בבתי הספר ביו"ש עסקו הבוקר (ה) באירועי עמונה. פסיכולוגים ועובדים סוציאליים איפשרו לילדים לבטא את תחושותיהם באמצעות כלים פסיכולוגיים.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי סערה התחוללה ביום ד' בועדת הפנים כאשר עובדת סוציאלית ממטה בנימין נוגה הכהן, שהיתה בעמונה עם בנותיה, גוללה בפני חברי הועדה רובד נוסף של התעללות השוטרים בבנות על רקע פגיעות בצניעות. הכהן ציינה כי כבר בשטח היה לה ברור שמדובר הפעם בסיטואציה חדשה של פגיעה במיוחד בבנות וכי היא החלה לתת לבנות סיוע ראשוני כבר בשטח.
היא פרשה מעט מהעדויות שהיא אספה מהבנות שהיו בעמונה. לדבריה מפאת רגישות הנושא, אינה יכולה לפרט אך יש עדויות על נגיעות מכוונות באברים מוצנעים, על הפשטת חולצה ועדויות על התעללות. "בסיטואציה הזאת החמור ביותר היא שהדבר נעשה על ידי שוטרים, שהם אלה שאמורים להגן עלינו מפגיעות. הדבר מקשה מאד על הגשת תלונות. גם בשל הצורך להתלונן על שוטר בפני שוטר וגם מחשש לנקמתם של היס"מניקים".
הכהן ציינה כי בתחום ההתעללות ופגיעה על רקע צניעות לוקח זמן רב יותר עד שהילדה מוכנה לחשוף את מה שעבר עליה. מדובר לדבריה בבנות מאד צעירות, כולל בנות 15 שמלבד האלימות שהיתה בעמונה, נאלצות להתמודד עם רובד התעללות זה הכרוך בהשפלה קשה.
כתבתנו מציינת כי דבריה עוררו סערה בועדה והכהן נשאלה האם יש בידיה הוכחות לדברים, מלבד "עדות שמיעה"? על כך השיבה הכהן: "לצערי יש לי נסיון בקורבנות מסוג זה. האמירה שהן צריכות להביא סרטים מצולמים ועדויות הקלטה יש בה משום גוון של פגיעה חוזרת במי שנפגע. הבנות לא עסקו בצילום אלא בלהגן על עצמן. אני מכירה את הנושא הזה. תמיד יש חשדנות כלפי בנות. תמיד אומרים לנאנסת, מה עשית כדי להביא זאת עלייך? יש לי אוזן מנוסה לדעת מתי אומרים לי דבר אמת, ומתי צריך להמשיך ולבדוק. בימים האחרונים כ 20 שעות ביממה עסקתי בלנפות ולברר. לצערי יש דברים שהתבררו כנכונים".
בסיכום דבריה אמרה הכהן לחברי הועדה כי ב"פגיעה מסוג זה קשה לשפוט האם היתה אוירה כללית של השוטרים, או שהיתה יד מכוונת".
כבר במהלך האירוע היה ברור שמדובר באירוע טראומטי ביותר, "בסדר גודל שעוד לא חווינו כמוהו גם לא בפיגועים", אמרת הכהן לכתבתנו. זו אחת הסיבות להחלטה להקדיש את שעות הבוקר למתן סיוע לילדים בבתי הספר. הטראומה של עמונה נושאת על גבה מספר רבדים היא מוסיפה. ברובד הראשון נמצאים 'בוגרי' גוש קטיף, חבר'ה שהתגוררו בגוש קטיף או באו לחזק את המקום וגורשו משם. רובד התמודדות נוסף הוא עם הפגיעה האידיאולוגית בכל מה שאנו מאמינים: הקשר לארץ ישראל והאחיזה בה וכן הפגיעה בידיעה שאנו חיים במדינה דמוקרטית מתוקנת עם משטרה שמגינה על תושביה. רבדים אלו שייכים לדבריה למישור החינוכי ועימם מתמודדים המחנכים והרבנים.
אנשי המקצוע מתחום בריאות הנפש עסקו היום (ה) ברובד הפגיעה הטראומטית בעקבות האלימות וההתעללות, בעיקר בבנות. הפגיעות בצניעות אמרה הכהן היו על רצף שנע בין "השפלה וגוון של איומים מסויימים, נגיעות וגם חשד ליותר מזה".
בבתי הספר מתייחסים לדבריה למכלול האירועים הטראומטיים כולל עיבוד רגשותיהם של ילדים שהיו 'במעגל השני' קרי אחים ואחיות חברים וחברות של מי שהיו בעמונה. יש צורך לתת לגיטימציה למגון התחושות והדגש לדבריה על איסוף כוחות. "צריך לאפשר 'איגום' מאגרי כוחות חברתיים, אמוניים, ואידיאולוגיים".
לדבריה ההתייחסות ביום ה' תהיה בעיקר במסגרת קבוצות בפעילות קבוצתית. המוסדות עם זאת נערכים גם להתערבויות נוספות ברמות שונות בעיקר במסגרות ישוביות, שנערכו 'להיות קשובים לכל פניה'.
