תחרות "עונות השנה" תשע"ט

צילום שצלמתי בחורף. הצילום מכיוון ראש צורים לכיוון נווה דניאל בגוש עציון

ה', כל כך רוצה להתקרב אליך, כל כך רוצה להאמין. גם כשקשה, ולא תמיד מבינה למה כך את עושה. שאדע תמיד שהכל לטובתי. שלא אשכח אותך אבא שלי, שלעולם לא אתייאש. ולא משנה כמה עמוק בבור אני שקועה, וכמה רחוק ממני שוב בורחת. אתה תמיד שם בשבילי, תומך, אוהב, ולעולם לא עוזב. ה', גם אם אני מרגישה בתחתית הבור, גם אם לבד בעולם. גם כשלאף אחד לא ממש אכפת ממני, ולא ירגישו אם פתאום אעלם מהנוף. אז... שלא אשכח אותך אבא שלי, שלעולם לא אתייאש... תודה רבה ל@יהודי אמיתי! שהלחין בשבילי את השיר ושיפץ אותו :)

איור במחשב באמצעות תוכנות אילוסטרייטור ופוטושופ

צבעי עיפרון על בסיס מים

חמסין שורק חזק מכדי שיחשב הראש הגיוניו בצלילות חשקה נפשי לצלול מעיין קפוא חדות חודרת עד לשד העצמות עד אהבות יפיחו בי רוח וחיים עד מתי תאכל אש תמיד במה שהזמן גמר עֶד כבשן שפיותי להותיר נשיקות בבשר מלובן מטרף תהומות מחולל הזיות מקרב קיצין מבקש לא לקפוץ למסקנות (סכנה. מים עמוקים. (מתוקים, מתוקים,,)) סבלנות היא מידה שצריך לכוון (מדרש שיר השירים רבה א, יט': נמשלו דברי תורה במים. מה מים מסוף העולם ועד סופו, כך תורה מסוף העולם ועד סופו מה מים חיים לעולם, כך תורה חיים לעולם מה מים מן השמים, כך התורה מן השמים ומה המים מטהרים הגוף, כך תורה מטהרת הגוף מה המים יורדין טיפין-טיפין ונעשים נחלים-נחלים, כך תורה: אדם לומד שתי הלכות היום ושתי למחר עד שנעשה כנחל נובע ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקני מים כך דברי תורה אין הגדול מתביש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד ,פסוק אחד, ואפילו אות אחת. ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע כך דברי תורה, אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן, סוף שהוא מתבלע)

שוב הקיץ מגיע והכל מיטלטל. שוב בועט בהכל משהו בבטן מתפרץ. הרצון הזה לצאת לצאת מהכל, פשוט ללכת, וכמה שיותר רחוק. שוב הקיץ מגיע ואני רוצה לפרוץ אולי לבקוע.

עת אסיף הגיע, עוד יום נעים קדימה, בוקר. את יוצאת למסע. עינייך בצמרת, מביטות למרומים ושפתייך בשלכת, ממלמלות תפילה. והרוח קרה, משכיחה וכואבת הלילה יורד, מוקדם מתמיד. ואת עוד לא מוצאת - אבודה, מבולבלת, מקווה שהנר עוד ידליק הלפיד. החירות בוא תבוא, כשהרקיע מזהיב, ויש דרך לחזור, היא זועקת ובין קמילה לפריחה, את עדיין לוחשת - שאחרי החורף תמיד בא אביב. עת קציר חיטים הגיע, והרוחות שככו, ויש עוד רגע אחד, בשבילי. וכל מה שנותר לי לומר לך הוא - באשר תלכי, אלך גם אני.

צבעי אקריליק על קנבס

לוּ יָדַעְתִּי סוֹדוֹ שֶׁל הַקַּיִץ הָיִיתִי יוֹצֵא לָרְחוֹב הַסּוֹאֵן לִנְשֹׁם אֶת אֵדֵי הַמַּיִם לוּ יָדַעְתִּי אוֹצְרוֹתָיו הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת הַצְּהֻבִּים מִתְעַנֵּג עַל הַיֹּבֶשׁ (בְּקַיִץ זֶה, כְּאֶשְׁתָּקַּד שְׂדוֹת יַלְדוּתִי נֶחְרָכִים בָּאֵשׁ) לוּ יָדַעְתִּי הָיִיתִי פּוֹצֵחַ בְּרִקּוּד עַל שֶׁבָּאתִי לָעוֹלָם בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז.

