ביום שישי האחרון נפתחה שורת אירועים בהם ירכינו ותיקי הלח"י ראש בפני חבריהם, לוחמים שנרצחו בעקבות הלשנות של יהודים למשטרת המנדט הבריטי. היה זה בשורת אירועים שזכו לכותרת "אביב הדמים של תש"ד".

65 שנים חלפו מאז נרצחו ארבעה לוחמים בתל אביב, חיפה ויבנאל. במהלך השבועיים הקרובים יתקיימו האזכרות והאירועים להנצחתם.

אנשי הלח"י מצאו עצמם באותם ימיים כנרדפים ביותר על ידי רשויות המנדט והחלו נעים כאשר כלי נשק מוסתרים בבגדיהם. זאת במטרה למנוע בכל מחיר מעצר ומאסר. מנגד אנשי המחלקה היהודית בבולשת הגיעו למסקנה באותה העת כי יש להחריף את המאבק בלח"י ביתר שאת, כי עד כה המאבק לא הצליח. התגובה של לח"י התמצתה במשפט – "ייהרג, יהרוג ולא ייאסר", ובביטוי מבצעי נשיאת נשק בכל מקום ובכל תנאי. הייתה זו מציאות שהקצינה את דרך המאבק של המחתרת, וגרמה להסלמת דמים.

לימים כתב יעקב בנאי, ראש החטיבה הלוחמת של המחתרת: "סיסמה חדשה נולדה מהמצב שבו מרבית האנשים עצורים ומהעובדה שאנשים נרצחו גם כשלא התנגדו בנשק, כברחוב דיזנגוף 30 ובפרשת יאיר. הסיסמה הייתה "לחסל את בתי הסוהר" שפירושו היה לחתור בכל הדרכים להשתחרר בכוחות עצמיים ובחוץ להתנגד לכל ניסיון מעצר. פירושו למעשה להתהלך תמיד מזוין ולשלוף אקדח או רימון בכל שעת סכנה".

המסקנה הוסקה ומצאה את ביטוייה בחומר פנימי, מאמרו הדרמטי של גרא (נתן ילין - מור) מאותם ימים תרם רבות לעיצוב דמותו המיוחדת של לוחם הלח"י. במאמר זה כתב:

"דרכים רבות להגשמת מטרה זו: העמקת המחתרת - משמע החמרת החוקים בכל השטחים. ארגון אפקטיבי. השמדת נגע המלשינות - משמע הענשת המלשינים בכל חומר הדין, ועל כולם הצו החינוכי: "ייהרג ולא ייאסר", שיש לבצעו הלכה למעשה. צו זה פירושו: אין לוחם מחתרת מרים ידיו למעלה. כשהוא נדרש לעשות זאת על ידי "שומרי החוק". תחת זאת הוא שם ידו על כליו ומגן על החופש שלו, אף אם השואפים לצודו כוחותיהם עצומים לעומת כוחותיו. לא בית ספר הוא לנו בית הסוהר, אלא שטן בדרך מלחמתנו. עלינו להסירו ולחסלו - אין פשרה בשביל תנועת המחתרת העברית. המחתרת תהרוס את בתי הסוהר או בתי הסוהר יהרסו את המחתרת. אפשרות שלישית – אין".

על התוצאה כותב נתן ילין מור, ממפקדי המחתרת, "נושאי הנשק הרגישו עצמם לפתע משוחררים מכבלי השלטון הזר וממוראו. בעצם הייה עוד פעם חשש של העובדה כי בארץ מתרחש מאבק לחיים או למוות בין הכובש הזר לבין לוחמי חופש עבריים. מאבק שמטרתו הריסת בתי הסוהר או שבית הסוהר יהרוס את המחתרת. מבחינה אופרטיבית הייתה זו מלחמה עד חורמה בשלטון הבריטי ובסמליו".

הביטוי האינטנסיבי של המאבק באביב-העקוב-מדם, החל בתל אביב.

