שרת החינוך והתרבות לימור לבנת "מביעה צער עמור על פטירתו של חתן פרס ישראל אפרים קישון".
בהודעה נאמר: "עם ישראל מרכין את ראשו עם לכתו של אחד מגדולי יוצריו. מתוך האודים העשנים של השואה, קם סופר ומחזאי אשר במשך עשרות שנים תרם תרומה אדירה לפריחת התרבות העברית החדשה. בכתיבתו הייחודית הביע אפרים קישון את אהבתו לעם ישראל והעם החזיר לו באהבת אין קץ. ספריו מחזותיו וסרטיו הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית, וזכו להצלחה בינלאומית יוצאת דופן. קישון ייצג את מיטב התרבות הישראלית, ובכך היה לאחד מטובי השגרירים שלנו ברחבי העולם. כמי שהכירה בנעוריה את כל כתבי קישון בעל פה, התרגשתי מאד כאשר נפל בחלקי הכבוד הגדול להעניק לו את פרס ישראל. לכתו מאיתנו הינה אובדן קשה וכואב למדינת ישראל ולעם היהודי כולו. יהי זכרו ברוך".
הסאטיריקן הסופר וחתן פרס ישראל, אפרים קישון, מגדולי הסופרים שידעה ישראל, הלך בשבת לעולמו בשוויץ בגיל 80. קישון נפטר מדום לב. ארונו יגיע היום (ב') לישראל. אפרים קישון נולד בבודפסט שבהונגריה בחודש אוגוסט 1924 בשם הופמן פרנץ. לימים, לאחר שהפך לסופר הונגרי, שינה את שמו לפרנץ קישהונט. כשעלה לארץ בשנת 1949, עִברת פקיד העלייה את שמו לאפרים קישון, ובשם זה הוא ידוע בארץ ובעולם.
אפרים גדל בסביבה מתבוללת כנער הונגרי לכל דבר. התזכורת היחידה ליהדותו הייתה ציון הדת היהודית בתעודת הזהות שלו. "היהדות שלי הייתה עניין שולי לגביי. דיברתי הונגרית, חשבתי הונגרית ובבית הספר שרתי שירי געגועים להונגריה השלמה" ("קישון - דו שיח ביוגרפי", ירון לונדון, עמ' 47).
בשנת 1941, לקראת סיום לימודיו באקדמיה למסחר כבר פעלו בהונגריה ארגונים אנטישמיים צמאי דם. הנער אפרים גילה באיחור את יהדותו. לאחר שהונגריה נכנסה למלחמה, נלקח אפרים למחנה ריכוז. הוא שרד את מסעות המוות לעבר מחנה ההשמדה סוביבור שבפולין, ולבסוף הצליח לברוח בדרך נס. הוא חזר לבודפסט ומצא שם את משפחתו במחבוא. בעזרת תעודות מזויפות ושכן אציל נפש, "חסיד אומות העולם" הצליחה המשפחה להסתתר עד לסיום המלחמה.
בתקופת השלטון הסטליניסטי בהונגריה הצליח קישון להתפרנס יפה מכתיבה עיתונאית בעיתון סאטירי שהיה מגויס לטובת המשטר הקומוניסטי. אבל עבודתו, שנראתה לו שקרית, גרמה לו רגשות תסכול ומחנק כסופר וכעיתונאי. בהזדמנות הראשונה שהזדמנה לו, באמתלה שהוא נוסע לבקר ביריד של פראג, הוא ברח עם רעייתו דרך סלוואקיה ועלה על הספינה "גלילה" בעזרת "ארגון הבריחה" והגיע לישראל.
מעברת "שער העלייה" ליד חיפה הייתה תחנתו הראשונה של קישון בישראל. משם הוא הצטרף לחברים בקיבוץ כפר החורש, שבו היה סניטר. "גיליתי שלא יותר משעה ומחצית נדרשות כדי למרק את השירותים. בזמן הנותר יכולתי ללמוד עברית מספרי דקדוק ישנים" (שם, עמ' 169). כך עשה אפרים קישון את צעדיו הראשונים בשפה העברית. לאחר תקופה קצרה עזב את הקיבוץ ושם את פעמיו לתל אביב. הוא נתקבל לעבודה במערכת העיתון ההונגרי "אוי קלט" בתפקיד עורך לילה. בשנת 1951 התקבל קישון ללימודים ב"אולפן עציון" בירושלים והקדיש שנה שלמה ללימוד השפה העברית. "אני לא התנפלתי על העברית בשמחה, אלא מתוך ייאוש. הייתי מוכרח להציל את עצמי מגורלו המר של המהגר הנצחי" (שם, עמ' 187). בתום לימודיו באולפן החל קישון בכתיבת סאטירות והציען לכל מערכות העיתונים בארץ. פניותיו נדחו פעמים רבות, עד שזכה והעיתון "דבר" הדפיס, לראשונה בארץ, סאטירה מפרי עטו בשם "תעלת בלאומילך". בשנה זו, 1951, ראה אור גם ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו", שבו נתן ביטוי הומוריסטי לעולמו של העולה החדש.