בין החורף לקיץ מתחבא לו הסתיו מין שינוי מערכת שמבלבל הכל מתחלף מהר בחורף משאיר טיפות חולי ובורח

בעת ובעונה / נזרעה הברכה בה נגוזה לה כסתיו / חדוה עלומה ונפלאת היא ממנו / בתוך חרפת הכבלים אשר נקפו הן עליה / במצולת הגשמים בעת ובעונה / פרץ האביב חסמים עת קורת רוחינו / עלתה למרומים ובליבנו מרחבים / לחירות מצפים אשר נוקפת כרעם / במייצרי עולמים בעת ובעונה / הקיץ המורא כשבפרץ עלתה לה / ליבת האדמה על כאב לב בנים / נמצא אב מנחמה אשר נקף מצפונה / ליבה וחיטא בעת ובעונה / נזרעה הברכה מראש השנה מעדן / לארבעה נחלקה וידועות הן מראש / כל עונות השנה אשר בהנה יתן ד' / את ברכת השנה

(כבר נאמר כששמיים ילבשו קדרות שק תשימו כסותכם) ** ירדה טיפה. דוחקת בחברתה, כחתן בכלה. לא ירדה האש. הטיפות השקו את הפירות, אחד אחרי השני, מנסות, אולי הפעם. אולי עכשיו יגלה הטעם. ולילה שלם אחר הגשם התפזרו עננים ונגלתה רקיע בטהרתה. יש אומרים

ריחך באפי לי מזכיר אדמה רטובה בשנות נעורים בקרבתך יש לומר האוויר צלול הוא וקר וחמים אוי לי כי אין מחסה מפני גשם צולף ומצליף רק אמור לי במה אתכסה לא הותרת אפילו צעיף עורך זהבהב וזורח מעיניך נשקפת חמה הכפור מפניך בורח וזו עדותה של עלמה נפלה סוכתי ואיה אחבא מפני שמש יוקדת עזרני, השחר עולה איכה, עודני בודדת

צויר בצבעי מים

ציור בצבעי מים

דקירות של קור בראשי המורכן מפני אימת ממטרים. צועדת בעיוורון, חונקת את צווארי בצעיף של אבדון. מרימה עיניים, חוקרת קרעי עננים בורחת: כי הוא לא שם. ממשיכה ללכת בעוז מופגן. ריחות של פרחים באפי המשתרבב בתקווה. מישירה את מבטי, אל אופק הנפרש בכף ידי. מתעלמת מקרני חסד שנשלחו לחממני, שוכחת: הוא שם. ממשיכה לכבוש שדות עולם ברגליי. טעמים של זיעה בלשוני המלחלחת באוויר אחר טיפת מים. קורסת על פיסת מדבר, כובשת את צמאוני באדמה מלוחה. שולחת את עיניי לתעות בשמים הבוהקים, זונחת: את התקווה שהוא שם. ממשיכה לשקוע בתוך החול שהטבעתי בזיעתי. קולות של רוח חרישית באוזניי שאינן מורגלות. עוצרת לרגע, אוצרת את הרגע שקסמו מתחיל להתגלות. מתנתקת לאיטי מכל מה שאחזתי, צונחת: כי הוא שם. מרפה, מתרפה, מתרפאה, משליכה עצמי על הקרקע לרגליך. נוכחת: אתה כאן.

שוב הקיץ ואיתו הבקשה לדרור. מרגיש קצת חנוק, כאילו יש מרחבים שאיני פוסע בהם. מין ציור ענוג פוסע עם גיטרה על הגב שמים.

