מוטקה הדר, מדריך טיולים ברחבי העולם מספר על מספר ביקורים שקיים בשנים האחרונות בתימן. לביקורים הללו הגיע כאורחו של סגן נשיא תימן בעקבות ניסיון להגיע להסכמה "בכל פינה יש סממנים יהודיים" הוא אומר ומספר על חנות מזכרות באחד הכפרים המבודדים "הגענו לחנות הזו ברכב שטח. מדובר בכפר בגובה של שלושת אלפים ומאה מטר מעל פני הים ושם אני רואה בין המזכרות מזוזות, סידורי תפילה שנכתבו על קלף ומוערכים ככאלה שנכתבו לפני מאות רבות של שנים. מצאנו שם סידורים שכתובים בעברית ובחמיארית שזו השפה של יהודי תימן מתקופת ממלכת שבא. תקופה שנמשכה עד תקופת מוחמד, בערך 600 לספירה".
יהדות בכל פינה
המזכרות היהודיות הפזורות ברחבי תימן, מספר הדר, הגיעו לידי אזרחי המדינה מרכוש שנעזב על ידי יהודי המדינה בשנות החמישים. אך לא רק מזכרות פזורות ברחבי תימן. "גם מספרי הסיפורים שניתן לפגוש שם בכל כפר מספרים עם דמויות יהודיות. הקפדתי לבקש מהמלווה שלי שלא יספר לאיש שאני מישראל. רציתי לחוש את האווירה שם ללא השפעה לעובדה שיהודי מסתובב שם ומכל עבר שמענו סיפורים על יהודים מאז ימי ממלכת שבא ועד המאות האחרונות".
פרט מעניין ותמוה שמצא הדר באחת החנויות הוא לוח שיש בגובה של 70 ס"מ ועליו חרוטים באותיות כתב רש"י פסוקים מתוך מגילת אסתר. "שאלתי את בעל החנות אם אוכל להוציא את לוח השיש מהחנות לאור השמש כדי לצלם. הוא אמר לי שאני יכול גם לקנות אותו. לא קניתי כי חששתי שלא אוכל לעבור איתו את הגבול מירדן לישראל. מתימן לירדן לא הייתה צריכה להיות לי בעיה כאורחו של סגן הנשיא לא היו מונעים ממני הוצאה של פריט כזה, אבל מהגבול הישראלי ירדני חששתי. בעקבות הביקורים האלה שלי בתימן הרצאתי בפני מאות אנשים והצגתי בפניהם את תמונת לוח השיש. איש לא ידע מה זה ולמה זה. למה חרטו פסוקי מגילת אסתר על לוח שיש. לא ברור. זו נשארה תעלומה".
מאה וארבעים יהודים נותרו כיום בתימן. כמו בעבר, גם היום, רבים מהם עוסקים בתכשיטנות. "למוסלמים שם היה אסור לעסוק בתכשיטנות על פי חוק המדינה כדי שהעבודה הזו לא תחזיר אותם לפאגניות. מנגד ליהודים היה מאוד נוח לעסוק בצורפות כי מדובר במלאכה שהכלים שלה קטנים וניתנים לקיפול מהיר כדי לעזוב את המקום בימים קשים של רדיפות וגירוש".
העברית שבה הם מדברים ברורה לחלוטין, אם כי היא מקראית. ילד שיישאל 'בן כמה אתה' לא יבין את השאלה. אבל אם נשאל אותו 'כמה שנות חייך' הוא יבין ויענה. על יהודי תימן נאסר השימוש בערבית ולכן הם נאלצו לשמר את העברית שבפיהם. ראשי הקהילה ידעו גם ערבית לצורכי מסחר אבל שאר הקהילה לא. זו הסיבה שלעולים מתימן קל כל כך להשתלב אחרי שהם עולים לארץ".
פוחדים ונשארים
מאה וארבעים יהודי תימן נותרים בתימן בעיקר בעידודם של אנשי סאטמר, מספר הדר ועדותו תואמת דברים שסיפר לנו נשיא פדרציית עולי תימן על אנשי החסידות שמעבירים משכורת קבועה ליהודי המדינה ובלבד שאלה יישארו שם. "הסאטמרים מגיעים לשם ומציטוטים ששמעתי מהיהודים הבנתי שהם מפחידים אותם ואומרים שבישראל יגזזו להם את הפיאות, יחייבו אותם לאכול חזיר, ייקחו להם את הילדים לצבא ועוד, ובנוסף מעבירים להם כספים, אזהם נשארים שם".