בשנת 1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים קישון את האולפן, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון שלו, "שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה. לראשונה נמצא סופר שהעז לעקוץ את שלטון מפא"י. דיאלוג כמו " - לאיזו מפלגה אדוני שייך? - אני לא שייך, יש לי כבר שיכון!" היה חידוש בימים ההם. באותה תקופה החל קישון לכתוב פיליטון יומי בעיתון "מעריב", וברבות הימים הפך לבעל הטור הפופולארי "חד גדיא" שהופיע ב"מעריב" באופן קבוע במשך כ-30 שנה.
בסוף שנות החמישים תורגמו מבחר מן ההומורסקות שלו מתוך "מעריב" לשפה האנגלית, והספר Look Back Mrs. Lot נבחר כ"ספר החודש" של העיתון "ניו יורק טיימס". הביקורת השוותה את המחבר לשלום עליכם ולמרק טוויין. לאחר שביסס את עצמו כבעל טור, כמחזאי וכבמאי תיאטרון, פנה קישון בשנות השישים אל הקולנוע. את "סאלח שבתי", סרטו הראשון, כתב וביים בלי כל ניסיון קולנועי. לאחר מכן כתב, ביים והפיק חמישה סרטים בארץ. ההוקרה הבינלאומית לסרטיו התבטאה בשלושה פרסי "גלובוס הזהב" שהעניקו לו מבקרי הקולנוע בהוליווד ובבחירתו למועמד פעמיים לקבלת פרס ה"אוסקר". החל משנות השבעים עלה בעולם המוניטין של קישון כסופר וכמחזאי. ספריו הפכו לרבי מכר בארצות מרכז אירופה, ומחזותיו הוצגו ומוצגים ברציפות עד עצם היום הזה.
מאמצע שנות השמונים תפסו מחזותיו של אפרים קישון מקום קבוע ברפרטואר של במות בינלאומיות, ויצירותיו הספרותיות זכו בשפע של פרסים בינלאומיים. בשנים אלה קישון חילק את עתותיו בין אירופה לישראל. הוא ביים את מחזותיו, כתב מאמרים להגנת ישראל בעיתונות והשתתף בתכניות טלוויזיה על תקן של "המסביר הלאומי" בכל פעם שהתבקש לחוות דעתו בנושא האזור. "אנטי-ישראליות ואנטישמיות זה היינו הך לגביי; אותה הגברת בשינוי האדרת".
אפרים קישון היה בעל אזרחות ישראלית, וכל בני משפחתו הענפה, ללא יוצא מן הכלל, מתגוררים בתל אביב. "זה עניין של כבוד. אינני מוכן להיות שוב יהודי באירופה".
אפרים קישון הגיע ל"גבורות", כיוצר פורה, לאחר שספריו תורגמו ל-37 שפות והפכו אותו לסאטיריקן הנקרא ביותר בימינו. הוא כתב בשנים האחרונות את הרומן הסאטירי החדש שלו "שעיר לעזאזל", שבו הוא עסק בנושא השואה. על כריכת הספר האחורית הוא כתב: "הם עשו משגה. הם השאירו סאטיריקן אחד בחיים." בכך הוא סיכם פרק עצוב זה בחייו.
אפרים קישון כתב, ביים והפיק 7 סרטים, ובהם:
1963: "סאלח שבתי" (זכה בשני פרסי "גלובוס הזהב")
1967: "ארבינקא"
1969: "תעלת בלאומילך"
1971: "השוטר אזולאי" (זכה בפרס "גלובוס הזהב")
1977: "השועל בלול התרנגולות".
אפרים קישון כתב וביים מחזות רבים, ובהם:
1953: "שמו הולך לפניו", הבימה
1953: "הכתובה", האוהל
1968: "תוציא את השטקר", הקאמרי
1972: "הו, הו, יוליה", הבימה
1988: המחזמר "סאלח שבתי", הבימה.