מוטלת שם לבדה, אין לה מנוח. חיבורם ניתק, מאין תדלה הכוח? רבים חולפים נתנו בה עיניים ורצונם לחבוק, אך עודה קשורה לבחיר ליבה, כשפתי עולל וצחוק. והיא נותרה, גלמודה. יודעת היא, בתוכה פנימה, כי שלווה לא תהא לה. לחיבורם אין שווה, למחשקי ליבם אין תחליף. חיותה נגדעה, משושה גווע, כעת נעצבת היא, כיצד תרחיב ליבה? וכנשוב הרוח תרחק היא מקונה. ריחוק ניצחי לדור דורים, אין זו רק עונה. כמיהתה עזה לעצמותו הכבירה, לגודלו, ובכל עת מעונגת היא מזוהר זיכרונה, עת התרפקה בזרועותיו. כעת תוהה מה יוליד יום והאם החליפה בעלמת חן, אוי לה כי עונתה, אין לה מנחם. {הסבר: חיבור העלה אל מקור חייו העץ. מוצג כגעגוע לחיבור אוהב בפרט בין דוד לרעיה ולחיבור בין כנסת ישראל לה' בהסתר הגלות, עת אבד לו חיבור זה עם חלוף העונה (ובע''ה יחזור), ונפילתה היא בחינת השלכת}

רוחות חזקות נשבו בחוץ. חורף קר היה זה, חורף קר ויבש. עלי העצים התעופפו להם הרחק, מטריות שבורות הוטסו על המדרכות. הרוח השתוללה בממלכת החורף, והשמיים היו צבועים בתכלת קרה, בוהקת, בלי ענן אחד לרפואה. כל בר דעת שיכול היה לעשות זאת – נשאר בבית, הרחק מהרוח השורקת, יבשה וחודרת לעצמות. אבל היא, שמעולם לא נכנסה תחת ההגדרה "בר דעת", קמה ויצאה החוצה. אל הרוח המשתוללת, העצים הנאנקים, והאוויר הסוחף, הצורב ומנקה את הריאות ואת הראש. הוא הביט בה מהחלון, משתוללת יחד עם הרוח, רוקדת שם בחוץ, חשופה כמו שמעולם לא ראה אותה. צועדת לעבר השדות הקמלים, השפופים ברוח, זמר על שפתיה. פורשת ידיים, ממששת את רגבי האדמה היבשה, מנקה קצת מאבק הקיץ שעודנו כאן, עמוק בתוך כסליו. כמה טוב שאין אנשים בחוץ. אם היו רואים אותה היו חושבים שהיא משוגעת. ולא פלא שהיא לא מוצאת לה חתן, מי ירצה כזאת מטורפת שקמה ויוצאת החוצה באמצע החיים לנשום. היא נשכבת על החום כהה הזה, מתכרבלת בין הרגבים, מקשיבה לנשימותיה מתנגנות עם נשמת האדמה, פורשת ידיים ומניעה אותן למעלה ולמטה, עושה כמו "מלאך שלג" על האדמה הקרה והקשה, מתמכרת לטירוף הזה של הרוח. היא מתיישבת, מחייכת, מאושרת מריח האדמה והשמים. ממוללת בידיה אבנים קטנות, חושפת זרעים שנטמנו בשלהי הקיץ, והגשם טרם בא להשקות אותם. היא פורשת את כפותיה, מזרה לרוח זרעי קיץ, שתישא אותם הלאה בתפילה. מרימה עיניים לשמים, לכחול הבוהק, מייחלת. עוד זרעים נישאים ברוח, מבקשים. גשם.

