בבתים הנגועים בטרמיטים, מתגוררים 11 אלף עולים ממדינות חבר העמים, שרכשו את הבתים אותם הציעה להם המדינה, בהבטחה שהבתים הבנויים בבניה קלה יחזיקו מעמד לפחות 50 שנה.
על פי דיווח באתר וואלה תושבי הבתים מעידים כי במספר בתים קרסו ארונות המטבח. הם מתארים את הנזקים בתאורים ציוריים כשתארו כיצד נותר תנור ה"בילד אין" מרחף באוויר כמו בציור של שגאל. הם מוסיפים כי בבתים אחרים, כילו הטרמיטים את משקופי הדלתות, כירסמו ברצפה, פערו חורים גדולים בקירות, בתקרות וביסודות, אכלו את האמבטיה, זללו מיטות של תינוקות. חוטי חשמל נותרו כתוצאת מכך חשופים בלי בידוד.
בבדיקה שערך המכון הוולקני הוכח שבמקום מתקפת טרמיטים גדולה. בשיכון ופיתוח, החברה ששיווקה את המבנים, טוענת שהם עברו טיפול מוקדם נגד טרמיטים.
אתר וואלה מפרסם כי לאחר שמשרד השיכון השקיע עד כה 42 מליון שקלים בניסיונות שיפוץ ושיקום כושלים, החליטה עמותת "בית ומשפחה", בראשות לידיה זילברשטיין לצאת למאבק. באמצעות עו"ד ארקדי פוגץ', מוגשת לראשונה תביעה קיבוצית נגד המדינה לתשלום פיצויים ל-200 משפחות ראשונות, בסך 280 אלף שקל למשפחה. סך הכל, 56 מיליון. "המדינה ניצלה את בורות העולים עם בואם", אומר פוגץ', "הם לא ידעו את השפה ולא הכירו את החוקים. שיווק הבתים האלה לעולים, היה מעשה של מרמה מאורגנת שיש בה, לדעתי, גם ממד פלילי. אבל אנחנו הולכים על תביעה אזרחית. המבנים אינם ראויים למגורי אדם ושום שיפוץ לא יעזור. המדינה צריכה לפצות את האנשים האלה בסכום שיאפשר להם לבנות את הבתים מחדש, על פי התקן הישראלי".
זילברשטיין וחברתה לעמותה, פאולינה קרפיבין, מהנדסת בניין במקצועה, אומרות שהן מרגישות מרומות. זילברשטיין משחזרת איך היו נציגי הסוכנות לוקחים אותם לסיורים בערי הפיתוח ואחר כך היו באים המתווכים לאולפן לשדל את העולים לקנות בתים. רבים נשבו בקסמו של הבית צמוד הקרקע. זילברשטיין שילמה תמורת 60 מ"ר 75 אלף דולר והיא פורעת עד היום משכנתא בסך 1,750 שקל לחודש - סכום עתק בשביל משפחתה.
העולים אף הביאו איתם לכנסת, לאחת הישיבות האחרונות של ועדת הקליטה שהוקדשו לסוגיה, צנצנת עם טרמיטים, שהמדינה אינה מכירה בקיומם באופן רשמי. המאבטחים סירבו לאפשר את הכנסתם למשכן. "זהו נשק ביולוגי", הכריזו ואיחסנו את הטרמיטים בשמירת חפצים בכניסה. בצאתם מהישיבה, שכחו העולים את צנצנת הטרמיטים, שנותרו עד היום אי-שם בבניין הכנסת.
קרפיבין מספרת כי הישיבה עצמה היתה מאלפת. מהנדס משיכון ופיתוח הסביר להם איך לטפל ברצפת האמבטיה בלי להרטיב אותה, אלא לנגבה במטלית לחה. "הבתים באמת יחזיקו 50 שנה אם נשמור אותם במוזיאון", מגחכת קרפיבין, "הבעיה היא רק כשרוצים לחיות בהם". בין השאר, הציעו להם מומחים להחדיר לקרקע עליה עומד הבית גז רעיל שנועד להשמיד את הטרמיטים. בשעות שיטוט באינטרנט למדו זילברשטיין וקרפיבין על הסכנה של חלחול הגז למי תהום. הן גם למדו שהפתרון האמיתי היחיד למכת טרמיטים בסדר גודל כזה היא פשוט לשרוף את הכל.
באחרונה, ערכו זילברשטיין וקרפיבין מחקר השוואתי קטן והלכו לבדוק את הקרווילות שמציעים עתה למפוני גוש קטיף. הן חזרו עוד יותר כועסות. "הקרווילות הן קונסטרוקציה הרבה יותר אמינה מהבתים שלנו", הן מסכמות את רשמי הבדיקה המקצועית, "ובכל זאת, המפעל המייצר אותן מעניק רק שלוש שנות אחריות. הבתים שלנו אמורים, על פי ההבטחה, להחזיק מעמד 50 שנה. אולי זה תקף בסיביר, בטמפרטורה של מינוס 53 מעלות, ודאי לא בנגב הישראלי".
