יצירות אחרונות בפסיפס

הוֹלֶכֶת אֶל עֵבֶר הָ גָּדֵר, הַפְרָדָה. בֵּינִי לְבֵין הָאֹשֶׁר. מֵאֲחוֹרַי הַסְּעָרוֹת, וְחֹסֶר הַיְּכֹלֶת לְהַפְסִיק הַכֹּל. רַק שֶׁיִּגָּמֵר הַכְּאֵב רַק שֶׁאֶשְׁכַּח מֵהֱיוֹתִי רַק שֶׁלֹּא אֶהְיֶה מְבַצַּעַת פְּעֻלָּה פְּשׁוּטָה קְפִיצָה קְטַנָּה וְ נִפְרֶדֶת מֵהַכְּאֵב נִפְרֶדֶת מֵהָעוֹלָם נִפְרֶדֶת מֵהַנְּשָׁמָה תְּהֶא נִשְׁמָתִי צְרוּרָה נִשְׁמָתִי הָאֲרוּרָה

הוא דופק בחלון, ואני ממהרת לפתוח. הם אומרים שהוא אפור, אבל אני רק מחכה שיגיח. הגשם גורם לי להרגיש חופשיה, גורם לי להרגיש אהובה. לדעת שיש מישהו מעלי, שאוהב אותי, על כל נתוני. ומוריד עלי טיפות של הכלה, טיפות של הבנה. ניצוצות קטנים של אהבה.

וְנֶעֶצְרוּ עָלַי הַמִּלִּים. הָיָה גְּבוּל שֶׁל זַעַם וּתְשׁוּקָה - עַד כָּאן. מַחְסוֹמִים עֲלֵי קְצָווֹת הַנֶּפֶשׁ הַמִּתְפַּזֶּרֶת אֶל תּוֹךְ עָצְמָה. רְסִיסִים שֶׁלִּי - אַתָּה הוּא יוֹצְרָם בַּבָּטֶן, וְכַמָּה אֶפְשָׁר לִשְׁמֹר בִּפְנִים וְלַהֲרוֹת אֶת כָּל הַפְּרִיחָה, אִי-אֶפְשָׁר עַד לְהִתְפַּקֵּעַ.

חורף יקר בקשו ממני לכתוב כמה אני מתגעגע אליך. מיד שואל את עצמי האם אפשר להתגעגע לעננים האפורים שחורים שחודרים ללב וצובעים אותו בצבעם? או לקור הקור שחודר וניצב כגדר ביני לשמחה? להתגעגע אי אפשר. פתאום מבזיק זיכרון איך אני קטן בפני כל העולם האפור החשוך ויד מלטפת מנחמת בחדר המחומם שבחלונו דופק בקצב מרגיע לא אחר מהגשם. רועמים הרעמים בורקים הברקים בחוץ סוער בפנים שלו ואני בטוח שאני בטוח. להתגעגע אליך אולי אפשר.

חיכיתי, חיכיתי זה זמן רב שלא בכיתי והוא לא בא! הוא לא בא, החורף. והבטחתי לעצמי פעמים שהיום אחרי הצהריים ------- ועדיין לא בא, עדיין לא חורף. מסיכה לבשתי, שחורה מאוד לא ציירתי לי אפילו אופק וורוד. (והוא לא בא הוא לא בה) דומם ישבתי, דומם חשבתי עלי, על החורף את התקוות כולן לישון השכבתי שלא תיוודענה, שלא תפרענה אותי ואת החורף ובחלון ישבתי וערגתי- חורף.. מול תהום עמדתי כמעט קפצתי, כמעט הרגתי אך חרדתי-- חורף. מחר שוב יבקר הקיץ. אלך לי אל הגן אקטוף עלי דפנה ואשב לי, ולא אבכה כל הזמן אחכה

בצפייה לבניין אריאל

כשהלכתי מביתךָ הלכה הרוח יחד איתי. היא סחבה איתה עלים צהובים וגבעולים ירוקים ופרח אחד ושלוש מטריות ואני אחת ועצבות רבה. כשהלכתי מביתךָ סחף אותי הגשם. ואת העצים הרבים ואת הציפורים ואת הילדים ואת המגרש הריק הוא סחף, ושטף ושצף והיכה בין חריצי המדרכה, עכשיו אני נקייה ממך כשישבתי מול ביתך עטף אותי השלג, שמלת קרח לבנה שמרה על גופי ופתיתים עייפים צנחו עליי, אני שוכבת מול ביתך ואני כולי שלי ואתה כולך שלך.

קטע כליזמר מקורי הוקלט באולפני 'מזמור'. קלרינט: עומרי בר סלע קחון: תומר פרי פסנתר: עבדכם...

כשהאור נדלק החושך נמלט, מעגלים סביבו גדלים אט אט. להבה קלה את חומה שומרת, בחשכת מנהרה אורה מפזרת. על פתיל דק באור עמום, כנגד ארבע קירות בכוח זעום. זוהרת בשלווה ואף כל גודלה נאבקת בכוחהּ, ללא נשימה. כשהאור כבה אַזָיִ הם באים, הפחדים, הכאבים, אל לבבות האנשים. לפתע חיוך מכיל אימה, לפתע הלב מבקש נשימה, אולי מפלט, או חומה? מרידות וקשרים קלועים אחד בשני יחדיו ננעלים בכוח חוּשַנִי אך גם שם החושך יכבה, אור יזרח גדול והומה.