עם זאת הוא מספר על חיים לא קלים של יהודי המדינה מול שכניהם הערבים. "תוקפים אותם, מאיימים עליהם. לקחתי איתי טרמפ יהודי מאחד הכפרים ובנקודה מסוימת, מול נוף מרהיב עצרתי את הרכב וביקשתי לצלם את הנוף. פתאום הוא התנפל עלי בצעקות 'אוסור אוסור. אנשים רעים. לא לצלם. אמרתי לך לא לצלם'. לא הבנתי מה הבעיה, אבל רק אחרי שהמלווים שלי, אנשי סגן הנשיא הרגיעו אותו ואמרו לו שאין בעיה לצלם, צילמתי. אחרי שהמלווים התרחקו מעט שאלתי אותו על התקרית והוא אמר שאנשי הכפר שנראה במרחק רב מהמקום שעמדנו בו תקפו את יהודי האזור ובמידה ויראו אותו ויחשדו בו כמי שמצלם אותם ישובו לתקוף. הם חיים שם בפחד, אבל האיום הסאטמרי חזק יותר".
קלצ'ניקוב – ישראלי?
אנקדוטה מעניינת נוספת עליה מספר הדר מתרחשת באחד הכפרים המנותקים ברום אחד ההרים שבתימן. "נסענו בג'יפ עם המאבטחים והמלווים שהצמיד לנו סגן הנשיא ופתאום ממארב נורתה עלינו אש. המאבטחים השיבו באש. ניסיון חטיפה שכשל. אחרי הניסיון הזה שוחחנו מעט על נשק, והמלווה שלי אומר לי כאן אני יכול להשיג לך בקלות נשק ישראלי. נכנסנו לחנות קטנה בכפר הקרוב. בחנות מוכרים חבלים וציוד נוסף והמלווה שלי אומר לבעל החנות להראות לי נשק ישראלי. הוא מוציא לי נשק בלגי, אמרתי לו שזה לא ישראלי. הוא אומר 'אה... אין בעיה' ומוציא לי קלצ'ניקוב. אמרתי לו שגם זה לא ישראלי, 'כל ילד רואה שזה קלצ'ניקוב', ואז הוא אומר לי שמבחינתו כל כלי נשק הוא ישראלי וכך הוא מציג אותו כי זה הביקוש. כולם רוצים שם נשק ישראלי..."
על השימוש בנשק אומר הדר פרט מעניין נוסף. ליהודי המדינה אסור להסתובב כשלגופם סכין גדולה, ג'בריה, המכונה שם ג'מבייה, וזאת בשל איסור לשאת את האות לכבודו של כל ערבי וערבי. "לעומת זאת קלצ'ניקוב מותר לשאת. אין בכך כל סממן של כבוד, וכך יהודים מסתובבים כשלגבם מוצמד קלצ'ניקוב... זוהי ארץ האבסורדים".
יהדות בכל פינה
המזכרות היהודיות הפזורות ברחבי תימן, מספר הדר, הגיעו לידי אזרחי המדינה מרכוש שנעזב על ידי יהודי המדינה בשנות החמישים. אך לא רק מזכרות פזורות ברחבי תימן. "גם מספרי הסיפורים שניתן לפגוש שם בכל כפר מספרים עם דמויות יהודיות. הקפדתי לבקש מהמלווה שלי שלא יספר לאיש שאני מישראל. רציתי לחוש את האווירה שם ללא השפעה לעובדה שיהודי מסתובב שם ומכל עבר שמענו סיפורים על יהודים מאז ימי ממלכת שבא ועד המאות האחרונות".
פרט מעניין ותמוה שמצא הדר באחת החנויות הוא לוח שיש בגובה של 70 ס"מ ועליו חרוטים באותיות כתב רש"י פסוקים מתוך מגילת אסתר. "שאלתי את בעל החנות אם אוכל להוציא את לוח השיש מהחנות לאור השמש כדי לצלם. הוא אמר לי שאני יכול גם לקנות אותו. לא קניתי כי חששתי שלא אוכל לעבור איתו את הגבול מירדן לישראל. מתימן לירדן לא הייתה צריכה להיות לי בעיה כאורחו של סגן הנשיא לא היו מונעים ממני הוצאה של פריט כזה, אבל מהגבול הישראלי ירדני חששתי. בעקבות הביקורים האלה שלי בתימן הרצאתי בפני מאות אנשים והצגתי בפניהם את תמונת לוח השיש. איש לא ידע מה זה ולמה זה. למה חרטו פסוקי מגילת אסתר על לוח שיש. לא ברור. זו נשארה תעלומה".