בפני ועדת הפנים הופיע גם מנהל הישיבה התיכונית בבית אל שלומי פלהיימר, שהיה עם תלמידיו בעמונה. פלהיימר אמר לכתבתנו כי לפני שהגיעו לעמונה תודרכו התלמידים והוצבו גבולות מאבק ברורים: אין אלימות פיזית או מילולית אלא מחאה חריפה נגד מה שקורה שם.
פלהיימר ותלמידיו היו בבית מס' 8. "הסתגרנו בתוך בית הורדנו תריסים. היס"מניקים פרצו חלונות ושברו תריסים, קפצו, תוך שהם דורכים על כולם. כל הילדים, בין 15 ל 18, היו ישובים. איש מהם לא צעק או קילל. היס"מניקים לא אמרו כלום, אלא מיד כשנכנסו הם התחילו להחטיף מכות רצח עם אלות. הם השתוללו עם האלות והיכו ללא רחם מימין ומשמאל. אני חטפתי מכה בצואר שגרמה לאובדן הכרה לשניה, 'ראיתי כוכבים'. הילדים ישבו והם היו בהלם כמו דגים מפוחדים. למרות זאת נכנסו היס"מניקים לאלימות ברוטלית. ניסיתי לומר להם תפסיקו את האלימות הזאת הרי אין כאן שום אלימות. זה לא עזר".
פלהיימר מתאר כיצד 'טיפלו' בו שני יס"מניקים ש'לא היו מתואמים ביניהם'. "אחד ישב על ירכי חזק והשני תפס בשערותי וניסה להרים כלפי מעלה. אחד משך למטה ואחד למעלה. אמרתי להם: תפסיקו להכאיב . בשלב כלשהו זרקו אותי כמו שק תפוחי אדמה עם הגב אחורנית. החלון היה בגובה 2 מטרים. במקרה מישהו הסיט את נפילתי ונפלתי על הכתף ולא על הראש. בעשירית שניה זו עלתה בראשי התמונה של הלינץ' ברמאללה. כשהראש למטה והרגליים למעלה. עלתה בדמיוני תמונת החייל המושלך דרך החלון".
ביום שלאחר עמונה, אומר פלהיימר, ביטאו הילדים תחושת עוול נוראי וחוסר נכונות לחשוב אפילו על לסלוח. ישנם מקרים של תחושות חרדה אך מרבית הנוער מביע תחושות של חוזק, ואלו שלא היו בעמונה "הרגישו לא בסדר שלא היו כשהאחים שלהם חטפו מכות".
"בפעם הבאה נקווה שלא תהיה, יהיו פי 3 חבר'ה ממה שהיו", מבטיח פלהיימר.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי סערה התחוללה ביום ד' בועדת הפנים כאשר עובדת סוציאלית ממטה בנימין נוגה הכהן, שהיתה בעמונה עם בנותיה, גוללה בפני חברי הועדה רובד נוסף של התעללות השוטרים בבנות על רקע פגיעות בצניעות. הכהן ציינה כי כבר בשטח היה לה ברור שמדובר הפעם בסיטואציה חדשה של פגיעה במיוחד בבנות וכי היא החלה לתת לבנות סיוע ראשוני כבר בשטח.
היא פרשה מעט מהעדויות שהיא אספה מהבנות שהיו בעמונה. לדבריה מפאת רגישות הנושא, אינה יכולה לפרט אך יש עדויות על נגיעות מכוונות באברים מוצנעים, על הפשטת חולצה ועדויות על התעללות. "בסיטואציה הזאת החמור ביותר היא שהדבר נעשה על ידי שוטרים, שהם אלה שאמורים להגן עלינו מפגיעות. הדבר מקשה מאד על הגשת תלונות. גם בשל הצורך להתלונן על שוטר בפני שוטר וגם מחשש לנקמתם של היס"מניקים".
הכהן ציינה כי בתחום ההתעללות ופגיעה על רקע צניעות לוקח זמן רב יותר עד שהילדה מוכנה לחשוף את מה שעבר עליה. מדובר לדבריה בבנות מאד צעירות, כולל בנות 15 שמלבד האלימות שהיתה בעמונה, נאלצות להתמודד עם רובד התעללות זה הכרוך בהשפלה קשה.
כתבתנו מציינת כי דבריה עוררו סערה בועדה והכהן נשאלה האם יש בידיה הוכחות לדברים, מלבד "עדות שמיעה"? על כך השיבה הכהן: "לצערי יש לי נסיון בקורבנות מסוג זה. האמירה שהן צריכות להביא סרטים מצולמים ועדויות הקלטה יש בה משום גוון של פגיעה חוזרת במי שנפגע. הבנות לא עסקו בצילום אלא בלהגן על עצמן. אני מכירה את הנושא הזה. תמיד יש חשדנות כלפי בנות. תמיד אומרים לנאנסת, מה עשית כדי להביא זאת עלייך? יש לי אוזן מנוסה לדעת מתי אומרים לי דבר אמת, ומתי צריך להמשיך ולבדוק. בימים האחרונים כ 20 שעות ביממה עסקתי בלנפות ולברר. לצערי יש דברים שהתבררו כנכונים".