אתמול נסעתי לים. לי ולים יש קשר מיוחד. אנחנו מכירים זה את זה. אנחנו מכילים זה את זה. כשאני מגיע ונפשי סוערת, הים השקט מרגיע את פעימות ליבי. כשאני מגיע והאדישות גוברת, הים הגועש מסעיר את נפשי. ולפעמים כשאני מגיע שלו. הים גם הוא מקרין עליי את שלוותו. ואת אהבתו. אני מרגיש שאני מבין אותו - את הים. הוא גועש, ושקט, סוער, ושלו, רוצה לשבור הכול, להרוס את כל המסגרת, אבל גם מוכן לקבל לתוכו בהכלה לא מוסברת אני מבין אותו - את הים. כי אני כמוהו - כמו הים. נפשי סוערת, וגועשת, ורוצה קצת שקט ושלווה. רוצה לעזוב את השנאה ולמצוא שם, גם אהבה. רוצה פורקן, לשבור הכול ולהרוס. לצאת מהצמצום הבלתי נסבל - ולשחרר להתאוורר. וזה הסיבה שאני מוצא את עצמי נוסע אליו לעיתים קרובות יש לנו שפה משותפת. בלילה. תמיד בלילה. בלילה נפתחים הלבבות, והרגשות. ולב אל לב אנחנו מבינים. ומגלים. ומספרים. לפני שבוע אחרי שנפרדנו, רצתי אליו - אל הים רציתי לצעוק רציתי לשבור רציתי לבכות. והים הקשיב לי בהקשבה שרק הוא יכול והים הבין אותי, בהבנה שרק הוא יכול. הורדתי סנדלים, רוצה להרגיש את החול הורדתי את הקפוצ'ון, רוצה להרגיש את הקור. פסעתי צעד קדימה אל המים. הים ליטף את כפות רגלי, נוגע ואינו נוגע. מדהים כמה רגשות אפשר להעביר במבט אחד. וסיפרתי לו, שזה נגמר. הוא היה הראשון לדעת, ככה הבטחתי לו, הרי את מי שיתפתי בכל הקשיים וההתלבטויות? מי עודד אותי במילים רכות? הים. תמיד הים. ובכיתי, דמעותיי מתערבבות בדמעותיו. והפעם זה היה קשה. אבל בסוף גם זה נגמר... והים - הוא יודע להרגיע אותי, להכניס בליבי שלווה. ואני יושב על החול הרטוב. מביט אל המשטח השחור. ובקצה רואה נקודה קטנה של אור.

אֵיךְ מְשׁוֹרֵר כּוֹתֵב בַּמִּדְבָּר הוּא הוֹפֵךְ מַבּוּעָיו לְדַם הַמּלִּים הַנִּגָּר הוּא הוֹפֵךְ תְשׁוּקָתוֹ וְהוֹפֵךְ כִּשְׁלוֹנוֹ לִנְהַר הַמּלִּים שֶׁמַרְוֶה צִמְאוֹנוֹ

רוּחַ מִדְבָּרִית מַגִּיעָה לְכִּוּוּנֵנוּ צִטַּטְת מֵהָרַדְיוֹ וַאֲנִי רָצִיתִי לוֹמַר לַךְ חֲמִימָה יַדִּי הַקְטַנָּה בְּיַדֵּךְ. רוּחַ שְׁרָבִית, יֵשׁ לִסְגֹּר חַלּוֹנוֹת צִחְצַחְת בְּעִבְרִית אֻלְפָּנִית. סָבְתָא, רָצִיתִי לוֹמַר לַךְ סָבְתָא, לִכְלוּךְ אֶחָד אוֹ יוֹתֵר הֲרֵי לָנֶצַח לֹא יִשָּׁאֵר הִשָּׁאֲרִי עִמִּי מְעַט יוֹתֵר הִשָּׁאֲרִי עִמִּי מְעַט יוֹתֵר הֲרֵי הָרוּחַ מִמֵּילָא תִּתְגַּבֵּר, תִּסְחַף אוֹתָךְ מִמֶּנִּי עִזְבִי אֶת הַמַּטְלִית, הִשָּׁאֲרִי עִמִּי מְעַט יוֹתֵר מְעַט יוֹתֵר עַד שֶׁאֶתְבַּגֵּר.

ביום השישי בא הרוח ועטף ההרים וגבעות וילחש באזני כל אדם הנה באה שבת שלום שלום שבת וביום השבת שרק הרוח שיר עולם אין־סוף מזמור שיר ליום השבת שיר־מעין־עולם־הבא והיה מחייה נשמות חיי עולם במוצאי יום מנוחה השאיר בי הרוח געגוע ליום השביעי והייתי מכוון כל ימי השבוע לקראת כלה לכה דודי

גופים מתכווצים בקור העז נטול הרגשות ובעל האילמות האסטרטגית המנכיח מבלי לחוות את המגע הגוף הזה שמתפוגג נעשה מרוקן מכל זהות רק רבדים של אשליות, שאריות שהאכלתי את עצמי בכפית הדמיון הרב בין הפסד רוחני לניצחון מהותני מצית בי תקוות שהיום ההוא יגיע הגוף הזה שמתמוגג לא לנס, לאות. למילה שתעטוף נותר מחוסר הכרה טיפות של לבד נעשות לסערה וחונקות את גרוני ביגון חבורות חבורות מתגלות על גופי ואני ערום ועריה חסר כל תחושת מגע חתום בליטוף העצב ובשברון וכל יום מחדש אני מוכרח להתמודד בעימות התמידי שבלהיות בודד החוויות האלו סוגרות עכשיו מחשיך מוקדם גם הדקירות, הייסורים של הלב, תופסות אותי מתגנב למחסני הבדידות שלי שותתי הדם, נרקב ומוקרב על מזבח האומללות והרחמים העצמיים שלי. פעם זה היה פעם בחודש היום זה תופס אותי כל יום ההתמודדות מול השאלות שטופחות על פני טווחות בגופי ומשאירות אותי יותר מצולק משהייתי הגוף הזה שמתפורר מנסה לבשר ,לפתח שיח אחר אולם, עתה נותרו רק התחושות והמחשבה כלתה בעלטה נמחתה מעל פני האדמה. אם יש משמעות שתחבק אותי בבקשה

בואי יונה, קר גם לי השעני על כף היד והסכי: 'עצוב לפעמים ואי אפשר לנקוף אצבע עצוב לפעמים וגם דמעות עצורות. לב קופא ודם לא רותח. ואגלה לך שכוס קפה שגמעתי שחור היה ממר וחולה שתלוי פתק שמו לא קיבל מלמול תהילים וקבצן שהילך לידי לא קיבל מבט מזדהה ואנחה, רק צדקה רק מבט של ישיש כזה - - הסכי יונה מאז מעשה שהיה הכל נהיה אפרורי הביני, אני לא צריך כנפיים סוככות והומיה. אל תביא לי עלי-זית וירוק, יש גם זה בחוץ, אני יודע. אבל אני יודע זה גם ישור יום אחד, משיגרת כפור החורף או מיד קוטף אכזר ישור ויעשה אפרורי (יש לי וותק מאז) אני יודע'