(מתוך אתר משרד החינוך -פרסי ישראל)
בהודעה נאמר: "עם ישראל מרכין את ראשו עם לכתו של אחד מגדולי יוצריו. מתוך האודים העשנים של השואה, קם סופר ומחזאי אשר במשך עשרות שנים תרם תרומה אדירה לפריחת התרבות העברית החדשה. בכתיבתו הייחודית הביע אפרים קישון את אהבתו לעם ישראל והעם החזיר לו באהבת אין קץ. ספריו מחזותיו וסרטיו הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות העברית, וזכו להצלחה בינלאומית יוצאת דופן. קישון ייצג את מיטב התרבות הישראלית, ובכך היה לאחד מטובי השגרירים שלנו ברחבי העולם. כמי שהכירה בנעוריה את כל כתבי קישון בעל פה, התרגשתי מאד כאשר נפל בחלקי הכבוד הגדול להעניק לו את פרס ישראל. לכתו מאיתנו הינה אובדן קשה וכואב למדינת ישראל ולעם היהודי כולו. יהי זכרו ברוך".
הסאטיריקן הסופר וחתן פרס ישראל, אפרים קישון, מגדולי הסופרים שידעה ישראל, הלך בשבת לעולמו בשוויץ בגיל 80. קישון נפטר מדום לב. ארונו יגיע היום (ב') לישראל. אפרים קישון נולד בבודפסט שבהונגריה בחודש אוגוסט 1924 בשם הופמן פרנץ. לימים, לאחר שהפך לסופר הונגרי, שינה את שמו לפרנץ קישהונט. כשעלה לארץ בשנת 1949, עִברת פקיד העלייה את שמו לאפרים קישון, ובשם זה הוא ידוע בארץ ובעולם.
אפרים גדל בסביבה מתבוללת כנער הונגרי לכל דבר. התזכורת היחידה ליהדותו הייתה ציון הדת היהודית בתעודת הזהות שלו. "היהדות שלי הייתה עניין שולי לגביי. דיברתי הונגרית, חשבתי הונגרית ובבית הספר שרתי שירי געגועים להונגריה השלמה" ("קישון - דו שיח ביוגרפי", ירון לונדון, עמ' 47).
בשנת 1941, לקראת סיום לימודיו באקדמיה למסחר כבר פעלו בהונגריה ארגונים אנטישמיים צמאי דם. הנער אפרים גילה באיחור את יהדותו. לאחר שהונגריה נכנסה למלחמה, נלקח אפרים למחנה ריכוז. הוא שרד את מסעות המוות לעבר מחנה ההשמדה סוביבור שבפולין, ולבסוף הצליח לברוח בדרך נס. הוא חזר לבודפסט ומצא שם את משפחתו במחבוא. בעזרת תעודות מזויפות ושכן אציל נפש, "חסיד אומות העולם" הצליחה המשפחה להסתתר עד לסיום המלחמה.
בתקופת השלטון הסטליניסטי בהונגריה הצליח קישון להתפרנס יפה מכתיבה עיתונאית בעיתון סאטירי שהיה מגויס לטובת המשטר הקומוניסטי. אבל עבודתו, שנראתה לו שקרית, גרמה לו רגשות תסכול ומחנק כסופר וכעיתונאי. בהזדמנות הראשונה שהזדמנה לו, באמתלה שהוא נוסע לבקר ביריד של פראג, הוא ברח עם רעייתו דרך סלוואקיה ועלה על הספינה "גלילה" בעזרת "ארגון הבריחה" והגיע לישראל.
מעברת "שער העלייה" ליד חיפה הייתה תחנתו הראשונה של קישון בישראל. משם הוא הצטרף לחברים בקיבוץ כפר החורש, שבו היה סניטר. "גיליתי שלא יותר משעה ומחצית נדרשות כדי למרק את השירותים. בזמן הנותר יכולתי ללמוד עברית מספרי דקדוק ישנים" (שם, עמ' 169). כך עשה אפרים קישון את צעדיו הראשונים בשפה העברית. לאחר תקופה קצרה עזב את הקיבוץ ושם את פעמיו לתל אביב. הוא נתקבל לעבודה במערכת העיתון ההונגרי "אוי קלט" בתפקיד עורך לילה. בשנת 1951 התקבל קישון ללימודים ב"אולפן עציון" בירושלים והקדיש שנה שלמה ללימוד השפה העברית. "אני לא התנפלתי על העברית בשמחה, אלא מתוך ייאוש. הייתי מוכרח להציל את עצמי מגורלו המר של המהגר הנצחי" (שם, עמ' 187). בתום לימודיו באולפן החל קישון בכתיבת סאטירות והציען לכל מערכות העיתונים בארץ. פניותיו נדחו פעמים רבות, עד שזכה והעיתון "דבר" הדפיס, לראשונה בארץ, סאטירה מפרי עטו בשם "תעלת בלאומילך". בשנה זו, 1951, ראה אור גם ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו", שבו נתן ביטוי הומוריסטי לעולמו של העולה החדש.