ביום כ"ד באדר תש"ד (19.3.44) בבוקר ירד איש הארגון ירחמיאל אהרונסון ("אלישע" בכינויו המחתרתי) מאוטובוס בפינת הרחובות מאז"ה ודרך פ"ת בת"א. אהרונסון נולד בשנת 1918 בווארשה בירת פולין למשפחה אמידה ומשכילה, מאז ילדותו דבר בבית עברית ואחר כך למד וסיים לימודיו בגימנסיה היהודית "לאור". הוא ניצל את הזכות שהעניקו הבריטים לבוא ארצה לצורך לימודים מחוץ למסגרת הסרטיפיקטים, עלה ב-1939 והחל ללמוד בטכניון שבחיפה. עוד לפני עלייתו הצטרף לתא של אצ"ל בווארשה. "מילק", כפי שקראו לו חבריו ובני ביתו, היה בעל קומה ממוצעת, שיער שחור, עיניים יוקדות שחורות, צעיר עליז, שופע חדוות חיים מלא תקווה וביטחון. בצד כישרונות במדעים מדויקים, נמשך גם לדברי ספרות ואסתטיקה.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה והפילוג שחל באצ"ל, הצטרף למחתרת לח"י וכשברחו פעילי לח"י, יצחק שמיר ואליהו גלעדי, ממחנה המעצר במזרע (ספטמבר 1942) והגיעו לחיפה, הוא זה שמצא להם מקום לינה. כעבור זמן עבר מחיפה לתל-אביב והופקד על ארגון עורף אזרחי למחתרת. זו הייתה אמורה להיות חטיבה נפרדת, קונספיראטיבית אף היא, שתגיש עזרה למחתרת הלוחמת לפי צרכיה: שיכון, כספים, עזרה רפואית וכדומה. ביוזמה זו שיקע את המרץ והקסם האופייניים לו וכוח שכנוע רב. הוא יזם והכין חומר לעלון פנימי בשם "שוחרי חרות ישראל", שגיליונו הראשון יצא בחודש שבט תש"ד וחולק בין האוהדים.

ניידת משטרה עצרה לידו באותו בוקר והוא נצטווה לעצור, אך הוא התעלם מן הדרישה וניסה להימלט לרחוב אחר. "אלישע" ידע כי הוא עתיד להיאסר והאקדח ניתן לו כדי שימלט מהמאסר ואף יגבה תמורתו תג-מחיר בלתי נסבל מאנשי הבולשת. השוטרים החלו לרדוף אחריו והוא ירה עליהם וחמק לחדר המדרגות של בית מספר 33 ברחוב מזא"ה. הוא צלצל בדלתות אך לא היה מענה בשעת בוקר מאוחרת זו. כשהגיע לדלת הגג הנעולה, שוב ירה על השוטרים שרדפוהו, ואז נורה ונהרג על ידם באש תת-מקלעים. על גופתו נמצאה תעודת זהות מזויפת הנושאת את השם זלמן פורמן. הוא הובא לקבורה בבבית הקברות "נחלת יצחק" מבלי שזוהה ונקבר בשם אברהם בן אברהם. בן 26 היה בנפלו, וקברו מצוי עד היום סמוך לקבר מייסד לח"י, אברהם שטרן, "יאיר".

חבריו ביקשו לנקום את מותו, ובימים הבאים פתחו באש על שוטרים בריטים ברחבי ת"א והרגו אחדים מהם. גם מודעות אבל על מותו, פורסמו בידי הלח"י ברחבי הארץ. ואולם, כיוון שבדרכים נערכו חיפושים, כולל בכלי רכב פרטיים ובכליהם של הנוסעים באוטובוסים, הוחלט לא לסכן לוחמים שלא לצורך, ולהדפיס את מודעות האבל בכל עיר בנפרד.

 

דוד הוליאנסקי ("עמי") ויוסף רוזנבאום ("ברוך") מונו להדפיס את מודעות האבל על מותו בעיר חיפה. בשבת, ח' בניסן, באו עמי וברוך ל מוסך קטן ברחוב מסדה 12 ששימש מחסן, סליק ובית דפוס חשאי ששימש את המחתרת. "ברוך" התכופף אל מכונת השכפול, אקדחו נשמט ופלט ירייה שחדרה לבטנו.