מבט ממצדה על הזריחה מעל ים המלח

אקריליק על קאנוואס

לפני שיצאתי לים, אמא דחפה לי ליד תיק עם המון ציוד. 'את תזדקקי לזה', היא אמרה. והוסיפה 'תכנסי רק עד הברכיים. ובכלל עדיף שתשארי מחוץ למים'. וכאילו שחשבתי להקשיב. והגעתי לים. ומיד עזבתי את התיק כי התיק יציב ובטוח. וגם החוף אבל אני, אני ים. ורצתי. אל תוך המים. פחדתי להתחרט ומי בכלל חשב אז על ברכיים. אני חיפשת שקט, ואמרו לי שמעבר לים הוא נמצא. ופחדתי לטבוע. ועמדתי לטבוע ופתחתי בריצת אמוק בלתי אפשרית אל הלא נודע ונפערו בורות באדמה אז נפלתי. נפלתי. נפלתי. וכשקמתי ראיתי שהדרך עוד ארוכה והוא היה קרוב, התיק שהשארתי על החוף. כנראה אני עוד רחוקה מהסוף ואם אני אטבע? מי יוכל להציל? הרי מי שבמים עסוק בעצמו. ומי שבחוץ איך יוכל להבין. לדעת, כמה מסוכן בפנים. ואיך יצליח להתמודד עם הגלים? נשבעת. הגלים חזקים יותר מכל מה שהכרתי, חזקים כמעט כמו מה שקיוויתי להכיר ופתאום הגיע גל גדול, שכיסה אותי מכל הכיוונים. המים גברו עלי. עמדתי למות ומי בכלל חשב אז על שקט. אני רציתי לחיות, ולצעוק זו היתה הדרך היחידה ואז אני כבר לא זוכרת. אחרי רגע או שניים, או אולי היו אלה כמה שנים? מצאתי את עצמי שרועה על החוף. על החוף שלי ולידי עמד אדם עם חולצה אדומה שעליה באדום היה כתוב 'מציל'. והוא שאל אותי אם הכל בסדר, ואני במקום לענות רק שאלתי. איך הוא חזק יותר מן הגלים? איך יכול להיות שהוא על החוף, ובכל זאת יש בו שקט רועם יותר מן הסער של הים? המציל לא ענה. רק דחף אותי חזרה אל המים וכשהתרחקתי לחש לי: השקט שאת מחפשת, מעבר לים הוא נמצא. אבל זה לא משנה לאיזה עבר תגיעי.- רק תהיי קודם בים. רק היי אמיצה

כֻּלָּם רָצִים מִתְיַעֲצִים. אַיֵּה הָלְבַד הַמְּשַׁחְרֵר? כֻּלָּם מֻקָּפִים אַךְ יְחֵפִים- הַאֻמְנָם קַיָּם יַחַד, מעַרְעֵר?

יום בלי רגע זה לא יום סתם יום בלי רגע זה לא יום סתם מה זה אכפת לי, לא עשיתי בו כלום ולא הספקתי בו שום יום עובר שנה חולפת, מה זה משנה ציפור רופפת רק אני אספיק את החיים שלי, את החיים שלי לעוף בלי הפסקה, בלי כלום בלי הספקה לדלג על הקשיים ולעבור עולמים לעוף על הכל, לחלוף על כל מה שאני יכול יום בלי רגע זה לא יום סתם יום בלי רגע זה לא יום סתם מה זה אכפת לי, לא עשיתי בו כלום ולא הספקתי בו שום לעוף בעולם לבקר את החיים שלי את מה שבתוכי כולם נראים לי נמלים מלמעלה, תשואות אני מקבלת מלמטה חיים טובים חיים בלי הספקה זה כמו כוכב לכת שאת עליו הולכת... כתבה: הלל פלג, בת 9

כבר מזמן אני מתכננת להכנס אליך בהפסקת הצהריים לומר שאני מתפטרת. אתה מבין, התפקיד הוא קשה מידי תנאי ההעסקה לא הוגנים (שלא נדבר על המשכורת שלא מגיעה בזמן ולא שווה את הטרחה אומרים היא מתחת לשטיח בפתח הדלת במעטפה אולי, אני לא יודעת) כבר מזמן אני מתכננת להכנס אליך בהפסקת הצהריים לומר שאני מתפטרת אבל כשהשמש במרכז השמים ופטפוטים וצלחות ומזלגות וכפיות הסכין כבר לא נצרך ואני שותה מים במקום את מכתב הפיטורין שהכנתי אתה מבין, אלוהים התפקיד הוא קשה לי מידי תנאי ההעסקה לא הוגנים

אקריליק על קאנוואס

אבל מה שמפחיד בחורף שהוא נכנס לבית שהעולם חורף לא אני חורף ויש בית עם שמש וטל העולם חורף ואני הבית אני השמש אני הטל

כמו נסיעה לילית בארץ לא נודעת כמו דרכים יפות המוארות בחשיכה ברחת, שחררת עצמך מתוך הזעם ראשך לא יפנה עוד לאחור כאל פלאי תבל כורע מול רזייך עיוור אל כל מה שהיה מה שנגמר. ידך אל תוך ידי שוב את שולחת מצאת מרגוע בי וגם מזור. כך צעד צעד את פוסעת לארץ לא זרועה, עמוק עמוק אל תוך לבי אל תוך חיי. כך מצאת לך שוב עוד איזה רגע נפשך בתוך נפשי לעד לשזור.