היינו ילדים, בני שבע או אולי שמונה כשהתחלתי לאסוף מילים. זה היה בעיקר בזכותו. לכל הילדים היה אוסף של משהו. אחד אסף בולים ואחת מדבקות, אחד טלכרארדים (שנכחדו כבר מאז ועכשיו זה אוסף נדיר) ואפילו הייתה אחת עם אוסף נמלים. ואני, שהרגשתי תמיד בחוץ, רציתי גם לאסוף משהו. אז הוא אמר לי, את צריכה לאסוף משהו שכיף לך לאסוף, כי את צריכה כל יום לקחת אותו ולשים אותו במגירה, וגם שבסוף תסתכלי ותגידי שזה יפה מאוד. באותם הימים אני בדיוק גיליתי כמה יופי יש במילים, אז אספתי אותן אחת אחת ושמתי במגירה. כשרציתי להגדיל את האוסף התחלתי גם לשים במגירה מילים משפות אחרות, כמה שיכולתי להכניס למגירה ההיא. אילו היה גינס מחפש אספני מילים הייתי ודאי כבר מזמן בתוך הספר. היו לי כל כך הרבה מילים, עד שיום אחד אמא אמרה לי, אבל נסיכה, מילים אוהבות לצאת החוצה, זה לא טוב להן ששומרים אותן בפנים. תוציאי אותן החוצה, תנקי אולי את המגירה על הדרך, בטח יש לך שם גם מילים מאוד ישנות שכבר התקלקלו, וזה לא טוב לשמור מילים מקולקלות, כדאי לזרוק חלק. אבל המגירה הייתה כבר תקועה מרוב מילים, ואני הייתי בסך הכל ילדה, בת שבע או אולי שמונה, לא ידעתי לפתוח מגירות כאלה שנתקעו, ולא היה לי איך להוציא החוצה את כל המילים שאספתי במשך כל כך הרבה זמן. המשכתי לאסוף מילים ולהשחיל אותן דרך החריץ הקטן של המגירה, בתקווה שיום יבוא ואני אהיה גדולה מספיק בשביל לפתוח אותה, אבל עכשיו המגירה הייתה חסומה יותר, ומעולם לא הצלחתי לפתוח אותה. עברו חלפו השנים, וההוא שגרם לי בכלל להתחיל לאסוף מילים נעלם פתאום, ורציתי שיחזור, יותר מכל דבר אחר, אבל לא ידעתי איך. רציתי לשלוח את המילים שלי אליו, אבל איך שולחים מילים שתקועות בתוך מגירה? מידי פעם כשהזדמנה לידיי מילה חדשה שלחתי אותה לעולם, את האוסף כבר שכחתי, וקיויתי שהמילים שלי יגיעו אליו. חלק גם הגיעו, לפעמים שמעתי שמועות מאנשים שראו אותו מקבל איזו מילה או שתיים, אבל בגלל שלא כתבתי מאחורי המעטפה שזה בשבילו, הוא חשב שזה למישהו אחר, ולכן תמיד היה מחייך, מחזיר את המילה מקופלת לתוך המעטפה ונותן לה להמשיך ולהתגלגל בעולם. אבל אני, כל מילה ששלחתי באותם ימים שלחתי רק אליו, תמיד זה היה הוא. רק אליו היו ממוענות כל המילים שלי. ובסוף, כשההוא הגיע שוב, אחרי שנים רבות שלא ראיתי אותו, והוא היה מוצלח יותר משזכרתי ויפה יותר וחכם ונבון ומה לא, כל מה שזכרתי ממנו זה שבזכותו התחלתי לאסוף בכלל מילים, וכנראה שגם הוא זכר רק את זה כי הוא חייך אליי חיוך ענקי וחם מיד כשזיהה אותי ושאל, נו? איך מתקדם אוסף המילים הגדול ביקום? ואני רציתי לומר לו "נפלא", או "איזה כיף לראות אותך" או אפילו סתם מין "אני לא יודעת המגירה תקועה כבר עשרים שנה" אבל לא יכולתי כי כל המילים האלו הן מילים ששמתי בתוך המגירה, אי אז כשחשבתי שהן מילים יפות מספיק בשביל להיות באוסף. אז עמדנו יחד דוממים לכמה רגעים, או שאולי לא ממש יחד אבל אחד על יד השניה, ורציתי להגיד לו כמה התגעגעתי אליו, כמה רציתי שיבוא כבר, וכמה שזה טוב לראות אותו סוף סוף, אבל כשהרצתי בראש את כל המילים שנשארו לי מחוץ למגירה, לא מצאתי מספיק מילים כדי להרכיב אפילו חצי משפט מבין כל המשפטים האלה. בסופו של עניין הוא מצא את השתיקה הזאת קצת משעממת כמדומני, הוא לא נראה היה מובך אבל בכל זאת חייך מין חיוך עקום כזה ואמר, טוב לראות אותך, והסתובב והלך. ואני הרגשתי שהפסדתי הפעם הרבה בגלל המגירה הסגורה אז הלכתי הביתה ולקחתי פטיש ושברתי את המגירה ובסוף כל המילים נשפכו החוצה, ועד היום קורה לפעמים שמישהו מדבר אליי ואני צריכה לענות ואז אני חייבת רגע לרוץ הביתה ולחפש איזו מילה, ושמה בבית הכל עדיין קצת מבולגן, אז אל תכעסו עליי אם זה קורה בבקשה, הרי המון שנים הייתי בלי מילים בכלל.

