורכב!

החשש שנשאר הוא מצד מצוה הבאה בעבירה - כלאים, אבל הוא לא שכיח בכלל היום, כי איסור זה הוא רק בעץ שבו נעשתה העבירה, וכיום ודאי שלא מרכיבים. ואפילו באותו העץ אין זה ברור כלל שהפרי נאסר, שהרי בשונה מגזל שהעבירה עודנה קיימת, כאן העבירה כבר נעשתה, וכמו שאנו מברכים על אכילת פירות רבים שעברו הרכבה.

ואגב, הכלאות שונות נעשו ע"י האבקה של פרחים מעץ אחד למשנהו, אבל זה לא קשור להרכבה. והגרש"ז ורוב האחרונים כתבו שהאבקות טבעיות מותרות. לכאורה היה מקום להקשות, שאם בפועל זה יוצא חצי לימון וכדומה, מדוע לא לאסור גם בהאבקה טבעית, אמנם בהקשר זה חידש לי פרופ' גולדשמיט היקר על השגחה מיוחדת, שנמצא שהאתרוג הוא מין דומיננטי שכמעט ואינו מושפע ע"י האבקה אלא רק משפיע על הדרים אחרים. והוסיף לי אמו"ר (המכונה 'הרב טל'..) שגם אם יש השפעה כזאת, כיון שהיא זניחה ביותר, אין לחוש.

ד. בין ירוק לצהוב

אחד הפסולים של האתרוג הוא "ירוק ככרתי". מה הגוון של כרתי? בלשון חז"ל גם למה שאנחנו קוראים צהוב קראו פעמים רבות ירוק, ולכן היו שני סוגים של ירוק "ירוק כחלמון ביצה" - במילים אחרות צהוב בלשוננו, ו"ירוק ככרתי" - במילים אחרות ירוק (ראה למשל חולין מז: וראשונים שם), וכן פשט השו"ע "הירוק דומה לעשבי השדה פסול" (תרמח,כא). על מה סומכים רבים שמשתמשים באתרוגים בגווני ירוק? ישנו היתר שמובא ברא"ש (ובשו"ע שם), שאם אתרוג זה נקטף בשלב כזה שאם ישהו אותו הוא עתיד להיות צהוב, אז סימן שהוא כבר בשל מספיק וכשר.

ואולם בשו"ת "משכנות יעקב" (מגאוני ישראל, מבית מדרשו של הגר"א) הקשה על כך כמה קושיות חזקות: ראשית, המציאות היא שרוב ככל האתרוגים עתידים להצהיב, גם אם הם בוסר ממש, ולכן לשון המשנה שקבעה וסתמה דבריה "ירוק ככרתי פסול", קשה להולמה, משום שאין התייחסות למציאות השכיחה, ודחוק מאוד להעמיד את המשנה במציאות רחוקה שלא יחזור להצהיב. שנית, גם כמעט בלתי אפשרי לדעת אם אתרוג זה יצהיב או לא, וקשה לומר שהמשנה כתבה בסתמא פסול על דבר לא ידוע. שלישית, גם אם סיבת הפסול של ירוק הוא משום רמת הבשלות, סוף סוף הרי הפרי לא גמר להתבשל, שהרי לא סיים הבשלתו, ודחוק לומר שבגלל שהוא עתיד להיות בשל וזמן הקטיף מתאים, הוא נחשב בשל מעתה. רביעית, ראשונים רבים (ראב"ד, רשב"א, ר"ן ומאירי) פסקו שהאיסור של ירוק הוא משום "הדר", ולא משום בשלות, ואף פסלו על חוטמו במשהו כחזזית.

ומה יעשה מי שיש בידו אתרוג ירוק וחשקה נפשו לדברי המשכנות יעקב? הפיתרון פשוט, ינענע ביו"ט ראשון (שהוא מן התורה) אתרוג צהוב... מכל מקום יש לציין שבירושלמי (ג,ו) מוכח שירוק בהיר פחות מעשבי השדה, מותר.

ה. לולב עקום וראש ישר, ונקודה למחשבה...

"משנכנס הדר מרבין בשמחה" היא אמנם מליצה נחמדה ששמעתי על השמחה בהידור, אבל בפועל היא לפעמים מוגזמת... לכן חשוב לדעת את עיקר הדין "כשצריך אותו".

לא אשכח שעמדתי לפני כעשר שנים בשוק ארבעת המינים, והסתכלתי על הלולב אם הוא ישר "לגמרי לגמרי". הרגשתי יד על כתפי של חבר יקר מה"בעלי-בתים" שאמר לי בפשטות: "זה נראה לך דומה למגל? ראית פעם מגל?" נזכרתי שבגמרא כתוב (לב.) "עקום כמגל, פסול", וכ"כ המשנה ברורה (תרמה,לג), וברמב"ם "כגב בעל חטוטרת" (לולב ח,ג)... אז אפשר להרבות בשמחה בהידור, אבל לא עם מבט חמור סבר כאילו אתה עושה כאן את עיקר הדין ו"מסתדר" עם הבורא שכביכול מסתכל עליך באותו מבט, חלילה חלילה... ואולי זה "פשט" חדש למליצה הנזכרת "הדר, מרבין בשמחה". דווקא בשמחה.

ו"נקודה למחשבה". מצינו בגמרא (סוכה לה:) לגבי אתרוג שיש בו חזזית "ועל חוטמו - אפילו במשהו פסול". ולימדו הראשונים שלאו דוקא חזזית, אלא כל מראה שפוסל, דינו במשהו. ונפסק בשו"ע (תרמח,יב). אבל הרי כל נקודה ונקודה היא משהו, ואין כמעט אתרוג שאין עליו נקודה כל שהיא? לכן כתב המשנה ברורה "ודוקא שנראה לכל, אבל אם אין נראה לעין מחמת דקותו וצריך להסתכל, אין זה כלשהו שפוסל". ובשעה"צ באר שנראה לכל היינו מרחוק ולא מקרוב. אין כאן הגדרה מדוייקת לגמרי, ודנו בזה כמה מאחרוני זמננו, אבל העקרון הבסיסי נראה לכל.