בשנת 1953, שנתיים בלבד לאחר שסיים קישון את האולפן, העלה תיאטרון "הבימה" את המחזה הראשון שלו, "שמו הולך לפניו", שהיה להצלחה גדולה. לראשונה נמצא סופר שהעז לעקוץ את שלטון מפא"י. דיאלוג כמו " - לאיזו מפלגה אדוני שייך? - אני לא שייך, יש לי כבר שיכון!" היה חידוש בימים ההם. באותה תקופה החל קישון לכתוב פיליטון יומי בעיתון "מעריב", וברבות הימים הפך לבעל הטור הפופולארי "חד גדיא" שהופיע ב"מעריב" באופן קבוע במשך כ-30 שנה.
בסוף שנות החמישים תורגמו מבחר מן ההומורסקות שלו מתוך "מעריב" לשפה האנגלית, והספר Look Back Mrs. Lot נבחר כ"ספר החודש" של העיתון "ניו יורק טיימס". הביקורת השוותה את המחבר לשלום עליכם ולמרק טוויין. לאחר שביסס את עצמו כבעל טור, כמחזאי וכבמאי תיאטרון, פנה קישון בשנות השישים אל הקולנוע. את "סאלח שבתי", סרטו הראשון, כתב וביים בלי כל ניסיון קולנועי. לאחר מכן כתב, ביים והפיק חמישה סרטים בארץ. ההוקרה הבינלאומית לסרטיו התבטאה בשלושה פרסי "גלובוס הזהב" שהעניקו לו מבקרי הקולנוע בהוליווד ובבחירתו למועמד פעמיים לקבלת פרס ה"אוסקר". החל משנות השבעים עלה בעולם המוניטין של קישון כסופר וכמחזאי. ספריו הפכו לרבי מכר בארצות מרכז אירופה, ומחזותיו הוצגו ומוצגים ברציפות עד עצם היום הזה.
מאמצע שנות השמונים תפסו מחזותיו של אפרים קישון מקום קבוע ברפרטואר של במות בינלאומיות, ויצירותיו הספרותיות זכו בשפע של פרסים בינלאומיים. בשנים אלה קישון חילק את עתותיו בין אירופה לישראל. הוא ביים את מחזותיו, כתב מאמרים להגנת ישראל בעיתונות והשתתף בתכניות טלוויזיה על תקן של "המסביר הלאומי" בכל פעם שהתבקש לחוות דעתו בנושא האזור. "אנטי-ישראליות ואנטישמיות זה היינו הך לגביי; אותה הגברת בשינוי האדרת".
אפרים קישון היה בעל אזרחות ישראלית, וכל בני משפחתו הענפה, ללא יוצא מן הכלל, מתגוררים בתל אביב. "זה עניין של כבוד. אינני מוכן להיות שוב יהודי באירופה".
אפרים קישון הגיע ל"גבורות", כיוצר פורה, לאחר שספריו תורגמו ל-37 שפות והפכו אותו לסאטיריקן הנקרא ביותר בימינו. הוא כתב בשנים האחרונות את הרומן הסאטירי החדש שלו "שעיר לעזאזל", שבו הוא עסק בנושא השואה. על כריכת הספר האחורית הוא כתב: "הם עשו משגה. הם השאירו סאטיריקן אחד בחיים." בכך הוא סיכם פרק עצוב זה בחייו.
אפרים קישון כתב, ביים והפיק 7 סרטים, ובהם:
1963: "סאלח שבתי" (זכה בשני פרסי "גלובוס הזהב")
1967: "ארבינקא"
1969: "תעלת בלאומילך"
1971: "השוטר אזולאי" (זכה בפרס "גלובוס הזהב")
1977: "השועל בלול התרנגולות".
אפרים קישון כתב וביים מחזות רבים, ובהם:
1953: "שמו הולך לפניו", הבימה
1953: "הכתובה", האוהל
1968: "תוציא את השטקר", הקאמרי
1972: "הו, הו, יוליה", הבימה
1988: המחזמר "סאלח שבתי", הבימה.
(מתוך אתר משרד החינוך -פרסי ישראל)