"ברוך" נפצע קשה והורה לעמי לעזוב במהירות, כיון שהיה חשש שקול היריה יגיע לאוזניו של קצין בריטי שגר בקרבת מקום. עמי עזב אך לא כדי להציל את עצמו, אלא כדי להזעיק את חבריו. הוא הזעיק את "ישראל" הוא משה בר-גיורא, מבורחי בית הסוהר בירושלים ואת שבתאי דרוקר, הוא "ציון". בבוא הסיוע התברר כי ברוך הפצוע אינו במחסן. למרות פציעתו הקשה ביקש ברוך להציל את המקום ולא לסכן את חבריו. במאמצים על אנושיים, וכמו שמעיד אחד מחוקרי הלח"י "כוחות הרצון והנפש גברו על ליטראות הדם", הגיף ברוך את התריס והגיע לשכנים ברחוב טבריה 20 על מנת לבקש עזרה. חבריו הגיעו אף הם לדירה, אך בהגיעם ביקש מהם "ברוך" לעזוב כיוון שבעלי הדירה התקשרו למשטרה.

כשראה את חבריו, צעק להם ברוך: "תברחו. הם טלפנו למשטרה". השניים סירבו לנטוש את חברם ועוד הם מתווכחים ביניהם, ולמקום הגיע צוות של הבולשת הבריטית בפיקוד סרג'נט יהודי בשם יצחק פולני. בקרב שהתחולל, חיפה "ברוך" על שלושה מחבריו שבאו לחלץ אותו. ואז הופיעו במקום שני קצינים בריטים וסרג'נט יהודי. ישראל, עמי וציון זינקו למרפסת וברחו. ברוך נפצע קשה בחילופי האש. את שהתרחש באותן דקות מתאר בספרו ילין מור: "בשארית כוחותיו זעק ברוך לעבר הסרג'נט היורה: 'חדל לירות. אתה יהודי, פן אפגע בך... הוא הזהיר וקיים. משלא נשמע היורה לאזהרתו, הוציא ברוך רימון שהיה טמון בכיסו, דרך אותו, והשליכו בכיוון הסרג'נט שליד החלון, שנפצע בכל חלקי גופו... כשדם נוזל מעורקיו, זינק מן המיטה, הגיע למרפסת וקפץ החוצה".

הוא נפצע אנושות, ומאוחר יותר הוא נפטר מפצעיו לאחר עינויים קשים בבית החולים "הדסה" הסמוך. כאשר הבולשת הבריטית מנסה לשווא להוציא ממנו פרטים על המחתרת, על זהותו, ועל המבנה הארגוני של ארגון לח"י בחיפה. הוא נטמן בחיפה.

"ברוך" נולד בפולין ובגיל צעיר הצטרף לארגון האצ"ל. בשנת תרצ"ט, ערב פרוץ השואה, השתתף בקורס הסגנים הראשון שערך הארגון בזופובקה שבווהלין והיה מועמד לעלות לארץ-ישראל. עם פרוץ המלחמה התמנה לאחראי על ריכוז חברי התאים של הארגון בווילנא.

יוסף עלה לארץ-ישראל, דרך תורכיה בקבוצה של חמישה עשר איש בסירת מנוע והצטרף אל הארגון בארץ. הידיעות על המתרחש בפולין הכבושה דכאו מאוד את רוחו והוא ראה במאבק למדינה את הצידוק היחיד להמשך חייו. ביומנו כתב: "סכנת מוות מרחפת עלי יום יום... אני בחרתי לי מות שמשון - תמות נפשי עם פלישתים... אולי במותי אהיה לתועלת לעמי, כי יודע אני שבדמי הנשפך ארווה את אדמת המולדת למען הדורות שיבואו". יומנו של "ברוך", המצוי בבית יאיר, הוא אולי הביטוי המפורט ביותר על חיים של איש מחתרת בחיפה. היומן מתאר תקופה של למעלה משנה וחצי בחיי איש מחתרת, שבעצם מספר את הסיפור של אצ"ל ולח"י בחיפה. אולי עוד הערה אחת לגבי אותו רוזנבאום, הוא היה אדם שהגיע לארץ עם הקבוצה הווילנאית, אבל בני משפחתו נהרגו בשואה, ולמעשה כל מוראה של השואה או כל הנוחם שלו על כך שהשאיר את בני משפחתו מהווה גורם משפיע על תפיסת עולמו.