בסיכום דבריה אמרה הכהן לחברי הועדה כי ב"פגיעה מסוג זה קשה לשפוט האם היתה אוירה כללית של השוטרים, או שהיתה יד מכוונת".
כבר במהלך האירוע היה ברור שמדובר באירוע טראומטי ביותר, "בסדר גודל שעוד לא חווינו כמוהו גם לא בפיגועים", אמרת הכהן לכתבתנו. זו אחת הסיבות להחלטה להקדיש את שעות הבוקר למתן סיוע לילדים בבתי הספר. הטראומה של עמונה נושאת על גבה מספר רבדים היא מוסיפה. ברובד הראשון נמצאים 'בוגרי' גוש קטיף, חבר'ה שהתגוררו בגוש קטיף או באו לחזק את המקום וגורשו משם. רובד התמודדות נוסף הוא עם הפגיעה האידיאולוגית בכל מה שאנו מאמינים: הקשר לארץ ישראל והאחיזה בה וכן הפגיעה בידיעה שאנו חיים במדינה דמוקרטית מתוקנת עם משטרה שמגינה על תושביה. רבדים אלו שייכים לדבריה למישור החינוכי ועימם מתמודדים המחנכים והרבנים.
אנשי המקצוע מתחום בריאות הנפש עסקו היום (ה) ברובד הפגיעה הטראומטית בעקבות האלימות וההתעללות, בעיקר בבנות. הפגיעות בצניעות אמרה הכהן היו על רצף שנע בין "השפלה וגוון של איומים מסויימים, נגיעות וגם חשד ליותר מזה".
בבתי הספר מתייחסים לדבריה למכלול האירועים הטראומטיים כולל עיבוד רגשותיהם של ילדים שהיו 'במעגל השני' קרי אחים ואחיות חברים וחברות של מי שהיו בעמונה. יש צורך לתת לגיטימציה למגון התחושות והדגש לדבריה על איסוף כוחות. "צריך לאפשר 'איגום' מאגרי כוחות חברתיים, אמוניים, ואידיאולוגיים".
לדבריה ההתייחסות ביום ה' תהיה בעיקר במסגרת קבוצות בפעילות קבוצתית. המוסדות עם זאת נערכים גם להתערבויות נוספות ברמות שונות בעיקר במסגרות ישוביות, שנערכו 'להיות קשובים לכל פניה'.
בפני ועדת הפנים הופיע גם מנהל הישיבה התיכונית בבית אל שלומי פלהיימר, שהיה עם תלמידיו בעמונה. פלהיימר אמר לכתבתנו כי לפני שהגיעו לעמונה תודרכו התלמידים והוצבו גבולות מאבק ברורים: אין אלימות פיזית או מילולית אלא מחאה חריפה נגד מה שקורה שם.
פלהיימר ותלמידיו היו בבית מס' 8. "הסתגרנו בתוך בית הורדנו תריסים. היס"מניקים פרצו חלונות ושברו תריסים, קפצו, תוך שהם דורכים על כולם. כל הילדים, בין 15 ל 18, היו ישובים. איש מהם לא צעק או קילל. היס"מניקים לא אמרו כלום, אלא מיד כשנכנסו הם התחילו להחטיף מכות רצח עם אלות. הם השתוללו עם האלות והיכו ללא רחם מימין ומשמאל. אני חטפתי מכה בצואר שגרמה לאובדן הכרה לשניה, 'ראיתי כוכבים'. הילדים ישבו והם היו בהלם כמו דגים מפוחדים. למרות זאת נכנסו היס"מניקים לאלימות ברוטלית. ניסיתי לומר להם תפסיקו את האלימות הזאת הרי אין כאן שום אלימות. זה לא עזר".
פלהיימר מתאר כיצד 'טיפלו' בו שני יס"מניקים ש'לא היו מתואמים ביניהם'. "אחד ישב על ירכי חזק והשני תפס בשערותי וניסה להרים כלפי מעלה. אחד משך למטה ואחד למעלה. אמרתי להם: תפסיקו להכאיב . בשלב כלשהו זרקו אותי כמו שק תפוחי אדמה עם הגב אחורנית. החלון היה בגובה 2 מטרים. במקרה מישהו הסיט את נפילתי ונפלתי על הכתף ולא על הראש. בעשירית שניה זו עלתה בראשי התמונה של הלינץ' ברמאללה. כשהראש למטה והרגליים למעלה. עלתה בדמיוני תמונת החייל המושלך דרך החלון".
ביום שלאחר עמונה, אומר פלהיימר, ביטאו הילדים תחושת עוול נוראי וחוסר נכונות לחשוב אפילו על לסלוח. ישנם מקרים של תחושות חרדה אך מרבית הנוער מביע תחושות של חוזק, ואלו שלא היו בעמונה "הרגישו לא בסדר שלא היו כשהאחים שלהם חטפו מכות".
"בפעם הבאה נקווה שלא תהיה, יהיו פי 3 חבר'ה ממה שהיו", מבטיח פלהיימר.