הזיעה מעוורת את עיניי, אך אני ממשיכה להישירן אל הפלסטיק השחור האוטם את העיניים שמולי, שתראה, שתתחרט. לצדי מייבבת אחותי בדמעות שאני ייבשתי מזמן, ובמרחק ממנה עומדת אמא ומניפה ידיים בהרצאה אילמת לאוזניי העייפות. עפעפיי מייחלים להסתגר בהגנת חדרי, אך המדים הכהים שמקיפים כל פינה ביישוב לא מאפשרים לי לשכוח, לא מאפשרים לברוח, ודגל ישראל הזעיר שעליהם לועג לתשוקתי. אמא שומטת ידיה לבסוף, ואבא מורה לנו בהינד ראש כבד לצאת בעקבות לובשי המדים. לעזוב. האוטובוס נוהם כחיה פצועה, ובולע לתוכו אחד־אחד משכניי, מאחיי – ובעקבותיהם אבי ואמי, שעזבוני עם רצוני להיאבק. אני עולה גם, כמי שכפאה רוח חמה, מותירה מאחוריי את קצף הגלים הרותח בזעם משלו, מותירה מאחוריי את שלוות העולמים שהייתה בו בקֵיצים שעברו. ~~~ משקפיה של אמא לחות מדמעות נסתרות. אני נפרדת ממנה בניד ראש קר, מכרבלת את ידיי לתוך התרמיל שמהווה לי בית. גם כך אני עומדת להתחיל באיחור את שנת השירות הלאומי שלי – למי היה מצב רוח בקיץ לחשוב על שירות לאומי – אין לי כוח לפרידות נרגשות. אוטובוס מטרטר פולט אותי ברחוב קר וזר. אני מהדקת את התרמיל על הסוודר, וצועדת למרגלות הבניינים. כבר שלושה חודשים שאני מתגוררת בעיר – ועדיין לא התרגלתי למפלצות האימתניות האלה שמחליפות את הבתים מקורי הרעפים, שחייכו אליי כל שנות ילדותי. אבל איני ילדה עוד. לא מאז שרמסו אותנו כך ברגל גסה, וגזלו את בתינו הצוהלים. רומסת ערמת עלים צהובים־חומים למרגלות העצים, עיוורת לכל היופי שהם מציעים, ונכנסת בדלת הבניין שבו הדירה שתהיה לביתי בחודשים הקרובים. ~~~ מחייכת חיוך חיוור לשיינדל, ופונה להגביר את החימום ברדיאטור המזדקן. זו הרוטינה הקבועה אצלה: פעם חם לה מדי, פעם קר לה מדי. והרדיאטור ואני – פועלים בהתאם. שיינדל מצמצמת עיניים כשאני שבה אל כורסתה הממוסגרת בחלון הסגור והסוער. משקפיה מתנדנדים על קצה אפה, כשהיא מורה לי באצבע קמוטה להביא את האלבום. האלבום כבד, ואפור. התמונות שבתוכו מאפירות את לבי ואוטמות את אוזניי. שוב תַּרצה שיינדל על כל משפחתה שאבדה, הן בשואה והן בארץ – ולכן הותירה אותה ערירית ומזדקקת לביקוריה של בת שירות מזדמנת – ואני, אין לי כוח לשאת גם את הצער הזה. כששעון הקיר חורק את השעה אחת, אני משחררת את הבית האפור מנוכחותי, מזנקת אל הגשם הסוחף שבחוץ, ועולה באנחת רווחה על האוטובוס שמטרטר אותי לדירה. ~~~ שמונה בבוקר, יורדת מהאוטובוס, ועושה את דרכי ברחוב המוכר. כתמים צהובים־זורחים, שצמחו להם פתע בצד המדרכה, מפליאים אותי. חופשת פסח שלמה שלא הייתי כאן – והנה, פתאום גם בעיר יש פריחה. כורסתה של שיינדל מקבלת אותי בברכת שלום עליזה משהו, כשהאישה המאכלסת אותה קמה במאמץ, ניגשת למטבח, ומוזגת לי כוס מים קרים. הרוח בעד החלון הפתוח משתלבת עם המים הקרים, ומאווררת אותי. אני מציעה מיוזמתי להוציא את האלבום. קמטיה של שיינדל מתחייכים כשאני מתיישבת לידה, והיא מתחילה לדפדף באיטיות המוכרת, המתמכרת. "את רואה?" היא צוחקת אליי את שיניה התותבות, הצחורות, "כאן אנחנו בים. בפעם הראשונה בישראל!" בים? לבי מדלג ועיניי נרכנות אל התמונה, לראשונה בוחנות אותה היטב. המים האפורים שבתמונה אינם דומים לכחול העמוק שהכרתי, אך אני מגלה פתאום שגם בצבעי השחור־לבן הללו יש מזכרת נעימה לגלים, שכבר חודשים רבים לא חשו את כפות רגליי היחפות. התמונות הבאות מעניינות אותי גם הן פתאום – או שמא אלה המשקפיים הוורודים שעטיתי כבר בבוקר – ופתאום אני מוצאת את משיחות הצבע הזרוקות בין גווני האפור העתיקים. שיינדל מדפדפת בחיות שעוד לא ראיתי בה, ואני נכבשת בחיוניות, מקשיבה ברתק, וכשהשעון מתקתק את השעה אחת – אני מרימה אליו מבט מופתע. בחוץ, כשאני ממתינה לאוטובוס, אני יודעת פתאום שלא לדירה אסע. אולי הוא לא יהיה צלול, שם בתל־אביב המזיעה מפיח מכוניות, אך קסמו עדיין ישטוף את אצבעות רגליי, וימיס את הגוש הקשה שתפח בלבי במשך תשעה חודשים. והוא ימתין לי שם, יחכה ששוב אתעטף באהבתו – הים.