נקודת המוצא של "ברוך" ביומנו היא כי "אני רוצה להשיג את מבוקשי לאחר שבני משפחתי נהרגו בשואה, ומבוקשי למות מות שמשון בזעיר אנפין. תמות מות נפשי עם פלשתים, לא מות קדושים ולא צאן מובא לטבח". הוא ביקש לחתור למגע ולהיהרג בקרב, כפי שבאמת היה סופו כמה שבועות לאחר מכן.

"ציון", שנפצע ברגלו בחילופי האש, הועבר לביתו של אלעזר, הוא מנחם לונץ, ביבנאל. ימים ספורים אחר כך, בי"ג בניסן תש"ד (7.4.1944) הקיפו חיילים ושוטרים בריטים, מצוידים בתתי מקלעים, את הבית של מנחם לונץ. הבריטים הציבו מסביב לבית את כלי הירייה ופתחו באש. מתוך הבית הושבה אש רפה בלבד. בספרו על הלח"י כתב נתן ילין מור, אחד ממפקדיו, כי ציון הפצוע נפגע מכדורי הבריטים וביקש מאלעזר לעשות עמו חסד ולהרוג אותו. אלעזר נעתר לבקשת חברו ואחר כך ירה את הכדור האחרון שנותר באקדחו אל פיו שלו. הבריטים המתינו כמה שעות ורק לאחר שלא הגיע אות חיים מהבית הנצור, פרצו אליו ומצאו את השניים ללא רוח חיים.

שבתאי דרוקר נולד בי"ז באדר תרפ"ב (17.3.1922) בקוריץ שבפולין. בשנת 1934, בהיותו בן שתים-עשרה, עלה עם משפחתו לארץ-ישראל ושבתאי למד בבית הספר הריאלי בחיפה ובבית הספר האנגלי סנט-לוקס, אך הפסיק את לימודיו באמצע כדי להצטרף ללח"י והשתתף בביצוע כמה משימות נועזות ומסוכנות. שבתאי אהב את הארץ אהבה עמוקה והאמין שרק במעשים קיצוניים ועל-ידי מרד מזוין ניתן לשחרר את המולדת מהמשעבד הבריטי. שבתאי נקבר בטבריה, סמוך לקבר האחים מטבח קריית שמואל בתרצ"ט.

מנחם לונץ, נין למשפחת רבנים, נולד בא' בתשרי תרפ"ד (11.9.1923) ביבנאל. ילדותו עברה עליו במושבה, שבה היה קשור למקום ולעבודת המשק החקלאי. לימים עקרה המשפחה לחיפה. מנחם סיים שם את בית הספר היסודי ואחר כך המשיך ללמוד בבית המדרש למורים "מזרחי" בירושלים וסיימו בהצטיינות. הוא שקד על לימודי מדעי הרוח והטבע, אך התגעגע להווי הכפר, לאדמה ולעבודת הכפיים. כשעברה משפחתו לכפר סבא חזר ליבנאל ושם גידל ירקות ופיתח את משקו. בימים שלאחר פרסום "הספר הלבן" הבריטי ממאי 1939 התגייס בסתר ללח"י וביתו נעשה מקום מסתור לנמלטים מפני המשטרה הבריטית ומרכז לקורסים קצרים בשימוש בנשק. הוא נקבר ביבנאל.