מאה וארבעים יהודים נותרו כיום בתימן. כמו בעבר, גם היום, רבים מהם עוסקים בתכשיטנות. "למוסלמים שם היה אסור לעסוק בתכשיטנות על פי חוק המדינה כדי שהעבודה הזו לא תחזיר אותם לפאגניות. מנגד ליהודים היה מאוד נוח לעסוק בצורפות כי מדובר במלאכה שהכלים שלה קטנים וניתנים לקיפול מהיר כדי לעזוב את המקום בימים קשים של רדיפות וגירוש".
העברית שבה הם מדברים ברורה לחלוטין, אם כי היא מקראית. ילד שיישאל 'בן כמה אתה' לא יבין את השאלה. אבל אם נשאל אותו 'כמה שנות חייך' הוא יבין ויענה. על יהודי תימן נאסר השימוש בערבית ולכן הם נאלצו לשמר את העברית שבפיהם. ראשי הקהילה ידעו גם ערבית לצורכי מסחר אבל שאר הקהילה לא. זו הסיבה שלעולים מתימן קל כל כך להשתלב אחרי שהם עולים לארץ".
פוחדים ונשארים
מאה וארבעים יהודי תימן נותרים בתימן בעיקר בעידודם של אנשי סאטמר, מספר הדר ועדותו תואמת דברים שסיפר לנו נשיא פדרציית עולי תימן על אנשי החסידות שמעבירים משכורת קבועה ליהודי המדינה ובלבד שאלה יישארו שם. "הסאטמרים מגיעים לשם ומציטוטים ששמעתי מהיהודים הבנתי שהם מפחידים אותם ואומרים שבישראל יגזזו להם את הפיאות, יחייבו אותם לאכול חזיר, ייקחו להם את הילדים לצבא ועוד, ובנוסף מעבירים להם כספים, אזהם נשארים שם".
עם זאת הוא מספר על חיים לא קלים של יהודי המדינה מול שכניהם הערבים. "תוקפים אותם, מאיימים עליהם. לקחתי איתי טרמפ יהודי מאחד הכפרים ובנקודה מסוימת, מול נוף מרהיב עצרתי את הרכב וביקשתי לצלם את הנוף. פתאום הוא התנפל עלי בצעקות 'אוסור אוסור. אנשים רעים. לא לצלם. אמרתי לך לא לצלם'. לא הבנתי מה הבעיה, אבל רק אחרי שהמלווים שלי, אנשי סגן הנשיא הרגיעו אותו ואמרו לו שאין בעיה לצלם, צילמתי. אחרי שהמלווים התרחקו מעט שאלתי אותו על התקרית והוא אמר שאנשי הכפר שנראה במרחק רב מהמקום שעמדנו בו תקפו את יהודי האזור ובמידה ויראו אותו ויחשדו בו כמי שמצלם אותם ישובו לתקוף. הם חיים שם בפחד, אבל האיום הסאטמרי חזק יותר".
קלצ'ניקוב – ישראלי?
אנקדוטה מעניינת נוספת עליה מספר הדר מתרחשת באחד הכפרים המנותקים ברום אחד ההרים שבתימן. "נסענו בג'יפ עם המאבטחים והמלווים שהצמיד לנו סגן הנשיא ופתאום ממארב נורתה עלינו אש. המאבטחים השיבו באש. ניסיון חטיפה שכשל. אחרי הניסיון הזה שוחחנו מעט על נשק, והמלווה שלי אומר לי כאן אני יכול להשיג לך בקלות נשק ישראלי. נכנסנו לחנות קטנה בכפר הקרוב. בחנות מוכרים חבלים וציוד נוסף והמלווה שלי אומר לבעל החנות להראות לי נשק ישראלי. הוא מוציא לי נשק בלגי, אמרתי לו שזה לא ישראלי. הוא אומר 'אה... אין בעיה' ומוציא לי קלצ'ניקוב. אמרתי לו שגם זה לא ישראלי, 'כל ילד רואה שזה קלצ'ניקוב', ואז הוא אומר לי שמבחינתו כל כלי נשק הוא ישראלי וכך הוא מציג אותו כי זה הביקוש. כולם רוצים שם נשק ישראלי..."
על השימוש בנשק אומר הדר פרט מעניין נוסף. ליהודי המדינה אסור להסתובב כשלגופם סכין גדולה, ג'בריה, המכונה שם ג'מבייה, וזאת בשל איסור לשאת את האות לכבודו של כל ערבי וערבי. "לעומת זאת קלצ'ניקוב מותר לשאת. אין בכך כל סממן של כבוד, וכך יהודים מסתובבים כשלגבם מוצמד קלצ'ניקוב... זוהי ארץ האבסורדים".