חולים רבים שלקו בשבץ מתקשים להסתגל מחדש לחיים תקינים. לרוב, הפגיעה העצבית שנגרמה במוח עקב השבץ, גורמת לחוסר יכולת להניע גפיים בצד אחד של הגוף. בבית חולים בבולטימור נעשים ניסויים על מכשיר הליכון מיוחד, בתקווה לאמן נפגעי שבץ ופגועי מוח אחרים לשוב וללכת בצורה נורמלית, כך דווח ב-CNN.

בניגוד למכשיר הליכון רגיל, המכשיר של הניסוי מכיל שני רצועות הליכה - אחת תחת כל רגל. הן יכולות לנוע במהירות שונה ואף בכיוונים מנוגדים האחת לשניה. הליכה על המכשיר עשויה להיות בעיה לא פשוטה - המוח חייב לכוון מחדש את פעולת ההליכה בכדי לא ליפול.

אצל כל בני האדם הליכה היא פעולה לא מודעת שאנו רוכשים בגיל צעיר. התיאום בין שתי הרגליים חשוב לצורך עמידה ויציבה, והילד חייב לשלוט בה עוד קודם ללימוד ההליכה.

נפגעי מוח רבים, כמו גם אנשים שעברו שבץ, מאבדים את יכולת התיאום בין שתי הרגליים, והתהליך השיקומי המקובל מנסה לעזור להם להחזיר את התיאום הזה. אולם מדענים ממכון קנדי קריגר מנסים להפעיל תהליך שיקומי בדרך שונה. ע"י אימון קצר במכשיר ההליכון החצוי,  הסובלים מצליעה ארוכת שנים, או נטייה של הגוף, מצליחים להתגבר על נכותם. הממצאים מראים כי לאחר כמה דקות של מנוחה, הנבדקים שבים ללכת בצורה נורמלית, אם כי למשך זמן קצר ביותר.

ממצאי המחקר מספקים הצצה אל אחד מתחומי המחקר המתקדמים ביותר : איך לדרבן את המוח ועצבי השדרה לחווט את עצמם מחדש להליכה נורמלית לאחר פגיעה מוחית. "הדבר המדהים בשליטה על ההליכה הוא שכאשר האדם מנסה באופן מודע לעקוף את הבעיה - זה לא עובד כל כך טוב" מספרת ד"ר איימי באסטיין ממכון קנדי קריגר, לאחר שניסתה בעצמה את המכשיר, "הרצועות מתחילות לנוע ואם אתה מתחיל לחשוב על כך, אתה מתחיל לפשל. אך אם אתה פשוט נותן למערכת הפנימית שלך להשתלט, הרשתות הנמוכות הפחות מודעות במוח, יכולות לעשות את זה ללא בעיה. אלו הן הרשתות אותן אנו רוצים לאמן".

החוקרים מאמינים כי לאחר הטלטלה שעבר המוח באימון, הוא מבצע מעין 'אתחול', ואז שב לתאם בין הרגליים באופן רגיל - כפי שנלמד בילדות. החוקרים הגיעו למסקנה כי רשתות עצביות שונות שולטות על תנועת כל רגל בנפרד וכי ניתן לאמן רשתות אלה בכדי לשנות דפוסי הליכה פנימיים של אדם - לפחות באופן זמני.

ד"ר באסטיין בדקה לראשונה את המכשיר על 40 נבדקים בריאים. לעיתים המכשיר הניע את הרצועות בכיוונים הפוכים, והיו אף פעמים שרצועה אחת נעה עד פי ארבע מהר יותר מהרצועה השנייה. לאחר 15 דקות של אימון במכשיר, הנבדקים הבריאים התחילו ללכת עם נטייה - ממש כמו אדם פגוע, ומה שיותר מדהים הוא שאף אחד מהם לא נפל במהלך הניסוי . בתום האימון, לא משנה כמה הם התאמצו ללכת בצורה רגילה, הם פשוט לא יכלו לעשות זאת למשך כ-10 דקות, עד שמערכת העצבים המרכזית שלהם כיוונה את עצמה מחדש.

לאחר שעקבה אחרי הכיוונון הזה, ד"ר באסטיין פירסמה מאמר בחודש הקודם במגזין "Nature Neuroscience", בו היא טוענת שרשתות שונות אחראיות על הליכה קדימה ואחורה, ובנוסף רשתות נפרדות אחראיות על כל רגל בנפרד. המשמעות היא שניתן ככל הנראה למקד את השיקום ברגל הפגועה בלבד.

התוצאות היו דומות גם אצל פגועי מוח. במאמר המשך שפורסם במגזין Brain, כתבה ד"ר באסטיין יחד עם עמיתתה הפיזיותרפיסטית דרסי רייזמן, כי בניסוי שנערך על שלושה עשר נפגעי שבץ שצלעו במשך חודשים, ראו  אותו שיפור קצר-טווח בתום האימון במכשיר. התוצאות מרמזות על כך שהחיווט הנכון עבור הליכה נורמלית עדיין קיים אצל נבדקים אלה, אך הוא מושתק בד"כ. מטרת החוקרים בעתיד תהיה להגיע אליו ולגרום לו לפעול.

האתגר כיום הוא לגרום לשיפור הזמני שהניסויים מציגים - להפוך לקבוע. בסתיו הקרוב מתכננת ד"ר באסטיין לערוך ניסוי בו ישתתפו כ-40 נפגעי שבץ באימון עם המכשיר, בכדי לראות האם כשמגדילים את כמות האימונים מגיעים לשיפור שנמשך זמן ארוך יותר.

במכון ביילור לשיקום שבטקסס רואים הצלחה בטיפול בנפגעי שבץ על ידי טיפול בהליכה על הליכון רגיל מיד ברגע בו הם יכולים לעמוד שוב, אפילו עוד לפני שניסו ללכת בעצמם. "אנו שמחים מהשיפור מאוד", אומר ד"ר מילטון תומאס. הוא ממשיך ומסביר כי הטיפול שלהם מתמקד בשלבים המאוד ראשוניים להחלמה, משום שאם מחכים שישה חודשים מיום הפגיעה, השיטה כבר אינה אפקטיבית יותר. "הקונספט של ההליכון החצוי מרתק", אומר ד"ר תומאס בתייחסו למחקר של עמיתיו ממכון קנדי קריגר.

"העובדה שאיש מהנבדקים לא נפל במהלך האימון מראה ששני הרגליים לומדות לתפקד באופן כמעט עצמאי אחת מהשנייה - או לפחות מסוגלות לכך". ד"ר תומאס גם התרשם מכך שהצוות בבולטימור הצליח לעזור לנפגעים שהפגיעה שלהם התרחשה לפני זמן רב. "העובדה שהצוות הצליח להפריע להיווצרות דפוס הצליעה, הוא חלוצי. יהיה מעניין לראות מה ייצא מכך".