עשרות השנים שחלפו לא הכהו את כאבה של לאה אקסר לבית לונץ, אחותו בת ה-82 של מנחם. "הכאב", היא אומרת, "הוא הרגש החזק ביותר שיכול אדם לחוש. הכאב מוציא ממך את התמצית, סוחט אותך עד הסוף."

לאה אקסר, החלטית ונמרצת, בעלת חוש הומור, ומפיקה הרבה חום וטוב לב. עובדת כמזכירה רפואית ומשקיעה הרבה נשמה במטופלים. מאז הרצח – כך היא מכנה את קרב הגבורה של אחיה וחברו – היא מתייסרת על שלא היתה שם. בטוחה שהיתה מצליחה להגן עליו בגופה. לא סלחה מעולם לבני יבנאל, שבתוכם חיה המשפחה עשרות שנים, על שלא הקימו שרשרת אנושית סביב הבית, שעשויה היתה למנוע את הרצח.

" הייתי ילדונת בת 19, תלמידה בבית ספר לאחיות שליד בית החולים בילינסון. מישהו הודיע על הרצח לבעלה של דודתי, הסופרת ברכה חבס. נדחסנו לתוך מונית ונסענו כל הלילה. כשהגענו ליבנאל כבר היו הגופות בטבריה. מה שלא אשכח עד יומי האחרון זו זעקת השבר מפי אמא: 'מנחם'. זעקה שנשמעה מתחילת הרחוב הראשי של יבנאל ועד סופו והדהדה בעמק. מנחם נקבר בחלקת הקברים של המשפחה ביבנאל. על קברו ניצבת מצבה פשוטה אותה בחרה אמא. נכתב עליה: "פ"נ מנחם בן דב לונץ, בן נאמן לעם קשה העורף. נולד ביבנאל ב' תשרי תרפ"ו, נפל חלל בידי בני עוולה י"ב ניסן תש"ד תנצב"ה".

עוזי (עזריאל) לבנת, אביה של שרת החינוך לשעבר לימור לבנת, הוא איש לח"י האחרון שראה את מנחם לונץ ושבתי דרוקר, הכירם מקרוב וגבה עדות בזמן אמת על מה שקרה שם.

"היינו ארבעה חברים – מנחם לונץ, שבתי דרוקר, דוד הולינסקי ואנוכי. למדנו יחד בבית הספר הדתי "נצח ישראל" בחיפה. אני ושבתי דרוקר הלכנו יחד לבית"ר ואחר כך לאצ"ל. כשחל הפילוג הצטרפנו לאברהם שטרן (יאיר). הולינסקי התגייס ללח"י מאוחר יותר והוא גייס את מנחם. זו היתה התקופה הקשה ביותר של הארגון – ימים אדומים ולילות שחורים של יאוש. המחתרת מנתה לוחמים בודדים, מפוזרים, נרדפים על ידי הבריטים שירו למוות בכל לוחם שנתפס והפקירו פצועים לדמם למוות".

לדברי לבנת "היה צורך חיוני במקומות מסתור לבורחים ולפצועים. המשק של משפחת לונץ נראה כמקום אידיאלי. מנחם הספיק לקלוט כמה מן הבורחים והפצועים. בדיעבד נתברר כי זו הייתה טעות. בישוב קטן, בו כולם מכירים את כולם, עוררו אורחיו של מנחם לונץ חשדות. שבתי נפצע בקרב יריות עם המשטרה והיה זקוק בדחיפות לטיפול ולמקום מקלט. הוא הועבר ליבנאל ומנחם טיפל בו במסירות רבה. בלילה שקדם לאירוע הדמים קיימנו מעין מסיבת חברים קטנה בביתו של מנחם ביבנאל. לפנות בוקר עזבנו את הבית וטיפסנו במעלה ההר לחפש מכונית שתסיע אותנו לחיפה. בהיותנו במעלה ההר הבחנו בעשרות כלי רכב צבאיים ובהם מאות חיילים ושוטרים נעים לעבר יבנאל. הבנו שחברינו נלכדו".