על פי דיווח באתר וואלה תושבי הבתים מעידים כי במספר בתים קרסו ארונות המטבח. הם מתארים את הנזקים בתאורים ציוריים כשתארו כיצד נותר תנור ה"בילד אין" מרחף באוויר כמו בציור של שגאל. הם מוסיפים כי בבתים אחרים, כילו הטרמיטים את משקופי הדלתות, כירסמו ברצפה, פערו חורים גדולים בקירות, בתקרות וביסודות, אכלו את האמבטיה, זללו מיטות של תינוקות. חוטי חשמל נותרו כתוצאת מכך חשופים בלי בידוד.
בבדיקה שערך המכון הוולקני הוכח שבמקום מתקפת טרמיטים גדולה. בשיכון ופיתוח, החברה ששיווקה את המבנים, טוענת שהם עברו טיפול מוקדם נגד טרמיטים.
אתר וואלה מפרסם כי לאחר שמשרד השיכון השקיע עד כה 42 מליון שקלים בניסיונות שיפוץ ושיקום כושלים, החליטה עמותת "בית ומשפחה", בראשות לידיה זילברשטיין לצאת למאבק. באמצעות עו"ד ארקדי פוגץ', מוגשת לראשונה תביעה קיבוצית נגד המדינה לתשלום פיצויים ל-200 משפחות ראשונות, בסך 280 אלף שקל למשפחה. סך הכל, 56 מיליון. "המדינה ניצלה את בורות העולים עם בואם", אומר פוגץ', "הם לא ידעו את השפה ולא הכירו את החוקים. שיווק הבתים האלה לעולים, היה מעשה של מרמה מאורגנת שיש בה, לדעתי, גם ממד פלילי. אבל אנחנו הולכים על תביעה אזרחית. המבנים אינם ראויים למגורי אדם ושום שיפוץ לא יעזור. המדינה צריכה לפצות את האנשים האלה בסכום שיאפשר להם לבנות את הבתים מחדש, על פי התקן הישראלי".
זילברשטיין וחברתה לעמותה, פאולינה קרפיבין, מהנדסת בניין במקצועה, אומרות שהן מרגישות מרומות. זילברשטיין משחזרת איך היו נציגי הסוכנות לוקחים אותם לסיורים בערי הפיתוח ואחר כך היו באים המתווכים לאולפן לשדל את העולים לקנות בתים. רבים נשבו בקסמו של הבית צמוד הקרקע. זילברשטיין שילמה תמורת 60 מ"ר 75 אלף דולר והיא פורעת עד היום משכנתא בסך 1,750 שקל לחודש - סכום עתק בשביל משפחתה.
העולים אף הביאו איתם לכנסת, לאחת הישיבות האחרונות של ועדת הקליטה שהוקדשו לסוגיה, צנצנת עם טרמיטים, שהמדינה אינה מכירה בקיומם באופן רשמי. המאבטחים סירבו לאפשר את הכנסתם למשכן. "זהו נשק ביולוגי", הכריזו ואיחסנו את הטרמיטים בשמירת חפצים בכניסה. בצאתם מהישיבה, שכחו העולים את צנצנת הטרמיטים, שנותרו עד היום אי-שם בבניין הכנסת.
קרפיבין מספרת כי הישיבה עצמה היתה מאלפת. מהנדס משיכון ופיתוח הסביר להם איך לטפל ברצפת האמבטיה בלי להרטיב אותה, אלא לנגבה במטלית לחה. "הבתים באמת יחזיקו 50 שנה אם נשמור אותם במוזיאון", מגחכת קרפיבין, "הבעיה היא רק כשרוצים לחיות בהם". בין השאר, הציעו להם מומחים להחדיר לקרקע עליה עומד הבית גז רעיל שנועד להשמיד את הטרמיטים. בשעות שיטוט באינטרנט למדו זילברשטיין וקרפיבין על הסכנה של חלחול הגז למי תהום. הן גם למדו שהפתרון האמיתי היחיד למכת טרמיטים בסדר גודל כזה היא פשוט לשרוף את הכל.
באחרונה, ערכו זילברשטיין וקרפיבין מחקר השוואתי קטן והלכו לבדוק את הקרווילות שמציעים עתה למפוני גוש קטיף. הן חזרו עוד יותר כועסות. "הקרווילות הן קונסטרוקציה הרבה יותר אמינה מהבתים שלנו", הן מסכמות את רשמי הבדיקה המקצועית, "ובכל זאת, המפעל המייצר אותן מעניק רק שלוש שנות אחריות. הבתים שלנו אמורים, על פי ההבטחה, להחזיק מעמד 50 שנה. אולי זה תקף בסיביר, בטמפרטורה של מינוס 53 מעלות, ודאי לא בנגב הישראלי".