אקורד אחד קטן לספר את הסיפור, אולי הוא יספיק, כנראה שלא. אקורד אחד קטן, כמו ירח בשעת לילה מאוחרת. מדבר, קצת לוחש סודות מגירה. ציפור פורשת כנף, ממריאה מעבר לגדר תיל. ילד קטן מרוח במבה, על נדנדה רטובה, מדמעות של אלוקים. נד-נד-נד-נד אחורה-קדימה. עפה הרחק מכאן, רחוק רחוק, עד שלא תדע מאיפה באה נד-נד-נד-נד הוא שורק, אולי שיר שאמא לחשה לו לפני השינה, אולי הוא הלחין בעצמו. במבה זרוקה על רצפה, ילד שעף לשמיים בין עננים הוא חושב לו והבוקי נשפך לו המכנס וזה קצת עצוב, אבל הוא לא שם לב ואמא אחת שיושבת על ספסל מביטה בו, שורקת לעצמה בילבולים של אהבה. היא יודעת שהבוקי שנשפך עוד ימשיך לנזול וללכלך והנוני קטנציק עוד יעלה וירד, ולא רק בנדנדה. והיא שולחת לו לענן נשיקה גדולה ודאגה קלה תופסת לה מקום בחלל הבטן

שנה אחת יותר מאז, גדלת קצת אני חושבת הפעם קצת יותר העזת, להיות שחקנית פה לא ניצבת. במה ארוכה, תפאורה יפה מאחורייך קלעים מיותמים אלומת אור משוטטת, בהירה ברקע קולות מעומעמים המון תנועות דחופות־תכופות סיבוב, פיסוק. ריצה ודום. מחול של אש סוער, בוער ולב עוטף, צעיף אדום שנה אחת יותר מאז, גדלת קצת אני חושבת הפעם קצת יותר העזת, להיות שחקנית פה, לא ניצבת. נותרת לבד על הבמה, מרוכזת, מרחפת עוצמת עיניים, יחפה מסך נסגר, ואת רוקדת מחיאות כפיים קצובות, מהדהדות בחלל אולם ריק וגדול בשקט, את מחבקת אותך, יודעת שבחרת לגדול.

העלים שבכו בלילה.

עוד טיפה

אין כמו להסתכל מהחלון כשיורד גשם עם כוס משקה חם...

מסקנות שלי בסוף היום, אין לי כבר מושג אם רץ למעלה או למטה. אבל תמיד מרגיש מדרון החיים תלויים על מראה אותי דוחפת מאחורה היי את! תסובבי את הראש כשאני פונה אלייך! את בוהה כשחודר אל תוך פנייך. את תראי שנאה, בעיניים תראי רק שנאה, אין ביניים תראי כאב מוסתר מרוב 'שמחה' תראי שאין סיפוק, רק אשמה ואנ'לא רואה פה אף אחד רואה את עצמי אני מסתכל על ה מראה שעל הקיר פוגש אותך שוב פעם בלילות וגם ימים את תמיד היית איתי אמרת לי יום יבוא שהם יבינו מי אני אז למה שוב אני מדבר עם העצמי השני?! אתה! אני רואה אמת בתוך שקרים לא בוהה, רואה חיים. רואה אהבה גועשת, רואה מציל כאב בתוך שמחה, אל תקצין. נשמה כלואה מרוב בושה בצד מונח סיפוק, ערמה קטנה אתה רואה סביבך אדם אחד אני רואה אותך ארי שומע קולות מה- מראה שעל הקיר פוגש אותך שוב פעם בלילות וגם ימים את היית תמיד איתי אמרת לי יום יבוא שהם יבינו מי אני אז למה שוב אני מדבר עם העצמי השני?!

היא עמדה מולו פעורת עיניים ופחדיה ניבטו לו ברורים וחדים באישונים השחורים התנשמה במהירות, מנסה לגמוע טיפת אויר על גיטרה בחוץ נפרט איזה צליל עם חיוך דקיק ועיניים חמות עמד ושתק והחזיק והחליק את כל הרע שהיה בליבה עד שכמעט לא הורגש. היא נשמה עמוקות ממלאה את הריאות באויר צלול וריח קלוש של פריחה התנשפה תודה בלחישה שקטה וחיוך בתגובה

ציור ידני באמצעות אפליקציית PROCREATE על אייפד מזדקן... (כל הזכויות שמורות וזה)

מוטלת שם לבדה, אין לה מנוח. חיבורם ניתק, מאין תדלה הכוח? רבים חולפים נתנו בה עיניים ורצונם לחבוק, אך עודה קשורה לבחיר ליבה, כשפתי עולל וצחוק. והיא נותרה, גלמודה. יודעת היא, בתוכה פנימה, כי שלווה לא תהא לה. לחיבורם אין שווה, למחשקי ליבם אין תחליף. חיותה נגדעה, משושה גווע, כעת נעצבת היא, כיצד תרחיב ליבה? וכנשוב הרוח תרחק היא מקונה. ריחוק נצחי לדור דורים, אין זו רק עונה. כמיהתה עזה לעצמותו הכבירה, לגודלו, ובכל עת מעונגת היא מזוהר זיכרונה, עת התרפקה בזרועותיו. כעת תוהה מה יוליד יום והאם החליפה בעלמת חן, אוי לה כי עונתה, אין לה מנחם.