לטענת לבנת "זמן קצר לאחר הרצח הגיעו אלי לחיפה שני צעירים וצעירה מיבנאל. הם ביקשו להצטרף ללח"י. תחקרתי אותם וזה סיפור המעשה לפי עדותם של השניים (עם השלמות הלקוחות מעדות כתובה שמסר הולינסקי לפני מותו):

"בעת שהגיעו הבריטים נמצא מנחם בשדה. בא אליו המוכתר, יחד עם כמה מנכבדי יבנאל. אמרו לו: תוציא את הפצוע שאצלך. מנחם השיב להם כי אין אצלו איש. הבריטים אמרו כי יש לערוך חיפוש. ערכו חיפוש בבית ולא מצאו איש. אז שאלו מה יש בחדרון קטן שהיה צמוד לבית והיה בנוי מקירות דקים של רשת וטיט. לונץ השיב: מחזיקים שם חציר. הבריטי לא הסתפק בתשובה שלף אקדח ואמר למנחם: תפתח את המקום. החדר היה נעול במנעול גדול מבחוץ וגם מבפנים. מנחם נקש על הדלת את הנקישה המוסכמת. דרוקר הבין את המתרחש וסרב לפתוח. הוא לא רצה שחברו ייפול חלל עמו. אך לונץ התעקש, פתח את המנעול מבחוץ הדף את הקצין הבריטי ופרץ פנימה. השניים נעלו עצמם מבפנים. התחיל הקרב.

בידי השניים היו אקדחים שאחד מהם כנראה לא היה תקין וכמה רימונים פרימיטיביים מתוצרת בית, שהושלכו החוצה אך לא התפוצצו. הבריטים הציבו מול החדר שקירותיו דקים וחדירים שני מקלעי ברן וריססו אותו עד שהיה ככברה. גם לאחר שהאש מבפנים השתתקה המשיכו לירות שעה ארוכה. רק אז פתחו את הדלת ומצאו את שתי הגופות. הם רמסו אותם ברגליהם והשליכו אותם למכונית. למחרת היום נמסרו הגופות לחברה קדישא. אלה מסרו בתחקיר שלונץ נהרג כנראה ראשון מאש הבריטים. דרוקר נמצא כשאקדח בידו וחור נפער בפיו, דבר המעיד כי שמר כדור אחד לעצמו על מנת שלא ייפול חי בידי הבריטים".

הבית בו התרחש קרב הגבורה קיים עד היום ברחוב הראשי של המושבה, וכן שרידי החדר האחורי בו נפלו השניים.

מנחם לונץ נקבר בבית העלמין של יבנאל. הלוויה של דרוקר התקיימה בטבריה והשתתפו בה מתי מעט. כשנודע לסוחרי העיר על הלוויה מיהרו לסגור את חנויותיהם לאות אבל.

 

חבר מרכז לח"י, נתן ילין מור, מספר בספרו על פגישה שיזם עמו מפקד ה"הגנה", אליהו גולומב. מפי גולומב שמע לראשונה על מה שארע ביבנאל וזה אף שיבח את גבורת הלוחמים ואמר: "אם השכלתם להקים בחורים כאלה לא יצלח עליכם שום נשק ושום איש לא יוכל לכם".

לאחר מכן תמה ילין-מור על מניעי הפגישה והסיק שגולומב רצה בפגישה עמו לנקות עצמו מאחריות למעשה ההלשנה.

ילין מור מספר עוד כי מספר ימים אחרי האירוע "החלו מגיעות אלינו ידיעות, כי איש מאנשי המקום, בעל דרגה ב'הגנה', ומשירות הידיעות שלה, הוא שמסר לבריטים את דבר בואו של בחור חשוד לביתו של מנחם לונץ, והוא שהדריך אותם במידע מדויק".

