שופטת בית המשפט המחוזי בת"א, ד"ר מיכל אגמון-גונן, קיבלה את עתירתו של קשיש כבן 80 שבבעלותו חנויות בעיר אור יהודה, וקבע כי העירייה איננה רשאית לסגת מהסדר של חוב ארנונה אף שלא אושר בידי משרד הפנים.
בעל החנויות טען כי ניתנה לו הבטחה שלטונית, כאשר על פי ההסדר שהוצע לו ע"י העירייה, תשלום הסכום של 15,000 ₪ לעירייה הביא למחיקת חובות הארנונה בגין החנויות בגין התקופה הרלבנטית באופן סופי ומוחלט. לטענתו, בדיעבד התברר לו, כי העירייה הגיעה עימו להסדר תוך ידיעה ברורה שההסדר אינו סופי וכי הוא כפוף לאישור משרד הפנים, וזאת מבלי ליידע אותו ובלי לציין זאת בפניו במפורש במועד עריכת ההסדר.
לפיכך טוען העותר, כי העירייה הציגה בפניו מצג שווא תוך ידיעה וכוונה ברורה לדרוש כספים נוספים או להביא לביטול ההסדר בעתיד, הטעתה את העותר, ופעלה בחוסר תום לב ובדרך שאינה ראויה.
כן טוען העותר, כי על רשות ציבורית לפעול בהגינות, ביושר, בסבירות ובמידתיות, וכי מאלה נלמדת גם חובתה להתחשב באינטרס ההסתמכות של הפרט, במיוחד כאשר מדובר בזכות שהעונקה לפרט ע"י הרשות, כבמקרה דנן. לטענתו, החלטות המשיבה על ביטול ההנחות נשוא התובענה פוגעת בחופש החוזים, אינה מידתית ואינה לשם תכלית ראויה.
מנגד טענה העירייה, כי משמונה לעירייה חשב מלווה, נשללות סמכויות ראש העירייה ועובדי העיריי לעסוק בענייני הגבייה, וסמכות זו מצויה בידי החשב המלווה, הפועל על פי הנחיות משרד הפנים. כן טוענת העירייה, כי היא תומכת בעמדת החשב המלווה, לפיה על העותר לשלם את מלוא חוב הארנונה נשוא העתירה.
בנוסף טענה העירייה כי העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים ותוך שיהוי ניכר. המשיבה טוענת לחוסר ניקיון כפיים מאחר שלטענתה הסתיר העותר מביהמ"ש עובדות מהותיות, ובכללן תוכן המכתב ששלחה המשיבה לעותר ביום 15.5.05, בו הסבירה המשיבה לעותר, כי רק חלק מהחוב מתייחס להפחתה שבוטלה, ואילו חלקו האחר מתייחס ליתרת חוב שאינה קשורה כלל להסדר.
כאמור, קיבלה השופטת את העתירה, וקבעה כי "הפטור ניתן ע"י ראש העיר בתקופה הרלבנטית, וההסדר נעשה ביוזמת ראש מחלקת הגבייה בעירייה, ובעצת ראש העיר החדש, מר בוכובזה. בשני המקרים, הדבר נעשה בידיעתו ובהסכמתו של ראש העיר- בעל התפקיד הבכיר ביותר בעירייה שנתפס כבר סמכא. מכאן לא מדובר בהתחייבות בעלמא שניתנה על ידי פקיד זוטר כלשהו".
"כפי שציינתי בפסק הדין שנתתי לאחרונה בעניין ביטוח ישיר, מן הראוי שכאשר עירייה או מי מטעמה מתחייבים למתן הנחה בארנונה, יציינו במפורש, במסגרת התחייבותם, ויידעו את הגורם שכלפיו התחייבו, כי התחייבותם אינה סופית וכי היא מותנית באישור של גורם חיצוני, במקרה דנן, משרד הפנים", הוסיפה השופטת וחייבה את העירייה בהוצאות מוגדלות בסכום של 25 אלף ש"ח.
בעל החנויות טען כי ניתנה לו הבטחה שלטונית, כאשר על פי ההסדר שהוצע לו ע"י העירייה, תשלום הסכום של 15,000 ₪ לעירייה הביא למחיקת חובות הארנונה בגין החנויות בגין התקופה הרלבנטית באופן סופי ומוחלט. לטענתו, בדיעבד התברר לו, כי העירייה הגיעה עימו להסדר תוך ידיעה ברורה שההסדר אינו סופי וכי הוא כפוף לאישור משרד הפנים, וזאת מבלי ליידע אותו ובלי לציין זאת בפניו במפורש במועד עריכת ההסדר.
לפיכך טוען העותר, כי העירייה הציגה בפניו מצג שווא תוך ידיעה וכוונה ברורה לדרוש כספים נוספים או להביא לביטול ההסדר בעתיד, הטעתה את העותר, ופעלה בחוסר תום לב ובדרך שאינה ראויה.
כן טוען העותר, כי על רשות ציבורית לפעול בהגינות, ביושר, בסבירות ובמידתיות, וכי מאלה נלמדת גם חובתה להתחשב באינטרס ההסתמכות של הפרט, במיוחד כאשר מדובר בזכות שהעונקה לפרט ע"י הרשות, כבמקרה דנן. לטענתו, החלטות המשיבה על ביטול ההנחות נשוא התובענה פוגעת בחופש החוזים, אינה מידתית ואינה לשם תכלית ראויה.
מנגד טענה העירייה, כי משמונה לעירייה חשב מלווה, נשללות סמכויות ראש העירייה ועובדי העיריי לעסוק בענייני הגבייה, וסמכות זו מצויה בידי החשב המלווה, הפועל על פי הנחיות משרד הפנים. כן טוענת העירייה, כי היא תומכת בעמדת החשב המלווה, לפיה על העותר לשלם את מלוא חוב הארנונה נשוא העתירה.
בנוסף טענה העירייה כי העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים ותוך שיהוי ניכר. המשיבה טוענת לחוסר ניקיון כפיים מאחר שלטענתה הסתיר העותר מביהמ"ש עובדות מהותיות, ובכללן תוכן המכתב ששלחה המשיבה לעותר ביום 15.5.05, בו הסבירה המשיבה לעותר, כי רק חלק מהחוב מתייחס להפחתה שבוטלה, ואילו חלקו האחר מתייחס ליתרת חוב שאינה קשורה כלל להסדר.
כאמור, קיבלה השופטת את העתירה, וקבעה כי "הפטור ניתן ע"י ראש העיר בתקופה הרלבנטית, וההסדר נעשה ביוזמת ראש מחלקת הגבייה בעירייה, ובעצת ראש העיר החדש, מר בוכובזה. בשני המקרים, הדבר נעשה בידיעתו ובהסכמתו של ראש העיר- בעל התפקיד הבכיר ביותר בעירייה שנתפס כבר סמכא. מכאן לא מדובר בהתחייבות בעלמא שניתנה על ידי פקיד זוטר כלשהו".
"כפי שציינתי בפסק הדין שנתתי לאחרונה בעניין ביטוח ישיר, מן הראוי שכאשר עירייה או מי מטעמה מתחייבים למתן הנחה בארנונה, יציינו במפורש, במסגרת התחייבותם, ויידעו את הגורם שכלפיו התחייבו, כי התחייבותם אינה סופית וכי היא מותנית באישור של גורם חיצוני, במקרה דנן, משרד הפנים", הוסיפה השופטת וחייבה את העירייה בהוצאות מוגדלות בסכום של 25 אלף ש"ח.