אני נוסע. וברכב מתנגן שיר של עידן עמדי. הים, החושך ואני צופים על הגלים בנתיים... אני נוסע לים. כן, מאוחר עכשיו, ובעזרת ה' עד שאני אגיע לים הוא יהיה ריק. ואני אהיה לבד. אני והים... הכביש כמעט ריק, הלילה שקט ושחור. ואני נוסע להתמלא מהשקט הזה. להתחדש ממנו. יש בים משהו שקט, ועם זאת גועש. רועש, ועם זאת שליו. כלפי חוץ נראה משטח חלק ויפה. ובפנים עולם שלם. חלקו סוער, חלקו רגוע. וחלק - מתלבט... קצת כמוני. מתיישב על החול הרטוב והקר. מוציא חלילית. עוצם את העניים, מקשיב לגלים. והם כמו מוזיקת רקע. מלווה אותי. מלווה את נגינתי. מתחיל להיות פה קר... למזלי חשבתי על זה מראש. מוציא כמה קרשים מהאוטו. שובר אותם, מכין את המדורה. יש לזה תורה שלמה, אף פעם לא תצליח ישירות להדליק קרש שלם. בייחוד לא בכאלה רוחות. אתה צריך לתת לאש קצת ענפים, זרדים. דבר שהיא תרגיש בנוח להיאחז בו. ואז, כשהאש מרגישה בבית, ולא לאט גודלת, אז תקרב אליה את הקרש הגדול. ותן לו את הזמן שלו... אל תאיץ בו. תגן עליו מרוחות זרות. ואם תשקיע בו, בסוף גם הוא יידלק... קצת כמו חינוך ילדים. ככה אבא שלי תמיד אומר... מסתכל על האש בחיבה. כן - גם באש יש משהו מיוחד... היא אף פעם לא נחה, רוקדת בריקוד משונה, יפה ומסתורית, אבל לא נותנת להתקרב. אם תהיה במרחק הנכון, היא תאיר לך, היא תחמם אותך. אם תתקרב מדי - תרגיש את זעמה... אבל במידה הנכונה היא טובה. ואני יושב מול האש. שומע את העצים נאכלים. ומרחוק את הגלים מתנפצים. ואני יושב ומנגן. והאש, והים, נוסכים בי שלווה. והנגינה, נכנסת לי לנשמה. ואני נושם. ונושף. ומביט אל השמיים המלאים בכוכבים. ויודע שאבא מסתכל בי מהמרומים. ונרגע...

בדרך לכאן C פגשתי איש מאוד מוזר GM שהלך כמו סהרורי, DM מלמל לעצמו בשקט ואמר: G על משכבי בלילות אני שומע C BM7 קול פעמון גדול מצלצל F B7 ארץ ישראל שייכת לעם ישראל AM EM AM EM ארץ ישראל שייכת לעם ישראל DM E7 F ובקומי בבוקר אני חוזר ואומר C EM וכמו מתפלל AM ארץ ישראל שייכת לעם ישראל DM E7 F והד עונה לי מן הגאיות C GM והזריחה בהרים היא יפה להלל C GM וארץ ישראל שייכת לעם ישראל DM E7 F וכך בקול ענות, C וכך בקול ילל GM וכך יומם וליל- CM ארץ ישראל שייכת לעם ישראל DM E7 F (המשך הטקסט המקורי>>> והיא שייכת לו – לא כדי שיחזיק בה חיל כיבוש או חיל מצב היא שייכת לו כדי לבנות בה את בית חלומותיו וכך בהקיץ ובחלום ומדור לדור ומתוך הרגל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל איש מוזר, אמרתי. תתבייש, סיסמא כל כך ישנה הרי אתה מחוץ לתחום ומחוץ לקו ובעיקר – מחוץ לאופנה אבל האיש המוזר לא ענה לי, הוא לא ענה... ואז ראיתי מסביב את עשרות ואת מאות ואת האלפים אנשים כל כך מוזרים אנשים כל כך יפים וקולם במקהלה גדולה כרעם הרחוק מתגלגל – ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ואז – מיושנת ללא תקנה וסנטימנטלית ללא רחם – אמרתי – אנשים מוזרים – לו יהי חלקי עמכם!) גיטרה קלאסית

צולם באגמון אחולה.

כל מה שצריך נאמר תאמין לי תאמין זה החורף הזה על כל פשעיך מכסה הזמן על כל דאגותיך מכסה ענן אל תירא מתוק שן ילד שן