לוחמי הלח"י שנהרגו ביבנאל, מונצחים עד היום על גבי שלט צנוע הקבוע בפתח הבית שבו מצאו את מותם, ואשר רומז בעקיפין לאפשרות ההלשנה: "בבית זה, ביום י"ג בניסן תש"ד, בטרם יבחל העם בכלי שעבוד, עמדו נצורים בקרב אחרון ונואש, בודדים מול שפעת קלגסי המשעבד, לוחמי חרות ישראל".

"זמן קצר אחרי הקרב ביבנאל", ממשיך מספר עוזי לבנת, "נפצעתי מיריות בלש בריטי ושכבתי בבית חולים בחיפה. למיטתי הגיע הבלש הידוע לשמצה א.א. קונקווסט, שהיה ראש הבולשת הבריטית באזור חיפה. הוא ידע על קשריי עם שני הבחורים ובא אלי. שלף אל מול עיניי אקדח נגאן פולני ואמר לי: "זה האקדח של שבתי דרוקר , החבר הטוב ביותר שלך".

"לא השבתי לו מאומה ואמרתי בלבי שעוד יבוא יומו. אני נעצרתי והוגליתי לאפריקה אך חבריי למחתרת עשו עמו את החשבון. כעבור שלוש שנים הצליחו שני לוחמים – יעקב פנסו ואבנר גרושוב – להתקרב אליו במכונית ולחסל אותו ביריות מתת מקלע".

בשנת תשמ"ז ערך כתב "ידיעות אחרונות" עמוס נבו, תחקיר בנושא. הוא פרסם כתבה שכותרתה "מי הלשין". מפי אחיו של מנחם לונץ, יוסף, שמע נבו את הדברים הבאים: "דודתי "ברכה חבס קראה לי לפני מותה וסיפרה שעברה על הארכיונים של ההגנה ומצאה כי המלשין הוא איש שרות הידיעות של ה"הגנה" (ש"י), שהיה נשוי לבת יבנאל". בשיחה עם עמוס נבו הכחיש האיש (שבינתיים הלך לעולמו) נמרצות את ההאשמה. הוא הודה כי ידע שמנחם איש לח"י, ואף הזהיר אותו שהסתרת לוחמי המחתרת בביתו מהווה סכנה.

65 שנים היו אנשי הלח"י משוכנעים שהייתה הלשנה - ושהבריטים הגיעו אל הבית ביבנאל כתוצאה משיתוף פעולה עם אנשי "ההגנה". ואולם, לא הייתה בידיהם כל הוכחה לכך. תושבי יבנאל הכחישו - ומכחישים עד היום – שמי מהם היה מעורב בכך.

ואולם, סרט שהופק באחרונה על ידי "העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל וחלליה" מספק את ההוכחה המיוחלת: בסרט, הנקרא "גבורת היחיד", נחשף מכתב שכתב באותם ימים נשיא ההסתדרות הציונית, ד"ר חיים וייצמן, לראש ממשלת בריטניה דאז וינסטון צ'רצ'יל, שם הוא מצהיר כי "הצלחת פעולת המשטרה במקרה יבנאל הינה הודות לשיתוף פעולה של הציבור, שנתן מידע רב ערך למשטרה".

למכתב, מיום 12.4.44, וכן מזכר שצורף אליו והועבר דרך מזכירו האישי של צ'רצ'יל, נחשפו ע"י העיתונאי לשעבר שלמה נקדימון, חוקר המחתרות ותקופת המנדט. נקדימון גילה את המסמכים בארכיון הלאומי הבריטי בלונדון.

וייצמן, שהיה מהתומכים הבולטים בסיוע לבריטים, קובל במכתב בפני צ'רצ'יל על כך שהבריטים טופלים עלילות על הנהגת היישוב היהודי, ומאשימים אותה בהיעדר שיתוף פעולה. הוא מציין את אירועי יבנאל כ"עדות לעזרה שניתנה על ידי הציבור היהודי בכללותו, שצוינה באחרונה על ידי קצין משטרה בכיר בחיפה".

(את הסרט החדש ניתן לרכוש במוזיאון "בית יאיר" בתל אביב, המנציח את לוחמי מחתרת לח"י, 03-6837681, 03-6837582.)