הלב שלי מיוחד כמו עונות השנה לפעמים הוא חורפי, ערפילי, מדוכא מנסים לתת לו קצת אור, אך איננו קונה הוא ממטיר עלי גשמים לא תמיד של ברכה ולא משתיק הוא שום קול, משמיע גם דממה. ולפעמים הוא קיצי , וחמים ויבש לא נשלט על הרגש ולא מתייחס מידי פעם מתפרץ לו איזה גל שמחה אבל באופן כללי הוא במגמת דעיכה לפעמים הוא כמו אביב של פריחות עם מלא אהבות חדשות , ישנות הוא נותן מקום לרגעים הקטנים ומביא הזדמנות למצבורים חדשים ולפעמים הוא בכלל סתיו ערירי שלא יודע מה זה או מי הוא מצליח להשליך מכשולים מעליו ועושה איזה שביל של עלים, מחודש. ופעם הוא פה ופעם הוא שם הלב שלי משתנה מכאן ולכאן לפעמים זה נחמד , לפעמים קצת קשה אבל באופן כללי זה מסתדר לי כזה כי בכל זאת אין לי עליו שום שליטה כי הוא משתנה לו כך כמו עונות השנה

הרוח על פנייך מכה את מרימה את ראשך היא ממשיכה ומצליפה בחדות ובכוח לא מרפה אך את את ראשך עדיין מרימה מצמידה את הראש לשימשה בחוץ סופה טיפות של גשם נקוות על החלון השמיים בוכים איתך, נכון ברקים ורעמים בחוץ הם בכוח מכים מאירים ומרעישים מוצאים החוצה את הדברים שאת רוצה לצעוק מבפנים את מקור רועדת עם עצמך מתכרבלת עוצמת עיניים מרשה לעצמך לשקוע קצת בינתיים

וְרִידִים שֶל אוֹר נִמְתָחִים עַל שְמֵי רָקִיעַ מְאִירִים אֵת הָעֵצִים הָרוֹעֲדִים רְגָעִים נִגְלוֹת אֵלַי פָּנַיִךְ מַרְהִיבוֹת בְּאוֹר לָבָן בּוֹהֵק שְעָרֵךְ מַצְלִיף לִי עַל הַפָּנִים (מַשְאִיר סִימָן שֶל גַּעֲגוּעַ) יַחַד עִם הַגֶּשֶם הַכָּבֵד.