עליתי אל האוטובוס, נוטף ומטפטף. ביד אחד ניסיתי לסגור את המטרייה, ובשנייה – לפשפש בכיס אחר הרב-קו החלקלק. ממש מלפניי עמדו מגפיים אדומים מבריקים, ספק מהגשם ספק מחידושם, לצד מגפיים שחורים וגבוהים, נתונים באבזם כסוף. "אפשר להתקדם כבר?" שאלה בעלת המגפיים בקוצר רוח את העומדים לפניה בתור אצל הנהג. "אני כאן עם ילד קטן!" הילד הקטן דווקא לא נראה ממהר. הוא הציץ בסקרנות בעגלת הקניות של האישה המבוגרת שעמדה לצדו, שעקב המעיל הארוך והאפור שכיסה את פניה ואת כל גופה – לא הבחינה ביד החמדנית שניסה הילדון לשלוח לתוך עגלתה, כשנחה עינו על חבילת סוכריות טופי המציצה מעל כל השקיות הדחוסות, הרטובות מגשם. מאחוריי דחק בי מישהו במטרייה בעלת ראש מחודד במיוחד – לא הצלחתי להבין אם זה בטעות או מקוצר רוח דומה. עקב קומתי הגבוהה יכולתי לבחון את האוטובוס מעל ראשי הנוסעים המחכים לתיקוף כרטיסם, ולראות שאין כל סיכוי למצוא מקום פנוי. אמנם אני אחרי יום עבודה מעייף ורגליים כואבות, אך האישה המבוגרת, וזאת ההרה שנשענת על המעקה באפיסת-כוח, וכן – גם זו עם הילד – זכאיות למקום עוד קודם לי. אז נראה שנגזר עליי לעמוד. "איזה גשם, אה?" נאנח האיש שעמד דחוק לידי, אחרי שכבר עברתי את מסכת התיקופים והתקדמתי פנימה. "אבל העיקר שסוף-סוף התחיל לרדת גשם." "כבר דיברו על שנה שחונה," אמרה סבתאל'ה נוספת, שישבה במושב הקדמי (מן הסתם הספיקה לעלות באחת התחנות הראשונות). "גשם, גשם," רטן נער לבוש חולצה קצרה בלבד, ששרווליה הזעירים חשפו מספר קעקועים על זרועותיו. "לא יכלו להודיע קצת קודם יותר על הגשם הזה?" ילדה קטנה, שהייתה דווקא מצוידת במעיל גדול, ואחזה בחוזקה בידו של אביה שעמד לצדה, נרתעה כמה צעדים לאחור (ככול שאִפשר לה האוטובוס הדחוק), כדי לא להיות קרובה לקעקועיו של הנער, שאחד מהם, כדרקון לוחש, התפתל לאורך כל זרוע ימינו. "את הגשם תן רק בעתו...!" זמרר בקול צרוד אדם חבוש כיפה לבנה גדולה ועטוי גלימה מפוספסת. פאותיו המכסיפות והעבותות נטפו מים רבים. הפעם היה תורו של הנער להירתע לאחור. כשידיי אוחזות היטב במעקה שבסמוך לתקרת האוטובוס (בזכות גובה קומתי יכולתי לוותר על ידית האחיזה לאיש שלצדי), שייטתי את מבטי על ים האנשים הרטובים שבאוטובוס, ולפתע הוא צד את עיניי. דבוק לאחת משמשות החלונות, כאילו מישהו מִסמר אותו לשם, היה שטר של חמישים שקלים. הוא היה רטוב כולו, ובזכות טיפות המים שבו הוא הצליח כנראה לעבור את המסע מידי נוסע עלום ואל שמשת החלון החלקה, ולהיצמד אליה. "הי!" קראתי בקול. "מישהו אולי איבד שטר של חמישים שקל?" כל העיניים של האנשים הקרובים אליי הופנו באחת לעברי. כסף כנראה משחק גם כשיש גשם בחוץ. "איפה?" שאל הנער המקועקע, והדרקון שעל זרועו התפתל בהתרגשות. "איפה מצאת?" שאל אבי הילדה, ואחיזתו ביד בתו מעט התרופפה. "איזה שטר, אמרת?" שאלה האישה המבוגרת בעלת עגלת הקניות, וקולה צרוד ואיטי. "אני רוצה כסף!" צייץ הילד, שקודם לכן חמד את הסוכריות, ורקע במגפיו האדומים. רק האיש ה"משיחי" המשיך לזמרר לעצמו בקולו הצרוד, ולא שם לב למתרחש. "הוא שם," אמרתי, והצבעתי על החלון הרטוב, שעליו השעינה האישה ההרה את ראשה בעייפות. היא ננערה כשחשה בתכונה הרוחשת סביבה פתאום, ועיניה המטושטשות לכדו את השטר הדבוק בסמוך אליה. בזהירות, כשהיא מעיפה מבטים חוששים ובודקים סביבה, היא קילפה אותו מהשמשה, ונופפה בו לעיני כולם. השטר נשמט מיד והתקפל בתוך ידה, מטיף עליה טיפות מים. "השב תשיבם!" זמרר פתאום המשיח המדומה, כאילו מבין מילות שירו העצמי. "ודאי," אמרתי. "צריך למצוא למי השטר שייך." "מי איבד כסף?" שאל האיש שלידי בקול רם. "זה די הרבה כסף," נאנחה הסבתא שבמושב הקדמי. "מסכן מי שאיבד..." "צריך למצוא למי הוא שייך..." מלמל אבי הילדה. "מיד!" הכריז הנער, ובגמישות כמו של דרקונו השתחל בין הנוסעים הדחוקים, עד שנטל את השטר מידיה של האישה הצעירה. "מי איבד חמישים שקל?" הוא הכריז בקול גדול, כשהוא נתלה על אחד מעמודי ה"עצור". "למי נפל שטר של חמישים?" האנשים העבירו את השאלה בין הראשים הצפופים שבאוטובוס, עד לקצהו של האוטובוס. כמו גל חזרה התשובה אל קדמת האוטובוס – לא, אף אחד לא זוכר שאיבד כסף, לפחות לא חמישים. "אולי זה מישהו שכבר ירד מהאוטובוס," אמרה הסבתא, "מסכן..." "מעניין אם הוא שם לב לחסרונו של השטר," המשיכה אמו של הילד, בעלת המגפיים השחורים, את קו מחשבתה. "מעניין איך הגיע השטר למקום הזה שהיה בו, בכלל," אמר האיש שלידי. "נשאיר אותו אצל הנהג, בינתיים," פסק הנער, שהחזיק עדיין את השטר הקמוט בידיו. הנהג, שעד עתה היה מרוכז במגבים הגורפים את מי הגשם הסוחף מחלונו, הופתע לקבל את השטר, שכמעט לא היה אפשר לזהותו. הנער טרח לישרו, ואף נשף עליו קלות כדי ליבשו, והדרקון המקועקע על אמת ידו נמתח גם הוא בניסיון להשיב לשטר את צורתו המקורית. "מישהו איבד את זה כאן, באוטובוס," קבע הנער מול פניו הנדהמות והמרוכזות כאחד של הנהג. "אנחנו לא יודעים מי. כנראה הוא כבר עזב." "יש באגד מחלקת אבדות, נכון?" שאלה הסבתא שמאחורי הנהג. "או שצריך לשים את זה בצדקה," אמר הילד הממוגף בידענות. "כן, זה דווקא הגיוני יותר," הנהן האיש שלצדי. "פשוט לשים אותו בצדקה." אמר האב, ונטש לרגע את ידה של בתו כשנופף בהתרגשות. "אתה תדאג לזה, נהג? או שאולי מישהו אחר כאן יוכל לעשות את זה?" "אני אדאג לזה." אמר הנהג, שלא טרח להשיט את מבטו על פני הנוסעים שלו, שכרגע היו מאוחדים בניסיון השבת האבדה. "אפשר לשים את זה בקופת הצדקה שיש לנו בבית, מה שהכנתי בגן לפני שנתיים!" צייץ שוב הילד, בתקווה. "אתה ילד טוב," צבטה בעלת העגלה בלחיו של הילדון. "מגיעה לך סוכרייה!" והיא שלתה מבין שקיות הניילון את החבילה שתפסה את עינו של הילד קודם לכן, ומיד שבתה את לבו ואת פיו, כשהוא קילף במהירות את העטיפה, מלמל ברכה, ותחב את הסוכרייה לפיו. "אני צריך לרדת!" שמתי לב פתאום. "אפשר לעבור?" בינות לאנשים הצפופים-נוטפים נקרע בעבורי מעבר צר, שאפשר לי לפלס את הדרך לכיוון דלת היציאה של האוטובוס. האישה המעוברת לחצה על הפעמון שהיה סמוך אליה, ובו בזמן – שלח גם האיש בעל המטרייה המחודדת את חוד מטרייתו כדי לצלצל בפעמון המרוחק יותר ממנו. גם הנהג ידע כעת שעליי לרדת. הדלתות נפתחו בעוד האוטובוס מאט לעצירה, ואני ירדתי בזהירות במדרגות החלקלקות מהגשם הפתאומי של חודש טבת (שבתוך מה שהייתה אמורה להיות שנה שחונה), וכך עזבתי את החמימות הרגעית שנוצרה שם באוטובוס. מאחוריי שוב שמעתי את זמרתו של האיש עבות-הפאות: "את הגשם תן רק בעתו, ובאביב פזר לנו פרחים... ותן שיחזור שוב לביתו, יותר מזה אנחנו לא צריכים..."

אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי להעביר שיחה. הכול מסודר כמו שצריך, בנקודות על דף והשאר בזיכרון בראש. המצגת והסרט במחשב ובדרך לשם ברכב אני יושב, חושב, ומתפלל. רצים לי ימים שבועות וחודשים בראש, רצים לי מחשבות פחדים ותפילות בראש. רצים לי תובנות והבנות. ואני מתפלל... שיצא מובן, שיצא רק לטובה. הרי לא לחינם הבאת לי את הניסיון הזה, לא? אני אמור לעשות עם זה משהו... השיחה הייתה רחוקה, אי שם בישיבה בדרומה של הארץ, מחזור של ארבעים חבר'ה שישיסטים מחכים לשמוע איזה משהו חכם שיש לי להגיד. אחרי שעה ורבע של נסיעה, והמון פרפרים בבטן אני מגיע, חונה בצד ויוצא על קביים לכיוון החדר מורים. "אתה לשיחה?" "כן" "ברוך הבא, אני אחד הר"מים פה של החבר'ה, רוצה קפה?" "כן, תודה" אני מתיישב ומסתכל קצת מסביב, מקום מעניין... שלושה מחשבים בצד, פינת קפה מושקעת, שולחן עגול ארבעה עשר כיסאות בערך מסביב, לוח מודעות בצד, "ישיבה פדגוגית" - שבוע הבא. אני נזכר במעט נוסטלגיה על הפעם האחרונה שעשו עלי ישיבה פדגוגית. הקפה מגיע. נס, אחד קפה. אחד סוכר מעט חלב. מדויק. הוא מתיישב לידי. "מתי השיחה?" הוא שואל אותי. "עוד עשרים דקות בערך". "אז יש לך קצת זמן, אני יכול לשאול אותך שאלה?" "בוודאי..." "אתה באמת מאמין בזה? אתה באמת חי ככה במאה אחוז?" "אני לא סתם שואל, החבר'ה שמחכים לך הם לאו דווקא חבר'ה פשוטים, אני שמעתי על הסיפור שלך, ואין ספק שעברת דרך ארוכה ויש לך משהו חזק ביד, אבל החבר'ה לא יוותרו לך, קשה להם והם יישאלו שאלות קשות. אז אני רק מכין אותך, אתה באמת מאמין בזה?" הקפה התקרר לי ביד ואני מוצא את עצמי קצת בלי מילים... אני נכנס לכיתה עם הקביים. החבר'ה כבר שם. אני מחבר את הברקו, מפעיל את המצגת, מניח את הדף ומסתכל על החבר'ה. קצת פחות מארבעים חבר'ה, פרוסים לרוחב הסקאלה של הכיפה הסרוגה. מסתכלים עלי בשקט. אני שם את הקביים בצד. "וואו איזה שקט..." גל שקט של גיחוך. "הכול טוב חבר'ה, לא צריך להילחץ לא ממני ולא מהקביים, כל עוד אתם לא בטווח שלהם..." שוב גל שקט של צחוק. "אני לא אוהב שיחות רשמיות כאלה שאני אדבר שעתיים ואתם תנסו לשתוק שעתיים עד שיימאס לכם, אז בואו, אני רוצה לדבר אתכם בגובה העיניים, תזיזו את השולחנות תעשו פה מעגל כיסאות." עכשיו כבר החבר'ה יותר זורמים, כמה דקות של רעש מסדרים את הכיתה מחדש ואני מתחיל. "עכשיו יותר טוב. אז אהלן חבר'ה, קוראים לי------- "אז אני באתי לספר לכם את הסיפור שלי. זה אומנם הסיפור שלי, אבל באותה מידה זה יכול להיות הסיפור שלכם. והלוואי ונצליח ביחד להתחזק מזה ואולי גם ללמוד ממנו משהו." אני מתחיל לדבר איתם, מספר להם את הסיפור, את הקשיים את הכעסים ואת הפחדים, מנסה כמה שיותר להכניס אותם לבפנים, שירגישו בסיפור את הקשיים שלהם, את השאלות שלהם. תוך כדי השיחה אני קולט את אחד מהחבר'ה בצד. הוא נראה אדיש, לא מחובר לשיחה, לא מקשיב. תמיד כשאני תופס את המבט שלו הוא מפנה מבט, מנסה לא להקשיב, לא להתחבר. אבל אני מרגיש שיש משהו מאחורי הפרצוף הזה... אני ממשיך בשיחה, משלב תמונות, סיפורים הבנות ובדיחות, וכל כמה דקות זורק מבט לבחור ההוא בצד... אדיש. לקראת סוף השיחה אני קם מעט בקושי עם הקביים והולך ללוח של הכיתה. אני רושם בטוש שחור ועבה על הלוח. אל תאמין למה שאתה רואה! תראה את מה שאתה מאמין... "כי אם אתה מאמין למה שאתה רואה, אם אתה רואה קושי בחיים ומקבל אותו כמו שהוא, לעולם לא תצליח להתגבר עליו." ותוך כדי אני הולך במאמץ עם הקביים. "אבל, אם אתה מחליט לראות בראייה שלמה ומוחלטת את מה שאתה מאמין בו..." ואני זורק קב אחד. "אם אתה מחליט שאתה רואה קושי אז שום דבר לא יימנע ממך מלהתגבר עליו..." ואני זורק את הקב השני... "אז אתה תצליח!" ובהליכה שקטה בלי מאמץ מיוחד אני חוזר למקום שלי ומתיישב. בזווית עין אני רואה את אותו בחור עם מבט בקרקע. "זה מה שאני רוצה שתצאו איתו הביתה היום. זה לא משנה מה הקושי או מי אתם, היכולת להתגבר על הקושי נמצאת אצלכם, זה תלוי רק בכם..." אני עושה עוד סבב שאלות מאוד מרתק, מראה להם את הסרט ומסיים. החבר'ה לאט לאט יוצאים מהכיתה, חלק נשארים לשאול עוד שאלה או שתיים, ובסוף אני מוצא את עצמי לבד עם אותו בחור בכיתה. "רוצה לצאת לסיבוב?" אני שואל אותו. אנחנו יוצאים ביחד החוצה. נושמים את האוויר בחוץ, אוויר נקי של אחרי הגשם. הולכים ביחד. אני מסתכל עליו ויודע שהוא רוצה לדבר וקשה לו. אני רואה שהוא מסתכל על ההליכה שלי מתקשה להאמין... "איך קוראים לך?" הוא עונה לי. אנחנו ממשיכים ללכת. "מאיפה אתה?" הוא עונה לי. אנחנו ממשיכים ללכת. אני לא מפחד משתיקות. אני חושב שלרוב הם הרבה יותר מועילות מדיבורים מיותרים... בסוף הוא נפתח. "אתה באמת מאמין לזה?" אני מסתכל לו בעיניים ורואה ייאוש. "אתה באמת חי ככה במאה אחוז?" "באמת אפשר להצליח למרות המציאות?" ואני רואה שיש בשאלות שלו משהו אחר, הוא מחפש פתח, לשבור חומה של ייאוש ושל אדישות שעוטפות אותו. ואני לא מסוגל לענות לו. כי אני יודע בתוך תוכי שאני בעצמי לא שלם עם זה, שלי בעצמי קשה עם זה. ואני לא יודע מה לענות לו... השקט מתארך ואני מוצא את עצמי אומר לו "לא לגמרי, לא תמיד. אבל אני בטוח שלשם אני שואף. אני בטוח שזאת הדרך. אם אתה מחפש דרך קלה ופשוטה שתוציא אותך מהבוץ, אני לא יכול לעזור לך. כי אין דרך כזאת. כדי לצאת החוצה, כדי להתגבר על קושי אתה חייב לעבוד קשה, להזיע, להתלכלך. אבל זה עדיף על פשוט להישאר בבוץ." ישבנו אחרי זה עוד שעה, הוא סיפר לי איפה הוא נמצא, על הניסיונות, על הקשיים, ועל נקודת הייאוש. ועל האדישות שפסחה בו מאז. התפללתי להשם שייתן לי את המילים הנכונות בפה... ובדרך חזור כשהיינו רק אני והמחשבות שלי באוטו. הרי אני יודע שזאת הדרך הנכונה. אני בטוח בזה. רק בגלל שהאמנתי חזרתי ללכת בניגוד למציאות. אז למה מול התסכול של ילד שישיסט, לא ידעתי מה להגיד? מאז לפני כל שיחה אני נושא תפילה קטנה. "השם שפתי תפתח - ופי יגיד תהילתך" (הסיפור עצמו אינו אמיתי, והתובנות האישיות בו נולדו מכמה וכמה שיחות שהעברתי בשנה האחרונה. שהשם יזכה אותנו לכוון תמיד הכול לשמו יתברך.)

עודני זוכרת יושבים על ירח, רוקמים לו מעיל מתנדנדים בגינה נטושת ילדים אחורה קדימה, קדימה אחורה. אני מושכת, אתה נמשך שני ילדים על ירח הוא נגוס כבר, הוא נגמר. עודני זוכרת, שיחות ריקות בקבוקים זולים רומנטיקה אבודה. ירח בצורת חרב, אני דקורה מצד אחד אתה מצד שני. רוקמים תכריכים למלאכי חבלה.

צבעי פסטל קשים בגווני שחור לבן על נייר לבן

קפוא בחוץ. מנסה לקום. התרמוסטט של מפזר החום היה מוגדר חזק מדי, ויחד עם שמיכת הפוך העבה הוא נמס ומזיע. לפחות ישן עמוק וטוב. מצליח. מוקדם מדי. מהחלון של המטבח לשם ניגש ליטול ידיים, הוא רואה את השלג שמכסה את המכולה הקטנה והירוקה של הגנרטור, ואז את הדשא שנהיה לבן, ואת כל הרכס ממול. אז בסוף השלג הזה הגיע! הגיע הזמן! (שכתוב של בוקר שישי אחד לפני הרבה מדי שנים)

אַתָּה לֹא שָׁוֶה שִׁיר עָלֶיךָ אַתָּה לֹא שָׁוֶה שִׁיר עָלֶיךָ יֵשׁ מִישֶׁהִי שֶׁמְּחַבֶּקֶת אוֹתְךָ מָה אִכְפַּת לִי

רסיסי גלים אל חוף נשברו, יונה אל ים עפה מעליהם. ואין היא נעזבת ואין מחריד, קול צחוקם נשמע למרחוק, הכך יחול עתיד? שתיקה עמוקה ניצבת ביניהם כים, רוחשים גלים, גלי ליבם. ואין טרדה ואין רעש, רק ארץ יציבה ואוהבים בלחש. כזו כניסתם לארץ אבות, כך חיבורם של זיווגי דורות. כים קרוע לגזרים, אך כל שדרוש הוא נשימה עמוקה למאמין. הוא אז נפתחו להם שער שמים, ואינם זקוקים להכאת הסלע ויפוצו מים.

צבעי אקריליק על קאנווס

חישוק רקמה, בד, טוש, חוטי רקמה(DMC) והמון סבלנות )